הטורפנים

אם תצאו מהבית ותלכו רחוק

למחרת תגיעו לשדה גזר ירוק

ואם משם תרכבו על גמל עוד שבוע

תגיעו לכפר ששמו “לא ידוע”

ובכפר הקטן, חמישה חברים

שמם “טורפנים” והם קצת מוזרים

כל אחד שם אוכל רק חומר אחד

גם אם זה לא נראה טעים במיוחד

אז לפני הסיפור, אותם בואו נכיר

עליהם נלמד מהתמונות על הקיר:

ראשון הוא מתי שאוכל רק מתכת

בתמונה הוא אוכל מגרפה בשלכת

שנייה היא דפי – רק נייר מעכלת

קוראת את הספרים – שבסוף היא אוכלת

הכירו את עצי – רק מעץ הוא ניזון

“אכלו מקלות – ותשמרו על רזון”

לא נשכח גם את זכי, שמכבודו לא נפחית

בתמונה הוא אוכל חלון מזכוכית

חמישית וחביבה – ומתוקה כמו מיץ ארטיק

זו פלי – לפיה נכנס רק ניילון ופלסטיק

לפני קצת המון ורבע זמן ארע הסיפור המוזר

עת נפגשו החברים בכיכר שבכפר

דיברו על דא ועל הא ועל מי ועל מה

ולאחר שעתיים, לפתע דממה…

“אני רעב” אמר מתי “ואסור לזלזל”

“חשוב לי לצרוך מזון עשיר בברזל”

“הבטן שלי כבר שעה מקרקרת”

אמרה דפי ובמקום עוף, חשבה על ניירת

“גם אני רוצה לאכול” אמר עצי חרש

“אתכבד ברצון בכריך בדיחת קרש”

“שקוף שגם אני זקוק למזון”

“שקוף כזכוכית” אמר זכי הרזון

“אז נלך למסעדה!” קראה פלי – “מי בא עמי?”

“אשמח לאכול קצת חד-פעמי”

“רעיון מצוין” ענו לה יחדיו

“נהדר” אמרה פלי “יוצאים עכשיו!”

חשוב לציין, קוראים יקרים

שבמסעדה לא ביקרו מעולם היצורים

למעשה היתה זו הפעם הראשונה

שנכנסו למסעדה והזמינו מנה

הגיעו והתיישבו סביב שולחן עץ גדול

עליו פרוסה מפת פלסטיק בצבע סגול

ועל המפה חמישה תפריטים

מיותר לציין כי מניירות עשויים

מזלג, סכין, כף וכפית

עשויים ממתכת ועטופים במפית

וכמובן, חברים, בל נשכח הצלחות

העשויות מזכוכית וכך גם הכוסות

הסתכלו איש על רעהו במבטים נבוכים

“מה עכשיו?” שאלו, “מה עושים?”

לפתע הגיח המלצר

שלף הפנקס ולידם נעצר

“מה שלומכם הערב? תרצו להזמין?

מנת היום היא סלרי משמין

או אולי, חברים, תעדיפו מרק

בטעם של רעם עם נגיעות של ברק

ואם תרצו משהו קל, יש מבחר סלטים

שמהבגדים ומהפנים יעלימו קמטים

ובסוף, כשתרצו מנת פרי לקינוח

אמליץ על תפוז בטעם תפוח”

דממה ארוכה השתררה בקרב החבורה

המתין המלצר, עד שאמר בקצרה:

“אתן לכם מספר דקות להחליט,

בינתיים תוכלו להיעזר בתפריט”

התבוננו בתפריט הטורפנים הרעבים,

מחפשים אחר מאכלים אהובים

אמר מתי: “מנות מוזרות יש במסעדה,

בתפריט לא מוזכר אפילו צמר פלדה”

עצי הוסיף: “אוף, זה די מתסכל,

לא מצאתי במנות אפילו מקל”

זכי טען: “אין לי מה לאכול”

“אין פה זכוכית, אפילו לא חול”

רטנה פלי והתנפחה כמו בלון מסטיק,

“הכיצד אין בתפריט דבר מפלסטיק?!”

רק דפי חשבה כיצד מגיעים לפתרון

לפתע נעמדה ובמלוא הגרון:

“חברים, התעודדו, לא צריך להזמין

הכל כבר מוכן, הכל כאן זמין

פיקחו עיניכם, הסתכלו סביב

המזון כבר הוגש ע”י המלצר החביב:

המפה היא מפלסטיק וכך גם הכיסאות

פלי תשבע פה ללא בעיות

הכוסות מזכוכית, גם קנקן השתייה

זכי יאכל פה ללא בעיה

השולחן עשוי עץ, עצי – פקח עיניים

ואף תוכל לקנח בקיסמי השיניים

גם עבורך, מתי, המסעדה לא חוסכת

הרי מעדן ידוע הוא הסכו”ם ממתכת

ולי מה נשאר במסעדה הכפרית?!

אתחיל במפיות ואקנח בתפריט”

שב המלצר לאחר כמה דקות

פעור פה והמום הביט ארוכות

שאל המלצר: “אבוי מה עשיתם?

מה אכלתם? מה שתיתם?

מדוע לא נותר דבר מסביבכם?

אכלתם הכל! השם ירחם!”

החברים הנבוכים השפילו מבט

לא הבינו מדוע המלצר מבועת

מנהל המסעדה הגיע חיש מהר:

“שמעתי קולות מוזרים מהחצר”

התבונן המנהל על העומדים בסמוך

כשלרגליהם שאריות של השולחן הערוך

“חברים יקרים, נעים לי מאוד,

מקווה שנהניתם, האם תרצו עוד?”

הופתעו כולם מתגובתו הנעימה

הרי חששו כי עלולה להתחולל מהומה

אמרה פלי בשם כולם: “תודה המנהל, היה טעים ומשביע

ואת הערכתנו רצינו להביע

כל אחד מאיתנו אכל עד צוואר

אתה נראה קצת מוכר, הנפגשנו בעבר?”

אמר המנהל: “לפני שנים רבות וחצי, בדיוק השבוע

גרתי בפאתי הכפר ‘לא ידוע’

לא היה אחד שאותי לא הכיר,

שמי הוא אבי, שאוכל רק אוויר”

“ואתה מלצר חביב, חשוב שתפנים

במראנו ובאופיינו – כולנו שונים

ובל תשכח גם את משפט המפתח:

‘על טעם וריח – אין להתווכח’

טורפנים יקרים,

מתי שרק תרצו – בואו למסעדה

תאכלו ותשבעו – והתשלום הוא ‘תודה'”

– סוף –