הראיון הכי מוצלח שלי

זה קרה בקיץ 82′, קיץ חם במיוחד. בישראל התחוללה אז מלחמה, מלחמת שלום הגליל. האווירה הייתה דרוכה וכולם היו במתח. אני פיתחתי את הסקוטומה הראשונה שלי.

ובתוך כל אלה, אני בציפייה דרוכה לקראת ראיון עבודה שעשוי לשנות את חיי.

חשבתי שהוא עשוי להידחות בגלל המצב הביטחוני.

לפחות כך קיוויתי.

אך לא.

הראיון נערך מול דיקאן הפקולטה לרפואה, פרופסור תיאודור ויז’ניצר.

הוא היה איש מרשים, רופא, מומחה בכיר לפרוקטולוגיה.

הייתי מאוד לחוץ לקראת המפגש וביקשתי מעמיתי וידידי ד”ר ארווין וייס שילווה אותי.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שביקשתי ממישהו שילווה אותי לראיון. חמש שנים קודם לכן ביקשתי מאמי היקרה להתלוות אלי למפגש עם הפרופסור יוג’ין רוזנברג, שממנו ביקשתי להתקבל כדוקטורנט.

היא הסכימה. וגם הוא.

הפרופסור ויז’ניצר הזמין אותי למשרדו (במשך העשורים הבאים הוזמנתי לשם פעמים רבות).

היה לי חם, הייתי מתוח ונרגש והזעתי מאוד.

בתחילה היה הדיקאן ענייני ואפולוגטי. “ידוע לי שבית הספר לרפואת שיניים רוצים אותך, אבל אין להם שם משרה פנויה”. הוא הציץ בקורות החיים שלי ועיין במאמרים שלי. הוא העיר כמה הערות חיוביות על עבודת הדוקטורט שלי והמאמרים שפרסמנו.

אבל אווירת האופטימיות התחלפה במהרה בתחושת אכזבה מרה, כשחזר ואמר חד משמעית שאין שום משרה פנויה.

תקוותיי התנפצו.

הסיטואציה הזו חזרה על עצמה בלופ כמה פעמים:

הדיקן מעיין בניירות, מעיר הערה חיובית על המחקר שלי, ואז מתנצל ומסביר שלצערו אין שום משרות פנויות.

ואז זה קרה.

הדיקאן הרים את מבטו. “אני משנה את דעתי”, אמר. “יש לי כמה משרות פנויות שהרקטור אישר לי לפי שיקול דעתי. יש לי משרה פנויה עבורך. אני רוצה שתהיה מרצה, תלמד ותכשיר חוקרים צעירים. בהצלחה”.

הוא חייך אלי ולחץ את ידי הרועדת מהתרגשות.

יצאתי מלשכת הדיקאן כשפניי אל עתיד חדש באוניברסיטת תל אביב, קריירה שהחלה עוד באותו הסתיו עד לפרישה המוקדמת שלי, בשנת 2011.

בשנים שלאחר מכן פרופסור ויז’ניצר המשיך ללוות אותי ולעקוב מקרוב אחרי התקדמותי בפוזיציה שהעניק לי.

ועד היום אין לי מושג מה גרם לו לשנות פתאום את דעתו.

ובכך גם את חיי.