תפילה

נינה: “אתה יודע שאני לא מאמינה. לא מאמינה בקיומך. לא שומרת מצוות, כשרות ושבת. לא צמה ביום כיפור, לא נכנעת ותמיד מותרת לאהוב לבי – לפני, בזמן ואחרי מחזור.

אבל  – אינני גנבת, או נוכלת, לא מרמה, לא מקנאת ( לפעמים, בקטנה… ממש לדברים תמימים), לא רוצחת, לא משמיצה, אינני חושקת בדבר  של אחרים  ( לפחות משתדלת).

אני לא בטוחה שיש לי זכות לפנות אליך עם תפילה.

אבל פעם, הצלחתי לנסח בקשה אליך – ואז שמעת אותי. אינני ממש זוכרת איך וכיצד העזתי. עמדתי ברחבת הכותל, לידי היו נשים עצובות עם פנים אבודות בתוך ספרי תפילין, וכולן התחננו לקבל ממך משהו. כשהבחנתי בייאוש שלהן, שאלתי את עצמי – מה כבר אני יכולה לבקש? יש לי הרי הכול.

יש שני בנים – לא הכי קלים ולפעמים אני נלחמת ונאבקת  איתם, אבל יש לי אותם. הם נולדו מיד, מבלי שהטעימו אותי בציפייה מייסרת ומפחידה לאורך השנים. הם נאיביים ומצחיקים.

כל כך שלי, הם אוהבים ליטופים, וכל בוקר וערב ניגשים אלי על מנת לקבל את מנת החיבוקים והנשיקות. לפעמים הם רבים, לפעמים צועקים, עקשנים, נודניקים. אבל הם שלי. הכי אהובים בעולם.

 יש לי בעל. יש רבות שאין להם. הוא אינו משתכר, לא מעשן, לא משתמש, לא בוגד, חכם, משכיל, לא מנופח, לא משעמם..אולי הוא אוהב אותי, אולי לא – זה כבר לא משנה. אינני לבד בבדידות אקזיסטנציאליסטית.

אימא שלי עדיין בחיים ואפילו בריאה, יחסית. לא משנה שהיא שכחה זה מכבר שהיא אימא שלי, שהיא כבר לא תומכת בי, לא אמפאתית כלפי, לא שואלת מה שלומי ולא רואה את הכאב שלי.

היא עדיין חיה ואני יכולה לחבק אותה ולהיזכר בריח השלג ממעיל הפרווה שלה כאשר הייתה חוזרת הביתה מתוך סערת שלג של חורף רוסי ומביאה לי עוגייה.

זוכרת את הלחיים הסמוקות והקרות שלה. כיצד הייתה מחבקת ומנשקת אותי, אומרת שהכול יהיה מצוין. הכול בוודאי יהיה מצוין. הייתי יכולה להאמין לה ולהירגע. יש לי עבודה שנותנת לי סכום כסף סביר והרבה חופש פעולה. יש לי גם חברים שמפוזרים היום בכל העולם, וכמעט בכל עיר גדולה יש לי עם מי לחלוק ארוחת ערב ולשתות כוס יין.

אני חייה במדינה של שמש נצחית וקיץ אין סופי. מה אני יכולה לבקש? לא מבקשים מאלוהים תיק חדש. או טבעת יהלומים…או רכב.

אושר.

אושר – זה מושג לא מוגדר. הייתי מאושרת בחודש הראשון שלי בארץ. שמחתי על דירתי השכורה והמוזנחת, על השמש, על הציפייה לחיים הנפלאים שהיו אמורים לקרות  לי ממש מחר, או עכשיו באותו רגע. אחר כך האושר נעלם. הכל היה כמו שצריך ורק לא הייתה כבר אותה ציפייה שמשהו טוב יקרה לי בקרוב.

ואז העזתי – שמתי את ידיי על אבני הכותל: “שלח לי גבר שאני אוכל לאהוב אותו.” לשנייה חשבתי, האם אני צריכה לתת עוד פרטים, לדייק במשהו? החלטתי שצריך להיות צנועה מול אלוהים. ושוב בקשתי, עם קצת יותר בטחון, שישלח לי גבר שאוכל לאהוב אותו.

חמישה ימים אחר כך נפגשנו. יאחרי שבוע הבנתי שהחיוך לא יורד מפניי  כשאני חושבת עליו. עוד שבוע וגם הוא לא הצליח להתאפק – וחיבק אותי. נכון, הוא לא היה פנוי והיה הרבה כאב בספור שלו. אבל קיבלתי את מה שבקשתי. הרי לא בקשתי שיתחתן איתי.

התפללתי לאהבה.

והנה היום, שנה אחרי ששלחת לי אותו, אני שוב רוצה להטריד אותך. אני יודעת שאי אפשר לקבל הכול, שישנם רבים שאין להם כלום, … אבל במקרה שתשמע אותי עוד פעם, תן לנו עוד חיים שנוכל לחיות אותם ביחד. שנפגש כשאהיה שוב בת 15, שהוא יתחתן איתי מייד, שיהיו לנו 4 בנים. שכל בוקר אשתה איתו קפה, אדאג שהחולצות שלו תמיד יהיו מגוהצות כמו שצריך.

כל שבוע נאכל ביחד ארוחת שבת, ונבלה ביחד בסופשבוע. הוא יספר לי על היום שלו, על הפגישות שלו, ומה אכל לארוחת צהרים. בערב אחכה שיחזור הביתה, אתקשר למשרדו ואבקש שיזדרז, שהוא צריך לנוח.

כאשר יכנס הביתה אסתכל בפניו האפורות מעייפות, אנשק את ידיו ואשאל, האם הוא רעב. שבי על ידי, הוא יגיד לי. אחר כך, ישאל איך עבר יומי. ספר לו מה אמרו הבנים, אילו ציונים קבלו, אילה הערות כתבו להם המורים.

אספר לו גם שהקטן שלנו ( בן 6) רוצה להתחתן עם ילדה מהכיתה שלו ושהוא כבר מאוהב בה מאז גן חובה, ואולי כדאי שנזמין את הוריה לארוחת שבת.הגדול (בן 13), אספר לו,  ניסה להרכיב פצצה על פי הוראות שמצא באינטרנט.וכן, זה הקטן (כבר לא ממש- בן 8)  דורש שנקנה לו אוגר שיהיה רק שלו, והוא יסתובב איתו בשכונה. הוא כבר יודע היכן מוכרים כאלה.

הגדול (לא ממש, בן 11) שיחק עם חברים בנינג’ות ולא איפשר למורה לסיים את השיעור, ואני נקראת למנהלת.

בערב הם שוב רבו בינהם בבית, והרביצו אחד לשני בגלל מחלוקת על תכנית טלוויזיה. עכשיו הם עייפים, מתוקים והכי אהובים בעולם, ישנים בחדריהם.

זמן הדיבורים שלי,  הוא יפתח את כפתורי החולצה ויוציא אותה מהמכנסיים, ימזוג לעצמו כוס וויסקי. אני אתקפל לידו על הספה ואשים את ראשי על הברכיים שלו.

החתולה שלנו תתיישב מולי ותחכה לרגע שאפנה לה מקום. אחרי עשר דקות הוא יבקש שאגיש משהו לאכול. החתולה תתכרבל על ברכיו במקומי, תחפש את מבטו, תסתכל ישר לתוך עיניו ותגרגר לו משהו חשוב. ואחרי הארוחה, אחרי המקלחת הוא יתעלס איתי, יכסה אותי ברכות ויספר לי כמה טוב לו איתי.

כל יום, אתפלל ואודה לך על כי שלחת לי אותו.

עשר, עשרים, שלושים, שישים שנים של תפילות.

אלוהיי, אם תשמע אותי שוב, שלח לנו עוד חיים, שנוכל לחיות אותם ביחד”

מירה:

“השנה אמות. החלטת שמספיק לי – קבלתי הכל. עוד אין לי כאבים וד”ר שוורץ הבטיח שלא יכאב גם בהמשך. הלוואי שאמות בקיץ ולא יקברו אותי באדמה רטובה. שבעלי ובניי לא יצטרכו להגיד קדיש תחת גשם. זה משאיר לי פחות משנה , אבל מה כבר אני יכולה שלא להספיק? הצוואה מוכנה  ובניי גדולים. רציתי לבקש ממך לדאוג לבעלי. כמעט ארבעים שנה הוא איתי. הכרנו כשהייתי בת שלושים. אני רק התחלתי את הדוקטורט שלי והוא היה כבר עורך דין מבריק שחזר מהרוורד, כוכב עולה. היה לו חיוך רחב ויצר עז לחוות את החיים. הרגשתי מאושרת כשהוא הזמין אותי לצאת איתו.

גברים לא היו חסרים לי, ממש לא. אבל הוא היה אחר, טייפון של שמחה והתלהבות. במשך 38 שנים האחרונות הוא היה הגבר היחיד שראיתי.

אחרי שנה התחתנו. קנינו דירה, הרחבנו אותה.  שנה אחרי זה עדיין לא הצלחתי להיכנס להריון. התברר שאצלו הכל בסדר ואילו אצלי הכל –  לא. החלו שנים ארוכות של טיפולים. זריקות, הפריות, תקוות וייאוש. אחרי שלוש שנים וארבעה הפלות, הצעתי לו להתגרש. לא יכולתי לשאת זאת יותר – אחרי טירוף של תקווה, להתרסק כל פעם מחדש . בעלי החליט – שיהיה לנו ילד. “אם את לא תוכלי ללדת –  נאמץ.  תמיד אהיה איתך”.

התרחקנו. הייתי מסתירה ממנו את עיניי  והוא כבר לא חייך יותר. קיוויתי שיפגוש אישה, שיתאהב והיא תלד לו ילד. הוא  נשאר איתי.

אחרי שבע שנים נכנסתי להריון. תשעה חודשים אחר כך נולדו התאומים. שני בנים עם עיניים שחורות שהיו דומים לו כשתי טיפות מים. הוא שוב חייך והסתער קדימה, היה חוזר בלילות מאוחר יותר ויותר. ועדיין כל רגע פנוי היה מבלה עם בניו. לפעמים היה עצבני, לפעמים – נראה מאוהב. אבל  זכרתי: ” תמיד אהיה איתך “.

מתברר שעוזבת אני. אם עדיין נותרה לי זכות בקשה – אנא דאג לבעלי. תעשה שהאישה אותה הוא אוהב שנים רבות תהיה סבלנית כלפיו בזמן שאני גוססת. הוא לא יעזוב אותי לבדי מול המוות. תן לאהבתה כוח לחכות עד שאלך – זה לא ייקח יותר משנה. אחר כך עוד שבעה ימים עד שיוכל  לבוא אליה, לשתות איתה וודקה ולהתעלס. גם לספר לה על הרגעים היפים  שלנו ולשמוח שלא יצטרך לשקר לי יותר.

 אני כל כך אוהבת אותו” .

אלוהים:

מירה נפטרה אחרי 9 חודשים. בחודש אוגוסט חם בעלה ובניה אמרו קדיש ואדמה סדוקה קבלה את גופתה בחיבוק אחרון. אחרי השבעה, בעלה ביקש מנינה לשחרר אותו לזמן מה, לתת לו להיפרד. נינה  חייכה וליטפה את פניו. אחר כך נישקה את ידו ואמרה שיש לו את כל הזמן שבעולם. אחרי זה חשקה את שיניה, הלכה לבתי קולנוע, לים, לאימונים והפסיקה לישון. היא לא בכתה אך לא דיברה יותר.

אחרי כמה שבועות צלצל מלונדון וביקש שהיא תפגוש אותו בעוד כמה שעות  בנתב”ג. מאז הם לא נפרדים. אושר עטף אותם כמו חומה בצורה, עשויה לבנים שרופות השומרת על עצמה ועל אלה הנמצאים בתוכה, לא נותנת לשום דבר זר להיכנס פנימה. גירושין, חלוקת רכוש, מלחמה על משמורת ילדים, רכילות והרס – הכול נשאר מאחור. נותרו ילדיו הבוגרים שעדיין בוחנים אותה וילדיה שבתמימותם הילדותית עדיין מקצת משחקים ומתמרנים אותם. היא איתו.