משפט המאה

על השולחן ניצבה ערימה של טפסי מועמדות.

בעודי מתקשה עם מילוי הטופס,

אני שומע אדם קורא בשמי מבטא מזרח אירופאי כבד.

הרמתי את ראשי וראיתי בחור בשנות ה-30 לחייו,

הוא היה גבוה ממני ב-40 סנטימטר לפחות.

באותו הרגע הרגשתי את הלחץ מתפרץ ממני,

הלב דפק מהר וטיפות זיעה מילאו את מצחי וכפות ידי.

מי מזיעה בכפות הידיים, חשבתי לעצמי בזמן שאני עוקב אחרי הענק לחדר הראיון.

לאחר שבוע חזרתי למקום, הייתי חייב למען האמת.

באותה תקופה לא ביצעתי את ההחלטות על חיי,

הייתי חסר ניסיון, מנסה ללמוד את הסביבה, ירוק.

נכנסתי לחדר ההמתנה וניגשתי לפקידה,

גם היא הייתה גבוהה ממני בשני ראשים לפחות.

במכתב שקיבלתי היה כתוב שהתקבלתי לתפקיד,

אהיה שופט.

עלי להיות מוכן בעוד חודש להתייצבות באולם הכנסים.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שטעמתי את טעם ההצלחה.

התייצבתי באולם הכנסים,

מוכן ומזומן למשפט לאחר ששקדתי על החומר לאורך החודש.

באולם רעשו כמאה ילדים בגיל 10,

חברים שלי.

ישובים לצד הוריהם. שלוש מאוד איש.

כנראה שלא הייתי מוכן.

הלחץ היה גדול על הגוף הקטן שלי.

זו הייתה הפעם הראשונה שטעמתי כישלון.

בשנה לאחר מכן חזרתי לאותו חדר בבית הספר,

הגשתי מועמדות.

התקבלתי.

למדתי.

עמדתי.

זכיתי במחיאות הכפיים משלוש מאות אנשים.