אבא תלבש חליפה

מתגעגעת לאבא

מִתְגַּעְגַּעַת לְאַבָּא שֶׁלִּי

שֶׁהָיָה מְנַגֵּן בְּכִנּוֹר

מְאֻחָר מִדַּי לָמַדְתִּי

לֶאֱהֹב

אֶת הַמַּנְגִּינָה שֶׁלּוֹ

אֶת שְׂפָתוֹ

עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי רוֹקֶדֶת

אֶת אֻם כלת’ום

הוּא מְחַיֵּךְ

בְּשֶׁקֶט

וְהַכִּנּוֹר שֶׁלּוֹ שֶׁהָיָה מָלֵא

גַּלִּים מהחִדֶּקֶל

יָבַשׁ.

בִּנְהַר הַחִדֶּקֶל

רָקְדוּ הַמַּיִם בְּרַפְסוֹדוֹת קְטַנּוֹת,

זִקִּית שִׂחֲקָה עִם עַקְרָב

בֵּין אֲבָנִים לוֹהֲטוֹת

וְעַל הַגַּג בְּכָל לֵיל שָׁרָב

הָיָה טַעַם יָרֵחַ מָתוֹק

וְאַתָּה,

טַלִּית חֲלוֹמוֹת עַל כְּתֵפֶיךָ,

אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מוֹשְׁכוֹת

נִגּוּן שֶׁל כִּנּוֹר

וְלִבְּךָ נִשָּׂא עִם הָרוּחַ

לְאֶרֶץ זָבַת חָלָב.

אַבָּא,

צְלִילִים שֶׁנָּשָׂאת מִנִּי אָז,

עַל כְּתֵפְךָ,

מִתְפַּשְּׁטִים כָּאן בַּבַּיִת

וּפוֹרְחִים

כַּעֲצֵי בְּשָׂמִים.

אָבִי

כִּנּוֹר נָעוּל

אַלְפֵי צְלִילִים שְׁמוּרִים לְהִתְנַגֵּן

עֲצֵי הַדֶּקֶל שֶׁל מוֹלַדְתּוֹ

גּוּפוֹ נֶאֱחָז בְּצִלָּם.

כְּשֶׁהוּא נֶעְתָּר לְמַנְגִּינָה

עֵינָיו –

נַהֲרוֹת בָּבֶל

וְטַעַם תְּמָרִים רָחוֹק

בְּפָנָיו.

אַבָּא

אֲנִי רוֹקֶדֶת אֶת הַמִּדְבָּר הָאָסוּר

הָרִקּוּד שֶׁלִּי

הוּא הַשִּׁיר שֶׁלְּךָ

הוּא גַּעְגּוּעַ שִׂמְחָה וּתְשׁוּקָה

אַתָּה מוֹשֵׁךְ אוֹתָם מֵעֹמֶק הַנָּהָר

אֲנִי דּוֹלָה אוֹתָם מִמְּצוּלוֹת

וְשׁוֹלַחַת אֶל הַחֹפֶשׁ

פַּרְפָּרִים.

טְרִיקָה

וְהַדֶּלֶת כְּבָר נְעוּלָה

בַּעֲדִי.

מוּעָקָה

כִּי לֹא לִי הַמְּחִלָּה

מְיַדְּךָ אָבִי

וְאַתָּה עִם כֻּלָּם

אֲנָשִׁים בְּלָבָן

מְלַחֲשִׁים אֶת קוֹלָם,

עַם שָׁלֵם בִּתְפִלָּה

מְבַקֵּשׁ מְחִלָּה

וְאַתָּה עִם כֻּלָּם תְּשַׁחֵר כִּפּוּרִים,

וּכְבָר בְּלָבָן תְּמַהֵר

אַךְ רְאֵה, אָבִי,

יַלְדָּתְךָ בּוֹכָה וְנוֹתְרוּ עֲקָרִים מַבָּטֶיהָ

כִּי לֹא יָדְעָה המְחִלָּה מְיַדְּךָ, אָבִי,

וְהַדֶּלֶת כְּבָר נְעוּלָה

בַּעֲדִי.

צלילי החדקל שלך 

צְלִילֵי החִדֶּקֶל שֶׁלְּךָ, אַבָּא,

נִפְרָטִים כָּעֵת מהמתנ”ס מִמּוּל

וַאֲנִי עוֹמֶדֶת כְּסֶכֶר

אוֹסֶפֶת אוֹתָם אֶל לִבִּי

לִפְנֵי שיִגְלְשׁוּ לַיַּרְקוֹן

הָיִיתָ מְסַפֵּר לִי

בכנּוֹרְךָ

כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה,

נוֹשֵׂא אוֹתָם

כשמִטְפַּחַת מֶשִׁי מְנַשֶּׁקֶת אֶת לְחָיֶיךָ

אַתָּה מְפַרְפֵּר בְּקֶשֶׁת

ובעֵינֶיךָ נִדְלָקוֹת

דְּמָעוֹת שֶׁל אוֹר.

מסביב לעולם

שְׁמוֹנִים יוֹם מִסָּבִיב לָעוֹלָם

מִתַּחַת לְמַחְבֶּרֶת הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁלִּי

וַאֲנִי חוֹלֶפֶת עִם הָרוּחַ

וּמְחַפֶּשֶׂת לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים

לֹא טוֹבָה בנוּסְחָאוֹת מַתֵמָטִיקָה

לֹא טוֹבָה בנוּסְחָאוֹת בִּכְלָל.

אַבָּא אוֹרֵב לִי עִם שֹׁרֶשׁ יָבֵשׁ בָּרִבּוּעַ

וּבְדִיּוּק כְּשֶׁאֲנִי נִפְגֶּשֶׁת

עִם הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּמַסְּעוֹתָיו

הוּא מוֹצִיא אְֶת הָאֲוִיר

מֵהַכַּדּוּר הַפּוֹרֵחַ

וּמֵחֲזִיר אוֹתִי

לְמִשְׁבָּצוֹת

הַחַיִּים.

למה את בוכה

הוא שואל

ומביט בי שלו

בעיניים טובות

ונותן לי קובית שוקולד.

אבא,

נסעתי רחוק

כדי להתחיל להיפרד ממך

כדי להטביע בים הכחול

את הלב שמסרב לקרוא

את הכתובת על הקיר

ולהבין

את דרך הנשר לשמים.

במוזיאון הלובר

חיכתה לי מונה ליזה

ואבא עם הרבה דפים.

שאנז אליזה מלאה אביב

בשדרת החלומות שלה

וריח הקרואסון שזה עתה נאפה

מדגדג את אפי

אבל אבא רוצה

שש שעות בלובר

ואני, ילדה

מחפשת להמריא

בקרוסלה

עם סוסים ססגוניים.

חוּבִּי אֶה

פַּעַם אוּם קוּלְתוּם הָיְתָה שָׁרָה

עַד שֶׁהָיִיתָ רוֹאֶה

אֶת פְּעִימוֹת

הַלֵּב

וְהַדְּמָעוֹת

הָיוּ מְצִיפוֹת אֶת הַגּוּף

הָאַהֲבָה מַהִי

זוֹ שֶׁאַתָּה מְדַבֵּר עָלֶיהָ

זוֹ שֶׁאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ-

מִדְבָּר שֶׁל כְּאֵב

וּרְסִיסֵי אֹשֶׁר

חוֹמְקִים.

אבא

תנגן לי שוב בכינור “חובי אה”.

אז,

הייתי קטנה מלהבין

את צלילי הכינור

את צלילי האהבה

ואת המבט הזה בעינייך.

תספר לי שוב על

שבעים וחמישה סוגי התמרים

של ילדותך

ואיך שטת ברפסודה

בימי האור

על החידקל

תשאל אותי שוב

הכנת שיעורים.

אבא, תלבש חליפה

זו שאתה אוהב

זו שהיית חייך היפים

והגאים

ותשים בכיסה

את המטפחת הצחורה

אבא, תלבש חליפה

עוד פעם אחת

רגע לפני שאתה

הולך.

שימרו עליו

מלאכי השלום

מלאכי השרת

מלאכי העליון

אתם שהיה שר לכם

בכל שישי ומברך את בואכם

לשלום

שמרו עליו

ואל תתנו למלאך הרע

לקחת אותו.

בכיפורים הבא

אבא,

בכיפורים הבא

תעשה לי

“זו חליפתך

זו כפרתך

זו תמורתך…”

ואני אנשק את ידיך?

זו חליפתך

זו כפרתך

זו תמורתך

ואתה תלך לחיים טובים

ארוכים ולשלום

לא פה.

הוא רוצה ללכת

הוא רוצה ללכת

ואני אוחזת

בכנף נשמתו

ומסרבת לו.

החליפות שלו

נעולות

בארון החושך

וכל העניבות הססגוניות

מקופלות למשעי

נותרה רק עניבה אחת

שחורה

כרוכה

סביב צווארו

חונקת אותו כל יום קצת

יותר.

הלילה

ארקוד לך אבא

את כל פעימות הלב

של הכינור והמוסיקה שאתה אוהב

הלילה אאחז בך אבא

כמו עלה המבקש מים חיים

לשורשיו.

כשכעסת עלי

עת נעליי היו מפזרות בחדר

הקפדת לקחת רק את נעל שמאל

ולהחביאה

משאיר לי את השנייה

שתמיד אוכל להתחיל

ברגל ימין.

אני אוחזת כעת בידך

זו שהייתה עמוד התווך

של עולמי

מלטפת את שיער הכסף שלך

ושנינו נפגשים

עם דמעות

בעיניים.

מפת העולם

מפת העולם

על קיר שולחן האוכל

ואבא מלמד אותנו

את כל ערי הבירה

כל ערב

אנחנו מפליגים

מסביב לעולם.

רק את עיר הבירה

של מעלה

לא למדת

אותי, אבא,

באיזה שם אקרא לה

ומה צבע דיגלה?

כורך את רצועות התפילין

סביב ידיו

על מצחו

אסור לי להפריע לו.

80 שנים הן נכרכו על ידיו וראשו

בעיניים עצומות

ועכשיו

רצועות התפילות

מתבלבלות

שכחו את הדרך.

עכשיו אני צריכה לשמור

עליו

מפני האש, ושלא ילך לאיבוד

הוא מביט בי בעיניים של ילד

וחיוך תמים עולה על פניו.

ואני מתגעגעת לימים אחרים

שהיו לי איתו,

ועדיין אינני יודעת כמה

אתגעגע

לימים של עכשיו

איתו.

“יא זהרתן פי כיילי”

(את הפרח שבדמיוני)

אבא רוקד אתי

טנגו

רגליו מהססות את

הרצפה

צעד אחד קדימה

שני צעדים לאחור

הוא הולך

ממני

ידיו אוחזות בי

לפרידה

ודוק של דמעות וגעגועים

בעיניי ועיניו.