Loading Book...
הקדמה
“המלך ראסטאליאן”, קרא השליח, ממתין שמלך הצל יתיר לו להמשיך לדבר.
הייתה זו הפעם השלישית שבה קרא לו. ראסטאליאן ישב בכיסאו, דומם כפסל, מחזיק בידו את המגילה ששלחה לו גבירת האופל. זה היה הדבר שהעסיק אותו
יותר מכל באותם ימים. “מלכי”, קרא בפעם הרביעית, ורק אז ניאות ראסטאליאן להרים את עיניו אליו. היו ידיעות רבות על גבירת האופל שחזרה מן המתים ועל
הקשר שהיא חלקה עם מלך הצל, אך איש לא העיז לחקור בנושא יותר מדי.
המלך ראסטאליאן נחשב למנהיג חזק וחסר רחמים, בלי חולשות אנושיות או חמלה. כאשר היו להם בעיות, הם פנו לטארין שחור-עין, הכהן העליון של הממלכה.
האמיצים היו פונים לסר דראגו, הר האדם שהיה שומרו האישי של ראסטאליאן. ראסטאליאן עצמו התעניין לעיתים רחוקות בענייני הפנים של הממלכה.
כעת, כשהמצב בשערי שלג הולך ומחמיר, נעדר ראסטאליאן לעיתים קרובות מחצר המלוכה. הוא הרבה לצאת לשליחויות שקבע לעצמו לבדו, לוקח איתו רק
את סר דראגו למקרה שדברים ישתבשו. מהשליחות האחרונה שלו חזר עם מגילתה של גבירת האופל, ומאז נהג להרהר בה שעות ארוכות.
מעטים ידעו כמה מכוחותיו השקיע ראסטאליאן במורדביה – הוא ואנשיו איתרו והסירו את שרידי השפעותיו של אבוזל, חיסלו את מפלצות היער שנהגו להטריד
את תושבי מורדביה והביאו ברכות ליבולים.
גם השליח ידע זאת. אמנם כעת היה לבוש כשליח צנוע, נושא מגילה מנייר פשוט באיכות ירודה, אך זהותו כשנכנס לחדרו של מלך הצל הייתה גלויה- ויראן סאיידוב, רב-המרגלים מטעם עצמו של מורדביה. המשימה שחזר ממנה עתה הייתה הקשה ביותר שהייתה לו, הוא איבד את שני האנשים שלקח עימו
ונמלט בקושי. אך הוא ידע שדבר לא משנה – עליו להגיע למלך הצל במהירות האפשרית ולמסור את דיווחו. ויראן ידע מעט על מסתורי הצפון, אך גילה עוד
ועוד בהדרגה וכעת היה בטוח לחלוטין שהגילוי האחרון שלו יוכל לטלטל אפילו את מלך הצל.
“מלכי”, קרא ויראן בפעם החמישית, מכניס את הדחיפות הגדולה שחש בה לקולו. ואז ראסטאליאן הרים את ידו להשתיק אותו.
הוא לקח את המסכה שלו מברכיו והרכיב אותו על פניו.
“מלכי, מדוע אתה מרכיב את המסכה שלך כעת?”, שאל ויראן
“עור רגיש. אתה מאנשי הצפון, שליח?”
“כן, מלכי, איש צפון פשוט ותו לא”
“אתה משתפר, ויראן. השומרים בכניסה לא זיהו אותך. רק דראגו, ואם הוא לא היה על יד דלתי היית יכול להיות קוסם מתנקש של הנורתראזאד. כמובן שאז
היית צריך להתמודד מולי”
“מלכי, אני בספק שמישהו יוכל להתמודד מול כישופיך בכוח הקסם או בכוח הזרוע”
“אני מודה לך על ההערכה האובייקטיבית, אך לא שלחתי אותך לחורבות העיר העתיקה של שבט הצל כדי שתחזור ותתחנף אליי. מה מצאת?”
“רוב העיר הרוסה לחלוטין, וניכר כי היא מוזנחת ואיש לא השתמש בה למחייה במאה השנים האחרונות, לפחות. אך יש אזור… בעייתי”
“אני ממתין, ויראן”.
“ישנו מבצר שחור בפאתי החלק העליון של העיר. יש תנועה בשעריו בלי הפסקה. שודדים, לפי לבושם. הספרייה הגדולה של שבט הצל מושכת פחות אנשים, אבל צפיתי במספר דמויות שנכנסות ויוצאות ממנה. לא ראיתי גידולים חקלאיים. אני חושש שאנשי שערי שלג מעבירים אליהם אוכל, אולי בתור תשלום כדי שלא יותקפו”
ראסטאליאן הוריד את המסכה שלו. הוא החזיק אותו לרגע בידיו, מתלבט, ואז הניח אותה שוב על ברכיו והרים את מבטו לויראן.
“והמקדש?”
“מאוייש… היטב”
“כמה היטב?”
“חיילים חמושים בשריון משובח, קוסמים נושאי מטות”
“נורתראזאד?”
“נראה ככה. הם נושאים את אל הזרועות על מדיהם”
“ומעט התבואה ששערי שלג מפיקה מאכילה את כולם?”
“זה יתכן, מלכי. חשבתי גם על אפשרות אחרת”
חיוכו של מלך הצל התעקל. “ויראן, שהית בחברתו של ונדטו ויריליאן זמן רב מדי”
“זה אפשרי, מלכי”.
“המוות הוא לא סופי, אבל הוא הכי קרוב שיש לשם. חלקנו…” אמר ראסטאליאן והניח את ידיו מבלי משים על עצמו ועל המגילה שהחזיק בידיו “…הצלחנו לרמות אותו, מסרנו לו חלקי נשמה לא שימושיים כדי להישאר בעולם הזה. נדרש כוח גדול ואומץ גדול יותר לגזול מהמוות אנשים”
ויראן נאנח “אני מאמין שלאדון מבוא צללים יש את שני אלה”
ראסטאליאן צחק “צבא אל-מתים נורתראזאדי הוא מגנה של מבוא צללים? מלבריאן יקפוץ מאושר בגופו האוורירי כשהוא ישמע על זה”
“מלך הצל לועג לי…”
לורד מלבריאן נכנס אל החדר, מרחף מעט מעל הרצפה.
“ראסטאליאן מורדיביאן, הכרתי את כל שושלתך, החל מאבות אבותייך ועד אביך שלך”, פתח מלבריאן בחומרה משועשעת, “אני אפילו זוכר את היום שבו לעגתי
לשם שאביך פנטאזם העניק לך. ראסטאליאן מורדיביאן? איזה מין שם זה? נשמע כמו ליצן מחליף גלימות. שם בחרוזים, באמת. מפתיע שלא גדלת להיות ליצן החצר”.
מלבריאן הביט על המגילה שראסטאליאן החזיק בידו כמו קורא את תוכנה, ועל פניו עלתה הבעת ספק. ואז המשיך, “ראסטאליאן, אתה באמת חושב שהמרגל שלך
הצליח לחדור אל מעמקי מבוא צללים לבדו אחרי שאיבד בטיפשות את שני האנשים שהיו עימו? אתה ודאי מניח כי האימון הלא מספק בעליל שהענקת לו יחד עם
הצעצועים הקסומים שלך הספיקו כדי שיעלם מעיניו של אדון מבוא צללים?”
ראסטאליאן הביט בויראן בעיניים יוקדות. ויראן שתק. הוא לא התכוון להזכיר את מעורבתו של לורד מלבריאן במשימה. הוא ידע שראסטאליאן היה מעדיף אם
לורד מלבריאן לא היה שותף פעיל לתוכניותיו. ראסטאליאן היה חבר בשורות שבט הצל מתוקף הדם שזרם בעורקיו, אך החשיב את הברית עם שבט הצל לברית
של אין ברירה.
“ויראן,” ראסטאליאן פנה אליו בשמחה מזוייפת, “היה עוד חבר במשימה שלך? החושך מצפון אולי הצטרף לכמה רגעים, נתן כמה עצות? באמת, הרי..”
“חדל, מלך הצל” קרא לורד מלבריאן. כל השעשוע נטש את קולו, וויראן ידע שחלקו כדובר בשיחה נגמר.
“במקדש האפל של מבוא צללים יושב עתה מכשף עם כוחות גדולים בהרבה מכושר השיפוט שהוא ניחן בו. הוא מקבל הוראות מהחושך בלבד. הוא הקים לעצמו צבא אל מתים מבית הקברות של שבט הצל ומאנשי הנורתראזאד המתים, הוא זומם להרים מקבריהם את כל מועצת המבוא ולשעבד אותם לרצונו. הוא מחזיק בידיו את עתודות הקסם העתיק של שבט הצל, וגם אם אינו יכול להשתמש בהן הוא בהחלט יכול למנוע אותן מאיתנו, ואתה יודע ודאי כמה הכוח הזה חשוב להמשך קיומנו, עלוב ככל שיהיה” אמר מלבריאן, מצביע על גופו הרפאי.
“ובאותה מידה שאני מאשים את אנשי על כך שלא הצלחנו למנוע מהנורתראזאד להשתלט על המקדש, כך אני מאשים את גבירת האופל שלך על אדון מבוא צללים”
“ומה לה ולכל העניין?”
“היא הצילה אותו ממוות והעניקה לו חיי נצח”
“המכשף שאתה מתייחס אליו נלקח בידי אבוזל. חיי הנצח שלו תמו כשהתערבב בנפשו השחורה של אבוזל, לפני כל אותן שנים. אד אויס נלקח בידי אבוזל!” צעק
ראסטאליאן כשלורד מלבריאן צחק.
“אתה מפחד, המלך ראסטאליאן? מה שנלקח בידי אפל אחד יכול להיות מוחזר בידי אפל אחר, או מישהו גדול יותר. התגבר על פחדיך, מלך הצל. צר לי ששמרתי זאת ממך עד עכשיו, אך בידי אד אויס המפתח למה שאתה רוצה יותר מכל”
“מה מסתתר במקדש האפל, מלבריאן?”
“השער הראשון והאמיתי לאנארכקסיה”
“ביתו של החושך?”
“וסוף דרכך”.
1.
היה היה למורדביה מלך.
מלך החליף מלך והכל היה טוב, עד שקם הנסיך ראסטאליין (ראס-טא-לי-אן) שהיה קוסם מחונן ומטורף לחלוטין.
מהר מאוד החל ראסטאליין לעסוק בקסמים אפלים ושמו נקשר בפרשיות אפלות רבות, דבר שהוביל את אביו המלך לחולי וכאב.
כשמחלותיו של המלך נעשו חמורות והוא החל גוסס, הורה המלך המורדבי לקוסמים הבכירים בממלכה ולמפקד משמר מורדביה –
“המשמר הלבן”, הלורד השחור, למנוע מראסטאליין לשבת על כס המלוכה בכל מחיר. במקומו, אמר המלך,
יש להעלות את אחד מהבנים הצעירים יותר, זה שיוכיח את עצמו כמי שיכול להיות מלך טוב יותר.
קוסמי המללכה התארגנו בחשאי, ותכננו להיאבק בראסטאליין כשזה יבוא לדרוש את כתרו. ראסטאליין,
ידעו, לא יגיע לבד. הוא הקים לעצמו משמר משלו, שהורכב מקוסמים ולוחמים שלבם אפל ונפשם חושך:
ה”ראסטאלין” (ראס-טא-לין), והמובחרים שבחברי משמר זה, שכונה גם “כת הארורים” בפי אלו שלא נמנו על חבריו,
ליוו את ראסטאליין לכל מקום. לקוסמי הממלכה היתה גם תוכנית נוספת, אך הם לא העזו לדבר עליה בפומבי ובטח שלא ליד המלך.
המאבק, הם ידעו, יהיה קשה: ראסטאליין קם והיה למכשף החזק ביותר במורדביה, וקסמיו האפלים
העניקו לו כוחות התקפה מעבר לכל מה שנראה אי פעם. כדי להנציח את כוחו, הוא יצר לעצמו שריון
ומטה שלו ובהם נטע כוחות חושך עצומים. וכך, בעודם סועדים את מלכם, הכינו קוסמי הממלכה
את הקרקע למאבק עם ראסטאליין. אבל הנסיך גילה על בקשת אביו ועל תוכניות הקוסמים…
כאשר המלך המורדבי נפטר, הועברה גופתו לאולם המלוכה. באולם עצמו התפרסו כל הקוסמים הבכירים ואבירי הממלכה, ובראשם הלורד השחור,
מחזיק בידו את חרבו של המלך – שנקראה בפשטות “אור”, והיו לה עוצמות עתיקות וקסומות. בחדרים המקיפים אותם התפרסו שאר הקוסמים והלוחמים.
עמדו, וחיכו לנסיך שיבוא לדרוש את כתרו. אל להם לאפשר לראסטאליין להניח את הכתר על הראשו ולשבת על כס המלך.
אך כשהדלת לחדר הכס נפתחה, לא עמד שם ראסטאליין. במקומו, רם ונישא, עמד האביר חסר השם שפיקד על הראסטאלין – “המגן”.
מאחוריו עמדו כל הראסטאלין. קסמים היו חסרי טעם נגד המגן – שריונו חושל בידי ראסטאליין עצמו והכיל הגנות מקסמים,
ומאחוריו עמדו קוסמי הראסטאלין, מוכנים לזמן כל מגן שהכירו נגד מתקפות המורדבים.
הקרב החל.
הלורד השחור והמגן נלחמו במרכז חדר הכס. המגן העלה והוריד את פטישו, והלורד השחור רקד ודילג בין המכות.
כשהנחית עוד מכה, ניתר הלורד השחור הצידה ודקר. החרב נעצרה בשריון, ואגרופו המשוריין של המגן מצא את עצמו בתוך פניו של הלורד השחור.
המום מהמכה, הלורד השחור נסוג אחורה, וכשהרים את עיניו המגן לא היה שם. לפתע הרגיש שידיים תופסות אותו מאחורה –
המגן הרים אותה אל האויר, והחל חונק אותו בלפיתת דוב. חרבו של הלורד נשמטה ממנו, והוא נאבק לנשום אויר, אך המגן רק הידק את אחיזתו.
הוא הרכין את ראשו והפסיק להיאבק, והמגן קנה את התכסיס – הוא הרפה את אחיזתו, ואז ניתר הלורד השחור למעלה, פוגע בפניו של המגן
עם החלק העליון של קסדת הפלדה שלו. המגן עזב אותו, הלורד מיהר לגשת לחרבו, ובדיוק כשהמגן התעשת והרים את פטישו למכה סופית,
החליק הלורד השחור את חרבו בנקודה החלשה בין הזרוע לחזה. בזעמו, הנחית המגן את הפטיש על ידו של הלורד השחור, ומכה זו ניתקה
את ידו השמאלית של הלורד השחור מגופו. הלורד השחור נפל, אך לפני שהמגן הספיק לחסל אותו, הגיע אחד הקוסמים וסנוור אותו.
מעוור מכאבו, זכר הלורד השחור שהוא נישא אל מחוץ לעולם על כתפו של אותו קוסם, ואז לא זכר דבר.
הקרב התנהל לרעתם של אנשי המלך. הראסטאלין נלחמו כאחוזי שד, והטירוף היה בעיניהם ובמעשיהם. הקוסמים הבכירים
הבינו כי עליהם לבצע את הדבר ממנו חששו. הם ניצלו את ההמולה בחדר הכס ושיגרו את עצמם מחוץ לטירה,
שם חיכו קוסמים רבי עוצמה שהגיעו מהארצות השכנות. ויחד, הם החלו להוריד את הטירה אל האבדון.
בעוד מגדליה של הטירה קורסים אל תוך האדמה, החלו קורסים גם הקוסמים, אחד אחר השני.
לבסוף, כאשר רק פסגות מגדליה העליונים ביותר של הטירה נראו מעל לאדמה, נשארו רק ארבעה קוסמים בחיים.
אלו לקחו את מגילות הטקס והחביאו אותן במקום שרק הראויים יוכלו למצוא, למקרה שראסטאליין יקום ויעלה שוב.
המעשה נעשה. ראסטאליין לא נהיה מלך למורדביה, אבל מלך לתהום ולצללים, וכסאו לא היה לכס השלטון, אלא לכס הצל.
ובמשך כל זמני אבוזל וזימוניו היה כס הצל רדום וחלוש, ממתין אך חלש מכדי לקרוא – עד שהערפדים הגיעו. המלחמה נגד
המורדבים לא עלתה יפה עבורם – התושבים הסתגרו בעיירה, פרסו הגנות קסומות בכל שטחה, והערפדים נהיו מורעבים. לבסוף,
קיבלו פנייה חשאית מקבוצת אנשים שקראה לעצמה הראסטאלין – צאצאיהם של אלו שלא היו בטירת המלך בזמן הקרב או הצליחו לברוח.
הנאמנות העמוקה לראסטאליין היתה בדמם…
בפנייה נאמר שאדם רם מעלה במורדביה מעוניין בנפילתם של האביר והקוסם שהנהיגו את הלוחמים המורדביים –
שני פשוטי עם בשם בארון ומריק. אם הערפדים יעלו את הטירה מהריסותיה, הם יוכלו להשתמש בכוחותיו
האבודים של הנסיך הכלוא בטירה ולחסל את ההתנגדות. והערפדים האמינו.
המלכודת הונחה ביד אומן. הערפדים השתמשו בכוחותיהם כדי להעלות את הטירה מן האבדון. אנשי הראסטאלין עזרו להם,
העניקו להם מגילות אפלות של קסם צללים וחפצים שנוצרו על ידי ראסטאליין לפני שנפל. והערפדים, חזקים ככל שיהיו,
לא שיערו כי הסיבה היחידה שהם מצליחים להרים את הטירה מהאבדון היא כי מישהו חזק בהרבה נאבק מבפנים בחומות המיסטיות שבנו עליו הקוסמים.
הכס עלה.
הערפדים נכנסו פנימה כדי לקבל את הכוחות שהובטחו. כשהגיעו לחדר המלוכה, המתין להם שם הנסיך ראסטאליין, שהיה עכשיו למלך הצל.
לידו ניצב, חזק כתמיד, המגן. בכירי הראסטאלין ניצבו מתחת לכס כדי לקבל את פני האורחים.מה שקיים את כולם בחיים לקח את מחירו.
אפילו הערפדים נחרדו. ראסטאליין עצמו נראה יותר מפלצת מאנושי. המאבק החל. ראסטאלין וערפדים נלחמו זה בזה, אך הערפדים לא היו מוכנים,
בעוד לאנשי הראסטאלין היו יתדות בשפע. וכל אותו זמן עמד האדון האפל, אדון הערפדים, ולא עשה דבר. לבסוף, כשכל אנשיו –
כולל סגנו הנאמן דארקמורד – התפוררו לאבק, אמר האדון האפל “אז האגדה נכונה. אבוזל אכן היה כלוא מתחת למורדביה כל השנים הללו”.
הדבר שפעם היה הנסיך ראסטאליין חייך. קולו היה קר כקרח ודק כחוט השערה.
“אתה חושב שאני האחד האפל, ערפד?”
“אותך זימנו, לך קראנו” אמר האדון האפל, “לך, כדאי שתוכל לזמן חשיכה אינסופית לכל מורדביה”.
מלך הצל חייך חיוך שגרם אפילו לאדון האפל לפחד. “חשיכה אינסופית לכל מורדביה? לא. בינתיים, רק לך”.
האדון האפל נדרך, והדרקון היה כבר מוכן מעל ידיו כשזעם הכס התרסק עליו במלוא העוצמה.
הלורד השחור לא מת באותו יום. הקוסם הצעיר שהציל אותו לקח אותה למכשפה זקנה, מרפאת כפרית.
היא ריפאה את הגדם שנהג להיות יד שמאל שלו ואת פצעיו שספג משריונו של המגן. חרב המלך עדיין הייתה איתו.
הוא חי עד סוף חייו בכפר, הגן עליו מאויבים שבאו והלכו, ואז נפטר. אותו קוסם צעיר שהציל אותו בקרב היה גם זה
שקבר אותו, כשחרב המלך לה היה נאמן עד יומו האחרון חגורה למותניו. המתחזה ללורד השחור שנפגש עם מריק מורדביה הוא עוד
תכסיס של הרשע שעומד מאחורי תקומת כס הצל. הראסטאלין, אחרי שנים של חיים בצללים, סוף סוף קמו והתאגדו מחדש.
מנהיגם טווה במשך שנים את התוכנית שתעלה את כס הצל ותחסל את ההתנגדות אליו. המתחזה ללורד השחור נבחר בקפידה,
השליחים נשלחו אל אדוני הערפדים לאחר עוד תבוסה צורבת. עתה נשארו רק הלורדים של מורדביה. הם, וחרב אחת שיש להשמיד אחת ולתמיד,
וראסטאליין יעלה שנית, חזק מתמיד, ויכובש את הכל.
2.
“לא” פסק האיש הישוב על הכיסא הרם. “קח את זה מכאן”. “אבל,” ניסה
הסוחר להסביר, “זו סחורה טובה, מארצות הדרום הפוריות”. האיש בכיסא
נעץ מבט מרושע בסוחר. “זו סחורה גנובה מארצות הדרום הפוריות. וטובה
ככל שתהיה, מורדביה לא תשלם על סחורה גנובה”. לרגע נראה כאילו חשב
הסוחר לכבד את האיש באגרוף, אך שומריו המגדולים וזהותו של האיש
מנעו ממנו לעשות את זה. דאהראן איבאנוב היה היורש החוקי לכס מורדביה,
והוא ניצל עובדה זו היטב. למרות שירושתו עצמה היתה עניין רשמי בלבד.
מלחמות הערפדים המליכו את בית מורדביה, ודאהראן הסתפק במשרת יועץ
מיוחד העושה ככל העולה על רוחו במורדביה, בתמורה לנאמנותו.
מאז שמינה דאהראן את עצמו לאחראי על המסחר במורדביה, הסוחרים שמו
לב שהם מרויחים הרבה פחות. הוא קילל אותם, אמר שהם שקרנים ורמאים,
הורה לאסור כמה מהם וזרק עליהם את הסחורה שלהם. כמעט כולם מכרו את
הסחורה שלהם בסוף, במחיר נמוך בהרבה משציפו. אלו שסירבו להתפשר פנו
לסר אדריק מורדביה, שהחליט שמתוקף היותו מפקד המשמר, מגן הצדק ויורש
מורדביה בפועל מוטלת עליו המשימה לרסן במעט את דאהראן.
“כן, הבא” אמר דאהראן בקול משועמם, וחמש דקות אחר כך יצא עוד סוחר את
שערי ה”גילדה מורדביה” עם שק שהכביד עליו הרבה פחות משציפה. “יש עוד
רמאים בחדר המעוניינים לסחור עמי? אם לא, נעבור לסוחרים ההגונים. לא שיש
כאן כאלה”. כשראה את הדמות שמתקרבת אליו, חייך דאהראן בחום ואמר
“סר אדריק, כמה משמח לראות אותך. מה מביא אותך להיכלי הצנוע?”
“אתה הורג את המסחר במורדביה”
“חלילה” ענה דאהראן, “מעולם לא הרמתי יד על המסחר. אני איש תמים ותרבותי”
“כמובן” השיב אדריק בפנים שהביעו חוסר אמון מוחלט. “אבל לא זו כוונתי. אתה
מבריח סוחרים, מאיים עליהם במאסר, מצווה על שומריך להכות אותם ומשחית
את סחורותיהם. למה שסוחרים ישארו כאן?”
“כי אנחנו מגישים כיבוד מגוון בכניסה?”
“לא. הם לא ישארו כאן. הם ילכו למקומות אחרים, ומורדביה תישאר ללא
משאבים חיוניים”
“כן, אבל עם יותר כסף. ההמונים יעדיפו שיזרקו להם כסף מאשר דלעות”, אמר
דאהראן, מחווה בידו לעבר סוחר שעמד עם עגלה מלאה בהן ועיניים מלאות בתקווה.
“גם כסף לא יעזור אם לא יהיה להם מה לאכול”, השיב אדריק בתוכחה.
“שיגדלו בעצמם. האדמה הזו טובה” אמר דאהראן, מושך בכתפיו.
“אין להם מספיק עובדים. יבולים שלמים יתבזבזו”, ציין אדריק.
“אז שיקחו את כל אותם מובטלים וחסרי מעש שלא הספקת לצרף למשמר שלך”
הציע דאהראן בחיוך לבבי.
“היזהר בלשונך, דאהראן” אמר אדריק במבט שגיבה את דבריו.
“כמה צעיר, כמה חם מזג, אדריק. וני רק צחקתי. כן, אהיה יותר רחום עם כל
הרמאים באולמי” ענה דאהראן, מרים את קולו לקראת הסוף כדי שהסוחרים
שעוד לא הביטו בויכוח יסתכלו לעברם.
סר אדריק קד בנוקשות וסב על עקבותיו. לפני שהלך, אמר בשקט לשומר שלבש
את מדי המשמר המורדבי “השגח עליו. דווח לי אם הוא ממשיך במעשיו”.
“כן, סר אדריק”, ענה מיד השומר.
בסופו של היום, הרים את עצמו דאהראן מכיסאו. תשוש אך מרוצה, הלך לעבר
היציאה, ולרגע פגשו עיניו בעיני השומר. “דימיטרי”, אמר ברוך, “קיבלת את
פקודותייך מסר אדריק, אני מקווה. עליך למלא אותן”. אז פשפש בכיסיו, ואמר
לשומר “אחרי הכל, דימיטרי, פקודה היא פקודה” בעודו מושיט לעבר השומר
שלושה מטבעות זהב שהתקבלו ברצון.
3.
הוא עמד בדומיה מעל המגילה המוכתמת שנמסרה לו זה עתה, לומד את הפרטים.
שתיקתו התפרשה, כנראה, בתור בלבול, והשליח מיהר להסביר. “אדוני, מגילה זו
נכתבה ע”י ארבעת הקוסמים לאחר..” הוא הסתובב אל השליח. “אני יודע היטב
מהי מגילה זו”. השליח השתתק. הכהן הסתובב חזרה והתבונן שנית על המגילה. כן,
הוא חשב. זו אכן המגילה, והיא המפתח למציאתן והשמדתן של מגילות הטקס…אך
היא מהווה רק את השלב הראשון. יקח זמן רב עד שיצליחו הוא ואנשיו להשלים
את כל הפאזל.
הברדס שהיה משוך מעל לפניו והגלימות הארוכות שלבש הכבידו עליו, אך היו
חיוניות. זהותו, למרות שהיתה ידועה לרוב החברים הבכירים, היתה חייבת
להישמר חסויה ככל הניתן. גילויו פירושו הסוף לתוכנית שנטוותה במשך זמן רב כל
כך, במיוחד כשסופה המוצלח כל כך קרוב..כס הצל עלה. נשארו רק עוד כמה
תיקונם ואדונם יוכל ללכת שנית על האדמה.
הוא פנה שנית אל השליח. “ובכן, אני מבין שמשימתך הצליחה. הוא האמין?”
השליח חייך. “כן, הוא האמין לכל מילה. הטקסים שלך הצליחו, אדוני. מצאתי
אותו מוכן ומזומן לבלוע את כל מה שאמרת לי להגיד לו”. עתה היה תורו של הכהן
העליון לחייך. “כן, כן. כל החלקים נופלים למקומם. אם נמשיך בדרך הזו, איש לא
יוכל לעצור אותנו”.
כשהשליח יצא, פנה הכהן אל המראה והוריד רק לרגע את ברדסו. המבט שהחזירו
לו עיניו שלו היה מלא כוח. הזמנים האפלים עומדים להסתיים. הנסיך המקולל
יזכה סוף סוף לכיסאו השייך לו בזכות, ואנשיו – והוא בראשם – יזכו לפרסים
עצומים. רק עוד מעט סבלנות. הם אינם חושדים בדבר. הוא החזיר את ברדסו ופנה
אל האולם הגדול, שם חיכו לו החברים הבכירים.
“אדונים נכבדים” פתח הכהן העליון את השיחה. “מגילתם של ארבעת הקוסמים
בידינו”, אמר, ופרש אל השולחן את המגילה כך שכולם יוכלו להצטופף ולהסתכל.
על המגילה היו כתובות כמה מילים, חיוורות כרוח.
“בערבות שבהם איש לא ילך, תחת עצים שעליהם איש לא יטפס, יהיו קבורים באבן
ארבעת הכתבים, שקברו את הנסיך יחדיו עם כס המלכים”. קולות סיפוק נשמעו
מסביב לשולחן. “אדונים נכבדים” קרא שוב הכהן העליון. “שעתנו קרובה כפי שלא
הייתה קרובה מעולם! הכל מתקדם כפי שתוכנן. בקרוב, תהיה בידינו גם החרב
הארורה, ואז נוכל להשמיד אותה ולא יהיה דבר שיעצור את אדוננו מלשבת על הכס
השייך לו!” החברים הבכירים חייכו, מהנהנים בראשיהם. גם אותם עליו יהיה
להשאיר מרוצים, אחרת הודעה ללא שם ובה האשמות כוזבות תגיע אל לורד
בארון…שוב.
הוא חזר לחדרו. בזריזות אסף את חפציו וכמה מגילות שרצה להמשיך ולהתעמק
בהן, ופנה לצאת חזרה למורדביה, לאותם חיים שהיו ההפסקה בין הגעותיו לכאן.
בדרכו החוצה כמעט נתקל בגלימה השחורה הכבדה שהשאיר אחריו השליח,
מעוטרת בסיכה של מלך מורדבי שאיבד לפני שנים את כתרו. הוא דילג מעליה,
ממשיך לעבר הלילה.
4.
מורדביה, לפני זמן רב מאוד
“הנסיך ראסטאליין מורדיביאן, המשנה למכשף העליון ויורש מורדביה” הכריז
הכרוז, והנסיך עשה את דרכו פנימה. את אנשיו השאיר בכניסה, מתוך כבוד לאביו.
הוא ידע איך הרגיש אביו כלפי אנשיו, ורצה לתת לו את התחושה כי לפחות כאן,
בחדר המלוכה שלו, המסדר הלבן עדיין שולט. הוא עשה כמיטב יכולתו כדי
להסתיר את השינויים שעברו עליו: גלימותיו היו מפל של שחור וכחול כהה
וכיסו את כל גופו. המסיכה כיסתה את רוב פניו, משאירה רק את הפה חשוף.
הניסויים שערך בקסם אפל פגעו בו, אך הוא סירב להפסיק עבור דבר חסר
משמעות כמו גופו שלו. כוחות גדולים יותר בתנועה.
גופת המלך נחה על מעמד אבן, ממש מתחת לכסא המלכות. ליד כיסאו עמד גם
הלורד השחור, מפקד המשמר הלבן, נשען בשקט על ניצב חרבו ומסתכל בחוסר
עניין על החדר. חוסר עניין זה, ידע ראסטאליין, היה מדומה. הלורד השחור היה
דרוך ומוכן, וכל מי שהיה ברצונו לפגוע בשלוות המוות של המלך עתיד היה
לפגוש סוף קצר ואלים משציפה. כל חיילי המשמר הלבן היו בחדר, יחד עם
אבירים מכובדים ואצילים ידועים, וגם אדונו ומלמדו, המכשף העליון של
מורדביה. טרחן זקן. אלו שהכירו את הנסיך, ידעו כי עבר בכוחו את המכשף
העליון מעט אחרי יום הולדתו החמישי.
אז זו מלכודת, חשב הנסיך. כמה מחוכם. את רוב זמנו העביר במגדלו, ולכן
ההזדמנויות להתעמת איתו היה מועטות: כל המשרתים והעובדים היו אנשיו
שלו. פשוטי העם לא ראו אותו כבר שנים – הם לא עניינו אותו.
אנשיו, שהוסמכו לכך, טיפלו ושפטו בעיות בעם, הפרידו קטטות, ויותר מכל – דחקו
את כוחותיו של המלך חזרה לסביבות הטירה, ולקחו את השלטון שעליו הגן.
והנה כל יועצי המלך והלורד הזה בראשם גרמו לו להיות כאן, במקום אליו
הוא לא יכול לסרב להגיע.
היחיד שכן ליווה אותו היה סר דראגו שנקרא גם “חסר הלב” לעיתים, אך
היה ידוע בעיקר בתור “המגן”. הוא היה ידידו ולוחמו הנאמן ביותר – ואחת
הדמויות השנואות במורדביה. סר דראגו היה דמות מרשימה:
גובהו היה מעט יותר משני מטרים, ופטיש המלחמה שלו היה
עבור רבים המראה האחרון שראו בחייהם. ההליכה לאורך השטיח,
כל הדרך על הכס, עוררה בראסטאליין אי נוחות. אך לא לו הפחד.
אם מישהו ינסה דבר מה, דראגו יחסל אותו, ואם דראגו לא יצליח גם אביו,
במותו, יקבל הזדמנות לחזות בכוחותיו החדשים.
או שכולם באו לחלוק לי כבוד, או שהם מתכוננים לחסל אותי, החליט ראסטאליין
בליבו. כשהגיע אל גופת אביו הביט בו, ולא יכל שלא לרחם עליו: האיש הזקן
ששכב בעיניים עצומות מולו היה יכול להיות מלך מפואר הרבה יותר ממה שהיה:
הוא יכל לשלוט בכל הסביבה, ולא להיות מוגבל לעמק הנידח הזה, להעביר את
כל חייו בפחד שמלך חזק יפלוש לשטחו ויחסל אותו. אם רק היה מקשיב לעצותיו
של בנו שלו, משתמש בדרכים שהציע..אך לא. כלום. והנה, עכשיו הוא מת.
עוד שם ברשימה, עוד חוליה בשרשרת.
הוא המשיך לעבר הכס, כששם לב שהלורד השחור עומד בדרכו. “לורד” אמר
ראסטאליין, והזיז את ידו כדי לסמל ללורד השחור לנוע ולתת לו להתיישב על
כסא אביו, השייך לו בזכות. כתרו החדש חיכה לו על המושב. הלורד השחור
לא נע, אלא התחיל לדבר. “משאלתו האחרונה של אביך הייתה שהשלטון
במורדביה לא יועבר אליך, אלא לאחיך הצעיר, קאריל. הוא עושה את דרכו
עכשיו עם צבאו מדרום הממלכה כדי לקבל את הכתר”. העלבון צרב בראסטאליין.
“אבי היה אדם חולה, אפילו מטורף במקצת. הכסא שלי בזכות. אני בנו הבכור
ויורשו החוקי.
עתה, עם מותו, אני ראסטאליין מורדיביאן, הראשון לשמו, מלך
מורדביה. ואתה, לורד, נחשד בבגידה.” הלורד השחור לא התרשם מההכרזה.
“הסתכל סביבך, נסיך. הטובים שבאבירי מורדביה כאן, וכל שיש לך הוא המפלצת
למרגלות הכס”. אתה מורד גלוי, בוגד בזכר מלכך, מונע מבנו לשבת על כסאו.
דראגו, חסל אותו”. הפטיש הופיע משום מקום, והלורד השחור בקושי הדף אותו
עם חרבו. ראסטאליין סב אל כל האבירים באולם.
“אתם חושבים שאתם חזקים מספיק? אתם טועים”. ובאותו רגע פרצו מכל
דלתות חדר המלוכה לוחמיו של ראסטאליין, זורקים גרזנים, יורים חצים ומשליכים
כשפים על כוחות המלך. המגן הלם בזעם בלורד השחור, מחסל אבירים בין מכה למכה.
ראסטאליין עצמו העלה באש את אדונו הישן, המכשף העליון, ואז השליך אותו מחוץ לחלון, כל
גלימותיו בוערות. חדר הכס הפך תוך רגע לשדה קטל. הנצחון שבסופו הכתר נראה קרוב מתמיד.
לאט מדי, מאוחר מדי, הבין ראסטאליין. הארבעה לא פה. כל כוחותיו לא הספיקו
לו כדי לראות תכסיס אחד פשוט. הוא כמעט חייך כשהרגיש את עצמו צונח למטה,
ואיתו הטירה כולה.
5.
הגופות שהיו תלויות על הקורות המגולפות בגסות התנודדו בשקט.
שני הגברים הביטו בהן. האחד היה עצום, השני נשא מטה.
אף אחד מהם לא היה מרוצה במיוחד הבוקר.
“חתיכת עזרה. התושבים ימותו על זה”
“הוא יודע מה הוא עושה”
“הוא חצי מטורף וחצי מופרע. הוא תלה את כל מועצת הזקנים בלי הוכחות”
“אולי, אבל הוא יודע מה הוא עושה. אתה מתכוון להתלונן, ונדטו?”
“גיבור גדול, דראגו. בטח נהנת מזה יותר ממנו”
“כן, אבל זה לא היה קשה. הוא לא נהנה מזה בכלל. תרגיע את המשפחות שלהם,
ונדטו. אני לא רוצה לתלות עוד אנשים”
“שנינו יודעים שלא אכפת לך מאף אחד שגר בשערי שלג”
“אם אתה יודע את זה, אתה בטח מבין כמה זה מרגיז להיות זה שצריך להוריד
גופה מרקיבה של אדם שלא היה אכפת לך ממנו רק כי מישהו שבר את הסולם
של החיילים ואתה היחיד שמגיע לגובה הזה. תרגיע אותן”
אך זעם המשפחות היה דאגתו הקטנה ביותר, למעשה. השליח של הנורתראזאד
הזהיר אותו שאם מלך הצל יגיע לשערי שלג כל חמתו של אדון מבוא צללים תיפול
על העיירה. ההתלבטות הייתה קשה. ראסטאליאן היה בשר, ודם, וכוח. ומלכו.
האדון של מבוא צללים, לעומת זאת, היה איום מעורפל ולא מוחשי, דמות ששלטה
בעיר שנחרבה לפני אלפי שנים. אולם משרתיו, הנורתראזאד, היו מוחשיים מאוד.
ונדטו ידע כי הם שולטים במועצה וכי כששערי שלג לא תשמש אותם יותר, הם ישמידו אותה.
ראסטאליאן בחר לעשות ממועצת הזקנים דוגמה עבור הנורתראזאד,
ולמרות שזה הדאיג את ונדטו, זה גם נתן לו את ההרגשה שהוא בחר נכון.
למעשה שלו יהיו השלכות, אבל אין טעם להדאיג את עצמו באויב שעוד לא הגיע.
הוא החזיר את תשומת לבו למשפחותיהם של חברי המועצה.
להרגיע אותן, בטח. ונדטו ויריליאן היה מכשף מוכשר ודובר מוצלח, אבל באותו בוקר
היה לו קשה לחשוב איך להסביר למשפחות המכובדות ביותר בשערי שלג למה מלך הצל
מצא לנכון להוציא להורג באישון לילה את כל מועצת הזקנים של העיירה. הוא עצמו
לא ידע על כך – סר דראגו, המגן האפל, העיר אותו באותו בוקר עם אור ראשון
ולקח אותו לחוצות העיירה. שם, הסביר לו דראגו, ליד אותן גופות שאת בעליהן הכיר היטב, יפגוש אותו מלך הצל.
“היזהר בדבריך, ונדטו ויריליאן”, אמר לו בשקט המגן האפל, מוציא אותו מהרהוריו. ואז שמע ונדטו את הרחש.
ישנם רחשים רבים בעולם, אבל כל מכשף מכיר היטב את זה שכרוך בשיגור ממקום למקום. ראסטאליאן מורדיביאן הופיע מולם.
הוא עטה את המסכה שלו ולמרות זאת ידע ונדטו שהוא לא מחייך. הוא דיבר בשקט ולמרות זאת ידע ונדטו שהוא רותח מזעם.
“ויריליאן, אני לא מבין מאיפה שאבת את החוצפה לא לקרוא לי קודם”
“מלכי, לא הייתי בטוח”
“אדם שמתלבט בין כוחו של כס הצל לבין כניעה לכת של בוגדים הוא לא משרתי”
ונדטו לא היה מופתע שראסטאליאן ידע על השליח. הבהיל אותו שהוא ידע עליו ולא יכל לחסל אותו.
“אלף סליחות, מלכי. פחדתי לגורל העיירה. פחדתי מנקמת הנורתראזאד, פחדתי מזעמך. פחדתי שתבחר בפעולה..קיצונית. ואכן בכזו בחרת”
“אה, ונדטו. התרככת. הם גם ככה היו מתים בסופו של דבר. דראגו הציע לחלק את הגופות בין המשפחות ובין הנורתראזאד. חצי חצי. המשפחות מקבלות את הראש”
ונדטו שלח מבט זועם לעבר דראגו. דראגו נשאר דומם.
“האנשים כאן טובים, ונאמנים לך”
“הנורתראזאד משכנעים. אפילו אתה, ונדטו. אימנתי אותך בעצמי. טארין בנה עבורך את המטה שאתה נושא. ואפילו אתה היססת בכוחותיי”
“מלכי, אלך אחריך לכל מקום. אך האנשים כאן מכירים את הסיפורים, את האגדות. מספיק ששמה של מבוא צללים יוזכר, ושוב הם אינם בטוחים בדבר. גם לא בכוחותיך”
ראסטאליאן הרכין את ראשו. כתרו לא היה עליו.
“ובצדק. כל הרמזים מובילים למבוא צללים”
ראסטאליאן נעלם עם משב הרוח, משאיר את ונדטו ודראגו כתף אל כתף. ונדטו הביט, מעלה, אל עיניו המתות של דראגו ואז אל הגופות המתנודדות על העמודים, ואז נאנח. “חתיכת עזרה”.
הערב הקודם התחיל ככל ערב בשערי שלג – השערים הגדולים נסגרו, הבריח הכבד הונח עליהן
וכשפי ההגנה המתאימים הוטלו. ההתקפות המסתוריות על העיירה הפכו כבר לשגרה כמעט –
בכל יום היו נעלמים תושב או שניים, הסיירים המעטים שנשארו בחיל המשמר המצומצם לא חזרו
מסיוריהם ביער, הסוחרים פחדו לצאת למשלחות מסחר וונדטו וירליאן התכונן לעוד לילה עמוס סיוטים.
ההודעה הסודית למלך הצל נשלחה לפני שבוע ימים וטרם הגיע מענה עבורה. הוא פחד שההודעה לא הגיעה,
ופחד עוד יותר שנפלה בידי אויב. אך באותו ערב נתבדו לבסוף חששותיו. הוא נכנס אל חדרו,
הניח את גלימותיו על הכיסא הבודד בפינת החדר, לקח את מטהו ומילמל את לחשי ההגנה.
הוא ידע שאין די בהם, אך עדיין העדיף להטיל אותם למען יוכל לפחות להירדם. כשסיים,
הניח את מטהו לצידו ועצם את עיניו. ואז שמע את הרחש. ישנם רחשים רבים בעולם,
אבל כל מכשף מכיר היטב את זה שכרוך בשיגור ממקום למקום. ראסטאליאן מורדיביאן עמד בחדרו.
“דאג שהשערים יפתחו במהרה. הלילה אתה ואנשיך תישנו היטב, ויריליאן. מלך הצל מבטיח זאת”.
6.
מצפון למורדביה נמצאת ממלכת הצפון, שהיא אסופה של ערי מדינה גדולות וקטנות כאחד שכולן מאוחדות תחת שלטון מרכזי של הנאת’אזראד, האסופה הלבנה.
הנאת’אזראד הם עבדיו של החושך מצפון, אנארכקסס, ועל הסקאלה של רע-טוב הם עמוק מאוד בצד של הרע.
הנאת’אזראד מניחים לכל עיר להחזיק במספר כפרים משלה ולנהל כלכלה חופשית יחסית,
אך אוכפים באדיקות את חוקיהם לפיהם אל לאזרח ממלכת הצפון לעסוק בקסם שלא במסגרת הנאת’אזראד,
וזהו בסיס כוחם: הם הבעלים היחידים של הקסם בממלכה. אותן ערי מדינה שניסו לקום ולהתנגד לשלטונם
של הנאת’אזראד מצאו עצמם קורבן למעשים מחרידים שבוצעו מתוקף הכוח העצום של האסופה הלבנה.
החברים בה הם קוסמים ומכשפים בלבד, וכולם נאמנים נאמנות עיוורת לאנארכקסס. בכל הערים והכפרים
בממלגת הצפון מחוייבים התושבים להקים ולתחזק מקדש לאנארכקסס למען יוכל החושך מצפון לפתוח את
עיניו ואת אוזניו למתרחש בסביבה. רק חבר של הנאת’אזראד יכול להכשיר את המקדש, וכאשר המקדש
מוכן הוא מאפשר לחברי הנאת’אזראד להביא את עצמם מיידית לכל מקדש של אנארכקסס, ובכך להפוך
את כל ממלכת הצפון נגישה במיוחד עבורם, למרות גודלה העצום יחסית ותנאי הדרך הקשים –
זו היתה הדרך במשך מאות שנים, מאז שאנארכקסס הובס על ידי האלים שאינם עוד ולשונו החדה ומילותיו
הקשות נכלאו לנצח בתוך התמנון השחור, חיה מן האגדות שהפכה להיות ביתה של רוחו של אנארכקסס, שגופו הושמד.
אנארכקסס ישן שנת נצח ב”אגם-אבדון” בצפון הרחוק של העולם, בסוף ממלכת הצפון, ליד בירתו אנארכקסיה שהיא גם מרכזם של הנאת’אזראד…
ראסטאליאן מורדיביאן הוא – פרט להיותו מלך מורדביה – מכשף אפל. אך האופל שלו שונה מהאופל הלבן – הנאת’אזראד לקחו את הקסם הלבן קצת קדימה –
זהו אותו קסם טוב העוזר לסביבה, פשוט מוגזם. במקום להוריד מים על שריפה, הם יוצרים שטפונות ששוצפים איתם הכל. הקסם השחור של ראסטאליאן נוצר כדי לעשות את העבודה. אין בו התפארות, רק יסודיות.
עם עלייתו המחודשת לכתר הקים לעצמו ראסטאליאן טבעת מכשפים בשם המועצה המורדיביאנית, ובה נמצאים –בגופם או ברוחם –
גדולי המכשפים השחורים שראסטאליאן הצליח לגייס לשורותיו, הן באמצעות כס הצל שלו והן באמצעות שכנוע פשוט.
איתםעתיד לקום עם צבא הרפתקנים, איתו יעלה ראסטאליאן לממלכות הצפון כדי לסיים מה שהתחיל לפני מאתיים שנה –
השמדת הנאת’אזראד, חיסולו של אנארכקסס, והסרת האיום הקיומי מעל מורדביה לנצח .
ראסטאליאן שואף לבסס את מורדביה כמעצמה הגדולה בעולם, הוא רוצה לעצמו את אוצרות הצפון ובסתרי ליבו רוצה גם לתפוס
את כוחות-על-סף-האלוהות של אנארכקסס, לא מודע לכך שהוא יכול להרוס את כל מה שבנה בגלל שאיפה אחת.
כי ראסטאליאן, למרות שהוא מצטייר בתור הגיבור – הוא אפל, ונשמתו שחורה. מורדביה שלו לא מתנהלת בצורה מוסרית,
אין מוסד דתי מסודר והראסטאלין שלו עושים כרצונם.
7.
כשראסטאליאן עלה על ממלכות הצפון הוא לא נתקל בהתנגדות משמעותית, פרט לחיילי חיל המצב.
המידע ממרגליו גרס שכוחותיהם של הנאת’אזראד נחלשים בגלל ההיחלשות בכוחותיו של “החושך מצפון”,
אותה יישות אגדית שהובסה על ידי האלים שאינם עוד ונכלאה בתוך מפלצת הים. מפלצת הים גוססת, ואיתה אנארכקסס.
עתה הזמן להפילו. בעוד הנאת’אזראד מחפשים נואשות מקורות כוח עבור אדונם שמאבד את קיומו הגשמי, עלה ראסטאליאן ממורדביה
וכבש במהירות את כל המוצבים החיצוניים של ממלכת הצפון, ואיפשר אספקה סדירה ממורדביה ואליה. מה שמלך הצל לא יודע הוא שהוא כבש
מוצבים שהנאת’אזראד ויתרו עליהם ממזמן, והמפות שעבד לפיהן היו עתיקות ולא מעודכנות. הוא טייל כעת בממלכות הספר, נלחם באנשים
שבורים שאיבדו את התמיכה הקסומה של הנאת’אזראד. וכך הוא המשיך במסעו, בטחונו מתגבר: עד שהגיע להאראקס.
האראקס לא הייתה מרשימה במיוחד, אך היה לה דבר אחד שלא היה לאף עיר או כפר שראסטאליאן כבש: היא הייתה אחת הערים הלבנות,
ובה היה מקדש לאנארכקסס שאיפשר לנאת’אזראד להגיע אליה ולצאת ממנה כרצונם מבלי שיצטרכו להתאמץ כלל; זה היה סוד מערכת ההגנה של האסופה הלבנה.
הם הופיעו בכל מקום, בכל זמן, ללא העייפות הכרוכה בשיגור ושימוש בקסם. וכאשר ראסטאליאן החל לתקוף את העיר, הנאת’אזראד הגיעו.
חושך שחור וחושך לבן התנגשו אחד בשני, גועשים בשמי הליל.
ראסטאליאן לא רצה לאבד אנשים, ולכן הטיל אפלה אל מול הנאת’אזראד ונסוג אל מחוץ לעיר.
הנאת’אזראד לא נסוגו כלל, ויצאו מהאראקס רק כדי להגיע לבירתם אנארכקסיה ולקבל הוראות מאדונם.
אם הם יאבדו את האראקס, יוכלו להשתמש ראסטאליאן ואנשיו להשתמש בתמנון ולהגיע לכל עיר לבנה
שיחפצו להגיע אליה, או יותר גרוע – להגיע הישר לאנארכקסיה, ולחסל את אדונם שגופו גוסס.
Skip to content