קשיי ההתאקלמות בארץ חדשה – “הבושה שבחליפה”

אני לא זוכר במדויק את הרגע בו עלינו ארצה, הרוב די מעורפל. כשעליתי ארצה הייתי בן שלוש. ילד קטן, ביחד עם חמשת אחי (שני אחי הגדולים יוסף וכדורי עלו שנתיים לפנינו והכינו את בואנו) וזוג הורי, יחזקאל וחביבה. הגענו מבירת העולם (כך חשבנו אז) בגדאד, אל הארץ ששמענו עלייה אך לא ידענו דבר עלייה, ישראל.

הגענו לארץ לאחר מסע טלטולים שעברנו בעיראק. אני זוכר במעורפל את הדוחק והזריזות בה נמלטנו מהארץ בה נולדתי ונולדו אחיי. לא לקחנו דבר מביתנו האהוב, אלא זוג מזוודות בהם דחסנו את כל עברנו. אני לא זוכר במדויק את ארץ מולדתי. אני זוכר נהר גדול ששכן לא הרחק מביתנו, שהיינו מגיעים אליו מספר פעמים במהלך השבוע והוא היה המקום הבילוי המועדף עלינו. אני זוכר שהורי היו מאושרים ואחי הגדולים לא נכחו הרבה בבית. לא הרבה אני זוכר. תמונות קצרות מהעבר שנגלים לי לעיתים, אבל לא הרבה.

כשהגענו לארץ ישראל העבירו אותנו במשאיות אל צפון הארץ. נהריה היה שם המקום. אחיה של אמי כבר הגיע לפנינו וציפה לבואנו. הגענו בשעות הלילה המאוחרות. אני זוכר מקום גדול עם המון אוהלים, ילדים ומבוגרים יושבים מחוץ לאוהל ושותקים. כבר מהתחלה לא אהבתי את המקום. איפה הנהר? איפה הבית שהיה לי, שם, בבית בעיראק. דממה מעיקה. נשארנו במעברה (כך נקראו מחנות העולים) למעלה משנה ואז עברנו בעזרתם של דודי (אחיו של אבי) לעיר פתח תקוה ששכנה במרכז הארץ. התאהבתי בפתח תקווה מהרגע הראשון. היינו מהמתיישבים הראשונים בשכונה, “קריית מטלון” קראו לה. שכונה קטנה ששכנה בפאתי העיר. הבית שלנו היה ממוקם במרכז השכונה ומסביבנו היו שדות. במהלך הזמן התאהבתי בשדות. לא ידעתי איזה אוצר גלום במרחבי השדות ששכנו בקרבת ביתנו. התרוצצתי בהם ימים כלילות ואהבתי את החופש שבהם. במהלך הזמן גילתי חיים בשדות, לטאות, עכברים, מיני חרקים ולעיתים אף נחשים. הייתי ילד שקט וביישן, שלרוב היה לבד ולא שיתף בתחושותיו את סביבתו. “בקריה” כך כינינו את קריית מטלון התגוררו ערב רב של אנשים, עולים ממגוון ארצות – היו רומנים ופולנים, מרוקאים והונגריים. אבל הרבה עיראקיים היו. הרגשנו כאילו אנחנו בבגדאד.

בשעות הלילה המאוחרות כשהורי התרגעו בסלון ביתנו, ולתומם היו בטוחים כי ילדיהם אינם קשובים לדבריהם, שיתפו אחד את השני בגעגועיהם למולדת, לעיראק. סבי שהיה צורף מכובד בבגדאד עבד בישראל בעבודות מזדמנות כאלה ואחרות. הוא היה כבוי. הגאווה שהייתה מנת חלקו, נלקחה ממנו. אימי שהייתה צעירה מאבי הסתגלה במהירות לשינוי. כאם הבית לקחה את העניינים לידיים וניהלה משק בית כראוי. אבל זה לא היה קל. הפרנסה הייתה קשה והאוכל שהיה מונח על שולחננו היה דל. זו הייתה מנת חלקם של רבים. התנאים היו קשים והמדינה הייתה בחיתוליה.