קלסטרופובי בשטח פתוח         -שי טירי-

 

 

פתח דבר הסופר: ((למו”ל בלבד לא יוצג בספר))

 

“קלסטרופובי בשטח פתוח” הינו ספר הביכורים של הסופר יוצר שי .ט אשר נכתב ונערך בקפידה במשך יותר מחמש שנים. הספר מגולל את סיפורו של ירון, שכל ‘סיפור’ קם בצורה וכישות אחרת שלא זוכרת כלום מהסיפור שקדם לו. הספר הינו ספר סיפורים קצרים שכל סיפור קשור לסיפור שקדם לו, אפשר לקורא סיפורים בודדים מהספר אך רצוי בתוקף לקרוא את הספר בשלימותו מהתחלתו עד סופו.

“אז מה אהיה היום” שואל ירון קול מוזר מהשמיים והקול עונה לו “אתה היום דב נמלים” וירון פשוט על אוטומט עושה מה שיש שדובי נמלים עושים ביער.

 

הספר הינו מדבר על הלחץ האנושי שמצוי בנו בני-האדם ובכל יצור חיי ודומם, על עצמו- אולי נולדנו לסוג של מרחב אך בתוך מרחב החברה אנו צפופים מאד בתוך עצמנו אנו, והאנשים סביבנו לוחצים עלינו יותר להיות “לא” אנחנו ובכך אנו נתקעים בפלונטרים שהחיים מכתבים ויוצרים לנו, ולנו, אין שום כלל שליטה על כך.

תתכוננו לחוות את קפקא משחק שש-בש עם החדר של חני.

לפעמים אנו יכולים לזרום עם הכל, אבל לרוב אנחנו רק

קלסטרופוביים בשטח פתוח.

 

© כל הזכויות על ספר זה ועטיפתו שמורות לשי טירי בלבד! ©

 

 

 

 

תוכן העניינים: – ימוספר עפ”י עמ’ כאשר הספר יצא לאור באופן רשמי

1. כנראה שרק כנראה.

2. ירוקות.

3. המוסד.

4. סיפורים מהאסלה.

5. שורטיס.

6. הוראות מהמראה.

7. ברחובות שלנו.

8. לכלב שלי קוראים חתול.

9. אורחים לרגע (סיפורו של רפאל).

10. היום השמיני.

11. המגמגם.

12. הברבור.

13. מפלצת הזמן הבודדה.

14. אקמול.

15. הסאב טקסט.

16. דרך הצד השני של הראש.

17. The Good World.

18. מי?פלצת.

19. צחוק הגורל.

20. ציוצים.

21. ג’ולי.

22. מחלת האיש שבפנים.

23. קלט-פלט.

24. הרדיו, הכדורים ומה שביניהם.

25. שמפו אדום

26. שלושת החודשים האחרונים שלי.

27. פסק זמן.

28. צמד כליות.

29. אבקת הקסמים הכחולה.

30. זנב החזיר.

31. רשימת הקניות והצפרדע.

32. על הקולב.

33. מוניטור.

34. למצולות.

35. התנין הג’ינג’י.

36. חמשת החושים.

37. רעש כחול.

38. הרובוט.

 

40.  מכונת השעשועים. 41.  כשאבא התחיל לדבר בזמן השינה. 42.  צחוקים. 43.  הדשא של השכן. 44.  שגרה. 45.  גלגול. 46.  מקרה ירון. 47.  קירות. 48.  הפסקת חשמל. 49.  בגגות שלנו. 50.  איך פגשתי את קרן. 51.  תולעת ספרים. 52.  קלסטרופובי בשטח פתוח. 53.  הלימבו. 54.  הזבוב שרצה להיות חזיר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאושרתוש,

אחותי הקטנה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

           קלסטרופובי בשטח פתוח

 

                                         כל מילה באוויר אינקובאטור

 

               והחיים צפצוף מכונה .

 

     שואל;

                                “איך ניתן לחבר את המשוואה הלא

     פתורה לעצם חיי?“

                             ולעולם אין תשובה, ולי אין ברירה לעשות מה?

 

                                                 ואת זה לעולם לא נדע.

 

 

 

 

 

 

כנראה שרק כנראה:

 

 

“ומה אני היום? האם חזיר? האם סוס? האם פיל?!  אה קול מוזר?! תגיד לי מה אני היום?!”

“היום אתה דב-נמלים.”

שוב פעם קול מ ו ז ר מהשמיים אומר לי מה אני היום.

אני רעב, טוב מה דובי נמלים אוכלים? “לדעתי נמלים.” הקול מהשמיים השיב

“תודהה קול מ ו ז ר מהשמיים!” השבתי גם לו בצעקה.

 

התהלכתי בכבדות ביער הירוק והאפל בחיפוש אחר ארוחת צהרים שחורה ומזינה כשבדרך הרבה סנאים חומים עם פסים לבנים באים לקרתי ממרחק קצר בסערה ונתקעים בי “שלום לכולם.” אני אומר תוך כדי שהם עוברים אותי וממשיכים קדימה, לאחר שכל הסנאים עברו אותי אני רואה נמלה שחורה וגדולה מתקרבת אליי, גם היא בסערה ובריצה מטורפת. נראה שהיא בורחת ממשהו שמאיים עליה שאיים כנראה גם על הסנאים, כי לאחר כמה שניות שמעתי גם קריעות חזקות של ציפור שבאו טיפה מעלייה. אני מרים את ראשי ורואה שבעצם זה לא סתם ציפור, אלה זה נשר ענק וכתום שרודף אחריה והוא מנסה לצוד אותה בעזרת מקורו הגדול והאדום. בטח הנשר הזה רוצה לצוד אותה ולהביא את בשרה הקטן לגוזליו שזה עטה בקעו. שילך לחפש לעצמו נמלה אחרת, כי הנמלה הזאת נראתה לי גדולה ועסיסית למאכל, והיא שלי.

רצתי בשיא כוחותיי לכיוון הנמלה, כשלפתע היא נעצרה מולי והחלה לבהות בי בצורה משונה. אני, אני חושב מהבטן, ובלי מחשבה שנייה הרמתי את חדק דב-הנמלים שלי לכיוונה. שמעתי את הנשר צווח, שאבתי אותה אל בטני והנשר נעלם פתאום כאילו לעולם לא היה, מוזר.

את המשך היום שלי בזבזתי בעיקר על לאכול נמלים עסיסיות, לקיים יחסי מין עם דובות נמלים (מה שהביא לי מחשבות חדשות על החיים), ולחלק דואר לאנשים אבודים שהסתובבו להם ביער.

הגיע כבר הערב, עייפות קשה תקפה אותי וראשי הפך כואב מאד. מצאתי סלע ענק שהיה מונח באמצע היער לצד מערה של נמלים, נשכבתי לציידו על האדמה, כיווצתי את גופי ונרדמתי תוך שניות.

 

כשהתעוררתי הפעם הכל היה חשוך לחלוטין וחשבתי שעוד עדיין לילה. האוויר היה חנוק וטעם אפר היה בפי. הרגשתי מלא מחושים שנוגעים בי ולא היה לי כל כך הרבה מקום לזוז אז התחלתי בלי שום סיבה הגיונית לרוץ. הרגשתי שרגליי קטנות ממש והן מזיזות עצמם בלי שלטתי. אז רצתי, רצתי, רצתי, רצתי בלי הפסקה עד שהגעתי לאור שבקצה המנהרה (איזה תרתי משמע זה היה), יצאתי ליער הפתוח והאפל.

“אתה היום נמלה!” צעק לי הפעם הקול המ ו ז ר מהשמיים ושמעתי אותו מגחך לו.

חשבתי לעצמי. נמלה? נמלה זה מעניין. העולם ענק והנמלים חברות אחת של השנייה, שלא נדבר על מוסר העבודה החרוץ שיש לנמלה שאיינה נחה לרגע.

טוב, אז מה נמלה אמורה לעשות?  חשבתי לעצמי בעודי מתפס על גזע עץ ענק וחלק. כמובן, בעיקר לאגור מזון לחורף שתמיד קרב ובא. בהיותי ממשיך לתפס על גזע העץ אני מסתכל על נוף העיר האפל. הוא מלא בכל-כך הרבה שאיריות טרף של יצורים שלא סיימו את מאכלם שהם צדו, הוא מלא בכל כך הרבה עלים ירוקים אך יבשים. נאנחתי קלות והמשכתי לעלות על גזע העץ הענק כשלפתע אני מרגיש משב רוח עצום. בהתחלה אני מצליח להילחם במשב רוח אבל לאחר כמה שניות הוא מעיף אותי מהגזע ומפיל אותי אל תוך עלה יבש וירוק המונח על אדמת היער.

משב הרוח הפסיק ולפתע שמעתי קריעת ציפור חזקה. יצאתי טיפה מהעלה וראיתי שמעליי נמצא נשר עצום וכתום הבא לטרוף אותי בעזרת מקורו. קפצתי טיפה אחורה והצלחתי להתחמק ממנו ופתחתי בבריחה מטורפת ביער כשהוא מנגד עף אחריי ללא מעצורים. אני לא יודע לאן אני רץ בדיוק אבל רגליי שכבר כואבות לי מזיזות אותי כמה שיותר מהר ולי אין שליטה עליהן. הן יודעות לאן רצים בתוך היער האפל ולי אין מושג. הנשר עף אחריי ומנסה להעפיל אותי מהרוח שלו, אבל אני לא! אני לא נכנע בקלות. אני ממשיך לברוח ממנו עד שאני רואה שמולי ישנם הרבה סנאים חומים עם פסים לבנים שרצים לכיוון הנגדי. התחלתי להירגע כי חשבתי שהן יעוררו את רצון הנשר לתפוס אותן אבל לנשר הן לא הזיזו והוא התמקד רק בי, נמלה קטנה ושחורה. הסנאים עברו אותי ואני ראיתי שכמה מטרים ממני עומד לו דוב-נמלים ענק המסתכל לכיווני וליבי החסיר פעימה מרוב מאמץ הבריחה הזה. הייתי חייב להסתתר מעט מהנשר בשביל לנוח אבל רגליי בגדו בי כשנתתי להן את ההוראה לעצור ולהתחבא. הכפויות טובה האלה המשיכו לזוז, ולזוז כפי שהן רוצות. הרגשתי כבר חוסר אונים מוחלט. לאחר כמה שניות הדוב- נמלים שראיתי מרחוק התחיל לרוץ לכיווני. הדוב נמלים רץ מהר מאד וכבר הגיע מאד קרוב אליי. הוא היה נראה לי מוכר מאד. רגליי קפאו במקום ונעצרו סוף סוף! התחלתי להסתכל על דוב הנמלים בעיון רב כי היה בו משהו מוכר ורגע לפני שנפל לי האסימון הדוב-נמלים הענק שצבעו היה חום כיוון אליי את החדק שלו תוך כדי שצווחת הנשר נשמעת –ושאב אותי היישר לבטנו החשוכה.

 

“ירון מה אתה עושה כאן? זמנך עדיין לא תם!” נשמע אותו הקול שמדבר אליי תמיד.

פקחתי עיניים. ראיתי שאני שוכב על ענן מזהב והשמים כחולים מאד. פיהקתי  טיפה וניסיתי להתמתח בלי כל-כך הצלחה כי כל שריריי היו תפוסים. “ירון, זמנך עדין לא תם, מה אתה עושה כאן?” שאל אותי שנית קול הבס “נראה לי שאני אכלתי את עצמי,” השבתי מבלי לראות את הדמות שנמצאת מולי. ניסתי להרים את עצמי מהענן עליו אני שוכב אך לא הצלחתי להזיז שום חלק בגופי חוץ מאת אישוני עיניי שלא הראו לי שום דבר מיוחד חוץ משמים כחולים נטולי עננים, וכשהסתכלתי ממש למטה ראיתי את הענן מזהב עליו אני שוכב.

“אתה עוד רק בהתחלה,” אמר לי קול הבס “התחלה של מה?” שאלתי בלי היסוס “אבל הגעת מוקדם מידי, ואיני יודע למה,” הקול המשיך בדברו ודילג על שאלתי “איך אני יוכל לעזור לך?” הציע לי “אולי אם אני אהיה חייה מהירה ואני אתפוס את עצמי כשאני נמלה אז אני הדוב-נמלים לא יאכל אותי וכך אני לא ימות,” שררה דממה לכמה שניות. “וכך יהיה, שמור על עצמך.” קול הבס השיב וכמו בסרט, מסך עיניי נכבה.

 

פקחתי את העיניים למראה נוף היער הענק. פרסתי את הכנפיים, הוצאתי צפצוף מהמקור והרי כי אני עכשיו ציפור. אבל איזה ציפור? “אתה נשר. הזהר.” קול הבס השיב. ממה עלי להיזהר? הרי אני נשר, אני חייה מהירה שיודעת לעוף. מה יכולתי עוד לבקש? תמיד רציתי להיות נשר. טוב אז כמו שאני רואה אני נמצא בפסגה של צוק זהוב וגבוה והיער קצת רחוק ממני בכמה, כדאי שאתחיל לעוף במהרה. בהיותי עף לכיוון היער מסתכל אני על נוצותיי הכתומות ואיזושהי מחשבה לא מסתדרת לי בראש. נדמה לי שאני חזור על הטעות שלי – אבל אז אני מבין שיש לי מוח של ציפור וכדאי שאני לא אחשוב הרבה. אני עף, מגיע ליער האפל והענק, נכנס לתוכו ומתחיל לחפש את העץ שאני בתור נמלה עליתי עליו, עד שלפתע אני קולט משפחה של סנאים חומים עם פסים לבנים מתהלכים על אדמת היער. אני נזכר שאני צריך לעוף אחורה. אני עושה פרסה ועף מעט אחורה כשאני קולט את העץ הענק שעליו תפסתי בתור נמלה. מתקרב אל העץ עוד ועוד, רואה את עצמי הנמלה מתפס על גזע העץ. מגיע לעץ ומנסה לתפוס את אני הנמלה אבל אני הנמלה נופל ארצה כתוצאה של נפנוף הכנפיים החזק שלי. אז אני נוחת מהר על האדמה בשביל לנסות לתפוס את אותי הנמלה ולשים אותי במקום מבטחים בשביל שאני הדוב-נמלים לא יאכל אותי בתור נמלה. אך צווחה פתאומית יוצאת ללא שליטה מתוך בטני,

ואיך שאני בא לתפוס אותי עם המקור שלי אני בורח לעצמי, אני רודף אחרי, ואני במרדף אחרי עצמי הנמלה ולא ידעתי שאני הנמלה רץ כה מהר שכנפיי הענקיות והכתומות לא מצליחות להשיגו. לפתע אני רואה את עצמי בתור דוב הנמלים. אני הנמלה מתקרב אליו יותר ויותר. אני משתמש בכל כוח כנפיי ומעיף את כל הסובב סביבי מבלי לראות בעיניים. עצמי הנמלה נכנס לתוך חבורת הסנאים החומים עם הפסים הלבנים והסתתר בהם. ניסתי לחפש אותו בעזרת עייני וגליתי שהוא לא כבר שם. הסתכלתי קצת קדימה, ראיתי שעצמי הצליח לעבוד עלי והוא כבר שנייה לפני הפגישה עם עצמי הדוב-נמלים. הדוב נמלים רץ מהר לקראת עצמי הנמלה כשהיא נעצרה, בוהה בו ואינה זזה. אני צורח בעזרת מקורי הענק ועף במהירות אליהם כשאני רואה שאני הדוב נמלים את חדקו הגדול ‘מרים’ ומכוון לעבר עצמי הנמלה ובשנייה אחת, מבלי לחשוב יותר מידי אני הדוב-נמלים שואב את עצמי הנמלה. מה שגורם לי להעלם לתמיד, וכנראה לא להיות פה יותר.

 

כנראה שרק כנראה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ירוקות:

 

 

טוב, אז חדרתי לגופו של האדם העומד מולי בעזרת זה שהוא הסתכל בעיניו הירוקות של האדם העומד מולו. לאחר כמה רגעים המתתי את האדם שלפני רגע שכנתי בו. חכתי שהאדם שאני נמצא עכשיו בו יסתכל בעיניים של רבים וכך אמית עוד רבים כמו מגפה טובה.

הכינוי שלי הוא “ירוקות” או בשמי המדעי: “E4WV2 ” למה קוראים לי ככה? כי ככה, אנשים ממציאים שמות לכל דבר. כן, גם למחלה כמוני. אני חיידק חכם שנכנס דרך מבט זהיר של היצור העומד מולי דרך עיניו והופך אותם לירוקות (בגלל זה השם הזה) וממית אותו מתי שמתחשק לי. למה אני עושה את זה? כי ככה גזרתי על עצמי. נקמה באלה שפגעו בי ובמשפחה שלי. עד שאני לא אגיע לאדם שפגע בי אני לא אנוח ואמית כל העומד מולי.

 

עשור שנים לפני:

 

אחרי שכנועים רבים של שתי בנותיי הילה וטלי לקחתי אותן יחד עם אשתי היפה קרן לבריכה. הכנסתי את כולן לרכב ונסענו עם חלונות פתוחים כשכל השערות הארוכות של הנשים שלי מתעופפות להן.

הגענו לבריכה. מצאנו מקום נחמד עם שמשיה שהיה קרוב למים. הורדתי חולצה, נשכבתי על מיטת הבריכה הכחולה כשמשקפי השמש השחורות מונחות על עיניי והתחלתי להירגע “אבא, אבא!” שתי בנותיי פצחו בקולן יחדיו והפסיקו את מנוחתי “אנחנו רוצות ארטיק!” הרמתי את משקפיי לראשי, הסתכלתי על קרן והיא הנהנה לחיוב “טוב.” השבתי להן. לקחתי את ארנקי, נתתי לקרן נשיקה בפה והלכתי יחד עם בנותיי היפות עם השער השטני הארוך שלהן כשהן מחזיקות לי ביד. הגענו לדוכן האוכל והן הצמידו את ראשם למקרר הארטיקים. הזזתי אותן לצד, פתחתי את המקרר ושתי הבנות שלי הצביעו על שתי ארטיקים של לימון שהיו מחוברים אחד לשני באריזות שלהם “את אלה אתן רוצות?” שאלתי “כן!” הן ענו יחדיו. קניתי את הארטיקים והבאתי להן אותם. לא עברה שנייה ושתי המלאכיות שלי זללו את הארטיקים שלהן. התקדמנו לכיוון מקום הישבה שלנו כשלפתע הילה אמרה שכואבת לה מאד הבטן “זה כלום מותק, זה יעבור.” השבתי לה ולפתע גם אחותה התלוננה על כאבי בטן. הגענו למקום הישבה שלנו והבנות עדיין התלוננו על כאבים קשים והתחילו להראות חיוורות מאד. לאחר רגע הילה התחילה להקיא וכמה שניות אחרי זה גם אחותה. הסתכלתי בקיא שלהן וראיתי שהן מקיאות דם. נכנסתי ללחץ, אמרתי לקרן שאנחנו זזים. קרן לקחה את כל החפצים, הרמתי את הילה ואחותה על כתפיי וטסנו לבית החולים.

בדרך לבית החולים שאלתי את קרן אם הן אכלו עוד משהו חוץ מהארטיקים. “לא.” היא השיבה ואמרה שהן אכלו בדיוק מה שאנחנו אכלנו בבית חוץ מאת הארטיקים שהן אכלו הרגע. הגענו לבית החולים ורצתי איתן למיון: “שמישהו יעזור לי!” צעקתי. נכנסתי איתן בסערה כשהן לא מפסיקות להקיא דם והופכות ליותר ויותר חיוורות בכל רגע. האחיות ראו את מצבן החמור וישר לקחו אותן במיטת בית החולים לטיפול נמרץ.

 

כעבור שעה וחצי כשאני עומד באפס רוגע מחוץ לחדר המיון יצא רופא גמד ושמשמן מהחדר. הוא ניגש אליי ולקרן וביקש בעדינות מאיתנו לשבת על הכיסא. אני לא הסכמתי ונשארתי עומד במקום “אני רוצה שתגיד לנו מה קורה איתן!” גערתי בו “קודם אציג עצמי. אני אלישמע, רופא בכיר של מחלקת המיון. מצטער מאד, אבל בחיים לא ראינו דבר שכזה. הן נדבקו במן וירוס קטלני שמימנו לא פגשנו.” הרופא אמר בשקט והסתכל לנו בעיניים וקרן התחילה לבכות. “רק רצינו ללכת לבריכה ברוגע, אני לא מאמינה!” קרן צעקה “נו אבל מה יהיה איתן?!” צעקתי עליו “אני לא יכול להגיד לכם שום דבר. נחכה עוד קצת ונראה מה קורה.” השיב והוציא ספרון של תהילים אבל זה בכלל היה ספרון שרשום עליו משהו בסינית.  “זה עוזר לפעמים,” הוא אמר, הסתובב ונכנס לחדר. הכל התחיל להסתחרר לי לפתע והרגשתי שאני צונח על הרצפה “ירון….” שמעתי את קרן צועקת אך זה היה חזק ממני ואבדתי את ההכרה. התעוררתי כשמולי פרצופם של שתי בנותיי, מחייכות להן עם חיוך הגדול והמלא שיניים חלביות שלהן. לפתע פרצופן התחבר והפך לפרצופה של קרן “הילה! אחותה!” צעקתי ונעמדתי זקוף. קרן בכתה וחבקה אותי “הן אינם, הבנות שלנו הלכו!!” היא צעקה והתחילה לבכות ואני תכף בכיתי יחד איתה גם.

 

ההלוויה הייתה כמה ימים אחרי זה. היא הייתה קשה ונוראית, אני לא מאמין. מלקלוק של ארטיק הן איננן עוד. קרן לא יכלה לעמוד בזה והתאבדה כמה ימים אחרי בתלייה בשירותים אחרי שהיא השאירה אחריה פתק ארוך המסביר את סיבות התאבדותה. חיי נהפכו לגיהינום עלי אדמות. אפילו מכתב התביעה שלי נגד חברת הארטיקים נדחה עקב חוסר הוכחות שבאמת מותן של בנותיי נגרם בגלל הארטיקים שאכלו. החלטתי שאני חייב לנקום איכשהו אבל לא ידעתי איך.

הרגשתי באחד הכיסים שלי ספרון קטן כאשר באתי להוציא סיגריה, פתחתי אותו והוא היה ביפנית, והיו בו הרבה מראות על טקסי שדים והחלטתי לתרגמם אותו.

 

לקחתי מלח ופיזרתי אותו סביבי במעגל גדול שבתוכו עשיתי מגן דוד שגם הוא היה ממלח. שפכתי על עצמי ועל כל הדירה דלק, נכנסתי לתוך המעגל הקדוש שעשיתי. שפכתי על עצמי עוד קצת דלק “אני אנקום את מות משפחתי!” צוויתי. הדלקתי את המצית זיפו שהייתה בידי וזרקתי אותה ארצה.

הכול נשרף, גם אני.

 

“ירון? ירון?” אני שומע קול צועק לי מרחוק בתוך שממון שחור שהגעתי אליו. אני רואה אור אדום גדול שמתקרב אליי במהירות. האור הגיע. ניצב מולי מלאך עם שער קוצים וכנפיים שחורות כשהילה אדומה עוטפות אותו;

“ירון, אני יודע שכואב שלך.” הוא אמר לי בקול מהדהד

“מי אתה בכלל?!” שאלתי

“אני הוא השטן,” השיב לי “אני יודע שאתה רוצה לנקום באלה שהרסו אותך,”

“כן! אני רוצה לנקום!” השבתי “אני אעשה הכל כדי לנקום בכולם!”

“טוב, אז אני אעזור לך. בתמורה, בסוף אני ארצה את נשמתך.” השיב לי

“קח ת’נשמה שלי, קח הכל! זה לא אכפת לי עוד. אני רק רוצה לנקום.” אמרתי לו בדביקות.

“טוב, אני מחזיר אותך לאדמה. אבל הפעם לא בתור משהו אנושי במיוחד, אני אחזיר אותך בתור חיידק שכמעט ולא ימצאו לו פתרון.”

“עין תחת עין, שן תחת שן – הבנות שלי מתו בגלל מחלה – ועכשיו אני יהיה המחלה, מתאים לי.”

“ויהי כך.” אמר השטן וצחק בצחוקו המהדהד ונעלם בשממה החשוכה.

 

עכשיו אני כאן. אני ממשיך הלאה והלאה עד שאגיע ליעדי המתבקש שאינני יודע כל כך מתי הוא יסתיים ואיזו עין אחרונה באמת תראה אותי ואיתה הכל ייגמר.

 

 

 

 

 

המוסד:

 

 

קוראים לי ירון, בן 29, מרצה בכיר לכלכה. מקום מגורי הוא בעיר הגדולה.

אני עומד עם החליפה השחורה שלי כשהשער השחור שלי מסורק לאחור מול מנהלים בכירים בתעשייה. לציידי עומד לו לוח לבן המצויר עליו גרף עסקי וצבעוני של סטטיסטיקות מעולם הכלכלה.

מולי יושבים סביב שולחן מרובע, חום וגדול עשרה אנשים שגם הם עם חליפות שחורות ועניבות שנראים כמעט אותו הדבר.. שער שחור שטיפה האפיר בצדדיו, קמטי עייפות שהצטברו להם עם השנים מסביב לעיניים, ומה שהכי מאפיין אותם זה הסלולר השחור שלהם שלא מפסיק לצלצל גם כשהבטרייה שלו בחוץ. הם מסתכלים עלי ומנסים איכשהו להבין מה אני מנסה להגיד להם. כמעט שחכתי אני לא עובד לבד, נמצא איתי אחד משותפיי שהוא חברי הטוב רפאל. שערו שחור עם פוני שמסתיר קצת את עיניו הי ר ו ק ו ת. רפאל ואני כמעט באותו הגובה רק שהוא טיפה יותר, ותמיד כשהוא נכנס לחדרים הוא צריך להתכופף מעט בכדי שראשו לא יפגע ממשקוף הדלת.

במשרד הגדול בו אני רפאל מרצים ישנו חלון ענק, החלון ממוקם בדיוק מאחורי כל האנשים עם החליפות, והוא משקיף על נוף תל אביבי טיפוסי. אני מסתכל לפעמים על הנוף ומתרגש מנוכח השקיעה הכתומה שמאירה באורה הנצחי על העננים שמתערבלים ושוקעים יחד איתה לארץ אחרת.

כשלפתע משהו מהיר חולף בחלון ולוקח ממני את כל תשומת הלב מההרצאה שאני ורפאל עושים. ה”משהו” הזה חולף שנית בחלון ואני מנסה לקלוט מהו. אני מאמץ חזק את עיניי וה”משהו” הזה חולף שלישית רק שהפעם ה”משהו” הזה נעצר בחלון ואני את עייני פוקח לרווחה.

היה זה ייצור ירוק עם ראש ענק בצורת ביצה, עיניו המשולשות והסגולות גדולות מאד, הפה שלו הוא בעצם קו ישר שחור וגופו קטן יחסית לראשו אך ידיו ארוכות. הוא נעצר באוויר כשהוא עומד על מן צלחת מעופפת כסופה מחוץ לחלון, מחייך אליי ומנופף לשלום בידיו. אני מסובב את ראשי לרפאל כשפי פעור ובודק אם הוא גם קלט את הייצור המוזר אך רפאל לא שם לב אליו כלל כי הוא היה באמצע הסבר לאנשים עם החליפות ומבטו תקוע בגרף. אני החזרתי את מבטי לחלון והייצור עדיין שמה, מסתכל עלי ונופף לי לשלום. לפתע התחלתי לצחוק “קרה משהו?” רפאל שאל אותי בשקט, קיבץ גבותיו ומשך בכתפו. הסתכלתי על האנשים שישבו מולי והם גם הסתכלו עלי בקיבוץ גבות ואחת שמה בצד שאלה: בקול צר “קרה משהו?” התחלתי להיקרע מצחוק, הפנטי את ראשי שוב לחלון אך הייצור נעלם. ואז, אז כבר לא שלטתי בזה והגברתי את עוצמת הצחוק שלי עד שכאבו לי הראש והבטן “ירון! מה קורה לך!!” צעק עלי רפאל, תפס את כתפיי והתחיל לנער אותי בזעם. הכול התחיל להיות מטושטש יותר ויותר עד שלא ראיתי כלום.

 

“ירון, תתעורר,” שמעתי את קולה של אמא ואת מגע ידה הנעים מלטף לי את המצח. פקחתי את עיניי באיטיות, הרגשת שלווה נפשית וגופנית אמיתית מציפה את גופי. הזזתי מעט את ראשי ימינה ואני רואה את רגליה של אמי לצידי. הרמתי את ראשי באיטיות ואני רואה שאמא מלטפת אותי כשענייה עצומות. אמא נראתה שונה מכל יום. היא לבנה וחיוורת מאד, שערה שהיה זהוב הפך כמעט ללבן וכמטי פנייה נראים מוגזמים יותר מכל יום. על גופה היא לובשת מעיל חום עם פרווה שמחסה את צווארה הקטן ועל ברכיה יש קופסת ממחטות “אה,” אנחה קטנה יצאה מפי ואמא הישר פקחה את עיניה האדומות לרווחה “ירון!” היא אמרה וראיתי זיק של חיוך ממנה: “התעוררת סוף, סוף. כל כך דאגתי לך!” “מה זה אמא, למה אני פה?” שאלתי והפנטי את מבטי לחדר סביבי שהיה חדר סטנדרטי של בית חולים. קירות לבנים, רשת כחולה שמפרידה בין המיטות, וכמה בורקסים חצי נגוסים על השולחן שליד המיטה “התעלפת בזמן הרצאה שהייתה לך, אתה זוכר?” “כן, ברור שאני זוכר את ההרצאה הזאת,” השבתי לאמא וחשבתי על הייצור הירוק שעף מחוץ לחלון והצטמררתי “כולם ממש ממש דאגו לך. וגם רפאל ממש, הוא היה פה עד לפני חמש דקות והיה צריך ללכת,” אמרה וליטפה את שערותיי שהיו ממש ארוכות מה שגרם לי לבהלה “למה שערותיי כה ארוכות? כמה זמן אני שוכב ככה?” שאלתי ולפתע מבטה השתנה והפך מבוהל באופן מוזר. “אמא?” שאלתי והרמתי טיפה את גופי אשר היה קשה “בערך…” אמרה ושתקה “כמה זמן? שלושה ימים? שבוע?” “אממ.. כן,” “מה ‘כן?’ שלושה ימים או שבוע?” “שבוע,” השיבה וקמה מהכיסא “אני כבר באה,” אמרה ויצאה בחשדנות מהחדר. מה לעזאזל קורה כאן? חשבתי ונזכרתי בייצור הירוק. הראייה שלי הפכה שוב פעם מטושטשת ושקעתי בשינה.

כשהתעוררתי הפעם לא היה ליידי אף אדם.

היה לילה, רק אור אדום שהצליח להתחמק מהתריס של החלון האיר לי קלוט את הבטן. הסתכלתי על בטני וראיתי שמונח עליה דף של מחברת, הרמתי את ידיי שהיו מתחת לשמיכה והרגשתי שהן פחות כבדות ממקודם. תפסתי את הדף המונח עלי ולא הצלחתי לראות מה כתוב עליו בגלל החושך. קירבתי אותו לאור האדום וקיפלתי חצי ממנו בשביל שהאור המאיר עלי יאיר לי אותו וייתן לי דגש על המילים הרשומים עליו:

 

“ עשר וחצי מתחת למיטה הזאת.

שלך, גובו =) “.

 

קראתי את זה שוב, ושוב ולא הבנתי. הסתכלתי סביבי לראות אם ישנו שעון קיר כלשהו אך לא היה. איך אדע מה השעה? לפתע הרגשתי משהו קר השרוך סביב ידי וראיתי שזה שעון. זה מוזר, לעולם לא היה לי שעון. לא אהבתי שעון יד מהסיבה שכשאני מוריד אותו אחרי זמן ארוך מאד שהוא שרוך על ידי הוא עושה ריח מסריח  של ביצה. הרמתי את השעון וקרבתי אותו לראשי, הדלקתי את אורו וראיתי שהשעה עשר ועשרה. לביתנים הורדתי בזהירות את כל החוטים הארוכים והמסורבלים שהיו מחוברים לגופי ולראשי. ניסתי להזיז את רגליי אך הן היו כבדות מאד עם הרגשת שיתוק, אז נעזרתי בידיי שהיו חלשות להפליא בשביל להזיז את רגליי. תפסתי רגל אחת והפלתי אותה מהמיטה, תפסתי את הרגל השנייה ודחפתי אותה גם.. ובכל כוחותיי המזעריים שהיו לי דחפתי את עצמי מהמיטה ונפלתי על הרצפה הקשה. אני מאמין שכל המאמץ הזה לקח לי את החמש דקות. הזדחלתי בעזרת ידיי אל מתחת המיטה שריח של מוגזם של אקונומיקה הציף את הריצוף ושמה לא היה כלום, רק עוד חתיכת נייר מקופלת. תפסתי אותה והזדחלתי איתה מתחת למיטה. האור האדום שבא מבחוץ פגע גם ברצפה אז יכולתי לקרוא מה שהיה רשום גם בו:

 

“אני יודע שאתה יודע עלי, קלטתי את הניצוץ בעינך מההתחלה ירון.

תפגוש אותי בעוד שעתיים בפתח הבית.

 

שלך,גובו=)“.

 

אני לא מבין מה קורה כאן, אבל משהו בי אומר שזה בטח הייצור הירוק שעף לי מחוץ לחלון במשרד שרוצה לתקשר איתי. לפתע הרחתי ריח מסריח של ביצה והרגשה של השעון בידי נעלמה, הסתכלתי על ידי וראיתי שהשעון נעלם אך רק הריח המסריח נשאר, בגלל זה אני שונא שעוניי יד!

הרגשת הכבדות של גופי נעלמה במפתיע ונעמדתי בחדר. הייתי סקרן מאד לדעת מי זה הייצור הירוק הזה, שלדעתי הוא חייזר. התהלכתי בשקט בחדר, הסתכלתי על מיטת הטיפולים שחוצצת את המיטה שלי ולא הפתיע אותי לראות שבמקום מיטה יש אפר ומצבה גדולה שצבעה לבן שעליה חרוטים בשפה לא מוכרת שמות.

יצאתי בשקט מהחדר לפרוזדור הגדול שהיה ריק מאדם והתחלתי להתהלך במהירות כשאני רואה אח תורן בדלפק בסוף המסדרון. יושב לו עם הרגליים על השולחן ומשחק בסלולר שלו. על גופו הוא לבש חלוק ירוק, הוא היה מבוגר מאד ושערו היה לבן וסביב מצחו היה שרוך פלוס אדום של אחיות. הוא הרים את מבטו מהסלולר, הסתכל עלי בספק עצבים וספק בהפתעה, קם לעברי וציווה עלי “תחזור למיטה שלך.” אני ניסתי להתעלם ממנו כמה שיותר. הוא דפק בידו על הדלפק בעצבים, הכניס את הסלולר לכיס ואמר שנית: “תחזור לחדר שלך לפני שאני אזריק לך חומר הרדמה ואדווח עליך!” והתחיל להתקדם לעברי תוך כדי שהוא מכניס את ידו לכיס החלוק הירוק, וממנו שלף מזרק גדול שחומר ירוק זוהר בתוכו שלרגע הזכיר לי את החייזר הירוק שראיתי. נלחצתי מאד, הוא התקרב אליי ואני באינסטינקט הראשון הרמתי את ידי, כיווצתי אצבעותיי ובשיא כוחותיי לפניו העפתי את האגרוף הכי חזק שיכלתי להרשות לעצמי, האח תורן קיבל הלם מהמכה, נדחף אחורה, ראשו נתקע בקיר בעוצמה, נפל ארצה והתעלף. תפסתי את גופו וגררתי אותו לאחד החדרים. לקחתי את בגדיו כולל חלוקו הירוק, קשרתי אותו חזק לאחת המיטות וברחתי מבית החולים. אני גר בצד השני של תל-סתיו והבית חולים הזה נמצא הרחק מביתי, כדי שאתחיל לרוץ.

 

כשהגעתי לפתח בנייני הגבוה לא ידעתי כמה זמן זה לקח לי. חשבתי שאולי הקדמתי את השעתיים שהוא הקציב לי, או אולי איחרתי. איך אני שונא שאני לא יודע מה השעה, אני יכול לה ש ת ג ע. התיישבתי על מדרגות פתח הבניין שלי והמתנתי, התחיל להיות לי קר אז כיווצתי את כל גופי, שמתי את ראשי בין רגליי ונרדמתי.

לאחר כמה דקות של שינה אני מרגיש שמשהו נוגע לי בראש. פקחתי את העיני  בבהלה וראיתי שזה הייצור הירוק והמסריח. הוא הסתכל עלי בשלווה בעיניו הסגולות, הענקיות והמשולשות. הוא נוגע בי ופה הקו שלו מחייך אליי. נרתעתי לאחור וצמרמורת עלתה בי, נעמדתי על המדרגה ורציתי להקיא: “מי אתה?! מה אתה רוצה ממני?!” שאלתי והרגליים שלי רעדו מפחד.

הוא הרים את ידו וכיוון אותה אל ראשי ואחת האצבעות הירוקות שלו התחילה לזהור והתחלתי לשמוע קול בראשי. הוא עצם עיניים ודיבר אליי מהמחשבה: “ירון, קוראים לי גובו, אני בא מכדור שנקרא “גרינ – הארד. לפני כחצי שנה הוטלה עלינו פצצת אטום והרסה את כל תוחלת החיים שלנו, והמיתה רבבות מבני הכדור שלי מהמגפה שהיא יצרה. אחרי בדיקות רבות הגיע מידע לשורדים של הכוכב לכת שלנו שכיוון אותנו לכוכב שלך,” “מה? על מה אתה מדבר? איזו פצצה?” שאלתי במחשבה “פצצה ירון! פצצה ששוגרה מהכדור שלך! ואם אתה לא תעזור לי אני ידאג להשמיד אותך ואת כל המקום הזה,” אמר ופחדתי “בסדר, אבל מה אתה רוצה שאני אעשה? במה אני יכול לעזור לך?”  “אני רוצה שתהרוג את ראש המוסד שלכם!” “מה? למה? איך אתה רוצה שאני יעשה את זה?” “חדל דיבורים מיותרים ירון,” אמר גובו “קודם כל קח ת’אקדח הזה,” – הושיט לי אקדח ושם לי אותו ביד “והנה תמונה שלו,” – הביא לי תמונה של ראש המוסד שהיה נראה לי דומה למישהו מוכר. זו הייתה תמונה קטנה בשחור לבן, ובתמונה עומד איש ששערו מוברש לאחור עם שפם מאד גדול שהסתיר לו חצי מהפנים. “אני נותן לך יום.” אמר גובו וניתק את שיחת המחשבות שלנו. אחרי זה עלה על הצלחת שלו, ועף לכיוון הירח.

עכשיו איך אני בדיוק הולך להרוג את ראש המוסד? חשבתי ולפתע הראייה שלי התחילה להיות  מטושטשת וכל האורות ברחוב נכבו לאט לאט ובראשי נשמע צחוק מתגלגל. הבתים התפוצצו והרעש הכאיב לי באוזניים. שמתי את ידי על ראשי בשביל להגן עליו כדי לא להיחנק מהעשן הגס. לרגע הכל היה חשוך וריח העשן וקולות הפיצוץ תמו. הורדתי את היד בזהירות בשביל לראות מה קורה וראיתי שאני נמצא בחדר אטום וקטן ואני עומד על מיטה קטנה. עצמתי שוב את העיניים ופקחתי אותן. הנה הבוקר הגיע משום מקום ואני עומד על הכביש באמצע רחוב הומה אדם מול רב קומות שרשום עליו ה”מוסד”. הלכתי לפתח הדלת שהייתה שחורה וגדולה כשאני מחזיק את הרובה שגובו הביא לי. פתחתי את הדלת בזהירות ומשום מקום מלא אנשים עם חליפות שחורות התחילו להתנפל עלי. כיוונתי מהר את הרובה לראשם והרגתי את כולם. היה זה לובי ענק ואדום ומולי היו מדרגות קטנות. התחלתי לרוץ ועליתי בהן מהר וראיתי אותו, עומד מולי, את האיש שבתמונה. שפם גדול, לובש בגדים שחורים לבנים ונראה מאד מבוגר “ראש המוסד!” צעקתי לכיוונו “ירון, ירון זה אתה?” שאל אותי איש המוסד “כן! זה אני, אני מצטער אבל אתה חייב למות! בגללך הכוכב ‘גרינ – הארד’ התפוצץ!!” צעקתי עליו וכיוונתי לראשו את האקדח “על מה אתה מדבר? אתה לא מזהה אותי? אני ה-אבא שלך!” איש המוסד אמר ופתח את זרועותיו לרווחה כבא לחבק אותי “אבא שלי בכלל מת חודש לפני שנולדתי, אתה בכלל לא אבא שלי!” התעצבנתי ויריתי לו ישר בין העיניים והוא עף אחורה כשמוחו שרוע על הקיר. משום מקום הגיע גובו הירוק, “עבודה טובה,” הוא אמר והתחלתי לצעוק עליו “מי אתה?! מה אתה באמת רוצה ממני?!” היצור התקרב אליי ושוב פעם כיוון אליי את אצבעותיו שהפכו ירוקות. עצם את עיניו והתחיל לדבר לי אל המחשבה: “ירון, ירון! אם אתה שומע אותי, קוראים לי ד”ר אפשטיין, אתה נמצא בקומה כבר שש וחצי שנים, מאז שנולדת.” “ממההה?! איפה אני נמצא?!” צעקתי כאילו הייתי אחוז דיבוק וגובו לפתע נעלם יחד עם כל הגופות שהיו סביבי. כל הבניין החל לרעוד והרגשתי איך הלב שלי רועד איתו. חשתי מועקה גדולה ורציתי לבכות. הרחתי ריח של שרפה, והראש שלי החל לכאוב, עצמתי שוב פעם חזק את העיניים והכול נרגע. פקחתי אותם לאט לאט ומצאתי עצמי שוכב על ענן צחור והכול סביבי היה בהיר וההרגשה הייתה מתוקה. הייתה מולי שמש גדולה שסנוורה אותי. לפתע באה דמות איש שחורה שלא יכולתי להבין מה היא בגלל סנוור השמש. הדמות הוציאה כנפיים ענקיות מגבה ובידה החזיקה חתיכת גבינה צהובה. היא זזה טיפה הצידה וראיתי מיטה גדולה ואדומה, “בא לך לראות סרט?” שאלה אותי הדמות בקול גברי “רק אם אני על המיטה,” השבתי. אמרה “אין בעיה.” אמרה הדמות וזרקה את הגבינה על המיטה הגדולה והאדומה ואני קפצתי עליה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיפורים מהאסלה:

 

 

ישבתי על המיטה הגדולה והאדומה של רפאל כשהגב שלי נשען על הקיר הירוק ואת כפות רגליי מכסות גרביים. רפאל ישב על כיסא המחשב השחור והגדול שלו, היינו מרותקים לסרט האימה שמוצג על צג המחשב הגדול שעומד על כוננית חומה. יום שבת סגרירי היום אז החלטנו לראות איזה סרט אימה טוב. שנינו לבושים בבגדים ארוכים ועל ראשי יש כובע גרב כחול המכסה את אוזניי ורפאל יושב על הכיסא המחשב שלו העשוי מעור שחור כשהוא לובש קפוצ’ון לבן ורגליו מונחות על המיטה שאני שוכב עליה. לפתע בא לי פיפי שלחץ לי חזק על שלפוחית השתן ואיים לצאת “תעצור שנייה אני חייב להשתין,”  אמרתי וקמתי מהמיטה “טוב, אבל אל תתקע שעה זה שיא המתח,” השיב רפאל ולחץ על העכבר והסרט נעצר. הלכתי לשירותים הקטנים שהיו נמצאים ליד חדרו, נעלתי אחרי את הדלת ונגשתי לאסלה שהמכסה שלה היה למטה. לקחתי חתיכת טישו ( אני אף פעם לא נוגע בידיי באסלה של אנשים אחרים) והרמתי אותה בעזרת הנייר טואלט וזרקתי אותו לאחר מכן. אני מסתכל לתוך האסלה ואני רואה שנמצא בה ראש גדול של בן אדם חיוור ששערו ארוך. בתחילה לא הבנתי מה אני רואה אז פשוט הורדתי קצת את מכנסיי הטריינינג ואת התחתונים, כיוונתי את העסק לאסלה והבאתי לשתן שלי לצאת כשטיפות הפיפי פוגעות בי קצת בגלל הראש השחור שנמצא בתוך האסלה. ואז, ואז נפל לי האסימון. פקינג שיט!! יש ראש של בנאדם בתוך האסלה! אבדתי את אחיזתי בפיפי והוא התחיל להרטיב את האסלה ואת הטריינינג שלי. לקחתי כמה צעדים אחורה מהבהלה ונתקעתי בידית הדלת שנתנה מכה לגבי ונפלתי על הרצפה. אני בטח הוזה! אני בטח לא ראיתי טוב, זה בגלל הסרט האימה שראיתי עכשיו, זה היה בטח איזה כדור ואני התבלבלתי “רפאל!” צעקתי, “ששש… תהיה בשקט ירון, אמא של רפאל ישנה,” שמעתי שמישהו השיב לי. “מי זה?” שאלתי “זה אני – אני בתוך האסלה.” דיי, דיי אני חייב לצאת מהשירותים האלה, אני דפוק לגמרי. ניסתי לפתוח את הדלת אבל היא הייתה תקועה לפתע, ניסיתי ביותר כוח לפתוח אותה אבל שום דבר עזר. מה זה לעזאזל?! אה.. אהה, אני יודע. רפאל מנסה למתוח אותי ובטח הוא שם איזה רמקול קטן ליד האסלה ושם לי איזה כדור עם שער בתוכה והוא רק חיכה שאני אלך כבר לשירותים להשתין והוא יוכל לעשות עלי את הקטע שלו. הוא יגיד משהו ואני ייבהל. יאללה, בוא נזרום איתו במחשק שלו: “וואי! יש ראש בתוך האסלה,” אמרתי בציניות “ירון, אתה רק משתין או שאתה משחרר את כל ‘הרצועה’?” שמעתי את רפאל בצד השני של הדלת, “שתוק, שתוק כבר תעשה לי טובה רפאל ותפתח לי את הדלת, אין לי כוח לבדיחות החולניות שלך!” “אתה דפוק בראש אתה יודע? צא מהשירותים כבר. בא לי להמשיך את הסרט,” “אתה מוכן להירגע?” שמעתי את הפרצוף שבאסלה לוחש “בוא, בוא רגע,” אמר “אני חייב להזהיר אותך ממשהו,” התקרבתי לאסלה “דיי כבר רפאל, נו זה כבר לא מצחיק,” אמרתי והבטתי לתוך האסלה. הראש הסתכל עליי בעיניו השחורות שלו “נתחיל בזה שתרים את המכנסיים,” הוא אמר וגלגל עיניים “מה זה? איך אתה מדבר? מה אתה?” שאלתי והרמתי את הטריינינג  “אוקי, אין לי הרבה זמן להסביר. רציתי להגיד לך שאני גרמתי לך שיהיה לך פיפי ושתבוא לפה. אני חייב להזהיר אותך,” אמר הפרצוף, שם קצת מים בפיו והשפריץ אותם למעלה ושתף לעצמו את פניו, “להזהיר אותי ממה?” שאלתי “ירון, אתה מחרבן או עושה פיפי? – ” רפאל צעק “ואם מי אתה מדבר בסלולר?” “להזהיר אותך ממנו..” הראש אמר והפנה את עיניו ימינה “אין. זה בטח הזעזוע מוח, הסרט דפק אותי לגמרי.” אמרתי “אתה מוכן לסתום ת’פה רגע!!” הראש צעק עליי במפתיע ואני השתתקתי “תקשיב, חבר שלך הוא לא מי שאתה חושב שהוא,” “אני יודע מי זה חבר שלי. זה רפאל, מכיר את הבחור חמש עשרה שנה!” השבתי “בוא נאמר שאתה לא באמת מכיר אותו,” הראש השתעל חזק לרגע והיה נראה כאילו הוא נחנק וירק משקפיי שמש שחורות וגדולות על הרצפה: “תשים את משקפיי השמש האלה ותעצום תעצום עיניים ותראה את העולם האמיתי,” אמר “איכס, אני לא נוגע בזה,” השבתי “תרים כבר ירון! למה אתה כל כך עקשן?” “טובבב..” אמרתי תוך כדי שאני מכופף את גבי ומרים את המשקפיים מהרצפה. הסתכלתי עליהם מקרוב, היו אלה משקפי שמש שחורים רגילים “מה כל כך מיוחד במשקפיים האלה?” שאלתי וכיוונתי אותם אל המנורה של התקרה בשביל לראות אם יש עליהם איזה משהו מיוחד “אתה לא תראה בהם שום דבר,” אמר הראש “עכשיו תרכיב אותם ותעצום את עינייך,” “אבל זה לא קצת דבלי להרכיב משקפיים ולעצום את העיניים?” שאלתי “תעצום כבר מעצבן!” הראש גער בי. ניגבתי את משקפי השמש בשרוול החולצה שלי והנחתי אותם על עייני “לעצום את העיניים עכשיו?” שאלתי “כן!” הוא צעק בחוסר סבלנות ואני עצמתי אותם והכול היה חשוך.

“מה אתה מנסה לעבוד עליי?” שאלתי “תחכה רגע,” שמעתי אותו. לפתע ראיתי נקודה קטנטנה של אור לבן מתקדמת אליי מרחוק בתוך כל החושך. הנקודה אט אט התקרבה אליי יותר ויותר.. וכשהיא היא הגיעה אליי ראיתי שהנקודה הזהובה נראית כמו עיגול עם חור בתוכו.  “שלום ירון,” העיגול הזהוב אמר בקול מהדהד “הרבה זמן חכתי לך,” “אני לא מבין, מי אתה?! איפה אני?” שאלתי ונלחצתי “אתה בשירותים, כבר שחכת? אני הוא הראש שהתגלה לך באסלה,” השיב “זה לא יכול להיות אמיתי,” אמרתי ושמתי ידיי על ראשי. “אתה לא חולם ירון, מגיע לך מזל טוב היום זהו יום ההולדת התשע – מאות שלך. ביום הזה סכמתי עם הוריך שאני אתגלה אלייך,” אמר “איזה הורים? ההורים הביולוגים שלי? או ההורים המאמצים שלי?” שאלתי כי באמת הייתי מאומץ, מסרו אותי כאשר הייתי בן שש. “אתה צוחק איתי עכשיו? להורים המאמצים של המאמצים של המאמצים של המאמצים – (וככה זה המשיך עשר דקות) שלך,” “מה אתה בדיוק?” שאלתי “שמי הוא ‘רוח רפאים’, אני המדריך שלך. תגיד אף פעם לא הלכת ברחוב כשהיית ילד והרגשת קצת שונה מכולם? אף פעם לא חשבת למה המחשבות שלך על זה שיש נגדך רדיפה מתמדת אינן נפסקות?” “כן, חשבתי ככה פעם, אבל לא בקטע רציני. אתה יודע, הייתי ילד קטן בסך הכל,” “אז לא חשבת סתם!” אמר “עכשיו אין לנו הרבה זמן אתה חייב להסתלק מפה לפני שזה שאתה חושב שהוא חבר טוב שלך הרבה שנים- ” קטעתי אותו “רפאל?” שאלתי “כן, בדיוק הוא, יגלה שדברת איתי,” “מה אני יעשה?” שאלתי “תעשה ככה.” השיב לי והחור השחור שהיה בתוכו הפך לתמונה של ים “קפוץ לתוך הים!” צעק “הים שנמצא בתוכך?” שאלתי “בדיוק!” ענה “אוקי.” אמרתי ובלעתי רוק. רצתי לכיוונו וקפצתי בקפיצת דולפין היישר לתוך הים כשלפתע הרגשתי שאני תקוע במקום, בין הים לאזור השחור הזה שהגעתי אליו. הרגשתי שמישהו אוחז לי בחוזקה ברגל ולא מביא לקפיצה שלי להמשיך. “לא! זה הוא!” רוח רפאים צעק “פקח עינייך ירון,” שמעתי את רפאל. פקחתי את עיניי וראיתי במטושטש את פרצופו הוורדרד של רפאל “מה קרה פה? איפה אני?” שאלתי “לא יודע, שמעתי אותך מדבר עם מישהו ואחרי כמה דקות שמעתי משהו נופל בחוזקה ואתה כבר לא ענית לי,” השיב רפאל “אני כבר לא יודע רפאל, אני כבר לא יודע מה קורה.” רפאל הקים אותי מהרצפה “אתה צריך להיות חזק, הדרך למעלה תיקח לך עוד זמן.” השיב לי, שם את ידיו שהיו קרות על עיניי והרגשתי שאני צונח חופשי ללא מצנח לתוך קהל של אנשים.

 

 

 

 

 

שורטיס:

 

כל הסיפורים הקטנים נכתבו על אהבה,

ואילו כל הסיפורים הגדולים נכתבו על אהבה נכזבת.

 

הראש שלי היה מסוחרר, הרגשתי אחרי נפילה עצבנית ועשן הסיגריות התחיל לעשות לי שורף בעיניים. עדשות מגע הזולות האלו לא עושות לי טוב, אני חייב לקנות משקפיים חדשים.

 

יצאתי מהאנגר תוך כדי שאני נתקל בהרבה נערים ונערות בגילי, אני חייב לרענן קצת את העיניים ואת כלי הנשימה שלי שהתמלאו בעשן הסיגריות.

ואז ראיתי אותה, שערה המתולתל היה זהוב, צבע התכלת של עיינה השתלב מצוין עם החולצה הצהובה והחצאית מיני האפורה שלה. היא עמדה מולי, מרביצה לסלולר שלה שכנראה נהרס לה: “אוף!” אמרה לעצמה בלחש “המכשיר האדיוטי הזה!” אמרה ודפקה עליו בעזרת ידה. אני חייב לגשת אליה, זאת הזדמנות חד פעמית להכיר את אהבת חלומותיי. תפסתי לעצמי את הביצים ונגשתי אליה: “אולי אני אוכל לסדר לך את זה?” הצעתי לה וחייכתי חיוך רך תוך כדי שאני מושיט לה את ידי “אתה באמת יכול לנסות, הסלולר שלי ישן ודפוק. אני מקווה שאתה מבין בדברים האלה, כי לי? אין שמץ.” השיבה וגירדה את הרגל שלה. המכשיר שלה באמת היה ישן. בלי מצלמה ובלי שום שדרוג מוזר, זה הדליק אותי עליה יותר. פתחתי את גב המכשיר שהיה מרובע כחול ושמתי לב שהחלק הקטן הזה ממתכת שאמור להדק אליו את הסוללה שקוע בתוך תוכו, אז בעזרת הציפורן שלי הצלחתי להרים אותו למקום שלו. וואלה, הסוללה נכנסה חלק. “בבקשה,” אמרתי והגשתי לה את הסלולר. היא הדליקה אותו ואחרי כמה שניות אמרה באושר וחייכה חיוך ענק עם גומות: “וואי! אני לא מאמינה שהצלחת לחבר את זה! שעות אני מנסה להכניס את זה אבל לא מצליחה,” “בכיף,” השבתי וניסתי לשחק אותה ‘קול’. היה רגע של שקט אז גירדתי את ראשי “אזזזז..” אחד ארוך יצא לי מפי “את אוהבת את שורטיס?” “אני, אני מעריצה שרופה שלו! יש לי את כל הג’וליים!” השיבה בלהט מוזר והלב שלי נמס “אז בואי נכנס, ההופעה עוד רגע מתחילה וחברים שמרו לי מקום ליד הבמה,” “תודה, אבל אני מחכה לחברים שלי שיבואו. או שהם כבר בפנים, אני לא בטוחה, כל הקטע שקבענו וחשבתי שאני הקדמתי או מאחרת להם, רציתי לדעת אם להיכנס או להישאר בחוץ. אתה מבין?” שאלה הנהנתי בראש בהסכמה “תראי,” אמרתי לה “יכול להיות שחברים שלך כבר נכנסו והם ניסו להשיג אותך אבל הסלולר שלך היה מכובה”, ” נכון, זה הקטע,” היא אמרה והסתכלה ארצה ולרגע הייתה שתיקה מביכה. “טוב, אז אפשר בכל זאת להיכנס ביחד..” הצעתי שוב פעם בתקווה שתשיב לי לחיוב “לא, תודה על ההצעה. אבל אני מעדיפה לחכות עוד קצת. תכנס אתה בינתיים, נראה אותך בפנים,” אמרה והרימה גבות. כנראה יש לה חבר. רפאל בדיוק יצא משער האנגר ואמר לי להיכנס עכשיו כי שורטיס עלה כבר לבמה “טוב אני נכנס. אגב, אני ירון,” אמרתי והושטתי לה את ידי “ואני קרן,” השיבה “נעים מאוד, טוב נתראה בפנים.” היד שלה הייתה רכה.

 

שורטיס כבר היה על הבמה “משוגע! משוגע!” הקהל התחיל לקרוא לו “מה, גם פה קוראים לי ‘משוגע’?!” אמר והקל צחק “ערב טוב לכולם!” צעק והלהקה שלו עלתה אחריו. אני עמדתי ליד הבמה וניסתי להתרכז בהופעה אך כל הזמן חשבתי האם קרן כבר נכנסה, והאם היא תמצא אותי או לא. איזה בזבוז שלא לקחתי ממנה את המספר טלפון שלה!

שורטיס התחיל לשיר את שירו השלישי וקרן עדיין לא פה, בטח בחיים עוד לא אראה אותה יותר. סובבתי את ראשי לאחור בשביל לנסות לחפש אותה, אך לא מצאתי אז החזרתי את מבטי לשורטיס. לאחר השיר “רד, רד מעל מסך הטלוויזיה שלי” יד עדינה נגעה לי בגב. סובבתי את ראשי ואני רואה שזאת קרן ששערות ראשה המתולתלות היו דבוקות לה על המצח בגלל הזעה “היי!” צעקה וחייכה אליי “היי! היי!” השבתי לה והעמדתי אותה ליידי.

החוויה המדהימה שנמשכה כשעה ומשהו הייתה החוויה הכי טובה בכל חיי. אם זאת קרן, אם זה שורטיס, אם זה שהתאהבתי.

אחרי ההופעה יצאתי עם חיוך של אחד שנקע לו מקל בייסבול בפה: “אני רואה שאתה נהנית,” אמרה לי וליטפה את פניי שהזיעו קצת “כן, נורא! מה איתך?” שאלתי “כן, גם אני מאד!” ונוצר שנית רגע של שקט מביך בינינו, חברים שלי עמדו בפינה והתחילו עם חברות שלה. “אז.. אז את מהאזור?” שאלתי. מזאת השאלה הזאת יא לחוץ?! חשבתי לעצמי. טוב, קח ממנה כבר את המספר שלה יא לחוץ! גערתי בעצמי ונלחצתי יותר ממה שכבר הייתי “אפשר להגיד,” השיבה. “קרן,” אמרתי “כן..” היא אמרה והרימה גבה והלב שלי עלה ל2000 קמ”ש “אפשר את הטלפון שלך?” אמרתי וניסתי להראות כמו אחד שיש לו את הדבר הזה שנקרא ‘ביטחון עצמי’. “אממ…” היא עשתה וגלגלה את העיניים שלה ונתנה בי מבט בוחן “בגלל שהיית חמוד ותקנת לי את הסלולר,”  השיבה לי. הוצאתי מהר מכיסי את הסלולר הכחול שלי והיא כתבה לי בו את המספר שלה. “היה כיף.” אמרה, הסתובבה והלכה לה לאט, לאט ונעלמה באופק יחד עם חברות שלה. הסתכלתי על המספר שלה בסלולר שלי, חייכתי,

ומחקתי אותו אחרי רגע, כי זה לא היה משנה באמת בשבילי.

 

לפתע צלצול הודעה הגיע מהסלולר שלי. אולי זאת היא? לא, לא יכול להיות, היא הביאה לי את המספר שלה. פתחתי את ההודעה וראיתי שהיא ממספר לא מוכר. לחצתי על ההודעה ובה היה רשום:

“ירון, זאת קרן. אני מתגעגעת אלייך נורא וגם הילדה שלך מתגעגעת. אגב, המראה צריכה לדבר איתך דחוף.” מה? חשבתי והרגשתי שוב פעם אחרי נפילה עצבנית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוראות מהמראה:

 

 

שכבתי על המיטה הענקית בחדר ודברתי עם חברתי המראה ועם השידה כשלפתע רעש של שבירת זכוכית בא מכיוון המטבח “אוי,” המראה גנחה בעצב “מעניין מה קרה הפעם?” שאלה השידה “לך תבדוק את זה ירון.” היא שלחה אותי. נעצתי את ציפורניי הקטנות וירדתי בזהירות ובמהירות מהמיטה, הדלת נפתחה לה ורצתי מהר לכיוון המטבח בטירה הגדולה שבה אנו מתגוררים.

אחרי שירדתי מכל המדרגות האדומות נכנסתי למטבח כשכל הרצפה שלה מלאה בשברי חלון הזכוכית. עמדו שמה שני אנשים גבוהים מאד הלבושים שחור כשאת פניהם מסתיר כובע גרב. כרסמתי לעצמי את רגליי מבהלה ושבתי לחדר של המראה. המראה הייתה תלויה לה על הקיר הגדול והלבן והשידה לידה, הן היו נראות מאד כועסות. “מראה, מראה,” צעקתי לה “כן ירון עכברון קטן, מה ראית שקורה שם?” “הם שתי אנשים –” “שני אנשים” קטעה אותי המראה “- כן, שני, גבוהים מאד, לבושם שחור וראשם מוסתר בכובע גרב שחור,” “מה נעשה? מה נעשה?” צעקה השידה ותפחה וסגרה את המגירה שלה במהירות “אל תדאגי שידה יקרתי, אני אחזיר את הנחת לטירה,” השיבה לה המראה והסתכלה על ‘מיסטר- פון’ הרי הוא הטלפון האדום שנמצא על השידה “פון ידידי, התקשר בבקשה לידידנו הברז והגד לו להזרים מים? ותלחש גם לסכין המונחת על הארון הנמצא מעל השיש להיות מוכנה,” “נוט פרובלמה.” השיב ‘מיסטר- פון’ ועשה כרצונה. “ירון רעי, התוכל לשוב למבטח ולראות מה שם קורה?” “כבקשתך,” עניתי לה ורצתי בחזרה למבטח. איך כשהגעתי הברז נפתח והמים נפלו אל תוך הכיור בחוזק והיתזו עצמם מחוצה לו. אחד האנשים הגבוהים הלך לכיוונן הכיור ושמעתי את שריקת הסכין הנמצאת בארון מעל השיש קוראת לי. לקחתי את רגליי הקטנות ורצתי איתם במעלי הקיר עד שהגעתי לגג ארון המטבח. הסכין הייתה בקצה של הארון: “תועיל לדחוף אותי עכשיו!” אמרה בלחש. אני רצתי אליה, דחפתי אותה מהארון וראיתי איך היא נופלת בסיבוב באוויר ולהבה נכנס בדיוק בראשו של אחד מהאנשים הגבוהים והוא נפל ארצה. “סור מכאן עכברון קטן!”  צעקה הסכין מתוך ראשו המדמם. לקחתי את רגליי הקטנות ושבתי חזרה לחדר המראה: “המעשה נעשה, מה נעשה עם הזר השני הזה?” שאלתי את המראה “אממ,” אמרה ושיקפה לתוכה את החדר בהפוכה “הקשב, תחזור שלשית לזר השני ותצווח עד שכמעט תצא נשמת אפיך ושוב לחדר זה במהרה כשהזר רודף אחרייך.” ואני כהרגלי הקשבתי לדבר המראה ושבתי למבטח כשהזר השני מושך מראשו של חברו המת את להב הסכין. התקרבתי אליו ובשם המראה צווחתי כמו שאיני צווחתי לעולם. הזר סובב את ראשו בתוקפנות ימינה כשהסכין בידו וראה שאין איש. הוא לא שם לב אליי. צרחתי שוב והוא ישר הסתכל למטה והבחין בי, ואני התחלתי לרוץ לחדר המראה. הוא רץ אחריי, אני רצתי כשאני צמוד לקיר, נכנסתי לחדר המראה והוא נכנס אחריי והדלת טרקה עצמה אחריו “איפה אתה עכבר קטן?” שאל וסרק במבטו את פנים החדר, הסתובב ובא לצאת מהחדר אך הדלת סירבה לתת לו לצאת. הוא דפק בחוזקה על הדלת והיא האדישה אינה נשמעה אליו “פסס..” המראה עשתה. הוא הסתובב ונעמד מולה כשהוא קפוא “ירון, ירון,” השידה לחשה לי “כדי לך לעלות עליו עכשיו ולכרסם את ראשו במהירות לפני שהוא ייצא מההפנוט.” ועשיתי כרצונה. נכנסתי למכנסיו ועליתי במהירות לבטנו, עליתי במעלה גופו ונכנסתי לתוך הכובע גרב שלו המכסה את ראשו השעיר והתחלתי ברעבתנות לכרסם אותו עד שהגעתי למוחו, ולא עצרתי עד שטעם דמו לא היה על לשוני.

שבעתי מזה מאד. יצאתי מהזר וגופו הותך ברצפה הקרה. אחרי זה ראשי ובטני החלו לכאוב והראייה שלי החלה להיות מטושטשת.

 

“ירררררון,” שמעתי אישה לוחשת והאווירה השתנתה. כל החדר הסתובב סביבי והרגשתי נבלע לתוך ראשי בלי שליטה “אה,” גנחתי “ירון, תתעורר,” שמעתי קולו של גבר מבוגר מבקש. החדר שהייתי בו לפני רגע הפך ללבן לחלוטין וגם נהיה לי קר והגבר שנית גער “תקום כבר!” “הסתכלו עלי שני זרים, האחת אישה מבוגרת שעשר אפור פרוס על ראשו וקמטיי פנייה העידו על עישון ייתר והשני היה איש הלובש בגד לבן. האיש גם היה מבוגר אך היה נראה יותר מטופח והאישה, לאיש היה זקן צרפתי גדול וג’ינג’י כשבידו הוא מחזיק פנס קטן ושחור שמאיר: “ירון, אני דוקטור ‘פרונקל’ וזאת אמך. אתה נמצא בקומה הרבה מאד שנים ולא מפסיק לדבר בזמן השינה. רק רצינו ליידע אותך רגע לפני שאתה נרדם שנית וחוזר לעולם שלך שהתגלה לך גידול בקליפת המוח ואתה הולך לעבור ניתוח בזמן הקרוב,” אמר לי האיש “גושדבה.” ייצא לי מהפה, איני יודע מה זה אומר ומה הכוונה אבל זה היה מאוחר מידי כי גורם זר תפס את ראשי ודחף בלתי מוסבר רצה שאני ארוץ ברחובות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ברחובות שלנו:

 

 

אני רץ… ברחובות…. וחולף.. חולף.. וחולף! על פני הרבה אנשים עם מעלים שצבעם כהה, אני חייב לרוץ כי אז אני ייפול, דבר שמפחיד אותי נורא.

 

“טו . טו..”

 

צלצול של טלפון נשמע אליי

 

ואני ממשיך לרוץ..

והצלצול של הטלפון אינו פוסק. “שמישהו יענה  לטלפון הזה!” אני צועק אך אף אחד לא מקשיב לי והרחובות מלאי אנשים אשר מתעלמים מקיומי.

 

“טו. .טו..

טו. .טו..”

 

שמעתי עדיין את הטלפון מצלצל

“שמישהו כבר יענה!”

צעקתי שנית וכולם התעלמו ממני וגם מהצלצול.

ליד בניין אינסופי ראיתי התגודדות של כמה אנשים גבוהים

עם מעילים שחורים והחלטתי לגשת אליהם,

אולי הם יענו לטלפון המצלצל.

“היי??” אמרתי אליהם אך הם לא שמעו אותי ורק עמדו אחד מול השני. הם היו גבוהים ולא דברו, הם רק הסתכלו ארצה והביאו לי הרגשה שאני לא קשור אליהם. “טו. .תה..תה תגידו ?

אתם שומעים את הצלצול טלפון?”

שאלתי ולפתע הם הסתכלו עלי וענייהם היו גדולות ומפחידות ופרצופם אדיש ורציני

“שלום,  טו . טו . טו . טו . טו .

יש מצב שאתם עונים לטלפון?”

שאלתי שוב ובנימוס ולפתע הם העלו חיוך על פרצופם וענייהם התקבצו והחלו לצחוק תוך כדי שהם מסתכלים אחד על השני כאילו אומרים זה לזה “מאיפה ההוא הגיע?”

“תענו!  טו .

לי!   טו .

רגע!    טו . ”

צעקתי עליהם ואז מישהי עם שער כבש שחור שהייתה אתיופית נגשה אליי ואמרה: “אייאיאיאיססי בלה, בלה, בלההה?! טו . טו . טו. ” והתחילה לצחוק ולאחר מכן עוד אחד לבן שכובע חורף על ראשו יצא מהמעגל שלהם ועשה לי כמו האתיופית ” אייאיאיאיססי בלה, בלה, בלההה?! טו . טו. טווו..”

ושניהם החלו לצחוק וצלצול הטלפון התחזק והתחזק

ואני התעצבתי והמשכתי לרוץ ברחוב תוך כדי שאני מנסה להיתקל באנשים אך ללא הצלחה כי כל איש שאני בא להיתקל בו מתחמק ממני ברגע

” טו.

בבקשה אנשים! תענו לטלפון הזה!

הוא משגע לי את הראש!” צעקתי ואף אחד לא היה שם בשביל לענות לבקשתי, אף אחד לא היה שמה בשביל שיענה לטלפון הארור שלמוחי אינו מרפה.

לפתע!

הרגשתי מכה בגב התחתון שלי “איי!” צעקתי וראיתי שילדה קטנה עם קוקיות נתקלה בי עם האופניים האדומות והקטנות שלה, ולאחר רגע המשיכה עוד קצת לנסוע בין כל ההמולה. הילדה נעצרה, הורידה את הרגלית של אופניה, והתחילה ללכת.

ככל שהיא התקדמה קדימה היא נהפכה מבוגרת יותר ויותר עד שנהייתה לאישה יפה. “הב, טו. הב,”

רצתי מהר לאופניה, הרמתי את הרגלית והתחלתי לדווש ולדווש לי מבלי שיהיה אכפת לי להיתקל באיש כי גם ככה אף אחד אותי לא מרגיש אותי והצלצול בראש עדיין ממשיך לו עד שבמקום צלצול אני שומע נביחות של כלב.

לפתע ראיתי בניין ענק בכל ההמולה הזאת.

החלטתי – החלטתי

שאני עולה לבניין הענק הזה. נעצרתי לידו. זרקתי את האופניים בכביש, עליתי במדרגות הבניין ונביחות הכלב אינן מרפות לראשי ואף מתחזקות ככל שאני עולה. נעצרתי בקומה אקראית, נכנסתי בדלת שאיני יודע של מי היא. הנביחות של הכלב רק מתגברות.

הגעתי לדירה

שהייתה הפוכה לחלוטין כאילו לפני רגע היא עברה שוד.

נשכבתי על הרצפה שהייתה אדומה לחלוטין ועצמתי עיניי.

הייתי מלא תקווה שעכשיו אני מוגן ואף אחד לא יוכל להתעלם ממני כאן,

כי אני לבד.

הכל אט, אט נהפך להיות ברור והבאתי למוחי לשקר לעצמי ולספר לי בעצם היכן אני נמצא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לכלב שלי קוראים חתול:

החלומות המשיכו,

המציאות נרדמה,

התקוות לא הועילו,

הקללה מאלוהים בראשו כמחלה.

 

 

נשכבתי על הספה האדומה שלי כשאני מותש לאחר משמרת לילה בעבודה, הסתכלתי על הטלוויזיה קצת. אט אט העיניים שלי החלו להיות כבדות והרגשתי איך השינה מתחילה ללטף לי את הפנים וגורמת לי לשקוע בה בחמימותה.. כשאז  ‘חתול’ הגיח והחל ללקק את פניי “לך מפה כלב מעצבן.” אמרתי לו אך הוא החל לנבוח ולקק לי שוב את פניי “דיי אני צ ר י ך לישון.” אמרתי לו והתהפכתי לצד השני אך ‘חתול’ יודע איך לגעת בי במקומות הרגישים והחל לילל “דיי חתול אתה כלב חכם, לך תשתין בשירותים.” חתול שתק לשנייה ולאחר רגע הוא החל רצף של נביחות שאני יודע שעד שהוא לא ישתין וירחרח כל כלבה בשכונה זה לא ייגמר לעולם.

ק מ ת י מהספה בייאוש כשאני מותח את פניי, שמתי כפכפים ונשארתי עדיין עם בגדי העבודה השחורים שלי. שמתי על ‘חתול’ כלב האמסטף החום שלי את קולרו האדום, הסתכלתי על השעון שלי שהראה שהשעה רק שש ורבע בבוקר. נאנחתי קלות, יצאתי מדלת הדירה שלי ובאתי לנעול אותה כשלפתע אני שומע דלת מקומה מעלי נטרקת בחוזקה וריצה של כלב. טוב זאת חייבת להיות ‘ג’ולי’ כלבת הרוטוויילר השחורה של השכנה בת גילי, קרן. “תעצרי ג’ולי!” שמעתי אותה צועקת עליה, אך ג’ולי לא עצרה, היא ירדה מהר במדרגות וכאשר הגיעה אליי נעצרה מול ‘חתול’ והם החלו לרחרח אחד את השני ובמכה אחת הם דפקו ריצה מטורפת בחדר המדרגות ונעלמו, “חתול תעצור!” קראתי לעברו אך זה לא עזר, קרן הגיעה, על גופה גופייה צהובה בלי חזייה, שדייה הגדולים בלטו ממנה ופטמותיה זקפו, שערה הבלונדיני והמתולתל שלה היה אסוף ופנייה היו חיוורות מאד. שמתי לב גם לשחור מתחת לעפעפיה שהעיד לי שהבחורה לא מרבה לישון. באתי להגיד לה ‘בוקר טוב’ אך היא ישר.. “לא יכולת לתפוס את הכלב הטיפשי שלך?” חייכתי והורדתי על מבטי לשדיה הגדולים ודמיינתי אותנו באיזו תנוחת ‘דוגי – סטייל’ על הספה שלי “אה?!” היא אמרה “זאת הכלבה שלך שהסיחה את דעתו” השבתי והרגשתי זקפה, קרן הבחינה בה ואמרה “טוב.. עזוב.” והחלה לרדת מהר במדרגות כשאני בוהה בישבנה הבולט המסתתר תחת הטייץ השחור. נעלתי את הדירה וירדתי אחריה.

יצאתי מהבניין וראיתי את קרן על הדשא יחד עם ‘חתול’ וג’ולי. ‘חתול’ וג’ולי ‘נאבקים’ להנאתם על הדשא וקרן מנסה להפריד בינם. “צריכה עזרה?” שאלתי בחיוך, קרן הפנתה ראשה אליי ו.. “אתה יכול להעיף את הכלב החרמן שלך מהכלבה שלי?!” נימוסים זה לא הצד החזק שלה אך כל הסיטואציה הזאת החלה מעט לבדר אותי “תני להם ליהנות, גם להם מותר לא?” השבתי והתקרבתי אליהם “אתה כזה טיפש אתה יודע?! בוא תיקח כבר את הכלב שלך!” ציוותה “מה הלחץ שלך?” שאלתי ונעמדתי לידם מבלי לעשות דבר, משהו בי אהב לראות את קרן נאבקת בחוסר ייאוש באהבה שהכלב שלי והכלבה שלה עושים. “אני באמצע ניסוי על הכלבה שלי והכלב החרמן שלך מעכב אותי!” אמרה, כיווצתי גבות “ניסוי כאילו אימון או ניסוי במעבדה עם כימיקלים?” שאלתי “כימיקלים והכל!” השיבה תוך כדי שהיא נאבקת בהם בחוסר אונים “עכשיו אתה מוכן להעיף את הכלב הטיפש שלך?!” אני נבהלתי כי ‘חתול’ עכשיו מזיין ‘כלבת מעבדה’. הזזתי את קרן והתחלתי להפריד בניהם אך נראה שלג’ולי זה קצת הפריע כל ההתערבות שלי באקט הזה והיא דפקה לי לפתע נשיכה בבטן והיא וחתול השתחררו אחד מהשני “פאקק!!” צעקתי, הרמתי את החולצה מהר וראיתי את הביס הענק עם החותם של השיניים של ג’ולי מעל הפופיק שלי “תראי מה הכלבה שלך עשתה לי! אני מקווה שהיא מחוסנת!” צעקתי על קרן “תראה לי רגע,” אמרה קרן והסתכלה לי על הנשיכה “שטויות, עד מחר לא יהיה לזה זכר. רק תקשיב לי בפעם הבאה ותיקח את הכלב המופרע שלך שאני מבקשת.” חייכה טיפה ותפסה את ג’ולי (שהחלה להשתעל) מהקולר שלה ואני בעצבים סיימתי עם חתול את הסיבוב וחזרנו לדירה כשבדרך הבטן כאבה לי מאד. אני גר בקומה רביעית וכל פסיעה במעלה המדרגות הכאיבה לי בבטן יותר ויותר.

הגעתי לבית, ‘חתול’ רץ לשמיכה הכחולה שלו ונשכב עליה ואני צנחתי בעייפות שיא על הספה. הפעם השינה לא ליטפה אותי, היא ישר הביאה לי כאפה.

 

“שששש..

לך פשוט קרא לאמא, אני שומר עליו.” שמעתי קולו של ילד קטן וחשבתי שאני מדמיין. פקחתי את עיניי כשכל העולם מולי מטושטש, אני מאד מבולבל. אני שוכב על בטני ומלפני אני רואה זוג כפות רגליים קטנות. אני מרים את ראשי ומולי עומד, כשהוא בוהה בי בתדהמה, ילד קטן עם שער ועיניים שחורות שנראה כמו ידין – הילד של השכנה החד הורית שגרה קומה אחת מתחתי. “מה אתה עושה בבית שלי?” אני שואל “אמיר, הוא התעורר!” ידין קרא ונראה מבוהל עוד יותר. אני מרים לאט את גופי, וראשי מסוחרר מאד. לפתע שמעתי את ‘חתול’ נובח כמו משוגע מלמעלה. אני מסתכל סביבי ורואה שאני נמצא בחדר ילדים עם הרבה משחקים וצעצועים ואני שומע את הנביחות של ‘חתול’ מעליי. למה אני פה וחתול בבית למעלה נובח? איך הגעתי לפה? אני מחזיק את ראשי כי הוא מסוחרר לחלוטין והילד הקטן נבהל והחל לברוח. חרדה עלתה בי וצמררה את בשרי “מה זה אמיר, איש זר אצלכם בחדר?” שמעתי את האם אומרת ובצעדיה מתקרבת לחדר ונלחצתי עוד יותר. באתי לברוח דרך החלון אך לפתע לא הצלחתי להזיז את רגליי ונפלתי ארצה. ניסתי להזיז את רגליי אך הרגשתי שהן תקועות במקום. הסתכלתי עליהן וראיתי שכפות רגליי שקעו בתוך הרצפה “מה קורה פה?!” אמרתי בלחץ וכל גופי החל לשקוע אט אט בתוך רצפת החדר. ככל ששמעתי את הצעדים של השכנה מתקרבים השקיעה שלי ברצפה התגברה עד שרק ראשי נמצא תקוע ברצפה וגופי כנראה בדירה של השכנים מתחתיה. טוב. ירון. אתה חולם- עוד שנייה הסיוט הזה יגמר ותתעורר כשחתול מלקק לך את הפנים – אך נקישות צעדיה של השכנה התקרבו יותר ויותר וכבר ראיתי את צילה “הוא בחדר!” שמעתי את ילידיה צועקים. החלטתי לעצום עיניים כי נלחצתי מאד ולפתע הרגשתי שאני נמשך למטה בלחץ אדיר, פקחתי ועצמתי את עיניי מהר, הגנתי עם ידיי על ראשי כי אני נופל לתוך הדירה של זוג הזקנים שגרים מתחת לבלטות. באתי להתנגש בשולחן מזכוכית שנמצא על השולחן אך גם עברתי דרכו ודרך הרצפה שלהם הישר אל דירת הדתיים בקומה הראשונה אל לתוך תא השירותים הקטן שלהם בבית כשאני נופל בגלגלונים מטה ישר לתוך האסלה כשממנה עברתי ישירות דרך כל הבטון הישר אל תוך המקלט החשוך והמאובק של הבניין, הפעם חטפתי מכה חזקה בכתף מארון עץ ונעמדתי כשכל גופי רועד, והפעם לקחתי נשימות חזקות בכדי להירגע. נשענתי על הארון והבאתי לדפוק שלי להירגע לאט, לאט. הזדקפתי ויצאתי מהמקלט כשאני מנסה ללכת ברוגע אך ללא הצלחה כי גופי חזר לרעוד ולבניין אני לא יכול לשוב ושלא לדבר על ללכת לעבודה, השעה כבר מאוחרת, ישנתי כל היום. הרעידות התחזקו ואני מפחד שוב פעם להתחיל להיבלע, אז אני מתחיל לרצוץ ברחובות, והרחובות גשומים, גזרי עיתונים מכל הדוכנים עפים לכל עבר ונתקעים לי ברגלים, ואני מתחיל לעבור דרכם. סביבי עומדים אנשים עם מעילים חומים, במעגלים מתחת לגנונים של חנויות, ומתחממים עם מדורות מאולתרות. אני ממשיך לרוץ והכל עובר דרכי, גם הגשם, גם העלים, ורק הבגדים איכשהו נשארו עלי. אני ממשיך לרוץ ועובר דרך הומלסים קפואים, דרך חתולי רחוב אבודים ודרך גזעים של עצים ועמודי החשמל. החלטתי לרוץ על הכביש הראשי, עובר דרך נהגי אופנוע ומשאיות, ראיתי קו אוטובוס עירוני, נעמדתי מולו, הנהג אפילו לא צפצף. עברתי דרך השמשה הקדמית, ונעמדתי מחזיק בעמוד ליד הדלת האחורית, כשאף איש אינו מבחין בי או שם לב למשהו אליי, ומולי על גבי פוסטר שמוכר משכת שיניים היה מלאך עם כנפיים

 

הגעתי השקם בבוקר לדירה, כל הלילה ערכתי על עצמי ניסיונות. באתי להיכנס אך הדלת הייתה נעולה, אז התרגשתי טיפה ועברתי דרכה. אסור לי להתרגש יותר מידי, כי אז אין לי כלל שליטה על עצמי ואני עובר דרך הכל. נכנסתי לדירה, חתול ישן, וכל הדירה הייתה נגוסה ומבולגנת ומלאה בצרכים של חתול. הוא בוודאי השתגע שלא הייתי כאן. הלכתי לחדר השינה וחתול נרדם לו על המיטה שלי, איך כשנכנסתי הוא שם לב אליי, קפץ אלי ועבר דרכי. יללה קטנה יצאה מפיו “אל תדאג חתול אני עוד אסדר את כל העניין הזה” אמרתי לו וליטפתי אותו על ראשו. אחרי זה הרגשתי שאני שוב פעם בא להתרגש ולהיבלע אז הרגעתי את עצמי שנית. רציתי משהו שירגיע אותי, אבל לא היה לי כלום. פתחתי את מראת הארונית שמעל הכיור בשירותים שלי וראיתי שיש בה כל מיני שאריות של תרופות, בניהן ראיתי ‘דקסמול’ שאני יודע שהוא טוב להרעת הלחץ מהראש. החלטתי שאני מנסה אותו למרות שלא ידעתי באמת כבר כמה זמן הוא נמצא שם. במקום להרגיש טוב יותר, לפתע התחלתי להרגיש ממש רע וכאילו בחילה עולה מהווישת שלי ובא לי לבכות ולהקיא. הלכתי בזהירות לסלון והכל החל להיות מסובב יותר, והאור של המנורה האיר עוד יותר, וכל צעד וצעד שלי הסתחרר לי יותר ויותר הראש. רק רציתי להגיע לספה ולנוח טיפה. אבל לפני כן אני חייב להתקשר לעבודה, אבל אני לא מצליח בכלל לחשוב באמת. אני רק חייב להגיע לספה ולשים טיפה את הראש אך כל צעד ו.. ו.. עוד שנייה הספה, וחתול מתחיל לנבוך שוב והאור נכנס לי יותר עמוק לעיניים והכל מתחיל להדהד ו..

נפלתי.

בחלומי

עמדתי על ענן ענק וצחור והשמים מעליי היו כחולים לגמרי. על ראשי היה כתר ובידיי היה שרביט: “אני מלך!” צעקתי וחייכתי חיוך ענק “כן?” שמעתי פתאום קול מסתורי מאחוריי אומר. הסתובבתי ומי שהיה מאחוריי ברח מהר “מה אתה בורח כי אתה מפחד?” צעקתי “אני? אני בכלל לא יודע מה זה פחד.” הקטע הוא שאתה זה שלא יודע איפה הוא עומד עכשיו,” הדמות השיבה לי “אני יודע הכל!” צעקתי והרמתי את השרביט וציוותי עליו “תעצור עכשיו!” והיהלום שהיה על ראש השרביט האיר. הסתובבתי אליו אך לא הצלחתי להביט בו כי עיניי לא הרפו מאורו של יהלום השרביט, בכך לא הצלחתי להזיז אותם אליו. עיניי השתחררו לפתע ובאתי להסתכל עליו אך בכל פעם שאני בא להסתכל על הדמות שהגיעה אני נהיה מסוחרר ולא מצליח לתפוס איך הוא נראה. אבל מה כן, הצלחתי לקלוט דבר אחד – כנפיים אפורות וענקיות שיצאו מגבו – “מי אתה?” שאלתי תוך כדי שיש לי סחרחורת “אני חבר וותיק,” הדמות השיבה לי בקול גברי וכנפיה גדלו וגדלו עד שעטפו אותי וסביבי נוצרה חשכה “החלום שלך צריך להמשיך.” הדמות אמרה ואז מהשמים כדור של אש ירד ושרף אותי.

 

פקחתי עיניים, היה ריח מסריח של שתן וחתול ילל “זה בסדר חתול.” אמרתי לו וקמתי בעדינות מהספה האדומה וחשתי הקלה מסוימת שאני מצליח ללכת, הכדור עזר לי. הלכתי לשטוף את פניי במקלחת ולהביא משהו לנקות את הצואה של חתול. בדרך הסתכלתי בסלולר שלי וראיתי שיש לי שיחות שלא נענו ורובם מטלי, חלקן מאימא ועוד כמה מחברים. התאריך הוא השישה עשר באפריל והשעה היא שמונה בערב. אני לא מאמין! ישנתי יומיים שלמים, איזה בזבוז חיים. טוב, לפחות אני מרגיש יותר טוב מאיך שהייתי מקודם. התחלתי לנקות ולסדר את הבית ופתאום דפיקות בראש.. או שאולי בדלת? חתול רץ לדלת והחל לנבוח עליה: “שקט חתול!” צעקתי עליו “מי זה?” שאלתי “ממ..אם לא תפתח לא תדע.” קול נשי מוכר השיב לי. נפל לי האסימון, זאת טלי! לא הפסקתי לסנן אותה כבר יומיים כי נרדמתי בגלל כל הקטע של המעבר בין הקירות. פתחתי את הדלת “היי לך.” היא אמרה והרימה עיינה, טלי שעורה היה להן וגמיש, שערה היה כרה שהיה בצבע סגלגל לבשה על עצמה ג’ינס שחור וצמוד ומעיל גשם חום. על כתפה נשאה תיק קטן ואדום “טלייי..” אמרתי לה ובאתי להביא לה נשיקה בפה והיא לקחה את ראשה לאחור: “איך אתה לא מתבייש לסנן אותי ככה כבר יומיים?!” “התקשרת?” שאלתי אותה כאילו אני לא יודע “כן! אל תשחק אותה ירון. יש לך מישהי אחרת נכון? אני יודעת את זה בבירור!” “לי? מישהי אחרת? הרי את יודעת שאף אחת לא יכולה להיות לי חוץ ממך,” השבתי ושמתי את ידיי על מותנייה “דיי אתה משגע אותי, אני לא יכולה איתך כבר,” אמרה והשפילה ראשה. לא יכולתי לספר לה על מה שארע. “למה אתה שותק?” היא שאלה “עזבי אותך שטויות, בואי תכנסי. רעבה? אני בדיוק מכין ארוחת ערב דשנה,” טלי חייכה “‘דשנה’ אה? טוב, אבל רק ביס קטן,” אמרה והרימה את מבטה “אז אפשר עכשיו נשיקה?” שאלתי ועשיתי פרצופון “אם תהיה ילד טוב תקבל אפילו שתיים.” השיבה לי והביאה לי נשיקה קרובה לפה וחתול החל לנבוח שוב פעם, הוא כזה קנאי הכלב הזה. “בואי תכנסי. קצת בלאגן אבל נסדר..” אמרתי לה, תפסתי את ידה העדינה והכנסת אותה לדירה.

אחרי שניקיתי, אכלנו חביטת ירק מול הטלוויזיה ושתינו יין אדום. התיישבנו, דברנו, טלי הייתה יפה וזורמת, מתחת למעיל שלה היא לבשה חולצת גולף לבנה. להט הגוף שלה קירב אותי אליה בחומו והיא החזיקה וליטפה לי את כפות ידיי, התחלנו להתנשק וכוס היין נשפכה על הרצפה וזה לא היה אכפת לאף אחד מאיתנו. אחרי זה כשאנחנו חצי ערומים הרמתי אותה על גופי כשרגליה מסובבות על בטני וראשה נוגע בתקרה והעברנו את כל הסיטואציה לחדר השינה שלי וסגרתי את הדלת בשביל ש’חתול לא ייכנס לי כמו בהרבה פעמים אחרות ויתחיל ללקק לי את הטוסיק.

זרקתי אותה על המיטה וקטפתי את החזייה הצהובה שלה ממנה והתחלתי לנשק את שדייה הגדולים והרכים שספגו את רוקי, היא הורידה לי תוך כדי את התחתונים ואני הייתי הערום היחיד בחדר הזה אז הורדתי את תחתוניה בשביל שנהיה שווים. הכל הפך חם רטוב ודביק, תוך כדי זה שאני מעלייה ובא לפרוץ את הגבולות של רגליה היא לוחשת לי “בעדינות.” ואני נושך את צווארה והיא גונחת ומושכת את ראשה לאחור, אני מכניס את עצמי עלייה לאט, לאט בעדינות. החום והרטיבות שלה גורמים לליבי לפעום חזק יותר, אני נכנס לתוכה עוד וכל גופי נשכב עלייה והיא שורטת את גבי וצועקת: “יותר עמוק, אני רוצה להרגיש את כל הנפש שבך בי!” וזה מה שבאמת קורה, אבל תרתי משמע. אני מרגיש שאני נכנס לתוכה באמת. לאט, לאט כל גופי נבלע בתוכה ואני רואה את אבריה הפנימיים! אני לא מאמין שזה קורה לי, דווקא עכשיו אני עובר דרך טלי ושוקע בתוך המיטה. כן, הצעקה של טלי לא אחרה לבוא תוך כדי שאני עובר דרך המיטה ולאחר מכן דרך הרצפה בלי שום שליטה בזה, אני נופל לתוך דירתם של השכנים מתחתי. שוב – והפעם עוד בעירום.

שקעתי לסלון של השכנה שלי כשהוא ריק מאדם. אני יושב בבהלה על השטיח מול טלוויזיית פלזמה הדבוקה לתוך קיר שעליו תמונות משפחה וספות עור חומות שנמצאות שמאחוריי. קם מהר ומסתיר את איברי החשוף. הלכתי בשקט, בשקט על כפות האצבעות. אני זז בדממה בבית החשוך של השכנה החד הורית בשביל שחס וחלילה לא להעיר אותה ואת ילדיה ואז הצרות יהיו כמו צרורות. אני שומע את הנביחות של חתול ואת טלי אני כבר לא שומע צועקת. אני נע לכיוון דלת הכניסה כשלפתע אני שומע צעדים במסדרון שאני צריך לעבור בו בשביל לגשת לדלת ושהוא גם חופף לחדרם של הילדים. אני שומע את הצעדים מתקרבים אליי יותר ויותר אז אני פוסע שלושה צעדים אחורה ועובר דרך הקיר של המסדרון אני נעמד מאחורי הילד הקטן שצעד בלי חולצה לכיוון הסלון. ומשמה אני ניגש לדלת הכניסה, מנסה לפתוח את הידית בשקט בשביל לצאת אבל הדלת נעולה. טיפש שכמוני אני יכול לעבור דרכה, וזה מה שעשיתי.

רצתי מהר מאד במעלה המדרגות, נכנסתי לדירה שהייתה פתוחה, ולא היו סימני חיים לטלי וחתול “טלי?! חתול?!” צעקתי והלכתי לבדוק אם הם בחדרי השינה אך הם לא היו. שמתי על עצמי את המכנסיים והחולצה שהיו זרוקים, שמתי כפכפים ורצתי מהר למטה לחפש אותם.

כבר עשר בלילה ויורד קצת גשם, אין סימני חיים לשני אלה, הלכתי לכל מקום אפשרי שהם יכולים להיות בו. כמובן שנסתי מספר רב של פעמים להתקשר לסלולר של טלי אך הוא היה מכובה.

כבר שתים – עשרה בלילה ומצב החיפושים שלי לא השתפר, אפילו נסעתי לביתה של טלי שהיה ריק מחיים. חזרתי לבניין וראיתי שהרכב האדום שלה עדיין חונה, היא חייבת להיות כאן איפשהו. אחרי עוד קצת חיפושים ברגל אני מריח לפתע ליד פח האשפה הירוק הנמצא בפינה חשוכה ליד הבניין שלי ריח של נבלה. התקרבתי לאזור מתוך התעניינות וזיהיתי שזאת נבלה של כלב. התקרבתי עוד יותר וכן, זאת אכן נבלה של כלב שהיה מסריח מאד. ניסתי לזהות איזה כלב זה אך פניו היו כבר חצי אכולים ותולעים קטנות וורודות יחד עם שורות של נמלים סועדים את כל גופו. שמתי את מרפק ידי על אפי בשביל לא להקיא מהסרחון, לקחתי גזע של עץ שהיה מונח ליד וסובבתי את הכלב לצד השני ולפתע החצי השני של הכלב היה מוכר מאד. זה היה כלב רוטוויילר שחור

“ג’ולי!!”

קראתי בקול. זאת ג’ולי הכלבה של קרן שנשכה אותי. אני לא מאמין שהיא מתה ועוד השכנה זרקה אותה סתם ככה ליד פח האשפה. תיארתי לעצמי שהיא בטח מתה מכל הניסויים האלה שקרן ערכה בה! אני חייב לגשת לקרן שתוציא אותי מהמצב הזה שהיא הכניסה אותי אליו, אך קודם כל אני חייב למצוא את טלי ואת חתול. הסתובבתי מהנבלה, הלכתי לכניסת הבניין בכניסה ואני רואה שעל הרצפה מרוסק סלולר. אני נגש אליו, מרים אותו ואני רואה שזה הסלולר של טלי! מה קורה כאן לעזאזל?! רגע, יש עוד מקום אחד שלא חיפשתי בו את טלי וחתול וז ה ה ג ג! רצתי מהר במעלי המדרגות עד שהגעתי לקומת הגג שהדלת הברזל האפורה חסרת הידית שלו הייתה פתוחה לרווחה. נכנסתי בשקט לגג ורגליי ריסקו שברי זכוכית שעשו רעש, לפתע שמעתי את נשימותיו החזקות של חתול. הגג היה מלא בלשלשת ואנטנות גבוהות וחלודות ודודי שמש גדולים היו בכל מקום והסתירו לי את חתול וטלי “חתול? טלי?” צעקתי והלכתי מהר בעקבות הנשימות הכבדות והמהירות של חתול.

כמעט מעדתי מכבל אדום שהיה שרוע בין שתי אנטנות כשבאתי לגשת מאחורי דוד שמש שהיה מונח על בטונדה גדולה שמאחוריה הנשימות אותי הובילו.

 

הסתכלתי ומולי טלי שרועה על הרצפה כשהיא על הבטן ולמלמולי מילים לא ברורים יוצאים מפיה, וחתול יושב מולה ומירר, לשונו בחוץ וריר נוזל ונוטף על ראשה של טלי והוא לא מפסיק להתנשף חזק. “טלי?” נגשתי אליה בשקט ובעדינות הזזתי את חתול “אני לא מאמינה, לא מאמינה, לא! לא!” שמעתי אותה “טלי, בואי, אני אקח אותך הביתה,” אמרתי לה וליטפתי אותי ברכות על ראשה “עזוב אותי!” היא צעקה והרימה את ראשה. פנייה ועיינה היו אדומים וכל מיני אבנים קטנות ולכלוך מהגג היו מוצמדים על מצחה “בואי טלי.. אני אקח אותך לבית,” אמרתי לה שנית בשקט “אתה לא! אל תיגע בי! אתה מוטציה!” היא קראה “טלי עזבי אותך שטויות, אני אסביר לך הכל, רק קומי..” השבתי לה ומשכתי אותה מהחולצה והרמתי אותה בכוח “עזוב אותי!” היא אמרה והעיפה את ידיי “אני יודעת לקום לבד!” וקמה לגמרי ויישרה את הגב “טוב, עכשיו בואי הביתה,” “לא רוצה הביתה! אני רוצה למות!” השיבה לי “דיי לדבר שטויות,” אמרתי לה “לדבר שטויות?! אתה פה עובר דרכי תרתי משמע באמצע סקס ואז אומר לי ‘דיי לדבר שטויות’?!” שתקתי, לא ידעתי מה להגיד. חתול בינתיים נשאר באותה פוזיציה, הסתכל על הרצפה ולא הפסיק להתנשף בצורה מוזרה “תראי טלי…” אמרתי לה “בואי נשאיר את זה בנינו,” “ברור שזה יישאר בנינו, כל מי שאני אגיד לו מה קרה יחשוב שאני השתגעתי!” צעקה והחלה לצחוק ולמתוח את פנייה ולהסתכל על הירח “אההה!!” היא צרחה והבהילה אותי, לפתע החלה לרוץ על הגג ואני רצתי אחריה “טלי תעצרי!” צעקתי אבל טלי לא עצרה והמשיכה לרוץ ישירות למעקה הגג ונעמדה עליו ואני נעצרתי מולה. טלי הביטה עליי בפניו חיוורות מצד אחד ואדומות מאד מצד שני וגשם חזק החל לרדת עלינו “הלוואי ואני אוכל לשכוח את מה שארצה כל חיי אזכור” אמרה בשקט “טלי תרדי מהמעקה! את תחליקי ותפלי! אל תעשי שטויות!” אבל טלי לא הקשיבה לי ואז הושיטה את יידה לפנים “טלי לאא!!!!” צעקתי ורצתי אליה. היא עצמה עיינה, לקחה צעד אחורה וצללה מהגג תוך כדי שידיה פרוסות לפנים וענייה עצומות. בלי לאבד עשתונות רצתי מהר וקפצתי אחריה מהגג אבל תוך כדי זה שאני בקפיצה אני מרגיש תפיסה חזקה במכנס ומשהו חזק תופס אותי “טלי לא! לא!” אני צועק ומנופף בידיי ולא מבין למה לא נפלתי, סובבתי את ראשי לאחור ושמעתי את הגרגורים של חתול “חתול עזוב אותי!!” צעקתי אך חתול לא עזב ואז שמעתי את ה”בום” מלמטה והבנתי שטלי גמורה “עזוב אותי חתול!” צעקתי, והוא משך אותי לגג, לא ידעתי שיש בו כל כך הרבה כוח. שכבתי על רצפת הגג, נעמדתי “למה?! החזקת אותי?!” צעקתי עליו. אחרי כמה רגעים שמעתי אמבולנס מגיע למטה ואחריו ניידת משטרה, חתול התחיל לנבוח כמו משוגע וברח מהגג ואני רצתי אחריו למטה.

 

הגעתי לכניסת הבניין, סביב הגופה עמדו השכנה החד הורית ובידה היא חיבקה את הילד שלה שהיה עדיין בלי חולצה והיא מסתירה מעיניו את המחזה הנורא שנשאר מטלי ששלולית דם הייתה סביבה. לאירוע הגיעו שוטרים ואנשי מד”א “מה קורה פה? מי מת?” שמעתי לפתע את קולה המוכר של קרן מאחוריי. הסתובבתי אליה, קרן הייתה לבושה בחולצת גולף לבנה שהייתה דומה לזאת של טלי ועם אותו טייץ שחור ושערה הבלונדיני המטולטל היה פזור “זה הכל בגללך!!!” צעקתי עליה ודחפתי אותה “מה, מה, מה אתה רוצה ממני?!” “יא בת זונה! בגללך טלי מתה!!” צעקתי על קרן “מי זאת טלי?” היא שאלה “בגלל הניסויים שלך על הכלבה שלך שמתה!” אמרתי לה “במה ‘ג’ולי’ אשמה?” קרן ההזויה הזאת אמרה “במה היא אשמה?! בזה שמאז שהיא נשכה אותי אני עובר דרך קירות!” קרן צחקקה ואמרה “כן בטח ואני ‘סופר-מאן’, אתה לוקח יותר מידי סמים,” “אהה את לא מאמינה לי?” אמרתי לה ואז שוטר אחד שעמד מאחוריי אמר לי “תגיד בחור! אתה מכיר את המנוחה?” הסתובבתי אליו הוא היה שוטר שהיה נראה צעיר, בערך בן שלושים, שערו היה שחור ועניו היו תכולות “כן הייתי הידיד שלה,” השבתי “אז תוכל להביא לנו את הטלפון של המשפחה שלה? ולהגיד אם ידוע לך למה היא, לכאורה, עשתה את זה?” ואז נאלצתי לשקר “אני לא יודע, היא הייתה בחורה מאושרת,” השוטר גירד בראשו והבחין במשהו מאחוריי “תגיד בחור, יש לך אח תאום?” “לא.. למה?” שאלתי בהיסוס “אז מי זה שמה מאחורייך מחפש משהו בשיחים?” אני הסתובבתי מהר אחורה. ראיתי בחור שדומה לי שתי טיפות מים רק שהיה נראה שהוא יותר מבוגר ועל ראשו כובע גרב, הבחור הסתכל עלי, והרים גבות. הסתכלתי על ידיו ושמתי לב שהוא מחזיק סלולר כחול שדומה לשלי. הוא פתח אותו, לחץ על כפתור ונעלם ברגע. מוזר, אני נשבע שבחיי לא נגעתי בסמים. קרן הקליקה באצבעותיה ליד האוזן שלי ולקחה את הפוקס שלי מהמקרה המוזר הזה וחייכה בחיוך מלא שיניים: “בהצלחה בחקירה בתחנת המשטרה.” אמרה, הסתובבה ונכנסה לבניין. “בת זונה!” אמרתי לכיוונה בלחש ולאחר כמה שניות בלש מבוגר הגיע אליי כשעל גופו ז’קט שחור “אתה יכול למסור פרטים עליה, מי היא ומה היה באירוע?” “היא הייתה ידידה טובה מאד שלי, אני מכיר אותה כבר שלוש שנים,” “נחמד מאד,” הבלש השיב “אבל למה מישהי שהיא ‘ידידה טובה שלך’ קפצה ככה מהבניין?” “היא ייצאה מהארון וההורים שלה לא קיבלו אותה. ואז הייתה לה שיחת טלפון – ” אמרתי לו ותוך כדי הוצאתי את הסלולר הכחול שלה שהיה מרוסק שלה מהכיס שלי והגשתי אותו לשוטר ” – ואז אחרי כמה דקות שמעתי נפילה חזקה ובאתי הנה ואני בשוק שהיא קפצה מהגג!” “וזהו זה?” הבלש שאל  “כן, זהו זה.. אני לא מבין למה היא עשתה את זה בכלל!” אמרתי “טוב, אולי בעוד כמה ימים אנחנו נזמן אותך לתאם פרטים, ועד אז אם אתה נזכר במשהו אתה יכול ליצור איתי קשר.” הוא אמר והביא לי כרטיס ביקור “ברור- ברור.” השבתי ולקחתי את הכרטיס מידו, הסתובבתי ונכנסתי לבניין. אני חייב למצוא תרופה למה שקרה לי כי אני לא יוכל לחיות ככה ואני יודע בדיוק באיזה קומה בבנין התרופה הזאת חייבת להיות,

קרן.

עליתי במדרגות לקומה של קרן ודפקתי בחוזקה על הדלת השחורה שלה “מי זה?” היא שאלה “זה ירון!” צעקתי “לך מפה!” היא השיבה “לא הולך!” “מה אתה רוצה ממני? אתה רוצה להרוג גם אותי?” היא צעקה “רק לדבר,” צעקתי לה “לא מעוניינת, לך מפה.” השיבה. היא מתגרה בי, אין בעיה. נכנסתי לה דרך הדלת הנעולה אל הסלון שקירותיו היו צהובים ועל הקירות היו תלויות אלפי תמונות של מלאכים היושבים על כיסא שעיניים עצומות וחור אדום במצח ראשם, נראה כאילו המלאכים האלה מתים. בסלון שלה היו רק כמה ספות ישנות, כאלה שהקפיצים שלהם היו בחוץ והרצפה הייתה מלוכלכת לגמרי – מלאה בשאריות אוכל, קרטוני פיצה, קרטוני דגנים, ומלא מלא שקיות של חטיפים. תמיד ידעתי שקרן הזויה, אבל לא ידעתי עד כמה.. “קרן…” אמרתי בקול והלכתי לכיוון הפרוזדור שהיה גם הוא צבוע בצהוב ועל התקרה שלו הייתה מנורת ביצה גדולה שלא הפסיקה להבהב. בסוף הפרוזדור היו שתי דלתות, אחת בצד ימין שהייתה חומה ואחת משמאל שהייתה ירוקה כשמעלייה שלט של גולגולת. בסוף הפרוזדור הייתה תמונה גדולה שתלויה על הקיר, ובתמונה מצויר חלון פתוח המשקיף אל נוף של יער ירוק ואפלולי והשמים הם שמש ענקית מחייכת. הכנסתי את ראשי לתוך קיר של הדלת החומה בשביל לבדוק אם היא שם ולא היא לא שם. מה שיש בחדר זאת מיטה גדולה שתופסת חלק נרחב מהחדר, וזאת לא הייתה סתם מיטה, על המיטה היו הרבה אזיקים של בית סוהר ובצידי הקיר של החדר היו צינורות שתפוסים בקיר שעל הצינורות אזוקים הרבה אזיקים. אין ספק שהבחורה חולה על סאדו – מאזו. טוב חזרתי לפרוזדור והחלטתי לשחק בקרן. “קרן!!!” צעקתי “ירון?!” היא השיבה ואיך שראיתי שהדלת הירוקה שלה נפתחת נכנסתי לתוך החדר עם הדלת החומה והלכתי לצד הקיר ואיך שראיתי שהיא פותחת את הדלת נכנסתי בקיר ויצאתי לפרוזדור, רצתי מהר מאחוריה ואמרתי “אני מאחורייך חמודה אין לך מה לחפש אותי פה,” ואיך שהיא הסתובבה שקעתי ברצפה לדירה שלי, יצאתי מהדלת ועליתי במדרגות מעל הדירה של קרן ונכנסתי לדירה הנטושה והנעולה מקומה האחרונה, נכנסתי בדלת הדירה שהייתה חשוכה והדלקתי את האור, ומה שאני רואה שיש בדירה הנטושה שהיא בכלל לא נטושה כמו שחשבתי, הדירה הזאת מעבדה מטורפת! הקירות שלה בצבע לבן, יש הרבה שולחנות ארוכים ושחורים שעל השולחנות יש הרבה מבחנות גדולות ועגולות. ויש על רצפת המעבדה הזאת הרבה כלובים של חיות, הסתכלתי בתוך הכלובים האלה אבל לא הייתה בהם שום חייה. וואי! זה פשוט מטורף מה שהולך פה, בחיים לא הייתי מנחש שקרן הפכה את הדירה הנטושה למעלה למעבדה. טוב הייתי באמצע לשחק בקרן. הלכתי בערך למקום בדירת המעבדה שהוא חופף את הפרוזדור של הדירה למטה של קרן ושקעתי למטה לדירה שלה, בדיוק אבל דיוק מולה “אהה!” צעקה קרן והלכה אחורה “מה קורה כאן?!” ובאה להביא לי את המקל בייסבול החום שהיה לה ביד בראשי והוא עבר דרכי “ראית מה קרה לי בגלל הנשיכה של הכלבת המעבדות שלך זיכרונה לברכה?!” “לא חשבתי שזה אמיתי,” השיבה קרן ולא הייתה נראית כלל מבוהלת והביאה לי שוב פעם את המקל בייסבול בראש והוא שנית עבר דרכי “אמיתי לגמרי!” השבתי   היא באה להעביר שוב פעם את המקל דרך הראש שלי אך הפעם תפסתי אותו  ואמרתי “עכשיו את תרפאי אותי!” “למה מה תעשה לי אם לא ארפא?” שאלה קרן “אני פשוט אהרוג אותך ויזרוק אותך לאשפה כמו שעשית עם ג’ולי,” קרן הייתה פשוט בשוק ולקחה את שערה הבלונדיני לאחור “טוב, אני יכולה לנסות למשהו,” אמרה “אני צריכה ממך בדיקת דם,” “טוב, אני מאמין שאפשר לעשות את זה במעבדה למעלה לא?” השבתי לה “ראית את המעבדה?! איך נכנסת לשם בכלל?” “בואי נחשוב איך נכנסתי…” “אהה נכון, אתה יכול לעבור דרך דברים,” ענתה לי “יחסית למדענית משוגעת את לא כל כך חכמה,”  “תתבגר כבר,” “יאללה בואי תעשי לי את בדיקת הדם הזאת,” אמרתי “בוא אחריי.” השיבה.

עלינו לדירת המעבדה של קרן, לקח לקרן חמש דקות רק לפתוח אותה עם כל המפתחות. נכנסו לדירה “לא יכולת לכבות את האור לפחות שיצאת ממנה?” קרן אמרה. לא השבתי לה ופשוט התיישבתי על כיסא לבן מפלסטיק שהיה ליד שולחן “יאללה…קחי לי את הדם,” אמרתי לה ומתחתי את יד ימין שלי קדימה והפעלתי את השריר “כמה דקות,” הישבה ופתחה את אחד מהארונות הכחולים שהיו במעבדה והוציאה משמה כמה דברים, אחרי זה היה פתחה ארון אחר והוציאה ממנו חלוק לבן וסקסי ולבשה אותו. קרן התקרבה אליי עם מזרק ארוך וגומייה: “טוב, אני עכשיו צריכה לקחת ממך דם ואסור לי לפספס את הווריד שלך, אחרת זה יהיה כואב מאד,” היא סובבה את הגומייה על היד שלי בשביל שהוורידים יבלטו והכניסה את המזרק הארוך לווריד שלי ושאבה ממני דם עד שהמזרק התמלא לגמרי. אני הסתכלתי על זה בהנאה, אני אוהב לראות איך לוקחים ממני דם. “טוב, זהו זה” היא אמרה כשסיימה “מה זהו זה? לא תביאי לי איזה סוכרייה כי הייתי ילד גדול ולא צעקתי “חה, חה, חה!” השיבה קרן “אתה יכול ללכת עכשיו, אני צריכה לעבוד על זה עם המבחנות.” קרן אמרה “לא אני מעדיף להסתכל עליך בודקת לי את הדם,” “ירון, אני מבינה שאתה ילד מגודל וזה בסדר, אבל אני צריכה להיות עם עצמי בשביל זה. אני צריכה את הריכוז,” “נראה לי שאני אשאר פה,” אמרתי ופסקתי רגליים ושמתי ידיים מאחורי גבי “איזה אידיוט אתה,” היא אמרה והסתכלה עלי והתחילה לחרמן אותי עם המבט שלה יחד עם החלוק הזה. יכול להיות שאני כל כך חרמן כי הפסקתי באמצע הסקס מקודם כשהייתי עם טלי זיכרונה לברכה וקצת כואב לי ב… – לפתע צלצל לי הסלולר שלי בכיס. הוצאתי אותו. הסתכלתי על השעה וראיתי שכבר ארבע בבוקר. מי יכול להתקשר אליי בשעה כזאת?!” המספר שהיה על הצג היה מספר חסום. עניתי. “שלום ירון?” ענה לי קול גברי “מי שואל?” אמרתי “מדבר בלש רפי” “כן בלש,” אמרתי “אני בבית שלך שפתוח לרווחה, אתה תוכל להגיד לי איפה אתה? אני צריך לשאול אותך כמה שאלות רגילות ושאלה אחת על זרוע,” “שאלה על זרוע? טוב אני כבר בבית,” השבתי לו וניתקתי “טוב קרן, הפעם יש לך מזל.” אמרתי וקמתי מהכיסא “יש לי אורחים,” “ביי, ביי.” היא אמרה וחייכה חיוך רשע. עברתי דרך הדלת שלה וירדתי למטה במדרגות לדירתי. מעניין מה הבלש רוצה? ומה הקשר זרוע?

 

ירדתי במדרגות לדירה, בדרך חשבתי על זה ששכחתי מחתול, לא ראיתי אותו מעליית הגג. הוא דפק ריצה מטורפת כשטלי התאבדה ונעלם. הגעתי לדירתי והדלת שלה הייתה פתוחה, נכנסתי לתוכה ושמעתי רעשים מכיוון המטבח “הבלש רפי?” שאלתי והלכתי למטבח. הבלש היה עם גבו אליי, על גופו הוא לבש ז’קט שחור ארוך שכיסה חצי ממכנסיו שהיו שחורות, הוא היה גבוהה ועל ראשו היה כובע בלשים. “אני יכול לעזור לך במשהו?” שאלתי אותו “אתה תוכל לעזור לי כשתגיד לי איפה הקפה שלך. תגיד אתה לא מנקה פה לפעמים?” “הקופסא החומה מצד שמאל שלך,” עניתי “‘קפה עילית’ אתה השותה?” שאל “תגיד באת לחקור אותי על הסוג קפה שלי או מה?” השבתי לו “אל תדאג, נכין קפה ונתחיל לתשאל אותך בכמה שאלות. רק אתה יכול להגיד לי איפה לעזאזל אתה מחביא את הסוכר?” הקופסא הלבנה שרשום עליה ‘ממתיק’ צד ימין שלך,” “מאד יצרתי מצידך,” הוא אמר “טוב, אתה יכול להפסיק עם ההצגה הזאת? אתה יכול להגיד לי מה היה כל כך דחוף בשעה חמש לפנות בוקר?! עבר עלי לילה קשה, ידידה שלי התאבדה ואני רוצה לישון,” “כמו שאני רואה אתה לא ממש ישן,” הבלש השיב וערבב את הקפה ואז הסתובב אליי וגליתי שלבלש יש רטייה שחורה על עין ימין וצלקת גדולה על הלחי וזה זעזע אותי קצת “הרטייה או הצלקת?” שאל אותי כששם לב שנרתעתי “לא, לא זה.. פשוט חשבתי שאתה תהיה הבלש ממקודם שהביא לי את הכרטיס שלו, אבל אם אתה מתעקש – הרטייה,” השבתי לו והוא גיחך “כן, בדרך כלל כולם נרתעים מהרטייה,” אמר “אפשר לשאול איך זה קרה?” שאלתי “גן חובה, משחק במספריים” ענה לי ולקח שלוק מהקפה “טוב, אז אני ייקצר בשאלות,” אמר “שאל,” השבתי והתיישבנו על השולחן במטבח “לידידה שלך הזאת שנפלה ‘בטעות מהגג’ –” הוא אמר ואני הפסקתי אותו באמצע ואמרתי “היא התאבדה! טלי התאבדה!” “אוקי, אוקי.. מה שתגיד. בכל אופן אז הזרוע שלה נעלמה,” אמר לי ולגם מהקפה “מה זאת אומרת ‘הזרוע שלה נעלמה’?! תגיד אתה בא לצחוק עלי?!” “אני נראה לך צוחק?”  שאל והניח את כוס הקפה על השולחן “אין מצב, איך זה יכול להיות שהזרוע שלה נעלמה ככה?!” “את זה גם אנחנו שואלים את עצמנו,” הבלש אמר “אבל איך זה יכול להיות?! איך זרוע יכולה להעלם סתם ככה לבנאדם?” שאלתי “אני לא יודע איך זה קרה, אולי טרוריסטים מהחיזבאללה באו והוציאה לה את היד, אולי ‘משתפים’ של אד”י באו וקרתו לה את היד כשאף אחד לא שם לב,” הוא אמר בציניות, הרים את הכוס קפה ולקח עוד שלוק “לא שמתי לב לזה,” אמרתי “חשבתי רק ששמעת את הנפילה,” השיב ואני הרגשתי שהוא מנסה לתעתע בי “התכוונתי לזה ששמעתי את הנפילה, ואז כשהאמבולנס הגיע ירדתי וראיתי גם את הגופה,” הבלש הסתכל עלי בשקט ועינו הייתה תכלת, הסתכלתי על הרטייה המפחידה שלו ובלעתי רוק  “בכל אופן באתי לשאול אותך אם אתה יודע על זה משהו, או ראית במקרה זרוע בורחת מהזירה?” שאל “לא, לא ראיתי כלום…רגע מה באת לחפש אצלי את הזרוע שלה? מה אני נראה לך חולה נפש?!” שאלתי “חולה נפש? אי אפשר לדעת.. מסתובבים סבבינו אינסוף חולי נפש,” אמר “טוב, סליחה אתה מבזבז לי את הזמן, כי לא תמצא אצלי שום זרוע ואתה יכול לקחת אותי לתחנת המשטרה ולעשות לי בדיקה עם מכונת אמת! אני רק רוצה ללכת לישון,” אמרתי “אין בעיה,” השיב והושיט לי את הכוס קפה “אנחנו עוד נהיה בקשר,” אמר הבלש רפי ובא לצאת מהבית “כן, אני יודע מה המספר שלכם,” אמרתי לו “ואיך שהוא בא לצאת מהדלת הוא נעצר והסתכל על השמיכה של חתול שהייתה זרוקה על הרצפה “תגיד.. איפה הכלב שלך?” שאל “אני לא יודע.. הוא נעלם לי,” “חבל, צריך לשמור על הכלבים בלילה.. לילה טוב ירון דההון.” אמר ויצא מהדלת ואני טרקתי אותה אחריו ונעלתי אותה.

שמתי את הכוס קפה שלו בכיור וחשבתי על זה, לאן באמת נעלם חתול? וגם כל הקטע של הזרוע של טלי, מזוויע אותי עד כדי בחילה. הראש שלי החל להסתובב והרגשתי שאני מתחיל לאבד שליטה ביציבות שלי והרגלים שלי מתחילות לעבור דרך הרצפה. זה בטח כתוצאה של כל המתח והעייפות שנפלו עלי במכה אחת ומעכו אותי כאילו הייתי מקק. לא! אני חייב לשלוט על זה, אסור לי לעבור דרך הרצפה ואז שוב פעם לברוח כמו גנב מהדירה של השכנה החד הורית שלי. אז עצמתי עיניים והבאתי לכל הרגשות שלי להתאזן לאט, לאט. חשבתי על דברים רגועים כמו החופשה האחרונה שלי עם אמא בסקוטלנד, חשבתי על האגמים היפים שראיתי שם איתה ואיך נרגעתי לאט, לאט שכל המים שתפו לי את הפנים. פקחתי עיניים, ומסתבר שזה לא באמת עזר, כי אני בדירה של השכנים הדתיים מתחת לדירה של השכנה החד הורית! לא הרגשתי שבכלל אני שוקע. אז איך אלוהים?! איך זה ככה?! וגם נראה לי “שבחרתי” זמן לא כל כך סימפטי לשקוע כי הדתיים עושים ארוחת טרום בוקר, מי לעזאזל אוכל בשעה כזאת יחד עם משפחתו ארוחת בוקר?! “אמא! שד!” אחד מהילדים צעק כשהוא מוריד את הכיפה השחורה מראשו ומחזיק בה חזק. האבא שהיה ענק קם אליי מהכיסא בתוקפנות כשאגרופיו הדוקים וצעק “רותי תיקחי את הילדים מכאן ותביאו את המשטרה!” “אני יכול להסביר!” צעקתי עליו אבל זה היה מאוחר מידי כי הוא בא להטיח בי את אגרופו שעבר דרך פניי “אלוהים ישמור!” הוא אמר והלך צעד אחד אחורה “שד!” הוא צעק ובעיניו השחורות התחיל לדמוע, אני עברתי דרכו ודרך הדירה שלו וטסתי במדרגות לדירת המעבדה של קרן ועברתי דרך הדלת שלה. קרן ישבה שם על-יד השולחן שמשקפיי פלסטיק שקופות גדולות על עיינה עסוקה לתוך המבחנה עם עוד מישהי ששערה שחור קצר “מי זאת?” שאלתי וקרן אמרה מבלי להסתכל עלי “אל תפריע עכשיו ירון,” “טוב, רק מי זאת?!” “זאת הילה, שותפה שלי למעבדה. היא עוזרת לי בדם שלך,” השיבה “טוב, אני נשכב קצת פה מאחורה, תעירי אותי כשאת מוצאת משהו.” אמרתי והיא לא הגיבה. “אהה ועוד משהו, אם מחפשת אותי משטרה אתן לא יודעות במה מדובר.” הן לא הגיבו לי, בסדר שייבושם להן. נשכבתי על ספה שהייתה מאחורי ארון ושקעתי בשינה. מגיע לי לא? לא יודע למה, אבל יש לי הרגשה טובה בקשר לפעם הבאה שאתעורר. וגם איפה לעזאזל חתול?!

ואז כרגיל השינה הביאה לי סטירה.

 

“ירון.. ירון..” שמעתי קול לא מוכר של אישה, הייתה לי הרגשה לרגע שאני נמצא בתוך ספינה כי ראשי היה מסובב לגמרי. גם לא הבנתי איפה אני ולקח לי כמה שניות להבין שאני נמצא עדיין במעבדה של קרן. פקחתי עיניים לרווחה והחברה הזאת של קרן ששכחתי את שמה “קרה משהו..דנית..?” אמרתי והיא אמרה עם חיוך “לא דנית אלה הילה,” “הילה, דנית אותו הדבר.. מזה בכלל השם הזה?” “אתה אוהב לדבר הרבה שמתי לב,” השיבה לי “דברי..” אמרתי לה והתיישבתי על הספה שאני מסוחרר יותר מאי פעם “המשטרה הייתה פה מקודם,” היא אמרה “נו!” שאלתי בקול רם “אתה לא צריך לדאוג, אמרנו להם שאנחנו לא יודעות כלום,” אמרה “אה טוב.. ומה בכלל המשטרה עשתה כאן? הרי זאת אמורה להיות דירה נטושה,” שאלתי “זה לא חשוב.. מה שחשוב שאמרנו להם שאנחנו לא יודעות איפה אתה וזהו,” “טוב.. אז למה הערת אותי?” שאלתי “כי יש לנו חדשות טובות בשבילך,” אמרה הילה “והם…?” שאלתי “תקום ותראה בעצמך. מה אנחנו צריכות לעשות בשבילך הכל?” אמרה בחצי חיוך ונחשפתי לחיוך מלא שיניים לבנות ושתי גומות חן חמודות “חס וחלילה,” השבתי ומתחתי את ידיי לאוויר ויצא לי קליק קטן מהגב “יאללה, בואי נראה מה עשיתן.” שמתי לב שאני לא רעב ואין לי גם צרכים מאז שאני עובר דרך קירות, מוזר.

הלכתי מאחורי הילה שלא הפסיקה לענטז עם הישבן שלה. קרן ישבה על כיסא ליד הדלת ועישנה סיגריה “בוקר טוב ישנוני.. ישנת עשר שעות,” אמרה והוציאה עשן מהאף “מה רע? תפרגני עברו עליי יומיים קשים,” “מפרגנת מותק.. מפרגנת,” קרן אמרה שוב תוך כדי שהיא מוציאה שנית עשן מהאף. יש לי חששות קלות לגבי הנחמדות הזאת שלה פתאום. “תסתכל פה,” אמרה לי הילה והביטה בתוך מיקרוסקופ “זה פשוט לא ייאמן,” היא אמרה “אפשר להסתכל?” שאלתי “בוא תביט,” היא זזה ואני הסתכלתי על עצמים עגולים וקטנים מאד שעוברים אחד דרך השני “אני לא מבין,” אמרתי לה “אתה לא רואה איך מולקולות הדם שלך עוברות דרך אחת והשנייה?” “אני שם לב למשהו כזה,” השבתי לה ולפתע הרגשתי דקירה חדה בגב של מזרק וישר קפצתי אחורה וצעקתי כשמזרק תקוע בגבי וקרן והילה מביטות בי, אני הולך לכיוונם והן הולכות לאחור “אתה הולך להיות חיית המעבדות שלנו ירון,” הן אמרו לי פה אחד וחייכו חיוך מרושע “יבנות זונה!” צעקתי עליהן והתחלתי לרוץ לעברן והן החלו לרוץ במעבדה ואני רצתי יותר מהר והצלחתי לתפוס את ידה של הילה ולמשוך אותה מקרן “אהה.. מה חשבתן שתצליחו לעשות ממני מה שעשיתן לכלבה של קרן ‘ג’ולי’ ואז לזרוק אותי לפח זבל?!” צעקתי והתחלתי לחנוק את הילה עם יד שמאל שלי ואת יד ימין שלי הכנסתי לבטנה “ואז הרגשתי לום עובר דרך הראש שלי ואת קרן צועקת “עזוב אותה! או שאני אקרא למשטרה ותהיה מלא שנים תחת מצוד על הרצח של השרמוטה שלך טלי!” צעקה קרן וכאילו קלטתי קנאה לא מובנת בעיניים שלה “אני לא יהיה בחיים תחת מצוד וגם אם יתפסו אותי אני יוכל לעבור דרך כל מקום וחוץ מזה טלי התאבדה – בגללך!” ואז זרקתי את הילה על הרצפה ונגשתי לקרן “הכל התחיל בגללך!” צעקתי עליה כשהיא מחזיקה את הלום השחור בשתייה ידיה ומנסה להכות אותי בו “עכשיו את תמותי!” ואז קרן משום מקום הוציאה מכיס החלוק שלה דאודורנט וורוד “מה את חושבת שתצליחי לרסס אותי ברח ורד למוות?” אמרתי לה והתקרבתי אליה בעוינות “יש מצב!” היא צעקה “אבל יש מצב גם לזה!” “ולפתע הוציאה מכיס החלוק הלבן שלה מצית “זיפו” הדליקה אותה מהר עם הדאודורנט שלה וכיוונה אליי להביור ענק שגרם לי ללכת לאחור כשידיי מגינות על פניי ושמעתי בצד את הילה אומרת “…ובואו לפה מהר! – ירון המשטרה בדרך אלייך.” והילה וקרן התחילו לברוח מהדירה ואני מרוב עצבים העפתי את כל המעבדה של קרן ושרפתי אותה “אין בעיות!” צעקתי “אתן רוצות מלחמה?! אתן תקבלו אותה!” וכל המעבדה התחילה לעלות באש.

אני  יוצא מהדירה ורץ בפרוזדור אחריהן. מרגיש לשנייה כאילו אני משחק פה תופסת עם ילדות קטנות אבל לא, הפעם זה רציני. שמעתי אותן רצות למטה במדרגות, בחיי כמה הן טיפשות. עברתי פשוט דרך כל הפרוזדורים כאשר אני עובר דרכם אני עובר דרך הילדה של השכנה החד הורית והיא עדיין בלי חולצה מה שממית אותה. רגע? זה לא היה ילד לפני? אבל אני מעיף את המחשבה הזאת ועובר דרך הפרוזדור האחרון של הדתיים והפעם אני נופל בדיוק על האבא האפרו אמריקני ועובר דרכו וממית בטעות גם אותו, אבל רגע? זה לא היה איש דתי לפני? אבל גם את המחשבה הזאת אני מעיף ממני ורץ ויוצא מן הבניין.

 

חשוך בחוץ ויש גשם סוער ורוח פרצים שלא מפסיקה להעיף עיתונים ואנשים זקנים לכל הכיוונים. היה נדמה לי מקודם שבכלל אור בחוץ ורגוע, אבל לא. עכשיו יש סערה, והסערה הזאת רק גוברת וגוברת בי. אני רואה את קרן והילה רצות יד ביד כשאר קרן מובילה את הילה. אני מתחיל לרוץ אחריהן ועובר דרך כל העיתונים והזקנים שעפים מולי ועוברים דרכי, לפתע אני שומע צ’קלקות מאחוריי ואורות כחולים ולבנים מקיפים אותי “ירון אתה עצור!” שמעתי כריזה של שוטר ואני התחלתי להגביר את הקצב הריצה שלי בשביל גם לתפוס את קרן והילה וגם לברוח מהניידת.

לפתע. באמצע המרדף, אני מרגיש שהשער שלי נרטב והרי איך זה ייתכן? עד כה הגשם עבר דרכי כאילו לא הייתי קיים, לפתע גם ידיי והתחילו להתרטב. משהו מוזר קורה כאן.

הילה וקרן נכנסו לסמטה חשוכה בין בניינים ואני כמובן אחריהן – כאילו הייתי חתול. “תפסו אותו הוא ברח לסמטה,” שמעתי את השוטרים מאחוריי צועקים ואני בריצה נכנסתי אחרי קרן והילה לסמטה. ראיתי בסמטה שקרן מטפסת על קיר לבן גבוה שחוסם את המשך הסמטה שהיה מוזר לי לרגע שהקיר הזה ניבנה שמה, כאילו בנו אותו באמצע הסמטה בכוונה והילה עוזרת לה לעשות סולם גנבים עם היד “מהר! מהר!” הילה צעקה והרימה את קרן למעלה וקרן קפצה מעל הקיר ועכשיו הילה מנסה לתפס על החומה. בחורה חזקה הילה, מצליחה להרים את עצמה מעל החומה. אני האצתי בריצה שלי והילה קפצה מעל הקיר אבל בצורה לא טובה והיא החליקה ממנה ואז שמעתי אותה צועקת “נפצעתי קרן, תברחי!” אני תפסתי תאוצה ונכנסתי לתוך קיר שהיה עבה מאד כשידיי מושטות קדימה, נכנסתי בתוך הקיר אך רק ידיי הצליחו לצאת ממנו וגופי נשאר בתוך הקיר! אני לא מאמין! נתקעתי בתוך הקיר! אני מששתי בידיים למטה עד שפתאום גליתי לתדהמתי שאני מרגיש שערות “עזוב אותי!” שמעתי את הילה צועקת “תוציאו אותי מכאן!” צעקתי מתוך הקיר “בחיים לא!” שמעתי לפתע את קרן אומרת והרגשתי לפתע את ידיי נשמטות לי מהגוף בעזרת כלי חד מאד ואני התחלתי לצרוח והרגשתי איך כל הדם ניתז מהגוף שלי לאוויר “תוציאו אותי מכאן! תעזרו לי!” צעקתי עליהן “אתה לא מבין משהו?” אמרה לי קרן “אני לא מבין מה?! שאת חתיכת כלבה. כן אני מבין את זה!” “זה לא משהו שקשה להבין,” קרן אמרה “אבל תבין משהו אחר.. כל האירוע הזה היה ביוזמתנו. היינו צריכות להעיר אותך שבשביל שתהיה במצב ערני בשביל שההשפעה של החומר שהזרקנו לך לגב הגורם לך להיות בנאדם עצבני מאד אך גורם להשפעת המעבר דרך הקירות לפוג,” “אבל למה אתן עושות לי את זה ככה?!” צעקתי עליהן “אני לא יודעת,” המשיכה לדבר קרן “אולי כי אנחנו מזוכיסטיות?” “כן, נראה לי בגלל זה,” הילה השיבה לה “טוב ירון. יש לנו מה שרצינו. את הידיים שלך שרוב החומר מרוכז בהן,” הן אמרו לי והרגשתי שכל דם הגוף שלי הולך להיגמר והמוות הולך להגיע “שיהיה לך שירות נעים בתור הקיר.. האיש שבקיר,” קרן אמרה לי “ביי, ביי,” שמעתי אותן צוחקות ומתחילות לרוץ “בנות זונה! שחררו אותי מכאן!” צעקתי והקיר התחיל לרעוד אך קולו של הגשם שטף לגמרי את קולן וגם את קולם של השוטרים שנעלמו להם גם הם.

התחלתי להיחנק לגמרי, והרגשתי את טיפות הגשם נוזלות על פניי. אני הולך למות בכל רגע מחוסר חמצן ודם שנתז ממני והתקווה לא מציצה משום חריץ. לפתע שמעתי יללות חזקות, לפחות ככה נדמה לי. היללות התחזקו והתחזקו ולפתע שמעתי דפיקות חזקות על הקיר כאילו מישהו מנסה לשבור אותו. הדפיקות המשיכו והמשיכו עד שהקיר נשבר לרסיסים ואני נפלתי ארצה על הרצפה כשסביבי השלולית דם של עצמי

“מה זה? מי הציל אותי?!” צעקתי ולפתע משהו נפל לצד הראש שלי ושמעתי גם נשימות חזקות, סובבתי את ראשי ואני רואה שיש ליידי זרוע “מי זה?” שאלתי ושמעתי יללה עצומה כמו שלא שמעתי בחיים שלי ונביחות שהיו נשמעות לי מוכרות – הנביחות של חתול! “חתול’! צעקתי וחיפשתי אותו עם ראשי. חתול בא אליי ולקק את פניי אך זה לא היה ‘חתול’ זה היה חתול אמיתי בצבעיי חום כמו ‘חתול’ שלי. והחתול היה ענק בגודל של ‘חתול’ שלי ולפתע הוא נבח את הנביחות של ‘חתול’ שלי “מה זה ‘חתול’, הפכת לחתול אמיתי – גאה בך!” אמרתי “אבל מי זה פה איתך?” ‘חתול’ לקח צעד אחד אחורה ואז זרק את הזרוע שהייתה על הרצפה על בטני כשכף ידה מונח מתחת לאפי “היי! זאת הזרוע של טלי!” אמרתי והרגשתי שזהו זה, זה הסוף.

אך לפתע הזרוע של טלי התגלגלה מבטני על הרצפה ואז נעמדה על קצות אצבעותיה ואני התחלתי לצחוק וצעקתי “קח אותי מכאן!” ומהחלק הקטוע של היד יצאו כנפיים אפורות והזרוע עפה “תראה חתול!” אמרתי לו ו’חתול’ החתול הסתכל עליה בעיניים בוהקות כשניצוץ חיים אמיתי בהם. היד התקרבה לפניי ואחזה אותם בכוח.

לכף היד יש דווקא ריח טוב, לא שאני מתפלא לטלי יש קרם גוף נעים.

ואז לקחה אותי איתה – לא משנה לאן –  עד אינסוף.

 

 

הקללה מאלוהים בראשו כמחלה?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אורחים לרגע (סיפורו של רפאל):

 

 

חצי שנה לפני ‘מקרה ירון’.

 

רפאל

 

“יש לך מכתב,” אמר לי יהושע באמצע היום בעבודה וזרק לי מעטפה חומה על השולחן וכל התסריטים שהיו לי עליו נפלו ארצה. מעניין. פתחתי בזהירות את המעטפה והוצאתי את המכתב בשליפה על השולחן. היה זה דף מלבני ולבן שעליו היה מהודק כרטיס רכבת שבו היה כתוב:

“לכבוד רפאל,   רצוננו להביא לך את הבשורה המשמחת האומרת שאתה זכית בהגרלת “חופשה על הקרקע” מתוך מאה מיליון מלאכים ומוזות אשר נרשמו לה בתחילת ההיסופה*.   התכונן לחוויה חד-פעמית אשר אינה תשכח לך.   בברכה, רב-הכוכבים

כרטיס רכבת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

את כרטיס הרכבת תלשתי והכנסתי במהרה לכיסי, ושוב ושוב עברתי על הפסקה האחרונה הדף: התכונן לחוויה חד-פעמית.. אשר אינה תשכח לך/ התכונן לחוויה חד-פעמית אשר אינה תשכח לך/ התכונן לחוויה חד-פעמית אשר אינה תשכח לך..! “הוו.. הווווו!” אני קראתי בקול ויהושע

בא למשרדי הקטן ושאל: “על מה המהומה?” “אתה לא מאמין, זכיתי סוף כל סוף בחופשה על הארץ!” קראתי בקול ונעמדתי במקום ודחפתי את כיסאי לאחור כשאני שם את ידיי על ראשי. יהושע שהיה המנהל האישי שלי במשרד התסריטאיות היה מלאך זקן עם מפלסים בשערו הלבן שכנפיו היו תמיד מורמות, הרכין את כנפיו, חייך אליי חיוך צבוע והגיב לדבריי : “יפה לך,”

“כן, כן אני יודע,” השבתי בשביל להרגיזו “ומי כותב לך את התסריט חיים? כי אתה יודע שבלי תסריט חיים אתה לא תוכל לצאת ל’חופשה’ הזאת,” שאל בעוקצנות תוך כדי שגבותיו הוא מרים “ירון!” השבתי מבלי לחשוב פעמים “אהה ירון. ומתי החופשה?” אמר והכניס את ידיו לכיסיו “בוא נראה,” השבתי לו ובדקתי את התאריך במחשב “היום ה28 לספטמבר והחופשה היא ב29 לספטמבר – ” בחיוך ענק עם הרמת כנפיים המשכתי “אז זה אומר שמחר,” “מחר? מחר?” שאל וגבותיו קיבץ וכנפיו זקפו לנוכח ההפתעה “כן!” השבתי לו והחיוך הענק שהיה לי התמתח וכמעט קרע לי את הפנים.

 

*ההיסופה-.שנה מלאכית

הגעתי לתחנת הרכבת והיה זה יום סואן עם הרבה מלאכים ומוזות ממהרים, הגעתי כשעל גבי תיק ענק עם הרבה מכל טוב. אני לא יודע איך יהיה לי בארץ אז הבאתי כמעט את כל הבית. נכנסתי לתוך הרציף כשאני לא יודע בדיוק לאן אני נוסע. זאת בסך הכול תחנת רכבת רגילה המשמשת את כל צורכי הציבור ואני כמו שהבנתי פשוט צריך ללכת לרציף הרשום בכרטיס ולהיכנס לקרון האחרון להעביר את הכרטיס בדלת הכניסה האחרונה של הרכבת ולעלות. נשמע יותר מידי פשוט עד חשוד. התסריט חיים שירון כתב לי נמצא בידיי כי כפי שהבנתי אני פשוט צריך לעלות כשהוא אצלי וזהו. בילבלה אותי כל הפשטות הזאת. משכתי בכתפיי, הרמתי את פוני הקרה שלי לאחור ונכנסתי אל תוך הקרון. היה זה קרון קטן מאד ומצומצם עם מקום ישיבה יחיד. הורדתי את התיק הכבד מהגב והתיישבתי באנחה קלה כשאני מחבק את התסריט שירון כתב לי כשלפתע האור כבה וחושך פקד אותי, טעמי בפה השתנה למר וריח מצחין של זבל השתלט על התא, רעידה קלה תעתעה את הקרון שלי והרגשתי איך הרכבת מתחילה לנוע לה ולאחר כמה שניות הרכבת עצרה. דלת הקרון נפתחה מעצמה ואור לבן מסמר עיניים נגלה לעברי כך שלא יכולתי להבחין במאומה. אני מבין שאני נכנס לעולם האדם. הלב שלי החל לדפוק חזק מהתרגשות. רוח חזקה החלה לנשוב וגררה אותי בכוח עז מחוץ לקרון לעבר האור הלבן והמסנוור, יד גדולה של גבר הגיחה מתוכו, תפסה אותי בכוח, הכאיבה לעצמותיי ומשכה אותי אל מחוץ הקרון. בכי של תינוק נשמט מתוכי וכך חוויתי בלידה שלי בעולם האדם.

 

עשרים ושמנה שנה אחרי:

 

להבת

 

פתחתי את יומני החדש והשחור שקניתי אתמול והתחלתי לכתוב, יותר מידי מעמסה רגשית יש עלי:

“התאריך: 18,12,2012

 

לכבוד יומני היקר, שלום קוראים להבת אייזנברג, אני כיום בת עשרים ושש, אני בת זקונים לעוד שני אחים. שמות האחים שלי הם אייתן שהוא בן שלושים ושבע ולו ילד אחד וקטן וחמודדד מאד בן חמשה חודשים בשם דניאל – אור ואחי השני ששמו דניאל ז”ל שהיום היה צריך להיות בן שלושים ושתים שנהרג מפעולה של העולם התחתון לפני כשניים עשרה שנה כשאני הייתי רק אז בת ארבע – עשרה, אני זוכרת איך אבא ואמא לקחו אותי לסבתא כשדניאל נרצח וסיפרו לי את זה אצלם, רגע לפני שנכנסנו לסבא וסבתא ליד הרכב השחור והישן שלנו. אבא ירד על ברכיו כשעיניו היו אדומות מאד. ידעתי מההתחלה שמשהו לא בסדר קרה ונסתי להתכחש לזה. אני עד היום מצטמררת ובוכה כשאני חושבת על איך שאבא ליטף את שערותיי שהיו פעם ארוכות ושחורות ואמר לי שדניאל מת ויותר לא ישוב אלינו. ובערך מאותו היום חשבתי על נקמה. נרשמתי לחוג אומנות לחימה בשם ‘נינג’יטסו’ שזאת אומנות לחימה המשלבת בתוכה כמעט את כל האומניות הלחימה שיש, החל מקרטה לג’ודו עד אגרוף וגם ‘טאקוונדו’. הייתי בהרבה תחרויות בארץ וזכיתי בכולם במקום הראשון, תמיד במתמודדים שלי ראיתי את הרוצחים של דניאל והייתי חייבת לנטרל אותם ישר. סיימתי בחגורה שחורה את החוג והייתי אחת המצטיינות בארץ.

בכוונה סיפרתי לך יומני היקר על האומניות לחימה שלי כי זה מתקשר ישירות לעבודה בה אני עובדת כרגע. זה היה אחרי התחרות הארצית, הייתי בת שמנה עשרה, חודשיים לפני שהתגייסתי, נלחמתי מול בן אחד והכנעתי אותו תוך מספר דקות על הרצפה כשהרגל שלי על פרצופו. אחרי התחרות והגביע הגדול דמוי זהב שקבלתי ששמי חרוט עליו, קובי המאמן האישי שלי שהיה מבוגר ממני בעשרים שנה ניגש אליי ואמר לי שהוא צריך לדבר איתי, אז נגשתי אתו לצד עד שאף אחד לא ראה אותנו והוא החל לנשק אותי, כן, היה לי רומן עם המאמן שלי שהיה נשוי באותה העת לאיזו אישה מפגרת וששוחקת את חייו שגם כיום הוא עדיין נשוי לה והיא ממררת את חייו. ואמר לי אחרי כמה דקות שהוא צריך לדבר איתי, אז שאלתי אותו על מה? והוא אמר לי “בואי איתי,” ולקח את ידי לקומה למעלה של האולם ספורט הענק בו התחרות הייתה. כשסיימנו לעלות לקומה היו שמה שני אנשים מבוגרים וחתיכים, אחד היה עם מגבעת שחורה ששמו הוא ערן והשני היה יותר צעיר ממנו ששערו היה שחור וזיפים על פניו ששמו מורדי, מורדי ישר היה מוצא חן בעיניי.

הם אמרו לי שהם עוקבים אחרי התחרויות שלי באופן עקבי, והם היו רוצים לגייס אותי ליחידה מיוחדת בשב”כ. ישר עניתי בחיוב כי חשבתי על זה שאני אוכל למצוא סוף כל סוף את הרוצחים שרצחו את דניאל. וזהו זה, במקום לצבא עברתי בחשאיות לשב”כ ואני עד היום עובדת בשב”כ בתור סוכנת חשאית. יומני היקר, אני מקווה שזה יישאר בייננו כל המידע הזה כי זה סודי מאד וחוץ מהוריי אף אחד לא יודע במה אני עובדת.

אוהבת אותך ומצטערת על החפירות על המפגש הראשון שלנו.

שלך – להבת. 3>”

 

רפאל

 

היה זה יום שטוף שמש, נכנסתי לפאב ‘אינדיקציה ראשונית’ שהיה בפינת בן- יהודה בתל אביב. ישבתי על הבר ודברתי קצת עם הברמנית החדשה שהייתה נערה בת עשרים ושתים טיפוסית שעברה לעיר הגדולה ומבקשת להגשים את חלומה. הבנתי ישר שהיא לא מתל אביב לפי צורת ההבעה שלה לדבריי והמראה שלה. שערה היה צבוע לבלונד והיא צבעה אותו אתמול כי נשארו שאיריות צבע על הקרקפת שלה, הקוקייה שלה הייתה גדולה, החולצה השחורה שלה הייתה צמודה והבליטה את שדיה שרצתה שכולם יסתכלו עליהם בזמן שהם מדברים איתה בשביל לערפל אותם ותוכל לשחק להם במחשבות מבלי שישמו לב. החיוך שלה צר והעניים שהפכו גם הם צרות כאשר גרמתי לה חייך נתנו לי רמיזה עבה שהבחורה צבועה ורוצה רק שאני ישאיר לה טיפ. גם כל הפלרטוט הזה שנוצר ביני לבינה והרמיזה שהיא רוצה שאני יעיף את כל הכוסות שנמצאות על הבר, אתפוס חזק בשערות ראשה ואזיין אותה עכשיו על הבר גרמו לי להפסיק את השיחה איתה ולהתרכז במה שאני אמור לעשות עכשיו. “אני הולך להשתין,” אמרתי לה. נכנסתי לשירותי הגברים והתחלתי לצייר את האמירה הבאה שלי על גבי הדף הגדול המודבק לדלת תא השירותים. הרעיון בפאב בו אני כרגע בשירותים הוא שהם מביאים אפשרות לכתוב על הדלת שלהם. הם שמו בלוק נייר ענק (שאותו הם מחליפים כל שבוע) על דלת השירותים וכך שכל מי שבאותה העת בנוחיות יכול לכתוב ולצייר עליו מה שהוא רוצה. גם אני כותב ומצייר עליו דברים, שלכעורה נראים סתמיים אבל עומדים מאחוריהם הרבה מסרים. הוצאתי מכיסי טוש כחול וציירתי עליו עיגול שסביבו ארבע עלי כותרת גדולים, בכל עלה ועלה עשיתי שלושה נקודות שבסופו של דבר חיברתי בניהם בדרך מסוימת קו ישר וחתמתי מתחת לציור. יצאתי מהשירותים והתקרבתי לבר. להבת השותפה שלי התיישבה ליד המקום שלי בבר ודיברה עם הברמנית הכוסית. להבת הייתה בחורה בת עשרים ושש, בחורה נאה מאד אשר חייה היו לא ברורים, אפילו לי שאני הייתי השותף שלה בעבודה. הפאה הבלונדינית שהיא שמה החמיאה לה, היא שמה פאות ברמה כל כך גבוהה שגם אני לפעמים לא שם לב לעובדה שפאה על ראשה. להבת לבשה חולצה כחולה וחשופה עם ג’ינס צמוד ושחור. התקרבתי אליה וראיתי שהיא פרגנה לעצמה נקודת חן מתחת לעין ימין שלה. “טוב,” אמרתי ,הכנסתי את ידי לכיסי והוצאתי ממנה את הארנק השחור שלי, היה לי רק שטר של חמישים אז החלטתי לשלם ממנו על הבירה “קחי, זה בשביל הבירה,” אמרתי לה “ושמרי את הטיפ אצלך,” “תודה, להתראות.” הברמנית השיבה לי וראיתי שלהבת חייכה.

יצאתי מן הפאב. הפאב הזה הוא המקום מפגש היחידי שאני ולהבת יכולים לעבוד בו. אסור לנו לדבר כלל על ענייני עבודה מחוץ ליחידה. אסור בחוץ, בטלפון ולא בכל מקום שיש סיכוי שיאזינו לנו. ואיך אצלנו אומרים “כשיש סיכוי אז אין סיכוי” אז המקום היחידי שבו אנחנו יכולים להגיד אחד לשני דברים זה דרך הדף שנמצא בדלת הפאב או בכל מיני קירות בכל מיני מקומות לא אפשריים, אבל המקום האהוב שלנו להתכתבות זה הדף בפאב הזה, יש להם אחלה בירה.

 

להבת

 

פתחתי את יומני השחור בשביל להקיא:

“התאריך 20,10,2012

 

אני אחרי לילה של צלליות ודם ושל דברים שאינני יכולה להגיד או לדבר עליהם עם אף אחד בעולם הזה. רק איתך יומני היקר, אז תסלח לי על מה שאני הולכת לכתוב פה. אני אספר לך מה היה בכללי, אז אל תכעס עלי גם אתה כשאני אסיים את סוף הסיפור הזה כמו שאני כועסת על עצמי על מה שקרה בליל אמש..

ישבתי עם השותף שלי רפאל באחד הפאבים בעיר, שם אנחנו מתכתבים על גבי דף נייר התלוי בשירותים. בכל אופן רפאל הגיע כמה דקות לפני וצייר לי על הדף בשירותים את המקום התקיפה של היום בערב. נכנסתי לפאב וראיתי שבפאב יושבת ברמנית חדשה, אני הלבשתי על שערותיי השחורות והקצרות פאה בלונדינית וגם שמתי על עצמי נקודת חן מתחת לעין ימין. בכל אופן ראיתי שרפאל יוצא מהשירותים עם פנים רציניות ובקושי הסתכל עלי, שילם את החשבון ויצא החוצה.. אחרי זה נכנסתי גם אני לשירותים וראיתי מתי ואיפה ובאיזה שעה מקום התקיפה של רוצחי אחי. את המקום שבו עוד שעה אנחנו אמורים לתקוף ולהרוג את אלו שרצחו את אחי דניאל לפני כשתיים עשרה שנה. מאוחר יותר, בערך בשעה תשע בערב שהכול כבר החשיך נפגשנו אני ורפאל במדרחוב ויצאנו למשימה שלנו. רפאל עלה על מונית שירות ואני נסעתי במונית רגילה. אמרתי לנהג המונית את הכתובת שרפאל אמר לי עליה והיא הביאה אותי לבניין ענק, שם באחד החלונות רוצחי אחי ישבו. הם עשו ארוחת משפחה מפוארת וכל הברנז’ה של העולם התחתון ישבה שם מול שולחן עגול וגדול ועמוס בכל טוב. אחרי כמה דקות רפאל הגיע עם המונית שירות שלו ואני רציתי פשוט להיכנס לשם ולירות בכולם אבל רפאל עצר אותי ואמר שזה יהיה מעשה פזיז מידי וצריכים לעבוד על תוכנית, “לקח הרבה זמן עד שקיבלנו את המודיעין הזה וזה יהיה פזיז מידי אם ישר נקפוץ ונהרוג את כולם, הם עוד עלולים לחסל את שנינו.” רפאל תמיד ידע למתן אותי, בכל אופן לרפאל הייתה תוכנית טובה, הוא אמר שנעלה לבניין שנמצא מול הבניין שבו נמצאים הרוצחים, ומשמה נפגע בכל מי שאנחנו רואים בו כחשוד. כן, בדרך כלל אנחנו יודעים מי הם הרוצחים המדויקים של כל מקום ומקום אבל לא במקרה הזה, כי זה מקרה ‘קומבינה’ אם קצת מודיעין שרפאל הצליח לארגן בעזרת הרבה שוחד. אז אני ורפאל עלינו במעלה המדרגות של הבניין כשבדרך אנחנו רואים אנשים שנראים לנו כעבריינים, הם לא הביאו לנו להמשיך לעלות אז נטרלנו אותם בכמה מכות ועילפנו אותם על הרצפה, כשלפתע רפאל קולט על אחד מאלה שנטרלנו מן דבר מלבני קטן שהראש שלו זאת מנורה אדומה והסוף שלו הוא לחצן ורפאל חוקר את זה איכשהו ומגלה שהמכשיר הזה משדר לפושעים בבניין ממול ש’הכול בסדר’ בכך שלוחצים כל רגע על הלחצן שבציידו השני וכך יודעים שיש ‘אור ירוק’ והפושעים בבניין ממול יכולים לסעוד בנחת.

אז רפאל הרים את הדבר הזה וניסה ללחוץ עליו וגילה שהמכשיר נהרס ואז הוא אמר לי שאנחנו חייבים לברוח כי עוד רגע יבואו לפה אנשים ואני אמרתי לו שזאת הזדמנות חד פעמית ואין מצב בחיים שאני בורחת, אני ירדתי מהר במדרגות, יצאתי מהבניין ורצתי במהירות לבניין של הפושעים, שם היו בכניסה כמה שומרי ראש, יריתי להם מהר בין העיניים ועליתי למעלה, רפאל צעק לי מאחור ורץ אחריי. הבניין היה גדול והיו בו הרבה אנשים שהייתי צריכה להרוג. למזלי לאקדח שלי יש משתיק קול ואני צלפת ממש טובה אז הרגתי את כולם מהר ובקור רוח ועליתי במעלה המדרגות. רפאל השיג אותי ואמר לי לחכות רגע לפני שאני אהרוג את שנינו. הוא הוציא כמה רימונים שהיו שרוכים לחגורה שלו, הלך לחדר של איפה שכל הרוצחים, בא לפתוח את דלת הכניסה ולזרוק את הרימונים לשמה שיהרגו את כולם כשלפתע דלת הכניסה נפתחת וילד קטן, כבן שבע לפחות יצא מן החדר, הסתכל עלי ועליו ושב בחזרה למקום שממנו הוא בא. אני ורפאל הסתכלנו אחד על השני והיינו בדילמה נוראית. כי עוד רגע כל הפושעים שנמצאים שם ייצאו ויהרגו אותנו אבל אנחנו גם לא יכולים להרוג ילדים קטנים, זה נוגד את כל מה שאנו מאמינים בו. ואז, אז קרה נס, והילד הקטן שוב פעם ייצא מן החדר, רפאל מהר תפס אותו ושאל אותו אם יש בארוחה עוד ילדים בגילו והילד אמר שלא, אני הלכתי לילד ותפסתי אותו ולקחתי אותו אחורה איתי, לפתע שמעתי את קולה של אמא של הילד הקוראת לו לחזור “מהר!” צעקתי לרפאל והוא הנהן לי עם הראש שלו כשהוא מפוחד לחלוטין, הוציא בעזרת שיניו את ניצרת כל הרימונים וזרק אותם יחדיו לחדר של כל אנשי הפשע וסגר אחריו את הדלת ואני תפסתי את הילד הקטן והתחלתי לברוח, והכל התחיל לקרות מהר מידי ומעורבב מידי עם מלא צעקות ויריות והאחיזה שלי התחלשה והילד הקטן נפל באמצע האש ונפגע. הסתובבתי אליו והוא שכב על הרצפה כשכל גופו שטוף בדם של עצמו, ירדתי על ברכיי ונסתי לעזור לו אבל זה היה מאוחר מידי ונשמתו פסקה. רפאל צעק לי שאנחנו חייבים לברוח, הוא תפס אותי והתחלנו לברוח כשאני לא מפסיקה לבכות. נכנסו לרכב, אני ורפאל לא דיברנו. חזרתי הביתה, לא הצלחתי להירדם כל הלילה וגם כל היום והנה, עכשיו אני כותבת את זה לך בשביל להוריד מעצמי משקל עודף.

….

אתה בטח כועס עלי יומן, אני מבינה, אבל לא הייתה לי שום בררה, לא רציתי לפגוע בילד הקטן, וגם בשום חף מפשע אחר. רק רציתי נקמה! ..

אני הולכת לנסות לישון עכשיו אני מוכנה. ”

 

“יומני היקר, מזל שמצאתי אותך מתחת המיטה שלי. יש רעידת אדמה מטורפת והכל מפחיד. אם אמות היום ארצה שתספר את סיפורי לעולם… למרות שמה שכתבתי פה זה רק שני דפים. אוהבת להבת וסליחה לכולם.”

 

רפאל

 

עצמתי עיניים והבאתי לראשי להירגע ולהרפות בתוך האמבטיה הגדולה שעשיתי לעצמי, המים היו חמים וכל הסבונים ששמתי בהם הרפו את כל גופי. בלעתי לפני המקלחת חצי כדור הרגעה בשביל להביא לעצמי באמת להתרפק. בכל פעם שעצמתי את העיניים שמעתי וראיתי שאיריות של דברים שקרו בליל אמש, הרבה יריות, הרבה שיקול דעת מוטעה אבל רק להבת אחת שאבדה את עצמה שם. תמיד נמצאת בעצמי תחושה שזה לא בסדר איך שנראים החיים שלי כמו שהם עכשיו, שהם לא היו אמורים להיות ככה, כאילו עבדו עלי מתישהו כאשר נולדתי. לאט, לאט השינה חלחלה לראשי המחודד שהפך רגוע וסילק את כל מחשבות השב האלה והשינה נחתה עלי ונרדמתי.

 

האיפור השחור של ענייה נזל והתחיל להימרח לה על הלחיים, אישוניי ענייה היו לבנים, והיא לא הראתה שום רגש של עצבות. אבל בכל זאת, היא בוכה, היא שלווה מאד, אבל בוכה. רציתי לגעת בפנייה וללטפם. אך לא הגעתי אליהם. פנייה היו צעירות, ושערה היה שחור והיא הייתה יפה ולבנה כמו בתמונות שלה שראיתי שהייתי הרבה יותר צעיר. תמיד היא הייתה מאופרת בחינניות יתרה ולא הראתה חולשה לעולם. אפילו כשאבא יום אחד יצא מפתח ביתנו ונעלם. לפתע היא תפסה אותי בידיה שהיו גדולות כשציפורניה מרוחות בלק אדום והחלה לתלתל אותי לאט, לאט ולא עצרה. “תתעורר נסיך שלי.” היא אמרה בהד ואני פקחתי את עיניי וראיתי שהמים של האמבטיה שלי עושים גלים וגולשים לרצפה. סובבתי את ראשי וראיתי שכל חדר המקלחת קופץ. לא הבנתי מה קורה, או דווקא כן, יש רעידת אדמה! קמתי הישר מהמקלחת והתחלתי לרוץ לחדרי בשביל להתלבש מהר ולתפוס מחסה אך החלקתי על גבי מסבון שנשפך על הרצפה, התעשתי מהר והלכתי בזהירות לחדרי כשאני מנסה להתעלם מכאב הגב שלי. שם כל הבגדים היו על הרצפה. התנגבתי מהר ושמתי על עצמי איזה ג’ינס קרוע וחולצה ירוקה קצרה, נעלתי מהר נעליים וברחתי במהירות מהדירה שִמה התקרה לא תעמוד ברעידת האדמה ותחרב עלי. ירדתי לרחוב, היו ברחובות הרבה אנשים שהיו מבוהלים לחלוטין שהסתתרו מתחת עמודי חשמל, “עופו משם! העמודים יכולים ליפול עליכם ותתחשמלו!” צעקתי לעברם אך הם לא הקשיבו לי וזה אכן קרה והתחילו צעקות. עוד צעקות, כמו שקרה בליל אמש, כמו הצעקה של האימא אתמול שראתה את בנה הפעוט חסר חיים שקוע בתוך הדם של עצמו. מה זה העולם הזה, למה דברים כל כך נוראיים קורים? הייתי על הכביש והרבה אנשים עברו אותי ורצו בהיסטריה. הרעדת אדמה הזאת הייתה אמורה מזמן להפסק, כי כפי שאני יודע רעדת אדמה ממוצעת ממשיכה מקסימום דקה. כל הכביש נסדק וגם אני התחלתי לרוץ עם כל ההמולה, לפתע התנגשות מקרית מגורם לא ידוע העיף אותי על הכביש ו’תרם’ עוד קצת לכאב הגב שלי “אוי, רפאל אני מצטערת!” שמעתי את קולה של להבת והיא עזרה לי לקום מהכביש  “מצטערת, כל ההמולה הזאת וכל האנשים האלה שנכנסים לי לרכב משום מקום. באתי אלייך.. רציתי שנברח,” היא אמרה תפסה את ידי ולקחה אותי במהירות לרכב. הסתכלתי על להבת וזה נראה לי היה מהפעמים היחידות שראיתי אותה באמת, כמו שהיא. פנייה הוורודות היו נקיות מאיפור, ענייה השחורות זרחו ושערה פזור. שדיה שבלטו מתחת החולצה השחורה היו קטנים כמו שהם ובלי שום ‘פוש-אפ’ וגם היא לא נסיתה לשדר שום מיניות כמו תמיד. היא הייתה פשוט היא. התקרבתי אליה עם ראשי כשישבתי לצידה ברכב ומסרתי נשיקה ללחייה, היא הביטה בי בתמיהה ואז נישקה את שפתיי ושפתיה היו קרות וטעמם היה פחד, ליטפתי את לחייה בעדינות ומשכתי את ראשי אחורה “אני לא רוצה למות כאן,” “בוא נסע,” היא אמרה והתניעה את הרכב והתחלנו לנסוע בין כל ההמון שנזהר לא להיתקל בנו. הרגשתי שאני והיא כאיש אחד פתאום, לא היה בנו פחד למות, לא היה בנו פחד להרוג, לא היה בנו שום פחד. רעידת האדמה התחזקה אפילו יותר ובכביש החלו להיות יותר שיבושים, הסתכלתי על השמים והם הפכו להיות כתומים וכל העננים היו מעורבלים סביב השמש. “זה סוף העולם היום,” להבת אמרה במפתיע וחייכה “מה?” שאלתי אותה “כן! נו אתה לא זוכר שאמרו שבעשרים – ואחת בדצמבר אלפיים – ושתיים עשרה יהיה סוף העולם! והיום זה באמת העשרים ואחת לדצמבר!” להבת אמרה והחיוך ענק עלה על פנייה “אז זהו זה?” שאלתי אותה “כן, זהו זה!” ענתה “תעצרי עכשיו את הרכב!” “למה?” “נו תעצרי” בקשתי שוב ולהבת עצרה. היינו בתוך ההמון של האנשים שלא הפסיקו לרוץ ברחובות, היה מלא רעש ומשטרות ומלא בתי עסק נבזזו “מה עכשיו?” שאלה “סוף העולם אה?” אמרתי והרמתי מעצמי את החולצה הירוקה וזרקתי אותה באוויר, להבת הסתכלה עלי במבט מהסס “אתה יודע שאני לסבית נכון?” כן, להבת הייתה לסבית. פרט שגם אני הייתי שוכח מידי פעם, היא יצאה מהארון לפני שלוש שנים אחרי הרומן הכושל שהיה לה עם המנהל האישי שלה, היא החליטה לעזוב את עולם הגברים כי אמרה שכולנו באנו מאותו הזבל. “למי זה אכפת, בואי נעשה אהבה כמו שלא עשינו אהבה אם אף אחד לעולם!” צעקתי “לא, לא, לא איתך אני לא עושה שום אהבה,” השיבה ושתקה “למה?” “כי איתך אני מזדיינת.” אמרה והרימה גם היא את חולצתה השחורה וקפצה עלי. הזדיינו, עשינו אהבה, אנסנו אחד את השני. לא יודע מה זה היה, אבל זה היה הדבר הכי טוב שהרגיש לי הכי אמיתי שעשיתי אי פעם. באמונה שלמה, ובלי מחשבה על הסוף. נשכנו אחד את השני, והתגלגלנו אחד אחד על השני ואז לפתע משהו נחת בחוזקה על מכסה המנוע של הרכב. הסתכלנו עליו ביחד כשהיינו אחד על השני וזה היה נראה מין כדור אש, הצצתי דרך החלון וראיתי הרבה כדורי אש עפים מהשמיים ומחריבים את כל מה שמסביב “אז ככה הרגישו בסדום ואמורה,” לחשה להבת, התיישבנו אחד ליד השני. החזקנו ידיים והבטנו איך הכול מושמד בידי הטבע עצמו ואז, אז שמעתי פיצוץ על גג הרכב והכל התחיל לבעור לאט, לאט ואחיזתה של להבת התחזקה יותר ויותר וכל הרכב סביב התחיל לבעור ממש כמו בסרט ואז ריחה של אמא הציף לי את המחשבה, הסתכלתי על קרן שעצמה ענייה וחייכה ובטח חשבה על אחיה דניאל, עצמתי גם עניי ואז, ואז לא שמעתי יותר כלום.

 

“פקח את ענייך רפאל,” שמעתי קול של הד מדבר אליי. פקחתי אותם אט, אט ומולי לא היה דבר. הייתי באמצע היקום, תלוי ולא יכול לזוז. סביבי היו אלפי כוכבי לכת זוהרים חלקם רחוקים וחלקם קרובים. “איפה אני?” שאלתי והסתכלתי על גופי שהיה ערום כיום היוולדי “אתה באמצע היקום האינסופי,” קול מהדהד ענה לי “מי זה? מי מדבר אליי?” החזרתי לו “אנוכי אני,” השיב “אלוהים! אתה האלוהים שהחריב לי את כדור הארץ? וגרם למיליוני שנים של סבל עלי אדמות?!” צעקתי “הי! היי! לא צריך להעליב כל כך, רק הייתי בחופשה על כדור ארץ אחר שבניתי ושם הלך לי יותר טוב עם היצורים שבראתי אז העדפתי להיות בחברתם מאשר בחברת בני האדם האנוכיים שייצרתי,” אמר לי אלוהים “אנחנו אנוכיים? אלה אתה אנוכי! אתה עזבת אותנו לבד! גרמת לנו מלחמות עכורות בדם, לעוני בלי סביל, לחרפה לא אנושית! אתה רוצה להגיד לי שבזמן השואה היית בכלל בכדור אחר בזמן שמיליוני אנשים מתו?!” צעקתי “רואה, זאת הבעיה בך, ובכל בני האדם שייצרתי. אתם תמיד יודעים להעביר את האשמה מאחד לשני במקום לקחת אחריות על המעשים שלכם. ואתם גם לעולם לא לומדים לקחים או משתמשים באמת בדבר הזה שבראתי אצלכם ולא בראתי בשום ציוויליזציה אחרת מעל פני היקום הנקרא ‘רגש’ אבל בוא נעזוב את זה, יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה,” הדהד בקולו האלוהים והנחתי שאין מה להתווכח איתו “כן, מה ההצעה שלך?” “אני רוצה שאתה תבנה את העולם הזה מחדש, כמו שרק אתה חושב.” “מה זאת אומרת? אתה רוצה שאני אהיה האלוהים של כדור הארץ הזה?” “כן, בחרתי בך מכולם. אתה מושלם אך גם לא מושלם בצורה הכי פרפקציוניסטית שראיתי מכל החיי על כדור הארץ.” חשבתי על זה רגע, והרגשתי שתמיד זה היה הייעוד שלי “טוב,” אמרתי ולפתע הרגשתי שמשהו מוזר נפקח במצח ולפתע חוש הראייה שלי נהפך להיות אחר “מה זה?! מה צמח לי על העין ולמה אני רואה…” אמרתי “ונסתי להבין באיזה צבע אני רואה “רואה ירוק?” אמר לי אלוהים “כן, ירוק!” לפתע פרצוף ענק של איש זקן שזקנו ושערותיו לבנות ועיניו מחוסרי אישונים ורק העין השלישית שעל מצחו עם אישון ירוק נגלה אליי “זה אתה אלוהים?!” “אולי,” השיב “אתה עכשיו תהיה האלוהים של כדור הארץ הזה, שיהיה בהצלחה ואני סומך עליך,” אמר וסובב ראשו ובא לרחף ממני “לא, רגע.. אתה חייב לענות לי על תשובה אחת, רק אחת! אני מבטיח לך!” צעקתי לעברו “שאל נא מהר, אני ממהר,” “איך נבראת?” אלוהים סובב אלי את פנו ואמר: ” אחח.. זה בדיוק מה שאני שאלתי את זה שהיה פה לפניי רגע לפני שהוא גם עזב, ואני יענה לך בדיוק את מה שהוא ענה לי כששאלתי אותו את זה.” ואלוהים שתק “נו, מה הוא ענה?” שאלתי “עניתי לך על השאלה-” השיב אלוהים וסובב את ראשו “- אתה עוד תבין במשך השנים,” קולו הדהד ואז אלוהים נעלם לגמרי.

טוב! עכשיו אני צריך לצור לעצמי ולבני האדם עולם חדש וטוב, שבו לא יהיו מלחמות, ולא יהיה הרג, ולא יהיה להם שכל, אך הם עדיין יהיו חכמים מכל החייה, זה הולך להיות מעניין.

טוב אז ככה אני ישנה קצת מהדברים של האלוהים הקודם ואני יתחיל את העולם במילים ואז אברא את הדומים ולאחר מכן את החיי ואז את האדם החדש. אני אצור ששת חושים ועל פי כל חוש אצור את מה שהאדם יהיה צריך להרגיש.

הרמתי את האצבע שלי וקראתי קריאה.

“בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב..”

 

נ.ב.

תודה לך ירון תסריטאי החיים על זה שכתבת לי חיים כל כך מעניינים.

 

היום השמיני:

 

 

” יש לנו שבעה ימים בשבוע וזה הדבר שהכי מובן מאליו לנו.

מתעוררים יום ראשון והולכים לישון ביום שני ורצים בשלישי וברביעי אנחנו

מחכים כבר ליום חמישי שיגיע וכשהוא בא ונכנס אנחנו משתכרים לתוך יום שישי שהוא היום הכי קצר בשבוע כי כבר בצהרים נכנס יום השבת ואנחנו מבלים ומתים על הכבישים בגלל עודף שיכרון חושים.

פשוט מובן מאליו לכל בני האדם ולכל יצור חיי.

אך אם הייתי אומר לכם שזה אחרת, וגם לימים יש רגשות, וגם לימים אין כוח לקום בבוקר – הייתם מאמינים לי? ”

 

“זהו, נמאס לי!” צעק יום השבת כשהוא קיבל את דוחות המוות של כל אותם אנשים שמתו ביום שלו “לא מפסיקים בזמן האחרון למות ביום שלי אנשים!” פנה ליום שני “לך תדבר עם אחראי הימים על זה,” השיב לו יום שני כשהתכנון באותו הרגע ליומו בשבוע, “כן, אבל לא יהיה אכפת לו, הוא תמיד יגיד לי שזו מצווה להיות ביום שלי ושזו לא אשמתי שהם מתים, זאת אשמתם. ובסופו של דבר אני אוכל את החרא כשהם עולים לשמים ומתסכלים עלי במבט עוקצני כאילו זו אשמתי!”

“לך תדבר עם אחראי הימים!” חזר ואמר לו יום שני וסידר את עניבתו השחורה.

 

אז זה מה שיום שבת עשה, הלך ל”אחראי הימים” שהוא הסגן של הסגן של אלוהים. דפק על דלת משרדו הכחולה וחיכה שיפתח לו, כשהוא לא ענה לו פשוט פתח את הדלת וראה ש”אחראי הימים” בדיוק ‘מתעסק’ עם מוזה על השולחן שלו והם מתעלמים מהנוכחות שלו “עאמ..” רטן שבת וחיכה לקחת את תשומת הלב אליו. “אחראי הימים” כל כך אובססיבי לגופם הזוהר של המוזות שהוא לא שם לב לדבר. “עאמ!” רטן שנית ובקול, המוזה ואחראי הימים הסתובבו אליו בבהלה, המוזה שהייתה ‘בחורה’ יפה וצעירה עם שער כחול קצר שהייתה העוזרת האישית שלו קפצה מהשולחן , הרימה את בגדייה שהיו על הרצפה הסתירה את מערומיה וברחה מין החדר. “כן, אתה לא רואה שאתה מפריע לי?” אמר לו אחראי הימים שהיה מלאך מבוגר בעל שער אפור עם תסרוקת קוצים כמו של נער בן חמש עשרה עם חצ’קונים “באתי לדבר אתך על היום שלי,” השיב לו יום השבת “על מה אתה רוצה לדבר? ואתה יכול בדרך לזרוק לי את התחתונים שמתחת לרגליים שלך?” והצביע לו עליהם “באתי להגיד לך שאני רוצה להחליף יום!” אמר לו יום שבת תוך כדי שהוא תופס את תחותני הבוקסר הסגולים שלו בקצות אצבעותיו וזורק אותם לכיוונו “אי אפשר,” השיב לו אחראי הימים ולבש את התחתונים ובא להרים את מכנסו השחור מהרצפה “מה זה אי אפשר?! אני רוצה להחליף יום וזהו,” “אפשר לשאול מדוע תרצה לעשות דבר כזה?” שאל אותו אחראי הימים והרים את חולצו הלבנה מהרצפה “אתה בטח יודע שביום שלי מתים הכי הרבה אנשים על הכביש באופן קבוע. אני לא אומר לך פיגועים וכל מיני כאלה שיש אותם גם בימים אחרים, פשוט ביום שלי כל ערב כמה נערים מוצאים את עצמם מרוחים על הכביש בגלל שאחד מהם שתה אלכוהול ואז כשהם עולים לשמים הם מאשימים אותי בזה!” “אבל זאת לא אשמתך.. אמרתי לך כבר,” השיב לו אחראי הימים והלביש עליו את חולצו הלבנה והתחיל לכפתר את כפתוריה “טוב, לא מעניין אותי, אני מתפטר!” צעק עליו יום שבת “מה זה מתפטר?!” השיב אחראי הימים והלביש עליו את עניבתו הכחולה “כן, מה ששמעת. לא נוח לי יותר.. אני רוצה להתפטר וזהו, לא מוכן יותר להמשיך בזה,” אחראי הימים התיישב על כיסא המנהלים השחור שלו מאחורי שולחן ארוך ושחור וענה: “אתה מבין שאם אתה מתפטר לא יהיה יום שבת ויום שישי זה יהיה היום הקדוש וחוץ מזה אלוהים בחר אותך אישית להיות יום השבת ואתה הסכמת,” “לא אכפת לי!” צעק שבת והתקרב אליו בעצבים  “טוב, אני מארגן לך פגישה עכשיו עם אלוהים והוא כבר ידע מה לעשות אתך.” השיב אחראי הימים, הרים ידו והקליק באצבעותיו.

יום השבת מצא עצמו בחדר שכולו שרוף, ירד על ברכיו וצעק “אלוהים! היכֵה?”

רוח מזרחית נשבה וכרכרה זהובה הקשורה לסוס פוני ענק ולבן הגיחה משום מקום, דלת הכרכרה נפתחה ומתוכה נשפכו מים רבים עד שהפכו לשלולית גדולה. “אלוהים?” שאל שבת, השלולית התחילה לעשות גלים וקולו של אלוהים נגלה לשבת ובקול מהדהד אמר לו: “יום שבת. אני יודע מה אתה רוצה להגיד לי ואני לא מרגיש שיש מה לעשות,” “אז אלוהים, אני מתפטר. אינני רוצה לשוב להיות יום השבת,”  “גורלך יהיה חמש מאות שנים מאחורי הסורגים אם תתפטר,” השיב אלוהים וגלים ענקיים יצאו מהשלולית והסוס של המרכבה התחיל לשתות מהשלולית “אני מוכן לזה,” ענה יום שבת. הסוס שעיניו היו אדומות הסתכל על יום השבת פתח את פיו וענה לשבת בקולו של אלוהים “ויהי כך.”

לפתע כל החדר הפך שחור ואבק הציף את כל החדר מה שגרם לשבת להתעטש. שבת מצא עצמו מאחורי סורגים כסופים, בתוך חדרון ביננו, וכשאתו בחדר נמצא עוד מישהו לא מוכר השוכב על מיטה קטנה כשפרצופו מוסתר מאחורי עיתון. “היי, מי אתה?” שאל אותו שבת “אני רפאל,” אותו אחד השיב בקול בס והפך דף בעיתון “למה אתה פה?” שאל אותו שבת “אני פה כי אני היום השמיני, או לפחות ככה הייתי בעברי. “מי אתה? מה השם  שלך?” שאל אותו היום השמיני “אני יום שבת,” “יום שבת אה? אבל מה השם הפרטי שלך ‘שבת’?” שאל רפאל “שמי הפרטי הוא ירון” השיב שבת “אני זוכר שהיית אחד אחר פעם. מתי התחלת לעבוד?” שאל היום השמיני “אני.. אני שלוש מאות שנה, אחרי שקודמי קודם להיות אחראי הימים,” “אז ‘מר קוצים על הראש’ קודם להיות אחראי הימים? יפה, יפה לו. ומה השם הפרטי שלך?” שאל “לי קוראים שבת, ואתה?” “עניתי לך כבר, קוראים לי רפאל” השיב לו “ומה זאת אומרת היית היום השמיני, ממתי היה יום שמיני? הרי בתורה רשום שאלוהים ברא רק שבע ימים,” שאל אותו שבת “אני השמיני, לפני ארבע-מאות שנה התפטרתי מהעבודה ואלוהים כלא אותי כאן לחמש-מאות שנה,” “היום השמיני? איך זה שבחיים לא שמעתי עליך?” “כי אחרי שהתפטרתי אלוהים כל כך כעס עלי עד שהוא שכתב את ההיסטוריה בצורה אחרת כך שאני לא יהיה קיים ובספר התורה שלו הוא שינה לכך שבחיים לא ישמעו עלי. אך אל תדאג, אלוהים מאד ייצרתי. אל תדאג, גם ככה הוא יעשה לך,” ענה לו רפאל והוריד את העיתון מפניו ושבת ראה גבר מבוגר מאד שהיה לבקן לחלוטין “אני הייתי יום מיוחד, יום השינה הכללי, רק אלוהים וסגנו ידעו עלי, ביום הזה כל היקום היה הולך לישון לא במודע ורק אלוהים היה נשאר ער ומסדר לעצמו את העבודה,” “ולמה התפטרת?” שאל אותו שבת “כי לא יכולתי לסבול יותר את השעמום! לא יכולתי להכיר אף אחד כי הייתי סוג של סמוי, הייתי היום השמיני בערך חמשת אלפים שנה, וזהו נמאס!” השיב לשבת והוציא מקטרת מתחת לכרית החומה שלו והדליק אותה בעזרת מצית זיפו שחורה “הלוואי עלי השעמום שלך..” השיב יום השבת, לקח את המצית שהיה לרפאל והתחיל לשחק בה “למה, מה אתה עושה כאן שבת?” שאל אותו רפאל והתחיל לעשן “אני התפטרתי בגלל שנמאס לי שמתים לי כל הזמן בני תמותה על הכביש וכשהם עולים למעלה הם מסתכלים עלי במבט עוין.” השיב שבת והכניס בלי כוונה את מצית הזיפו לכיס “רק בגלל זה התפטרת?” השיב רפאל והציע לשבת לעשן והוא הנהן לסירוב “כן, אני יום רגיש, מה לעשות,” השיב שבת והרים את גבותיו “טוב, צריך לעשות משהו. אי אפשר באמת להישאר בכלא הנצחי הזה כל הזמן,” הפציע שבת “ואיך אתה חושב לעשות את זה?” השיב לו בגיחוך רפאל ועשה עיגולים עם העשן “בעזרתך,” ענה לו שבת “למה אתה חושב שאני יודע איך לצאת מפה?” המשיך לגחך עליו רפאל “כמה זמן אמרת שאתה פה?” שאל אותו שבת “אני פה ארבע מאות שנה, למה?” “בטח בכל הזמן הזה עלית על פתרון יציאה,” השיב לו שבת “עליתי על משהו, אבל שלא באמת היה עוזר כי עדיין אם הייתי בורח ישר היו עולים עלי. אתה מתעסק פה עם אלוהים בכודו ובעצמו. לא עם איזה בן תמותה סתמי,” השיב רפאל והחזיר את המקטרת מתחת הכרית שלו “זה לא משנה לי, כי לא אבזבז פה לא עוד שעה ולא עוד דקה אחת מיותרות. כל חיי שירתתי בקפידות את כל המערכת של האלוהים ועכשיו מה? בגלל שנמאס לי צריכים לזרוק אותי מאחורי סורג ובריח?” רפאל שתק וקם ממיטתו, הוא היה גבוה בעל בלורית לבנה, הגופייה שלבש הייתה צמודה עליו והבליטה את גופו המוצק “בוא תן פה יד,” רפאל ביקש משבת והתחיל לדחוף את מיטתו קדימה.

כשסיימו לדחוף את מיטתו הכבדה של רפאל שבת היה בהלם ואת ידיו הרים לראשו, כי ראה הוא תעלה צרה החפורה ברצפת התא “אני לא מאמין למה שאני רואה, למה אתה לא ניסת לצאת מפה?” שאל שבת “כי מבני גופי גדול ומוצק מידי ואינו גמיש כמו שלך, אז בגלל זה אני לא יכול להזדחל בתעלה הצרה הזאת,” “אתה רוצה להגיד לי שהבור החפור הזה נמצא כאן כל הזמן הזה שאתה כלוא?” “כן,” השיב רפאל ושבת חש בתחושת מרמה, כאילו רפאל מנסה לעבוד עליו ודופק אותו עוד יותר, אבל לא היה אכפת לו מהתחושה הזאת והוא הסיר אותה מעל ראשו “אתה מוזמן לקפוץ,” הציע רפאל והושיט יד אל התעלה “אתה לא יודע מה יש בצד השני?” שאל שבת בחשדנות והתכופף מאט וחקר אותה “אינני יודע, כשאני נכנסתי לתא הזה הוא היה ריק מנפש ולא היה לי אף אחד לשאול,” השיב רפאל “טוב אז..” אמר שבת “אז מה?” שאל רפאל “נראה לי שנתראה כבר מתישהו,” “אבל אם תעזוב, מה תעשה? לאן תלך? אתה רוצה להיות רדוף כל ימות חייך הנצחיים על ידי אלוהים?” “אני מעדיף להיות רדוף בחופש מאשר להיות כלוא פה ושלאף אחד לא יהיה אכפת ממני,” השיב שבת “זה כמו להיות קלסטרופובי בשטח פתוח, אבל זה לא משנה. טוב יום שבת, אז שיהיה לך בהצלחה,” אמר בחיוך רפאל והושיט ידו אל שבת לשלום “תודה, גם לך היום השמיני,” החזיר לו שבת ולחץ את ידו.

 

נכנס שבת אל תוך התעלה האפלולית, החנוקה והצפופה כשהוא זוחל באיטיות. הוא אינו רואה דבר. התחיל להיות לו קר, וכל מיני אבנים קטנות שרטו את עורו “לא משנה כמה זמן זה ייקח לי אני אהיה חייב להגיע לקצה.” חשב שבת והחדיר בעצמו תושייה. לאחר מי יודע כמה זמן שהוא זוחל בתעלה החשוכה והמפותלת הרגיש שבת משב רוח קריר. הוא הרגיש שהנה, עוד רגע והוא יוצא מהתעלה הזאת וכי גם הבין שכנראה נפל למרמה של רפאל והוא אינו יכול לחזור אחורה כי הוא כבר זוחל בתעלה הזאת ימים רבים והדרך אחורה תהיה ארוכה וקשה יותר כי אינו יכול להסתובב עם הראש לכיוון השני כי התעלה צרה מאד. לפתע שמע קול. בהתחלה חשב הוא כי דעתו התבלבלה והשתגע אך עם המשך הזחילה שמע את הקול מתחזק ואיתו התווספו מספר צלילים ומשב הרוח התחזק. שבת התחיל לזחול מהר יותר עד שראה שהתעלה מתחילה להיות מוארת יותר ויותר ושם לב שבת שהתעלה שהייתה עשויה מסלע וחול הפכה לפתע פתאום לתעלה שעשויה ממתכת “מוזר.” חשב בליבו והמשיך להתקדם עד שראה אור כחול בוהק ומוזיקה חזקה מאד בפתח היציאה מהתעלה המייאשת. התקדם שבת בחשש לפתח התעלה שמה הגיע למקום שיהיה בשבילו שנוי במחלוקת אך הסיר את המחשבה הזאת מעל ראשו והתחיל למהר ליציאת התעלה. בבואו של שבת לסוף התעלה סקר לפני את המקום שהגיע אליו בעניו. היה זה מקום עגול וגדול עם הרבה כיסאות גבוהים, הייתה מוזיקה אלקטרונית באוויר ואורות כחולים ואדומים התחלפו כל רגע מהפליקרים שעל התקרה. המקום היה הומה אנשים, טוב, לפחות ככה הוא חשב. יצא שבת מהתעלה, הרים את ראשו וראה שהתעלה הזאת היא חלק מבר ארוך וגדול שיוצא מהקיר. שבת הסתכל סביבו שנית וכשראה מה שהוא ראה הוא שפשף ידיו בעיניו כי חשב שהוא הוזה. מולו הוצבו בהמולה הרבה בקבוקי אלכוהול שזה מצרך נורמאלי בכל מסיבה, אך לא הבקבוקי האלכוהול במסיבה הזאת. כי הוא ראה שבקבוקי האלכוהול הם האנשים במסיבה הזאת, והם גדולים וחלקם יפים ויפות וחלקם פחות, בקבוקי האלכוהול החזיקו בידם כוסות, ובתוך הכוסות היו בני אדם מכווצים שאותם הם שתו להנאתם והשתכרו, שבת גם היה בטוח שראה שבסוף הבר יושבת לה סיגריה ענקית עם כנפיים של מלאך בדמותו של רפאל מעשנת לה בן אדם. אך זה כבר קשור לחלום אחר. שבת התחיל להתהלך בתוך מסיבת בקבוקי האלכוהול כשראה מידי פעם בקבוקים מסתכלים עליו במבט מופתע ונועצים בו עיניים וחליפים ביניהם מילים לגביו. לא חלפה דקה וכבר סביב שבת נוצר מעגל של בקבוקים והמוזיקה נעצרה לה “זה הוא!” שמע בקבוק צועק ושבת נתקף בהלה “זה יום שבת!” אחר צעק “נכון זה הוא! זה שבגללו בני האדם ישתו פחות וכך יעשו פחות תאונות כשבדמם האלכוהול ואז כשהם יגיעו לשמים אנחנו נשתה אותם ולא הם אותנו!” “סליחה, אתם בטח מתבלבלים,” גמגם שבת ומשך בכתפיו וחשב על איך הוא הולך להעלם. “לא, לא, לא זה בטוח הוא!” שמע אחר צועק, לפתע בקבוק ערק גמלים זקן יצא מין המעגל כשעניו אדומות לחלוטין “שבת, אנחנו יודעים שזה אתה, ואנחנו יודעים שנכלאת ואנחנו גם יודעים שעכשיו ברחת מהכלא איכשהו והגעת לכאן יעני,” אמר בקבוק הערק בחספוס “אתה לא יודע מי אני, עכשיו עוף לי מהעיניים!” קרא שבת ובא לדחוף את הערק אבל הערק התחמק הצידה ובעיטה הביא לשבת בבטן והוא התקפל מכאבים, “חשבת שתבוא לכאן ותעשה מה שאתה רוצה יעני?!” אמר לו הבקבוק ערק אילים ושבת לא הגיב ורק תפס בבטנו מכאבים “בגללך לא יהיה לנו יותר הנאות יעני?!” אמר ותפס לשבת בשערות בחוזקה וקרב את פניו לאוזנו של שבת “עכשיו תקשיב לי טוב יעני! אתה הולך עכשיו לאלוהים ואומר לו שאתה מצטער ותלקק לו ותחזור להיות יום שבת ואנחנו נסלח לך ואלוהים יסלח לך ואולי גם אני אסלח לך, הבנת יעני?!” ושבת לא השיב לו “אני שואל אותך האם הבנת יעני?!” צעק הערק לשבת בתוך האוזן ומשך בחוזקה בשערותיו “תענה יעני!” צעק “כן, כן, אני הבנתי! רק תפסיק בבקשה,” התחנן שבת “יש לך מזל שאני ערק רחמן יעני,” ועזב את ראשו של שבת. שבת קם קצת כשהוא מנגב את הרוק שייצא לו מהפה, הוא הסתכל סביבו וראה שסביבו אין ספור בקבוקי אלכוהול. “מה הייתי עושה עכשיו בשביל מצית קטנה,” חשב ונתן תפיחה בכיסו והרגיש שיש בו משהו, הכניס שבת את היד לכיס והתחיל לממש את הדבר שהיה לו בכיס “זה מצית!” נזכר שמקודם שהיה בתא הכלא הכניס בטעות את מצית ה’זיפו’ של רפאל לכיסו. הוציא שבת את המצית מהכיס והדליק את הלהבה וכל הבקבוקי האלכוהול נתקפו בהלה “זהירות! יש לו מצית ביד!” אמרו הבקבוקים “תסתלקו מכאן!” צעק עליהם שבת “לפני שאני אפוצץ כאן את כולם!” והתחיל לרוץ  כשידו מושטת קדימה עם המצית דולקת לכיוון הבר בכדי להיכנס לתעלה  “עופו מכאן!” צעק עליהם שוב ובקבוקי האלכוהול המבוהלים עשו כרצונו. הגיע שבת לבר, ולפני שהוא נכנס לתעלה אמר “אתם יודעים שאחוז התמותה בכדור הכי גדול זה בגללכם?” אמר שבת וכיבה את המצית ובקבוקי האלכוהול נרגעו “ושלא לדבר על זה שבגללכם נכנסתי לכלא,” “ואז…. עכשיו בקבוק ערק הרביץ לי,” שתיקה הייתה לרגע “אז אתה סולח לנו?” שאלה בקבוק קאווה  “לא,” השיב לה ירון, הדליק את המצית, זרק אותו על הבקבוק הערק שהתפוצץ באופן מידיי והתחיל לדליק את כולם “אדיוס!” צעק שבת ונכנס לתעלה והתחיל לזחול בה במהירות תוך כדי שהוא שומע פיצוצים של בקבוקי האלכוהול.

 

שלושה ימים ששבת זוחל בתעלה שנהפכה להיות מפותלת ולחה. הייאוש התחיל להתגבר. יותר מכל שבת פחד שהוא יחזור שנית לכלא ממנו הוא בא, אבל משהו בתעלה הפעם היה נראה לו שזה לא ייקרה. התעלה הייתה הרבה יותר מפותלת מהפעם הקודמת שזחל בה וגם היה בה ריח לא נעים והיא הייתה לחה ורצפתה הייתה רטובה. “מה הסיטי מראה?” שמע לפתע קולו של גבר מבוגר ורוח נשבה בתעלה “תראה, הסיטי מח מראה על פעילות מאד מאומצת של המוח שלו, כאילו הוא כל יום עובר בין אזורים שונים ומשונים במוחו ורואה ומדבר עם החלומות שלו ללא הרף.” שמע קול של גבר אחר משיב “אבל המטופל ישן ככה מאז שנולד, הוא מעולם לא שמע וראה איש או דבר מאז שהיה בן ארבע חודשים,” “זה באמת מוזר, כי הרי איך הוא יודע מה זה בית כלא או אלכוהול או מי זה בכלל אלוהים?” שמע שבת ולא הצליח להבין מאיפה הקולות או מי מדבר “כמה זמן הוא נמצא בקומה?” שאל הקול הגבר הראשון “בערך, עשרים וארבע שנה,” שבת קיבץ גבותיו למשמע השיחה והתקדם מהר יותר בתעלה עד שראה אור בקצה. התקדם מהר יותר וראה שהוא הגיע הפעם לחדר ענק. הוא הסתכל למעלה וראה שני אנשים מבוגרים וענקיים עם בגדים של לבנים, הסתכל שבת מאיזה חור הוא יוצא וראה שהוא יוצא מאוזן של מישהו. לפתע שבת התחיל לרחף באוויר, הוא ראה שני רופאים מבוגרים עם משקפיים, מסתכלים את הגוף שממנו הוא יצא הרגע כשהם מסתכלים על דפים ומדברים על משהו שהוא לא כל-כך מבין ונוגעים בבחור צעיר ישן ששוכב על מיטה, שערותיו הוא חומות וארוכות מאד. שבת הרגיש כאילו הוא מסתכל בראי וחש צמרמורת ועצב “ואיפה אמא שלו?” שאל אחד הרופאים “נפטרה מזמן,” השיב לו השני “מסכן, אז הוא לבד בעולם?” “לא בדיוק, יש לו מטפלת קבועה שבאה פעם בשבוע לראות מה מצבו, איך קוראים לה? נראה לי קרן,” “ירון, תחזור לחלומך, אני רק רציתי להראות לך לרגע דברים שאינך יודע על עצמך.” שמע את קולו של רפאל ולפתע מאחורי שני הרופאים נגלה מלאך עם בלורית שחורה, המלאך נראה בדיוק כמו היום השמני. בדיוק כמו רפאל. המלאך הסתכל על יום שבת, לא זה ששכב, אלה זה שרחף באוויר. המלאך חייך אליו, הרים את ידו והקיש באצבעותיו וירון נפל אט, אט חזרה לתעלה שממנה ייצא, ותחושת הכלא ממנו לא השתחררה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המגמגם:

 

 

נכנסתי לתא מעצר כי לא אכלתי את ארוחת הערב של אמא “אם לא תאכל יבוא שוטר.” היא אמרה ואני השבתי לה שאין לי תאבון, ושגבר בן שלושים ושתים יכול להחליט בעצמו אם הוא רוצה לאכול או לא וזרקתי את האוכל לצד. אחרי כמה רגעים שוטר הגיע, הצמיד את ראשי לשולחן בעזרת מרפקו ובאזיקים הצמיד ידיי מאחורי גבי וזרק אותי לניידת ומשם לתא מעצר.

 

תא המעצר זה מקום יפה עם מגלשות וקרוסלות ואפילו עם ארגז חול. לא כמו שכל הקלישאות אומרות עליו שהוא מקום מצחין עם אסלה מלאה בקיא ומיטת קומותיים ועבריין שגורם לך להפיל את הסבון בכוח.

אז ירדתי במגלשה האדומה, שחקתי קצת בארגז-החול והסתובבתי על הקרוסלה עד איבוד שיווי המשקל, (מה שהזכיר לי שלפני כמה שבועות ראיתי באינטרנט שאיזה פעלולן ז”ל שהלך על חבל דק מאד בין שני גורדי שחקים שמוט ארוך בידו) ולאחר מכן נפלתי על ארגז החול ושקעתי בשינה טובה.

 

“יש לך שותף לתא.”

שמעתי את הסוהר אומר ומעיף מישהו לתוך התא תוך כדי שאני ישן על ארגז החול ואז סוגר את הדלת בטריקה “הֵ! – הֵ!- הֵ! – הֵ! – היי!” נשמע לי קול גבוה של גבר מגמגם  “שלום,” השבתי “אהֵ – אהַ – ני רפהַ – פהַ! –פהַ! – פהַ! – אל! – מי, מי – ת’ה?” “אני ירון,” “שהַ  -שהַ – לום ירון! עהַ -על מה ת’כאן?” “אני על ארוחת ערב, ואני כרגע מנסה לישון אם לא אכפת לך רפאל.” השבתי ולא שאלתי אותו על מה הוא כי עוד גמגום אחד שלו ואני יוצא מדעתי “אהַ – אהַ זה קט – ט – טעַ ! גהַ-  גהַ – מני על תו – תו ד בר!” – לא השבתי לו ונסתי רק להתרכז בשינה ושהלילה במעצר יעבור כבר.. אבל הוא בשלו. מגמגם ומגמגם לו ללא הרף הרבה דברים שאני מזמן איבדתי את הסבלנות להקשיב להם ובהרבה מאמץ ורוגע נפשי הצלחתי לשקוע בעוד שינה.

 

“תיִ – תיִ – עורר!” שמעתי מישהו צועק עלי ודוחף אותי “מי מעיר אותי?” שאלתי ופקחתי קצת עיניים ואז נזכרתי איפה אני נמצא וזה פעם ראשונה שראיתי את רפאל המגמגם. הוא היה נמוך קומה, ראשו היה בצורת מעוין ונוטה לרצפה, פניו היו חיוורות נורא ושערו היה קצר עם ‘כרה’ שמסתיר את עיניו. הייתה עליו חולצה ירוקה עם הרבה כתמים שמעלייה ז’קט חום, מכנסיו היו קצרים חומים ורגליו היו יחפות וגדולות. מה שהטריד אותי בו במיוחד היה ציפורניו הגדולות והמחודדות בכפות ידיו ורגליו שהיו מכוסות בדם. הוא היה מלוכלך מחול כשסביבו ראיתי שהוא חפר הרבה בזמן שישנתי “בו – בו! – בו! – קרר טו – טוב!” הוא צעק ואני קמתי מהארגז “תי – תי – ראה מה מצאתי בהַ – בהַ – חו! – חו! – ” “בסדר! הבנתי אותך –’בחול’ – אתה רוצה להגיד!” המשכתי אותו “כה – כן,” הוא אמר. נגשתי לראות מה הוא מצא בחול ומה שראיתי שהיה שמה צמרמר אותי עד מוות. היה שמה זרוק שלד שהיה כבר די אכול “תי! – תי! – תי! – ראה! או! – או! – או! – כל! ו – ו – אז בה – ביתה!” “סוהר!” צעקתי “סוהר!!” ורצתי לסורגים “תוציא אותי מפה! יש פה שלד אדם!” “או – או – כל!” רפאל צעק מאחורי “ו – ו – אז הביתה!” הסתובבתי אליו והוא חייך חיוך מאיים ומקומט וקפץ לתוך הבור שהוא חפר. לפתע קלטתי שעל הקרוסלה זרוקים כמה בגדים כחולים וכובע של שוטר. התקרבתי לקרוסלה בפחד תוך כדי שאני שומע לעיסות מכיוון הבור. הגעתי לקרוסלה ואני רואה שאלו מדיו של הסוהר! “פא- פא – פאק!” גמגמתי גם אני “או – או – כל ואז הביתה,” שמעתי את רפאל שר מהבור בפסיכוטיות מוחלטת. הלכתי לראות מה קורה איתו וראיתי שהוא לועס את עצמותיו של מה שכנראה הסוהר. האינסטינקט שלי היה ללכת אחורה ולשבת בפינת התא אך לא, אינסטינקט אחר עלה בי וגרר אותי קדימה והפיל אותי אל תוך הבור “ה- ה- הביתה!” רפאל אמר וזלל ברעבתנות את מה שנשאר מהסוהר. בחנתי את רפאל יותר לעומק ולרגע הייתי בטוח שאני רואה בו את עצמי.

לפתע שמעתי את אמא מאחוריי שרה: “טוב, ליל מנוחה וחלום כבר מאוחר ומחר נקום ונראה איך שמגיע היום בסוף כל לילה..” “הכבש הששה עשר!” התחלתי לבכות. רפאל לקח עצם ודחף לי אותה לפה “לא! – לא! – לא! – לי – לי – בכות! לה- לה- לאכול! – הַ – הביתה!” התחלתי למצוץ את עצם האדם וקולה של אמא עדיין שר מאחוריי את השיר. “דיי אני רוצה לקום!” צעקתי כשעשן יוצא מפי והחול של הארז החול הופך להיות תובעני ואני נבלע בו אט,אט.

 

הכל היה חשוך אז הרמתי את ראשי וקמתי כשאני יושב על-יד השולחן וראשי מונח על כפות ידיי שהיו מאוגרפות על השולחן ואמא שרה מאחוריי את השיר הזה של “הכבש – השישה עשר”. וואי כמה שהחלום הזה היה נראה לי מציאותי. רציתי לספר לאמא על מה חלמתי. “איִ – איִ – איִ – מא, אהַ  –  אהַ – ת’ לא יו – יו – יו – דַע – דַע – דַעת – מהַ  – מהַ  חה-ַ” “לאט, לאט ירון אל תתרגש יותר מידי, תירגע ותתחיל לספר לי לאט וברוגע מה יש לך להגיד. אבל עוד רגע, אחרי ארוחת הערב, הכנתי ברבור בתנור. אתה יודע מה יקרה אם לא תאכל את ארוחת הערב, יבוא..”

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הברבור:

 

ירון אהב לאכול דגים, והרבה. טוב ככה זה כשאתה ברבור לבן וגדול וכל עיסוקך בחיים הוא לאכול דגים חלקלקים בנהר. יום אחד בהיותו אוכל דגים תפס ירון במקורו דג גדול ושמנוני שהיה נראה לו אחרת, למה אחרת? כי זה לא היה סתם עוד דג, היה זה דג זהב מיוחד. ירון העיף את הדג מעליו, כיוון את ראשו לשמים, פתח את מקורו בכדי שהדג ינחת בדיוק לפיו ואז יבלע אותו ב’סטייל’. הדג החל לצנוח לראשו של ירון ורגע לפני שנכנס לפיו שמע צעקה: “חכה! אל תאכל אותי!” ירון הסתכל על הדג ונדהם שהוא יכול לדבר ושנייה לפני שנכנס לפיו תפס אותו במקורו האדום “בבקשה,” הדג התחנן והסתכל על ירון במבט מיוסר “ולמה שלא אוכל אותך ולא אביא את בשרך לילדיי?” השיב לו ירון “אם לא תאכל אותי אתה תקבל כל משאלה שתרצה,” הפציע הדג. “באמת שהרבה זמן אני רוצה מחברת מדבקות חדשה.” חשב לעצמו ירון והחליט שזאת תהייה בקשתו מדג הזהב. ירון פתח את הפה בשביל להגיד לו מה הוא רוצה אך כשזה קרה בלע בטעות את דג הזהב שהוחזק במקורו. ירון התחיל לחוש מסוחרר ולאחר כמה שניות התחיל לזהור ולגבוהה. נוצותיו ומקורו נהפכו זהובות ועיניו נצבעו בתכלת. “איזה יום מוזר.” חשב והמשיך לשוט בנהר.

לאחר כמה שעות בהיותו שט להנאתו בנהר וצד דגים שמע צעקות עזרה של בן-אדם. שט ירון, שט מהר לכיוון צעקות העזרה כשלפתע הוא רואה שילדה קטנה נאבקת על חייה במים. ירון שט אליה הכי מהר שרק רק יכל, תפס אותה במקורו ומשך אותה אל לשפת הנהר. הילדה הייתה קטנה, שערה היה שחור וארוך ופנייה היו חיוורות כתוצאה מהמים שבלעה. ירון השכיב אותה על שפת הנהר, היא הייתה מעולפת. ירון פרס את כנפיו הצידה והביע משאלה שהילדה תתעורר, כנפיו זרחו וכמו בקסם הילדה השתעלה החוצה את המים שבלעה, פקחה את עיניה הירוקות וקמה על רגליה “תודה ברבור זהב, הצלת אותי” הילדה אמרה וחבקה את ירון. ירון הרכין את ראשו וחייך “כאות תודה אני רוצה להביא לך את בובת ‘הברבי’ שלי.” הילדה הוסיפה והוציאה מכיסה בובת ברבי ערומה ונטולת יד ושמה אותה על גופה של ירון. “שיהיה לך המשך יום מעולה ברבור זהוב ונפלא.” אמרה הילדה ורצה לדרכה.

ירון שב לנהר והמשיך לשוט בו לכיוון מקום משפחתו. “..פסס..היי!” שמע במפתיע, “היי ברבור זהב!” ירון עיקם גבותיו, נעצר במקום ושאל “מי זה? מי קורה לי?” “אני פה, על הגב שלך,” השיב הקול שנשמע של אישה. ירון סובב ראשו לגבו וראה את בובת הברבי חייה “מהה?! איך את חייה?!” שאל בבהלה “לא יודעת,” השיבה והמשיכה “אבל איפה לעזאזל היד שלי ולמה אני ערומה? – אני לא מאמינה. אנסת אותי!” צעקה הברבי “אני לא יודע איפה היד שלך ולמה את ערומה! ככה קבלתי אותך מהילדה שהצלתי ולא נגעתי בך. אני איש משפחה,” התגונן ירון “בסדר, בסדר, מאמינה. עכשיו תמצא לי את היד וגם על הדרך תשיג לי בגדים חדשים,” אמרה הברבי “אני לא יחפש לך אותה באמת. אבל במקום זה אני פשוט אצור לך יד חדשה ואלביש אותך בעזרת קסם.” השיב, פרס הצידה את כנפיו ולפתע יד חדשה נוצרה לבובה ובגדים חדשים התלבשו על גופה הערום “וואי! תודה! עכשיו אני רוצה להיות כוסית ולא להראות שבורה” ביקשה “ברגע אני מסדר את זה,” פרס שנית את כנפיו הצידה וברגע זוג שדיה של הברבי גדלו, שערה נצבע לבלונד, התחת שלה טיפה גדל וחצאית מיני וחולצה כחולה צמודה התווספו על גופה. “תודה, תודה! אתה נסיך אמיתי,” אמרה הברבי תוך כדי שהיא מוציאה מראה קטנה מכיסה ומסתכלת על פניה וגופה. לאחר כמה שניות טיפסה על צווארו של ירון ועלתה על ראשו “טוב, אני יודעת לאן אנחנו הולכים לשוט עכשיו,” הפציעה “איך את יודעת? רק עכשיו נכנסה בך נשמה איכשהו,” השיב ירון “נכון.. אבל אני כאילו יודעת לאן אנחנו אמורים לשוט עכשיו, תהיה קצת בשקט ותן לי להוביל.” אמרה ורק מילה אחת עברה בראש של ירון “נשים.”

 

שטו להם ירון והברבי למקום שבו הברבי כיוונה אותם. עלו על שפת הנהר, הלכו בין עציי היער האפל עד שהגיעו למן בקתה גדולה. קפצו במדרגותיה וירון בעזרת כנפיו פתח את הדלת שהייתה חורקת “מה זה המקום הזה?” שאל כשנכנסו והכול היה חשוך “תעשה שיהיה פה אור,” ציוותה הברבי. ירון הניף את כנפו והאור נדלק. הבקתה הייתה עתיקה ורעועה מאד. היו בה הרבה טרמיטים שאכלו את בשר העץ והם היו בכל פינה. על הרצפה הסדוקה היו זרוקים ומפוזרים הרבה חלקיי צעצועים ומשחקים. “לאן לעזאזל הבאת אותי?!” שאל ירון בתקיפות את הברבי “וואי ירון כפרה, אתה חייב להחיות אותם. הם חברים שלי, בבקשה בשביל הברבי היפה שלך,” התחנפה אליו, וירון כרגיל עשה כרצונה. פרס ירון את כפניו לצדדים ובעזרת הרבה כוח חיבר את כל חלקי הצעצועים שהיו מפוזרים על הרצפה באוויר. “תודה, תודה, תודה! נשמה שלי!” הברבי אמרה וליטפה את נוצותיו הזהובות של ירון שהתחלש מאד בגלל הקסם החזק שעשה. היו שם עשרות אם לא מאות סוגי צעצועים. חלקם היו בובות קטנות, מכשפות, פיות. היו גם דינוזאורים, מטוסים, לגו ורובוטים גדולים. הם עמדו במסדר שורות ולא הוציאו הגה מפיהם, כמחכים לפקודה. “תודה לך ירון,” אמרה לו הברבי. ירון היה מבולבל וחלש ולא הבין מה הולך סביבו “רובוט, תוריד אותו!” צעקה הברבי “מה?! ” קפץ ירון בבהלה ורובוט ענק שהיה בשורה הראשונה רץ אליו מהר והנחית על פרצופו של ירון מכת אגרוף שעילפה אותו.

 

כשירון התעורר הוא היו מסוחרר לחלוטין. הוא ניסה להזיז את גופו אך כשל כי גופו היה קשור בחוט ברזל חזק לעמוד מה שמנע ממנו להזיז את כנפיו ולהסתלק. כל הצעצועים הסתכלו עליו והברבי הייתה בראש “אתה עכשיו תעשה מה שאני אגיד לך! אם לא תמות!” אמרה ובמבט הברבי היה רוע טהור.  “רובוט!” היא צעקה והוא העיף לו סטירה “אתה עכשיו הולך להחיות את כל הצעצועים בעולם ואת בני- האדם להפוך לצעצועים ואנחנו נשחק בהם בחוטים כמו שהם שנים שחקו בנו!” צעקה עליו וכל הצעצועים הריעו לה “זה לא יקרה!” השיב לה ירון בצעקה “ועוד איך זה יקרה,” השיבה. לפתע רובוט אחר וענק הגיע כשגוזליו של ירון היו בידיו “היי אלה הילדים שלי!” צעק “כן, ועוד רגע הם יהיו ז”ל אם לא תקשיב לי!” אמרה הברבי “מה את רוצה שאני אעשה?!” “תחייה את כל הצעצועים על כל הפלנטה הזאת!” “את צריכה לשחרר אותי בשביל זה אז!” הוא אמר “כן, אל תדאג, וכל דבר שנראה טיפה לא טוב הרובוט שוחט את ילדך ישר!” לפתע דלת הבקתה נפתחה בחוזקה וממנה נכנס איש זקן נורא כשבגדיו היו שחורים ושערו אפור ופניו מקומטות “איך חזרתם מהשאול?” שאל האיש הזקן את הצעצועים בתדהמה “ירון עזר לנו!” צעקו פה אחד והתקרבו בתקיפה אל הזקן כשלפתע כל הזמן נהפך איטי מאד. כל המבטים העצבניים של הצעצועים ופניו של הזקן זזו לאט, לאט. לפתע קרן אור לבנה יצאה לזקן מהמצח ואחרי זה מהבטן ומהגב ומהרגל עד שהתפשטה על כל גופו שנהפך בוהק לבן ומסנוור. כנפיים ענקיות יצאו מגבו והילה שמימית רחפה מעליו אך עדיין גופו לא היה נראה מובן. הזקן הפסיק להיות בוהק ומלאך ששערו שחור עם ‘כרה’ שמסתיר את עיניו התגלה לו. בגדיו לבנים וכנפיו צחורות ענקיות. הצעצועים עדיין היו במאין מתקפה עליו, המלאך פרס כנפיו בחוזקה ונפנף בהם בחוזקה ורוח חזקה נשבה והעיפה את כל הצעצועים לאחור והם נשברו לרסיסים ומתוכם יצא ענן שחור. “אני לא מבין מה קורה כאן!” צעק עליו ירון. המלאך התקרב אליו, שחרר מהחוט תיל, ירד על ברכיו, ליטף את ראשו של ירון ואמר: “ירון, היצורים האלה הן נשמות רעות שנגזר עליהם גיהינום נצח נצחים וחלק מהתפקיד שלי הוא לגרום לזה שהם לא יברחו ממנו. אבל כמו שאתה יודע, לכל כלא יש פרצה,” “אבל מי אתה? איך אתה יודע את כל הדברים האלה ואת שמי?” שאל ירון והסתכל על ידיו “אני יודע ירון כי אני זה רפאל, ואנחנו חברים,” “ממתי אנחנו חברים?” שאל ירון “מאז מתמיד,” השיב ואז הניח רפאל ידו על נוצותיו ותלש אחת מהן בחוזקה וירון גער בו “היי!?” “סליחה ירון, אני פשוט לא מבין. החלום הזה שלך היה אמור לשקף דברים אחרים לגמרי. איך זה שאתה פה?!” ולרגע הבין רפאל שירון מזמן כבר לא סתם מלאך שישן לו שנים. הוא כבר פתח מעבר בין העולמות האלו לעולמות אחרים, הוא הרגיש שהוא חייב להעלים את ירון ורצה להקדיש לזה זמן ומחשבה. “טוב ירון, אני צריך לזוז.” אמר רפאל “לזוז לאן?!” צעק עליו ירון “אל תדאג, בקרוב הכל ישתנה,” השיב רפאל ופרס את כנפיו בחוזקה, הביט למעלה ונעלם יחד עם כל חלקי הצעצועים. לפתע ירון איננו חש בטוב וכל החדר הסתובב, הבטן שלו התחילה להשמיע צפצופים והוא אף הרגיש צורח להקיא, את ראשו הרכין והקיא לא אחרת את דג הזהב מתוכו ויורן חזר להיות שוב פעם ברבור לבן ורגיל “נו, אז חשבת על משאלה טובה?” שאל אותו דג הזהב כאילו לא שם לב שירון בלע אותו לכמה שעות.

חשב ירון ונזכר מה הוא רצה מהדג “כן. אני רוצה חוברת מדבקות!” “אין בעיה,” השיב הדג ולאחר שנייה הגיעה לירון חוברת מדבקות ענקית והדג קפץ ונעלם.

פתח ירון את החוברת וראה מדבקה של מפלצת שעון, המפלצת יצאה מן המחברת, תפסה בחוזקה את ירון והכניסה אותו למדבקה שלה והחוברת נסגרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מפלצת הזמן הבודדה:

 

העזיבה- היא קצה רוח של מחשבה שחלפה
האמירה- היא סוג של אין קץ של היום שעבר
המשפט- הוא העולם שאתה בוחר לעצמך באותו הרגע
האהבה- היא אבן דרך של כל סוס לבן שמצא את רוכבו הנאמן -של חייו
האשליה- היא היופי בין מה שידעת למה בין מה שנשכח

התאריך:29/9/2008
השעה:14:18

“דיי! עזוב אותי!!” צעק עלי דני “אני לא אפסיק בחיים,” השבתי לו והמשכתי לסטור על מצחו “אבל אתה מציק לי! אי אפשר לראות במשך חמש דקות טלוויזיה בבית הזה כמו שצריך?!” צעק דני וזרק אותי מעליו בעזרת רגלו. “אמאאאא ירוןןן מצייקקקק ליייי!!!!” נבח “ירון אולי אתה יכול לעזוב את אחיך הקטן פעם אחת בשקט?!” השיבה בצעקה אמא מכיוון המטבח.
דני, אחי הקטן, זה שאני מגן עליו מכל, הג’ינג’י עם הלחיים הקטנות, זה שקורה לי ‘אחי הגדול’  בכל פעם כשהוא צריך עזרה במשהו, עכשיו הלשין עלי. “בחיים אל תלשין על אח שלך!” צעקתי עליו ובאתי לתת לו עוד סטירה כשלפתע הרגשתי רטט בכיס מכנסיי, צלצול הטראנס שלי התנגן ו’חתול’ הכלב שלי התחיל לנבוח בצורה עצבנית. הוצאתי את הסלולר הכחול שלי מהכיס, פתחתי אותו “קחזיזקא” היה רשום על הצג, מוזר אני לא מכיר שום “קחזיזקא” ולא זכור לי שהוספתי מישהו כזה אי פעם לסלולר שלי “חתול שקט!” צעקתי ועניתי. חוץ מכמה נשימות כבדות לא נשמע אליי איש, לפתע הסלולר החליק לי מהיד ונפל על השטיח החום, דני שם לב לזה, הרים מהר את הסלולר מהשטיח, קם מספת העור החומה ואמר: “עכשיו אני ינקום בך על כל הדברים המעצבנים שאתה עושה לי!” והחל לרוץ עם הסלולר במסדרון הבית. “דני! אני סופר לך עד שלוש, אם עד שלוש הוא לא אצלי ביד יקרה לך משהו איום ונורא!” צעקתי בעצבים “אחד! שתים! שה…לוש!” והתחלתי לרדוף אחריו בבית.

נכנסתי לחדרו החשוך של דני “דני..? איפה אתה דני..?” לפתע נשמעה נפילה חלשה מכיוון המרתף. רצתי מהר לעברו ואני רואה את דלת המרתף האפורה שלעולם איש לא נגע בה פתוחה לרווחה ואת דני מסתכל לעבר מדרגותיה החשוכות. “אופסססס!!” קרא דני ואז שם לב שהגעתי והוא הרכין את ראשו “מה עשית עכשיו?!” צעקתי עליו “כל זה לא היה קורה אם לא היית מציק לי, וחוץ מזה דלת המרתף הייתה פתוחה מבלי שום סיבה,” השיב לי בבושת פנים ” מה זה ‘זה לא היה קורה אם לא היית מציק לי?!’ אתה קולט מה עשית עכשיו?! אתה יודע כמה הודעות חשובות לי היו לי בסלולר?! אתה יודע כמה תזכורות חשובות היו לי בו?! אתה יודע בכלל עכשיו מזה להתחיל לכתוב את כל התזכורות האלו שוב?! (אני בנאדם שאוהב להביא לעצמו תזכורות לעוד כמה חודשים ושנים מהסוג של: “איפה אתה עכשיו?” או “נו אתה עכשיו על האוטובוס בדרך לשדה תעופה? איך זה לסיים את הלימודים בהצטיינות? שכבת כבר עם קרן?” ועוד ועוד.. ) ועוד הכי מעצבן שאתה משקר לי שאתה אומר ‘שדלת המרתף הייתה פתוחה מבלי שום סיבה?!'” הרמתי את היד בשביל להביא לו איזו סטירה בגלל התנהגותו המעצבנת אבל הוא הצליח לחמוק ממנה וירד מהר במדרגות המרתף האפלולי והמפחיד, זה שבחיים לא נכנסתי אליו. “לא דני! אל תרד לשם!” צעקתי לעברו, אבל הוא המשיך לרדת במדרגות.

“דני?! דני?! איפה אתה דני?” לא נשמע שום קול.
איפה המתג של האור במרתף הזה? העברתי את ידי על קיר המרתף עד שמצאתי אותו. הדלקתי את האור. פיי.. כמה שנים לא נכנסתי לכאן, הכל כאן מלא אבק וקורי עכביש, אני זוכר שכשהייתי ילד בקשתי מאבא שלי לרדת לכאן אבל התנגד בתוקף וכששאלתי אותו למה? הוא אמר לי שיש במרתף שלנו את מפלצת הזמן הבודדה. הוא סיפור לי שהיא כל הזמן מחליפה צורות ומחליפה דמויות לכל מה שהיא רוצה להיות. מאותו רגע אני הפסקתי לבקש לרדת למרתף, מעניין מה גרם לאבא באמת לספר לי את הסיפור הזה ולהכניס לי לראש את הצ’יזבט המפחיד הזה.
אני עכשיו מחפש את דני, אבל יותר מדני אני מחפש את הסלולר הכחול והיפה שלי. “סטראשש!” נשמע מכיוון ארון אחד. זה בטח דני מתחבא בתוך הארון הזה, התקרבתי לכיוון הארון שהיה מסוג עץ אלון עתיק ויפה. לפתע הארון התחיל לרעוד קצת. זה בטח דני. שמתי ידיים על ידיות הארון ופתחתי אותו. לא היה בו כלום, חוץ מחפץ מרבוע קטן וכחול שהיה מונח על רצפת הארון שדומה מאוד לסלולר שלי, אבל היה בו משהו שונה. הרמתי את הסלולר מתוך הארון ופתחתי אותו. הסתכלתי “בהודעות” ולא היה שום הודעה, הסתכלתי “בתזכורות” ולא היה שום תזכורת . יאללה איזה עצבים! בטח בגלל הנפילה הוא נדפק, אבל עדין, התפריט קצת אחר, יש בו משהו מוזר, אולי על הצג רשום את שמי. והסלולר נראה ממש דומה לשלי, אבל הוא לא. התפריט יותר חדיש פתאום, נראה כאילו יש אנימציה יותר חדישה, בכללי נראה שזה לא באמת הסלולר שלי.
“ירון…מצאתי את הסלולר שלך..” נשמע אליי דני מאחוריי, הסתובבתי אליו והוא יצא מתוך ארגז גדול שהיה מונח על הרצפה המרתף. הוא יצא מהארגז כשבידו הסלולר שלי.
“היי! זה הסלולר שלי!” הפעם רצתי אליו מהר יותר ומייד תפסתי אותו. משכתי מידיו את הסלולר שלי, פתחתי אותו וכל התצוגה שלו נדפקה. לפתע הסלולר השני שמצאתי התחיל לרטוט ועל הצג היה רשום “מעתיק מידע.” הסתכלתי בסלולר שמצאתי וראיתי שכל מה שהיה בסלולר הקודם שלי עבר אליו. דני בינתיים ברח מהמרתף וטרק אחריו את הדלת. “מוזר,” אמרתי לעצמי, התחלתי לדפדף בהודעות וכל ההודעות הועברו לסלולר הזה, הסתכלתי ב’יומן תזכורות’ וכל התזכורות היו שם גם.
וואלה! איזה כיף! הכל עבר כאילו שום דבר לא קרה. נכנסתי לתזכורת שכתבתי לעצמי לעוד שבוע. “תזכור לדבר עם עדן לגבי העברה לכיתה החדשה.” כתבתי את זה לתאריך 2/10/08 שעה 11:30. לפתע שמתי לב לאופציה חדשה שנמצאת בחלון של ההודעה, אופציה בשם “גע מקרוב”, מעניין. לחצתי על האופציה מתוך סקרנות ו..
כלום לא קרה.
לרגע ההודעה נמחקה, הרמתי את עיניי מהסלולר וראיתי שאני לא נמצא במרתף יותר, הגעתי איכשהו למסדרון בית הספר שלי באמצע ההפסקה. לפתע יד נגעה בגבי, נרתעתי לאחור. “כן ירון, רצית לדבר איתי,” הסתובבתי לאחור ואני רואה שזה המחנך עדן.
עדן הוא בחור גבוה נורא, תמיד מסתובב עם חליפה השחורה אלגנטית, תמיד תראה בידו את תיק העבודה השחור שלו, לפעמים נדמה לי שהוא גם ישן איתו. עדן הוריד את משקפיו העבות מעיניו וצחצח את עדשתם עם מטלית לבנה שהוציא מכיסו ושאל שוב: “כן ירון, על מה רצית לשוחח איתי?” התחלתי לגמגם בגלל הדבר שקרה לי הרגע. לא ידעתי איך לעכל את זה. “א…א…אה..לא..לא יודע..הראש..כואב.. לי… לשתות מים אני הולך!” גמגמתי לו ורצתי מדרכו.

רצתי מהר לבית, זה הדבר הכי הזוי שקרה לי בחיים, אין! זה חייב להיות חלום, אין מצב שזה אמיתי. הסתכלתי שנית על הסלולר, הוא נראה רגיל לחלוטין. יכול להיות שזה נכון מה שאבא סיפר לי? והסלולר שלי הוא בעצם “מפלצת הזמן הבודדה” ששנתה את עצמה לסלולר שלי? ..

לעעעע…. לא יכול להיות שבאמת יש דבר כזה, זה מדע בדיוני מידי. אני בטח הוזה או נמצא בחלום בהמשכים. הסלולר שלי צלצל, הוצאתי אותו מהכיס, על הצג היה רשום “קחזיזקא” עניתי.
“הלו..?”
“….”
“הלו?, מיזה ..? ” אמרתי שנית.
“שלום, ירון..” נשמע אליי מישהו עם קול דו מימדי.
“מי אתה? ” עניתי לו
“היי ירון, שמי קחזיזקא, אני שדון, אני בעצם הסלולר שלך,
רציתי לשאול אותך שאלה, אפשר? ”
“אולי..” השבתי
“תגיד ירון,
“אם היית יכול לשחק עם הזמן שלך. אם היית יכול להעביר את הזמן אחורה וקדימה, ולהיות בכל מקום שתרצה רק בעזרת כתיבת הודעה פשוטה, היית עושה את זה?”
“כן.. אני.. חושב..”
“אז אני נותן לך את האפשרות הזאת עכשיו- רק בתנאי אחד,”
“מה התנאי?”
“התנאי הוא שאני מביא לך לשלוט בזמן, אבל אני לוקח לך בתמורה משהו מעצבן מחייך,”
“וואלה…משהו מעצבן מחיי.. נשמע לי סבבה..
רק בדיוק איזה דבר מעצבן אתה לוקח?”
לא נשמע שום קול  – השיחה התנתקה.
.
אני, בנאדם זהיר אני, לא באפשרות ‘גע מקרוב’,
בטח יש איזה “אותיות קטנות” שהוא לא הביא לי לקרוא.

כעבור חודש:
לא נגעתי באפשרות ‘גע מקרוב’, התמודדתי עם כל מה שקרה לי עד עכשיו,
אבל עכשיו, עכשיו אין מצב, הגיעו מים עד נפש. ‘חתול’- כלבי האהוב והצעיר שלי נדרס ע”י מכונית. הוא רדף אחרי ‘ג’ולי’ הכלבה של השכנה מלמעלה בשביל ‘להיאבק’ איתה, ונדרס כאשר ראה אותה במדרכה בצד השני של הכביש. הנהג כמובן ברח ישר מהאירוע. אין, פשוט אין! אני חייב לחזור אחורה בזמן בשביל להציל אותו.

אני זוכר שרק הביאו לי אותו – הייתי אז בן אחד-עשרה, ודני היה רק בן שש, הוא היה הכלב הכי חום והכי קטן שראיתי בחיי. קראתי לו ‘חתול’ על דמות מצוירת שנורא אהבתי וגם כי סתם חשבתי שזה מצחיק.
אין! פשוט אין מצב שאני לא מציל אותו. מותו ישבור את לב אמא שגם נורא אהבה אותו.
אני עכשיו נמצא בחדר שלי. האם כדי לעבור בזמן בעמידה? האם כדי בישיבה? אני צריך לקחת את הסיכון שאני עכשיו חוזר בזמן, ב”אפקט הפרפר” כל החזרות של הגיבור בזמן עלו לו בסוף ביוקר. אני צריך לתכנן את זה טוב מראש, ולא להיות פזיז בהחלטותיי.
אז ככה, הבנתי מה אני הולך לעשות, סתם כאב ראש. בפעם הקודמת שנסעתי בזמן לתיכון פשוט הייתי אני, אז עכשיו כאשר אני אעבור בזמן אני אהיה בתוך הגוף שלי ואני פשוט לא יוציא את חתול מהבית, מה שיגרום לכך שהוא לא ירדוף אחרי הכלבה של השכנה ולא יביא למותו. הוצאתי את הסלולר מהכיס, נכנסתי ל”תזכורות” רשמתי את התאריך של אתמול “24/8/09″ שעה” 17:00″. אני זוכר ששחררתי אותו בערך בשעה חמש וחצי. רשמתי את ההודעה הזאת: “אני עכשיו שוכב בחדר שלי על המיטה.” אני לא בטוח כל כך אם שכבתי על המיטה בדיוק באותו הרגע אבל מה לעשות.
לחצתי “אישור”
לחצתי שוב פעם על התזכורת והפעם על האפשרות “גע מקרוב”
ההודעה נמחקה
הרמתי את עיניי מהסלולר ו..
הנה אני שוכב על המיטה בחדר שלי.
לפתע חתול קפץ עלי והתחיל ללקק אותי. “דיי חתול, דיי..אתה מדגדג!” חתול עדין קיים. חתול התחיל לנבוח, ועשה לי סימנים שהוא רוצה לצאת מהבית. “לא, לא, לא.” אמרתי לו, “הפעם אתה לא תצא… אתה תשתין במקלחת, אם אני אשחרר אותך עכשיו משהו לא טוב יקרה לך..”
חתול הסתכל עליי עם המבט הזה שלו והתחיל לעשות קולות אבל אני ידעתי שאסור לי להוציא אותו.
“אתה היום נשאר בבית.”
חתול התבאס ויצא מהחדר. אחחח איזה מזל שיש לי את הסלולר הזה, אני צריך עכשיו לחכות שתעבור החצי שעה הזאת ואז אני אחזור להווה שלי. “חתול, דיי! אתה מציק לי!” נשמע פתאום הקול שלי מכיוון הסלון.
מוזר. קמתי מהמיטה בעדינות והלכתי בצעדים קטנים במסדרון לעבר הסלון “חתול! דיי חכה עוד טיפה ואני אצא יחד איתך.” נשמע שוב פעם הקול שלי. התכופפתי מעט והצצתי בעדינות מהקיר ואני רואה אותי מאתמול יושב על הספה בבית ורואה טלוויזיה. מה? איך זה יכול להיות? הרי שבפעם הקודמת נסעתי קדימה בזמן הייתי בתוך הגוף שלי.

חשבתי על זה מעט ונראה לי שעכשיו הבנתי מה בדיוק קורה כאן- כאשר אני נוסע קדימה בזמן אני נמצא בגוף שלי, וכאשר אני חוזר אחורה בזמן אני חוזר בתור כפיל של עצמי. אם אני לא טועה עכשיו אמור להגיע האוכל שהזמנתי ואז חתול ינצל את המצב שהדלת פתוחה וככה יברח מהבית מה שיביא למותו.
דפיקות בדלת הכניסה.
“שנייה אני פותח,” עצמי מאתמול קרא וקם מהספה לפתוח את הדלת וחתול לא מפסיק לקפוץ עליו. עצמי פותח את הדלת לשליח “שלום, כמה זה? שלושים-ושתים שקל עם קולה נכון?” עצמי מסתובב כדי לקחת את הכסף שהיה מונח על הטלוויזיה ו..הנה! חתול ברח! שיט! מה אני אעשה? הסלולר של השליח התחיל לצלצל ולעצמי נפל השטר של העשרים שקל מאחורי הטלוויזיה בטעות. השליח סיים את השיחה והלך לעזור לו להזיז את הטלוויזיה. טוב, זאת הזדמנות טובה בשבילי לרדוף אחרי חתול.
קמתי מהר מהרצפה וברחתי מהר מהבית. למזלי אני אחד המהירים בבית-ספר. רצתי מהר במסדרון הבניין שלנו והתחלתי לרוץ למטה במדרגות, כשהגעתי לקומה השנייה ראיתי את חתול מחכה שדלת הבניין תפתח לו בשביל שיצא. יש! אני עוד אספיק לתפוס אותו! המשכתי לרוץ במדרגות לכיוונו ופתאום קרן השכנה מלמעלה פתחה את דלת הכניסה ונתנה לחתול לצאת יחד עם ‘ג’ולי’ הכלבה שלה .שיט.
סיימתי לרדת את מדרגות הבניין, “היי ירון,” אמרה לי קרן ששערה הבלונדיני היה אסוף ופטמותיה הזדקפו להן מתחת גופיית הספורט הלבנה שלבשה ואני לא השבתי לה. אלוהים יודע איך אני שם לב מהר לפרטים האלה גם ברגעים של לחץ. דחפתי את דלת הבניין, המשכתי לרדוף אחרי חתול, אבל הפעם לכיוון התאונה שאמורה להיות, התאונה שעדיין לא נוצרה.
אני רואה את חתול בכביש האחרון של חייו, הוא עובר באדום וג’ולי הכלבה של קרן במדרכה בצד השני. אני רץ אליו בשיא כוחותיי, אני רואה מכונית סיטרואן לבנה שמתחילה להתקרב לכיוונו וחתול עוצר ומתבונן בה. אני כבר ממש קרוב אליו וגם המכונית ממש קרובה אליו, חתול לא זז מהמקום ובוהה במכונית משומה!
“חתול תברח!” אני צועק עליו. הוא שם לב אליי ולא מגיב, המכונית כבר ממש הולכת להתנגש בו
ואני גם במרחק של צעד ממנו!
ובשנייה האחרונה שהמכונית הולכת להתנגש בו אני קופץ עליו ומצליח לחמוק מהמוכנית ולהעיף אותו מהדרך והוא ברח מהמקום. יש! הצלחתי להציל את חתול!
צפירות חזקות של משאית נשמעו לכיווני, אני מסתכל לעבר הכביש ורואה שמשאית עכשיו הולכת להתנגש בי. אמאל’ה!! אני לא יודע מה לעשות. אני קופא במקום. כן! הסלולר יכול להציל אותי. הוצאתי מהר את הסלולר מהכיס שלי, לחצתי ‘תזכורות’.. הצפירות של המשאית התחזקו עוד יותר והיא ממש קרובה אליי.. “ילדד!! תעזוב את הסלולר ועוף מהכביש!” איש מבוגר צעק לי מהמעבר חצייה. אני לוחץ מהר תזכורות ומתחיל מהר לדפדף, הנה תזכורת! אני לוחץ עליה, אני מתחיל להרגיש ממש כבר את מזג המשאית שהולכת למעוך אותי.
אני לוחץ מהר “גע מקרוב” וממש במאייה שאני הולך להתגהץ על הכביש אני שם לב שההודעה נמחקה. הרמתי את ראשי מהמסך והגעתי לזמן מסוים שאינני בטוח מהו, בשעת ערב, אני נמצא על דשא וליידי שיחים והלבנה מאירה והצרצרים מצרצרים להם. אני שומע דיבורים של אנשים מתלהמים בקרבת מקום, אני מסובב את ראשי ואני רואה שאני הגעתי לבניין שלי בשעות הערב ויש התקהלות סביב כניסת הבניין שלנו. אני רואה שיש אנשים של מד”א ומלא שוטרים כאילו לפני רגע היה פה מוות של מישהו, לפתע הסלולר שלי נפל לי מהיד לשיחים, על ראשי יש כובע גרב משומה. אני מסתכל בין הענפים בשיחים לכיוון האנשים ורואה אותי ואת קרן שהיא לבושה בסריג גולף לבן משונה כזה, מדברים עם איזה שוטר בכניסת הבניין. לפתע השוטר שם לב אליי בן השיחים והסתכל עלי במבט חשוד, ואני השני, שנראה משומה צעיר יותר, מסתכל עלי בחוסר הבנה מוחלטת, השוטר מגרד בראשו ואני נלחצתי מזה שיבואו ויתחילו לדבר איתי ולשאול שאלות אז התחלתי לחפש מהר את הסלולר בשיחים ומצאתי אותו ברגע. פתחתי אותו, לחצתי על אחת התזכורות לעוד שבוע ימים. הסתכלתי על עצמי שנ ר א ה צעיר ונעלמתי משמה. הרמתי הפעם את עייני מהסלולר וראיתי שאני נמצא באוטובוס, מסתכל לימני ורואה שאני יושב ליד חיילת שנרדמה לה על אדן החלון.

~~~~~~
התאריך:29/9/2008
השעה:14:09.

לא הפסקתי להשתעל דקות ארוכות והפנים שלי שרפו פחות. אבל עכשיו אני צריך להיות בשקט ולהפסיק את עוד מה שלא קרה “שתדע לך, ששום דבר לא זז בקלוט, במיוחד לא הזמן,” נשמע אליי קחזיזקא מהסלולר. “אל תדאג, אני אשנה את זה.” יצאתי מהארון העתיק שהיה מונח אז במרתף שלנו, וחכתי שהסלולר שלי ייפול כבר מהמדרגות.
אך זה לא קרה. הסתכלתי בשעון יד וזאת הייתה השעה שאמור שזה יקרה כבר. אבל אני לא מבין! זה אמור לקרות עכשיו. אני יעצבן את דני ואז קחזיזקא יתקשר אליי והסלולר יחליק לי מהיד על וייפול, דני שישב על הספה באותו הרגע ישים לב לזה, ייקח את הסלולר מהר, ירוץ במסדרון, איכשהו ימעד כשיעבור ליד דלת המרתף שהייתה בלי ס י ב ה פתוחה ובאותו הרגע הסלולר יחליק לו מהיד וייפול לכאן.
אבל זה לא קורה! אני לא מבין מה השתבש. נראה לי אני יעלה למעלה בשביל לבדוק מה הבעיה. עליתי במדגרות המרתף שלנו, פתחתי את דלת המרתף בדחיפה חזקה, והבית היה נראה בדיוק כמו שהוא היה נראה באותו היום. הלכתי בשקט לכיוון הסלון, ראיתי את אמא במטבח מבשלת משהו ואז נשמע הדבר שלו חכתי.
“אמממאא!! ירוןן מציייקקק לייי!” צעקתו של דני נשמעה מהסלון. “אחד! שתים! שה..לוש!” שמעתי את עצמי צועק ואני הבנתי שזה הזמן שלי לחזור מהר למרתף. ירדתי מהר במדרגות והתחבאתי מאחורי הארון העתיק ואז שמעתי קול נפילה למרתף “אופססס….” שמעתי את דני אומר ואז הבנתי שזה הזמן שלי לא לתת לזה לקרות. הסלולר נפל בדיוק לתוך ארגז גדול.
“לא דני! אל תרד לשם!” שמעתי אותי צועק עליו ואת צעדיו המהירים של דני יורדים במדרגות לכאן.
טוב, הגיע הזמן למהר. ורצתי מהר לכיוון הסלולר בניסיון לשים קץ לכל הטירוף הזה.

~~~~~~
התאריך:26/4/1984
השעה:18:36

“אני חושב שאני אקנה את הבית הזה,” אמר אבי לעודי וטל.
“רציתי רק לדעת, למה אתם עוזבים אותו?” שאל בהתעניינות וניגש לכיוון דלת אחת אפורה והוריד את הידית בשביל לפתוח אותה, אבל הדלת הייתה נעולה.
“למה הדלת נעולה?” שאל.
“אההה המרתף, הוא נעול מאז שאורי נעלם,” ענתה טל אשתו של עודי
“מה? מדוע הוא נעול?” שאל אבי.
“כי אורי היה נוהג לבלות הרבה במרתף עד לפני שנעלם, אז החלטנו לנעול אותו, הוא מביא לנו יותר מידי זיכרונות שקשה לנו לעמוד בהם,” השיבה טל וחייכה
“אני מצטער, לא התכוונתי לדבר על אורי שלכם שנעלם. כמה זמן עבר?”
“חמש שנים. רק תבטיח לי דבר אחד,” אמר עודי שבקושי אמר מילה עד עכשיו
“אל תפתח את דלת הדלת הזאת, בבקשה, בשבילנו.”
מה שגרם לאבי להסתקרן מה יש במרתף.

התאריך:19/2/1986
השעה:00:01
חורף,
זה קרה כשירון היה בן שנתיים.
היה זה ערב גשום במיוחד, אבי לבש את הסוודר האדום שלו, הוא היה עם מכנסי פיג’מה ארוכות וגרבי צמר מחממות את כפות רגליו. היה נראה שהוא מוטרד, ראו את זה עליו כי הוא לא הסתפר והתגלח הרבה זמן.
תמיד הוא היה מסתכל על דלת המרתף בהתעניינות עד טירוף, ומפנטז לעצמו מה יש מאחוריה.
והיום זה היום. רחל קראה לאבי לבוא לישון ואבי השיב לה שהוא יבוא יותר מאוחר למיטה.
אבי חיכה שרחל תירדם חזק כי הוא ידע שהיא לא רוצה שהוא יפתח את הדלת.
השעה 2:16 בלילה בדיוק.
אבי שם את פנס הראש שלו על מצחו והחל לפרוץ את הדלת עם המפתח שוודי
ודלת המטרף נפתחה בחריקה שצמררה לו את העצמות.
אבי הדליק את פנס ראשו, החזיק את המעקה הרעוע והחל לרדת במדרגות לאט, לאט
“אכן לא היו פה מלא שנים.” אבי אמר והשתעל בגלל האבק שהיה מוצף במרתף.
התחיל אבי להסתובב במרתף שהיה עמוס בחפצים כמו ארונות ארגזים תמונות וכ”ו..
“הפנים!!” נשמע לפתע מישהו צועק משום מקום. “מי זה?!” אבי שאל והחל לרעוד.
“בן – זונה!” נשמע אותו קול צועק שנית. לאחר מכן נשמע קול חריקת דלת ארון נפתחת וצעדים של מישהו שיוצא ממנה. “אורי, זה אתה?!” שאל אבי ובידו תפס בחוזקה את המפתח שוודי. נשמעו צעדים לכיוון אבי “לך מפה! יש לי מפתח שוודי ביד ואני לא מפחד להשתמש בו!” צעק אבי והצעדים התקרבו אליו יותר ויותר מהר. אבי שהיה מובהל החל לרוץ אבל מעד ונפל על הרצפה. הצעדים התקרבו אליו יותר ויותר. אבי החל לזחול לאחור בפחד, ואז  הצעדים  פסקו,  התגלה לאבי בן אדם מפחיד עם פניי צלקת “אתה אבי?!” שאל ‘פניי צלקת’ שהיה מולו אבל אבי קפא במקום ולא הגיב “לא אחזור על זה שנית, אתה אבי?!” שאל שנית פניי צלקת “כ..כן אבי, מי, מי אתה?!” גמגם ודמעות ירדו מעיניו “אני מפלצת הזמן הבודדה שחייה במרתף,” השיב. “תקשיב! –” אמר פניי צלקת והמשיך ” – אני לא רוצה שאתה ובני משפחתך! ובמיוחד ילדך! יכנסו אי פעם למרתף הזה!” אמר פניי צלקת, לקח צעד לאחור, הוציא משהו מהכיס, חיכה שנייה, הסתכל על אבי במבט מפחיד ונעלם.
דני קם ובנשימה אחת ברח. תוך כדי שהוא מתנשף סגר את דלת המרתף ונעל אותה, נכנס למיטה וחיבק חזק את רחל.
“מה קרה אבי? אתה מתנשף נורא חזק..” שאלה אותו רחל.
“כן, שמעי. פתחתי את דלת המרתף, הייתי חייב, מצטער, בואי נישן.” ענה לה וסובב את גופו והפנה לה את הגב “אתה מתנשף כאילו ראית שמה את דרקולה,” השיבה רחל “בואי פשוט נרדם וזהו” ענה אבי וצלקותיו של זה שראה הדהדו בו.

~~~~~~~
התאריך:25/1/10
השעה:15:10

התקבצנו יחדו על הספה כשהמזגן על חימום בביתו של אורן שנמצא במרכז רחוב בן יהודה בתל אביב. יום חורפי היום ואנחנו יושבים על הספה בדירה שלו כשאני באמצע ומימני יושב לו אורן ומשמאלי רפאל. אנחנו רואים את הסרט ‘ספרות זולה’ “טרנטינו יודע לעשות סרטים,” אמר רפאל “כן,” השיב לו אורן. לרפאל היו נשימות חזקות ועל זקנו היה קצת פופקורן והפוני השחור שלו שתמיד אפיין אותו היה מכוסה בכובע צמר כחול שלבש. אורן לבש חולצה קצרה, אף פעם לא קר לו, אפילו בחורף. אולי בגלל שהוא שמן.

לפתע, באמצע סצנה חשובה בסרט, נשמע קול פיצוץ אדיר מבחוץ וכל הבית החל לרעוד והטלוויזיה כבתה “מה קרה?!” צעקנו ביחד, אורן הסתכל מהחלון “בואו תראו, יש עשן ומלא אנשים בורחים בבהלה!” אני ורפאל הבטנו דרך החלון וראינו “היה פיגוע,” אמר רפאל ואני הצטמררת. רפאל הסתובב והתחיל לרוץ מהבית “תעצור!” צעקתי עליו והוא לא התייחס אליי ועזב את הדירה ואני ואורן התחלנו לרדוף אחריו.
כל האנשים מסביב היו שכובים על הרצפה וחלקם הגדול בכה, “הילד שלי היה שם!!” שמעתי אישה מבוגרת צועקת ושוטר תופס אותה חזק. המשכנו להתקרב לאוטובוס וככל שהתקרבנו יותר ראינו אנשים פצועים על המדרכה כשעל גופם דם.

הגענו לאוטובוס שהיה מפוצץ לגמרי, אני השתתקתי, הרגשתי בחילה ונפלתי על הכביש.
אורן עצר ושאל אותי “מה קרה?” ורפאל המשיך לרוץ לכיוון האוטובוס בשביל להסתכל יותר מקרוב. “לא ילד! אל תתקרב יותר!” צעק עליו שוטר מבוהל ועצבני, אבל רפאל המשיך הלאה ואז נשמע הדבר שכולם פחדו ממנו יותר: “אללה וואכבר!!!!!” נשמע מישהו צועק. והכול נהיה כל-כך שקט פתאום, וכמו קפא.
אני נעמדתי, כשלפתע שני ארנבים לבנים באו משום מקום וקפצו לי על הרגלים,
אני הרמתי אותם והסתכלתי עליהם בעיניים האדומות כשפתאום נוצרו להם על הפרווה שני כתמים אדומים שהתפשטו מהר והפכו אותם לאדומים לגמרי. הארנבים האדומים קפצו לי מהידיים והחלו לנתר לי על הכיס שבו היה מונח הסלולר. אני הוצאתי אותו מהכיס, תמונה של רפאל כשהוא מחייך והפוני שלו מפוזר באוויר הייתה על הצג, מוזר אני לא זוכר ששמתי אותה אי פעם. לפתע התמונה נהייתה אדומה, בלי שום סיבה לקחתי את הסלולר וזרקתי אותו על רצפת הכביש, הארנבים האדומים התחילו לקפוץ על חלקי הסלולר שנשבר לרסיסים, חור שחור נוצר בן רגע מתחת לרגליי ואני נבלעתי לתוכו והתחלתי ליפול ועצמתי חזק את עיניי.

“ירון?

ירון בבקשה תתעורר!” נשמע קולה של אמא משום מקום.
פקחתי את העיניים וראיתי את דמותה של אמא שלי במטושטש “איפה אני?” שאלתי
“ירון?! ירון אתה סוף סוף ער!” צעקה אמא בשמחה וחבקה אותי בגופה החם והחלה לבכות וכל האיפור השחור שהיה מתחת לענייה החל לנזול “איפה רפאל ואורן?” שאלתי.
אמא שתקה, ליטפה את שערותיי שהיו ארוכות פתאום. “אמא? כמה זמן אני שוכב ככה?”
“בערך חמש וחצי חודש.” ענתה. “מהה?! חמש וחצי חודשים? מה קרה כל הזמן הזה?! אמא למה את לא אומרת לי מה קרה לרפאל ואורן?!” שאלתי בתשישות “חכה רגע,” אמרה אמא, קמה מהכסא והלכה לקרוא לרופא “אמא?! מה קרה לההם?!” צעקתי בגרון יבש לעברה.

הרופא הגיע מהר “תירגע,” הוא אמר ובפנס האיר לתוך עייני. “אתה יודע כמה זמן אתה שוכב ככה?” שאל הרופא שהיה מבוגר “אממ.. חמש וחצי חודש?” עניתי בחוסר בטחון “כן, חמש וחצי חודש מאז הפעם האחרונה שהתעוררת ונרדמת שוב, אבל בכללי עשרים וארבע שנים,” השיב הרופא ולחץ על ראשי בעזרת אצבעותיו הקרות “מה עשרים וארבע שנים? ומה עם רפאל ואורן? ואיפה הסלולר? שלי?” שאלתי והייתי מפוחד ומבולבל “ירון,” אמרה אמא וליטפה את ראשי “אין שום רפאל, שום אורן, ואף פעם לא היה לך סלולר, ו.. אני לא אמא שלך, הכול חלומות רעים שנוצרים לך.” “היא צודקת,” המשיך אותה הרופא הזקן, “הכול רק חלום, שום דבר לא אמיתי,”
“אתה כל הזמן מתעורר מאד עולם, אומר לנו משהו לא הגיוני וחוזר לישון ואז מתעורר עם משהו חדש וחוזר לישון וככה הלאה וחוזר חלילה,” “אני לא מבין…” השבתי להם וחשתי בלבול עז. אמא? והרופא הפכו מטושטשים והגיע מישהו משום מקום מאחוריהם, לא יכולתי להבחין מי הוא כי גם הוא היה מטושטש אך משהו בפניו הזכיר לי את רפאל. היה נראה שאמא או מי שלא תהיה והרופא בכלל לא מבחינים בו. הוא פרס מגבו כנפיים ולחש: “ירון, עדיין לא סיימת את חלומך, תחזור לישון.” עייני נהפכו לכבדות ושקעתי.

הרגשתי שאני נופל ושאין לי שליטה על זה “ירון, ירון בבקשה תתעורר,” נשמע קולה של אמא משום מקום שנית. פקחתי את העיניים באטיות, הכול היה מטושטש. ראיתי את אמא שלי בעיניים אדומות ומלאות דמעות והיא נראתה יותר הגיוני ממה שראיתי אותה לפני כמה דקות. השער השחור שלה היה אסוף ומעיל שחור על גופה. “ירון אתה התעוררת! דוקטור?! דוקטור?!” אמא צעקה והרופא בא מהר.
“מה קרה לרפאל ואורן?” שאלתי. אמא בכתה ואמרה שאורן הצליח לצאת מזה, אבל רפאל היה קרוב מידי לפיצוץ השני שהיה באוטובוס”, ” מה, איך זה יכול להיות? בעיניי ראיתי שהאוטובוס כבר היה מפוצץ,” “כן, המחבל השני הגיע משום מקום ופצץ את עצמו.” הרופא הגיע עם פנס והאיר לי באישון העין איתו והתחיל לגעת לי ברגלים ובידיים ושאל אותי אם אני מרגיש אותם ועניתי בחיוב. הרופא אמר שהכל בסדר אצלי ובעוד כמה ימים של התאוששות אוכל לצאת מבית-החולים.
דני, אבא, סבא וסבתא נכנסו לחדר והתחילו ותחילו לחבק אותי ולשאול אם הכל בסדר וכל מיני שאלות כאלה ואז גם נכנסו החברים מהכיתה והמרצה שלי, ובקיצור הייתה לי חגיגה בחדר.
התחלתי לבכות שחשבתי על רפאל. בקשתי מכולם לצאת ורק מאמא להישאר,
שאלתי אותה מה בקשר לסלולר, והאם הוא נהרס בפיצוץ? היא השיבה שהוא לא נהרס והוציאה לי אותו מהתיק שלה. ביקשתי גם ממנה לצאת בבקשה מהחדר כי אני רוצה קצת להיות לבד, והיא יצאה. הדלקתי את הסלולר. “טוב, זה קרה בתאריך 25/1/10 בשעה 15:18 בצהרים בערך, אם אני לא טועה צפינו בסרט. אני צריך לחזור בזמן ולמנוע מרפאל להתקרב לאוטובוס השני, וגם יש לי תוכנית טובה לעשות את זה.
הסלולר נדלק, לחצתי על “תזכורות” ירדתי לתאריך ורשמתי את השעה 14:30, אמרו בחדשות שזה היה בקו שלוש והמחבל כנראה עלה לאוטובוס בתחנה שליד הקניון מבלי שאף אחד ישים לב. רשמתי את ההודעה הבאה: “אני נמצא בתחנת האוטובוס מחכה לקו 3 ליד הקניון עם מדים של שוטר”. לחצתי על אישור, לחצתי שוב פעם על ההודעה ואז על “גע מקרוב.”
הרמתי את פני מצג המכשיר והנה אני, בגשם החזק, מחכה בתור לעלות על האוטובוס. אני סורק את האנשים סביבי ואני לא רואה אף אחד שנראה לי כחשוד, אני ממשיך לסרוק את הסביבה שלי ואת האנשים יותר לעומק. ואז אני מבחין באחד שנראה לי כחשוד, הייתה לו חזות מזרחית ערבית ונראה שיש לו כרס לו מבוטלת. על פניו היו משקפי שמש שחורות גדולות שכיסו את עיניו וחלק ממצחו, הוא לבש בגדים שנורא מעידים שהוא לא מכאן, והכי חשוד זה היה התיק השחור שהוא החזיק בידו. הוא היה בסוף התור ואני נגשתי אליו. בקשתי ממנו להתלבות אליי בבקשה לצד לצורך בדיקה ביטחונית שגרתית והוא סירב והחל לקלל אותי בערבית, אני בקשתי ממנו שנית להתלבות איתי לצד ולאחר מכן הוא ענה בחיוב ובא אחריי. הלכנו למן סמטה שהייתה באזור ובקשתי ממנו שיפתח את התיק השחור שלו. הוא התחיל להגיד לי דברים לא מובנים בערבית ואני צעקתי עליו שיפתח את התיק שלו.
הוא פתח באטיות את התיק ולא היה בו כלום חוץ מכמה בגדים מוזרים. בקשתי ממנו להסתובב בשביל שאוכל לבדוק אותו, אבל הוא התנגד והחל להתעצבן, אמרתי לו שככה זה המצב הביטחוני ושאני חייב לעשות את זה. הסבתי את מבטי ממנו רק לרגע בשביל לבדוק אם יש מאחורי מישהו וכשהחזרתי את מבטי עליו הוא הביא לי מהלומה חזקה לפנים אני נפלתי אל תוך שלולית ענקית והוא החל לברוח.
התאוששתי מהר מהבוקס והתחלתי לרדוף אחריו.  יצאתי מהסמטה במהרה ואני רואה שאנשים עולים על האוטובוס כשבניהם עומד לו איש אחר עם כפייה שחורה הלובש הרבה מעילים עליו. אין! זה חייב להיות המחבל!  התחלתי לרוץ מהר לאוטובוס אבל זה היה מאוחר מידי, האוטובוס התחיל בנסיעה שלו, ראיתי ניידת של משטרה שישבו בה שני שוטרים ששתו קפה באדישות, רצתי אליהם מהר ואמרתי להם שעל האוטובוס הזה עלה כרגע מחבל שהולך לפוצץ את עצמו. הם מיד נתנו גז אחריו ועצרו את האוטובוס. “יש!” חשבתי בעודי רץ לכיוון האוטובוס, ראיתי את שני השוטרים עולים על האוטובוס, הסתכלתי על מספר האוטובוס וראיתי שהם עלו בטעות על קו חמש! שיט לא! רצתי מהר לניידת שלהם והתחלתי לנסוע אחרי קו שלוש אבל היו פקקים, ועוד מעט הוא יגיע לתחנה שהוא יתפוצץ בה. שמתי את הסירנה והתחלתי לנסוע מהר על המדרכות תוך כדי שאני מצפצף לכל עבר.
הגעתי לאוטובוס, שנסע וצפצפתי לו שיעצור. האוטובוס נעצר, הורתי לנהג לפתוח לי את הדלת עליתי עליו ואז ראיתי אותו, ראיתי את המחבל המתאבד, עומד לו בן כל האנשים. ליבנתים הגיעו עוד ניידת לאוטובוס, כנראה שהשוטרים דיווחו להם על זה. הם נכנסו לאוטובוס, אני צעקתי לכל האנשים לברוח ממנו, ראיתי את המחבל מכניס את ידו לכיס, אמרתי לשוטר שיש על הבנאדם הזה פצצה. השוטר ירה לו בדיוק בין העיניים והרג אותו בזמן. האוטובוס נהיה ריק מאנשים, גם הנהג ברח בבהלה. אני הלכתי למחבל שמת, הכנסתי את ידו לכיס ואכן הרגשתי מתג, הורדתי את מעילו לאט, לאט ואכן הייתה עליו פצצה. איזה מזל שהצלתי מהר את המצב. יצאתי מהאוטובוס, הניידות האחרות עם החבלנים וגופי תקשורת הגיעו והזיזו את כל האנשים מהאוטובוס. ואז נזכרתי, נזכרתי שבעצם היה עוד פיצוץ, ועכשיו זה יותר מסוכן עם כל ההמולה שנוצרה כאן סביב האוטובוס. התחלתי לרוץ בשביל לנסות ולהבחין גם במחבל השני שצריך לבוא ולפתע פתאום ראיתי אותי רפאל ואורן רצים לכיוון האוטובוס. בטח הם שמעו את כל הרעש בחוץ והלכו לראות על מה המהומה. ראיתי אותי מועד ונופל ואורן נעצר בשביל לעזור לי לעמוד אבל רפאל המשיך לרוץ לכיוון האוטובוס. “ילד תעצור בצדד!” צעקתי לעבר רפאל והוא התעלם ממני השוטר והמשיך לרוץ לכיוון האוטובוס, כשלפתע אני רואה את האיש שנתן לי מקודם את הבוקס בסמטה באמצי כל ההמולה. רצתי לעברו בשיא כוחי. הוא התחיל ללכת גם ליד האוטובוס, הוא בטח רוצה לעשות מגה פיצוץ. אני המשכתי לרוץ ונתקלתי באנשים שבאו מולי. הוא היה כבר ממש וקרוב לאוטובוס, הכניס את ידו לכיס, אני הוצאתי מהר את האקדח מכיסו של השוטר שהיה ליידי “היי מה אתה עושה?!” הוא צעק אבל אני המשכתי לרוץ והתחלתי לירות לכיוון השמים “יש עוד מחבל, תברחו!” ושנייה אחרי זה כולם התחילו לברוח מהאזור מהר ואני רצתי לכיוון המחבל, הוצאתי את הסלולר מהכיס, לחצתי מהר על “תזכורות” ובלי שום סיבה הגעתי לתאריך 19/2/1986, הסלולר כנראה נדפק או משהו כזה. חרבשתי משהו בהודעה לחצתי על “אישור”. הייתי בהיכון על “גע מקרוב”.
רצתי במהירות למחבל ויריתי לעברו, כנראה אחד מהכדורים פגע בו והוא נפל ארצה. המשכתי לרוץ לעברו וראיתי שהוא עדיין מזיז את גופו. אני כבר הייתי ממש לידו והתחלתי לראות את הדם שהתחיל לרדת לו מהבטן, “חשבת שתצליח להתפוצץ ולהרוג אלפי אנשים אה?” אמרתי לו וכיוונתי לעברו את האקדח ויריתי אבל לא יצא שום קליע כי נגמרו הקליעים “אולי אלפי אנשים לא, אבל אותך לפחות כן,” הכניס את ידו לכיסו, אני שמעתי מן צליל, הסלולר היה בידי וברגע שהצליל נכנס האווירה התחילה להתחמם והכל פתאום נהיה ‘סלואו-מושן’- ממש כמו במטריקס- ראיתי איך האש יוצאת מגופו ופניי התחילו לשרוף ובמאייה האחרונה לחצתי על הכפתור בסלולר והצלחתי להעלם משם.

הגעתי אל תוך מקום חשוך וצר ופניי שרפו מאד “הפנים!” צרחתי, “בן – זונה!” צעקתי ומשכתי את ידיי קדימה ודלת נפתחה בחריקה, “אורי, זה אתה?” נשמע אליי קול שהיה נורא מוכר, קול שמזכיר לי את אבא שלי. פתאום מכל החשכה הזאת ראיתי אור של פנס שבא משום מקום לכיווני, הלכתי לכיוון האור, “לך מפה! יש לי מפתח שוודי ביד ואני לא מפחד להשתמש בו!” צעק הקול שהיה נשמע כמו אבא. נראה לי שחזרתי בזמן לפעם הראשונה שאבא שלי הגיע למרתף, ראיתי שעל שידה אחת יש מסכה של גורילה אבל לא לבשתי אותה כי פניי שרפו. אבא גם ככה לא יזהה אותי. לפתע שמעתי צעדים של ריצה ולאחר מכן נפילה, התקרבתי למקום וראיתי שזה באמת אבא שלי והוא נפל. “אתה אבי?” שאלתי אותו, אבא קפא במקום ולא הגיב “לא אחזור על זה שנית, אתה אבי?!” צעקתי, “כ..כן אבי, מי, מי אתה ?!” גמגם אבא וראיתי ודמעות נזלו מעיניו מה פ ח ד “אני מפלצת הזמן הבודדה שחייה במרתף,” השבתי לו בשביל להפחיד אותו עוד יותר “תקשיב!” צעקתי לעברו “אני לא רוצה שאתה ובני משפחתך, ובמיוחד ילדך, יכנסו אי פעם למרתף הזה!” הוצאתי את הסלולר שהיה בכיסי וכתבתי את התאריך של בדיוק מתי שהכל התחיל והפעם אני אגרום לעצמי לקחת את הסלולר הנכון ואז כל הסיוט הזה ייגמר בשבילי, והמציאות תבנה על פי איך שאני כיוונתי אותה.
לחצתי ‘תזכורות’
לתאריך:29/9/08
השעה:14:09.
רשמתי “אני בתוך הארון במרתף”
לחצתי “אישור”
הבטתי שוב בפניו של אבי שהיה מפוחד על הרצפה
ולחצתי “גע מקרוב” ונעלמתי משם.

התאריך:
29/9/08
השעה: 14:20
אני רץ לעבר הארגז שבאמצע המרתף, ודני יורד מהר למטה בשביל להתחבאות בו,
אני כמעט ומגיע לארגז אבל דני הספיק להגיע ואני מהר רצתי והסתתרתי מאחורי חפץ כלשהו.
אני השני גם ירד במדרגות והדליק את האור, אני התכופפתי למטה וחכתי לראות מה יקרה.
“וואי, איזה מעצבן דני הזה.” לחשתי בשקט ולפתע כל העולם קפא והסלולר התחיל לרטוט וקחזיזקא נשמע מדבר בקולו הדו ממדי: “זוכר שאמרתי לך שאני אקח משהו מעצבן מחייך בתמורה לשירותיי?” שאל “נראה לי,” השבתי בחשדנות “אין נראה לי, אתה הסכמת. הכול מוקלט ירון,” השיב קחזיזקא והשמיע לי הקלטה שלי: “וואלה…משהו מעצבן מחיי.. נשמע לי סבבה.” “היי! אני לא ידעתי למה אתה מתכוון שאמרתי לך את זה!” צעקתי “זה החוזה שלנו, עכשיו אני אקח ממך משהו מעצבן מחייך וככה השירות שלי איתך מסתיים.” אמר לי קחזיזקא. “מה? אני לא מבין? מה זאת אומרת?” שאלתי.
הסלולר התחמם מאד בידי, הפלתי אותו והוא התפוצץ, מתוכו יצא עשן סמיח שיצר באוויר צורה של מפחידה של שד, ונעלם. נעשה לי קצת שורף בעיניים, אז מצמצתי לשנייה ארוכה ולרגע שמעתי את ארז טל מדבר, פקחתי את עייני מהר וראיתי שאני יושב על הספה בבית שלי וצופה בטלוויזיה בתוכנית שעשועון. הסתכלתי על השעון יד שלי וזה הראה לי שהשעה בדיוק 14:18, הסלולר הכחול והרגיל שלי היה מונח על הספה, פתחתי אותו וראיתי שהתאריך הוא 29/9/08, מוזר.
אני מרגיש בסדר והכל, והתוכנית האהובה עלי על המרקע אך פניי עדיין קצת שורפות, נגעתי בפנים והרגשתי שהעור שלי מחורר, הסבתי את מבטי לתמונה המשפחתית שלנו מהחופשה האחרונה שלנו בספרד שהייתה מעל הטלוויזיה והיא נראתה קצת שונה. לקח לי כמה רגעים להבין שמה שהיה לא בסדר בתמונה ובהרגשה הכללית שלי זה דני!
דני לא מצולם בתמונה הזאת! מיד חששתי שמשהו רע קרה לדני. “אמא!!” קראתי
“מה קרה ירון” צעקה אמא ובאה מכיוון המבטח, “מה קרה לפנים שלי? מה קרה לדני?!”
אמא התכופפה אליי ונגעה בעדינות בפנים שלי “בטח התרופות טשטשו אותך. זה היה כשהיית ילד קטן מאד, בערך בן חמש. פתחת את דלת המרתף ולפתע התחוללה שרפה גדולה ופינך נכוו,” הייתי בהלם וקבלתי צמרמורת בכל הגוף “ואיפה דני אבל? איפה בנך השני?!” “אין בן שני חמוד..יש רק אותך,” אמא השיבה וליטפה את ראשי. “דיי,” היא אמרה “חשבתי שעברנו את זה, אחיך שהיה אמור להיוולד בסוף לא נולד,  שהיית נורא קטן קפצת על בטני בטעות וזה גרם לי להפלה,” ” מה? על מה את מדברת?” ואז נפל לי האסימון .
נזכרתי שאמרתי במרתף לפני שחזרתי בזמן שדני מעצבן אותי וזה היה העסקה שלי עם קחזיזקא, שהוא ייקח מחיי דבר מה שמעצבן אותי. אני השתתקתי, לא ידעתי מה לעשות. האם ככה זה הגורל של דני? לא להיוולד? אני יודע שיום אחד אני אמצע דרך בשביל להשיב אותו ואת פניי חזרה.
לא יודע איך,

אבל אני יצליח.

 

 

סובבתי את מבטי לכיוון הטלוויזיה וראיתי שעל המרקע מתחיל משחק כדור-רגל.

אמא הלכה ואני נשארתי להתיישב על הספה וניסיתי להביא לראשי הכואב קצת להירגע מכל ההתרחשויות.

 

 

העזיבה- היא קצה רוח של מחשבה שחלפה
האמירה- היא סוג של אין קץ של היום שעבר
המשפט- הוא העולם שאתה בוחר לעצמך באותו הרגע
האהבה- היא אבן דרך של כל סוס לבן שמצא את רוכבו הנאמן -של חייו
האשליה- היא היופי בין מה שידעת למה בין מה שנשכח
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אקמול:

 

 

“אני סוף סוף עפה!” צעקה קרן ושערה הזהוב התפזר לו ברוח,

באמת שפעם אהבתי אותה, אבל יותר אהבתי את עצמי. לפתע צל ענק עטף אותי ורעש חזק של מסוק החריד לי את האוזניים ורוח חזקה העיפה לי את השער. הסתכלתי למעלה וראיתי שיש מעליי מסוק צבאי ירוק, דלת המסוק נפתחה וחבל ייצא ממנה: “תתפוס את החבל ירון! צריך להבריח אותך מפה!” שמעתי איש צועק ממנו וכמה פחיות נפלו עלי ממסוקו ואני עשיתי כרצונו. קפצתי על החבל, עליתי אל תוך המסוק, ובו חוץ מהרבה פחיות גמורות שהיו זרוקות על רצפת המטוס לא היה איש.

 

שבע דקות לפני:

 

“מה הלכת לייצר את האקמול הזה?! – איש עלוב.” אמרה קרן וישר בלעה את הכדור

בלי לחשוב פעמים, אפילו לא העיפה בו מבט.

לרגע ריחמתי עליה. אני יודע שיש לה חלום שהיא פעם סיפרה לי שהיא תמיד

רוצה לעוף, מעניין אם זה נכון. אחרי כמה רגעים וסחרחורת שהיא התלוננה עליה היא אמרה שהיא מרגישה יותר טוב ושמשהו קוסמי בגוף שלה נותן בה את

התחושה האמיתית שהיא תוכל לעוף סוף כל סוף.

אז היא יצאה מהדלת ורצה לעליית הגג ואני רצתי אחריה.

ראיתי אותה עם ידיים מלפנים קופצת מהגג ואז צועקת…

 

שתי דקות לפני:

 

הגעתי לבניין סוף סוף! רק שלא תהיה לי עוד התקלות לא נעימה עם עוד מישהו שכואב לו הראש ורוצה אקמול. עליתי במעלית כשאני קצת לחוץ,

נכנסתי לדירה, קרן ישבה על הספה רואה טלוויזיה.

איך אני יודע שעכשיו היא תכניס עוד משפט מעצבן שיזכיר לי למה בעצם

אני עושה את כל זה.

 

עשר דקות לפני:

 

“תביא לי כדור אקמול אחד ואולי אני יקל על הדו”ח שלך,” אמר לי

שוטר התנועה. “ואז אתה מבטל לי את הדו”ח?”

שאלתי אותו, השוטר צחק ואמר “הדו”ח כבר כתוב, מצטער חבוב אבל תגיד ‘תודה’

שלא החרמתי לך גם את הרכב,”

“טוב נו, קח כדור אחד,” “משוחרר.” השיב הבן זונה. 750 שקל על מהירות!

טוב.. עכשיו זה יגיע לו בבום. והמשכתי משמה לכיוון הבניין.

 

רבע שעה לפני:

 

נכנסתי לרכב מתנשף כולי, זרקתי את קופסת האקמול המזויף בכיסא ליידי ובאתי להכניס את המפתח ולהתניע אך המפתח נפל מתחת המושב מרוב שרעדתי. אז התכופפתי לחפש אותו כשלפתע הדלת נפתחה.

זה היה ארון, אדום כולו “מה הבאת לי?!” הא שאל בעצבים, “למה אני רואה

את כל האנשים בתור חיות ואותך בתור זברה?! רק אל תגיד לי שסיממת אותי!”

“אני לא יודע על מה אתה מדבר,” אמרתי לו והעפתי אותו ממני, נעלתי את הדלתות וארון התחיל לבעוט לי ברכב, התכופפתי שנית בשביל לחפש את המפתח

ואיך שמצאתי אותו טסתי מהמקום. נסעתי נראה לי על 120 קמ”ש על כביש של 90. “שברולט לבנה- תעצרי בצד!” שמעתי שוטר תנועה בן- זונה אומר בכריזה הזאת מאחורי. אז עצרתי, הבטתי במראה וניסיתי להרגיע את עצמי ולצאת מי זה בשלום. השוטר הגיע והכניס את ראשו לחלוני. הוא היה נראה בדיוק כמו השוטר המניאק, הוא היה שמן ולא מגולח היטב “רישיונות וביטוח רכב,” ביקש ומפיו יצא ריח מצחין של פסטרמה. הבאתי לו. “אתה יודע על כמה נסעת?” “כן.. 100 קמ”ש בערך” אמרתי וחייכתי “נסעת על 120 קמ”ש,” השיב וחייך חיוך יותר גדול ואז הוא התחיל לברבר לי בשכל על כמה זה מסוכן תוך כדי שהוא רושם לי את הדו”ח. אחרי שהוא סיים הוא הפנה את מבטו למושב שלידי ושאל “מה זה שמה.. אקמול?”

ואני חייכתי.

 

10 דקות לפני:

 

איך כשבאתי לצאת מבית – המרקחת כשבידי קופסת האקמול כשבתוכה כל האקסטזי תפס אותי ארון ששערו האפיר ועורו הזדקן מהפעם האחרונה שראיתי אותו. ארון היה חבר של הוריי שלא ראיתי שנים, הוא היה מהאלה שמתנכלים אצלך בבית שעות ולא מפסיקים לפטפט ולגמור לך את כל האוכל. “היי ירון! זה אתה! אני לא מאמין! שנים לא ראיתי אותך! מה שלומך?” אמר והתחיל ללחוץ לי את היד בצורה מוגזמת “אני בסדר, מה שלומך ארון?” אמרתי ומשכתי ממנו את היד. “אני אצלי הרוב טוב, התגרשתי לפני חודשיים מהמכשפה, לא ראיתי אותך הרבה מאד שנים!” “כן.. הרבה מאוד זמן..טוב אני קצת לחוץ, לקרן כואב הראש ואני צריך להביא לה אקמול,” “אהה.. קרן, לא היית עם מישהי אחרת עם שער קצר שהייתה פריקית כזאת? מה שלומה באמת? על מה נפרדתם?” “אהה, אתה מדבר על ריטה. נפרדנו מזמן, עכשיו יש לי חברה אחרת ואני גר איתה,” אמרתי ושיעול קטן יצא מפי. “מה תגיד, אמרת שיש לך פה אקמול?” הוא שאל “אהה כן, אבל אני חייב לרוץ.. היה נורא נעים לפגוש אותך,” משכתי את ידי ממנו, נתתי לו תפיחה על הכתף ובאתי ללכת “תגיד!” קרא ארון ותפס לי את היד, “יש מצב שאתה עושה לי טובה?” מה עכשיו?!. “כן ארון, מה אתה צריך?” “יש מצב שאתה מביא לי כדור אקמול אחד? פשוט שירה החברה החדשה שלי עושה לי בזמן האחרון כאב ראש ואני חייב איזה כדור אחד בשביל להרגיע אותי” “נו.. אז מה הבעיה? תקנה קופסה בשבילך”

“כן.. הלוואי,” השיב ארון והוריד את מבטו למטה “אם שירה הייתה מביאה לי להכניס את הדבר הזה הביתה אז בכיף, אבל היא לא. נו תביא אחד מה אכפת לך,” ואז הרים את מבטו ואמר “נו, תביא כדור אחד, מה הבעיה שלך?” “אין שום בעיה.. פשוט אלה כדורים חזקים,” “גם הכאב ראש שלי חזק, מה יש לך? מה אתה קמצן?” ומשך מידי את הקופסה, פתח אותה, הוציא כדור ובלע אותו ישר. שיט. “טוב, היה נעים מאוד!” אמרתי לו והתחלתי ללכת במהירות לכיוון המכונית שלי.

 

עשרים וחמש דקות לפני:

 

“זה יעלה לך חמש מאות שקל,” “אחח.. אתה גנב אתה,” אמרתי לדילר והגשתי לו את הכסף, הוא הביא לי חמשה כדורים ואני הייתי צריך כולה אחד. אני צריך עכשיו לקנות רק קופסת אקמול ולהכניס אותם בה. זה יעלה לי יותר מידי היום הזה, מקווה שזה יהיה שווה את זה. אמרתי שלום לדילר, נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע לכיוון הבית מרקחת.

 

חמש דקות לפני:

 

הגעתי לפארק. יצאתי מהרכב והלכתי ליד העץ הגבוה הזה שהוא דיבר עליו. הוא עמד שם, נראה כמו סוחר סמים אמיתי, רזה כזה עם קעקועים ובגדים צמודים עליו. “ירון?” הוא שאל ואני עניתי בחיוב. בלי דיבורים הוא הושיט לי שקית ניילון כשבתוכה נמצאים כדורים ואמר אמר את המחיר שלהם.

 

רבע שעה לפני:

 

טוב, יותר אני לא יהיה העבד של המכשפה הזאת קרן. יצאתי מהבניין, נכנסתי לרכב שלי שהיה מסוג ‘שברולט הלבנה’ ולפני שהתנעתי התקשרתי שנית ‘לפרופסור איינשטיין’ (ככה קראתי לסוחר הסמים הזה בטלפון שלי) כי הוא אמר לי שהוא עסוק ושאני אתקשר אליו בעוד חמש דקות. ‘הפרופסור’ ענה לי הוא אמר לי להגיע לפארק הירקון עוד רבע שעה ושם הוא יחכה לי מאחורי עץ אלון.

 

שלוש דקות לפני:

 

סוף סוף אני יכול לראות את המשחק כדור-רגל שלי בשקט! בלי שום כאבי ראש, והכי חשוב בלי קרן. אך איך שהמחשבה הזאת הסתיימה לעבור בראשי בטיל, טיל אחר נכנס דרך נכנס בסערה בדלת ופוצץ לי את המצב רוח, קרן. נכנסה לבית, אפילו בלי לומר שלום היא הפכה אותי לעבד שלה. “וואי! איך כואב לי הראש, תראה, צבעתי את השער לבלונד, מה אתה אומר? תגיד יש לנו אקמול? הראש שלי מתפוצץ!” ועוד, ועוד, ועוד מלא דברים בשנייה. אני רק רציתי לשבת בשקט מול הטלוויזיה ולראות את המשחק שהקלטתי בליל אמש שהיא לא נתנה לי לראות כי היא גרמה לי לעשות קניות לארוחה שהיא עושה עם חברות שלה ואז החריכה אותי לחכות בחדר ומידי פעם לצאת ולהגיש אוכל. “וואי, נגמר לנו האקמול!” היא צעקה מהשירותים “לך תקנה!” היא צעקה שנייה אחרי זה. “עזבי אותי קרן! אני רואה את המשחק,” “לך תקנה! בלי שאלות מיותרות איש עלוב שהייתי צריכה לזרוק כבר מזמן!” גערה בי.  טוב, נמאס לי ממנה, רוצה אקמול?! תקבל אקמול.

“אין בעיה!” צעקתי ויצאתי מהבית.

היא תקבל את האקמול שלה חזק הפעם! חשבתי וירדתי במעלית וחייגתי ‘לפרופסור איינשטיין’.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הסאב טקסט:

 

אנחנו היינו מאד מסריחים היום כשהרמת את כל פחיות הארץ מתוך פחי הזבל היישר לתוך בטנה של העגלה שלך. אני רק התבוננתי בך מהצד – ספק נגעלתי, ספק ריחמתי. הלכנו לעשות אמבט, כן שני גברים בגיל החמישים לחייהם באמבט אחד חם ומוקצף בניחוח ורדים. אתה קרצפת לי את רגל ימין ואני סיבנתי לך את המצח ואחר כך את הגב. זאת חלוקת התפקידים שלנו במקלחת, כמו גם בחלוקת אוכל. הנה, תמיד נשארת לנו רק ביצה קשה אחת במקרר. אני אוכל את הצהוב ואתה את הלבן ואחרי זה אני תמיד מרגיש שבע, לא משנה מה הייתה מידת הרעב שלי. בלילה על המזרון אני ישן מאחור ואתה מקדימה. חלוקת התפקידים בינינו לא מוגדרת ושונה, כמו גם בהבדלים באופיינו: אני יותר שאפתן, כריזמטי, דעתן, אך גם הפחדן, ואילו אתה הוא האמיץ בינינו אך הבור, הליצן העצוב, וזה שיודע לחלץ אותנו בסופו של דבר מכל צרה שבאה לנו מכל כיוון.

 

בלילה, אתה מתעורר בבהלה מהרצפה הקרה, כולך מזיע מסיוטים שעוקצים אותך וגורמים לך לגרד את הראש בלי הרף. ואז אתה לוקח את הרובה, “לא!” אני צועק, אבל אתה לא מקשיב לי ומרוב פחד וייאוש אתה יורה לעצמך בראש אבל אני זה שנפגע ועובדה-אתה קם, מנגב את שאריות הדם מהרצפה, הולך למכולת שפתוחה גם בלילה קונה בקבוק של ‘ערק גמלים’ בלי שום כוסות (לי אתה אף פעם לא מציע) אחר כך הולך לתחנה המרכזית, נמרח בישיבה על עמוד בצד ומחכה. “למה אתה באמת מחכה?” שאלתי אותך פעם אחת וענית לי בהיסוס קל: “לאוטובוס הירוק עם הסורגים שהביא אותי לכאן.” ופעם אחת הוספת שאתה מחכה גם לאמא שירקה אותך וברחה לאדמה, וכי אתה מחפש את החבר מהצבא שעשה לך קטע מסריח שבגללו אתה תקוע איתי עכשיו. ואז אתה קם, קולט איזה זבוב ממזרי שמספר בדיחה לעלמה יפה עם זר פרחים, אתה מזדהה עם הבדיחה ונקרע מצחוק. אני מרים את יד שמאל וסותר לך בחוזקה ואחרי שנייה (שמרגישה כמו נצח), אתה מחזיר לי ואני נופל לתוך ערימה של קופים והם מעיפים אותי לתוך ערימה של זבל. אתה מחייך ומבלי לבקש סליחה אתה קם ואני אחריך. אני חייב לתפוס פיקוד, חייב להוביל אותי אל הקונטרול שלך.

 

כשיורד הערב אנחנו חוזרים לדירה. אמבטיה, צהוב של ביצה, הצד הקדמי של המיטה, והסיוטים… סיוטים עד שאתה לוקח את הרובה בשביל להביא לעצמך כדור בראש (כדי שאני אפגע) אבל הפעם אני מנסה וקצת מצליח להשתלט על העניינים. סטירה חזקה אני נותן לך: “לא ירון! לא יהיה!” אתה צורח עלי בכוח וחובט עם היד בראש ומעיף אותי על הרצפה, ואז זוחל בקושי לקצה של החלון ואני מחזיר לך בצעקה: “בצבא אתה היית הלוחם!” שפתינו יורקות אחד על השני: “מת! אלוהים אדירים! מת! לא רוצה יותר לחבר לעצמך את השברים מהרצפה!” וצעקה עם דמעות של דם אתה צועק מהחלון לכל מי שעובר ברחוב: “צא ממני, צא ממני רעל מיותר. אני חייב להמשיך ללכת מכאן!”

 

זה היה בדירה או אולי על ספסל בקצה של הגינה. הוא שכב שם כשעיניו פקוחות או שהיה עיוור לגמרי, בין שיחים או בין שתי ספות גדולות. צחנה עולה ממנו והאהבה מזמן אינה התרופה למקרה הזה שלו. אולי הוא שם? אולי הוא פה? ואולי בשום מקום? מת אולי חי? את זה רק הרופא שיגיע מתישהו יקבע

אבל מה שכן הוא לא לבד, הוא תמיד ביחד, אף פעם לא בנפרד.

 

 

 

דרך הצד השני של הראש:

 

 

שכבתי על המיטה בבית החולים וראשי היה מעורפל לחלוטין. לא היה לי שום ניחוש על מי אני ואיך הגעתי לכאן. שכבתי בלי זיכרון ובלי מודעות עצמית בכלל. ויותר גרוע עם גבס על הרגל. למה? כי היא נשברה. איך היא נשברה? אין לי שמץ. פניי מגרדות בגלל שלא התגלחתי, משהו בי ממש שונא להיות עם זיפים. אני שוכב על המיטה הזאת כבר שבועיים. בשבוע הראשון הייתי בקומה, והשבוע השני ערני לחלוטין, אני מעורער מאד ולא מצליח להירדם בלילות מהפחד שמחר אני לא אקום. באו לפני יומיים לבקר אותי שני שוטרים עם מדים כחולים, שאלו אותי שאלות על איזה בנק שנשדד ולי לא היה שמץ של מושג על מה הם מדברים בגלל שאיני זוכר דבר.

בחדר שלי בבית החולים מוסתר מאחורי וילון ירוק עוד בן אדם. מימיי לא ראיתי את פניו בגלל שכל היום הוא מסתתר מאחורי הווילון ומדבר ללא הרף בסלולר שלו עם איזה וסרמן אחד ולא נותן לי לנוח כמו שצריך. זה מוזר, כי כשאני חושב על זה ככה, הוא פה יחד איתי מהרגע שהגעתי לפה ולא ראיתי אותו אף ולא פעם אחת. לא ראיתי אותו קם מהמיטה ללכת לשירותים (המיטה שלי היא בצד של השירותים). אולי יש לו קתטר? לא ראיתי אותו עושה סיבוב בחדר, ואפילו אף אחד גם לא בא לבקרו. טוב, זה לא שמישהו בא לבקר אותי או שאל עלי. הדבר היחיד שאני יודע על שכני, שיש איזה מישהו בשם וסרמן שיושב לו על הראש.

 

השעה כבר עשר בערב וחשוך בחוץ. דלת החדר שלי סגורה והרגל שלי מתפוצצת מכאבים, אז צפצפתי בלחצן האדום הזה שהרופאים הביאו לי כאשר אני אזדקק למשהו דחוף. אני חייב משככי כאבים אבל שום אחות לא הגיעה לבדוק מה הבעיה איתי. צפצפתי שנית ושלישית ועדיין לא הייתה תשובה.

בדרך כלל אחרי צפצוף אחד האחות מגיעה אחרי חצי דקה, עכשיו אני מחכה כבר כמעט עשר דקות בלי שום תשובה. “אחות!” התחלתי לצעוק “אחות!” אבל אף אחד לא הגיע. לפתע שמעתי את דלת החדר שלי נפתחת, זאת בטח האחות: “עכשיו מגיעים? עוד שנייה והרגל שלי הייתה יוצאת מהמקום!” צעקתי לפני שראיתי אותה. אך זאת אינה הייתה אחות ‘רגילה’, היה זה איש עם בגדים שחורים וחלוק של רופא. שערו היה שחור ומוחלק לאחור בעזרת ג’ל, הוא היה גבוה נורא, היו לו זיפים ועל עיניו היו משקפי ראייה. הוא גם החזיק בידיו תמונה: “אתה ירון דההון?” שאל בקור רוח. “כן, אני ירון, למה?” השבתי “אוקי, אני מבין.” הוא קיפל את התמונה, שם אותה בכיסו. אחרי זה הכניס את ידו מתחת למכנסיו והוציא אקדח עם משתיק וכיוון אותו אליי “לא! בבקשה!” התחננתי, ובגרון חנוק של תינוק שבא לבכות שאלתי: ” אבל למה?”

“וסרמן מוסר לך ד”ש, ותודה על הכסף.” ענה, לחץ על ההדק, והכל נהיה שקט ואיטי פתאום והכדור התקדם לאט  לאט  לראשי.

 

הכדור פגע לי בראש ואני נפלתי על הרצפה ואז מהר באה אמא והרימה אותי ובצחוק אמרה: “אוי ירון, אתה  כזה מצחיק, מחר אתה סוף-סוף בן שנתיים.” והעמידה אותי שנית ואחר שנייה שמעתי אותה צועקת על אחיי הגדולים שיפסיקו לשחק עם הכדור בבית כי זה פוגע בי ואז נפלתי שוב. אך כשנפלתי שנית הייתי על הכיסא בבית הספר, ישבתי על-יד בשולחן הכיתה ליד טלי שהייתה האהבה הראשונה שלי בחיים. הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עלי גם. פנייה היפות לעולם לא יצאו ממוחי. אך לפתע פנייה התחילו להשתנות ונהפכו להיות גבריות יותר, הלסת שלה התרחבה וזיפים קטנים בצבצו להם מתחת לפה שלה, הגבות שלה התחברו מעט וצבע עורה הפך כהה ושערה שהיה ארוך ומתולתל הפך קצר. היא נהפכה להיות דומה לי, מהבהלה הסבתי את מבטי לאחור וראיתי שאני נמצא בחדר השירותים בבית שלי, הסתכלתי שנית ישר וראיתי שאני הסתכלתי על השתקפותי במראה. אני כבר בן שבעה-עשרה ויש לי זיפים מעצבנים. אני מחזיק ביד סכין גילוח ואיך שאני בא להתגלח צלצול הסלולר שלי קטע אותי. עזבתי את הסכין ועניתי. זה היה רייפאל החבר הכי טוב שלי וזה שבעצם הוביל אותי לעולם הפשע.

כשסיימתי את השיחה וניתקתי לא הייתי בחדר יותר אלה מצאתי את עצמי יושב בתוך הרכב של רייפאל. רייפאל היה רוסי שמן וקירח, הוא היה שיכור ונסע נורא מהר כשסירנות המשטרה נשמעות בחוזקה מאחורינו ודופקות לנו את הרכב, הסתכלתי על המושב האחורי ולא האמנתי שבאמת פאקינג גנבנו כספומט ששטרות לא מפסיקות לצאת ממנו. היינו אז בני עשרים ולא התגייסנו בגלל כמה בעיות עם החוק הארור. אני רק רציתי להתחתן עם הילה שהיית החברה שלי באותו הזמן ולא היה לי כסף אז בלב לילה הרמנו את הכספומט הזה: “תחזיק רגע את ההגה,” רייפאל ביקש ואני עשיתי כדברו בלי שאלות מיותרות. הוא הוציא את גופו החלון וירה לאחור ופגע בניידות שרדפו אחרינו ובשנייה הכול החשיך “תדליק את האור.” שמעתי מישהו אומר. כשהאור נדלק ראיתי שאני הגעתי לחדר וורוד, יושב על כיסא פלסטיק מול טלוויזיית פלזמה שדבוקה על הקיר המשדרת סרט פורנו לסבי. אני לא יושב לבד, אני יושב בחצי מעגל כשבאמצע יושב על ספה אדומה בנאדם מבוגר כבן שישים הלובש חליפה לבנה ומאחוריו עומדת בחורה כוסית כל-כך שנראה כאילו לקחו אותה מאיזה חלון ראווה של החלונות האדומים. שערה היה שחורה והיא לבשה על גופה רק חזייה ותחתונים שחורים וכל שדיה העסיסיים התמקמו להם מול עייני וצעקו לצאת החוצה. מצד שמאל שלי יושב רייפאל שהיה נראה מבוגר יותר, בערך כבן שלושים. לידו יושב בחור נאה גבוה עם משקפיים ששערו מוחלק לאחור ומשמאלי ישב בחור גוץ וריח של עובש נודף ממנו “איףף, מה זה לעזאזל הרח הזה?! עדיין לא התקלחת מאתמול אלישמע?” צעק זה עם החלפה הלבנה “רבתי עם דינדה. היא לא נותנת לי להיכנס לבית, מקלחת אני אפילו לא יכול לעשות,” השיב לו הגוץ שליידי ואנחנו גיחכנו קלות “בלאט, אבל וסרמן, איפה בסופו של דבר נחזיק את כל הכסף שנשדוד מהבנק?” שאל רייפאל “במקלט של ירון,” זה עם החליפה השיב (שהוא כנראה אותו וסרמן) והסתכל עליי “כן, לפי התוכנית,” השבתי בביטחון, לא הספקתי למצמץ והייתי בתוך כספת של בנק מעביר בזריזות עם הגוץ המסריח כסף ויהלומים אל לתוך שק גדול שחור כשפניי מוסבות בעזרת מסכת גרב שחורה “מהר!” הגוץ גער בי כשהוא עם הגב עלי ומחפה עלי עם אקדח. לא שמתי לב ומצאתי את עצמי יושב בתוך רכב ונקרע מצחוק יחד עם רייפאל שנסע במהירות: “דפקנו את וסרמן הטיפש!” רייפאל צעק “כן אה! דפקנו את האמא של הזקן הטיפש!” זרמתי איתו וזרקתי כמה שטרות ירקרקים שהיו ביד שלי לאוויר כשלפתע הרגשנו דפיקה חזקה ברכב מאוחר שגרמה לנו טיפה לסתות מהכביש. הסתכלתי במראה וראיתי שמשאית גדולה נתקלת בנו בכוונה, המשאית נתקלה בנו שוב ורייפאל איבד שליטה “תזהר!” צעקתי לו והכל התהפך בתוך עצמו ונעשה חשוך ולאחר מכן מצאתי עצמי שוכב פה, בבית-החולים והכל נהיה ברור לי יותר פתאום.

עכשיו אני יודע איך הגעתי לכאן, עכשיו אני יודע מי זה וסרמן הזה ומה אני עושה כאן בבית החולים. אני זוכר שתמיד כשהיו אומרים לי ששנייה לפני שמתים החיים חולפים לך מול העיניים הייתי סקפטי, מסתבר שזה נכון.

 

ואז הכדור יצא לי דרך הצד השני של הראש.

 

 

 

 

The Good World:

 

 

“אני  לא יודע, אין בי פחד. אבל אני יודע שאמות כאשר אני אגיע לשדה,” השבתי למדריך הצניחה של הכדור הפורח. המדריך מוזר, על ראשו יש סיר המחסה חצי ממצחו ועל עיניו משקפיי שמש גדולות ומתחת לאפו ממוקם לו שפם ענק שמביא לו מראה אותנטי – פסיכודאלי. “זה בסדר ירון, מהיום אין יותר מוות,” השיב. לקחתי צעד לקראת מעקה הסל של הכדור פורח והסתכלתי על הנוף הירוק שהיה שרוע למרחקים אדירים. לפתע פיצוץ עז נשמע ועשן נוראי הגיח ממקום לא ידוע, השמים הפכו אפורים והכדור שלנו איבד שליטה. אך זה לא הפריע לי, לא הייתה לי את הבעיה למות. שמתי רגל אחת על המעקה. סובבתי את ראשי לאחור בשביל להסתכל לחיוב על המדריך אך הוא לא היה שם, לגיטימי. קפצתי מהכדור והתחלתי לפול מהר, מרכז הרוח התרכז לי בפנים אך זה לא הפריע לי. “היי ירון,” שמעתי אותך אישה אחרי הרבה מאד זמן שלא שמעתי. הסבתי את מבטי קדימה וראיתי אותך. תלתליך המחוברים לראשך היו עדיין חזקים והם עם השמלה האדומה שלבשת, התפזרו ברוח. את היית עדיין צעירה ויפה ובלי שום קמט. התגעגעתי. “איפה את?” שאלתי אותך “אתה לא זוכר? נפלתי מהבניין.” השבת לי בקריצה ובי עלתה צמרמורת קלה “אני מתגעגע,” אמרתי לך וידיי נראו שנית צעירות, קרבתי את ידיי אלייך ואת גם קרבת את שלך אליי וכך הרוח התחילה להתחלש כשהיינו בנפילה ארצה. באנו לגעת אחד בשני ומוזיקה נעימה נשמעה לה ברקע. “הגיע הזמן לקום.” אמרת ונעלמת כלא היית.

שעון המעורר המטריד העיר אותי בשעה חמש בבוקר במקום בשעה שש, טוב ככה זה שהשעון הפך לשעון חורף ולא כיוונת אותו לפני. ראשי כואב כאילו ירו לי בו. התארגנתי לעבודתי כשאני מסתכל על המיטה הזוגית הריקה שלי, פעם היה בה עוד מישהי שחלקה אותה יחד איתי והיום היא קבורה עמוק בתוך האדמה יחד עם כל ילדי כבר עשרים ושלוש שנה. כן, השנה זה יהיה עשרים ושלוש שנה מאז הפיגוע במגדלי התאומים שאני בגלל עבודתי נאלצתי להישאר בארץ. תמיד אני חושב על הדרך האירונית שבה ניצלתי מאותו האירוע, אם לא היה מרד בכלא ולא היו צריכים את כל הסוהרים שיישארו הייתי טס ונשרף יחד איתם. בסדר, בקרוב גם התור של הזקן הזה יגיע, בכל זאת אני בן ששים ושלוש. רק עוד קצת ואני יתאחד עם משפחתי היקרה.

אז עליתי על מדי הסוהר האפורים שלי, שמתי את כל דרגותיי, הסתכלתי במראה וכל יום אני מתפעל איך הזמן טס. לפני רגע היה לי שער שחור והיום הוא כבר לבן והפנים שהיו פעם סמל סקס היום הם פניי דיכאון המשדרים אנטיפטיות לעולם ולסביבה. כל קמט וקמט הוא עוד סבל וסבל שעברתי בחיי. לפחות העבודה הקשה משאירה אותי בחיים, אני עובד כנגד אלה שעשו רע ובכל יום ויום אני רואה את הרוע במבטם. כן, רק בגלל יצר הרוע שיש בכל איש ואיש אני עושה את לחמי הדל.

 

הגעתי לבית כלא כשגשם חזק מכה בגבי. נכנסתי בשעריו הגדולים וחיכיתי לכל הקללות ולכל האנשים הטיפשים שעבודים יחד איתי. אך לא, לא היה שום קול קללה הבוקר. לא הייתה יריקה בפנים, לא היה כלום. חדרי האסירים היו ריקים ודעתי התבלבלה. יכול להיות שכל האסירים ברחו מהבית כלא ורצחו את כל הסוהרים שעבדו יחד איתי? יכול להיות שאני נשארתי בודד גם בעבודתי הזאת? התקשרתי לאמנן מנהל הכלא שאמר לי שאין מה לדאוג ושהמשיח הגיע בלשון ליל וזיכה את כולם מהאשמה הגדולה שלהם. תחילה לא האמנתי לו, הרי איך יכול להיות שהמשיח הגיע ואיני יודע זאת? למה אף אחד לא תרח להגיד לי את זה? ומה עכשיו? כשאין אסירים אז גם אין מי שישגיח אליהם ואם אין אסיר אחד כזה אז גם אין אותי. במילה אחת – מובטל. יצאתי מהבית כלא שאני מבולבל לחלוטין. אולי זאת מתיחת אחד באפריל? לא, היום השלושים בספטמבר והכל נראה כל-כך רגיל. לפתע ראיתי כמה רכבי מנהלים שחורים עוצרים בצד כשמתוכם יוצאו אנשים גובהים עם חליפות לבנות. שאלתי אותם “מה קורה?” והם אמרו לי שסגרו את הכלא כי יש רק טוב בעולם בגלל שהמשיח הגיע לארץ והם הולכים להפוך את הבית סוהר ש ל י לאיזה פרק מים ייחודי שכל רווחו ילכו לתרומה לאנשים החלשים באוכלוסייה. ברור לי שחלק גבוה מזה ילך אליהם, אנשי העסקים המפוקפקים האלה. לכולם יש אינטרסים. אחד מהם שאל לשמי “ירון דההון” עניתי “יש לי משהו בשבילך.” הוא הכניס את ידו לכיס החליפה והוציא ממנה מכתב התפטרות ופנסיה משומנת לכל המשך חיי והגיש לי אותה תוך כדי שהוא מוסר לי את ברכת המשיח ואיחל לי המשך חיים נהדרים.

איכס, כל היופי והטוב הזה מגעיל אותי, ועוד עכשיו שאין לי תעסוקה וזה יגרום לי לשים קץ לחיי שגם ככה היו ריקנים מלכתחילה.

 

שבתי לביתי עם מכתב ההתפטרות והפיצויים, קימטתי אותו וזרקת אותו על הרצפה. נגשתי לספה, הדלקתי ערוץ חדשות וראיתי שכן, כל העולם טוב עכשיו. כולם חפים משפע, כולם נאורים וחפים מכל אשמה שהייתה להם אי פעם. נקישות נשמעו מהדלת “מי זה?!” צעקתי ונגשתי לדלת אך לא הייתה תשובה. צעדתי בעצבים ופתחתי את הדלת ו..ליבי חטף מהומה, אלה היו שלושת ילדיי ואשתי המנוחה. אני והיא הסתכלנו אחד על השני, עיניה עדיין היו ירוקות, תלתליה עדיין היו זהובים בעצם הכל היה אצלה אותו הדבר, רק הצבע העור שלה התבהר. הרמתי את ידי קדימה ופתחתי את כך היד. היא הרימה את שלה והתקרבה לכף ידי. לאט, לאט כפות ידנו התקרבו אחד לשני עד שנגעו זו בזו והתחברו “רק חלמתי עליך הלילה” לחשתי ובלהט הרגע משכתי אותה לגופי, שמתי את ידי על מותנה והרחתי את צווארה והתנשקנו כשילדיי מחבקים את שנינו בצאלה ובבכי.

 

שנה לאחר מכן.

 

אני ורעייתי קרן יושבים בסלון זה ליד זה, לא מדברים ולא מרוצים. תחושת ההתגרשות החזקה מאי פעם. “אתה כלומניק.” היא כל פעם גוערת בי בגלל שאני מובטל. “מעל העננים היה יותר שמח, היה לי רומן עם קורט קוביין.” היא נוהגת להזכיר לי כל הזמן. וזה עוד כלום, ילדיי בכלל לא מתקשרים איתי וכל היום בשייח עם המשיח. לפעמים אני מתגעגע לרגעים האלה שהייתי לבד עם העבודה שלי בתור סוהר. הייתה לי תעסוקה וכל יום היו דברים חדשים וקשים שהיית מתעסק איתם. היום אני באמת סתם, יושב בבטלנותי על הכורסה האדומה שלי ומחכה שמשהו יקרה, אבל שום דבר לא קורה והמציאות הטובה הזאת שנקלטתי אליה חוסמת אותי להיות מי שאני באמת. שיזדיין המשיח. “נו ירון.. אתה לא מתכוון ללכת לחפש לעצמך עבודה חדשה בשביל לפרנס אותנו?” עקצה אותי קרן “אני חושב על זה,” השבתי לה. שנה שעברה, עוד לפני כל הקטע עם המשיח והעולם שהפך לטוב והחזיר את המתים לחיים אז היה מה שנקרא ‘אבטלה’ ולא לכולם היו מקומות עבודה וגם תשעים אחוז מהאוכלוסייה שגם עבדה לא עסקה באמת במה שהיא רצתה. אז מה נגיד על המצב היום כשכל המתים שבו לחיים? האבטלה חוגגת! אנשים משתגעים. וגם אין מה לראות בטלוויזיה כי כל השידורים עוסקים רק ברגעי מפגשי משפחות עם היקירים שלהם והמנחים הם שדרני עבר שמתו. ועוד יש אותי ואת כל אלה שעבדו בשירות החוק שבכלל הכי נדפקו מהמצב האירוני משהו הזה שנוצר. “טוב אתה מתכוון להישאר כאן עוד הרבה זמן ולחשוב?” עקצה אותי שוב פעם קרן ולי נמאס ממנה כבר. קמתי והלכתי באמת לחפש עבודה. או משהו כזה.

 

יצאתי מהבית כשעצבים עוטפים את דעתי. כל כך הרבה אנשים יש בחוץ שאי אפשר לצעוק אפילו בשקט את כאבי מבלי שיבחינו בי. כולם פה נתקעים בי, נראים בודדים, לא מבינים למה החזירו אותם לארץ המובטחת הזאת. לא כולם מתחברים בדיוק לבית המקדש החדש שנוצר ולכל הנוהל “עשה לי טוב” הזה שבא איתו. אשתי לא מבינה שהעבודה היחידה שהייתה לי בחיים זה להיות סוהר? ועכשיו כשכולם הפכו ל’אנשים טובים’ לא תהיה לי שום עבודה. אשתי חזרה צעירה אבל אני המשכתי בחיי והזדקנתי והמוח שלי חלוד מידי בשביל ללמוד מקצוע חדש. מרוב עצבים הרמתי אבן שהייתה על שפת המדרכה וזרקתי אותה לעבר מכולת שחלון הרעבה שלה התנפץ מייד עכב לזה. לאחר שנייה איש שמנמן עם שפם וקרחת הלובש גופייה צמודה כשכתמי זעה דבוקים עליה יצא כשהוא לא מבין מה קרה וצעק בקול רם לעבר ההמון תוך כדי שהוא מחזיק את ראשו “מי עשה את זה?!” אני ישירות הסתובבתי לאחור והתחלתי לצעוד נגד הזרם כשלפתע שמעתי ילד צועק “האיש הזקן עם החולצה השחורה הזאת עשה את זה! ראיתי אותו!” התחלתי ללכת יותר מהר “היי אתה!” האיש קרא והלכתי החלה למהר עוד יותר “בוא הנה לפה עכשיו! לאן אתה בורח?! –” ואז הוא אמר מילה שגרמה ללבי להחסיר פעימה: “-פ-ו-ש-ע!” פושע?! אני?! “תפסו אותו!” הוא צעק ואני התחלתי לרוץ בכל הכוח הדל שנותר בי עם השנים חזרה לביתי.

“מה אתה מתנשף ככה?” אמרה קרן ואני לא הגבתי לה. לקחתי תפוח ירוק מהשולחן בסלון ונכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת אחרי.

פשע = עבודה. איך לא חשבתי על זה קודם כל הזמן הזה? אני הייתי בטוח כשהמשיח הגיע אין יותר מה שמכונה “פשע” אבל הנה, במויי ידי יצרתי דבר כזה. לא פעם ולא פעמים אנשים נשלחו למעצרים בגלל נפוץ שמשות חנויות ואז היה עבודה. אז מה אני צריך? אני צריך ליצור פשעים. להאשים בהם אנשים אחרים וכך הם ייכנסו לכלא ובכך יהיה לי עיסוק משמעותי וזה מה שאומר שאשתי תחדל מלעקוץ אותי על בטלנותי הנמשכת. אבל איך אני אעשה את זה? הרי גם אם אעשה פשעים איך אאשים בהם אנשים אחרים? חשבתי וחשבתי ולא עלה בדעתי שום רעיון מוצלח ולרגע גם ייאוש החל לעלות בי שלישית. הסתובבתי בחדרי בפרעות והתפוח שבידי כבר היה גמור. פתחתי את אחת ממגירות השולחן בחדר בשביל לקחת סיגריה המוסתרת בין כל הדפים שיש בו כשלפתע אני שם לב לדף ממש מקושקש. הרמתי את הדף כשאני רואה שבין כל הקשקושים האלה (שעשיתי אותם עוד לפני שהמשיח הגיע לארץ) שמות של אנשים שאני שונא. כאלה שדפקו אותי במהלך השנים שהייתי בודד. כמו בעל הבית עם שכר הדירה, כמו גנבת חנייה אחת, כמו שקרים שמכרים סיפרו לי ועוד שמות של אנשים שדפקו אותי בחיי.. אני זוכר שתמיד אמרתי שיום אחד הגלגל יסתובב וכל העול שעשו לי בחיי הם יקבלו ישר לפניהם. ואז, אז המזימה להחזרת העבודה צפה לי בנהר המחשבות.

הלכתי למטבח, לקחתי את הסכין הכי חדה והכנסתי אותה אל מתחת למכנסיי, קרן נרדמה כשעיינה פקוחות מול הטלוויזיה. למה עיינה פקוחות? אני אסביר. כי כשהיא נשרפה בבנייני התאומים לפני עשרים וארבע שנים היא נשפרה כשעיינה פקוחות כשהיא מביטה על ילדנו בבהלה. רצתה לצפות בהם עוד כמה שניות לפני שהיא מתה ועכשיו כשהיא חזרה לחיים כל פעם כשהיא הולכת לישון עיינה לא נעצמות ולהפך, הן נפקחות אפילו עוד יותר ממה שבדרך כלל, ואישוניה נהפכות לאדומות. אז יצאתי מהבית בשקט. הרגשתי עקצוץ ברגל מהסכין. השעה הייתה כבר שתים לפנות בוקר וזה בטח אומר שיש פחות אנשים בחוץ. הלכתי באחת הסמטאות לחפש איזה הומלס שלאף אחד כבר לא ממש אכפת ממנו. אה כן, שחכתי. כבר אין יותר הומלסים מאז שהמשיח הגיע. אז חיפשתי כל אדם הנראה לי קצת בודד. התקדמתי במעלה הרחוב הצר וכל האנשים סביבי מסתובבים בזוגות. ואז ראיתי אותו – אפשר להגיד “אותה” מתקדמת לעברי. בחורה בשנות העשרים לחייה, שערה אדום פזור לכל עבר, סריג בורדו על גופה וג’ינס שחור רגליה. פנייה היו חיוורות מעט וזה הזכיר לי את קרן מה שהדליק אותי יותר. הייתה לה גם נקודת חן מתחת לעינה הימינית שהייתה אדומה מעט, שבישרה לי שבכתה לפני כמה רגעים. היא התקדמה מולי ואני התקדמתי לעברה. הרחוב היה ריק מכל נפש וחשבתי שזאת ההזדמנות. התקרבנו אט, אט אחד לשני וכשבשנייה שעברנו אחד את השני תוך כדי שמבטי מורכן ארצה, שלפתי את הסכין מתוך מכנסיי כשאני מרגיש שאני שורט בו את עורי ובעיניים עצומות נעצתי בגבה, ללא רגש וללא מעצורים וללא פחדים וללא כל כוונת חרטה, את להב הסכין הגדולה והיא צנחה ארצה ללא שום מילה. חיש מהר הרמתי את הגופה שלה ונכנסתי איתה לאחד הסמטאות הצדדיות ועם הסכין חרטתי לה על ביטנה את שמו של אחד האנשים שאני יותר שונא בחיי “קחזיזקא מורצינגור” (שעשה לי בחיי מספר ‘קטעים’ מסריחים בחיי כמו לדרוס לי את הכלב, לתפוס לי את מקום החנייה הקבוע שלי ואפילו פעם אחת בחג הפורים לקח לי את משלוח המנות שלי כשהוא הכחיש כמובן את המיוחס לו). והשארתי אותה מוטלת על רצפת הסמטא ויצאתי ממנה מהר וניסיתי להראות אדיש למצב וחשבתי על איזה תענוג לחזור להיות סוהר ועוד שהאסיר הוא לא פחות מקחזיזקא, אבל זה לא מספיק רק איש אחד. אז הלכתי לתחנת דלק ושם החדרתי את להב הסכין שלי בכמה עובדים שעל גופם חרטתי עוד כמה שמות של אנשים שאני שונא והמשכתי הלאה ונתקלתי בעוד ועוד אנשים ואפילו שרפתי איזה גן חיות בדלק שגנבתי מתחנת הדלק שכמובן השארתי בבירור בו ראייה שתקשר אחד ממקורביי השנואים לשמצה. אחרי ליל הדמים שעבר עלי חזרתי הביתה. לא לפני שאני שורף את בגדיי באחת הסמטאות בכדי שלא יהיו עלי חשדות. את הסכין שטפתי והחזרתי למקומה במטבח והלכתי להתקלח כשהרגל שלי מדממת כתוצאה של חיכוך הלהב בה. הלכתי לישון כשקרן במיטה גם, עליתי עליה בשקט בשביל לא להעירה “איפה היית ירון?” לחשה אליי “חיפשתי עבודה.” השבתי ועצמתי עיניי “אני מאד מקווה שגם מצאת.” אמרה ואני לא השבתי לה. רק חייכתי ונתתי לשינה לחלחל בי.

“מממהה זהההה?!” צעקתה של קרן נשמעה והעירה אותי מהשינה, לרגע חשבתי שגילתה מה קרה אתמול בלילה ואני קפצתי בבהלה מהמיטה “מה-זה-מה?!” קראתי לה בחזרה “מה זה כל הדם הזה?” אבן ירדה לי מהלב “אתמול בערב כשאני מחפש עבודה נתקלתי בזאטוט,” גמגמתי וחשפתי לה את החתך ברגל שנוצר מחיכוך להב הסכין בה “וואי זה נראה עמוק! הזאטוט הזה הוא זה שעשה לך את זה?!” “כן!” השבתי בקריאה נרגשת והרגשתי שככה אני מוציא אותי מכל התסבוכת, “אני לא מבינה! פשוט לא מבינה. המשיח ירד לארץ, הביא לכולם את הדבר הטוב אשר הכי רצו. אחרי זה עשה שלום בין כל העמים ונשארו עדיין אנשים רעים?! לא הגיוני! אתה בטוח שנקלעת בזאטוט?” “כן! את לא מכירה אותם – את בני האדם?! הרי כל מה שתביא להם הם תמיד יחפצו בעוד ועוד ואין להם שום תחושת סיפוק אמיתית ממשהו אף פעם!” “בוא אני יחבוש לך את זה לפחות,” אמרה ונגשה לארון התרופות “תגיד איפה התחבושת?” שאלה אך לפתע – דפיקה בדלת. “מי זה?” קרן קראה ואני נתקפתי בהלה קטנה “אנחנו מחפשים את ירון דההון.” נשמע קול סמכותי מעבר הצד השני ואני הלכתי בצליעה למקלחת “רק רגע.” קרן השיבה ונגשה לפתוח את הדלת ואני נעלתי את דלת המקלחת אחריי והצמדתי את האוזן שלי לדלתה בשביל להקשיב לשיחה “שלום אנחנו מחפשים את ירון, הוא נמצא?” “מי מבקש?” “אנחנו שלחי המשיח ובאנו לשאול אותו כמה שאלות על כמה דברים שקראו בליל אמש,” “מה קרה ליל אמש?” קרן שאלה ואני חיפשתי איזה משהו להסתיר את החתך ושמעתי אותם ממלמלים משהו “רגע אני אקרא לו,” קרן השיבה ודפקה בדלת המקלחת. “ירון, יש פה שני שלחי משיח שרוצים לדבר איתך על משהו,” “תגידי להם שאני משלשל” השבתי. “הם אמרו שהם מצטערים על אי הנוחות פשוט זה מאד חשוב,” “תגידי להם שיבואו אחר כך, כואבת לי הבטן,” קרן אמרה להם מה שאמרתי “טוב, הם אמרו שהם יקפצו לעוד מישהו ואז יחזרו לכאן,” “אין בעיה,” השבתי ולאחר כמה רגעים שמעתי את דלת הבית נטרקת. “ירון, אתה יכול להגיד לי מה העניין?” שאלה אותי קרן ואני יצאתי מהמקלחת בצליעה “כלום, זה לא עניינך,” “אל תדבר איתי ככה! זה בקשר לחתך שלך ברגל? זה בקשר לאותו ‘זאטוט’?” לא השבתי לה ונגשתי אל הדלת “לאן אתה חושב שאתה הולך שהרגל שלך צולעת ככה?” “שמעי אין לי זמן לדבר כרגע. התקשרו אליי מקודם אמרו לי שיש עבודה,” “על איזה עבודה אתה מדבר?” השיבה ואני שמתי על עצמי מעיל שחור “עבודה, עבודה, מה זה משנה? אני כבר לא מובטל. מרוצה?!” “ככה אתה יוצא לעבודה? עם הבגדים האלה?” קרן השיבה לי וזה היה מאוחר מידי לענות לה כי אני יצאתי מהבית וסגרתי אחריי את הדלת.

צלעתי ברחובות העיר מבלי לדעת לאן אני הולך. אני מרגיש שכולם נועצים בי את מבטם הלא מפוקח כאילו הם מאשימים אותי בדבר מה. איך זה אבל יכול להיות? הרי ברור שהשארתי על הגופות סימנים שיפלילו אנשים אחרים. ילדה עם קטנה עם קוקיות ועין שלישית במצח עברה ליידי והסתכלה לי על הרגל הצולעת שלי שנהפכה להיות יותר כואבת ודם רב התחיל לנזול ממנה. יכול להיות שהשארתי עקבות עם הדם שנזל לי מהרגל כל הזמן הזה וככה עלו עלי? כן! זה הכי הגיוני. לפתע משב רוח קל העיף לי את השערות הנוטרות שנשארו לי על הראש וכמה אנשים סביבי הסתכלו והצביעו על השמים וצל גדול עטף אותי. הרמתי את ראשי לשמים וראיתי שני מלאכים, האחד לבן והשני שחור, בעלי כנפיים ענקיות וחומות שעל פניהם משקפיי שמש ועל גופם חליפת טוקסידו, באים לנחות ליידי. מיד לקחתי כמה צעדים אחורה והתחלתי לברוח בצליעה “אין לך מה לברוח!” אחד מהם צעק לי ואז נתקלתי במישהו, סובבתי את ראשי וראיתי שזה המלאך השחור. הלכתי מיד צעד קדימה ונתקלתי במלאך הלבן “מה אתם רוצים מאיש זקן שכמוני?” שאלתי וירדתי על ברכיי “לא עשיתי כלום!” צעקתי עליהם ודמעות ירדו לי מהעיניים “מעבר לזה שהשארת טיפות דם מהמכנסיים שלך בכל זירת פשע, שחכת שהמשיח ירד לארץ והמשיח הוא ישות אלוהית. כאשר ר צ ח ת את כל עשרות האנשים אתמול שחכת שנשמתם מגיעה ישירות למשיח ורק אחר כך לגן עדן. רק שתהייה בעניינים המשיח החזיר את כולם לחיים.” ואז זזו הצידה שני המלאכים וכל עשרות אותם אנשים שהם הבחורה עם השער האדום עד לעובדי תחנת הדלק עמדו שם כשמבטם כועס אך רגוע תוך כדי “תבינו אותי!!!” צעקתי “תבינו אותי!!” “אתה רצחת אותי מבלי להסתכל עלי אפילו!” צעקה עלי הבחורה עם השער האדום ואז אחד מהעובדים מתחנת הדלק אמר גם “אני באתי לעזור לך כי חשבתי שנפגעת ואז פשוט נעצת בי מבלי לחשוב פעמים את הסכין הגדולה שלך!” “תבינו אותיי!!” צעקתי שנית שאני בוכה כתינוק “אין מה להבין!” המלאכים השיבו שניהם פה אחד “תבינו! מאז שהמשיח ירד וגאל את כולם לא נותרה לי שום פרנסה ואשתי לא הפסיקה לעקוץ אותי בקשר לזה! הייתי חייב לעשות מעשה בשביל שיהיו פשעים ושלי תחזור העבודה,” “זה לא מצדיק שום מקרה רצח כזה או אחר.” השיבו לי המלאכים, התקרבו אליי שנית, פרסו את כנפיהם וחושך קר עטף אותי.

 

המשפט היה מיידי. ישבו בקהל רבבות אנשים והביטו בו מתרחש. היה זה המשיח בכבודו ובעצמו ששפט אותי. הוא היה נראה חנון שצבע עורו היה זברה עם נקודות לבנות עליו, עין אחת זהובה והאחת חומה. שערו רעמה שדומה לאריה ומבנה גופו רזה אך מוצק ועל גופו לבש בד דק ולבן. הוא ישב על כיסא השופט וגזר עלי אלף שנות חושך במרתפי הארץ. מקום שהוא קר ולח ושומם מכל יצר אנוש. גם אשתי וילדיי היו במשפט, הרכינו מבטם כל הזמן ולא יכלו להזיז אותו מהרצפה “אני מצטער!! אבל תבינו נדחקתי לפינה!” פניתי להגנתי אבל זה לא שכנע אף אחד. זרקו אותי אל תוך תא מאחורי סורג ובריח ואמרו שעוד מאה שנה יבואו לראות לשלומי “לאא!” צעקתי והתחלתי להביא מכות לסורגים “תוציאו אותי מפה!” אך זה היה מאוחר מידי והם הלכו.

 

היה חושך כמו במכת החושך והיה גם קפוא מקור. היה בכלא רק מנורה אחת שהאירה והייתי רעב וצמא, רציתי למות סוף סוף, אך הפעם לא יכולתי, כי במידה ואתאבד נשמתי ישר תגיע למשיח והוא יחזיר אותי לפה ובנוסף לכל זה הייתי בודד לחלוטין.

לפתע שמעתי נשימות מתוך עלטת החושך

“מי זה?” נשמע קולה של ילדה שואלת

“מי זאת?” שאלתי ולא ראיתי איש בתא

“אני כבר לא יודעת, אבל אתה חייב להגיד לי מי אתה!”

“אני ירון, ואת?”

“היי ירון, סליחה אבל איני כבר זוכרת את שמי.” הילדה השיב לי

“זה בסדר,” השבתי “כמה זמן את כבר פה בחשכה?” שאלתי

“זה חושך?” הילדה שאלה ואני הצטמררתי

“ברור ילדתי, ברור שזהו הח ו ש ך,”

“באמת? אני הייתי בטוחה שזה האור..” הילדה השיבה

“אז כמה זמן את כבר פה?” שאלתי

“מאז שנולדתי,” השיבה הילדה ולפתע צחקה ומייד שתקה

“ומה עשית?” שאלתי

“לא עשיתי כלום. כאן אני ישנה מאז ומתמיד, אבל יש משהו שמטריד אותי פה.”

“מה מטריד אותך?”

“בזמן האחרון, מתחת למיטתי אני שומעת רעשים מוזרים ואני בטוחה שיש שם מפלצת. תוכל לבוא לבדוק אם זה באמת?”

אני לא הגבתי לה,

“נו ירון!” היא צעקה

“טוב אני מגיע,” השבתי והתקדמתי לעברה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מי?פלצת:

 

 

אין לדעת לפעמים מי הוא הטוב ומי הוא הרע.

יש מקרים שהלבן שלך זה בעצם השחור שלי

והשחור שלי זה בעצם הלבן שלך.

ויכול להיות שהתפוח הרקוב שלי זה הפרי הבשל בשבילך

והפרי הבשל שלך, זה התפוח הרקוב שלי.

 

רשרוש מתחת למיטה.

 

“ירון, ירון!” קראתי לאחי הגדול שיבוא לחדרי החשוך. “כן, הילה!” הוא השיב מהסלון. “אתה יכול לבדוק שנית מתחת למיטה שלי אם יש מפלצת?”

“אני אומר לך הילה, אין שמה שום מפלצת!”  “נו, בבקשה תבדוק שוב, אני בטוחה שהיא שם!” אמרתי וכמעט בכיתי. “טוב אני בא,” השיב נכנס לחדרי והדליק את האור. אחרי שהוא בדק שהשטח נקי ממפלצות ולייתר ביטחון הוא בדק גם בתוך הארונות, מאחורי המאוורר, מתחת המיטה השנייה של אחותי שישנה היום אצל חברה שלה וגם מעל המדפים הוא אמר: “השטח נקי, לילה טוב היללוש. אני אשאיר את האור דולק בינתיים ליתר ביטחון.” ויצא מהחדר לעיסוקיו הכמוסים.

אני שכבתי על הגב ובהיתי בתקרה. אין מפלצות, הן לא קיימות, הכל רק בראשי.

עצמתי עיניים וניסיתי להרגיע את גופי ולהירדם. מחר אני צריכה לקום מוקדם לבית-הספר, יש לנו מסיבת סיום כיתה א’, אני צריכה להתכונן ולהיות ערנית בשביל לא לפשל.

 

כשנכנסתי טיפה לשלוות השינה שמעתי שוב פעם ר ש ר ו ש של משהו לא מובן מתחת למיטה. פקחתי את עיניי ישר ואמרתי לעצמי בקול שאין דבר כזה מפלצות והכל בראשי. הרשרוש פסק ואני טיפה נרגעתי. עצמתי שנית עיניים וניסיתי להיכנס בפעם_המי_יודע_מה# למצב השינה. אך בגלל הרשרוש שחזר וחזר לו מתחת למיטה לא הצלחתי להירדם. הרשרוש המשיך והתחזק לו ואני אמרתי טיפה יותר בקול שזה לא אמיתי ושכל הקולות הללו רק בראשי. אך הרשרוש התחזק ולאחר כמה רגעים שמעתי כאילו מישהו מרים בלטה מתחת למיטה ואחרי זה כמו השתעלויות. אני נחנקתי, הרגשתי אפילו איך טיפה של דמעה יורדת לי מהעין וישר הסתתרתי מתחת השמיכה.

“היי! לאן הגעתי?” שמעתי קול אישה אומרת מתחת למיטה והלב שלי דפק בצורה היסטרית, הרגשתי שהוא ממש הולך לצאת מתחת לעורי. התחלתי לבכות. שמעתי איך הדבר הזה נתקע לי במיטה וזוחל מתחתיה החוצה, אחרי זה שמעתי אנחה קלה ואני עצמתי חזק יותר את עיניי מתחת לשמיכתי “אחח.. כמה אפשר עוד לחפור? מעניין לאן הגעתי?” קולה של אישה מבוגרת אמר ואני רעדתי מתחת לשמיכה מפחד. הרגשתי אפילו איך הפיפי בא לברוח לו. לפתע שמעתי את המפלצת אישה הזאת שיצאה לי מתחת המיטה מטיילת לי בחדר ולאחר שנייה כיבתה לי את האור, “מעניין” המפלצת הזאת אמרה ואז שמעתי אותה אומרת את הדבר המפחיד מכל:

“מעניין מה יש מתחת לשמיכה הזאת” וצעדיה באו לכיווני ואני ממש הייתי מלאת תקווה שירון עובד עלי וזה בעצם הוא. אז המשכתי לעצום עיניים ולשחק אותה כאילו אני ישנה. הרגשתי איך השמיכה יורדת מעלי, פקחתי לאט עיניים והמפלצת הייתה שם. תחילה לא ראיתי אותה, אך הדלקתי את הפנס שירון הביא לי והארתי עליה. ראיתי שהיא מסתכלת עלי בהלם, פעורת פה, וצעקה קטנה יצאה מפיה, ואני הסתכלתי עליה וצעקתי גם. היה לה מבנה פנים אסתטי משולשי כזה, וצבע עורה היה ורדרד שאבק מכסה אותה. היה לה גם שערות ארוכות צהובות על הראש, האוזניים שלה היו ממוקמות בשתי צדדי פנייה. בחלק התחתון של פנייה היה הפה שהיה מורכב משתי חתיכות בשר אדומות גמישות שנמצאות אחת על השנייה שמאחוריהן ישנם הרבה דברים לבנים כאלה העומדים זה לצד זה בתוך כל חלל הפה, לשונה הייתה רק אחת אדומה וקצרה. מעל פייה היה כנראה האף שהיה ארוך ושפיצי כשבשתי צדדיו שני נחיריים ומעליו יש רק זוג עיניים כשעיין אחת בצד שמאל והשנייה בימין והן עגולות כאלה.

“מה אתה?!” המפלצת שאלה אותי אחרי שנרגעה “אני בת- אדם,” השבתי לה. “לא את לא,” המפלצת אמרה לי: “אני בת-אדם. את מפלצת או חייזר,” השיבה “לא.. אם כבר את מפלצת או חייזר, אני בת-אדם” השבתי. “לא את לא,” היא אמרה ואז הוסיפה “לך יש שלושה עיניים באמצע הפנים, אין לך אף- רק נחיריים שהם נמצאים במצח ובפיך אין שפתיים ואין שיניים, זה רק חור עם שתי לשונות ארוכות. ושלא נדבר על עורך הצבוע בסגול,” ואז הוסיפה “את יודעת מה.. חוץ משני אוזניים שגם לך ממקומות בשתי צדדי הפנים שהן נראות עגולות וגדולות, כל סדר הפנים שלך אחרת מאיך שבן אדם צריך באמת להראות.” אמרה לי המפלצת ואני הייתי בשוק אבל נרגעתי לאחר רגע כי היא הייתה נראית לי נחמדה, “אז מאיפה באת?” שאלתי אותה “אני ארכיאולוגית, מצאתי מערה ביער לפני חודשים..” ואני ישר קטעתי אותה ושאלתי אותה “מה זה יער?” היא בכתה ואמרה שזה מקום מלא עצים ואני שאלתי אותה “מה זה עצים?” היא אמרה שהיא לא יודעת איך להסביר והמשיכה: “..אז אמרתי שאני רוצה ללכת בתוך המערה כי היא נורא עניינה אותי והתחלתי ללכת לפני חודש ורק היום מצאתי את הצד השני שלה..” ואז המפלצת שתקה לשנייה ואמרה “אני לא מבינה, איך יכול להיות מקום עם יצורים אחרים לגמרי שלא יודעים אפילו מה זה עצים בכוכב לכת שלנו? יכול להיות שבאמת בני האדם לא גילו את כל הפלנטה שלנו?” “הילה?! עם מי את מדברת שמה?!” שמעתי את ירון צועק מהסלון “עם המפלצת!” החזרתי לו “מה? איזו מפלצת? הילה תחזרי לישון!” הוא צעק “כן, באמת.. תחזרי לישון חמודה. לכבות לך את האור?” המפלצת שאלה, “האור כבר מכובה, זה חושך עכשיו. מה, לא?” שאלתי “אני מבינה שהכול שונה והפוך בינינו. אני כבר יבקר אותך מחר בערב. אני רוצה לבדוק עוד כמה דברים.”

והיא הלכה להדליק את האור ולאחר כמה שניות שבה ליד מיטתי, התכופפה וזחלה שנית מתחת למיטה. אחרי כמה רגעים ירון הגיע לחדר ושאל: “הילה, עם מי אמרת שדיברת עכשיו?” ואני השבתי לו שנית “עם המפלצת, היא עכשיו הלכה, היא כנראה נבהלה ממך.” “טוב הילה, תחזרי לישון מתוקה. את יכולה רק להגיד לי מאיפה כל החול הזה הגיע לרצפה פתאום?” שאל “אני אומרת לך! המפלצת באה לפה, והביאה לפה גם את כל החול,” “טוב הילה, שיהיה לך לילה טוב.” הוא אמר ועצם את שני עיניו שבצדדיו והשאיר רק את עינו האמצעית פתוחה “אתה חייב ללמד אותי לעשות את זה!” “מחר אני ילמד אותך, יאללה כבר השמש במרכז השמים, אמצע הלילה.” אמר, כיבה את האור בחדרי ויצא מהחדר והפחד ממפלצות נרגע לי סוף–כל–סוף#.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צחוק הגורל:

 

 

הילה הייתה ילדה בעלת שער שחור וקצר. ענייה היו גם שחורות, ועורה היה חיוור מאד. למה חיוור מאד? בגלל שהוא בקושי היה נחשף לקרניה של השמש. למה הוא לא נחשף? כי הילה יותר מכל אהבה כל היום לישון. בעצם זה היה כל עיסוקה ביומיום. לא עסקה בשום דבר אחר, תמיד איך שהיא הייתה חוזרת מהבית-הספר, מבלי לאכול או לשתות הייתה הולכת לחדרה לישון. כל קירותיו של חדרה היו לבנות ומנוקרות כשקורי עכביש היו פזורים על התקרה. לא היו תמונות או בובות או שום דבר אחר אשר היה מסמן שילדה קטנה מתגוררת בחדר הזה. אפילו מראה לא היה בחדרה. מה שהיה בחדרה זה ארון גדול וחום שבו היו בגדייה, מיטה גדולה ודלת הייתה נעולה תמיד עם מפתח שהיה רק לה. אז כשהילה הייתה שבה מבית- הספר הייתה זורקת את התיק בפינתו של החדר. נשכבת על מיטתה, מביטה בתקרה ובקורי העכביש כשכלום לא עובר לה בראש. עוצמת עיינה ונותנת לנדידת השינה לקחת אותה איתה.

תבינו, זה לא שלהוריה לא היה אכפת לה ממנה, הם פשוט היו עסוקים מידי בעבודתם. לא היה אבא. ואמא שלה הייתה כל היום מנקה בתים של אחרים והייתה מזניחה (לא מבחירה או מרוע) את ביתה.

כן, הילה הייתה הילדה הבת שבע הכי מנוקרת בעיר.

 

זה היה ירון העכביש שראה באמת ולעומק את כל אורח החיים של הילה. איך שהיא חוזרת מהבית ספר וישר נועלת את חדרה, נשכבת על מיטתה ונודדת בשנתה, הוא רצה לשנות את זה והוא ידע בדיוק מה לעשות. כי הרי סיסמתו של ירון היא: “כל אחד מת אבל לא כל אחד חיי”. ומה שהוא רואה פה זה בדיוק מה שהמשפט הזה אומר.

הילה הייתה בבית ספר באותם הרגעים, ירון שלח רגליו, דגדג בלוטיו ושלח קוריו אל מחוץ לחלונה ופגע בעצם זר. ירון ידע במה הוא פגע כי הוא הרגיש את המגבעת הגדולה. משך ירון, משך חזק את קוריו אשר היו עושים ממשי אך חזקים יותר מפלדה ומשך בחוזקה לחדרה של הילה את הגמד העונה לשם: “קֵחֵזיזקאלישמע”. קחזיזקאלישמע היה גמד זקן מאד בעל זקן כתום וארוך, חולצו הייתה כחולה ומכנסיו ירוקות. פניו היו מקומטות ועינו היו תמיד נפולות כששחור מתחתם בגלל מחסור הגדול בשינה. מה שהכי אפיין אותו היה הוא מגבעתו הגדולה הנושאת לגובה של חמש מטר. למגבעת היו פסים עבים שכל פס היה צבוע בצבע אחר המסמל תקופה אחרת בחייו האגדיים של קחזיזקאלישמע שבאה לטמיון “הו, הו, הו,” גחך קחזיזקאלישמע לידידו ירון העכביש “נחוש הייתי בלנחש של מי אותם קורי הכותנה האלה אשר לכדו אותי בשגרת יומיומי המעורפלת והמגוונת,” אמר “כן, זה הייתי אני קחזיזקאלישמע,” השיב ירון וכד כידה “אין בצורך כידך,” השיב קחזיזקאלישמע לרעהו “אבכן בואו נהיה זריזים כי יש לי עוד הרבה עיסוקים להיום, אם בהיותך משכת אותי לחדר מלנכולי זה בהיותך לבקש ממני דבר מה, הצודק אנוכי גדול השפם?” “כן קחזיזקאלישמע,” השיב לו ירון “לחש תהייתך למגבעתי ואולי ההווה אותה,” לחש ירון לחש ולחש לתוך מגבעתו הגדולה את דאגתו להילה הקטנה, “אממ..אני יודע מה אוכל לעשות,” קרא קחזיזקאלישמע כשלפתע הצבעים אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וסגול במגבעתו החלו לזהור “צבעי הקשת,” ירון אמר בעיניים זוהרות וקחזיזקאלישמע עצם עניו, הצביע על הכרית הלבנה של הילה ומתוך אצבעו יצאה קרן לבנה שפגעה בכרית והפכה את תכולתה לצבעונית, הרים קחזיזקאלישמע את ידיו כשלפתע שמנה הרגליים של ירון גם נזקפו ובלי שליטה ירון המטיר את קוריו על הכרית של הילה אשר עטפו אותה במשי והסתירו את צבעי הקשת של קחזיזקאלישמע “היה שלום רעי הטוב” אמר לירון. נגח ראשו בתקרה ונשבר למיליוני רסיסים אשר עפו דרך החלון.

 

השמש הייתה באמצע השמים וידית הדלת הסתובבה והדלת נפתחה לה כמדי יום. הילה נכנסה לחדר בסערה (מה שלא אפיין אותה) וזרקה תיקה לפינת החדר ונשכבה על מיטתה בעצבים. כנראה שזה לא יום בהכרח מוצלח שלה. הסתכלה על התקרה בכעס רב ולפתע שמה לב לעכביש אחד די גדול שנמצא בדיוק מולה אשר ברח לאחורי הארון כאשר שמה לב אליו. לא פחדה הילה, בעצם לא היה אכפת לה אם הוא יעקוץ אותה או לא בגלל אותו התקף עצבים שלה על העולם באותה העת. ילדה בת שבע וכבר על כל העולם יש לה כעס של מבוגרים.

אט, אט  ענייה של הילה הפכו כבדות עד שנעצמו לחלוטין והשינה הנודדת חדרה למוחה ולקחה אותה איתה למקום אחר מכל פעם. המקום היה שדה ענק וירוק בעל גבעות ירוקות שהיו יפיפיות בעיניי הילה. הילה החלה להסתובב בשדה כשלפתע ראתה סולם ארוך שמגיע עד לשמים, כל שלב בו צבוע בצבע אחר מצבעי בקשת והסולם עומד במקום ואין איש מחזיק בו. הוא היה ארוך מאד וסופו היה בתוך ענן ענק בשמי התכלת. נגשה הילה לסולם ובלי פחד החלה לעלות עליו כשכל צבע אחר בשלבים של הסולם מוציא צליל מיוחד משלו כאשר הייתה אוכזבת בו. הילה עלתה ועלה עד שהגיע לענן שהיה חמים. נכנסה הילה לתוך הענן הגדול, וערפל רך כמשי עטף את גופה הקטן והזעיר. הילה התהלכה בענן הלבן והנעים כשהיא רואה סביבה ציפיות של כריות שהפכו להיות ציפורים קטנות, המשיכה ללכת והצבע של הענן הפך לרגע לכל צבעי הקשת. תוכי ירוק וענק בעל זקן כתום וארוך שנוצות זנבו צבעוניות עף מעלייה וצייץ בשיר איימה את ציוציו, הילה הסתכלה עליו בפה פעור, לפתע נשאבה לתוך הענן וגופה התפשט לתוך הענן שתחולתו הייתה צבעונית וניטרה כגשם של צבעים על האדמה.

פקחה ענייה הילה והתעוררה מחלומה המוזר אשר הביא לה גם לפתע הרגשה שלא ידעה קודם. הרגשה שדגדגה לה בבטן וגרמה לרגליה לזוז בלי שליטה. אורות, צבעים, צלילים, ו”לעשות, לעשות, לעשות” עבר לה בראש. חשבה לעצמה הילה מה היא עושה בחדרה הקר והמנוקר, יצאה בריצה ממנו וברחה מהבית שלה הישר לגינה הנמצאת בסמוך לביתה כשחיוך ענק שוטף את פניה. הגיעה לגינה, התגלשה במגלשה, הסתחררה בקרוסלה ו”נַד, נֵד, נַד, נֵד רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!” פיזמה על הנדנדה ברון יחד עם ילד אחר ששיחק עמה.  “איפה הייתי עד עכשיו?” שאלה עצמה אך מחשבתה נמחקה כאשר ראתה שעל ארגז החול יש כף חפירה כתומה ולידה שתי דליים אדומים אשר בטח ילד אחר שכח. רצה הילה, רצה אליהם מהר בשביל להספיק ה כ ל ושחלילה ייגמר. הגיעה אליהם וטירה וגדולה כמו שבאגדות החלה לבנות. אל תוך האדמה חפרה בחריצות ולהוציאה ממנה הרבה חול וממנו עשתה בוץ אותו שמה בתוך הדלים שהתמלאו וטירה גדולה החלה להבנות בגינה.

 

לבנת בוץ על לבנת בוץ אחרת בנתה הילה עד שעקפה את גובהה בכמה קומות והייתה צריכה לעמוד על כיסא גדול שהביאה מביתה לצורך בניית הטירה כשבור ענק נוצר מתחת לרגליה כתוצאה של החפירות המסיביות. לפתע, כשהיא בתוך הטירה הגדולה שהיא בנתה לעצמה, כשהיא יושבת עמוק בתוך הבור הגדול ומדמיינת את עצמה כנסיכה שמעה שמישהו קורא לה בשמה: “הילה! הילה!” לא השיבה הילה והמשיכה במשחקי הדמיון כשהיא רואה אותה חיה בטירה עם הנסיך המושלם שלה ויש לה ילדים עם שער זהוב שחיים ונהנים מכל רגע קסום. “הילה!” נשמע שוב “מההההה???!” היא השיבה בצעקה “זאת אמא שלך! איפה את?!” “בטירה!” השיבה הילה “תחזרי לבית מהר! כבר מאוחר מאד!” אך להילה לא אכפת, מה שהיא רואה זה רק אורח חיים אחר ממה שהיה לה. שבו יש סוסי פוני, יש אהבה ללא תנאים יש מי שאכפת לו ממנה. “הילה!!” היא שמעה וראתה את צילה של אימא מתקרב אט, אט וחשש עלה בעצמותיה ופחד חד שמה תחזיר אותה אימא לחייה העצובים שהיו לה לפני כן. “הילה תביני! יפה מאד שהחלטת לצאת מהבית אבל את לא רואה שזה קיצוני מידי מה שעובר עלייך?” “לא רוצה.. לא רוצה..” השיבה הילה והעיפה ידה לכל הצדדים ובעטה בכל אשר היה סביבה מתוך שיגעון העולה בה, הזוחל בה, והעוקץ בה בכל מנהרות ראשה ונפשה “אני לא רוצה לחזור לעולם לבית!!” צרחה והעיפה עוד בעיטה בתוך הטירה וחור נפער בה ועוד בוקס לצד אחר, הילה מעדה ונפלה אל תוך הבור שהיא חפרה וגרמה לכל הטירה הגדולה שהיא בנתה במו ידיה להתרסק עליה ולקבור אותה בבור בעודה בחיים.

 

“מה לעזאזל עשיתי?!” חשב ירון הכביש כאשר ניסה לשלוח קורותיו לאוויר בלנסות לתפוס את קחזיזקאלישמע אך ללא הצלחה. התעייף ירון והלך לחשכה של מאחורי הארון. חשב ולפתע הבין שלפעמים עדיף להשאיר את הדברים כמו שהם גם כשבטוח הוא שהעולם לא מתנהל בצורה הנכונה. הוא הבין שהעולם מסתובב בקצב שלו ובדרך שהוא בוחר לו ואסור להתערב לו בסיבוב. אז הפסיק ירון בלנסות לשלוח את קורותיו ולהביא את קחזיזקאלישמע שינסה לתקן את מה שנהרס בשביל שלא ייהרס עוד יותר ואז, ואז משום מקום שמע: “חה! חה! חה.” כן, זה היה צחוק הגורל שתמיד מפנה לו את הגב. אז שלח הוא עוד קור אחד אחרון וארוך למחוץ החלון כי חש הוא בדידות ולתפוס משהו לפגוע בו ולמשוך אותו שיוכל לשחק בו או לאכול. לרגע חשב שלא יפגע בכלום אך הנה, כי פגע. ניסה ירון למשוך אותו אליו אך הדבר היה כבד מידי. תפס אומץ ירון והחל ללכת על הקור בלי פחד לעולם הבא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ציוצים:

 

 

היה לה ריח מוכר, לא יכול לתאר של מה. אבל הוא היה מוכר.

 

הבדידות חדה כמו תער והיא חותכת מבפנים.

התיישבתי בפינה שלי במדרכה ונשענתי על הקיר כמו בשאר הימים וראיתי את המון האנשים הולכים ושבים וכולם נתקלים אחד בשני במרפק. לפתע הרגשתי קור עכביש נתפס לי במצח ועכביש ענק הולך עליו בדרכו אליי, ישר העפתי את הקור ממני והמשכתי לבהות בהולכים ושבים. יש כאלה שמסתובבים ומבקשים את סליחתם ויש כאלה שפשוט ממשיכים בדרכם. חלק מהאנשים הולכים בקצב איטי יחסית ואילו חלקם הגדול מנסים לרוץ כמה שיותר מהר ומהר כמנסים להשיג את קצב החיים. עבר יותר מידי זמן מאז שעזבתי את בית הוריי שהפריעו לחלומותיי לגדול ולהתפתח אך הם עדיין עושים לי טובה, ועדיין בגיל שלושים ושש הם עוזרים לי לשלם שכר דירה בתל – אביב. עד היום שאבא שלי התקשר אליי ואמר לי שהם מפסיקים להזרים לי כספים לחשבון כי אני לא עושה עם זה שום דבר ממשי וגם כי המחלה הארורה של אמא צצה לה שוב פעם פתאום והם צריכים את הכסף לכימותרפיה היקרה. באמת בזבזתי את זמני כל החיים האלה בתל אביב, בעיקר על צריכה בשביל ההרגשה הטובה. כמעט את כל כספיי וזמני בזבזתי על לקנות את החומר המשובח והמזוקק ביותר בשביל לשכוח מהבדידות ולהיכנס לקצב של המוזיקה שלי ובשביל שאני יישכח את הבדידות החדה שנועצת בי בלב בשיניה החדות והקרות את עצמה. לא היו לי חברים, לא הסתדרתי עם אף אחד כי הם שפטו אותי ושלא לדבר על ‘אהבה’ שמזמן נטשה אותי ברחוב וגרמה לי לסבול עוד יותר.

נעמדתי וקבלתי שריטה קטנה בפעם המי יודע מה בכתף ממסמר שהיה תקוע בקיר. מבלי להסתכל אני יודע שזה המסמר הארור שעושה לי את זה, כי אני בערך יושב על המדרכה הזאת חמש שנים לאחר כל פעם כשאני בבית שלי מזריק לעצמי עוד חומרים כימים לגוף.

חשבתי אולי לחזור לבית ולנוח אבל ציוץ אחר בי משך אותי לאחד מהברים הקטנים בתל אביב, אני תמיד מקשיב לציוצים שבי אז הלכתי איתו תוך כדי שאני מוציא מהכיס שלי ג’וינט קטן ומעשן לי להנאתי.

 

נכנסתי לבר הראשון שציץ לי להיכנס אליו. היה זה בר ששלט ורוד הנושא את השלט “תתריס” היה מעל דלתו. שומר שמן בכניסה הסתכל עלי בעין עצלה ונתן לי להיכנס “תודה.” אמרתי לו מתוך נימוס ונכנסתי. זה היה כמו עוד בר סטנדרטי תל – אביבי. הכניסה שלו הייתה סדין שחור שאנשים היו צריכים להרים כשהם נכנסים אליו. הבר היה קטן וברמן מושתן וגבוהה נשען על הבר ושיחק בסלולר המתקדם שלו. על הבר ישבו כמה נערים שצחקו ושתו בירה ולא רחוק מהם ישבה שם בחורה הלובשת בגדים צבעוניים ששערה המתולתל בצבע זהב נשא כמה ראסטות שעליהם מוכנסים חרוזים. עמדתי אל מול הבר וחשבתי איפה כדאי לשבת. האם לבד? האם ליד הנערים? האם ליד הבחורה? ציוץ צייץ לי לשבת ליד הבחורה, ואני כהרגלי תמיד הולך אחרי הציוצים.

התיישבתי לידה וראיתי שהיא אינה שותה דבר. ידיה החזיקו את פרצופה שנשא מטה והיא הייתה נראית כמוטרדת. הברמן ניגש אליי ואני הזמנתי ממנו שני שוטים של ערק גמלים. האחד בשבילי והאחד בשביל הבחורה המוטרדת. הברמן הביא לי את השוטים יחד עם שתי לימונים חתוכים.  “אל תהי מוטרדת, רוצה לעשות איתי לחיים?” שאלתי אותה בהיסוס והיא הרימה את ראשה. ישר הבחנתי בעיינה הירוקות מבעד מועד, שפתיה היו אדומות כמו דם והיא הייתה לבנה כשלג. מבט של רצינות פקד את פנייה כשלפתע זיק חיוך קל עלה על שפתיה “בשמחה,” השיבה לי בהרמת גבות, ואני התפלתי כי חשבתי שאקבל ממנה סירוב. מזל שאני מקשיב לציוצים. הרמתי את הכוס שלי והיא הרימה את שלה, “לחיים!” אמרנו ביחד ושתינו אותו ביחד. היא הניחה את הכוס שלה וראיתי שהיא לא לגמה ממנה כלל “למה לא שתית?” שאלתי אותה “כי אני לא שותה, רק רציתי לעשות אתך ‘לחיים’, אבל הנה, שתה גם את זה,” אין בעיה,” השבתי והרמתי גם השוט השני. “אז מהו שמך?” שאלתי אותה והיא צחקקה “מה זה ‘מהו שמך?’ מה אתה סופר?” “ארכיאולוג,” השבתי בצחוק והיא צחקה “סתם, סתם אני קרן, מהו שמך?” אמרה וקרצה “אני ירון,” השבתי והושטתי את לה את ידי ללחיצה “היי ירון, שם מצחיק ‘ירון’,” צחקה ולחצה לי את היד שהייתה רכה וקרה מאד שכמעט לא הרגשתי אותה.

 

צחוקה של קרן ריחף באוויר, אני הסתכלתי בשעון וכבר חשתי שמאוחר. ארבע וחצי בבוקר. “יאללה חבוב, אנחנו סוגרים.” הברמן אמר לי לתוך כדי שהוא נועץ בקרן מבט מסתורי. הרמתי לקרן קצת את השער ולחשתי לה: “את רוצה לקפוץ אליי?” “אבל לא להרבה זמן,” השיבה לי קרן וליטפה לי את הרגל. סימנתי לברמן בקריצה שאני רוצה את חשבון, נגעתי בכיס שלי בשביל להוציא את הארנק אבל הוא לא היה שם. טוב, זה אומר שצריך לברוח באלגנטיות. התקרבתי לאוזנה של קרן ולחשתי לה בחמימות “תחכי לי בחוץ, אני כבר בא.” והיא צייתה לי ויצאה מהבר. הברמן שם לי את החשבון על הבר “אתה יודע מה, אני רוצה עוד בירה,” אמרתי לו “אני יוכל להביא לך רק בבקבוק, אני סוגר את הבר,” השיב “טוב, תביא.” והוא הוציא לי מהמקרר אחת. לקחתי את הכיסא לאחור ונעמדתי “שנייה לסיגריה,” זרקתי לברמן שהיה נראה מבולבל ממני ויצאתי מן הפאב. חוץ מכמה קבצנים הישנים על המדרכות והספסלים הרחוב היה ריק. איפה קרן? הסתכלתי לכל עבר והיא לא הייתה, בטח ברחה. “היי!” שמעתי אותה אומרת מאחוריי והסתובבתי מיד “איפה היית?” שאלתי “אה סתם, בדקתי משהו,” השיבה “למה ככה להעלם, דאגתי לך. הייתי בהיכון להתקשר לאחד-ארבע-ארבע ולחפש אותך.” קרן צחקה וצחוקה מילא לי את המחשבה וגרם ללב שלי לדפוק חזק יותר ויותר “טוב, אני לא גר רחוק מכאן, בואי איתי.” אמרתי לה והושטתי לה את ידי, קרן אחזה בה והתחלנו ללכת ידי ביד לכיוון הדירה שלי. בדרך לבית קרן ואני לא דברנו הרבה, הייתי בלחץ רב מהכניסה של קרן אליי לבית, כבר הרבה מאד זמן ששום בחורה לא נענתה לחיזור שלי כלפיה והנה סוף כל סוף יש מישהי שבאה. כבר שחכתי איך זה לזיין. מי אמר שבכלל אזיין? היא בטח תבוא אל תוך הדירה המבולגנת שלי ותתבאס עליה ותברח ישר.

הגענו לבניין הרעוע שלי “רוצה לשמוע משהו מצחיק קרן?” שאלתי והמשכתי הלאה ועליתי במדרגות הבניין, “פעם היה לי כלב שקוראים לו חתול –” סובבתי את מבטי אליה אך היא לא הייתה לידי, סובבתי את הראש לאחור וראיתי שהיא מחזיקה מכתב בידיה, פותחת אותו ומתחילה לקרוא את הדף שבו “מה זה? מה את קוראת שם?” אמרתי והיא לא הגיבה. התקרבתי אליה תוך כדי שאני מבולבל “מה זה?” שאלתי אותה שנית והיא עדיין לא הגיבה לי, רק קראה אותו. הסתכלתי על מעטפת המכתב שהיה בידה וראיתי ששמי כתוב על גביו “מה רשום?” “אם אתה לא תשלם שכר דירה תוך שבועיים אתה תעוף מכאן, אתה יודע את זה?” שאלה אותי קרן “כן, עכשיו..” השבתי לה תוך כדי שאני נבוך מאד “אולי כדי שתתחיל לעבוד?” “כן, מחר חשבתי ללכת לעשות סיבוב לחיפוש עבודה.” “כן, ואולי גם תתחיל לשלם על המשקאות שלך בברים,” היא השיבה לי ואני נהייתי יותר נבוך. איך היא בכלל ידעה שלא שלמתי? “אה, הברמן חבר טוב שלי. אני אחזיר לו יותר מאוחר, זה בסדר..” אמרתי לה וגירדתי בראש “אה באמת?”” היא השיבה בחיוך מלא שיניים “באמת, באמת. אנחנו חברים הרבה שנים,” שיקרתי לה שוב “אז סבבה,” ענתה והסתכלה לי בעיניים, התקרבה לפניי ונשקה אותי ליד הפה. אני הייתי בהלם וזקפה נחתה עלי. ישירות נשקתי אותה והיא קפצה עלי וסרחה על רגליה סביב בטני. היא לא הייתה כבדה בכלל וכמעט שלא שקלה גרם. עלינו בדרגות הבניין תוך כדי התמזמזות. כשהגענו לדלת הדירה שלי הורדתי אותה ממני “חכי פה מאייה,” אמרתי לה “אין בעיה.” השיבה ואני נכנסתי לדירה שלי מהר ובטיסה העלמתי את כל הבקבוקים המחוררים שלי אל תוך הפח זבל ופתחתי לעברה את דלת הדירה. היא הסתכלה קדימה ושערה הזהוב והמתולתל היה פרוע לכל כיוון. היא הייתה יפיפייה, נראה לי הדבר הכי יפה וקסום שראיתי במויי עיניי במציאות. “התגעגעתי, אל תשאיר אותי יותר בחושך לבד,” “אני מבטיח לך שאני אשמור עליך כל החיים,” הכרזתי והיא החלה לצחוק מעט וקפצה עלי.

 

אהבה. אני בטוח שזאת הייתה אהבה מה שעשינו, הרגשתי שהיא חלק ממני ושאני חלק ממנה ושאנחנו ביחד שלם אחד אמיתי. היא לא נשכה, ולא ליקקה אותי באוזניים. רק אהבה. היא רכבה עלי ואורו הלבן של הירח התפרץ דרך תריסי החלון והאיר על פנייה הלבנות ונשפך על שדייה שנצצו לי וצייצו לי כל הזמן לגעת בהם ולהרגיש את חומם. היא צעקה, עצמה עיניה והרכינה את ראשה לאחור ונגעה בידיה בבטני. מידי פעם היא התכופפה לפניי כדי לקבל נשיקה ומייד המשיכה לרכוב עלי כאילו אני הייתי הסוס והיא האביר וסוף כל סוף מצאנו זה את זה.

מזל שאני מקשיב לציוצים שבי.

היא נרדמה מיד, לפחות ככה נראה לי. ולאט לאט קרניי השמש פלשו להם מתריסי החדר שלי ופגעו לי בעיניים. היא הרכינה את ראשה על החזה שלי, וחייכה בעיניים עצומות. “אני שומעת את הדפיקות לב שלך,” לחשה “זה בגללך,” השבתי וליטפתי את שערותיה המתולתלות. אני מרגיש כאילו אני מכיר את קרן עוד הרבה מלפני הפגישה האקראית שלנו על הבר. זאת הרגשה שלעולם לא הרגשתי כמוה עוד לפני ועם קרן זה פשוט נראה לי הדבר הכי נכון והכי ברור שיש בעולם. “ירון,” לחשה ונישקה את בטני “כן,” “אני רוצה שהיום נלך לחפש לך עבודה. אני לא רוצה שיגרשו אותך מפה,” “כן, בואי ננוח לפני,” השבתי וליטפתי את תלתליה “תגיד, במה עבדת לפני?” “אני?” “אלה מי?” “אמ.. אף פעם לא עבדתי בעבודות רציניות,” אמרתי והשתעלתי “אוקיי אבל בכל זאת. אתה נראה לי בנאדם מבוגר, היית צריך בכל חייך לעבוד במשהו,” “אני עושה מוזיקה אלקטרונית ופעם מלצרתי פה באחד המסעדות,” “ורגע, איך אתה משלם שכר דירה?” “את האמת שזה מצחיק. אבל עד היום ההורים שלי שילמו לי את השכר דירה אבל הם הפסיקו,” “ומה, כבר בעל הבית שלך שלח לך מכתב התרעה?” “ראית מה זה, כולם חראות. אבל אל תדאגי. יהיה בסדר,” קרן שתקה לכמה שניות ואז אמרה “אני מקווה, בשבילנו.” בשבילנו? אני מכיר אותה אולי חמש שעות והיא כבר מגדירה אותנו. אני פשוט מאוהב חשבתי לעצמי ועצמתי עיניים והשינה נחתה עלי.

 

בית חולים, הכל לבן סביבי. הכל ריק, כל כך ריק. לא ריק מאנשים, אלה ריק מכל תוכן כלשהו. אני מסתכל על עצמי שוכב שמה על מיטה ארוכה ומידי פעם רואה רופא זקן עם משקפיים עבות בא להסתכל עלי ולקרוא בתיק שלי. הרופא מפנה ראשו בשביל לראות שאיש אינו נמצא עוד בחדר. סוגר את הווילון הירוק של מיטתי, מוריד את משקפיו ואת חולצתו ולאחר כמה שניות נהפך להיות לבן ובוהק, (אני מסתכל מאחוריו ואינו רואה את פניו) אחרי כמה רגעים כנפיים ענקיות יוצאות מהגב שלו וצחוק ילדים נשמע ברקע. ככה מסתיים החלום הזה, אני כבר זוכר אותו בע”פ. אני חולם אותו שנתיים ברצף, אין ספק שמשהו בי מנסה להגיד לי משהו.

“תתעורר טיפשון,” שמעתי את קרן קוראת לי בצחוקה ולאחר שנייה דלת נטרקת. פקחתי עיניים במהירות וקרן לא הייתה ליידי “קרן?” קראתי. קמתי מהמיטה המבולגנת וכל בלגן הבית סבב סביבי וגרם לי לסחרחורת קלה “קרן?!” קראתי יותר גבוה אך היא לא ענתה. יכול להיות שהיא הבינה אם מי יש לה עסק וברחה? קמתי מהמיטה והלכתי להשתין, תפסתי את הזין מול האסלה והשתן התפצל לשתי הכיוונים ופגע בכל מקום בשירותים חוץ מהאסלה. שחכתי שזה מה שקורה לי בדרך כלל אחרי לילה של סקס סוער. באמת שאתמול היה מעולה, אבל איפה לעזאזל קרן נעלמה? סיימתי להתיז לכל עבר ויצאתי מהשירותים לשתות משהו. יכול להיות שהיא רק הלכה לכמה דקות? יכול להיות שהיא הלכה לתמיד? חשבתי לעצמי כשאני מכין לעצמי נס. לפתע הרחתי ריח מוכר, ואפילו מוכר היטב. הריח בא מכיוון פח האשפה שלי הממוקם מתחת לכיור. פתחתי את הפח וראיתי את החברים שלי, הבקבוקים המחוררים שלי שזרקתי אמש בגלל קרן. הוצאתי אותם מהפח והרמתי אותם לכיור, שמתי באחד מהם קצת מים מהברז “רק ראש קטן.” אמרתי לעצמי בשקט. הלכתי עם הבקבוק לסלון, הנחתי אותו על השולחן מעץ שלי, הוצאתי את מהמחבוא שנמצא בכרית הספה האדומה את העלה הירוק שלי ופוררתי אותו על השולחן. אחרי זה הכנסתי קמצוץ ממנו לפתח הצינור שבתוך הבקבוק, הדלקתי אש בפתח הצינור ושאפתי את כל העשן ממנו אל תוך גופי. זה כבר לא עושה לי כלום אז לקחתי את כל מה שפוררתי ממנו ועישנתי את כולו והרגשתי יותר טוב. לפתע ציוץ אחד שבי אמר לי ללכת לתריס החלון בחדר, לפתוח אותו לרווחה ולתת לכל האור שבא מבחוץ לשטוף לי את הפנים. אז זה מה שעשיתי.

הרבה אנשים טיילו להם שם על המדרכות ונתקלו אחד בשני כמו בכל פעם, אני לא יודע איפה קרן, אולי הסקס לא היה טוב בשבילה? “היי ירון!” שמעתי במפתיע את קולה של קרן צועק “קרן!” החזרתי וחיפשתי אותה בין כל האנשים “אני פה! ליד המאפייה עם הכובע האדום!” הסתכלתי ליד המאפייה השכונתית וראיתי את קרן, היא לבשה על ראשה כובע מגבעת אדום כשחיוך ענק נישא על פנייה לכיווני ובידיה היא החזיקה כוסות גדולות של קפה ותפסה בעזרת אצבעותיה שקית עם מאפים “בואי למעלה!” קראתי “אני כבר באה!” החזירה לי ואני חזרתי מהר לסלון בשביל להחביא את הבקבוקים המחוררים שלי לפח. לאחר כמה שניות שאני מחכה ליד הדלת בהתרגשות בלתי מובנת היא פתחה אותה כשחיוך ענק עוטף את פנייה “כבר חשבתי שנעלמת,” “בחיים אני לא אעלם לך,” השיבה לי ונשקה אותי בפה “רק קפצתי להביא לנו משהו לאכול. אה וגם שלמתי לחבר שלך,” “איזה חבר?” שאלתי “נו, הברמן מאתמול,” “אה, אוקי. ואיך הוא הגיב?” “הוא אמר שאם חברים כמוך לא צריכים אויבים,” גיחכתי “ואם ברמנים כמוהו לא צריכים משקאות,” “היי!” קפצה קרן “זה בדיוק מה שאמרתי לו.” ונשקה אותי שנית בפה “טוב, בוא נאכל ואחרי זה נלך לחפש לך עבודה ראויה!” התיישבנו על הספה ואני פתחתי את הקפה שלי. שמתי בוא שתי שקיות סוכר והסתכלתי בהתעניינות על הכובע האדום של קרן “תגידי-,” שאלתי “מאיפה הכובע הזה?” קרן הרימה אותו מהראש “איזה יפה הוא נכון? קניתי אותו הרגע. בא לי חשק מסתורי לקנות אותו את זה מה שעשיתי,” ענתה “פשוט צייץ לך לקנות אז קנית?” שאלתי. משכתי לה אותו מהיד ושמתי אותו על ראשי “כן, ככה אני.. הולכת אחרי הציוצים שבי, כל הזמן.” התחלתי לשתות מהקפה שהיה כבר די קר ואכלתי אחד מהבורקסים שהיא הביאה. קרן לא נגעה בכלום “את לא אוכלת?” “לא, אני לא רעבה,” “אל תגידי לי שאת בולמית או משהו כזה, את מאד רזה,” הנחתי את ידי על בטנה “לא, אכלתי כבר מקודם,” היא השיבה לי, תפסה לי את כף היד שהייתה מונחת על הבטן שלה והכניסה לי אותה מתחת למכנסיים שלה והסתכלה עלי במבט שובב תוך כדי שהיא משחקת עם האצבע שלה בשפה שלה. הורדתי את הכובע מגבעת האדום שלה מראשי וזרקתי אותו על הרצפה והתחלתי לפעול.

 

אחרי סקס זריז עם הרבה זעה הצעתי לה לבוא להתקלח איתי אך היא סירבה ואמרה שתכנס ישר אחריי. נכנסתי למקלחת, מוזר. עד עכשיו דיברנו רק עלי וכשהתחלתי לדבר עליה היא איכשהו שינתה את הנושא. אולי היא רוצחת? אולי היא גנבת? או שאולי בכלל היא איזו שטינקרית של המשטרה שבאה להפיל אותי? בגלל כל החשדות האלו שצפו לי באמצע המקלחת מיהרתי לסיים והחלטתי שאני הולך לתשאל אותה. לא יכול להיות שאנחנו מכירים בקושי יום והבחורה כבר חצי גרה אצלי ועוד בביטחון מלא. יצאתי מהמקלחת כשאני ערום, הלכתי לסלון והיא לא הייתה, “קרן?!” קראתי והצצתי בחדרים אך לא הייתה תשובה. לפתע שמעתי את דלת המקלחת נטרקת ולאחר שנייה מים מתחילים לזרום. “ירון אני מתקלחת, רצית משהו?” “אה כלום, נדבר שתסיימי,” “טוב מאמי,” השיבה. יש מצב שהיא קראה לי ‘מאמי’ עכשיו? חשבתי והוצאתי גוש נזלת שהתקשה בעזרת הציפורן מהאף. “אם את רוצה יש שמפו אדום ממש טוב לשער במדף מתחת לכיור.” צעקתי לה. ציוץ של “בא לי משהו משמח” עלה בי. חשבתי שנייה מהו אותו “משהו” והגעתי למסקנה שבא לי חשק עז לגלולה. הלכתי לספה האדומה בסלון, פתחתי את הכרית המיוחדת וגיששתי בתוכה עד שמצאתי את הקופסא הקטנה של הגלולות בצבעים. פתחתי אותה. היה בא לי סמיילי. בלעתי אותו והבטתי בחלון בייתי שהיה פתוח לרווחה. אט, אט הרגשתי זרמים נפלאים של חשמל סטטי מדגדג בכפות רגליי שמתפס במעלה גופי הערום מתנפץ לי בראש והופך את גופי ליותר קל. שמעתי הרבה ציוצי ציפורים הבאים לקראתי, הרגשתי את הבריזה הרחוקה מהים שבאה ומלטפת לי בעזרת ידיה הרכות את הפנים ומביאה לי תחושה נוסטלגית של ילדות שנשכחה לה לפתע פתאום או שבעצם לא הייתה. אני זוכר שלאנשים פעם היו כנפיים והשמים היו האדמה, אני זוכר הרבה בדידות ואישה אחת לבנה קוראת בשמי: “ירון.” שמעתי את קרן מאחוריי. אני זוכר אותה גם שם בעברי הרחוק. היא זאת שבאה משום מקום והביאה איתה אור אחד גדול ששחרר אותי מעולמי השחור. אני לא שייך למקום הזה, אני לא שייך למציאות הזאת, שום דבר סביבי לא נכון או אמיתי “ירון, אתה בסדר?” שמעתי את קרן שנית מאחוריי “בואי אישה שלי,” קראתי לה והיא באה לצידי “קרה משהו בחוץ?” היא שאלה “שש, תקשיבי לנוסטלגיה שלי ושלך,” קרן עמדה ליידי כשאת גופה עוטפת מגבת זהובה כמו השער שלה ובהתה בחלון. היא הייתה זורחת יותר מאי פעם וכך כל חלק אחר בבית זרח באופן עוצמתי. “מה אתה מחזיק ביד?” שאלה “קחי, רוצה גם אחד?” הצעתי “מה זה?” שאלה וחטפה את הקופסא מידי “זאת קופסת הציוצים הצבעוניים שלי,” אמרתי לה בחיוך ענק אבל קרן, קרן לא חייכה בכלל וגם קצת נראתה עצבנית. היא הלכה כמה צעדים לאחור והתיישבה על הספה בפנים עצובות. לאחר כמה שניות היא קמה ממנה והלכה לחדר “לאן את הולכת?” “להתלבש.” השיבה ובשירה עניתי לה “היוםםםם מחפשייים עבודהדה!” והתחלתי לצחוק.

קרן יצאה אחרי שניות מהחדר כשעל גופה בגדים ורודים וצמודים מאד שהבליטו את שדייה ופנייה הצחורות ואת שערה המתולתל והזהוב. הבחורה הזאת פשוט גורמת לליבי לתופף ובציוצים את ראשי להציף. “נו.. תתלבש כבר,” “תביאי לי את הבגדים הכי יפים שאת חושבת שיש לי בארון,” השבתי לה “אוקיי..” ענתה בחיוך ונכנסה לחדר וחזרה אחרי כמה שניות עם כמה בגדים “עכשיו בואי תלבישי אותי,” “טוב דיי ירון, אין לי כוח למשחקים האלה של התינוק והמטפלת” “נו….” השבתי לה כמו ילד קטן “טוב יתינוקי.” השיבה לי ובשנייה אחת הייתי מולבש בבגדים צבעוניים וזרחניים וחייכתי כמו הסמיילי שבלעתי.

 

הסתובבנו יד ביד על מדרכות תל- אביב החמה והלחה ונכנסו לברים ולבתי קפה ושאלנו על עבודה, יותר נכון אני שאלתי. קרן אמרה לי שאני צריך להפסיק להיות ביישן ולעשות את זה בעצמי. אז מה שעשיתי. שאלתי בדרך מחויכת בעלי ברים ומסעדות האם הם מחפשים עובדים, וכולם נענו לשלילה לבקשתי ואני התבאסתי. “אל תתבאס ירון, עוד יקבלו אותך.” קרן אמרה לי במסירות והרגשתי שהיא מזריקה בי עוד קצת ביטחון “אני לא מבין אבל מה הבעיה, זה לא שאני נראה מוזנח או משהו בסגנון,” אמרתי והתיישבנו על ספסל מול הכביש “אולי…” השיבה קרן בלחש וקבצן בלי חולצה בא לבקש ממני נדבה “אולי מה?” והקבצן משך את כף ידו אליי ואני ניסתי להתעלם ממנו “אולי אם תפסיק קצת עם ה….” ענתה קרן וגלגלה את עיניה “אני לא מבין, להפסיק עם מה?” שאלתי והרמתי את מבטי לקבצן והנהנתי לו לשלילה עם הראש “חולה נפש.” הוא זרק והמשיך בדרכו. כל הקבצנים האלה דפוקים. “אתה נראה קצת..” קרן המשיכה “נראה קצת מה? דברי כבר תכלס!” גערתי בה. קרן קרבה את ראשה לאוזני ולחשה לי: “מ-ס-ו-מ-ם,” אני ריחקתי את ראשי ממנה ובהיתי ברצפה. איך היא לא מתביישת לקרוא לי ככה. אחרי כל מה שעשיתי בשבילה. לא יודע כל כך מה עשיתי, אבל איך היא עדיין לא מתביישת. סך הכול אהבתי אותה “נו מה אתה עצבני עכשיו?” שאלה אותי ולא הגבתי לה. קרן שמה את ידה על רגלי וליטפה אותה “מישהו היה צריך להגיד לך את זה,” אמרה “מה את יודעת?” שאלתי אותה “מה?” החזירה “מה את יודעת עלי?” “לא יודעת הרבה,” ענתה “ומה אני יודע עליך?” “אממ –” עשתה “כלום!” אמרתי בקול רם “אני מכיר אותך יום ואת כבר בתוך החיים שלי כאילו אנחנו חברים כבר חצי שנה! מי את בכלל?!” שאלתי “אני קרן,” “כן, אבל מאיפה את פה בעיר? מה אין לך בית? משפחה? חברים? עבודה? משהו? משהו?!” קרן נעלבה וקמה מהספסל “אתה יודע מה, אתה מניאק אנוכי ואכפת לך רק מעצמך!” היא אמרה והתחילה ללכת “כן, תלכי!” צעקתי לעברה והיא באמת התחילה ללכת וכל צעד שהיא עושה ממני הרגיש לי כמו נצח ושהלב שלי מתרחק ממני ויוצא עוד רגע מגופי. ציוץ חזק שבי צרח לי: “לא! אין מצב שאתה נותן לה ללכת ככה!” איזה אידיוט אני! קמתי מהספסל והתחלתי לרוץ אחריה “קרן!” קראתי “אל תלכי ממני! אני אוהב אותך!” כל האנשים שהיו סביבי הסתכלו עלי במבט מוזר “אל תיתן לה לעזוב!” זקנה אחת שהלכה קראה לעברי ועוד איזה בחור תפח לי על הגב. הגעתי לקרן. תפסתי לה את הכתף וסובבתי אותה “תהיה בריא.” הזקנה אמרה והמשיכה בדרכה. קרן הייתה אדומה וגם עיניה היו אדומות בגלל שהיא בכתה “מצטער בייבי, אני אוהב אותך. אני מבטיח לך שאקשיב לך מעתה והלאה. פשוט הכול התבלבל לי בראש לגבייך. זה היה נראה לי מוזר שאת איתי ככה פתאום, – ” “שתוק!” קטעה אותי קרן והסתכלה לי בעיניים. עיניה הירוקות זרחו והרגשתי שיש בינינו קשר כמעט טלפתי. “אני גם אוהבת אותך מאד מבלי לדעת למה. תחכה קצת ואתה תדע עלי הכול. אני פשוט בחורה מופנמת מאד. אל תדאג, אני לא אפגע בך, בחיים.” אמרה קרן. תפסתי אותה מהבטן, משכתי אותה שתהיה צמודה אליי מאד, נישקתי אותה קלות על הפה וחבקתי אותה. היא הייתה קרה ורכה עד שפחדתי שתעלם.

 

הערב כבר ירד ואיתו גם המצב רוח. חזרנו לדירה שלי ואני הייתי די עייף והיה בא לי לעשן משהו. ישבתי על הספה בסלון כשרגליי מונחות על השולחן, הרפיתי את ראשי לאחור ועצמתי עיניים. שמעתי את קרן נכנסת לשירותים. פקחתי את העיניים והכנסתי את ידי אל תוך הכרית האדומה עד שמצאתי עוד עלה ירוק. פוררתי חלק ממנו על השולחן, קמתי מהספה והלכתי למגירה שנמצאת מתחת הטלוויזיה והוצאתי ניירות גלגול. פיזרתי קצת מהעלה אל תוך הנייר, ליקקתי אותו בקצבותיו וגלגלתי אותו עם הפילטר כדת בוב מארלי וג’ימיקה. נכנסתי שוב פעם לפוזה של הרגליים על השולחן. הדלקתי עם גפרורים את הג’וינט, הרכנתי את ראשי לאחור ועישנתי בהנאה. איזה יום מתיש, יום עם הרבה צבעים וציוצים. לקחתי שאיפה ארוכה והרגשתי איך העשן הכבד נכנס במהירות לראותי וכל החומר שבו נספג בי ועולה ישירות לראשי ומביא לי לחשוב מחשבות רציניות על החיים. החיים? מה הם? האם הם מה שאנחנו עושים עכשיו ברגע זה? או שהם בעצם מה שאנחנו נעשה אחר כך? או אולי הם מה שאנחנו בכלל עשינו פעם? ומה זה הזמן הזה? איך הוא נוצר? למה ייצרנו את מכונת ההרג ההרסנית הזאת שנקראת ‘זמן’? אי אפשר לצאת נגדה? ומה זה שפה? איך אני יודע על מה אני מדבר ואנשים מבינים אותי? זה בסך הכול אוסף של קולות. זה מה שאנחנו בני האדם, בסך הכול אוסף ענקי של קולות שאנחנו יודעים להוציא מהגוף שלנו ולתת להם פירוש רגשי “ירון,” קראה קרן וקטעה לי את המחשבות “אולי תכבה את זה,” נסתי להתעלם ממנה והמשכתי לעצום עיניים “נו ירון. לא זה לא בסדר, הבטחת לי שתקשיב לי,” איזה מעצבנת. “רק עוד שאחטה אחת, מה אף פעם לא עישנת?” שאלתי אותה “לא, וגם לא אנסה בחיים,” השיבה “חבל.” “אם אתה לא תכבה את זה עכשיו אתה לא תקבל ממני סקס,” אני ישר פקחתי את עיניי והסתכלתי על קרן שעמדה מולי. אח, הבגדים הוורודים שהיא לבשה והיו צמודים עליה כל-כך וראו לה כל קו בגוף הרזה שלה. הסתכלתי על פנייה והיא חייכה אליי. היא הורידה את חולצתה ושדייה הגדולים והוורודים היו מחוסים בחזייה הפרחונית, היא הורידה מעט את החזייה עד שכמעט חשפה את שדייה לחלוטין וריר יצא לי מהפה “אתה רוצה לגעת?” קרן שאלה והורידה את החזייה לגמרי והסתירה את שדייה בעזרת ידיה “אתה רוצה לראות?” ואני הנהנתי והריר כבר נזל לי על כל החולצה “אתה תכבה את הג’וינט הזה?” ישר כבתי את אותו על המאפרה שהייתה מפוצצת בסיגריות “ילד טוב, עכשיו תחזור אחריי – ” אני הנהנתי “אני ירון דההון לא אגע יותר בסמים ובאלכוהול –” וחזרתי אחריה “ואתחיל לקחת את עצמי בידיים כי אני בנאדם מבוגר – ” חזרתי אחריה תוך כדי שאני מנסה לדמיין את שדייה קופצים כשאנחנו עושים אהבה “כי אם לא קרן בחיים לא תעשה איתי סקס ולא אראה את שדייה.” חזרתי אחריה ישר וכבר הרגשתי את הביצים שלי מתפוצצות “מבטיח?” “מבטיח!” עניתי בהפנוט. אני כל כך זול, אולי הכי זול שיש.

אחרי סקס מטורף שרובו הגדול היה בדוגי פלוס גמירה שלה על כל הספה ואחרי זה שלי על הגב שלה רציתי לעשן. אבל לא יכולתי, הבטחתי לקרן שלא אגע בזה יותר. דיי! אני חייב קצת מהצמח הירוק הזה. לא! אבל הבטחתי ואני חייב לעמוד. קרן ישנה כשהיא מחבקת אותי ואני שוכב כשיד אחת מאחורי ראשי. לא הפסקתי לנשוך לעצמי את הלשון מרוב שהייתי רעב לסם. “ירון, לא נרדמת?” היא לחשה ואני לא הגבתי “דיי, אל תדאג. אתה תפסיק ואתה תמצא עבודה אמיתית ותתחיל לפתח את עצמך. מאמינה בך.” לחשה “תודה בייבי.” אמרתי לה והרגשתי שלאט לאט השינה מחלחלת בי ומביאה לי סטירה.

 

חודשיים אחרי:

 

“כשאתה חוזר אני רוצה שתכין לי את המרק תירס הטעים שאתה יודע לעשות,” אמרה לי קרן בטלפון “אין בעיה מאמי, אני מסיים עוד שעה וחצי את המשמרת ואני אדבר איתך. ביי אוהב,” “ביי בייבי!” השיבה קרן וניתקתי את השיחה. כבר חודשים ומשהו שאני וקרן ביחד יום, יום. מצאתי עבודה במסעדת דגים בנמל בתור עוזר טבח, כן. חוץ ממוזיקה אלקטרונית אני יודע גם לבשל ולאפות והמומחיות שלי היא דגים. טוב לי בעבודה, השף הראשי שהיה גם בעל הבית היה בנאדם עם מבנה גוף מוצק וקירח והוא אחלה גבר, העובדים שעובדים יחד איתי בני- אדם טובים. הכי טוב לי בזה שאני עושה מה שאני הכי יודע לעשות ונהנה לעשות אותו. קרן קצת לא מרגישה טוב בזמן האחרון אז החלטתי לצאת היום מוקדם יותר ולטפל בה כמו שצריך. אני הפסקתי לחלוטין עם הסמים. קרן עוזרת לי בגמילה בעזרת הרבה סקס טוב והרבה אהבה וגם בעבודה אני יותר רציני ואפילו השף הראשי זרק לי הערה לפני כמה ימים שאחד מהטבחים כנראה עוזב עוד מעט אז אני ייכנס במקומו שזה אומר שתהיה לי העלאה גדולה מאד במשכורת ואפילו אני יוכל לקנות רכב חדש ומנצנץ ולא כל אגורה תלך ישר לשכר הדירה שלי. אמא כרגע בכל הטיפולי כימותרפיה ומצבה בסדר. שבוע שעבר בקרתי אותה בבית החולים והיא הייתה קרחת אבל הרופאים אומרים שרוב הסיכויים שהיא תצא מזה שנית.

סיימתי את המשמרת ורצתי לקו אוטובוס שלי כשכמה חתולים רצים אחריי בגלל הריח של הדגים היוצא ממני. האוטובוס הגיע ועליתי עליו. התיישבתי ליד איש זקן בעל משקפיים עבות כשכובע מגבעת אפור על ראשו. האיש עיין בעיתון ולי הוא היה נראה ממש מוכר. הוצאתי את הסלולר מכיסי ושלחתי לקרן הודעה שאני מגיע עוד רגע לטפל בה. הסתכלתי על קבוצת של נערות מתבגרות עומדות באוטובוס ומרכלות בשקט על אחד הנוסעים שהיה מפורסם. אני הרמתי גבות ואמרתי “אוקיי..” בשקט “אוקיי מה?” האיש הזקן השיב לי “אוקיי שהילדות האלה מתלהבות ממפורסם.” אמרתי לו ונסתי לא לדבר איתו יותר “אתה יודע, בזמני מפורסם היה באמת מפורסם ואנשים היו מביאים לו כבוד ענק. אני לא אשכח שיהורם גאון פעם ביקש ממני טרמפ שנסעתי באוטו לפני ארבעים ושלוש שנה,” “יפה, יפה,” השבתי לו “מה יפה? היום אני רופא שמטפל באנשים בקומה.” הזקן אמר ואני פקחתי עיניים לרווחה. בדיוק, האיש הזה הוא הרופא שאני כל הזמן רואה בחלומי וכשהוא מתחיל לזהור החלום פוסק! צמרמורות עלתה בגופי והנשימה שלי נהפכה להיות כבדה. “אל תדאג ירון, הגעתי למסקנה שאני אעזור לך בכול. רק תהיה סבלני, ויותר סבלני עם קרן.” הוא אמר והרגשתי שמדעות יורדות מעיניי. הוא לחץ על כפתור הצהוב של העצירה ושנייה אחרי זה האוטובוס נעצר “רגע, מה השם שלך?” שאלתי אותו “אני רפאל, ביי ירון.” הוא השיב והרים את מגבעתו החומה לשלום, יצא מהאוטובוס ונעלם. יכול להיות שההשפעות של הסמים גרמו לי לסכיזופרניה קשה? אחרי נסיעה ממשוכת והליכה של כמה דקות הגעתי לבניין הרעוע שלי. עליתי במדרגות במהירות ונכנסתי לדירתי. “הגעתי!” קראתי בקול. קרן שכבה על הספה האדומה כשהיא מכוסה מכף רגל ועד ראש בשמיכה ירוקה “ירון?” שמעתי אותה אומרת בקול צרוד “אני פה יפה שלי,” השבת והתקרבתי אליה ובדרך הסתכלתי על הרצפה ושמתי לב שהיא מכוסה בשערות זהובות. השערות של קרן. “קרן? מה זה כל השערות האלה שעל הרצפה?!” שאלתי בבהלה והורדתי את השמיכה מעליה. היא שכבה כשגופה אדום לחלוטין. אדום כמו הספה. לא הייתה שום שערה על ראשה והיא הייתה קרחת “מה קורה כאן? למה כל השער שלך על הרצפה? את הורדת אותו בכוונה?” שאלתי והיא החלה לבכות “אני חלשה ירון, חלשה מידי,” היא ענתה בקול צרוד ורעדה כולה “את עשית את זה לעצמך?” שאלתי והצבעתי על השער שעל הרצפה “השער פשוט נשר ממני בבאת אחת,” ענתה הוצאתי את הסלולר שלי ובאתי להתקשר למגן דוד “מה אתה עושה?” מתקשר לאמבולנס “לא ירון, בבקשה. אסור שייקחו אותי ממך. אני ימות ישר,” “נראה לך? תראי מה קורה איתך. לפני רגע היית קצת מצוננת ולפתע כל השער שלך נושר,” “כן, אבל אתה לא מבין שהם לא יעזרו לי,” “כן, הם כן יעזרו! הם חייבים,” צעקתי “אבל זאת לא מחלה מה שיש לי, זה בגללך,” אמרה קרן והשתעלה דם. חייגתי לאמבולנס “ירון! תנתק!” צעקה עלי קרן “תעזור לי לקום,” ביקשה והושיטה לי את היד. ניתקתי את הסלולר ותפסתי אותה בידה שהייתה מאד רכה ועדינה עד שכמעט לא הרגשתי אותה. נבהלתי. “מה זה? מה קורה איתך?” שאלתי וניסיתי לחזק את האחיזה שלי בה “ירון,” אמרה ובכתה על כתפי “אני רוצה שתשרוף אותי ותפזר את האפר שלי בים,” “מה זה? לא, לא, לא! אל תדברי ככה. הכול יהיה בסדר יפה שלי, קרן אור שלי אני אוהב אותך,” אמרתי והתחלתי גם לבכות והרגשתי פחות ופחות את חום גופה “תראי, בזכותך.. בזכותך התחלתי להיגמל מהסמים ואז התחלתי לעבוד, התחלתי להיות רציונאלי יותר והצלחתי להתנתק מהבועה שבה חייתי! התחלתי לשלם לכל מקום שאני הולך אליו ולא בורח כמו אפס. הכול בזכותך. אל תעזבי אותי! בלעדייך חיי לא חשובים בכלל!” קראתי “תבטיח לי דבר אחד ירון,” היא אמרה בקול רועד “אל תחזור לסמים שנית, ואל תגלה לאף אחד שהייתי פה.” ונפלה בזרועותיי וליבה חדל מלפעום ואני התפרצתי בבכי.

 

עשיתי כבקשת קרן. גלגלתי את גופתה בתוך שטיח ישן שהיה לי במקלט לבינתיים וחשבתי איך אני הולך לשרוף אותה. לילה עכשיו. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הלכתי לקיא וזאת כבר הפעם השלישית שאני מקיא מאז מותה של קרן. היה בא לי לעשן, לא יכולתי להתמודד עם המוות הזה לבד. אני צריך ציוץ שינחה אותי ויגיד לי מה לעשות. אני לא מעשן בגלל שאני רוצה, אני מעשן רק בגלל הציוצים. וזה יהיה רק שאחטה אחת קטנה אז מה זה משנה?

הלכתי לספה האדומה, בדרך הצצתי בשטיח בשביל לראות את קרן. אך קרן לא הייתה שם. קרן לא הייתה מגולגלת בתוך השטיח. השטיח ריק מאדם, חשתי סחרחורת והתחלתי לצחוק ודעתי השתבשה. נלחצתי, עכשיו הרגשתי שאני חייב לעשן כי עולמי חרב עלי. הוצאתי מהכרית האדומה עלה ירוק שהזכיר לי את העיניים הירוקות של קרן. התיישבתי על הספה ושמתי את השמיכה על גבי. פוררתי את העלה אותו על השולחן. הצצתי שנית עם העין אל תוך השטיח וקרן עדיין לא הייתה בו. סגרתי את הכול עם הנייר גלגול. הכנסתי את הג’וינט לפי. הוצאתי גפרור, משכתי אותו על דפנת הקופסא באיטיות וראיתי אך יוצאים ממנו גיצים קטנים ועשן שריחף לו. העמדתי את הגפרור מול עיניי וקרבתי אותו לאט, לאט לפי והרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר. הדלקתי את הג’וינט, ולקחתי נשיפה עמוקה תוך כדי שאני מסתכל לתוך השטיח שהיה מגולגל כשלפתע אני רואה בו את קרן שוכבת כשהיא קירחת. לקחתי עוד שאיפה ארוכה ממנו ושערה המתולתל חזר לראשה. לקחתי עוד שאיפה ארוכה ועצמתי עיניים חזק והרגשתי איך כל העשן הדחוס ממלא את הראות שלי בגראס טהור. “ירון-” שמעתי את קולה של קרן קורא לי “הבטחת,” שמעתי אותה מרחפת לי בראש. לפני חודשיים ציפורים ציציו לי בראש והנחו אותי לאן ללכת, ואז עכשיו אני מבין שציציו הציפורים ברחו מראשי וקרן נהייתה הציוץ החדש שלי. פקחתי את העיניים וקרן עמדה מולי. היא הייתה ערומה, גופה היה ורדרד, נגעתי בה והיא הייתה נעימה כמו קטיפה והג’וינט נפל מפי ארצה. לא יכול להיות שהיא הייתה כל הזמן הזה רק אשליה בשבילי. עיניה היו ירוקות וגדולות, שערה הזהוב היה מתולתל ומנופח יותר מאי פעם. “הבטחת שתפסיק,” היא אמרה וליטפה את זרועותיה “אבל אני רוצה להמשיך להיות איתך,” השבתי לה “אבל אם תהיה איתי חייך יחזירו להיות בשפל שהם היו פעם, ואם אתה תהיה בלעדיי אתה רק תצליח ותשגשג,” “לא יכולת להיות אשליה פחות מושלמת?” שאלתי ועטפתי עצמי עם השמיכה “פעם צייצת לך ואתה היית הולך רק אחרי הציוצים שרצית לשמוע ולא היית באמת עושה משהו טוב עם עצמך. אז החלטתי לבוא קדימה יותר,” “מי את בכלל?” שאלתי “אתה יודע טוב מאד,” קרן השיבה והצביעה על משהו מאחוריי, הסתובבתי וראיתי שהיא מצביעה על הכובע המגבעת האדום אבל הפעם נוצות זהובות עטפו את כולו. “מה הקטע של הנוצות?” שאלתי “אני מאמינה שאתה יודע ירון,” קרן ענתה לי ונעלמה במכה. לא! אני רוצה עוד מקרן, לא אכפת לי שהיא אשליה – אבל החיים שלי באמת התחילו להשתפר – אבל מה הם שווים בלי אהבה? – אבל האהבה הזאת לא אמיתית! – אבל בחיים אני לא ירצה שום דבר אחר חוץ ממנה! – דיי ירון! תתאפס על עצמך! הסתכלתי לאחור וראיתי שעדיין הכובע האדום עם הנוצות הזהובות נשאר על הרצפה. קרן אמיתית. הרמתי את הג’וינט, נעמדתי, באתי להדליק אותו שוב כשלפתע הרגשתי דקירה חזקה שבאה מכיוון הבטן והג’וינט נפל ארצה, באתי להרים אותו אך הדקירות התחזקו והיה קשה לי לנשום. הרגשתי שראותי הולכות לצאת ממקומם. “תצילי אותי קרן!” צרחתי והדקירות החזקות התעצמו על כל חלל הבטן, הרגשתי שאבריי רוצים לצאת ממני. נפלתי על הרצפה וראיתי ששערותיה הזהובות של קרן עדיין עליה, אחזתי בהם והתפתלתי מכאבים עד שלא הבנתי כאב? מה הוא?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ג’ולי:

 

 

שערה החל לנשור ואני הבנתי שזה ההתחלה של הסוף שלה. הסתכלתי עליה ורציתי רק לבכות, התקרבתי אליה ונשקתי אותה בפנים.

אמרתי לה שאני אהיה איתה תמיד, והיא חייכה אליי במבט ה’כלבבי’ שלה. לא אמרה מילה. ירדתי על ברכיי וחבקתי אותה חזק: “אני מבטיח שיום אחד השער שנשר ישוב ויגדל לך בחזרה.” אמרתי לה וחבקתי אותה בחום.

כמה ימים אחרי זה כשהלכנו יחדיו ברחוב לקנות לה תרופות היא לא הפסיקה לבהות באנשים שבחנו אותה בגלל השער שנושר לה. היא עזבה את ידי ורצה לכיוון הכביש כשהתנועה עמוסה, התיישבה עליו כאילו מחכה שידרסו אותה ואני נתקפתי בבהלה: “תחזרי לפה מיד! ידרסו אותך!” צעקת ורצתי לכיוונה. ראיתי שמכונית סיטרואן לבנה הולכת להתנגש בה ואני ישר קפצתי עליה והעפתי אותה משמה. החזקתי אותה בין ידי והיא השפילה מבטה למטה “טיפשה! מה את חושבת שאת עושה?! כמעט חטפתי התקף לב!” והיא רק בכתה בשקט.

“דיי מאמי זה בסדר, זה לא אשמתך,” אמרתי לה בשביל לנחם אותה ונשקתי אותה.

אחרי כל התקרית הלא נעימה בכביש נכנסו לסופר-מרקת וקניתי לה את האוכל שהיא אוהבת ולאחר מכן הסתובבנו בפארק ונסתי לעודד אותה. מסכנה, אני בחיים שלי לא הייתי רוצה להיות במצב הזה במקומה.

 

אחרי חודשים של טיפולים שערה החל לצמוח שוב ואני והיא שמחנו מאד. אני שכבתי במיטה, מחובק איתה ואוהב אותה והיא מצידה לקקה לי את הראש כמו שהיא תמיד אוהבת לעשות לי.

לפתע הסלולר שלי צלצל. זאת הייתה חברה שלי,  קרן. היא יצאה לבקר את ההורים שלה בחוץ לארץ לכמה חודשים, וכבר שלוש חודש היא לא יצרה איתי שום קשר אז במקומה הבאתי את ג’ולי שתחליף אותה. קמתי מהמיטה והלכתי לסלון בשביל שג’ולי לא תשמע את השיחה שלנו. “היי..! מה קורה! סוף, סוף את יוצרת איתי קשר!” “כן ירון, הסלולר שלי נגנב ועד שהשגתי אחד חדש לקח לי זמן,” “וואי איזה באסה, ורגע איפה את עכשיו?”

“עכשיו אני בחדר מדרגות,” השיבה

“איזה חדר מדרגות?” שאלתי והשיחה התנתקה.

לאחר כמה שניות שמעתי דפיקות בדלת. שיט! קרן חזרה במפתיע ואסור לה שהיא תראה את ג’ולי. שמתי את ג’ולי בשירותים ואמרתי לה לא לצאת ולא לעשות שום רעשים.

“ירוןן?! פתח לי את הדלת!” שמעתי את קרן צועקת מבחוץ “אני בא מאמי!” השבתי לה וג’ולי הסתכלה במבט עצבני. שתקה, נכנסה לשירותים וסגרתי את הדלת אחריה.

 

פתחתי את הדלת לקרן שקפצה עלי ישר בנשיקה עם חיבוק ואני חבקתי אותה חזרה חזק. תלתליה הזהובים של קרן היו קצרים יותר מהפעם הקודמת שראיתי אותה והיא נראתה קצת כמו כבשה. היא לבשה חולצה צמודה לבנה שבאדום היו רשום עליה: ‘I love New York‘ “מאמי את נראית טוב!” אמרתי לה וחבקתי אותה שוב “כן, תודה!” היא עשתה סיבוב עם הראש בדירה ובידה החזיקה את כובע הנוצות שלה. לפתע היא קלטה את השערות של ג’ולי על הרצפה “תגיד, מה אלה השערות האלה שעל הרצפה?” שיט, שחכתי לנקות את השערות שלה. “אלה? אלה סתם.. מבובה,” השבתי לה וצבטתי את אצבעותיי מרוב לחץ. דפיקות וסריטות נשמעו מכיוון השירותים וקרן קיבצה את גבותיה: “יש פה עוד מישהו?” שאלה בחשד והלכה לכיוון השירותים “לא. מה פתאום” עניתי “אז מה זה הדפיקות האלה מכיוון השירותים?” שאלה ושמה את אוזנה על דלת השירותים והקשיבה בנשיפות חזקות “אהה זה כלום, בטח זה בגלל השיפוץ בדירה למעלה.” השבתי בחוסר אונים והבנתי שזה ההתחלה של הסוף שלנו.

קרן שמה את ידה על ידית השירותים, פתחה את הדלת וקפאה לכמה שניות מול ג’ולי

ובצעקה גדולה שאלה: “תגיד ירון, מי זאת הכלבה הזאת?!”

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחלת האיש שבפנים:

 

 

ואז היא נסעה והשאירה אחריה כובע גדול אדום כשנוצות זהובות עטפו את כולו.
אני עמדתי בכניסה של הבית שלי, רואה איך היא נעלמת עם המונית. חייכתי חיוך, חשבתי קצת על מעללי ערב קודם ונכנסתי חזרה לביתי שהיה ריק מנפש פתאום. כשהיא הייתה כאן הייתי בטוח שיש עוד עשרים איש בבית הזה מרוב אנרגיות, עכשיו אני מבין שרק אני והיא שכנו בתוכו. הלכתי בפרוזדור ונכנסתי לחדרי, אך משהו לפתע הפריע לי והיה מוזר במיטה שלי. משהו בגודל אדם היה מוסתר מתחת לשמיכתי הירוקה. נגשתי אליו לאט, לאט והדבר הזה שהיה מתחת למיטה זז טיפה ואפילו השמיע אנחה קלה “מי-זה?” שאלתי והתקדמתי יותר למיטה. שמתי ידיי על השמיכה, הרמתי אותה ומול עיניי היא נגלתה, מחייכת אליי חיוך ענק מלא שיניים, שערה המטולטל והזהוב עוטף את פנייה ואת גומות החן שלה “מה זה?! מה את עושה פה?” שאלתי אותה אך היא רק צחקה. שמתי ידיים על כתפייה ושאלתי אותה שוב פעם “לא נסעת?! איך את פה שוב פעם?! לפני רגע נפרדת ממני ונכנסת למונית וראיתי אותך נוסעת,” אמרתי לה “על איזו מונית אתה מדבר? הרגע הגעתי אלייך מאוטובוס מהתחנה. ירון אתה מדמיין יותר מידי בזמן האחרון, מצחיק אחד!” ואז היא תפסה כרית אחת והעיפה אותה על ראשי. בהיתי בה, אני לא מבין מה קרה פה.

 

אחרי שעשינו אהבה היא שמה ראשה על בטני וצחקקה: “וואי, איך הלב שלך דופק עוד רגע התקף לב!” “כן, אני צריך לצאת עם מצנתרת,” השבתי לה ושנינו צחקנו. אחרי זה היא לקחה את ידה ואמרה שכואבת לה הבטן חזק בזמן האחרון וכל הזמן יש לה סחרחורות חזקות ולפעמים גם כשממש חם בחוץ לה קר מאד. אז אמרתי לה שהיא צריכה ללכת להיבדק והיא השיבה לי שהיא קבעה תור לרופא, אבל זמן ההמתנה ארוך וארוך.

אחרי הלילה ושהשחר הפציע היא קבלה שיחת טלפון דחופה מהעבודה. היא אמרה שהיא צריכה להתארגן מהר ושאני אזמין לה מונית, יש איזה מקרה חירום שאסור לה לפספס. אז היא לבשה את בגדיה ואמרה לי שאני אשאיר את הכובע הנוצות שלה אצלי בינתיים. המונית צפצפה, אנחנו יצאנו. התנשקנו אמרנו שהיה לילה ממש מיוחד וטוב ושהיא תדבר איתי כשהיא תגיע. אני נשארתי עומד בכניסה של הבית שלי, מסתכל איך המונית שלה נעלמת לאט, לאט בכביש. חייכתי, נכנסתי לבית וההורים שלי ישבו על הספה כשמבטם מנוקר בטלוויזיה. שניהם הסתכלו עלי ו “איפה היית ירון?” שאל אותי אבא. “מה זאת אומרת? מאיפה אתם הגעתם פתאום?” “‘מאיפה הגעתם פתאום?’ הוא שואל” אמר אבא והסתכל על אמא כשהוא מהנהן בכעס עם הראש “מאיפה אתה הגעת?! ולמה כולך רטוב?! לך לחדר שלך מייד! אני כבר בא לסדר איתך כמה דברים.”

אז נכנסתי לחדר וראיתי שיש בליטה של אדם מתחת לשמיכה. אני נגשתי, הרמתי אותה, והיא הייתה שוכבת שמה. אך הפעם היא לא צחקה, שערה המתולתל לא היה כל-כך ארוך והזהוב כמו מקודם, עיינה היו כבויות ואטומות. בקול צרוד שאלתי “קרן?” ונגעתי לה במצח שהיה קפוא. דחפתי לה טיפה את היד שגם הייתה קפואה, הסרתי ממנה לגמרי את השמיכה וכל הגוף שלה היה שתוף בדם “מה קרה כאן לעזאזל?!” צעקתי והרגשתי איך קיא עולה לי מהוושט, סובבתי את ראשי מהר לאחור והקאתי “מה לעזאזל אתה עושה אידיוט!” אבא צעק. מסתבר שהקאתי עליו בטעות “מצטער אבא לא התכוונתי, קרן מתה לי במיטה!” אבא הסתכל לי בתוך העיניים “אתה עשית את זה?!” “לא אבא! באמת שלא! אני אהבתי אותה!” “אבא שם ידיו על פניי וצעק עלי: “אז דיי! צא מזה! היא מתה! זאת לא אשמתך!” “זאת כן אשמתי!” צעקתי עליו בחזרה “לא הייתי צריך לתת לה לנסוע ככה עם הנהג מונית הזה!” “אני רוצה שתגיד לי בפעם האחרונה. איך היית צריך לדעת שהנהג המונית הזה הוא רוצח סדרתי?!” “הייתי צריך לדעת!” צרחתי והתחלתי להרביץ לו והוא העיף אותי על המיטה שנהייתה ריקה “אתה לוקח את הכדורים?!” הוא צעק עלי “לא רוצה כדורים! רוצה רק את קרן!” צעקתי עליו בחזרה “תקשיב ירון, קרן נהרגה לפני חמש-עשרה שנה. אתה חייב להמשיך הלאה!” לפתע הרגשתי יד רכה נוגעת בגבי. הסתובבתי, זאת הייתה קרן, עם החיוך הענק שלה “לא ירון אל תשכח אותי. בבקשה- אני זקוקה לך, בוא נעשה אהבה על המיטה.”
“טוב אבא. צא רגע, אני צריך לחשוב,” אמרתי לו “כל היום אתה חושב!” השיב בצעקה ויצא מהחדר בסערה.

אני הסתכלתי על קרן בעיניים ואמרתי לה: “את עוד תשגעי אותי יום אחד, אני אומר לך.”

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קלט,פלט:

 

קלט פלט שקיעה בלי זריחה,

ישן שאף פעם לא נרדם,

וציפורים מתות על ראש העץ.

כולם סביבי היו עם הידיים למעלה ומסכת הגרב המחסה את פניי התחילה לגרד לי בגלל הזעה הקרה.

עמדתי שם באמצע סניף הבנק שהרובה מכוון כלפי מעלה וכשהמאבטח השמנמן מנוטרל על הרצפה ומוחו שרוע לכל עבר “אתה עוד תשלם על זה רוצח!” זקנה צעקה לי מאחוריי. לקחתי אותה, הכנסתי לה מכה לרקה עם האקדח והיא נפלה ארצה: “עוד מישהו רוצה כאן לפתוח את הפה שלו?!” צעקתי “אה?!” הצבעתי על אחד מהעובדים שהיה משקפופר שמכנסיו היו רטובים מהפחד שדחף לו את כל השתן לרצפה “בוא הנה!” הוא היה המום לרגע “בוא הנה לפני שהמוח שלך יתערבב עם זה של המאבטח!” צעקתי עליו שוב ומישהי שישבה לידו לחשה “לך כבר, בגללך הוא עוד יהרוג את כולנו.” הוא בלע רוק ונגש אליי כשהוא רועד ומגמגם תחנונים “יש לי אישה, ואמא שלי חולה.. בבקשה אני מתחנן,” “שב על הברכיים.” ציוותי והוא עשה את זה תוך כדי זה שהוא מבט לכל עבר בבהלה “אתה, איך השם שלך?” שאלתי “יהושוע,” השיב “שלום ליהושוע הגדול שלנו,” אמרתי וחייכתי “תגיד יהושוע, פעם עשית ברכת כוהנים?” “לא, לא אבל אני מבטיח שאני אעשה אחרי שאני אצא מפה,” ענה “יש לנו פה בחור אופטימי,”השבתי בחיוך והסתובבתי לאנשים שהיו מפוחדים “עכשיו אם אתה רוצה באמת לצאת מפה ברגל ולא בתוך סדין לבן תספור לי את כל האנשים שיש פה ותעשה הפרדה בין גברים, נשים וילדים. ואני יהיה איתך לארג’ ואני ייתן לך לעשות את זה בחצי דקה.” ליאור החל לספור “שלושים ותשע אנשים. שמתוכם עשרים גברים, אחד עשרה נשים ושמנה ילדים.” אמר לי ליאור. החלתי גם לספור והוא צדק אבל טעה, כי עכשיו יש פה שלושים ושמנה אנשים “אתה טועה, יש פה שלושים ושמנה אנשים,” “לא יכול להיות ספרתי היטב. אני רואה חשבון במקצועי,” “אז בתור רואה חשבון תספור את הכדור הזה,” השבתי, כיוונתי את האקדח לראשו “לא בבקשה!” הוא צעק תוך כדי שהוא עוצם בחוזקה את עיניו וההדק נלחץ והכדור עף לו בין העיניים והמח שלו התערבב עם זה של המאבטח. ילדה אחת צעקה וכמה אנשים התחילו לבכות “עכשיו עוד מישהו רוצה להיות כמו יהושוע?” צעקתי “חבל, דווקא היה בחור נחמד. רק חבל שהוא לא ידע לשים מחסומים למקומות החלולים שלו ולא היה משתין לי בעבודה.” ניגשתי לפקידה שעמדה בדום כמו שציוותי על כל הסניף הזה שריתי את הירייה באוויר “אני רואה שאת ממלאת פקודות היטב,” אמרתי לפקידה שהיה לה ריח של תות שדה “בטח הייתי חיילת מאד ממושמעת בצבא,” היא אמרה בחוסר פחד. הפקידה הייתה בחורה לבנה עם נקודת חן קטנה מתחת לעין שמאל שלה, השער שלה היה מתולתל וצבוע עם הרבה גוונים של צבעים כאילו ניסתה לחקות טווס. חולצתה הייתה תכלת כשמחשוף מבצבץ לו. על החולצה מעל הציץ הימני היה תג שם; ‘קרן’ היה רשום עליו “שלום קרן,” אמרתי והגשתי לה את השק השחור שהיה בידיי “אני מאמין שראית הרבה סרטי פשע ואת יודעת את העבודה של הפקידה ברגעים כאלה “כן אדוני,” היא השיבה, חייכה, קרצה לי והחלה למלא את השק שלי בשטרות אדומים. מידי פעם הייתה מעלה את מבטה אליי מכייחת וקורצת כאילו הייתה רוצה שאני אתקע אותה מאחורי הדלפק. קראתי פעם על מה שיש לה, קורים לזה ‘תסמונת סטוקהולם’ “בבקשה אדוני.” אמרה קרן וראיתי אותה כותבת משהו על אחד מהשטרות ודוחפת לי את זה לשק. הסתובבתי, יריתי באוויר וצעקתי: “עכשיו כולם תעמדו על הרגליים, תעצמו עיניים, תספרו עד אלף ותתחילו ללכת ולהיתקע אחד בשני וחסר על מישהו שינסה פעם אחת לפקוח עיניו. אני מצלם הכול ומי שאני אראה אחר כך שפתח את העיניים יתערבב עם המוחות האחרים על הרצפה!” צעקתי ויריתי שוב פעם באוויר והלכתי במהירות לשירותי הבנק שבדקתי איפה הן נמצאים כמה ימים לפני כן והתחלתי את תוכנית הבריחה שלי.

את מסכת הגרב הורדתי מראשי וזרקתי אותה על הרצפה, מהתיק גב שהיה לי הוצאתי מסכת אדם מיוחדת של איש זקן מאד. הורדתי גם את הבגדים שלי שמתחתם היו בגדים של איש זקן. הייתה לי גם עגלה קטנה שמתקפלת בתוך התיק. פתחתי אותה במהירות, שמתי בה את שק השק השחור, לאחר מכן הוצאתי מהתיק שתי פצצות קטנות, חומר בערה, ומצית. על הבגדים והמסכה שהיו זרוקים על הרצפה שפכתי את כל חומר הבעירה והדלקתי אותן. לאחר מכן יצאתי מהשירותים מהר כשהעגלה ביד ימיני, שמתי פצצה אחת על דלפק שהיה ריק מאנשים ואת הפצצה השנייה שמתי על דלת הכניסה לבנק שהייתה נעולה. נעמדתי באמצע ההמולה וכשהם כבר הגיעו למספר ארבע – מאות – חמישים ושתיים שמתי אטמים בתוך האוזניים ושנייה לפני שהפעלתי את המטען הרגשתי יד נוגעת לי בגב ואישה שאומרת לי “אני באה איתך.” הסתובבתי וראיתי שזאת קרן הפקידה “מקווה שאת יודעת לרוץ מהר,” אמרתי לה “אני הכי מהירה,” ענתה “תאטמי את האוזניים.” אמרתי ולחצתי על כפתור הפצצה.   היה עשן בכל עבר. אנשים צעקו וברחו מהבנק. המשטרה ניסתה לתפוס כמה שיותר מהם וגם אני וקרן חלק מהם. בורחים אך לא צועקים ומתחמקים בצורה הכי אלגנטית מהמשטר. אני רץ במדרכה לכיוון איזו סמטה וקרן את ידי אוחזת בחוזקה. אנחנו ממשיכים לברוח וחתולות לבנות בורחות מאיתנו לכל עבר. אני הגיבור הרוחב בדמיון יודע לאן אני צריך להגיע כשלפתע ידה של קרן נעלמת לי משום מקום. אני מסובב את ראשי לאחור והיא נעלמה “קרן?!” אני צועק כשלפתע אני רואה אותה שרועה על הכביש. שיט מה קורה איתה? רצתי אליה מהר בשביל להרים אותה. היא נעלמה שנית ושמעתי את קולה מאחוריי. לא! זה לא קורה לי! לא שוב, עד שאני שולט בעצמי. ראשי החל לכאוב מאד. עמדתי באמצע הכביש ועצמתי עיניי כשהקול רקע שיש הוא של קרן הקוראת לי מכל עבר “ירון, ירון! חייבים להמשיך ולברוח.” איך היא יודעת את שמי? הרגשתי את מגע ידה של קרן של בפניי. פקחתי לאט את עיניי ונבהלתי ממה שראיתי. זאת הייתה קרן שנראתה זקנה מאד ושערה הזהיב ונהיה בהיר מאד. קרן פתחה את הפה ואמרה לי: “אוי ירון, הם שוקלים לנתק אותך מהמכשירים עוד כמה שבועות. בבקשה תעשה לפחות תנועה מזערית ותראה להם שאתה עוד יכול להגיב, כי אחרי זה כל החלומות האלה יביאו לטמיון ולא תתעורר לעולם.” ולי אין מושג על מה היא מדברת. או שיש לי? לפתע אלפי ניידות והליקופטרים של משטרה הגיחו: “אתה עצור! תעמוד במקום, אין לך לאן לברוח!” הם קרו בכרזה “טוב, אז כנראה שזהו זה?” שאלתי את קרן ונגעתי בשערה הזהוב שהבהיר “כן, זהו זה,” השיבה “אבל איך נברח?” שאלתי אותה ונהייתי קצת לחוץ והכאב ראש התחזק “הנה ככה,” היא השיבה והצביעה לי על מכונית אדומה שחנתה לידנו, הכניסה את ידיה לכיסה ומסרה לי את המפתחות “תיסע מכאן כמה שיותר מהר. זה לא אזור טוב בשבילך,” אמרה וסימנים של דאגה עלו על פנייה המקומטות “ברור.” עניתי לה מבלבול והכאב ראש שלי התחזק עוד יותר. רצתי לרכב, הסתכלתי על קרן שלרגע נהפכה צעירה ויפה יותר ותלתלי ראשה הפכו לזהב “אני יתגעגע,” צעקתי לה “כן, אל תדאג. נתראה בעוד רגע.” ענתה. נכנסתי לרכב, התנעתי אותו וברחתי משם והכאב ראש רק גדל וגדל.

 

 

הרדיו, הכדורים ומה שביניהם:

 

 

המכוניות שעל הכביש נעלמו, וזה מוזר כי ברדיו אמרו שיש פקק ואני נוסע בסימן שאלה שאולי אני לא על הנתיב הנכון. אבל אין סיכוי בחיים, כי על הנתיב הזה אני נוסע כבר יותר מחמישים שנה, ובכל חמישים השנים האלה שאומרים שיש פקק בכביש הזה אז באמת יש פקק.
הגעתי אחרי רבע שעה הביתה. קרן שכבה על הספה האדומה כשהיא מכוסה בשמיכה ירוקה וצפתה בטלוויזיה “שלום.” אמרתי בקול צרוד והיא לא ענתה לי. אנחנו כבר לא מדברים חודשים שלמים מאז אותה כבשה שלה ששחטתי אז, כשהיינו רעבים.
היא לא מבינה אותי. אנחנו נשואים ארבעים ושתיים שנים היא בת שישים ואחד ושערה הזהוב והארוך שהיה לה פעם היום כבר קצר ולבן. אני עוד יומיים בן שישים ושש. ניסתי לדבר איתה על הדבר המוזר שקרה לי בדרך לפה שהיה דיווח סרק על זה שהודיעו שיש פקק אבל בעצם לא היה. אבל ידעתי שבכלל לא יהיה אכפת לה. אבל אני לא דברתי עם בן אדם במשך כל היום ואני חייב לפרוק את העול הזה ממני! זה לא יכול להיות! זה פתטי!
לפתע דלת של אחד החדרים ונפתחה ואז שמעתי צעדים שמתקרבים לכיוון הסלון.
שאלתי אותה אם יש מישהו בבית והיא עדיין שתקה. הגיח לסלון בחור צעיר
בשנות העשרים לחייו. שערו ליפה וזקנקן מחסה את סנטרו, משהו הטריד אותי בו. הוא היה עירום לחלוטין.
“אתה מצטרף אלינו?” הוא שאל. מה? מו?! איך?! לא הבנתי מה זה “אלינו”? כשהוא אמר את זה קרן קמה מהספה צחקקה ואמרה: “אפילו ויאגרה כבר לא עוזרת לאנשים בגילו.” נעמדה לקרתו והביאה לו פליק בטוסיק, הוא צחקק גם ואמר “בטח יהיו לזה תרופות יותר חזקות בעתיד,” ואז היא תפסה לו את היד והם נכנסו לחדר השינה.
אני הייתי בהלם. פתחתי ישר את המגירה, מתוכה הוצאתי קצת קוק והסנפתי אותו היישר מהיד. אחרי זה יצאתי מהבית, נכנסתי לרכב, והתחלתי לנסוע. נסעתי ממש מהר, בערך על מאה שמונים. הכל חולף מולי במהירות, כל החיים! הדלקתי את הרדיו והיה חדשות. שוב פעם אמרו בחדשות שיהיו פקקי ענק בכביש שאני נוסע, “ירון.” שמעתי מישהו אומר מאחוריי. אני הסתכלתי במראה וראיתי שיושב שמה מישהו במושב האחורי אבל פניו מוסתרות בגלל שחשוך, “תעצור בקשה בצד,” הוא ביקש בלחש, “מי אתה בכלל?!” צעקתי עליו. ואז הרגשתי שמשהו חד וקר דוקר אותי בגב, ואז הבנתי שכן, יש לו סכין.
עצרתי בצד הדרך ונשארתי לשבת “צא מהרכב!” הוא אמר בלחש והרגשתי את להב הסכין מוצמדת אליי יותר. אני עשיתי כרצונו. יצאתי מהמכונית וראיתי איך הוא עובר מהמושב האחורי לכיסא ההגה. הוא הוציא את פניו לשנייה מהחלון, וכשראיתי אותו הרגשתי שלוחץ לי בלב. כי האיש שגנב לי את הרכב הוא בעצם – אני בצעירותי!
הוא התחיל לנסוע, ואני התחלתי ללכת ברגל והייתי מבולבל כתוצאה של ההתרחשויות האחרונות. “אתה יודע רפאל כתוצאה ממה הפקקים?!” שמעתי משום מקום קול של השדרן ברדיו “כתוצאה של תאונת דרכים של איש זקן שנרדם על ההגה!” שמעתי שוב פעם את הקול של השדרן רדיו, והתחלתי לרוץ כי התחיל להיות לי נורא קר. רצתי, רצתי, רצתי, ונהיה לי יותר ויותר קר. חמישים שנה לא רצתי ככה! אבל יש פה משהו מוזר, אני רץ כבר ככה נראה לי רבע שעה והשמים עדיין במצב של תכף הם שוקעים והירח מחליף אותם אבל לא. הם נמצאים במצב בן אור לחושך. אני ממשיך לרוץ והנוף עדיין לא משתנה. כשלפתע אני רואה שהכביש מסתיים בגינה. הגעתי לגינה ואני רואה שהגינה הזאת היא בעצם בית קברות. אני שומע צעקות בבית קברות הזה, צעקות של בכי תמרורים וצעקות של תפילות. אבל אני לא רואה פה איש. אני מתהלך בבית קברות ורואה
את קרן פתאום, עומדת מול קבר אחד. מוזר, לפני רגע ראיתי אותה נכנסת לתוך
חדר אחד עם איזה בחור צעיר, ועכשיו אני רואה אותה עומדת מול איזה קבר עם פרח לבן, “קרן!” אני קורא לעברה והיא עדיין לא מקשיבה לי, אני מתקרב אליה יותר ורואה שהיא רועדת מקור. זה מזכיר לי את הקטע הזה בסרט “החוש השישי” כשהגיבור לא יודע שהוא מת כל הסרט ובסוף הסרט כשהוא מתקרב לאשתו רואים שהוא מת.
אני מסתכל על הקבר שעליו היא מביטה, ואני רואה שעל הקבר רשום “רפאל מושקוביץ”
טוב, אז זה לא אני, אז מי? היא מוציאה מכיסה תמונה. נותנת בה נשיקה ומניחה
אותה על הקבר. אני מסתכל על התמונה ורואה שזה הבחור העירום שהיה אצלנו מקודם בבית. אני צועק לה שוב: “קרן!” ואז רודף אחריה וכשאני בא לתפוס לה את החולצה היד שלי עוברת דרכה! אז אני כן מת! אני לא זוכר כלום. נתפס לי כאב אכזרי בראש. אני נוגע בו ואני מרגיש שאני נוגע במשהו נוזלי ודביק, אני מסתכל על זה ואני רואה שיורד לי פונץ’ אדום מהראש! ואז הגיע פלאשבק:
אני שחטתי בלי הסכמה של קרן את הכבשה האחרונה שלנו. היא כענוש הפסיקה לדבר איתי במשך חודשים. יום אחד כשחזרתי מהעבודה שמעתי דפיקות באחד החדרים של הבית, נכנסתי לחדר וראיתי את קרן בתנוחת דוגי עם איזה צעיר אחד אבל לא הפרעתי להם. סגרתי את הדלת בשקט, יצאתי מהבית נכנסתי לרכב שלי והוצאתי אולר שהיה לי בתא הכפפות שממנו גם נפלה תמונה שלי שהייתי צעיר וחטוב. את התמונה שלי שמתי בכיס ונכנסתי הביתה היישר לחדר שלי בשקט. וכשהוא עם הגב אליי דקרתי אותו פעם אחת בראש וסיימתי עם העבודה.
קרן הייתה בשוק והתחילה לצרוח, אני נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע. אבל נסעתי ממש מהר ואז אבדתי שליטה על הרכב שלי כי הסכין איכשהו דקר אותי בגב ועשיתי תאונה עם אחד מהמכוניות שהייתה מולי! עכשיו הכל התבהר לי!
אני מת!
אבל זה מוזר כשחושבים על זה. אם אני מת, אז מאיפה שמעתי את הרדיו?!  הרגשתי שמישהו מכניס לי אגרוף לחזה. ולאחר שנייה אני מרגיש זרמים חשמליים בלב. אני מרגיש צורך עז לשכב על הרצפה בבית בקברות הזה ולעצום עיניים, אולי ככה אני יגיע מהר יותר לשמים. ואז הרגשתי עוד בוקס, ועוד בוקס, ועוד אחד, ועוד אחד! ועוד אחד! אז קפצתי, “הוא חיי!” שמעתי מישהי אומרת. “איפה אני?” שאלתי ואור לבן סנוור לי את העיניים והרבה אנשים עם מסכות של רופאים על הפנים הסתכלו עלי “ירון, עברת כרגע ניתוח להורדת גידול סרטני מהראש שלך. אתה נמצא בקומה שלושים ושמנה שנים.” הבן אדם הזה אמר לי. מי הוא בכלל? “שש, תירגע. עברת ניתוח קשה,” שמעתי מישהי אומרת “תמשיך לנוח, יום אחד תקום באמת. זה לא הזמן שלך.” הרופא אמר לי תוך כדי שעיניי נהפכות כבדות וצנחתי כל הדרך למעלה כשריח מסריח של עובש שורר באפי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמפו אדום:

 

 

 

סיימתי להתקלח, כל הרצפה הייתה אדומה בגלל השמפו האדום שבטעות הפלתי.

 

השעה כבר הייתה אחד-עשרה וחצי ואני קצת מאחר.

התנגבתי, משומה יש לי סחרחורת קלה. עצמתי שנייה עיניים ונתתי לגופי קצת להירגע.

אחרי שנרגעתי קצת יצאתי מהמקלחת. קרן ישבה על המיטה, לבושה בג’ינס צמוד, חולצה כחולה עם מחשוף ומעל זה ז’קט עור אדום. מוכנה כבר ליציאה.

“שעה לוקח לך להתקלח? חשבתי כבר שמצאת מנהרה שם.” היא אמרה בדרכה העוקצנית. “באמת לא מתאים לי,” השבתי לה “יאללה, יאללה תתחיל להתלבש כבר,” ענתה וזרקה עלי את התחתונים שלי. סיימתי להתארגן. “יאללה בובה, בואי נקרע את רחבת הריקודים!” צעקתי ועשיתי סיבוב במקום ותוך כדי צחוק קרן השיבה “אתה כזה טיפש לפעמים.”

התנעתי את הרכב והתחלנו לנסוע למועדון העונה לשם “תתריס”. כשהגענו ויצאנו מהרכב קרן משומה לבשה בגדים אחרים. היא לבשה חצאית מיני שחורה וחולצה פרחונית בלי מחשוף (שאפיין את רוב הבגדים שלה). “מה זה?!” שאלתי וגירדתי את ראשי “מתי הספקת להחליף בגדים?” “מה?” היא השיבה “את לא לבשת את הבגדים האלה קודם,” “אתה בסדר ירון?” שאלה בדרמטיות “לא חשוב, באמת אני קצת מסוחרר, בואי נכנס כבר.” ואז התחיל לרדת קצת גשם “מאיפה הגשם הזה צץ פתאום? אמצע אוגוסט ויש גשם. מוזר מאוד,” “על איזה גשם אתה מדבר?! לקחת איזה כדור ולא אמרת לי?”

ואיך שהיא סיימה להגיד את זה הגשם הסתיים. אני חייב ללכת לפסיכיאטר.

אחרי שסיימנו לחכות בתור והסלקציה נכנסו למועדון שהיה מפוצץ באנשים שרקדו לצלילי המוזיקה השחורה. אישית אני שונא מוזיקה שחורה, אבל קרן אוהבת. אני תפסתי לקרן ביד ולקחתי אותה לבר. סימנתי עם היד לברמן שיבוא. “שני צ’ייסרים,” ביקשתי, כשהוא הביא אותם ושלמתי לו הסתובבתי בשביל להקפיץ אותם עם קרן. אבל היא לא הייתה מאחוריי. ניסיתי למצוא אותה עם העין אבל לא ראיתי אותה בשום מקום בגלל הצפיפות של האנשים. המוזיקה השחורה שהייתה עד כה ברקע התחלפה בין שנייה לרוק. סימנתי לברמן שישמור לי על הצ’ייסרים ושאני כבר מגיע.

התחלתי לחפש את קרן בין כל האנשים בלי כל-כך הצלחה. שמתי לב למשהו מוזר כשהלכתי בין כל האנשים. אולי זה רק בראש שלי אבל אני הולך פה וכולם נראים לי בדיוק אותו דבר. זאת אומרת שכל הנשים דומות בפנים שלהן אחת לשנייה וכך גם הגברים. הלבוש שונה אבל הפנים אותם פנים.

אז לקחתי את עצמי לשירותים להירגע, הגנבתי איזו הצצונת ואני בטוח שאני רואה בו משוגע. לפתע ראיתי את קרן מאחוריי לבושה בבגדים אחרים הפעם. “מה את עושה כאן?! איפה היית? חיפשתי אותך שעה! לאן נעלמת?!” צעקתי עליה “יא לחוץ. כולה הלכתי להשתין,” השיבה והביאה לי נשיקה בפה ונכנסה לתא השירותים.

אחרי כמה דקות שאני מחכה לה מחוץ לתא שתסיים את ענייניה, בעודי מסתכל על המראה ומסדר את השער שלי שלא מצליח להסתדר, אני מרגיש את רטט הסלולר בכיסי. הוצאתי את הסלולר ועל הצג היה רשום שמי שמתקשר זאת “קרן שלי”. אז עניתי. “כן מאמי, מה נתקעת על האסלה?” שאלתי אותה בגיחוך קל.

“איפה אתה ירון?” היא שאלה. “אני פה, מחוץ לתא של השירותים שעה כבר, מחכה לך שתצאי כבר,” “על איזה תא אתה מדבר?” “נו.. אל תעצבני אותי!” אמרתי ופתחתי את התא שלה כשבו ישבה בחורה שמנה וחרבנה “מה אתה דפוק?! למה אתה לא דופק בדלת?!” היא צעקה ואני מהר סגרתי את הדלת. “מה הולך פה?!” צעקתי לה בסלולר. “איפה את?!” “אני בבית,” השיבה “מחכה שכבר תצא מהמקלחת,” “מה מקלחת מה?! אני כבר במועדון איזה חצי שעה איתך! מה את מנסה לשגע אותי?!”

לפתע הרגשתי טיפה של מים נוחתת לי על הראש, ולאחר מכן עוד טיפה, ואז עוד טיפה, וכעבור שנייה התחיל גשם של ממש בתוך השירותים. “שומעת, התחיל לרדת פה גשם בתוך המועדון ועוד אמצע אוגוסט! אמרתי לך שיש פה משהו מוזר?! מנסים לעבוד עלינו!” ניתקתי את השיחה והכנסתי את הסלולר מהר לכיס כי פחדתי שיירטב.

יצאתי מהשירותים, והמועדון היה ריק לגמרי. היה גשם מטורף שלא הפסיק לרדת בתוכו. הסתכלתי על התקרה וראיתי שהיא מורידה את כל הגשם. כל הרצפה הייתה מלאה בשמפו אדום, כזה כמו שיש לנו בבית. התחלתי לרוץ כשפתאום התחלקתי ונפלתי על הראש.

ואז, אז התחלתי לשמוע דפיקות חזקות בראש ואת קולה של קרן צועק את שמי.

עצמתי את עיניי ונתתי לטיפות הקרירות לתופף על ראשי.

“ירון!!” שמעתי את קרן צועקת בתוך הראש החלול שלי, והפעם גם הרגשתי את מגע ידיה “כן יקירה,” השבתי לה בלחש סקסי כשעניי עצומות.

“תתעורר כבר! החלקת באמבטיה!” והרגשתי בוואט אחת  שכל הטיפות הפסיקו.

 

פתחתי את עיניי וגילתי שקרן לא משקרת.

אהה אגב. גם גילתי שאין לנו בכלל שמפו אדום בבית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שלושת החודשים האחרונים שלי:

 

 

/אטב כביסה/

 

התאהבתי באטב כביסה כחול. כן, פשוט ככה, היה נמאס לי מגברים מעצבנים שכל הזמן בוחנים אותי לעומק, כל הזמן גורמים לי להרגיש פחות טובה מהם, או שאני יותר טובה מהם ואין לי כוח גם לכל משחקי הזוגיות הזאת. אז פשוט ככה אחרי הפרידה מרפאל כיבסתי את כל, כל אבל כללל הבגדים שלי בארון בשביל שהם לא יהיו נגועים בריחו הפוגעני שהוא השאיר אחריו. וכשסיימתי לכבס אותם התחלתי לתלות אותם ואז מכל אטבי הכביסה נשאר רק אחד כחול, ישר, פגוע שנשאר לבד אבל גם כנה מאד, וישר היה בינינו קליק רציני אך גם כואב (אם אתם מבינים למה אני מתכוונת). בכל אופן אמא שלי התקשרה אליי אחרי כמה ימים בשביל לשאול לשלומי ומה אני אוכלת ולובשת ומתי גם עשיתי בדיקת חוקן והריון בפעם האחרונה וכמובן שאלת השאלות האם יש לי חבר חדש? ועניתי לה שכן ושזה ממש רציני והדוק והיא שאלה מתי היא תזכה לראות הדבר הזה שגורם לי להרגיש לי להרגיש כל כך טוב? ועניתי לה שאפילו מחר בארוחת הערב המשפחתית ושתדע היא ושידעו גם כל בני המשפחה הוא לא מדבר הרבה וגם לא כל כך אוכל. זה לא שהוא ביישן פשוט רוב היום אין לו תאבון והוא צרוד לעומק. אמא אמרה “בסדר רק תשתמשי באמצעי מניעה שאת איתו למה אין לי כוח להיות איתך בפעם העשירית בהפלה!” ונתקה.

לחוצה היא אלוהים ישמור! אז קרה שלא נזהרתי אחד עשרה פעמים. על הילד ההוא היא לעולם לא תדע.

 

היה ערב ושמתי את החולצה הסגולה שלי עם הכיס בחזה. מכנסיי שחורים, שערי מתולתל פזור מפוצץ בקרם טבעי והלבשתי על רגליי את נעלי האצבע הכחולות שמים ביום בהיר מאד שלי. לקחתי את מר אטב ששמו בעצם דג (למה דג? ככה רציתי) הלבשתי אותו במכנסיים אדומות, חולצה ירוקה עם פסים לבנים וכמובן שציירתי עליו עיניים ירוקות ויפות ואז טיפה פתחתי אותו (יש לי סטיות כאלה) וסגרתי אותו על הכיס של החולצה שלי ונסעתי איתו לחדרה לביתם של הוריי לארוחת ערב שבה אני אציג אותו. הוא היה רגוע כל הנסיעה ולא דיבר אבל מה, נעים בפטמה הוא יודע לעשות וזה מכפר על זה. אז הגעתי לביתם של הוריי, פתחתי את הדלת בשמחה וכולם כבר ישבו עם האוכל על-יד השולחן. אמא כבר בת שישים ואבא שישים ואחת. שני זקנים ומבולבלים, אחי הבן שלושים וארבע עם משיכתו לגברים שנשאר לגור עם הוריי ואחותי הקטנה עם הילדה השמנה והמכוערת שלה -כל אלה ישבו ליד השולחן

“נו איפה הוא?” אמא שאלה בקוצר רוח “הנה הוא.” השבתי בחיוך, הוצאתי אותו מהכיס ואז הגיע הנס הגדול – הוא קרץ ; )  .

 

/עוד לילה בתחנה/

 

זה היה עוד לילה סגרירי בתחנת המשטרה של מצפה רמון. ברוריה השמנה לא הפסיקה לזלול את החריימה המסריח והמבאיש שלה כאילו לא ראתה אוכל חודשים. אני צפיתי בטלוויזיה הקטנה שנמצאת על הדלפק, מסתכל על המנחה הבלונדינית בחוסר התעניינות. רואה דרך השתקפות עיינה את המוניטור שמראה לה מה להקריא, כשלפתע דלת התחנה בסערה נפתחה והמשפט: “אני חייבת עזרה!” פוגע בקירות התחנה וחוזר בהד לתוך האוזן ומדגדג לי את עור התוף. הרמתי את עיניי באיטיות לראות מי הגיעה אליי לתחנה ולקח לי שנייה להבין שמה שאני רואה זה מזרון. כן פשוט מזרון גדול שאודם מרוח על כל הקפיצים שלה- אפשר להגיד מזרונית (מזרון ממין נקבה) היא הייתה גדולה, רחבה ועבה, ענייה היו גדולות וסגולות עם נצנוץ של כוכב. אף לא היה לה אף, שפתיה היו ענקיות ובשרניות כשאודם היו מרוח עליהן וסביבן. קפיצים יצאו לה מכל חלקי הגוף כאילו קפצו עליה כל הלילה “מה קרה?” שאלתי אותה בחצי טון כאילו אני רגיל למראות כאלה כל יום “אנסו אותי!” היא צעקה בשליפה אחת כאילו שחקה פוקר והוציאה את הזוג אס שלה “איפה? מתי?” שאלה ברוריה כשענייה היו תקועות עדיין בחריימה שלה ולא רואה שהיא מדברת עם מזרון “בבית – הם היו ארבעה – לא היו להם רחמים – הם נשכבו עלי גם כשאני לא רציתי בכך. ואז נעמדו גם כשהתחננתי שירדו והתחילו לקפוץ עלי – ועוד עם הנעליים שלהם!” ואז היא אמרה בבכי וסגרה את עיין ימין שלה כשגוש קקי מרוח עליה “ואחד מהם דרך על קקי.” לאחר רגע היא נשכבה על הרצפה ופרצה בבכי. ברוריה שעדיין הייתה תקועה באוכל שלה ולא ראתה סביבה אף אחד אמרה תוך כדי שהיא יורקת שבבי חריימה לאוויר ותופסת אותם עם היד בשביל לא להפסיד אף פרור “מזכיר לי את הסיפור על דודה שלי כשהיא…” ואז היא התחילה לספר סיפור שנכנס לי לאוזן ימין ויצא משמאל. כשהיא סיימה עם הסיפור הלא משמעותי שלה היא הרימה את ראשה סוף כל סוף מהאוכל, נגשה אל המזרון ואמרה לה: “אל תדאגי אנחנו נמצא את הבני- זונה שעשו אותך מזרון והנבלות האלו ישלמו על זה בחומרה רק לפני כן-” היא נעצרה כי גרפס עלה לה מהקיבה ועטף בירחו את כל החדר ” – רק לפני כן תני לירון לעשות עליך סיבוב – השוטר פה לא ישן כבר חצי שנה עם אף אחת וקצת מטריד אותי על איך שהוא בוחן אותי כל פעם מחדש כשאני זוללת את החריימה שלי.”

ואני, אני רק חשבתי על מתי בפעם האחרונה בכיתי באמת כשראיתי מחזות של מזרונים מהסוג שלה. חשבתי וחשבתי והגעתי למסקנה שלא הייתה אף פעם אחת כזאת

כי תמיד היה נראה לי שהן מביאות את זה על עצמן. כאילו בחייט רבאק. אף אחד לא אמר להן להראות כמו מזרון בלילה שידוע שכל הגברים ואפילו הילדים הכי קטנים רוצים רק ללכת לישון.

 

/לאן נעלם הירח?/

 

ואז הגיע הלילה והירח המלא עלה לו.

זה היה ירח לבן, בוהק, ויפה כשלפתע הוא נעלם. אז לאן נעלם הירח?

 

הם היו שתי יוניי דואר חרוצים שעבדו באחת מחברות המכתבים המבוקשת ביותר אצל יוני הדואר – חברה בשם: “מסרונים בשמים”. היה זה ממש רגע לפני מהפכת הטלפון של בל שהותירה מיליארדי יוני דואר מובטלים על העצים עד עצם היום הזה. לאחד קראו קחזיזקאלישמע ולשני רפאל. הם מאד אהבו את עבודתם. כבר משחר ניעורים הם התחילו עם העבודה בקבלנות ואז התחברו לחברה דרך חברים. הם היו זריזים, תקיפים ותחרותיים. מהטובים שבשוק. למה? כי העבודה הזאת הכי מבוקשת אצל היונים (הפרנסה הכי פחות מבוקשת זה למכור את הנוצות שלך בשביל שישימו על הקצה שלהם דיו והן יהפכו לעט. מה שגורם ליונה להיות ערומה וזה באמת לא נעים במיוחד בחורף).

“רפאל?” שאל קחזיזקאלישמע בזמן שהם עפו להעביר מכתבים מתאילנד לארה”ב כי נער ונערה שהם חברים החליטו שהם מתכתבים אחד עם השני והתחברו לשירות של “מסרוני בשמים” ושילמו על השניים האלה הרבה כסף “דבר עמיתי הטוב,” השיב רפאל “השמועה על קופסא שתחליף אותנו נכונה?” שאל קחזיזקאלישמע ורפאל השיב לו: “לא יודע אך מה זה גם חשוב?” “תחשוב על זה בקרוב לא תהיה לנו עבודה אם בני–האדם האנוכיים ימציאו מכונה שתחליף אותנו. ואני את הנוצות שלי לא מוכר!” אמר קחזיזקאלישמע “קודם כל את נוצותיך בסוף של יום אתה תהיה חייב למכור כי לא כל חייך אתה תוכל לעוף, כנפינו מתעייפות עם השנים. ואין לך מה לדאוג בקשר למכונה הזאת זה בטח עוד ניסוי טיפשי שהם מבצעים.” ואז קחזיזקאלישמע נרגע כי תמיד שרפאל מדבר הכל נשמע הגיוני ואופטימי.

הגיע הערב ורפאל קחזיזקאלישמע העבירו את המכתב לנער התאילנדי. נחו מעט והחליטו לחזור לארה”ב גם שמשך זמן התעופה הוא עד שבוע. אז בעודם עפים בלילה סופה הגיחה אליהם משום מקום ורפאל נקלע לתוכה, ניסה להינצל אך לא הצליח ואז נגזר לחתיכות שעפו לתוך הים שהם עפו תחתיו. קחזיזקאלישמע שלא הבין מאיפה זה בא לו נכנס לשוק. רק לפני רגע רפאל סיפר לו מה הוא הולך לעשות בעוד כמה שנים כשייצא לפנסיה. כנפיו של קחזיזקאלישמע חדלו מלפעול והוא החל לצנוח לים כשפניו מביטות לשמים, מסתכל על הכוכבים, מחפש את הירח אך לא מוצא אותו: “לאן נעלם הירח? שאל עצמו ואז כריש ענק יצא מין המים וטרף אותו.

 

“אז לאן נעלם הירח?” אתם בטח שואלים עצמכם ומנסים לנחש. הירח לא נעלם, הירח הורד מהשמים כי איזו נערה מארה”ב בשם קרן שאלה את חברה מתאילנד בשם ירון מה הוא היה מוכן לעשות בשבילה, ובשבילה את הירח הוא היה מוריד, וכך הוא עשה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פסק זמן:

 

 

ויש את הרגע לפעמים, שאתה מאבד את עצמך לרגע וכאילו מפספס כמה שניות

או שאתה מקדים לעצמך כמה שניות. אתה לא בטוח בדיוק במה שקורה לך,

הכל מתחיל להיות מבולגן ולחוץ, אנשים רצים וקופאים ברחוב ואתה מסתכל על כולם בעיניים עצומות ומדמיין לעצמך שהם לעצמם עושים את הצרות האלה. אתה בטוח בזה שהם סתם משקרים לך ומשקרים אחד לשני ושבעצם הכדור הלבן הזה בשמיים הוא השמש, והשמש מסמלת את התקווה שנמצאת בכולנו ואתה מתחיל להיות אופטימי וסוג של שלווה לחוצה תוקפת לך את כל הפנימיות שרק סיימה להיווצר לא מזמן ואז מגיעה איזושהי מערבולת שמכניסה אותך לתוכה, ואתה זוכר אך מכריחים אותך לשכוח את כל מי שהיית וכל מה שרצית להיות בעולם הזה ורק כשאתה מגיע לעולם הבא אתה מבין שלעולם לא תחזור להיות שונה מכל אחד שיש לו כנפיים.

 

אז שכבתי שם ברגע המצמרר הזה במיטה שלי, בהתקף של חרדה. לא בטוח מה היה ומה קרה לי באותם הרגעים. הסתכלתי בשעון. כבר אחד וארבעים, זה מוזר כי אני זוכר שלפני רגע השעה עשר בלילה קיבלה את פניי. אני לא יודע מה קרה בשלוש שעות וארבעים האלה שלא הייתי מפוקס. אני כמעט בטוח שנרדמתי אך גם בטוח שאני לא, זה חייב להיות משהו! חייב. לא סתם יש בי תחושת אשם שמעורבבת עם תחושה של קנאה ושל רומנטיות ותשוקה שאי אפשר לרסנה.

 

סוף כל סוף קצת שקט, כולם הלכו לישון. המיטה ישנה מאד אבל המצעים הכחולים חדשים, שמתי אותם בעצמי מקדום לפני המקלחת. היה לי יום קשה בעבודה, הממונה עלי לא הפסיק לבחון אותי ולתת לי משימות בלתי אפשריות שהיו מכשילות אותי בלי שום קשר. אבל שטויות אני יודע שהוא סתם מקנא כי זיינתי לא מזמן את האקסית שלו בתוך חדר הצילום הקטן שבמסדרון החברה, מה לעשות הבחורה לא הייתה מסופקת שבעה חודשים ועכשיו אני צריך להיות זה שמביא בה קצת חמלה. אז התפרסתי על המיטה והכנסתי את גופי מתחת הפוך ושקעתי לתוך טלוויזיית הפלזמה שהייתה תקועה לי על הקיר, ואז זה קרה, רעידה קלה, האור נכבה, נדלק. הטלוויזיה החליפה ערוצים בעצמה וכוס המים שהייתה על השידה התנפצה. התקף של חרדה ופחד תקף את גופי והצמרמורת ניסרה את נפשי. מתוך הטלוויזיה הגיח אור לבן ובוהק ונעמד במקום באמצע החדר שלי. האור לבש צורה של אדם עם כנפיים ובלחישה אמר: “ירון, הגיע הזמן לעשות סיבוב בשמים.” אני בלי שום מחשבה הבנתי למה הוא מתכוון. נעמדתי על המיטה, הרמתי ידיים, כנפיי יצאו מגבי ולאחר מכן נפתח חור בתקרת החדר ושנינו התעופפנו דרכו.

הכל היה כחול, אפילו השמש, זה היה מרגש. אפילו מבלי לשאול את המלאך שעף לידי מי הוא ידעתי ששמו רפאל והרגשתי שהוא מביא לי ביטחון אמיתי “בוא אחריי.” הוא אמר ואני עשיתי כרצונו. הוא עף לתוך השמש הכחולה וסימן לי שאני יהיה מוכן לכל דבר מוזר שהולך לקרות.

כשנכנסו אליה זה קרה. ממלכה שלמה של רצונות ושל תשוקות מילאה את כל חלל השמש. הרצונות היו ענקיות עד אין קץ ואילו התשוקות היו כמה גמדים. רפאל נחת ארצה ואני אחריו. היינו באזור התשוקות שהאכילו אותי בתשוקות של קנאה ושל שחרור חושים מהסוג האחר של הסקאלה. רפאל הביט בי כאילו הוא מביט בפגר, הנהן עם ראשו ואמר “לא, הוא לא השתנה באמת מאז.”

אז באתי אליו ושאלתי אותו כמה זמן אני אהיה כלוא בתוך גוף האדם הזה שיישן לו חיי נצח? אני עם עונשו של אלוהים כבר גמרתי. אני רוצה וחייב כבר לחזור הביתה לקרן ולילדה שלי הילה. יש לי מעשים שמחכים שאבצע אותם ויש לי רצונות שמחכות כבר בקוצר רוח שאפריח אותן “יש לך עוד זמן,” הוא השיב לי בחיוך וסידר את הפוני השחור שלו שכיסה לו חצי מפניו “רציתי רק להזכיר לך קצת שהמקום עוד קיים, והמשפט שלך עם אלוהים עדיין לא נגמר. תיעזר בסבלנות הדרושה לכך ותחכה באופטימיות למה שבך נשכח.” הוא הביא לי אגרוף חברי לכתף ואמר “היית החבר הכי טוב שלי. ואני מעכשיו אעזור לך בכל, רק אל תאבד תקווה! בבקשה זה שווה את זה שתמשיך לשרוד. הממלכה פה השתנתה חוץ מאלוהים. אנחנו עובדים פה על אנשים מסוג חדש, גלגולים מעניינים, אפילו את המשיח שעליו כולם מדברים אנחנו מעדכנים. רק תחכה קצת ירון, תהיה אופטימי! הכל אצלך רק חלום! רק בראש.” שמעתי צחוק נשי מאחוריי, הסתובבתי מהר וראיתי את קרן אשתי ובתי הילה מדגדגות אחת את השנייה על גבי ענן לבן. תלתליה של קרן היו זהובים ועיניה הירוקות דמעו, השער של הילה התפזר לו באוויר ושתי גומות חן הקרינו עצמם. היא החזיקה בידיה כובע אדום שנוצות זהובות עוטפות את כולו והניפה אותו באוויר. הסתכלתי על עיניה והם היו חומות כמו שלי. לפחות משהו אחד היא ירשה ממני. והכובע מוכר לי מאד. רציתי לצעוק להן אך הרגשתי שאני לא יכול לצעוק “ירון,” רפאל אמר וסובבתי את ראשי אליו “אל תדאג, זמנך יגיע ותחזור. עכשיו אתה חייב לחזור לעולם של למטה.” רפאל שם את ידיו על עיניי כך שלא אראה יותר ואני עצמתי גם את עיניי וכשפקחתי אותם לא זכרתי כלום מההתרחשות. הרגשתי רק תקווה שריחפה לי בלב.

 

ואני בטוח! בטוח שהייתי לפני רגע במקום אחר. מקום יותר אופטימי שבו יודעים לתת לי תחזית אמיתית למה שקורה שם מעל העננים. הרי מזה כל הנוצות הזהובות שפזורות לי בכל חדרי? מה זו ההילה הזאת שמחייכת אליי חיוך אופטימי ושלוו ואומרת לי שמילה שלי זאת כמו מילה שלה והרעב הוא רק ראש, בבטן כבר הכל שבע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צמד כליות:

 

אחרי גסיסה מתמשכת של אדוננו בגלל מחלת הלב הוא נפטר בטרם עת.

 

חשבנו שנקבר יחד איתו, הרי תמיד היינו יחד. הסתכלתי על אחי הכליה והוא חייך אליי: “הוא חתם,” אחי הכליה אמר, “חתם על מה?” שאלתי אותו, “נו…חתם אצל אד”י.”

“מה זאת אומרת אד”י?” שאלתי אותו.

“אד”י”, הוא אמר, “ככל הידוע לי זאת עמותה של תרומת אברים.”

“ואיך זה קשור אלינו?” שאלתי

“מה אתה?” אחי שאל אותי. “אני כמוך… בשר ודם.”

“נכון, בשר ודם, אבל בתכלס’ מ-ה א-ת-ה?”

“אני בן אדם,” השבתי לו, “נכון שאתה בן אדם, אבל איפה אתה באדם?”

“אני ליד שלפוחית השתן שלו, אבל זה שאני ליד שלפוחית השתן שלו לא עושה אותי פחות בן אדם ממה שהאדם שנפטר היה.”

“אתה צודק. אבל בעיקרון אתה הכליה של האדם, אתה זה שמסנן לו את כל הדם מכל הפסולת המיותרת שהוא מזין בה את גופו.”

“נכון, אבל אני לא מבין למה אתה חותר שאתה אומר שהוא חתם על אד”י?”

“אני חותר לכך שיש מצב שאנחנו ניפרד,” אחי אמר ואז נוצרה שתיקה מעצבנת לכמה שניות.

“מה זאת אומרת ניפרד? למה שניפרד? הרי אנחנו אחים ונולדנו זה לצד זה.”

“נכון! אבל אתה לא מבין! אנחנו בסך הכל כליות של האדם שמת!”

“אז מה. זה שאנחנו כליות לא אומר שאין לנו דעה.”

“איזו דעה יכולה להיות לנו כבר? אף אחד לא מתחשב בכליות. בלב מתחשבים, בריאות מתחשבים, אפילו בקרנית העין מתחשבים, אבל בכליות?… תעשה לי טובה, לאף אחד לא יהיה איכפת מהרצון שלנו”

“אבל…אבל…יש לנו גם דעה, אנחנו גם בני אדם!” צעקתי עליו.

“לא! אנחנו לא בני אדם! כמה פעמים אני יכול להגיד לך את זה, אנחנו רק ריאות…סליחה, בלבלת אותי! אנחנו כליות! בגוף של בן אדם.”

“חח ריאות…” צחקתי והמשכתי, “אבל נו אז? אנחנו חלק מהאדם –  זה כמו שנגיד…קח את העיניים בפני עצמם, הן לבד הן לא “בני אדם” אבל הן חלק מ”הבן אדם”, קח את הבטן- הבטן עצמה אינה “בן אדם” אבל היא שייכת לאדם.”

“נו נכון, איפה הפואנטה שלך?” הוא שאל, “אני אומר שאם כל חלק בגוף ‘האדם’ הוא לא ‘האדם’, אז מה עושה את הבן-אדם “בן- אדם?!” השבתי לו בזעם.

“איני יודע!” צעק, “יכול להיות שעלית פה על משהו…”

“תקשיב רגע,” המשכתי והרגשתי שאני קצת חופר לו אבל בכל זאת המשכתי, “מה אותנו ‘הכליות’ עושה אותנו ‘כליות’?” “הממ… זה שאנחנו דומים קצת לשעועית ואנחנו בגדול עשרה סנטימטר, לא?”

“נכון… אבל מה בעצם אנחנו? מה עושה אותנו באמת מה שעושה אותנו ‘כליות’?” שאלתי את אחי שנית והוא לא ידע מה לענות,

“טוב מה נהיית לי פתאום פילוסוף?!” הוא צעק, “לא יודע וזהו!”

“אהה… ידעתי שאנצח אותך בסיבוב הזה!” השבתי וחייכתי.

“אבל אתה לא מבין, אם ירצו לקחת אותנו אז פשוט יחתכו את בטנו של האדם וייקחו אותנו בלי לשאול, הרי אין לנו פה איך באמת להתנגד. הוא חתם על א”די – תרומת אברים. הם יכולים לקחת מה שהם רוצים בלי לשאול אותנו. ‘המסטר הגדול’ כבר חתם בשמנו,” “חתם, זה נכון. אבל אולי אנחנו לא ‘הבן–אדם’ עצמו, אבל יש לנו דעה משלנו וכוח רצון,” עניתי לו.

 

אחרי כמה שעות התחיל להיות ממש קר. ראיתי איך אחי הכליה מתחיל לרעוד מרוב שקר לו. “אל תדאג אחי, יהיה בסדר,” אמרתי לו ואז הרגשתי והרגשתי את הקור גובר. הסתכלתי על שאר האיברים וגם הם רעדו מקור. ואז, ואז פשוט ראיתי שגוש קרח מתחיל לעטוף את כולי “אחי! אל תדאג אנחנו לא ניפרד לעולם!” צעקתי ולאחר רגע נרדמתי.

 

כשהתעוררתי אור בוהק ולבן סנוור אותי, ראיתי יד של אדם מתחילה לגעת באחי הכליה. “אחי!” הוא צעק לי כשהיד עזבה אותו לרגע, “נראה לי שאני עוזב!”

“לא…אל תדאג אף אחד לא ייקח אותך ממני.” לפתע ראיתי סכין חדה נועצת בו וחותכת לאט, לאט מכל הוורידים שהיו מחוברים אליו.

“לא!” צעקתי, “אל תגעו באחי!!” אך הם לא הקשיבו לי והמשיכו לחתוך, “עזבו אותו! אתם לא מבינים, נולדנו יחד!” ניסיתי להשתחרר מכל הוורידים אך זה לא עזר לי. הייתי קפוא מדי בשביל זה. ואז, אז קרה הדבר הכי עצוב שפחדתי ממנו כל ימות חיי. אחי הוצא לגמרי מהגוף. “ביי אחי, לעולם לא אשכח אותך!” הוא צעק לי כשהיד תפסה אותו “ללאאא אחיי! אל תשאיר אותי כאן לבד!” צעקתי והשתוללתי והבטן לאט לאט נתפרה לה עד שהכול החשיך שוב.

 

בשבועות האחרים ראיתי איך פותחים וסוגרים שוב ושוב את בטן האדם ולוקחים עוד ועוד איברים. ממש סחר של אברים נהיה המת הזה. כבר את מה יקברו? מה יש מצב שיקברו אותי לבד?! אני מפחד להיקבר לבד.

בסופו של דבר רק אני והלבלב נשארנו ביחד והתחלנו להמר על כדוריות דם מי ילך קודם.

לפתע פתחו את האדם שוב, אבל הפעם נגשו אליי ישר. נעצו בי את להב הסכין הקרה והתחילו להוציא אותי לאט, לאט. “אז אני מבין שזהו זה, תורך ללכת,” אמר לי הלבלב. “כן לבלב, אבל שמחתי להכיר, תמיד האיברים האחרים הסתירו אותי ממך,” הלבלב גיחך ואמר במבטא ארגנטינאי “הדיוס – אמיגוס.”

 

כשהוציאו אותי לגמרי שמו אותי בתוך שקית והכניסו אותי לקופסא עם מלא, מלא, מלא קוביות קרח וסגרו אותה.

אחרי כמה זמן של חושך וקור פתחו אותה, הוציאו אותי מהשקית וראיתי שאני נכנס לתוך גוף של ילד קטן וחמוד. הכניסו אותי לתוך גופו, תפרו אותי ואז סגרו את הבטן. היה זה חלל בטן עם מלא איברים צעירים ונמרצים.

“היי, שלום, מי אתה?” שאל אותי מישהו, הסתכלתי לימני וראיתי שזו כליה. “אני ירון, נעים להכיר,” השבתי

“היי ירון, אני רפאל – נעים מאוד. הגעת לגופו של רן בן השבע, הוא ממש היה צריך עוד כליה בשביל להמשיך לחיות, תודה שבאת,” אמר לי רפאל ולפתע הרגשתי שליחות אלוהית על מה שקרה כאן עכשיו. “שלום רפאל,” השבתי “אני תמיד שמח לעזור…”

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבקת הקסמים הכחולה:

 

 

“תאכל כבר מהעוף הזה!” אמרה לי אמא וזרקה לי חתיכה של כנף על הצלחת ואני התעצבנתי “דיי כבר אמא! אני צמחוני וזהו!” “למה לעזאזל אתה צמחוני?! מי הכניס לך את השטות הזאת לראש שלך?! אני! אני מצטערת שאמצתי אותך ולא ילד יותר צייתן!” אמרה “אף אחד הכניס לי את זה לראש! וחבל שלא לקחת באמת ילד אחר! את לא מבינה, אם אני אוכל את העוף הזה זה כאילו אני אוכל אותך! מה העוף המסכן הזה עשה לנו רע בחייו שאנחנו צריכים לאכול אותו?” “דיי עם השטויות שלך ילד חוצפן!” אמא נראתה עצבנית נורא. הקוקו הקטן בשערה נפל על הרצפה ושערה התפזר “יופי ילד תראה מה קרה עכשיו! אני רוצה שתלך לחדר שלך עם הצלחת שלך ואם אתה לא גומר את העוף הזה אני מבטיחה לך שאני אחזיר אותך לאימוץ ואני אקח ילד אחר במקומך!”

אני לקחתי את הצלחת הלבנה שעליה הייתה חתיכת העוף והלכתי לחדרי, החזקתי את הצלחת ביד אחת וסגרתי את הדלת. אני עוד ינתקם באישה הזאת.

שמתי את העוף על השולחן שלי בחדר, פתחתי את המגירה העליונה ופיזרתי עליו את האבקה המיוחדת שהגמד קחזיזקאלישמע שהיה אצלי אתמול בלילה (שהכרתי באינטרנט באתר (gamad.com אמר לי לשים.

“זאת אבקת הנקמה והיא תעלה לך 12 שקלים.” הוא אמר לי וכשאני שאלתי אותו מה היא בדיוק עושה הוא אמר לי שעדיף לי שאני לא אדע.

אז שמתי קצת מהאבקה הכחלחלה על חתיכת העוף ואמרתי את מילות הכישוף שהוא לימוד אותי.

 

אחרי זה יצאתי עם העוף החוצה. האישה שטפה כלים. היא לבשה סינר אדום עם נקודות לבנות ושערה היה אסוף. “אמא,” אמרתי “היא הסתובבה כשצלחת עם סבון בידה “כן ילד, אכלת את העוף?!”

“אני רוצה לאכול, אני פשוט רוצה שתראי לי איך את מביאה בו ביס לפני,”

“דיי עם השטויות שלך! אני כבר מתקשרת למטווחת שתבוא לקחת אותך מכאן!”

“נו.. בבקשה אמא, אני לא רוצה לעזוב. באמת. אני רוצה שרק תראי לי איך את לוקחת בזה ביס. אני אף פעם לא אכלתי דבר כזה,” “טוב!” היא השיבה וניקתה את ידיה עם מגבת “ואם אתה אחרי זה אתה לא ממשיך לאכול את העוף אני מדברת עם אבא ואנחנו מעיפים אותך מהבית שלנו!” “כן אמא.” השבתי והשפלתי את פני על הרצפה.

אמא נגבה את ידיה והחזיקה את החתיכה של העוף, הביאה בה ביס ואמרה “אממ.. וואי החתיכה הזאת ממש טעימה.”

 

אחרי שעתיים בערך שמעתי את החנייה נפתחת ואז נסגרת, אבא הגיע.

אבא נכנס הביתה עם בגדי חליפת העבודה השחורה שלו. אבא עורך דין מצליח בתפקידו. אני ישבתי על הכורסה האדומה וצפיתי בטלוויזיה “היי ירון!” הוא אמר “היי אבא,” השבתי “איפה אמא?” הוא שאל “לא יודע, היא אמרה שהיא יוצאת לכמה דקות,” “טוב ירון.” ענה ושם את תיק העבודה שלו על השולחן “אמא הכינה משהו לאכול?” אני לא השבתי לו והמשכתי לבהות בטלוויזיה “ירון..? אני מריח משהו נשרף?” “אהה כן לפני שאמא יצאה היא השאירה עוף בתנור,” אמרתי לו

“עוף בתנור?!” אבא רץ מהר לתנור ופתח אותו. יצא מהתנור הרבה עשן “וואי! אמא לא הכינה עוף בתנור! – ” אבא צעק ואני נבהלתי “היא הכינה תרנגול הודו ענק בתנור!” הוא צעק מהמבטח “כן אני יודע! שחטתי אותו בעצמי!” צעקתי לו “כן אהה!” השיב, “טוב אני לוקח חתיכה, רוצה רגל או שוק?!”

“לא תודה אבא. אני צמחוני תאכל אתה. אמא נורא תשמח שתגמור אותה!” השבתי לו בצעקה. “טוב ירון, חבל שאני אגמור את העוף הזה לבד!”

“בתאבון.” החזרתי לו   וחייכתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זנב החזיר:

 

 

כמידי כל ראש שנה נהוג בלברך; “שנהיה לראש ולא לזנב” ולאחר מכן לאכול את הראש של הדג או הטלה (תלוי מי אתם) וכן, כמו תמיד כלום לא באמת קורה ואנחנו נשארים בני אדם רגילים לכל הדבר.

לא לזנב ובהחלט גם לא לכזה ראש.

 

אבל לא במקרה הזה. לא במקרה של ירון שחשב שהוא יכול להיות יותר מתוחכם מאלוהים ובירך על זנב של חזיר טמא “שנהיה לזנב ולא לראש.” ובצהלה הרים את זנב החזיר הוורדרד מצלחתו הגדולה והלבנה ואכל אותה ברעבתנות מופתית. לאחר מכן הלך לישון במיטת הנוער שלו עם המצעים של ה”צבי הנינג’ה” כשהוא מקופל עקב בחילה וכאב ראש חזקים שחש פתאום.

 

“אחח .. ירון, ירון. נכון שאתה חולם עכשיו אך אפילו מדוע בחלומך אתה הולך נגד מה שאלוהים החטיב לך עם הציניות הזאת שלך? תראה עכשיו אתה זנב חזיר.” אמר המלאך רפאל והחזיק בידו את ירון שהפך לזנב חזיר וורדרד ארוך ודביק. רפאל הרגיש בעזרת רשרוש כנפיו את שליחו של האלוהים שבאים לתפוס את ירון אז חיש מהר הדביק את ירון הזנב חזיר לאחוריו ונסוג מהר לחלום ירון אחר. וכך נהפך להיות המלאך הראשון עם זנב, ועוד לא סתם זנב, זנב חזיר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רשימת הקניות והצפרדע ALFA:

 

או-קיי.
אז שתים קולה,
שלוש ביסלי,
וחמש צ’יפס,

שתים קולה,
שלוש ביסלי
וחמש צ’יפס…
שיננתי לעצמי את רשמית הקניות שמיכאל אמר לי לעשות בשביל המיני מסיבה היום בערב. אז אני הולך עכשיו ולא חושב על כלום חוץ מהרשימה הזאת, בזמן האחרון דברים יוצאים לי מהראש מהר מידי “אחח!” שמעתי פתאום צרחה, אני נעצרתי והסתכלתי מסביב בשביל לראות מאיפה היא באה, ואז זה בא שוב “אתה דורך עלי!!” אני הרגשתי באמת שאני דורך על משהו קצת גמישי כזה. הרמתי את הרגל ואני רואה שדרכתי על צפרדע “סליחה” אמרתי והמשכתי לדרכי, ואז נעצרתי. פאק! מזה?! צפרדע מדברת?! חשבתי לעצמי והלכתי אחורה. היא הייתה שמה, פצועה על הכביש, מיללת לעצמה מיני דברים. הלכתי לקרתה מהר, ובשביל לא להראות טיפשי עשיתי הצגה כאילו אני מדבר בטלפון עם מישהו, אבל בעצם התכוונתי לצפרדע “לא הבנתי, דברת הרגע?!” הצפרדע הייתה שקטה, “טוב, סתם דמיינתי..” אמרתי והתחלתי שוב פעם ללכת “חכה בבית המשפ-עט! אתה הולך לאכול כזאת תביעה שאתה לא תבין מאיפה זה בא לך!!” אני נעצרתי במקום, בולע רוק, הסתובבתי אחורה ואז ראיתי אותה קופצת בקושי, רצתי אחריה “מצטער, פשוט לא ראיתי אותך” קראתי לעברה, אך היא קטעה אותי באמצע ואמרה;

“דבר ראשון –  אני זכר! שנית כל אני עורך דין במקצועי – ניפגש מחר בבית המשפט. אל תדאג, ההזמנה בדרך אלייך.” ואז קפצה, סליחה קפץ, לעצמו בקושי לתוך בניין אחד.
אני צריך להפסיק עם.. טוב אני לא צריך להפסיק עם כלום
כי אני לא לוקח כלום.
טוב אז איפה הייתי, “שתים ביסלי, שלוש גרנולה… לא! לא! לא!

שלוש קולה, אחד ביסלי, ארבע צ’יפס!.. ” לא היה לי סיכוי לזכור… אני כבר יקנה מה שיראה לי טוב בעין.

“כל מה שבקשתי שתקנה זה כולה, שתים קולה שלוש ביסלי וחמש צ’יפס ואתה קונה לי חצי מהחנות?! ועוד דברים בכלל לא קשורים!” צרח עלי מיכאל, ואז אמר “מה?! מה?! מה הקשר משחת שיניים, ומה הקשר בובת ברבי?!” אני שתקתי, ולא ידעתי אם לספר לו את הקטע עם הצפרדע. הוא בטח יסתכל עלי בצורה מוזרה, אבל אני חייב להגיד לו את האמת! “טוב! אל תצעק!” השתקתי אותו “אתה לא יודע מה קרה לי בכלל שהתבלבלתי כל כך?!”  “נו מה קרה לך?!” שאל והציץ באחד המגזינים של פלי-בוי שגם אותו הבאתי.
“דרכתי על צפרדע בטעות ועכשיו היא תובעת אותי!” בלעתי “מרוצה?!” “טובבב..” ארוך השיב, “אני אסלח לך הפעם רק כי הבאת את המגזין הזה”, “לא! אני רציני אחי! אני שיננתי לעצמי את מה שאני צריך להביא, עד שבטעות דרכתי על צפרדע בטעות, בהתחלה חשבתי שאני סתם אוכל סרט רע, אתה מכיר אותי.. אבל אז היא ממש דברה אליי ואמרה שהיא תובעת אותי ושאני יקבל כבר הזמנות למשפט בדואר או משהו כזה..” מיכאל נשאר יושב, ואז נזכר שיש לו חרא והלך עם המגזין לשירותים, אחרי כמה דקות שמעתי דפיקות חלשות בדלת. חשבתי תחילה שאלה רז ומעיין אבל הם לא היו אלה, אלה רק מעטפה שהושאר לעצמו על הרצפה, ראיתי את הצפרדע קופץ לו למטה במדרגות הבניין בקושי. פתחתי את המכתב, הייתי המום, היה רשום שמה:
“לכבוד, ירון דההון”
ואז היה רשום שמה הרבה דברים, אבל בגדול היה רשום
שמחר בעשר אני צריך להיות בבית המשפט, ושכדי לי להצטייד בעורך דין טוב.
מיכאל יצא מהשירותים, בלי המגזין ביד, הבאתי לו להסתכל במכתב, ההבעה שעל פניו נראתה כרצינית, הוא הסתכל עלי ואמר: “בונאה בנאדם!, נדפקת לגמרייי!” “זה רציני מה שרשום שמה?!” שאלתי אותו ועמדתי לצדו, “רציני אחושרמוטה!” הוא אמר, אבא של מיכאל עורך דין ‘במקרה’, וחשבתי שהוא אולי יגן עלי. מיכאל התקשר לאבא שלו, ואחרי משהו כמו חצי שעה אבא שלו הגיע, בינתיים גם הגיעו מעיין שני ורז, ספרתי לאבא של מיכאל מה קרה בדיוק, “יהיה בסדר, אני אגן עליך.” הוא אמר, בינתיים המסיבה התחילה, שני הייתה אחראית על האלכוהול, רז על המוזיקה, אני הייתי צריך להיות אחראי על האוכל, ומיכאל היה המארגן, ומעיין תמיד באה ומביאה עם עצמה את שמחת חייה
היה דווקא אחד הערבים הטובים, אבל משומה לא הפסקתי לחשוב
על הצפרדע, ועל איך שהייתי רוצה לחזור בזמן ולא לדרוך עליו.
מקסימום.. מאסר עולם..

המסיבה הסתיימה בערך בארבע בבוקר, ואני נשכבתי על המיטה חצי מסטול, חצי מודאג. התחלתי לעצום את העיניים כשלפתע אני מרגיש משהו מתפס עלי ונעמד על בטני. פקחתי את העיניים ואני רואה שזה הצפרדע “מה אתה רוצה ממני?!” אמרתי והתחלתי לצחוק
אבל ההבעה שהייתה על פניו של הצפרדע הייתה רצינית לגמרי, “לך לישון,” הוא אמר, “מחר יתחיל השרב של חייך” ואז קפץ ממני דרך החלון.

התעוררתי בשעה תשע וחצי לצלצול הסלולר שלי,
מספר לא מוכר היה על הצג
“הלו?” “איפה אתה?!” מישהו נבח עלי
“אני בבית.. מי זה?!”
“זה רגב! אבא של מיכאל, אתה צריך להיות בעשר בבית המשפט. אתה זוכר נכון?!”  שיט! “כן, אני כבר מאורגן” אמרתי, “אני מזמין מונית בדיוק”
בשנייה וחצי הלכתי להשתין, שמתי על עצמי את מה שלבשתי אתמול בערב
שזה הייתה חולצה שחורה וג’ינס, הרטבתי את הפנים, התקשרתי למונית
וכשהתחלתי לנסוע לבית המשפט, נדמה לי ששכחתי משהו.
טוב לא חשוב. הגעתי לבית המשפט, רגב גם בדיוק הגיע, נכנסו שנינו
לתוך הקמפוס של בית הבית המשפט והלכנו לשאול איפה מתקיים המשפט שלי בקבלה שם.
פקידת הקבלה לא ידעה על מה אני מדבר, ואפילו צחקה, כשהיא ראתה שאני מדבר ברצינות היא הזמינה את המאבטחים בשביל שיוציאו אותנו, “אני לא מבין..?” אמרתי לאבא של רגב
ואז נזכרתי מה שחכתי, שחכתי לנעול את דלת הבית, “שיט פורצים לי לבית!” אמרתי לרגב ותפסתי מהר מונית.
כשהגעתי לבית ראיתי שדלת הכניסה פתוחה קצת, פתחתי את הדלת וראיתי שהבית ריק לגמרי, “אני לא מאמין! צפרדע הצליח לעבוד עלי ושדדה לי את הבית!”, רגב העורך דין גם היה איתי, ואז התחיל לצחוק ממשהו “למה אתה צוחק אבא של מיכאל? ” שאלתי
ואז הוא הרים איזה נייר מהרצפה, הלכתי אליו, והנייר שהוא החזיק בעצם הייתה תמונה. תמונה של מר צפרדע, בתוך הבית שלי, עושה לי זין, ומאחוריו יש כל מיני חלזונות ועוד כמה צפרדעים שמרימים את הספות והטלוויזיה שלי.
“מה מצחיק בזה?!” שאלתי “אתה באמת לא מבין מה מצחיק?!” אמר לי רגב,
“הסתכל, הצפרדע הזאת מכוערת בדיוק כמוך”.
זהו זה,
בחיים אני לא לוקח על עצמי את התפקיד של זה שצריך להביא אוכל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על הקולב:

 

 

“אמא, אמא איפה החולצה?!” צעק ירון כשחיפש בארון ואותה לא מצא.

“תחפש בשנית, תחפש בשלישית ואולי ברביעית אותה תמצא!” השיבה אימא מעבר הסלון בצעקה וירון עשה כדבריה.

חיפש בשנית ואותה לא מצא, חיפש בשלישית ועדיין נשאר מבולבל. ברביעית פניו נפלו כי אותה לא מצא והפכו בין רגע לעצבניות כשגבותיו קיבץ ועוד צעקה לאוויר הוא נשא: “לאן לעזאזל נעלמה לי החולצה?!”

וזאת גם לא הפעם הראשונה. זה הפריט ליבוש החמישי בחודש שנעלם לירון כששם אותו במכונת הכביסה החדשה. אז החליט ירון שלחולצה הזאת הוא לא מוותר ואת החולצה הזאת הוא גם מוצא.

ניגש ירון לחדרו של אחיו הקטן, פתח את ארונו הלבן וחיטת בבגדיו. זרק, וזרק בגדים לכל עבר אולי שם החולצה מתחבאת אולי שמה ימצא את הבגד.

אך לא, החולצה לא הייתה וגם לא שום דבר שדומה. התעצבן ירון, כעס הרבה. נגש בחפזון לחבל הכביסה, אולי שמה יקרה הנס וימצא את החולצה.

הסתכל ימינה ואותה לא ראה, הסתכל שמאלה וגם שמה שום דבר. קצת למעלה – קצת למטה, קצת קדימה וקצת אחורה אך לא. שום דבר שאפילו מרמז לגבי החולצה לא נגלה. כעס ירון, הפך אדום הרבה, ובלי מחשבות מיותרות נגש למכונת הכביסה (ששמה ראה אותה לפני שבוע ימים בפעם האחרונה) כשלפתע, רגע לפני  שהוא נגש ראה את מכונת הכביסה לנגד עיניו אוכלת שרוול של חולצה שבליל אמש לבש. הבין ירון, הבין מיד מה קורה. כי זאת מכונת הכביסה הארורה שאוכלת את כל פרטי לבושו.

קפץ עליה ירון ומיד ליפף את השרוול הכחול סביב פרק כף היד, שריריו הפעיל בכל הכוח ומשך אליו את החוצה בשביל שמכונת הכביסה לא תאכל אותה, והיא כמו כל אחיותיה תעלם לעד. אך אבוי! המכונה החדשה זרם חשמל על ירון הפעילה, שיתקה אותו ומשכה אליה גם את ירון אשר לא היה בכוחו ממנה לסגת ובלעה אותו יחד עם החולצה.

 

התעורר ירון. התעורר כשגופו רטוב עד העצם ומבטו המנוקר היה מטה. רק שלולית של מים ראה, הסתכל ימינה וראה את חולצו השחורה האבודה, הסתכל שמאלה והוא ראה את מכנסי העבודה שגם שכח שאיבד כבר. וכך כל בגדיו הנעלמים סביבו בחרש היו תלויים. היה מבולבל ירון וצעק לכל עבר לעזרה כשסביבו ישנם אלפי בגדים “מי זה שם צועק?!” לפתע נשמעה צעקה של זקן “זה אני פה ירון, המבקש עזרה,” “אני עוד רגע בא!” החזיר אליו צווחה כשלפתע השמלה האדומה שהייתה תלויה מולו החלה לזוז במהרה. ידיים ורגליים, צוואר וראש משרווליה ממנה יצאו וזקן מקומט אליו נגלה: “מי אתה לעזאזל??!” ירון בבהלה צעק “אני זה שאתה מחפש,” השיב “מה זה המקום הזה?!” צעק ירון והחל את גופו הכבד להזיז “זה? פה?” החל הזקן המקומט לצחוק “כן! מה זה פה ומי אתה?!” צעק עליו ירון “פה זה גן עדן של בגדים, ואני התולה הראשי,” השיב ולפתע נעלם מהשמלה האדומה ויצא מתוך חולצתו השחורה שהייתה לידו כשגופו ערום ומקומט “ואיך הגעתי לכאן?!” הוא שאל בבהלה ונגעל מהמחזה “מכונת הכביסה אותך אכלה,” הזקן ענה ונעלם. “תשחרר אותי מכאן!” הוא צעק אך הוא יותר אליו לא נגלה.

 

חבל הכביסה היה חזק, ומתוח היטב. ירון ניסה לאכול אותו עם השיניים אך שינו נפצעו כאשר זה קרה, ניסה ירון לתלתל את גופו ואוכלי דרך זה לצאת מהחבל הדק עליו הוא היה קשור אך גם כל ניסיונותיו לא צלחו. קרא, קרא קריאה חזקה לשמים, ביקש שמאין יבוא לעזרו. חשב על כך שרצה מהחבל להשתחרר סוף כל סוף. וכבר עברו ימים מאז שמצא עצמו תלוי.

עברו להם הימים וירון כבר נמצא מיואש לחלוטין. כשאז שמע צעדים מהיכנשהו, זוג נעליים מרחוק התקרבו, ירון לא ראה שום גוף שמחובר עליהן, רק זוג נעליים שחורות, הולכות להן צעד אחר צעד, ונעצרות ליד זוגות מכנסיים. מ ו ר י ד ו ת זוגות מכנסיים מהחבל ושמות אותן על הגוף הבלתי נראה. לאחר מכן, שזוג הנעליים שמו על עצמן מכנס ו”ראו” בבירור שזה גוף בלתי נראה הולך לו, נעצרו ליד החבל של החולצות. הגוף הבלתי נראה הוריד את חולצות ומדד אותן עליו. כאשר בחר לו כמה ושם גם חולצה עליו, הגוף הבלתי נראה שחוץ מנעלים, מכנס, וחולצה שלעליו לא ראו כלום ממנו, ניגש לירון. ירון הרגיש שאת פניו מישהו מחוספס מלטף. “מי זה?” שאל באפיפות ירון והמישהו הבלתי-נראה את ירון השקיט. לפתע ירון הרגיש שאת פניו המישהו הזה מוריד, וירון זעק, צעק מכאבים. “מי אתה? למה אתה עושה את זה??” שאל ירון כשפניו שלו בידו של ‘הבלתי-נראה’ מוחזקות. המישהו הבלתי-נראה הצמיד את פניו של ירון אליו, והמישהו הזה עכשיו נראה בדיוק כמו ירון. ירון ניסה להגיד דבר מה אבל לא יכל כי פניו הושמטו ממנו, וראשו נהיה עכשיו בלתי נראה. המישהו קרץ בעיניו של ירון, תפס בעורו של ירון, ומשך את עורו של ירון ממנו והלביש אותו עליו. הבלתי-נראה, עכשיו שגופו של ירון עליו אמר: “אני הוא הייתי אתה, ועכשיו אתה הוא האני החדש,” והמשיך “המקום הזה הוא לאנשים שהפשיטו להם את עורם במהלך החיים, ולקחו את אופיים ואת כל בגדם. וכאשר עשינו מס’ משימות במהלך החיים, אנו רשאים לבחור אופי לעצמנו וגוף חדש מאנשים אחרים שהפסידו בסיבוב/במשחק/בקרב, איך שאתה רוצה להגיד את זה. ואז אותם אנשים צריכים להשתתף במשחק עד שהם מקבלים מספיק נקודות ומגיע להם הזדמנות לבחור לעצמם את מראייהם מחדש. לפתע ירון, יותר נכון רק זיק הנשמה והאופי הדל שנותר ממנו, השתחרר מחבל הכביסה. נפל ארצה, או שאולי רק ריחף באוויר, והמשב רוח שתמיד ירון הרגיש בו על החבל, לקח אותו הלאה למשחק/קרב/סיבוב/חלום, או איך שלא תרצה לקרוא לזה, ה ב א.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מוניטור:

 

“הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה

וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי”.

השתזפתי בטן גב על גבי הסיפון שבקבוק רום כמעט גמור לצידי, השחפים מצייצים ועפים ליידי ומנקרים במקורם האדום את שאריות הגוויות שצוות הסיפון שלי עדיין לא זרק לים. המיטה עליה אני שוכב קרה למרות שחמסין נורא וזה אומר שאני צריך לקום ממנה כי אם לא אקום עוד הפעם אני אתחיל לשמוע לחשושים ממקום לא נודע. שמתי את כף רגלי התותבת, הרמתי את מקל ההליכה החום שלי והתחלתי ללכת בצליעה על הסיפון והים היה רגוע ובריזה נעימה ליטפה את עורי. הלכתי למעקה, ידיי הנחתי עליו, עצמתי עיניי ונתתי למלח שהבריזה מביאה מהים לגעת לי בשריטה הגדולה על המצח שנוצרה לי אמש במלחמת הפירטים אכולת הדם. במחשבותיי כשעניי עצומות, ראיתי את זיו פנייך הלא חד משמעי מחייך אליי ומחזיק לי את הכתף ואומר שבקרוב זה ייגמר. היית מנשקת את ראשי ואני הייתי מביא לך הרגשה ש’הכל בסדר’. בעוד שבועיים זה יהיה כבר שלוש-עשרה שנה מאז ששחטו את צווארך מול עניי באחת הקרבות על השתלטות ‘הסיונרה’ הספינה שלי שגבתה ממני מזמן את עצמאותי. הספינה הזאת רוצה אותי רק אליה, שאני יהיה רק שלה – וכל אחת שבאה לשים את עצמה טיפה במקומה מוצאת את ראשה ערוף על ספונה. קנאת נשים זאת החורבה הכי גדולה שהאנושות יצרה. “קפטן.” שמעתי מאחוריי את הסגן שלי רפאל ונקטעה לי חוט המחשבה. זה דבר נדיר מאד שמישהו מדבר איתי בזמן החשיבה שלי. כל הסיפון יודע שכאשר הקפטן חושב על מעקה הסיפון כשעיניו עצומות חל איסור מוחלט בלהפריע לו. את תוצאות ההפרעה בדרך כלל ניתן לראות על השפיצים המחודדים בראש עמודי העץ המתנוססים ליד הדגל האדום של הספינה – תשאלו את הראשים הנעוצים בהם – הם יענו לכם ישר שזה מוריד את הראש.

למרות שיש רק סיבה אחת שמותר להפריע לי וזה- רק שמוצאים אוצר, או יבשה, או פורצת מלחמה. פקחתי עיניי והסתובבתי אליו כשאני מחזיק את חרבי ובא לשלוף אותה לראשו של רפאל שלבש על ראשו כובע בוקרים חום שהוא בא איתו לפה כשהוא המיר את מקצועו משודד קברים לפירט: “אני מקווה שיש לך אוצר,” אמרתי לו והסתכלתי על עין היהלום שלו “מצאתי אפילו משהו יותר ראוי,” השיב “אני מקווה בשבילך,” “בוא אחריי.” הוא אמר והוביל אותי לצד השני של האונייה, הצד שממנו דייגי הספינה דגים שהיה מלא עד אפס מקום ברשתות מסריחות. עמדו שם מול רשת דגים גדולה שני פירטים, האחד נמוך שמן עם מפלס בשערו הלבן שאפו היה עקום לחלוטין לצד ימין והשני היה שחום עור גבוה מאד וקירח. אני בדרך כלל לא זוכר ובכלל יודע את שמותם של הפירטים הזוטרים המתעסקים בדייג “אני מקווה שיש לכם סיבה מספיק טובה שראשכם לא יהיה נעוץ באחת הגזעים.” אמרתי “ברשותך אני אראה לך מה תפסנו ברשת,” אמר סגני ואני סימנתי לו עם היד שזה בסדר והוא ניגש לרשת הדייג, התכופף אליה והוציא ממנה קופסא מלבנית גדולה ושחורה שבאמצע הקופסא יש קו ירוק ארוך ואנכי שקופץ לצלילי הצפצופים שהוא מבקיע “מה זה הדבר הזה?” שאלתי ולקחתי את הקופסא המשונה מידו של רפאל “אנחנו לא יודעים, חשבתי אולי אתה תדע.” רפאל השיב לי. הסתכלתי על הקן הירוק שקופץ והצפצוף הפנט אותי לתוכו. לרגע שמעתי גם את הלב שלי פועם יחד עם הקן הירוק ויחד עם הצפצוף, והלב שלי התחיל להתחלש לרגע וכך גם הקו והצפצוף. לפתע הקו נעצר והצפצוף נהפך לצפירה ארוכה והלב שלי נעצר גם ולרגע הרגשתי שהגב שלי קפוא כאילו אני שוכב על מיטה קפואה. הכל התחיל להסתחרר סביבי וגלי הים לפתע נראו לי כדיונות של חול ואור היום הפך לכחול בוהק ומסנוור: “ירון? ירון? ” שמעתי את סגני ושתי הפרטים האחרים. הסתכלתי עליהם ולפתע בגדיהם הפכו לחלוקים לבנים ועל פניהם הייתה מסכה לבנה המסתירה את פיהם ואפם. בידיהם החזיקו קופסא מלבנית בצבע מתכת וזרם חשמל יצא ממנה. הם רצו אליי והרגשתי איך זעה קרה יורדת לי מהראש ונמלים אוכלות לי את הרגליים: “תישאר איתנו ירון!” הם צעקו פה אחד ואת הדבר המלבני והמתכתי הצמידו לחזה שלי ומכת חשמל שבאה ממנו העיפה אותי מהספינה לשמים ועננים בצורת חיות היו פרוסים לכל כיוון. שנים לא ראיתי יופי כזה. “ירון תישאר איתנו!” הם צעקו שנית אבל לי לא הייתה שליטה על לאן שאני עף, רק המזג האוויר כנראה יחליט לאן אגיע עכשיו.

 

אני מרגיש שניצלתי ממוות. האור הכחול והבוהק הפך למסנוור עד שראייתי שובשה. כנראה לא ממש ניצלתי, והמוות שלי יגיע בכל עת. חייכתי לשמש והבנתי שעוד רגע אני הולך לנחות אל תוך הים והנחיתה לא תהיה קלה, כשלפתע אני מרגיש ידיים נוגעות לי בכל חלקי הגוף והצפצוף של הקופסא שנעלמה ממני עדיין נשמע מאיזשהו כיוון. לאט, לאט כל האווירה התחילה להתחמם כשהתחלתי להתקרב לשמש, הבנתי שזה הסוף ושכנראה אני יישרף מהחום כשלפתע ראיתי ציפור ענקית בצורת אדם עפה לכיווני, ולציפור אדם הזאת כנפיים ענקיות ושערה הקצר והשחור מתפזר לו ברוח כשהיא עפה לעברי “ירון אני מגיע!” הציפור צעקה בקול סמכותי. משומה כוח המשיכה לא פועל כמו שצריך ואני ממשיך לעוף לכיוון השמש ואני רגע מלעבור את העננים. הציפור שהייתה איש עם כנפיים התקרבה אליי יותר ויותר ושמתי לב שזנב של חזיר יוצא מאחוריה. “בוא תתפוס אותי כבר!” קראתי אליו “אני מגיע!” הוא החזיר, נפנף בכנפיו בחוזקה יותר. הגיע אליי, עף לאחוריי וחיבק את גופי. “זה קצת לא נעים לי,” אמרתי לו “כן, גם לי לא נעימים כל החלומות האלה שלך,” השיב לי סובבתי את פניי אליו והוא היה דומה לרפאל מלבד הפוני המגוחך שהיה למלאך הזה “אתה מזכיר לי מישהו,” אמרתי “אני יודע, רפאל.” “אז לאן עפים?” שאלתי “אנחנו עפים לים,” “אבל אנחנו בים,” השבתי “כן, אבל אתה צריך לצלול יותר עמוק,” “אני פירט, כל חיי הייתי ביים,” “נכון, אבל פעם צללת באמת?” שאל “לא, מעמקי המים עצמם זה לא התחום שלי,” “אז הנה לך,” הוא אמר והפסיק את תנופת כנפיו והתחלנו לצלול בשמים, הרוח שתפה את פניי ובקושי הצלחתי לראות מה קורה איתי. “עצור!” שמעתי מישהו צועק במפתיע “למי צעקו?” שאלתי “עזוב, זה לא עניין שלך. אתה תתעסק בלהיעלם,” רפאל השיב “עצור בשם השם!” שמעתי מישהו צורח “מי זה?” שאלתי אך זה היה מאוחר מידי והרגשתי שאני מתרסק בתוך הגלים.

 

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹרפאל, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם הפסק את עזרתך לירון, וְתֵרָאֶה, רפאל; וַיְהִי-לא!. וַיִּקְרָא אֱלֹ קחזיזקאלישמע  אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם וקָרָא למפלצת היַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיֹּאמֶר אֱלֹ קחזיזקאלישמע  תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ הסירו את ירון מפנה האדמה! מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ והמתתו הוא עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וקבר מְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, ורפאלּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי רע!. וַיְברח הוא לחלומו של ירון ויסתתר הִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי ולא יִדע הוא ישועה.

 

 

 

 

 

 

 

למצולות:

 

 

הנסיעה במונית הצהובה בלילה המשיכה משומה יותר ממה שהיא הייתה צריכה. אני ישבתי מאחורה עייף מאד, שקוע במחשבות על האבדון שקרב ובא, בא והולך ממני וממני והלאה. נהג מונית היה אפרו-אמריקני שחור ושמנמן עם כובע כחול של דיילים על ראשו. זה היה לילה והמטר לא הפסיק לתופף בקצבו המהיר על הגג. הסתכלתי על הנוף החשוך בחוץ וניסיתי להירגע מהתחושה החזקה שתקפה אותי. עייני התעפצו לרגע ונרדמתי לשנייה כשמה שאני רואה בשנייה הזאת זה אור לבן ומסנוור ואישה שבמבטה קוראת לי לחזור. פקחתי עייני והנהג הסתכל בעיניו האדומות דרך המראה עליי וככה הוא המשיך בנסיעה ותחושת האבדון המשיכה לחלחל בי עד שהרגשתי שאני הולך להקיא ״תתעלם ממנו.״ שמעתי מישהי אומרת לי באוזן שמאל. הסתכלתי לצידי וראיתי שליד החלון השני יושבת בחורה ששערה ארוך ואדום וכך גם בגדייה היו ״כן, אני צריך להתחזק.” השבתי ונשמתי נשימה עמוקה וחנוקה שהביאה לי הרגשה כאילו נשמתי מים ״תן לעצמך לצלול.״ הבחורה אמרה ולפתע בגדייה ושערה נהפכו לצבע כחול מצולות ״את מתה על הקטע שלהחליף בגדים אה?״ ״ומתי אתה תחליף סוף סוף את החולצה?” היא שאלה ״אני צריך קודם כל לתבוע,״ השבתי ״לא לתבוע – לצלול!” היא אמרה ואז הבנתי את הטעות שלי ״טוב תורידי את המים,״ אמרתי לה ״אין בעיה בכלל.” השיבה והוציאה מהמושב האמצעי ידית של אסלה והורידה את המים ואני הסתובבתי וצללתי אל תוך המושב.

 

פניי היו שקועות בתוך שלולית מים בוצית וחמה והחלק האחורי שלי היה חם מאד “זהו זה, זה הכי עמוק שאתה יכול לצלול?” שמעתי את הבחורה אומרת. נעמדתי, הסתכלתי סביבי ומה שאני רואה זה רק חול, חול, חול ועוד קצת חול. הגעתי למדבר ענק זהוב וחם של כלום כשמתחתי נמצאת שלולית קטנה “אם לא תדע לצלול בעצמך כמו שצריך אתה תתפוגג מהעולם, אתה צריך להעלם בתוך תוכך.” הבחורה אמרה מאחוריי, הסתובבתי אליה כשיש בי רגשות אשם, הפעם בגדייה ושערה המתולתל היו זהובים “אני לא מצליח,” השבתי בפה מלא בחול “אבל אתה חייב!” צעקה והתקרבה אליי עד ששפתיה היו קרובות לשפתיי “אני מתגעגעת אלייך ירון,” לחשה וריח של דשא יצא מפייה. אני הצטמררתי ורציתי לבכות “אבל אני לא מצליח, תעזרי לי!” “אני מנסה ירון, מנסה הכי חזק,” אמרה ותפסה את שתי ידיי וליבי החסיר פעימה. היא הייתה כל כך יפה עם פני הפיה וחיוך המלאך שלה. “אני רוצה אותך, וצריכה אותך איתי יותר מתמיד, אבל אתה חייב לברוח לעת עתה. ורפאל עסוק בלהבריח את השליחים,” היא עזבה את ידיי וליטפה את פניי ואני תפסתי בחוזקה ביד אחת שלה וקרבתי אותה עוד אליי עד ששפתינו התנגשו אחד בשני ברכות “קרן,” אמרתי לה מבלי לדעת למה “יפה שאתה זוכר את שמי,” הישבה ונישקה אותי “קחי אותי איתך לא משנה לאן, רק תטיסי אותי מארץ המחשבה הזאת,” לחשתי לה “הייתי רוצה, אבל אני פה רק עד שאלוהים יסלח,” השיבה ולקחה צעד אחורה. עיינה היו אדומות ונדמה שהיא רוצה לבכות “עכשיו דיי!” צעקה ולקחה כמה צעדים אחורה והרימה ידיים “אני חייבת להעלים אותך עמוק יותר, לחלומות שהם לא יחשבו למצוא אותך בהם.” לפתע ראיתי מאחוריה חבורה של אנשים הלובשים שחור אלגנטי כשמשקפיי שמש שחורות על פניים וכנפיים ענקיות יוצאות להם מהגב “תצלול ירון, הכי חזק שאתה יכול. כי אם לא, אתה נעלם לתמיד!” צעקה והשמים הפכו שחורים מלאי עננים. הרגשתי טיפה ועוד טיפה על ראשי, כמו מקודם במונית. ומטיפה לטיפה גשם זלעפות שתף את הכל “זה הזמן ירון! הסתכל למטה על השלולית שלך, תראה איך היא גדלה!” הבטתי מתחתי וראיתי שאכן היא גדלה מאד “תעצרו בשם השם!” שמעתי את האנשים מאחורה צועקים והם החלו לטוס לקראתנו בעזרת כנפיהם “תצלול!” צעקה ולפתע מלאך אפור בוהק עם זנב ורוד של חזיר שיוצא מעכוזו בא מהשמים בצעקה “ירון תצלול עכשיו!” ונכנס למלחמה עם האנשים השחורים עם הכנפיים. אני נשכבתי בתוך השלולית הענקית, עצמתי עיניי והבאתי לעצמי לצלול בתוך השלולית. לתוך תוכי, הבאתי לצלילי הפגיעה של הגשם לחדור לתוך המחשבות שלי שבהם ראיתי דובי נמלים, ויערות שהחיות הם בעצם העצים ואוניות בצורה של חלזונות ואנשים שלא מפסיקים לבנות עד שאין להם מקום לבנות יותר והם החלו לבנות על עצמם גורדי שחקים. וצללתי עוד ועוד לחלום שאני יודע שגם בו לא יהיו לי מנוחות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התנין הג’ינג’י:

 

 

הילה הייתה ילדה בכיתה ג’, היו לה מלא נמשים על פנייה ושערה היה קצר ואדמוני. כמעט תמיד הייתם רואים אותה מסתובבות עם שמלה חדשה וצבעונית. הילה אהבה לעשות לכל חברותיה מהכיתה צמות לשער והיא הייתה הכי, הכי טובה בזה כי תמיד הצמות שהיא הייתה עושה עם הקוקיות הצבעוניות שלה היו יוצאות הכי מושלמות והכי מדויקות. להילה היה הרבה שמחת חיים והכל לידה היה זוהר. אבל חוץ מזה הייתה אוהבת ללכת לחוגי אומנות וגם בשביל השכל הייתה הולכת פעם אחת בשבוע למורה פרטי למתמטיקה. כן, הילה היא הילדה הכי חברותית סימפטית ואלגנטית בכל שכבת ג’ – ממש מלכת הכיתה.

אך כידוע שתמיד יש מישהו שלא אוהב את זה, יש תמיד מישהו שאכול קנאה ולא יכול לראות שלאנשים אחרים יותר טוב מהחיים שלו וכן, בדרך כלל המישהו הזה הוא החבר הכי טוב. גם להילה יש ‘חברה הכי טובה’ שאכולת קנאה, ג’ולי שמה. ג’ולי הייתה עם נמשים, שערה היה ג’ינג’י וכמובן אסוף בעזרת הקוקייה. קרן רצתה להיות הכי ‘פופולארית’ בשכבה אז היא התחברה לילדה הכי פופולארית שזאת הייתה הילה ורק חפשה דרך להפיל אותה ‘מכס המלכות’.

 

יום אחד, הילה, בעודה עושה צמה בביתה לחברתה קרן בעלת הנמשים שישבה על כיסא המחשב, שמה לב למשהו מוזר בשערה. היא ראתה ששערה של קרן דל מאד ואינו מחזיק טוב בקרקפת. הילה קיבצה כמה שערות בידה ומשכה קלות והן נתלשו כמו פרי שנרקב, ולאחר כמה שניות שערה האדמוני של קרן החל לנשור בקצב מהיר. “קומי רגע,” אמרה הילה באדישות לקרן. קרן קמה אבל השער – בעצם כל השער – נתלש לה מהמקום ונפל ארצה. קרן צרחה, התחילה לבכות וברחה מהבית והילה, הילה קפאה במקום. מסתכלת בטרגדיה על השער של קרן שנתלש לה מהראש והתפזר לה על כל רצפת החדר. עמדה מול השער של להבת כשהיא קפואה. לא ממצמצת, לא מדברת ובקושי נושמת עד שאחרי כמה שעות הוריה חזרו הביתה וניסו להבין מה קרה, למה הילה קפואה ומזה לעזאזל כל השער שיש על הרצפה. ניסו לתקשר איתה אך לא הצליחו – הילה הייתה קפואה במקום. הוריה החליטו להזמין לה אמבולנס שיפנה אותה לבית חולים.

השכיבו את הילה על מיטת בית החולים המנוקרת, היא הייתה עדיין בשוק, עיניה התכולות ופיה היו פעורים לרווחה, והתמונה הזאת שלה הזכירה לרופא הזקן שטיפל בה קצת את ההלם קרב שהוא חטף כשהיה בצבא. הילה לא מצמצה, לא דברה ובקושי נשמה. לאחר שעות מתות רבות של ניסיונות תקשורת איתה שבאו לטמיון הגיע הפסיכולוג שהיה מנומש מאד לבדוק אותה אך לא הבין מה באמת קרה לה ושבעצם כל מה שעובר בראשה זה השער שנתלש לקרן מהראש. הילה רואה את זה במחשבותיה לאט, לאט – איך זה שהיא אמרה לקרן לקום ואיך כשהיא קמה השער נפל בסלו-מושאן על הרצפה. הפסיכולוג התייאש ממנה והמליץ להוריה להשאיר אותה לאבחון יותר מקיף.

 

היה לילה, הילה שכבה על המיטה כשעיינה פקוחות לרווחה. לא ממצמצת, לא זזה, לא מדברת, ובקושי נושמת כשלפתע. נשמעו צעדים כבדים מהירים ומשונים מהמסדרון ליד חדרה. בהתחלה חשבה שאולי אלה קבוצת אנשים שבאו לבקר בשעה מאוחרת אבל זה לא הגיוני כי כידוע לה שאין ביקורים בשעה כזאת. הצעדים הלכו והתחזקו עד שהגיעו לפתח חדרה, הדלת הייתה פתוחה והיא שמעה את הצעדים הופכים פחות מהירים אך יותר חזקים ויותר מוזרים. הצעדים התחזקו והתקרבו למיטתה. היא ניסתה לזוז עם הראש בשביל לראות מה מתקרב אליה אך ללא הצלחה והזיזה רק את האישון שלה לצד ימין כשלפתע היא קולטת שתנין ענק, ירוק ומנומש ניצב ליד מיטתה. ואז נשמע הקול של הילה אחרי שעות שאינה הגיבה לדבר. צרחת אימים הטיסה הילה לאוויר שהקפיצה את כל המחלקה. אחות אחת מלאה בנמשים שהייתה קרוב לחדר באה במהירות לראות מה קרה “תנין! תנין!!” הילה צעקה בקוצר רוח כשהיא יושבת מחובקת במיטה. האחות הדליקה את האור והתנין עדיין היה שם, מסתכל על הילה בעיניו הארסיות “תנין! תנין!” הילה אמרה “אין פה שום תנין הילה, תחזרי לישון!” האחות השיבה לה בגסות והוסיפה: “את מעירה לי את כל המחלקה!” “תנין! תנין!” הילה צעקה שוב פעם והצביעה עליו “דיי עם זה את מבינה? ילדה קטנה ומשוגעת, זריקת שינה תעזור לך עכשיו.” האחות השיבה והוציאה זריקה מכיסה והזריקה להילה את כל החומר בישבנה.

 

הילה התעוררה ממגע: “מתוקה שלי בוקר טוב, שמעתי שהיה לך סיוט הלילה,” שמעה וראתה את אביה “כן אבא, ראיתי תנין.” השיבה בקול צרוד ואז הסתכלה ארצה מחשש שהיא תראה אותו ו..היא אכן ראתה אותו עדיין שוכב על הרצפה, מסתכל עליה בעיניו השטניות שכולו מנומש והתקף פחד עלה בה “מה קרה מתוקה?” אבא שאל “הוא פה??” “לא,” היא ענתה מהפחד שיאשפזו אותה כמו שהיא ראתה שעושים לאנשים בטלוויזיה כשהם רואים דברים שאנשים אחרים לא רואים, או סתם מפספסים. “לא, אבא, סתם. אני רוצה הביתה!” היא צעקה עליו “טוב מתוקה, אנחנו ניסע היום הביתה,” אביה השיב והלך לדבר עם הרופא. הילה הסתכלה שנית על הרצפה וראתה את התנין מסתכל עליה במרירות כשלפתע הוא התקדם אליה והתחיל לתפס על המיטה, הילה זזה אחורה והתנין הלך והתקדם. הילה הסתכלה על אביה מדבר עם הרופא ופחדה להגיב כשהתנין המנומש טיפס כולו על המיטה. הוא נעצר שנייה, התקרב לראשה, ניגש לאוזנייה ולחש לה בשחצנות “זאת הייתה ג’ולי שהרעילה את הקוקייה שלך וגרמה לשערה של קרן לנשור,” “איך אתה יודע את זה?” היא לחשה לו חזרה “אני יודע הכל כי אני י-ר-ו-ן התנין ואני יודע הכל,” “נקמה!” היא לחשה לו חזרה “במקודם ולא במאוחר!” הוא לחש ונמשיו זהרו.

 

לילה, הילה בתוך הארון בחדר השינה של ג’ולי. האור מכובה. היא עומדת בו ומציצה על מיטתה של ג’ולי כשבתוך המיטה, ממש מתחת לשמיכה, התנין מחכה לג’ולי כשפיו פתוח לרווחה. האור נדלק וחדרה הוורוד של ג’ולי נחשף להילה שלקחה באינסטינקט צעד אחורה בארון הבגדים “לילה טוב אמא,” אמרה ג’ולי ואימא כיבתה את האור וסגרה אחריה את הדלת. הראייה של הילה קצת הפכה מטושטשת ולא נתפס לה כשגופה של ג’ולי במפתיע נעלם בתוך השמיכה.

“מה את עושה פה לעזאזל?! איפה ג’ולי?!” הילה פקחה את עיינה בבהלה והסתכלה למעלה. היא נרדמה בתוך הארון כשהיא יושבת, זה היה שוטר מנומש כשמעל ראשו נוצרה לשנייה בועת ענן שרשום בה “רפאל” ונעלמה. “תנין.” היא אמרה לו ברוגע מוזר ומעצבן. השוטר תפס בחוזקה את ידה של הילה וצעק עליה הפעם: “איפה ג’ולי? מה עשית לה?!” “אני לא עשיתי לה כלום, זאת היא ששמה רעל בקוקייה של להבת וזה למה השער שלה נשר!” “שוב פעם! איפה ג’ולי?!” הוא גער בה והוריה של ג’ולי נכנסו לחדר בבהלה “מה עשית לילדה שלנו משוגעת אחת!!” האמא המנומשת שלה צעקה “….ואז.. ואז התנין בא אליי לבית חולים ואמר לי שהיא עשתה את זה והוא רצה להתנקם בה על זה ואני אמרתי לו שבסדר אבל רק תתלוש לה את השער גם ואז הוא חיכה לה במיטה ואז גן חיות? ואז הלכתי חזרתי ואז לא יודעת ואז אתה הערת אותי,” הילה אמרה במהירות והיא לא הבינה את עצמה וגם השוטר וכל הנוכחים בחדר היו מבולבלים נורא “אין לי מושג מה אמרת.. אבל אמרת גן חיות.” השיב השוטר ושם לב למשהו משונה בידיה של הילה. הוא הסתכל מקרוב וראה שקשורים לה שערות ג’ינג’יות לאצבעות “מה לעזאזל?!” הוא צעק בבהלה לא מובנת

“עכשיו לגן החיות!”

הוציאו את הילה מתוך הבית, שמו אותה בניידת וטסו לגן החיות. רצו לכלוב של התנינים חיפשו, חיפשו, חיפשו עד שבאחת הפינות מתחת מאחורי סלע מנומש ראו חלקי גופה מנומשים, דם ושערות ג’ינג’יות בכל מקום.

“הכל בגלל קוקייה” היה כתוב בעיתונים.

ואת ההמשך של העלילה אתם כבר מדמיינים: חקירה – מעצר – משפט – מוסד לחולי נפש וקפיצה מהכיסא המנומש הישר לתוך ביטנו של תנין מנומש בשם ירון שמצא לעצמו תחפושת חדשה לעת עתה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חמשת החושים:

 

 

לפני שירון נפל ושקע בתרדמת החיים שלו בעולם בני-האדם.

עוד בהיותו מלאך ענק וזהוב עם כנפיים ענקיות, הלך הוא לבוראו ושאל אותו איך הוא יודע אם חטאו ועל פי מה לשלוח אותם לאור שבגן–העדן או לשחור שבגיהינום.

 

– “הבאתי להם עיניים שלא גדלות לעולם וכך בסוף חייהם אוכל לדעת מה ראו”.

-“אבל מה אם ולא יהיה להם זיק בעיניהם?”

– “אז הבאתי להם אוזניים גדולות שלהם אוכל להאזין בסוף חייהם”.

-“אבל מה אם ולא נשמע לעולם שום צליל באוזנם?”

– “אז הבאתי להם אף שאוכל לדעת בסוף חייהם את מה הם נשמו”.

– “אבל מה אם והאף הפך סתום ולא הריחו דבר?”

– “אז הבאתי להם שאת לשון שבסוף חייהם אוכל לדעת מה הטעם שהיה בהם כל הזמן”.

– “אבל מה אם לשונם תחורר ולא יהיה שום טעם לחייהם?”

– “אז הבאתי להם ידיים שאוכל לדעת במה מששו ואחזו באפלה”.

– “אבל מה וגם ידיים נשמטו ולא נגעו בדבר מה אף פעם?”

– “אז הורדתי את רוחי, את דעתי, את תשוקתי, את חמדתי, את קנאתי, את אהבתי ואת מלאכיי וכך אדע שהאדם הנוצר בצלי היה הוא כסלע כל שנותיו והגלגל אותו ויימתח אותו לפרק זמן נוסף”.

– “תודה לך.”

השיב לו ירון ועף בנחת לתאו לכתוב ולתסרט חייהם של ההולכים בארץ. מה שלא ידע הוא שבעוד כמה ימים הוא יכשל בבחינת האלוהים וכנגד כל שאלותיו יאלץ הוא להתמודד כמעט ולבד.

 

 

 

 

 

 

 

רעש כחול: חלק א’

 

תמיד מתחת להריסות השחורות והחנוקות נמצא

את הרגעים המסנוורים והרעננים שנשארו בחיים.

 

עיינה התכולות של המפלצת שרצחה עשרות אנשים תעתעו בנשמתי מהרגע שפגשתי אותה. היא הייתה ענקית, כחולה עם עיוותים על הפנים, ריחה היה ריח של ביצה וקולה היה מצמרמר. היא הייתה רוצחת בשיטתיות, מתגנבת מאחורי המראות של בני האדם, וכשהם היו באים להסתכל היא הייתה יוצאת ושואבת את נשמותיהם דרך העיניים. אנשי הכפר לא ידעו כבר מה לעשות, אז הם פדו את החסכונות שלהם, באו אליי ושילמו בשביל שאני אשמיד אותה. הגעתי לכפר ההררי הזה שהיה נמצא דרומית בממלכה שלי. הראו לי את מערת המפלצת, ואני ירון, האביר הכי אציל בממלכה אחזתי חזק בחרב עור הדרקון שלי ונכנסתי למערה בראש מורם ובזרוע נטויה.

ריח ביצה מצחין עטף את כל המערה שהייתה חשוכה לחלוטין, הדלקתי לפיד והמשכתי ללכת בעקבות הריר הירוק שהיה שרוע על אדמת המערה. ריח מצחין ליווה אותי בכל המשך דרכי במהרה והריר הירוק, ככל שהתקדמתי יותר זרח. לפתע צרחה הרעידה את המערה ואני הגנתי על עצמי עם המגן. המשכתי ללכת בזהירות בעקבות הריר שמרוח על כל המערה עד שבאחת הפניות ראיתי מרחוק משהו ענק וכחול יושב על סלע כשגבו מופנה אליי. בשקט הוצאתי את חרבי מהנרתיק והתקרבתי לאט, לאט בניסיון שהמפלצת לא תשים לב אליי. המפלצת הרימה ידיים ושאגה ואני שהייתי מספר מטרים ממנה קפאתי במקום, בלעתי רוק, החזקתי חזק את הביצים והמשכתי להתקרב אליה עד שהייתי ממש מאחוריה, הנפתי את חרבי לאוויר בשתי ידיי ובמכה אחת הורדתי אותה על ראשה, אך בשנייה שעשיתי את זה ידה הענק של המפלצת התרומם למעלה ותפס לי את החרב סנטימטר מראשה. נכנסתי להלם אך ניסיתי לא לאבד עשתונות. גב המפלצת עדיין היה כלפיי אך זה לא מנע ממנה לתפוס את החרב כאילו ראתה אותי בעיניה וידעה שאני הולך להרוג אותה. לפתע ראשה הסתובב אליי כמו ינשוף והבטתי בפנייה המיוחדות. הרגשה של כאילו לא היה אכפת לי מכלום החלה להציף אותי. פנייה היו חיוורות ועורה היה מעוות ומצולק, פייה ענק ונטול שפתיים ושיינה שהיו ירוקות והשתלבו באופן מוזר עם הפנים הכחולות שלה ושערה היה קוצני והיה מפוזר לכל הכיוונים.

אך היו אלה עיינה הנצחיות שהפנטו אותי, וזה היה מוזר כי אני אביר ששום דבר אינו משפיע עליו (לנו האבירים עושים קורסים נגד הפנוט מפלצות, לחש רע של מכשפות ולדעת לזהות בחנויות בגד שהוא לא באמת 100% כותנה).

כל מה שראיתי ושמעתי כשהבטתי בעיינה הענקיות ותכולות של המפלצת היה נצח וקול רחש גלים שקט המתנפץ במזח, צעקה של ילדה אבודה, וקול של מישהו אהוב שנאבד בזמן, ומן עצב שמחבק גם כשאתה לא לבד. פשוט הפנוט. הורדתי את החרב ארצה כשעיניי לא נסות מענייה שרק אותם ראיתי והפצרתי בה שתמיד אהיה לצידה. בלי שום מילה, בלי שום מחשבה על זה שאני עושה טעות והולך נגד על מה שלמדתי והאמנתי בו עד כה, כאילו לקחתי את כל מה שהייתי וזרקתי אותו לפח.

 

רק כחול שהתערבב לו ללא סוף עם אדום ראיתי בחודשים האחרונים ואחרי זה, שחכתי כבר למה באתי, ובכלל לא זכרתי איך המפלצת נראית. אני עושה דברים בלי מחשבה. פוגע לא פוגע בכל מה שמסביב, רק לא מסיר את מבטי ממנה, לא נותן לדבר לפגוע במה שראיתי שאף אחד לא ראה, אבל כל אחד אחר יכל להיהרג.

עד שיום אחד כשיצאנו אני והיא לייער לצוד משהו שישביע את רעבוננו הבלתי נסבל, הלכתי לשתות בנהר, וכשהסתכלתי על מי הנהר וראיתי את השתקפותי לא הבנתי מי זה. ראיתי אדם עם טירוף ושקר בעיניים, כאילו מנסה להיאחז בשום דבר לא אמיתי באישיות בעצמו, בשביל להחזיק את הקרבה שלו עם אהובתו למרות הכל, למרות כל האבל שהיא גורמת לו ולסביבה שלה.

רגע לפני שחזרתי לשפיות שבי שלא אהבתי אותה כלל, הסרתי את מבטי מהשתקפות המים והסתכלתי שנית על המפלצת, אך כשלפתע היא נעלמה.

התחלתי לחפש ביער, בנהר, בכל מקום אך לא מצאתי אותה. החלטתי לצאת מהיער בשביל אולי לחפש אותה בעיר אך לא מצאתי את היציאה מן היער שאליו המפלצת הובילה אותי אליו, אך לא זכרתי את הדרך החוצה, ואני האביר שהיה לפני המפלצת הפך לאיש חלוש, תלותי וחסר מחשבה. הייתי מת מרעב, מת לצאת מהיער, אבל יותר מכל מת לעינה של המפלצת שהיו מזוויעות והרסניות, שהיו מעוררות תשוקה ומוזה שהיא כולה אשליה. ואין מטרות! אין סימנים! “איפה את חטופת עיניים?!” צרחתי במעמקי היער.

הדשא עליו עמדתי החל לדגדג את כפות רגליי ושמעתי ממנו לחשושים וחשבתי אולי שממנו תבוא אליי התשובה. נשכבתי עליו והצמדתי את אוזני “יש רכילות?” שאלתי בהומור(?) “הוא פה?” שמעתי את הדשא משיב “מי פה?” שאלתי “אמרו לי שהוא ראה אותה,” שמעתי את הדשא אומר כאילו הוא מנהל שיחה עם עצמו “המפלצת?” שאלתי בספק שהדשא ישים לב אליי “שש..” הדשא השיב לעצמו “הוא מצטט?” “אתה לא רואה? האוזן שלו בדיוק אלייך,” “וואי! נכון! תעשה קולות של עלה ושתוק.” הדשא אמר וכך סיים את השיחה “הלו?! דשא?!” שאלתי והוא לא הגיב, התעצבנתי טיפה, תלשתי אותו וזרקתי אותו באוויר.  “דיי כבר! לעזאזל!” התעצבנתי יותר ובעטתי באדמה “איפה המפלצת שלי?!” התחלתי ללכת בין העצים ובעטתי בכול הסובב אותי כשלפתע דוב נמלים ענק הגיח אליי כשבידו הוא מחזיק דף שרשום אליו משהו והוא מושיט לי אותו, “זה בשבילי?” שאלתי והדוב הנהן בראשו. לקחתי את הדף והדוב נמלים רץ. בדף היה רשום: “ירון, זה רפאל. אני צריך לדבר איתך במהירות על משהו. בוא כמה שיותר מהר!”

“מי זה לעזאזל רפאל?” שאלתי עצמי ולפתע שמעתי צרחת נץ שהכאיבה לאוזניי אז אטמתי אותם ועצמתי עיניים עד שהצרחה תסתיים והרעש יעלם.

כשהוא נגמר ראיתי לפתע את המפלצת, הולכת לה יד ביד, עם זר.

באתי אליה מהר ובתוקפנות והסתכלתי ישירות בעינה אך היא הייתה זו שלא הביטה בי בחזרה. “איך את לא מתביישת, מפלצת. אחרי כל מה שהייתי בשבילך!” אמרתי לה בכעס. המישהו האחר שהיה איתה היה איש רזה ושחום וגופיה לבנה צמודה הייתה דבוקה לגופו: “אין לך מה להתעצבן, המפלצת היא רק מראה.” הוא אמר לי ואני התעצבנתי יותר אז מהלומה חזקה בפנים הבאתי לו אך המפלצת היא זו שנפגעה “אני מצטער מפלצת,” אמרתי וגזע עץ לראשה הכנסתי אך זה לא הזיז לה כלל וכלל, והיא פשוט חזרה למצבה האידאלי. עיניים תכולות, צלקות בכל הפרצוף, שיניים ארסיות, ומבטה מלא ההיפנוט שלא מפסיק לדבר, פשוט לא מפסיק, וכך נשאבתי לתוכה שוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרובוט:

 

דמיין עצמך לרגע במצב הלא נעים שלי:

 

אתה הולך ברחוב לכיוון ביתו של חבר טוב, אם לא הכי טוב שלך, בשביל לנחם אותו כי חברה שלו שהייתה איתו שלוש שנים בגדה בו וזרקה אותו. זה יום קיץ יפה ואתה שומע באוזניות שלך בשיא הווליום שיר שאתה אוהב. לפתע יש משב רוח קליל ונצמד עיתון לרגל שלך, אתה בועט בעיתון בשביל להעיף אותו ממך אך הוא נצמד משום מה ממש חזק לרגל שלך. אתה מרים את העיתון שנראה לך עיתון ממש ישן, אתה מציץ בו מתוך סקרנות ואתה רואה לפתע תמונה שלך באחד הדפים. אתה לרגע לא מבין איך זה יכול להיות. אתה עוצר את ההליכה שלך ונעמד במקום, פותח את העיתון ואתה רואה שזה בעצם לא אתה – זה בעצם מישהו שדומה לך כמעט שתי טיפות מים. אתה רואה תמונה שלו שהוא עומד בחצי משבצת בעיתון, אך רק שגופו לא גוף של בן-אדם אלה גוף של רובוט – כזה כמו של רובוקופ.

ממש מתחת התמונה הזאת אתה רואה שרשום בקטן: “חייזר הרובוט שכוחות הביטחון של בריטניה פוצצו בטעות”. אתה רואה שכל העיתון בשחור לבן, אתה סוגר את העיתון בשביל לראות באיזה תאריך יצא העיתון הזה, ואתה רואה שהעיתון הזה יצא בתאריך 29/9/1985 וזה התאריך בדיוק שאתה נולדת בו. אתה לרגע מערער במחשבותיך שאין מצב שאותו חייזר שהתפוצץ זה בעצם אתה, אתה פותח שוב פעם את העיתון לעמוד שראית בו את התמונה אך לפתע אתה רואה גם כרטיס ביקור קטן ומוזר שרשום עליו: “תתקשר אליי ירון” ולמטה מספר טלפון. אז בשביל הקטע אתה מתקשר למספר ופתאום צל ענק ועגול עוטף אותך, אתה מסתכל לשמים ואתה רואה חללית ענקית כחולה ועגולה, כזאת כמו שרואים בסרטים, והיא מעליך! אתה נכנס לשוק ומבטך מרוכז בשמים ועוד רגע הצוואר שלך נתפס. מאמצע החללית יוצאת קרן אור זהובה וענקית ששואבת אותך לתוכה ומעלה אותך לחללית.

 

כשאתה נכנס לתוך החללית אתה רואה שאתה נמצא בתוך מקום עם מלא מחשבים וטכנולוגיה מתקדמת, ואתה רואה הרבה רובוטים מתכתיים סביבך כשהם מסתכלים עליך בהלם, וכך גם אתה. לאחר רגע אתה רואה רובוט אחד יוצא מתוך ההמולה של הרובוטים שנוצרה סביבך ומתקרב אליך, מושיט אליך ואומר בקול מתכתי: “ירון, ברוך שובך הביתה,” אתה לוחץ לו את  היד ושואל אותו “איזה בית?” ומרגיש איך היד שלו מועכת את היד שלך בלי רגש “אני רואה ששכחת הכל” הוא ממשיך ועוזב לך את היד. הוא לוקח צעד אחד אחורה, עיניו הופכות לכחולות בוהקות כשיוצאת מהם אור שהופך להולוגרמה מגניבה שמראה לך את כל סיפור חייך הקדום ושאתה בכלל רובוט מטורף שנלחם שנים בכוחות האופל שמאיימים להשמיד את היקום. ואז רואים סרטון ישן בשחור לבן שבו רואים אותך נלחם מול אויבך המושבה בעצבים כשלפתע דעתך הוסחה כי ראית רובוטית בבגד ים מרחפת לידך, הוא שם לב לזה ומצליח לפוצץ אותך. אתה רואה את עצמך נופך לתוך כדור-הארץ ובכדור הארץ חשבו שכוחות זרוע הביטחון של בריטניה עשו לך את זה. מה שלא נכון כי יש על גופך שריון מתקדם שאפילו פצצת האטום הכי חזקה שנמצאת על הכדור לא תצליח לחדור. כמובן שאתה בשוק, אך מבין שזה מה שנכון. אתה שואל איך הגעת למצב שנהיית בן אדם? ומסברים לך שיש לך תוכנה מיוחדת שברגע שאתה מתפוצץ, האטומים שלך מתערבבים עם אלה של הכדור שאתה נמצא בו ואתה עובר אוטומטית להיות כאחד מהתושבים של אותו מקום שאתה הגעת אליו, ובמקרה הזה זה כדור הארץ, אז אתה עכשיו בן- אדם. אתה לרגע מתרגש, בוכה ומתבלבל וכמובן שאתה מתעלף.

 

כשאתה מתעורר אתה רואה שאתה בתוך אקווריום שכולו מים ומחוברים לך לגוף כל מיני חוטים אדומים. אתה כבר לא מרגיש בן אדם, אלה אתה מרגיש שכל גופך משוריין. כן – אתה רובוט כמהדרין בהשגחת הרובוטיות הראשית!

אתה נכנס טיפה ללחץ ומתעצבן כי לא שאלו אותך אם אתה מוכן לחזור להיות רובוט. המים שבתוך האקווריום יורדים ואתה רואה שיש הרבה רובוטים שמביטים בך. דלת האקווריום נפתחת ואתה נופל ארצה, אתה מתחיל להתבכיין ולהתעצבן כי למה לעזאזל לא שאלו אותך לפני כן אם אתה רוצה לחזור להיות רובוט, ולך עונים שאין לך מה לדאוג כי בלחיצת כפתור על הציפורן באגודל היד שלך אתה חוזר להיות בן אדם וכשאתה רוצה לחזור להיות רובוט אתה צריך לכווץ חזק את הטוסיק שלך. פשוט מאוד. אז אתה מנסה ורואה שזה נכון. לפתע אתה שומע את הסלולר שלך מצלצל איפשהו. אתה הולך לכיוון הצלצול, רואה שהוא זרוק על הרצפה ליד איזה מחשב. אתה מרים אותו ורואה של הצג רשום ‘רפאל’ ולא נעים לך כי קבעת איתו קודם – אתה זוכר? חברה שהייתה איתו שלוש שנים בגדה בו וזרקה אותו. אתה חייב להיות אצלו בשביל לנחם אותו! בכל זאת החבר הכי טוב שלך. אז אתה עונה לו ואומר לו שאתה טיפה מתעכב בדרך. אתה מנתק את השיחה ואתה אומר לרובוטים שאתה חייב לצאת לחבר שלך כי קבעת והם אומרים לך שאין מצב כי אתה חייב מאותו הרגע להתחיל להתאמן ושאתה היחיד שיוכל להציל את היקום מהרשע, אבל אתה יודע שיש לך חבר בבית שלו, שלך מחכה, ואתה מפחד שעוד רגע הוא הולך לתלות את עצמו מרוב דיכאון. אז אתה נמצא בברוך רציני כי מצד אחד יש את כל היקום שצריך להציל מהרוע ומצד אחר את החבר הכי טוב שלך שהוא בדיכאון קיומי, ואתה נמצא בברוך רציני.

 

איזה מצב לא נעים נכון? עכשיו תדמיין לעצך את כל המצב הלא נעים הזה שהגעתי אליו ותגידו לי מה אתם הייתם עושים? כי לי באמת לא נעים. בכל זאת, זה רפאל, הוא הציל אותי מספר פעמים רבות בחיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מכונת השעשועים:חלק ב’

 

 

“ביי!” צעקתי ונופפתי לקחזיזקא חברי למפעל הצעצועים כשירדנו מהאוטובוס והבאתי לו תפיחה על הכתף “ביי אחי נראה אותך מחר אה?” “ברור!” השבתי. הוא הסתובב והלך לקחת את האוטובוס העירוני שלו ואני התקדמתי לאוטובוס העירוני שלי, קו חמש. אז בעודי חוצה את הכביש לעבר האוטובוס שלי שמעתי מישהו צועק בשמי, סובבתי את ראשי וראיתי שזה איזה הומלס מוזר שצועק סתם דברים לאוויר “תזהר אוטובוס!” שמעתי מישהו צועק לעברי מהצד השני איך זה היה מאוחר מידי.

 

שכבתי שם מעורפל על מיטת המנתחים הקרה, כל הגוף שלי היה כואב ושבריר. הדוקטור פקח את עיניי וסנוור אותי עם הפנס השחור שלו ואמר במבטא רוסי זקן: “אנה, אני חושב שפצוע שלנו עודנו ער אך אבוד,” “לא יכול להיות!” היא צעקה “בסדר, את המרדימה פה..” הדוקטור השיב. אני רציתי לצעוק לו שאני באמת עדיין ער אבל לא ממש הצלחתי להגיב. “טוב, אני חושב שלא יהיה ניתן לעשות איתו שום דבר, נחכה עד שליבו יידום ונכריז שעת מוות,” הדוקטור אמר שוב “טוב,” קטן השיבה אנה ואז הוסיפה במבטא רוסי “אז אני אומרת שעד אחד עשרה ועשרה הוא גומר את העסק ואני שמה על זה חמישים שקל,” “מאה שקלים על השעה אחד עשרה וחצי,” הדוקטור השיב בצהלה מופרזת וזרק עליי שטר של מאה. לפתע שמעתי כמה דפיקות בדלת וכמה אנשים נכנסו לחדר: “זה ירון דההון?” הם שאלו “כן, מי אתם?” שאל אותם הדוק’ “אנחנו עובדים עם המפעל שבו הבחור הזה עובד, יש לי עליו פוליסת חיים מיוחדת שהוא חתם עליה,” אמר הבחור ואני נרגעתי מהמסחרה שעשו עלי פה “אמממ.. אני מבין. אני מבין,” אמר הדוק’ “זה משהו שאף פעם לא בצעתי, אבל אם הוא חתם על זה הבורג הזה אז אין בעיה.” מה בורג?! למי הוא חושב שהוא קורה ‘בורג’?! “מעולה,” אמר אחד האנשים שנכנסו לחדר “את האביזרים האלה אתה צריך להתקין בו,” אחד מהאנשים אמר “אין בעיה” השיב הדוק’.

את בטני פתחו והוציאו ממנה את כל האיברים (חוץ מהלב כמובן) ואז הכניסו לתוכי אקווריום שקוף כשבתוכו הרבה בובות קטנות וגם כמה שטרות של מאה שקל עטופות על קופסאות סיגריות כשניילון חלקלק עוטף אותן. את הפה שלי מתחו לצדדים ועם ספריי צבעו אותו באפור. את אוזן ימין שלי גזרו ואת עור התוף חתכו, את האוזן הרחיבו לגודל של עשר ס”מ (ככה שמעתי אותם אומרים) לפתע משהו עלה לי בגרון וגרם לי להשתעל ורק אז הדוק’ שם לב שאני עדיין ער וזריקת הרדמה החדירו לגופי ונרדמתי סוף כל סוף.

 

קמתי במקום והתחלתי ללכת, מלא אנשים שרובם היו עם כנפיים צחקו כשעברתי אותם, אני לא יודע בדיוק איפה אני נמצא. אחת ושתים קבלתי שתי מכות לפנים ו”תתעוררי מכונת משחקים!” שמעתי ילדה קטנה אומרת. עיניי נפקחו אוטומטית: “ברוכה הבאה למכונת המשחקים!” קול מתכתי נשמע אומר מתוך רמקול שנמצא בבטני. עמדה מולי ילדה קטנה, שערה היה זהוב עם שתי קוקיות בשתי צדדיו, ושמלה פרחונית על גופה. “אני רוצה לשחק, איך משחקים בך?” הילדה שאלה וקול מתוכי השיב לה: “את צריכה להכניס עשרה שקלים לתוך חור באוזן או שטר לתוך הפה. המכונה לא מחזירה עודף ולא אחראית על כסף שנתקע.” “או- קיייייי” ארוך הילדה הקטנה אמרה והכניסה לאוזני מטבעות שהיא בוודאי החזיקה אותם שעות בתוך כף יידה כי הם היו חמים ומלאי זעה. הרמקול שהיה בתוכי הסביר לה את הוראות המשחק. הילדה תפסה בשתי אצבעותיי והחלה לנסות לתפוס דובי קטן שהיא רצתה, הילדה הצליחה לתפוס אותו עם הצבת ולהכניס אותו לתוך החור. לאחר שנייה הרגשתי דקירה ביישבן והדובי יצא לי לאט לאט מחור הקטן שממוקם לי (ולכולם) בישבן, שכנראה רק אותו לי הגדילו. רציתי לצעוק לה שדיי! אני לא יודע איך נפלתי לתוך המשחק הזה, רק נפצעתי מאוטובוס, לפני כל זה הייתה לי שליטה על חיי ולפתע פתאום הפכתי לכלי רכוש של התעשייה שלא מפסיקה לעשות ממני כסף גם שאפילו אינני זז, מספיק שהלב פועם. הילדה הקטנה הסתובבה מאחוריי, לקחה את הדובי והלכה לה ואחריה באו בהתלהבות עוד ועוד אנשים שהתחילו להוציא את הבובות שלהם דרך החור תחת שלי והלכו ממני בהנאה מרובה. לפחות יש בי חפיסות סיגריות שעטופות בשטר שעטוף בנייר סלוטייפ חלקלק שאף אחד לא מצליח באמת לתפוס.

 

לילה אחד, ממש בלשון הליל. באו כמה אנשים קטנים עם מסכות שחורות המכסות את פניהם. נעמדו סביבי, וקשרו אותי בשרשראות. לאחר מכן עטפו אותי בבד שחור, והכניסו אותי לאיזה טרנזיט והתחילו לנסוע. “שלום, ברוכים הבאים למכונת הצעצועים” יצא מבטני כל הדרך וזה כנראה שיגע אחד מהם, הרגשתי שפותחים לי את הגב ומושכים לי בחוטים ואז המשכתי ללכת במקום ההוא עם הרבה אנשים עם כנפיים שצחקו. זה היה אולם בינוני והתרחש בו אירוע. כל אותם האנשים עם הכנפיים לבשו על גופם חליפות טוקסידו, הייתה במה קטנה ולהקת ג’אז נגנה עליה. היו הרבה שולחנות גבוהים ומלצרים שמגישים קוקטלים ובופה עם כל המאכלים הקיימים ואני ביניים, הולך לי. בידי אני מחזיק כוסית, והשער שלי קצת מגרד לי. אני מתקדם לכיוון הבמה, כשלפתע אותם אנשים, גברים ונשים כאחד, מסתכלים עלי, מחייכים חיוך צבוע, ומתלחששים אחד עם השני כשמבטם אליי מופנה. שנייה לפני ששאלתי ‘מזה פה?’ האור נכבה באולם והוא החשיך לגמרי, זרקור העיר עלי ונעמדתי במקומי: “תכירו, ירון ליצן השעשועים!” קול נשי ברקע הכריז. אני עומד בחוסר נוחות ומגרד בצווארי “טוב קהל, אתם יכולים להתחיל!” קול הרקע הנשי אמר ולפתע הרגשתי איך דבר מה רך ונוזלי מתנגש בראשי ונופל ארצה. הרמתי אותו וראיתי שזו עגבנייה, אבל לא סתם עגבנייה, עגבנייה רקובה. לפתע הרגשתי עוד אחת פוגעת בגבי, ולאחר מכן עוד אחת, ואז עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, ואני עוד באור הזרקורים ולא מצליח לעשות דבר והגב שלי התחיל לכאוב, עיניי נפקחו וראיתי שאני עומד הפעם בחדר קטן “שלום, ברוכים הבאים למכונת הצעצועים” נשמע קול האישה מבטני. החדר קטן, וחלונות לו אין. אור סגלגל שהעיר מהתקרה עטף את החדר שמסך עשן עטף אותו. רציתי לצעוק הצילו, אך לא אין לי מיתרי קול. צעדים ממסך העשן נעים לכיווני, כל צעד יוצר לו הד חזק שנוקש לי באוזניים, “זה יכול להיגמר אחרת,” שמעתי קול נשי אומר מתוך האפלה וממשיך לצעוד לקראתי. הדמות הגיע אליי, הורידה את המסכה השחורה מפנייה. פרצופה היה כחול שצלקות גדולות עטפו אותו, שיניה היו ירוקות ומושחזות. היא התקרבה אליי עוד, שערה הכרה שלה קפץ בגלים משמאל לימין, ועיניה, עיניה סיפרו לי הכל. הם אמרו לי שאני מביט בהם כבר מזה זמן רב. הדמות שהייתה כנראה מפלצת פתחה את פיה ואמרה בקול דו-ממדי “ברוך הבא, ירון, לרובד הבא של השיממון,” “ברוכים הבאים למכונת השעשועים,” יצא לי מבטני והמפלצת צחקה צחוק מהדהד. אני ניסיתי לעצום את עיניי אך כל פעם שעצמתי אותם ראיתי את אותו הרגע שהמפלצת מולי. ניסיתי ללחוץ עליהם חזק ולברוח למקום אחר אך כלום בראש לי לא היה אז כיווצתי חזק את כל גופי המתכתי וגם על ישבני, שהיה מהבודדים שנשאר בו חלק מבשרי האמיתי, חזק לחצתי, כשלפתע, רעידות הרגשתי מתוכי. אור לבן ובוהק יצא מגופי, פקחתי את העיניים, והעולם התפצל לו לשתי חלקים. בחלק האחד אני נמצא באירוע שכולם זורקים עלי עגבניות רקובות ובשני המפלצת משחיזה מולי באימת טירוף את האצבעות. אני התאמצתי חזק יותר והאור הלבן ממני התחיל להתחזק. לפתע כל גופי נשבר ושתי העולמות מולי היבטו בתדהמה. המפלצת הסתכלה עלי בעוינות והקהל הפסיק לרגע לזרוק עלי עגבניות. האור הלבן והבוהק העיר את שתי העולמות ושטף בעורו החזק את כולם. סנוור רב של עצמי הפריע גם לי לראות. כשהוא פסק הסתכלתי סביבי, וכולם נעלמו. גם הקהל, וגם המפלצת. ידעתי שזה לעת עתה, ופתאום יכולתי גם לעוף וידעתי לאן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשאבא התחיל לדבר בזמן השינה:

 

 

בשבועות האחרונים אני שומע מכיוון הסלון צעקות ודיבורים מאבי בלילה, תמיד אני נבהל והולך לסלון לבדוק מה קרה וכשאני רואה ששוב פעם אבא התחיל לדבר מתוך השינה אני נרגע ושב למיטה. תבינו, אבא שלי ישן בספה בסלון לא בגלל שהוא ואמא לא מדברים, הוא ישן שם כי אנחנו משפחה מסורתית שבה לגבר ולאישה אסור לישון ביחד באותה המיטה, החדר של ההורים שלי קטן ואי אפשר להכניס אליו עוד מיטה אז זה מה שגרם לאבא שלי לישון כל לילה בסלון.

 

לילה אחד, ממש כשבאתי לעצום את עיניי ולתת לשינה לחלחל בי שמעתי את אבא צועק: “מכירים את זה שאתם אוכלים ארוחה עם כל המשפחה וכשאתם באים למזוג שתייה לכוס שלכם כל המשפחה מצטרפת ומביאה לכם את הכוסות שלהם כדי שתמזגו להם גם?!” מה אבא התחיל לספר בדיחות קרש בזמן השינה? קמתי מהמיטה בשביל לראות מה קורה איתו והוא הביא אותה בעוד בדיחת ‘מכירים את זה’ משהו פה מוזר. לפתע הבא הושיט את ידיו קדימה, הרים את גופו מהספה, נעמד כשעיניו עצומות והתחיל ללכת לכיוון דלת הכניסה של הבית “אבא.. הכל בסדר?” שאלתי זה מה שחסר לי, אבא התחיל להיות סהרורי.

אבא הגיע לדלת הכניסה, פתח אותה, יצא ממנה וסגר אותה אחרי. נבהלתי ממה שקרה עכשיו אבל מהר מאוד אזרתי אומץ, יצאתי מהבית והתחלתי ללכת אחרי אבא.

אני הולך אחרי אבא ברחוב, ידיו מושטות קדימה והוא לא מפסיק למלמל בדיחות “מכירים את זה ש..?” לעצמו. איזה מזל שאין אף אחד ברחוב כרגע בגלל השעה המאוחרת. אבא הגיע למן שכונת רבי קומות ונכנס בסמטה, אני המשכתי ללכת אחריו בשקט. הסמטה הייתה ממש מסריחה וזבל היה זרוק בכל פינה. כל משך הזמן הזה אבא לא מפסיק לגמגם “מכירים את זה כשאתם נכנסים למעלית שיש בה כבר מישהו ואתם רואים שהוא לחץ על קומה שבע ואתם רציתם בכלל קרקע ואתם צריכים עכשיו לעלות למעלה?!” מאיפה הוא לעזאזל הוא מביא את כל הבדיחות האלה? ומעניין לאן הוא הולך לו. לפתע ראיתי את אבא הולך ימינה בסמטה ואז שמאלה ואז משום מקום התגלה דלת סגולה כזאת שהייתה כניסה אחורית למקום גדול. אבא עולה במדרגות לדלת ונכנס בה ואני ישר נכנסתי אחריו.

 

כשנכנסתי למקום הכל היה חשוך ולא ראיתי אותו יותר “אבא?! אבא?!” התחלתי לצעוק אך זה לא עזר. גיששתי באפלה ובקירות עד שלפתע הרגשתי מתג, לחצתי על המתג והאור נדלק. התגלה לי שאני במסדרון ארוך ולבן כשעל קירותיו יש כל מיני תמונות של סטנדאפיסטים כמו אדיר מילר, שחר חסון, אורי חזקיה ועוד. בסוף המסדרון היה וילון אדום גדול, הלכתי מהר כי אולי אבא הלך לשם. הגעתי לוילון, הזזתי אותו טיפה והצצתי בשביל לראות מה יש אחריו ולא האמנתי למראית עיניי!

ראיתי שאני נמצא במין אמפי-תיאטרון ענק עם במה גדולה, כשעל הבמה אבא עומד ואורות הזרקורים מאירים עליו. עיניו עצומות, מיקרופון בידו והוא מספר בדיחות “מכירים את זה..” לקהל ענק שמורכב מיצורים מוזרים שהם כנראה חייזרים והם נקרעים מצחוק ממנו. יותר מוזר מזה? לא נראה לי שיש בעולם.

אחרי שעה וחצי בערך שאבא לא מפסיק להפציץ בבדיחות הוא מפסיק ואומר “תודה רבה, הייתם קהל חייזרים נהדר!” זורק את המיקרופון לרצפה, מסתובב כשידיו מלפנים ועיניו עצומות ומתחיל להתקרב לכיוון שלי כשהוא אומר “אני מלך העולם אני! שפרה! תביאי עוד מרק!”

טוב, זה הדברים הרגלים שהוא אומר בדרך כלל מתוך שינה.

 

בכל אופן חזרנו הביתה לאחר הלילה ההזוי הזה. אבא נשכב על הספה שנית, אני כיסיתי אותו בפוך והלכתי לחדר, נשכבתי על המיטה ובדיוק כשבאתי לתת לשינה לחלחל בי שנית שמעתי את אבא צועק: “שפרה קיבלתי צו למילואים! עזה מחכה לי!”

טוב, הבנתי שהלילה הזה אני לא הולך לישון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צחוקים:

 

 

סתם יותר מידי כעס יעבור עליו בשבועות הבאים אם אספר לו את זה, אעדיף לעצמי לצאת לטיול בחוץ בערב הצחיח הזה שלא היה כאן כבר הרבה מאד זמן. לפעמים אני מרגיש כאילו מישהו שומר עלי מלמעלה, כשבסה”כ אני יודע שהוא שומר עלי. אז יצאתי מהבית בשקט דרך החלון בחדר שלי, ניתרתי בעדינות על הגג וירדתי למרפסת בדיוק על הארון אלון הישן שעכשיו הוא חום אבל היה פעם לבן. קפצתי לשיחים שעליהן כתמיד יש את הבלוק שהנחתי מראש ואז התחלתי לטייל ברחובות, אולי תבוא אליי ההשראה סוף כל סוף. הוצאתי את קופסת הסיגריות והתחלתי ללכת דרך כל מיני רחובות גדושי אדם. כל הברים היו פתוחים כתמיד ולרגע היה בא לי בירה קרה. כן, לשבת עם עצמי ולהתחיל לחשוב ‘מה הלאה’ שהרי אצלי תמיד ‘ההלאה’ בא לפני הרגע שאני חווה. למה תמיד בכל תחילת חוויה שאני מתחיל לחוות אני ישר חושב מה אני יעשה מחר עם עצמי ולא ממוקד ברגע עצמו?

 

אז נכנסתי לבר הראשון שראיתי שלא היו בו הרבה אנשים, התיישבתי על הבר והזמנתי את החצי ‘טובורג אדום’ שלי מהברמן הגבוהה תוך כדי שעוד סיגריה אחת נדלקת לה ונסתי להתחיל לחשוב, אך בלי כל-כך הרבה הצלחה. ברקע התנגן ‘wish you were’  וחשבתי לרגע אם ג’ון לנון לא היה נרצח מה הוא היה עושה במקומי? אהה רגע התבלבלתי ג’ון היה בכלל מהביטלס ואיך זה שמאיר אריאל נפטר בגלל קרצייה זה גם מבאס כי הייתי רוצה להיות בהופעה שלו ומעניין גם מה הוא היה עושה במצב שלי? ואיך השיר ‘נשל הנחש’ תמיד מפתיע אותי מחדש במילים שלו. זה הזכיר לי איזה סרט היום שראיתי שאני לא בטוח בשם שלו, אהה כן וגם איזו כתבה טובה קראתי שלשום בשירותים על זה שחייבים ללכת אחרי מה שמרגישים, וחשבתי על עצמי ועל איך ברחתי שוב פעם והלכתי לפי האינטואיציה לבר הזה החמוד שעכשיו אני שותה את הבירה שלו. הסיגריה נגרמה וחשבתי האם כדי להדליק עוד אחד. הדלקתי. כי הערב אני הולך רק אחרי מה שבא לי לעשות. כי הרי זה לא היה שווה את הסיכון של הבריחה. לפתע הלב שלי כמעט ירד לתחתונים כי לא מצאתי לרגע את הארנק בכיס שלי עד שכן, גליתי שהוא בכלל על הבר ליד הסלולר שלי. איזה קטע אם לא היה לי איך לשלם והייתי צריך להעביר שעה מהחלום שלי על לשטוף פה כלים מאחורה בשביל להחזיר את הכסף על הבירה. מימיני כל הכיסאות היו תפוסים בכל מיני בליינים ואילו משמאלי ארבע מושבים היו ריקים, היה לי יותר נוח להסתכל על המושבים הריקים והאדומים מאשר על האנשים שלצדי שככה פתאום המחשבה נקטעת על זה שאני צריך לחשוב על משהו חשוב ולדעת מה אני עושה הלאה וגם המחשבה הזאת נקטעה לעצמה כששלוש בחורות שהשתיים מהן היו די – איך אומרים את זה בסלנג של היום? – ‘כונפות’ אבל זה לא אשמתם, הן נולדו ככה ואני בטוח שימצאו אהבה. ודווקא השלישית הייתה בחורה – איך אומרים את זה גם בסלנג – ‘כוסית’ יחסית אליהן. הן בחנו את הבר ואז שמו לב שליידי יש כמה מושבים ריקים. התפללתי לבודהה שהכוסית תשב ליידי, לפחות יהיה קצת מתח מיני. הבחורות התקרבו ורצה בודהה בכבודו ובעצמו שהכוסית התיישבה ליידי. דיי! דיי! דיי! אני חייב להמשיך לחשוב על מה שרציתי לערער בו שאותו כבר לא כל כך זכרתי. אבל היא התיישבה ליידי, היא לבשה חולצה כחולה שהייתה הדוקה על גופה והג’ינס שלה היה שחור וצמוד. היה לה נקודת חן יפה ליד העין הירוקה שלה שהשתלבה טוב מאד עם גבני הבלונד בשער החום המתולתל שלה, חום כמו הארון הישן במרפסת. אני הזזתי טיפה את הדברים שלי אליי. אסור לי לדבר איתה, אני עכשיו במצב של מחשבה! אבל הערב אני במצב של לעשות מה שבא לי. אז איך שבאתי לפנות אליה החברה שלה ‘הכונפה’ שהייתה לצידה התקרבה אל פנייה, הזיזה את שערה מאוזנה, הסתכלה עלי בעייני השחורות ולחשה לה משהו באוזן, ולאחר רגע היא התרחקה טיפה מפנייה והתקרבה ישר לפייה והיא נישקה אותה במשך כמה שניות על הפה. חשבתי שזה הולך להיות סתם ערב בינוני אבל אני חיוך גדול חייכתי ואמרתי תודה לבודהה שנכנסתי דווקא לבר הזה, כי הרי הרבה זמן לא ייצא לי לראות לסביות מתנשקות ככה ליידי. חוץ מהפעם ההיא שאני הייתי עם שתים כאלה, שלא באמת היו לסביות אבל בערב ההוא הן היו הכי לסביות בעולם. טוב אז אין לי מה לנסות לדבר איתן אפילו. חשבתי לשלם חשבון ולהמשיך עם הסיבוב שלי – כשלפתע הבחורה שאלה אותי משהו שלא כל כך הבנתי “סליחה?” השבתי לה ואז היא התקרבה לאוזן שלי ואמרה לי: “חברה שלי אמרה שאתה נראה טוב, מה אתה אומר לגמור את הערב הזה במקום אחר?” כמובן ש’חזן’ שלי לא איחר לקפוץ לו מהמכנסים ולרגע שאלתי עצמי האם אני נמצא בחלום בתוך חלום? ואיך אני מחר הולך לספר על האורגיה שעשיתי הערב “אני מוכן ומזומן.” יצא לי מהפה בילדותיות שלא מתאימה לי, אבל מה לעשות הייתי בלחץ! היא חייכה ולחשה משהו לחברה שלה שהחברה שלה לחשה לחברה שלה “אז במה אתה מזמין אותנו על הבר לפני שאנחנו מזמינות אותך במקום אחר?” היא לחשה לי. ה”בר שלכן כיד המלך,” יצא לי, מה קורה לי הערב?! שוב פעם לא מתאים לי. מה לעשות שרציתי לתת לעצמי סתם סיבוב בחוץ ולא הייתי מוכן בכלל למצב הרגיל שלי? באיזה תירוץ עלוב אני מאכיל את עצמי. בכל אופן הן הזמינו לעצמן כמה שוטים של ארק, שלמתי הרבה אבל עכשיו הן יחזירו לי על זה בדרך שלהן. “זזנו?” היא אמרה לי ולקחה את התיק שלה “רגע, רגע,” השבתי לה, תפסתי לה את היד והיא הסתכלה עלי. “לא מגיעה לי נשיקה קטנה?” “נשיקות אחר כך,” השיבה ועשתה קוקו לשער המתולתל שלה. אני מרגיש שנדפקתי ועוד מעט הן יפשיטו אותי ואז יגנבו לי את הבגדים ויבחרו. הוצאתי סיגריה ובאתי לעשן “לא, לא, לא,” היא אמרה והוציאה לי את הסיגריה מהפה. “בלי לעשן.” אני בלעתי רוק והרגשתי מעט נבוך ופחות גבר “טובבב..” ארוך עשיתי והרמתי את הגבות והלכתי איתן.

 

נכנסו למאזדה לבנה כשאני יישבתי במושב האחורי ליד הכונפה והבחורה היפה נהגה והכונפה השנייה לידה. “אז לאן נוסעים?” שאלתי והן אמרו פה אחד “תירגע חמוד.” ואני לא נרגעתי. ככה נסענו קרוב לעשר דקות ואני שתקתי ולא הצלחתי לחשוב על כלום כל הנסיעה. אולי קצת על איך אני אחרי זה חוזר לבית וכמה תעלה לי מונית והאם בכלל יהיה לי מספיק כסף למונית לחזור. כמה נשאר לי בארנק אם היה לי מאה שקל? שתיתי בירה שעולה עשרים ומשהו שקל והן כל שוט שעולה שבע עשר שקל, ביחד זה בערך.. רגע אני צריך מחשבון.. “טוב הגענו.” הבחורה היפה אמרה ועצרה את הרכב וכולם יצאו אחריה. הגענו לסביבת בניינים גדולה שהרבה סטודנטים בדרך כלל גרים בה. הבחורה היפה התקרבה אליי והחלה לנשק אותי עם שפתייה הלוהטות, ולאחר שנייה הצטרפו שתי החברות שלה וככה התחלנו להתנשק ארבעתנו בכניסה של בניין. “זהו זה, עכשיו אתה רגוע יותר?” היא אמרה והביאה לי תפיחה על ‘חזן’ שהיה מוצק לחלוטין “בוא אחרינו,” אמרה היפיפייה ושלושת הבחורות הלכו קצת מהר ואני אחריהן. נכנסו בכניסה של אחד הבניינים ועלינו במדרגות. לפתע הטלפון שלי התחיל לצלצל. שיט זה הוא. עניתי “ירון איפה אתה? הגיע לפה טכני מחשבים ואתה לא בחדר שלך, מתי הלכת בכלל?” שיט שחכתי לגמרי מהטכני! “הייתי צריך ללכת דחוף לאנשהו אז תגיד לטכני לפרמט ולהתקין הכל מחדש ואני כבר אשלם לו מחר שיחזיר את המחשב,” עניתי לו תוך כדי שאני עולה איתן במדרגות “איפה אתה בכלל? ומתי יצאת? לא שמעתי אותך הולך, מקווה שאתה לא עושה לעצמך בעיות, אתה יודע שאתה במרדף!” “עזוב, אני אספר לך אחר כך.” אמרתי וניתקתי. עצרנו. אני לא בטוח באיזה קומה אנחנו אבל אני מול דלת לבנה. הבחורה הכונפה פתחה אותה עם המפתח ונכנסו לבית שהיה חשוך. “איפה האור?” שאלתי “עזוב אותך, מי צריך אור?” אחת מהבחורות אמרה. בונאה, שאני חושב על זה שחכתי את השמות של כולן או שהן בכלל לא אמרו לי אותן.. אני לא בטוח ועכשיו זה לא הזמן לשאול, זה הזמן לפעול.

אחת מהן תפסה לי את הייד והלכנו בפרוזדור קצר עד שהגעתי לחדר אחר. נכנסתי אליו והוא היה מסריח לחלוטין עם ריח של נבלה. האור נדלק ומה שאני רואה על הרצפה זה גופה רקובה של גבר! “מה לעזאזל?!” צעקתי והרגשתי איך אני הולך להקיא “שיהיה לנו בתאבון,” שלושתן אמרו פה אחד ודחפו אותי קדימה ונזהרתי לא לגעת בגופה של הגבר שכל ביטנו הייתה פתוחה ואכולה מבפנים. שתי הבחורות הכונפות הוציאו סכינים גדולים מתיקן והכוסית הוציאה אקדח “תפגעי אבל בכף הרגל!” אחת אמרה “כן, אחרי זה הטעם המגעיל של ההרדמה לא ייצא לו מהגוף ורק החרקים יאכלו אותו “אל תדאגו בנות,” היא הישבה וכיוונה לרגלי ופספסה, שתי הבחורות התנפלו עלי עם הסכינים שלהן ואז נזכרתי בבודהה, כמה שהוא מניאק ולא יחל לפרגן לי באמת. אז כמובן שהן לא יודעות שהן מתעסקות במקרה עם אחד שהיה שלוש שנים ברציפות אלוף הארץ בנינג’יסו (אומנות לחימה) וסכין של כונפה אחת העפתי עמוק לתוך ביטנה ואז היא נפלה ארצה. והשנייה חטפה כדור בבטן מהכוסית עקב זה שהצמדתי אותה לגוף שלי כמגן אנושי והיא חטפה את הכדור בשבילי ודחפתי אותה על הכוסית תוך כדי שאני קופץ עליה, מפיל לה את האקדח מהיד, תופס אותו מהר בידי השנייה ויורה לה מספר כדורים לראש. כן, ללא ספק הערב תהיה לי הרבה השראה.

הכנסתי את ידי לתיק של אחת מהן בשביל לחפש כסף למונית שלי, וגם התקשרתי למשטרה דרך הטלפון של אחת וצעקתי למזכירה באוזן שבאו לרצוח אותי ושיבואו כמה שיותר דחוף! תפסתי את עצמי בידיים ובחרתי מהדירה ההזויה. הייתי בקומה רביעית, הפעם ספרתי. תוך כדי זה שאני רץ לכביש הראשי בשביל לחפש מונית חשבתי על זה שמחר יש לי עבודה על הבוקר ואני חייב להיות ערני רגיל ואדיש. אסור שמישהו ידע על ההתרחשויות של הערב. למרות שנראה לי שההוא בבית כבר יודע.

 

תפסתי מונית ואמרתי לנהג את הכותבת של הבית שלי. בדרך הייתי מפוחד לחלוטין והרגשתי שקיא עולה לי מהוושט “תעצור את המונית אני חייב להקיא!” צעקתי והנהג הזדרז ועצר לי בצד הדרך ואני התחלתי להקיא את החיים שלי כשהגופה האכולה ממיקודם רוקדת לי בראש עם חוטיני. חזרתי למונית “מרגיש לא טוב אה?” שאל נהג המונית “זה בסדר.” עניתי לו והמשכנו לנסוע. הגענו לבית שלי והיה לי מזל שלקחתי קצת כסף מהבחורה כי אם לא היה לי כסף הייתי צריך לשטוף כלים בביתו של נהג המונית הזה כמו שחשבתי בתחילת הערב בבר. שלמתי לו שטר של מאתיים שקל, הוא בא להחזיר לי עודף “עזוב, תשאיר את העודף אצלך.” אמרתי לו והוא היה מופתע ויצאתי מהמונית.

פתחתי את ידית הדלת של הבית אך הבית היה נעול. שחכתי לקחת מפתח. התחלתי לדפוק ולצעוק בשמו. שמעתי את מנעול הדלת נפתח והוא עמד מולי כשהפוני שלו מסתיר חצי מפניו “איפה היית ירון?” הוא שאל והזנב חזיר שלו התמתח “עזוב העיקר שפתרתי את זה. אני הולך להתקלח,” השבתי וחתכתי לתוך הבית. עליתי במדרגות לחדרי וחשבתי האם לספר לו את מה שבגללו ברחתי מהבית מקודם אבל חשבתי שאני ישאיר את זה למחר. אחרי הכל הוא המלאך השומר שלי.

“אגב ירון,” הוא צעק לי “היום תורך לשטוף כלים” – “צחוקיםםם!” השבתי ונכנסתי להתקלח בשביל לשטוף מעצמי את הייאוש שסרח עצמו סביב צווארי.

 

 

 

 

 

 

הדשא של השכן:

 

 

אני עומד על הכיסא על קצות אצבעות רגליי, גופי רופף וסביב צווארי קשור חבל שמהודק אליו חזק והחבל קשור למאוורר התקרה – כמו שאתם מבינים – אני הולך להתאבד. “בבקשה אלוהים, תן לי הזדמנות שנייה! זה לה הוגן העולם שעשית לי! עולם שבו אני ננס, עולם שבו אני עני, עולם שבו אין לי אהבה ועבודה והמשפחה כבר לא רוצה אותי. בבקשה אלוהים! תן לי הזדמנות שנייה! הפוך אותי למישהו חשוב! תשים אותי במשפחה עשירה, תעשה שתהיה לי אהבה! בבקשה אלוהים! אני מתחנן!” צעקתי לחלל החדר הריקני והחשוך וההד של צעקתי פגע בתקרה ונכנס לי לתוך חלל האוזן. הבאתי מכה קטנה לכיסא העץ החום שנפל והרגשתי במיידי את לחץ החבל הסרוך סביב צווארי וסחרחורת חזקה עלתה בי, והאוויר בראותי התחיל להיגמר וגופי התחל להתפרפר. בדרך כלל החבל אמור במיידי לשבור את הצוואר או משהו כזה אבל לא בפעם הזאת. ברגע זה הגוף שלי מתענה ואין לי מה לעשות נגד זה, אולי ככה זה אמור היה להיות.

ואז הגיע מלאך המוות האדום עם הקרניים האדומות שלו, הוא היה שמן מאד ועיניו היו לבנות לגמרי ללא אישונים, סביב צווארו סרוחה גלימתו השחורה וגופו האדום היה ערום לחלוטין ללא אבר מין. אני הסתכלתי עליו בפחד עז ונשמתי שיצאה מהגוף רעדה “ירון, סוף, כל סוף, התאבדת. גורלך בגיהינום עד שהאלוהים ימחל לך!” הוא זעק “אבל אתה לא מבין? אלוהים הזה עשה לי חיים מסריחים! לא הייתה לי אהבה, לא כסף, לא עבודה, לא הייתי נאה וגם הייתי נורא נמוך – אחרי הכל! זה לא מגיע לי! כל חיי הייתי בנאדם נחמד שעוזר לזולת וכבר לא יכולתי יותר לסבול את הריקנות של חיי,” התחננתי לשטן והוא השיב “טוב, זה מה שכולם אומרים. אבל בך, בך יש משהו אמיתי יותר ואני מוכן להביא לך עוד הזדמנות לחיים טובים יותר,” בדיוק כמו שצרתי. “טוב אני רוצה שתעשה אותי עשיר, נאה, עם מבנה גוף אלסטי,” “טוב, יש לי בדיוק את הגוף האנושי שתרצה,” השטן השיב לי בנחת “תודה השטן,” השטן חייך ושיניי ערפד נגלו לי “אל תקרא לי שטן, תקרא לי קחזיזקא,” השיב לי, הרים ידיו לאוויר, מחא מחיאת כף חזקה ולפתע כל החדר השתנה לשמים כחולים נטולי עננים ובוץ כיסה את כל גופי.

הסתכלתי סביבי וראיתי שאני שוכב לפתע בערמת בוץ. נעמדתי לאט, לאט וגליתי שאני עירום לחלוטין. לפתע קבלתי כאב ראש חד ורציני, נגעתי בראש וראיתי שיש לי טיפת דם על היד, הסתכלתי סביבי וראיתי שאני בדיונה ענקית. סובבתי את ראשי וראיתי שמולי עומדת מכונית שברולט חדשה בצבע אדום שהשווי שלה קרוב למילון- שש מאות דולר. הלכתי לכיוונה וראיתי שלידה זרוק צרור מפתחות, הכנסתי את מפתחות לפתח הדלת והיא נפתחה באלגנטיות, התנעתי את הרכב ונסעתי מהמקום המוזר במהירות בדרך אפר.

 

באמצע הנסיעה לחיפוש הכביש שמעתי צלצול. עצרתי את הרכב וראיתי שיש סלולר במושב האחורי. לקחתי את הסלולר שהיה דור שלישי ו”קרן” היה רשום על הצג “הלו?” עניתי “היי ירון, אני מקווה שאתה לא תבריז לי היום! כבר מתחיל להיות מאוחר מאמי,” “מה פתאום,” השבתי לה “אני בדיוק בדרך הביתה.. הייתה לי תקלה קטנה בדרך,” השבתי “טוב, נדבר מאמי,” היא אמרה ונתקה. איפה לעזאזל אני גר?! פתחתי את תא הכפפות בתקווה שאולי יש בו פרט שיסביר לי מי אני ומתוכו גלש ספר חום לרצפת הרכב אל מתחת המושב. הכנסתי את היד מתחת המושב והוצאתי אותו. על כריכתו היה רשום: “אדון ירון, מי? ומה?” פתחתי את הספר שנפתח ככה: “ירון, שלושים ושבע, אישה קרן, בת שלושים וחמש בהריון בחודש שלישי. בית- ‘טירה בקיסריה’ מצב פיננסי – 350 מליון דולר. עבודה: מנכ”ל מנכ”ל חברת הייטק..” ובהמשך הספר היה סיפור חיים של ממש עלי. לקחתי לעצמי איזו שעה וקראתי כמעט חמש- מאות עמודים ברפרוף. סיימתי לקרוא והמשכתי בנסיעה למציאת הכביש הארור.

 

הגעתי לקיסריה, עברתי בין כל הבתים עד שהגעתי לטירה שלי שהייתה פשוט ענקית. הגעתי לשער, נגעתי עם האצבע שלי בקופסא שחורה מלבנית והשער נפתח. המשכתי לנסוע ופי היה פעור וריר נזל ממנו. לכל אורך השביל הייתה גינה מדהימה עם עשרות זנים של פרחים וכמה גננים שמשקים אותה, אחד מהגננים שהיה שם נפנף לי לשלום ואני החזרתי לו.

נכנסתי לבית ועוזר ישר נגש אליי בברכת שלום ואז הזדעזע שראה אותי ערום ומחוסה בבוץ והוא רץ להביא לי מגבת. התחלתי להסתובב בטירה הענקית שלי שהיה בה כל במה שחפצתי בו אי פעם: בריכה, טלוויזיות ענקיות, ספות מעור, מערכת סראונד חדשנית, פשוט הכל. לפתע הסלולר שלי צלצל שוב, זאת הייתה קרן, היא נשמעה עצבנית ואמרה לי שהיא כבר מגיעה הביתה. אני עליתי במעלית לחדר שלי בשביל להתקלח וראיתי שהוא גם מפואר, מלא שטיחים ותמונות. נכנסתי למקלחת שהייתה חכמה, רק היית אומר איזה מים אתה רוצה, חמים פושרים או קרים והיית מקבל. כשסיימתי והייתי עטוף במגבת משי צחורה ונשכבתי על המיטה בנחת, כשלרגע שמעתי את דלת מעלית של החדר שלי נפתחה. לא שמתי לב אליה לפני כן. מתוכה יצאה קרן, שערה המתולתל היה זהוב, אשכנזייה, היא לבשה שמלה אדומה צמודה וכעס ניכר על פנייה הצחורות. “היי אהובתי,” אמרתי, קמתי מהמיטה ובאתי לנשק אותה אך היא מייד לקחה צעד אחורה והתחילה לבכות “למה את בוכה מאמי?” שאלתי אותה וחבקתי אותה  “אתה מניאק! לא אכפת לך מהחופשה שלנו באמת!” “ברור שאכפת לי! מה קרה לך! פשוט הייתה לי תאונה בדרך..” “איזו תאונה מאמי?! היי יורד לך דם מהראש! אני עכשיו מתקשרת לדוקטור שי שיבוא ויבדוק אותך,” “לא, לא, זה כלום מאמי” “בטוח?” “כן, זאת רק סריטה קטנה. אני מבטיח לך שהכול בסדר,” אמרתי ושמתיי את ידיי הגדולות על לחייה העדינות ונשקתי את שפתיה האדומות והבשרניות. היא שמה ידה על המגבת שלי והורידה אותה לאחר מכן הורידה את עיינה מטה ואמרה “אני רואה שלפחות משהו פה ממש ממש חשוב לא נפגע,” אמרה בלחש סקסי ונשקה אותי וליטפה את ה’חבר’ שמה למטה שעלה מהר מאד למעלה. פעימות ליבי החלו להתחזק מאד והרגשתי שאני מתחיל לחטוף התקף לב מרוב התרגשות. “תן לי להרגיע אותך,” אמרה קרן והתחילה לנשק לי לאט, לאט את בטני. ירדה על ברכיה תוך כדי שהיא מלטפת אותי וגם קצת סוטרת בעזרת ציפורניה הארכות “אני יעשה לך טוב עכשיו,” היא לחשה והרגשתי את קצה הלשון שלה בקצה של ‘החבר’ שלי, הלב שלי התפרפר כמו שהוא לא התפרפר לעולם עד שהתפוצץ וכל העולם עצר מלכתו, גם קרן.

הכל קפא פתע פתאום.

הסתכלתי על קרן והיא קפאה במקום. קחזיזקא נגלה אליי “מה קורה כאן?!” שאלתי אותו “ירון, לעוד מישהו מגיע.” הוא אמר בצחוק “מה זאת אומרת?! עדיין לא עשיתי כלום ואתה כבר רוצה להחזיר אותי?!” “כן, ירון, אין מה לעשות אתה לא היחד בעולם שהיה עני, נמוך וחסר כל. כמוך יש כמו חול,”

ואז הרים את ידיו לאוויר “רגע!” צרחתי עליו והוא עצר כשידיו מורמות “לפחות תיתן לי לגמור,” הוא חשב לשנייה “טוב, פעם אחת וזהו,” השיב “אבל אני לא יכול שאתה מסתכל עלי. לפחות תסתובב.” קחזיזקא הסתובב והחזיר את הזמן כשקרן ממשיכה את עבודת הקודש הרטובה שלה עד תום והגמירה הארוכה הוציאה ממני את כל האבל שהיה בי ומלאה אותי בטוב והזמן שוב פעם עצר מלכת. קחזיזקא הסתובב אליי, הרים שנית את ידיו ומחא כף ואחרי כמה רגעים יצאתי מהגוף של זה שהייתי בו עד עכשיו. הגוף היה חטוב ומטופח. לאחר כמה שניות הזמן חזר מלכת וראיתי שבתוך הגוף נכנס איש אחר. עליתי במעלה הבית ועברתי דרך עליית הגג והתחלתי לרחף בשמים לעננים והבנתי שעכשיו המשפט האמיתי שלי עם אלוהים יתחיל “ירון!” שמעתי מישהו צועק מרחוק הבטתי לאופק וראיתי שמתקדם אליי במהירות איש עם כנפיים אפורות שזנב חזיר יוצא ממנו. הוא תפס אותי חזק ואמר “נראה לי שאני אתן קצת ל’חתול’ לשמור עלייך.” ולאחר כמה שניות האופק נעלם במכה והרגשה של חלום הציפה לי את המוח.

 

***

קחזיזקא -השטן:

אני קחזיזקא. אני לא מבין את בני אנוש, הם אף פעם לא יבנו שתמיד הדשא של השכן יהיה ירוק יותר? ולפעמים הכלום של האחד זה  “הטירה” של מישהו אחר?

גם אם לפעמים אתה בטוח שאתה פשוט כלום, תמיד תדע שיש מצבים הרבה יותר גרועים ממך, כי אם לא תבין את זה חייך יהיו הגהנום האמיתי עוד לפניי שתתלה את עצמך. אני לא אשקר. תמיד יכול להיות טוב יותר, אך וגם לרוב יכול להיות יותר גרוע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שגרה:

 

 

חמש דקות אחרי שפמלה אנדרסון התחילה ללקק לי את הפרצוף הבנתי שאני חולם. פקחתי את עיניי וזה היה ‘חתול’ הכלב שלי: “דיי כבר חתול.” אמרתי והעפתי אותו ממני. הסתכלתי על השעון שנמצא על השידה שלי והוא הראה לי שהשעה היא שש אפס – אפס בבוקר! חתול המשיך ללקק אותי ואני העפתי אותו ממני “דיי כבר חתול!” צעקתי עליו אך אותו זה לא הרתיע, הוא המשיך לקפוץ עלי והחל לילל ולהראות סימני מצוקה של פיפי. טוב כשאין מה לעשות, אז אין מה לעשות.

אז זרקתי על עצמי איזה טריינינג, חגרתי את חתול ברצועה האדומה שלו ויצאתי מהדירה.

כשהתחלתי ללכת בחדר המדרגות לפתע הבניין התחיל לרעוד ורסיסים של בלטות צנחו לי על הפנים. מוזר, אבל אני מבין את זה, כל הבניין הזה עשוי משאריות של לגו.

יצאתי מהבניין והלכתי לחצר, חתול התחיל עם כל הקטע של לרחרח איזה מקום להרים עליו את הרגל ולהשתין עליו. אני הסתכלתי עליו מרחרח את כל הדשא עד שלפתע הוא התחיל לנבוח ורץ לאחד השיחים “חתול! דיי אין לי כוח שתתחיל לרדוף אחרי חתולים על הבוקר, בוא תשתין ונחזור לישון!” צעקתי והתחלתי ללכת לכיוונו כשלפתע הוא יוצא מהשיחים כשהוא תופס משהו בפיו “חתול מה זה?!” צעקתי עליו ורצתי אליו. חשבתי לשנייה שזה סתם איזה מקל עד שהגעתי עליו והסתבר שזה משהו אחר לגמרי. “חתול פויה! תירק!” צעקתי עליו כשקלטתי שהוא מחזיק בין קוטלי שיניו בוהן של בן-אדם. הסתכלתי על הבוהן שהייתה חיוורת לגמרי, ולפי הגדול שלה אפשר להבין שהיא של גבר. הבוהן ענדה טבעת מזהב כשיהלום גדול צרוב בה.

לפתע שמעתי מכונית עושה חריקה חזקה על הכביש ולאחר כמה רגעים פיצוץ הקפיץ לי את הלב והוריד לי אותו לתחתונים וחתול התחיל להשתגע. מה לעזאזל קורה כאן?! רצתי לכיוון הכביש, רציתי להזמין אמבולנס אבל הסלולר שלי היה בדירה. הגעתי למקור התאונה וראיתי שתי מכוניות בוערות ומרוסקות זו בזו. האש הייתה חזקה מאד, כל כך חזקה עד שבקושי הצלחתי להביט בה. אחרי כמה רגעים שמעתי ניידות משטרה ואמבולנסים מגיעים. משהו קרה פה הלילה, משהו מוזר מאד.

 

*****

 

עוד חצי שעה השעה תהיה שש ואני יסיים את המשמרת לילה שלי ברכב הבילוש שלי בין השכונות. אנשים רבים חושבים שהכל ברור מאליו, כשהם יתעוררו עוד חצי שעה עם הכלב שלהם להשתין, או כשהם סתם יצאו לריצה בין השכונות. הם לוקחים את המציאות הזאת ואת השקט הזה למשהו כל-כך מובן מאליו, הם לא יודעים כשכל לילה כשהם הולכים לישון יש אנשים שהעבודה שלהם זה להישאר ערים כל הלילה ולשמור להם על שנת הלילה הכל-כך רגועה וכל-כך מובנת מאליה שלהם. הם אינם יודעים שיש מלא דברים מאחורי הקלעים שמשארים אותם בחיים.

אני עושה סיבובים עם הרכב ליד איזו שכונה כשלפתע אני רואה במדרכה מולי שני אנשים עם מראה חשוד. אני לא טיפוס גזען, אבל בשניים האלה היה משהו ממש מוזר. שניהם לבשו לבוש שחור מכף רגל עד ראש, ערבי אחד תפס בידו קופסה שחורה וגדולה, ואילו השני החזיק שני גרביונים שחורים בידו, כאלה כמו של פושעים. אז עצרתי לידם בשביל לשאול אותם מה הם עושים פה בשעה כזאת (בדיקה שגרתית) ואיך כשנעצרתי זה עם הקופסה רץ לכיוון מכונית שברולט לבנה והשני החל לרוץ גם הוא. טוב אז יש לי חשודים, הולך להיות מעניין.

הודעתי על זה בקשר והתחלתי במרדף אחריהם כשלפתע זה בלי הקופסה הוציא נשק ממכנסיו והתחיל לירות לכיווני. אני ישר יצאתי מהרכב והתחבאתי מאחריו, הוצאתי את האקדח מהחגורה שלי, הצצתי בשביל לראות איפה הוא וראיתי שהוא מתחיל לרוץ. קמתי והתחלתי לרדוף אחריהם כשלפתע ראיתי אחד מהם מתחיל לרוץ על חומת לבנים גבוהה שנמצאת מול בניין מגורים. הוא הרים את ידיו, אני יריתי לכיוונו ופגעתי לו בכף יד וזרנוק של דם יצא ממנה, נראה לי שהורדתי לו אצבע. “עצור!!” צעקתי לעברו הוא השתתק ונעמד כנוע במקומו. ניידת אחת של משטרה הגיעה, הסברתי לה את המצב, השוטר אזק אותו ולקח אותו. לפתע ראיתי את המכונית של החבר שלו באה לכיוון שלנו. אני נכנסתי מהר לרכב שלי, הורתי לשוטר לברוח מייד כי יש חשד למטען חבלה ברכב שבא לכיווננו.

נכנסתי לרכב וחשבתי על זה שלא משנה מה יהיה עכשיו, אני יודע שזה מה שאמרו לקרות, אחרי הכל אני צריך לשמור על בן-אדם מאד מסוים שנמצא באחד בדירות בבניין ממול. התנעתי, נתתי גז, עליתי להילוך רביעי ונסעתי גם לקרתו.

בסרטים בדרך כלל היו רואים את הקטע הזה מהאוויר. שתי מכוניות האחת ניידת של השוטר הטוב והאחת לבנה של הרעים מתקרבות זו אל זו בכדי להתנגש במהירות, והצופה מתפלל שאחת מהמכוניות תסטה ולא תבוא התנגשות.

היו מראים את הנסיעה מהירות, ואילו את ההתנגשות בסלואו-מושן וכל הקהל היה צועק וזה שלידך היה אומר: “וואו! איך אני אוהב את האפקט הזה!”

אז זה לא ככה עכשיו, ההפך הוא הנכון. הנסיעה לקרתו הייתה בינונית , אף פעם לא ידעתי כמה אפשר לחשוב חמש שניות. משפחה, ילדים, חברים, שירים, ציורים, ירון, תוכניות לעתיד שרציתי לעשות, והכי על כמה שאני הולך להיות גיבור והאנדרטה שלי תקום באמצע הכביש הזה ויונים יחרבנו עליה. הוא עשה חריקה לצד ואני לוחץ על הבלם שלא פועל. הרבה אנשים לוקחים את המציאות שלהם כמובן מאליו, אני כבר לא.

 

ירון עמד כשהוא מחזיק את חתול בעזרת הרצועה, מסתכל על כל האש שפורצת לכל עבר. מנותק ממחשבות ומוכה איימה, כן הוא הבין לפתע וגם החל קצת להעריך את מה שיש לו ביד – את חתול, ואולי מעבר לזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גלגול:

 

 

“אז במה אוכל לעזור לך?” שאלה אותי הבנקאית ששערה הקצר היה צבוע באדום וקטם קפה קטן היה ממוקם ליד תג השם שלה על “דורית” היה רשום עליו. דורית? שם מוזר. “שלום דורית, אני רוצה לפתוח חשבון חדש בבנק שלכם,” דורית חייכה, אמרה לי “ברוך הבא.” והביאה לי ערמה של דפים שהתחלתי למלא והיא בינתיים עשתה טלפונים.

לאחר שסיימתי היא בקשה ממני את ת.ז שלי והתחילה להקליד דברים במחשב כשלפתע היא פקחה את הענייה לרווחה כאילו היה רשום שם משהו פלילי עלי. “תמתין שנייה בבקשה,” היא אמרה ונעמדה “הכל בסדר?” שאלתי אך היא הלכה לחדר של המנהל שלה. לאחר כמה שניות יצא המנהל שהיה נראה נסער והתקרב אליי במהירות. המנהל היה בחור גבוה ושמנמן עם חולצה לבנה כשמעלייה ז’קט שחור שהשתלב מעולה עם מכנס הג’ינס הכהה שלבש. הוא הגיע אליי, הסתכל עליי בעיניים בוחנות ולאחר שנייה הסתכל במחשב שלה “סליחה,” אמרתי “אבל מה בדיוק קורה כאן?” שאלתי וחייכתי במבוכה “ירון דההון?” שאל אותי “ת.ז שלך היא 2233….?” “כן,” השבתי “בוא איתי בבקשה,” הוא אמר “אבל למה?” שאלתי “אל תדאג, זה לא משהו רע. יש לי כמה שאלות אלייך,” השיב “אבל מה עשיתי אם אפשר לשאול. מה קרה?” “זה לא בדיוק מה שעשית, אני כבר אספר לך. בינתיים דורית תתקשרי למי שצריך להתקשר,” “למי צריך להתקשר? מה קורה כאן?” שאלתי והתחלתי להיבהל מעט “בבקשה, מר ירון אין לך מה להיבהל,” הוא בא ותפס לי את הכתף “פשוט בו איתי, יש לי על כמה דברים לדבר איתך.” קמתי מהכיסא והלכתי אחריו תוך כדי שהוא מחזיק בכתפי שאני חלילה לא אברח.

 

המשרד שלו היה ממוזג וקריר. מכשיר של טיהור מים גדול היה מוצב בפינת השולחן השחור שלו שעליו צג שטוח של מחשב “צמא?” שאל “קח, שתה מים קרים, חם היום,” אמר ומילא לי כוס “תשב, אל תעמוד.” בלי יותר מידי דיבורים התיישבתי בכיסא של ליד השולחן. הוא התיישב בכיסא המנהלים שהיה נראה נוח למידי, ולא הפסיק לבהות בי בעיניו השחורות והחודרות “אז שאני אבין… מה הביא אותך אלינו היום ירון דההון?” שאל ושם ידיו על השולחן “לא יודע, הגעתי לגיל שש – עשרה ורציתי לפתוח לי חשבון בנק חדש,” השבתי “כן.. אבל למה דווקא היום? למה דווקא בבנק שלנו?” “לא יודע, חודש אני רוצה כבר לפתוח חשבון חדש, והיום הזה פשוט בא לי בטוב.” “פשוט בא לך בטוב?.. אוקיי.. -” הוא מזג לעצמו כוס מים ושתה אותה מהר “ושוב פעם, למה בבנק שלנו?” “משהו קרץ לי בבנק שלכם,” השבתי לו בציניות “אוקיי, אני מבין, אני מבין.” אמר ושתק. מנהל הבנק הלחוץ לקח את משענת הכיסא שלו לאחר והתחיל לזוז ימינה ושמאל כשהוא מחזיק את כוס המים הריקה בידו השמאלית “יאללה איזה קטע!” הוא אמר בקול רם לאחר כמה שניות של שקט וכיווץ את הכוס הפלסטיק ביד וחייך לתקרה “אתה יכול להגיד לי מה קורה כאן? מה אני לקוח המיליון שלכם ומגיע לי ישירות מליון שקל לחשבון?” אמרתי בחיוך. הוא צחק “כן, אמרו לי שיש מצב שתהיה ציני..” השיב לי “אגב, מה השם שלך?” שאלתי “אהה כן.” הוא הושיט את ידו ואמר “אני יהושע,” אמר והרגשתי צמרמורת בכל גופי משומה. לחצתי לו את היד כשלפתע הדלת מאחורי נפתחה, ויהושע נעמד “הנה הוא,” הוא אמר והיה נראה לחוץ טיפה. אני סובבתי את ראשי וראיתי זוג גבר ואישה זקנים מקומטים שסמרטוטים הם לובשים על גופם “ירון..?” הזקנה המקומטת אמרה בקול צרוד “כן…?” השבתי לה והרגשתי לא נוח. חשבתי אולי הם חושבים להאשים אותי שגנבתי להם כסף או משהו כזה כי הם נראים מאד מסכנים וחסרי ישע. הזקנה המקומטת התקרבה לי לפנים וריח של שום יצא ממנה וגרם לי להרגיש יותר לא בנוח.. היא הסתכלה לי בעיניים ושוב פעם עלתה בי צמרמורת חזקה. היא הכניסה את ידה לכיסה והוציאה ממנה תמונה בשחור לבן והושיטה לי אותה “מה זה?” שאלתי והסתכלתי בתמונה שבה ראו נער עם שער קצוץ שהיה נראה בערך בגיל שש – עשרה, כמוני. ראו אותו מחייך חיוך ענקי כשהוא מנופף לשלום על טרקטור בגינה ענקית, הוא לבש גופייה קצרה עם פסים ומכנס ג’ינס קרוע. את האמת היה בו משהו מוכר מאד אבל לא זיהיתי אותו בברור “סליחה אבל אני לא מזהה,” אמרתי והחזרתי לה את התמונה “לא, לא..” הזקנה השיבה והצביעה לי על נקודה קטנה בזרוע שלו “תסתכל יותר חזק. אתה בטוח מזהה את הכתם לידה בזרוע שיש לו,” היא אמרה והסתכלתי על הזרוע שלי וראיתי שאכן יש לנו את אותה הצורה של הכתם לידה. מוזר. “תסתכל חזק, אתה בטח מזהה אותו.. או אותך.” היא אמרה ואז שוב פעם צמרמורת עלתה בי. יאללה! זאת הצמרמורת העשרים שלי היום! “מה זאת אומרת?” שאלתי. הזקן שהיה עד כה בשקט הביא לה דף שמקופל לחצי והיא מסרה לי אותו. “קח תקרא, הכל כתוב כאן,”

לקחתי את הדף וקראתי וזה מה שרשום בו:

 

“לאבא, אמא,

לאחיי, אחיותיי, וחבריי הטובים.

אם אתם מצאתם אותי אז יש לי משהו קטן להגיד לכם.

 

כי נמאס לי מלהיות אני,

כי נמאס לי שכל הזמן מעירים לי,

כי נמאס לי לבזבז את הזמן על שטויות,

כי נמאס לי שאין לי אהבות,

כי נמאס לי שכל הזמן מתעסקים בשטויות,

והכי כי נמאס לי להיות בנאדם של אכזבות.

 

אבל בגיל שש עשרה, בתאריך 8,8,2011 אני אהיה בגלגול הבא שלי.

יקראו לי ירון דההון, התעודת זהות שלי תהיה 1234…

אני אהיה בסניף של בנק ה’כספמי'(שעדיין לא נפתח) שנמצא אצלנו במרכז.

אני אספר לכם משהו שלא יכולתי לספר לכם בגלגול הזה שלי כשהייתי בגוף הזה.

 

תמיד אוהב ואני מצטער מקרב לב, מאיר.”

 

כן, שוב פעם צמרמורת. “נו….?” שאלה הזקנה “נו מה?” השבתי “מה רצית להגיד לנו מאיר?” בחיי שלא היה לי מה להגיד להם אז אלתרתי “אהה כן.. אני רצחתי את הכלב שלנו ‘חתול’ והחבאתי בו את האוצר. וקברתי אותו ליד עץ השזיפים שנמצא ליד הגדר.” הסתכלתי על מנהל הסניף שהיה בהלם מוחלט “ידעתי!” צעק הזקן מאחוריה, “בואי קרן, אנחנו הולכים,” אמר. הזקנה חייכה אליי, ליטפה את ראשי ואמרה “תתעורר כבר,” “כן אמא,” השבתי לה כאילו הייתי בהפנוט. היא הסתובבה אליי, החזיקה את ידה של בעלה הזקן, הם קרצו למנהל הבנק ויצאו מהחדר. סובבתי את ראשי בחזרה למנהל הבנק שקם על רגליו “הזוי.” אמר, הנהן בראשו “רוצה עוד כוס מים?” שאל “אני אוותר, אבל נראה לי שאני אקח איזה חשבון מנהלים” “בשבילך, גם חשבון מלאכים.” השיב בקריצה ועוד צמרמורת עלתה בי. יכולתי כבר להיכנס לספר השיאים של גינס מרוב צמרמורות.

מקרה ירון:

 

” ממ.. נו.. כן. נזכרתי!

 

אני עומד בתור. לא ברור לי באיזה תור אני עומד אבל אני יודע שאני מחכה למשהו ושתורי הולך להגיע. סביבי מפניי ומאחוריי בתור יש הרבה אנשים שהם כולם גמדים וקרחים ולכולם יש פנים אטומות ומרובעות. בכל אופן, השמים היו אדומים עם כמה עננים שהיו בצורת חיות. אני זוכר שגם ראיתי יונים עפים בתוך מערבולות אוויר, והיונים מצייצות ועושות רעש ולאף אחד, חוץ ממני, זה לא מפריע.

 

אז אני עומד בתור המוזר הזה וממתין ללא יודע למה. אני רוצה לשאול ‘לאן התור מוביל’ אבל אני מתבייש לשאול אנשים. “ירון!” אני שומע מישהו קורא בשמי, אני מסתובב ומגלה שזאת קרן מאחוריי ואני מרגיש הקלה טובה כזאת. “איזה קטע שגם אתה פה,” היא אומרת לי “לא, לא, לא איזה קטע שאני פה,” אני אומר ושנינו צוחקים. אני זוכר שהייתה לנו שיחה מוזרה על זה שהיא שאלה אותי אם אני מכיר מישהו עם זנב של חזיר ואני השבתי לה לסירוב ולא הבנתי על מה את מדברת בכלל. משהו כזה אני זוכר, אני יודע שזה דפוק אבל באמת שעל זה אנחנו רבים שמה כמו מטומטמים. בכל אופן זה בכלל לא העיקר, כי העיקר הוא שהתור שלי הגיע ואני בכלל לא יודע למה הוא. אני לא יכול לשאול אותה כי את עצבנית עלי בגלל הקטע של הזנב חזיר “התור שלך ג’ינג’י” מישהו אומר ואני מסתובב ובודק אם הוא אומר את זה לי “נו ירון הוא התכוון אלייך! אל תשחק אותה אידיוט.” היא אומרת ואני כבר בבאסה שהיא מצאה אותי בכלל.

אני מחפש את זה שאמר לי את זה, אני מסתכל למעלה ואני רואה שעל צוק גבוה איזה בחור עם כובע מצחייה יושב על כיסא כחול עם מגפון וצועק: “התור של הג’ינג’י.” “אני בכלל לא ג’ינג’י!” אני מחזיר לו בצעקה, אני מתקדם צעד אחד קדימה ואז אני שומע קול של מפל דורסני “נו ירון קפוץ כבר! תפסיק ל-ח-ל-ו-ם!” קרן אומרת לי וזה מביא לי צמרמורת ודמעה יורדת לי מהעיניים ונופלת במפל הגדול. “אני לא קופץ!” אני צועק “אז למה אתה עומד בתור?!” היא שואלת ועוקפת אותי וקופצת מהמפל בקפיצת דולפין “קפוץ כבר!” קול פנימי אומר לי ואני עומד על הקצה של המפל ולרגע אני מקבל פיק רגליים “קפוץ כבר ג’ינג’י!” הבחור על הצוק צועק לי “אבל אני מפחד ממים!” אני צועק לאוזן של הבחור הקירח והגמד שעמד ליידי והוא נשאר אדיש. לפתע הוא הזיז אותי וקפץ מהמפל קפיצת דולפין וזהו זה, אני מרגיש שגם אני חייב לקפוץ. אני הולך כמה צעדים אחורה ועוצם עיניים, עושה אגרופים בידיים, רץ וקופץ מהמפל כשרוח קרה עוטפת את גופי. אני פוקח ידיים ורואה שאני עובר את האיש הקירח שקפץ הרגע מהמפל, אני עושה עם ידיי כאילו אני שוחה למטה ואז אני רואה את קרן על סלע גדול, פצועה “ירון נפצעתי תעזור לי,” היא צועקת לי ואני מנסה לעצור את הנפילה שלי אך ללא הצלחה. אני מרגיש שאני לא יכול, ושעד שקפצתי מהמפל אני לא יכול לחזור יותר אחורה כי כשאני על הקרקע הדברים הופכים להיות ממש מסובכים וכשאני בתעופה בלי שליטה ולא הולך נגד הטבע הכול זורם לי כמו שצריך כי אני לי ממה להתנגד.

 

אז אני נופל ונופל כשבדרך אני רואה דוביי נמלים, ואני רואה תנינים ג’ינג’ים ואני רואה אמא שלא יודעת לטפל בבנה והילד בוכה, אני רואה גם מלאך עם כנפיים וזנב של חזיר – היי! אולי לזה היא התכוונה מקודם? אני רואה גם חייזרים ירוקים וארטיקים מדברים ושבלולים מכשפים שפנים לבנים ופחדנים ואני רואה חיידקים עם דבק שמדביקים עצמם אחד בשני ואני מגיע לסוף המפל ונוחת בתוך נהר רדוד והקצף שלו פוגע לי בפנים ולי זה נעים אבל גם מבאס כי רציתי להמשיך ליפול. לפתע הנהר נהפך להיות עמוק מאד ואני לא יודע לשחות. אני תובע ומגיע לקרקעית, ובקרקעית הנהר הזה אין שום דג, רק הרבה שולחנות משובצות כשסבבים יושבים על לשונות אדם ענקיות הגמדים הקרחים שראיתי בתור מקודם כשהם ומבטם נפול ארצה. משומה אני מצליח לנשום גם כשאני בתוך המים. אני ניגש אליהם ובא לשאול אותם איפה אנחנו אך הם לפתע מסתכלים עלי במבט חד ומנוקר ושואלים אותי “אנחנו רוצים להזמין?” ואני לא מבין למה הם מתכוונים. “היי ירון,” אני שומע מאחוריי. אני מסתובב ורואה שזאת קרן ושהיא אינה פצועה “קרןן!” אני אומר ומחבק אותה והיא לא מחבקת אותי בחזרה “מה קרה?” אני שואל והיא נראית עצובה מאד “למה את עצובה?” אני שואל  “ירון,” היא אומרת לי “כן?” אני משיב לה “אני צריכה להגיד לך משהו חשוב על הנפילה הזאת שלך בנהר הזה,” “דברי..” “זאת ככל הנראה תהיה הנפילה האחרונה שלך. רפאל מסתתר במחבוא משלחיו של אלוהים,” “מי זה רפאל?” אני שואל אותה “ומה קורה לי? איפה אני נמצא?” שערה של קרן מתחיל לנוע באוויר בגלל המים “אתה נמצא בשיא של התחתית שלך והאנשים האלה הם דמויות קטנות של התת-מודע המוזר שלך,” “איפה אני נמצא אבל?” “אתה נמצא בקומה כבר עשרות של שנים,” קרן משיבה לי ואני מרגיש שכל הים הזה עשוי מהדמעות שלי ובגלל זה אני יכול לנשום בו. “אבל איך זה שאני פה?” “אלוהים בכן אותך לפני עשרות שנים ואתה נכשלת בבחינה שלו. ובמקום שתעשה טיול בעולם בני האדם הוא הוריד אותך למשפחה שהאימא שלה היא נרקומנית ויום אחד שאתה היית בעריסה שלך בלעת כדור אקסטזי ונכנסת לקומה. כי אלוהים רצה לשחק בראש שלך, ואני חייבת להגיד לך שאתה מביא לו קרב טוב,” ואני שאני בדרך כלל לא מאמין לאיש כי גם אני לא מכיר איש האמנתי לקרן “ומי את אבל? את גם אשליה?” אני שואל “לא, אני לא. אני אשתך שהשארת מאחור ואני נכנסת בכוונה לחלומך בשביל להביא לך תקווה,” קרן משיבה לי “אתה שוכח? אני המוזה שלך,” “נו! איפה הארוחה שלנו?!” הגמדים שיושבים על הלשונות האדם שואלים פה אחד. אני מסתכל על קרן, היא קורצת לי ומתפוגגת אל תוך המים “ירון?! איפה הלשונות שלנו!” האנשים האלה צועקים לי ו…

 

וזהו זה, פה זה נגמר.”

 

“יפה ירון,” השיבה לי אימא “ובגלל זה אתה לא יכול להרים לי את הראש שנפל לי מתחת המיטה?” שאלה “אבל אמא..” השבתי “כן ירון,” “את יודעת שאני לא אוהב את הראש עם הפה הענק שלך, הוא תמיד בולע אותי למקומות מוזרים,” “אני מבטיחה לך שהפעם הוא לא ייבלע.” אמרה לי אמא “טוב,” השבתי לה וירדתי מתחת למיטה. ראשה היה עם ‘גבו’ אליי אז סובבתי אותו, כשבפה שלו תקוע זנב של עכבר שהוא לא סיים לאכול. לפתע הזנב של העכבר התארך, המסתרח סביב צווארי ומושך אותי לתוך פיו של אמא ובולע אותי, ובפה של אמא אין שום נהר שעליו אני יכול לקפוץ מראש מפל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קירות:

 

 

הלכתי לבית האבות לבקר את אמי. ארבע פעמים בשבוע אני בא לבקר אותה.
כן, אולי זה נראה שאני הבן לא הכי טוב בעולם, זה שלא רוצה שאימו תגור איתו, אבל זה לא אשמתי. אני לא רציתי שהיא תתגורר בבית אבות, זה אבא רצה לפני מותו לגור בבית אבות יוקרתי. אחרי מות אבי (77) הצעתי לאמי לבוא להתגורר איתי ועם המשפחה שלי, אך היא סירבה בתוקף. לא רצתה לשמוע על זה אפילו. היא אמרה שהיא לא רוצה להפריע, וטענה שקרן אשתי בכלל לא סובלת אותה. טוב זה נכון, אבל זה לא אומר כלום. בכל אופן הגעתי לבית האבות שהיה נראה לי יותר סוג של בית נופש של נערים יותר מבית אבות. יש להם בריכה ענקית, חדר משחקים עם מחשבים ושולחן פינג-פונג וסנוקר ופלזמה ענקית, יש להם חדר עם בר אקטיבי שפעיל כל הזמן. ממש ט י ר ת נופש. שווה להיות בגיל העמידה.
הגעתי לחדרה של אמא שהייתה בת כבר שבעים ושש, שערה היה צחור לחלוטין כשהאיפור שעל פנייה מנסה לחסות את הקמטים שהצטברו לה עם השנים. היא ישבה על כורסת העור החומה שלה מול ‘הפלזמה’ שהייתה מוצמדת לקיר הצבוע בצבע אפרסק. מרותקת לאיזו תוכנית ריאליטי כשהיא מדברת בלי סוף בסלולר שלה עם חברה ולא מפסיקה לדבר על המתמודדים ועל כל מיני זוגות שהיא מכירה שמזכירים לה משתתפי התוכנית. נראה לי שבגיל כלשהו נגמרים פשוט הדברים שיש לדבר עליהם אז לא מפסיקים לשטוף את השכל בכל מיני דברים שנראים חסרי משמעות. אין כבר פוליטיקה, אין תרבות, אין הצגות, אין כלום. כל היום לרכל, לרכל, ולרכל. אני צעדתי בשקט לכיוונה, בלי שתשים לב אליי ואמרתי: “את יודעת, יש אגדה שאומר שמי שמרכל הרבה עכשיו, בגלגול הבא יהפוך לקיר של איזו מסעדה או בית או בכל מקום אחר שיש בו אנשים. ויצוטט כל היום לשיחות של אנשים, גם אם אינו רוצה.” אמא הסתכלה עלי וחייכה “שלום גם לך,” אמרה “אוי, ירון הגיע, טוב אני אדבר איתך עוד מעט – ביי, ביי.” אמרה ונתקה את השיחה שלה “בוא תיתן נשיקה לאמא שלך,” נתתי לה נשיקה והתיישבתי לידה “אז מה שלום הנכדים החמודים שלי?” שאלה “גדלים יום יום.” עניתי לה “מה אצלך פה, מטפלים בך טוב?” שאלתי אותה אך הסלולר שלה צלצל והיא ענתה לו “שנייה רגע מאמי,” היא אמרה והתחילה לדבר עם חברה שלה על מישהי. פשוט כמו תרנגולת אמא שלי, לא מפסיקה לקרקר כל היום, טוב אי אפשר להאשים אישה בגילה. “את עוד תראי אמא, את עוד תהי קיר,” אמרתי וצפיתי בתוכנית. שמתי לב שלספת עור שלה עדיין יש את הניילון של החנות. אני לא מבין את זה, למה לקנות ספת עור אם לא מרגישים את העור וכל הזמן מתיישבים על הניילון הזה?
אחרי חצי שעה שאני יושב ומנסה לא להקשיב לשיחה של אמא שלי עם חברה שלה ציפי על איזה זוג בשם משה ורבקה שכל היום מתווכחים, קבלתי טלפון מהבת שלי הילה שהודיעה לי שאני צריך לבוא לאסוף אותה מהחוג. קמתי מהספה “אני זז,” אמרתי לאמא. היא הסתכלה עלי “אוי אתה כבר הולך?” הישבה “כן.. יש לי סידורים, נדבר. ותפחיתי קצת עם הרכילויות, שלא תהפכי לקיר,” אמרתי “כן, מצחיק מאוד.” הישבה וסיפרה את מה שאמרתי לה לחברה שלה בסלולר. נישקתי אותה ויצאתי מהחדר.

 

אחרי יומיים, בערך בשעה שתים לפנות בוקר טלפון הבית צלצל. זה היה מבית האבות, אמא קיבלה התקף לב והיא בדרך לבית חולים. אני זרקתי על עצמי משהו וטסתי לבית חולים. כשהגעתי אמא הייתה בתוך חדר טיפול נמרץ, רציתי להיכנס אך הרופאים אינם אפשרו לי ואמרו לי לשבת, להירגע ולהמתין.
אז התיישבתי, לא רגוע, אבל התיישבת. אחרי שעה וחצי שהשתגעתי ממתח רופא זקן יצא מהחדר ואני מייד נעמדתי. במבט חטוף על פניו הבנתי שמשהו לא בסדר. “מה קורה עם אמא? איך היא?” שאלת. “אני נורא מצטער,” הרופא השיב ושם את ידו על כתפי “ניסנו לעשות הכל, אך ליבה של אמך היה מותש. היא הייתה אישה זקנה מאד ונפטרה מזקנה ולא נותר לנו אך ורק לקבוע את פטירתה,” אמר
ואני הרגשתי את כל החדר מסתובב סביבי. “ושוב, אני נורא מצטער ומשתתף בצערך,” אמר הרופא ברכות “אני יכול לראות אותה בפעם האחרונה?” שאלתי “כן,” השיב והוביל אותי לחדרה. נכנסתי לחדר הקטן שהיה קר, המוניטור שהיה מחובר לקצב הלב שלה עדיין מחובר לחשמל ומראה קו ארוך של חוסר פעילות ליבה ועדיין משמיע את הצליל הארוך והעצוב הזה שלו. נגשתי לאמא שהייתה מכוסה בשמיכה. דמעות יצאו מעיניי והתחלתי לבכות כמו ילד קטן. התאבלתי על גופתה, מנסה לזכור את השיחה האחרונה שלנו בבית האבות.

“אוי ירון, כנראה שצדקת,”

ליבי החסיר פעימה והורדתי את השמיכה מפנייה: “אמא את חייה!” צעקתי. אך פנייה היו קפואות חסרי הבעה “אמא?! דברת עכשיו?!” צעקתי והתחלתי להזיז אותה עם ידי “אמא דברת עכשיו?! לא הזיתי נכון?!” “דיי, ירון.. זה לא יעזור לך. אני כבר מתה,” מאיפה את מדברת אמא?!” צעקתי ותלתלתי את גופה. יכול להיות שאני משתגע?! לא ראיתי את שפתיה בכלל זזות “ירון, אתה לא מבין, אתה צדקת,” שמעתי את קולה “מאיפה את מדברת אליי אמא?! את לא פותחת את הפה ולא נראית חייה בכלל,” “נכון,” ענתה לי בקול מהדהד, “אני כלל לא חייה,” “אז מה את?!” השבתי “נו. צדקת שאמרת שאנשים שמרכלים בגלגול הבא שלהם הופכים לקיר.” אני התחלתי לצחוק, לא הבנתי, הרגשתי שאני יוצא מדעתי “דיי לשגע אותי אמא! זה היה בצחוק מה שאמרתי,” “אתה יודע מה אומרים ירון, נכון?” אמרה אמא בקולה מהדהד “לא, אני לא יודע מה אומרים..” השבתי צעקה “אומרים שבכל צחוק יש טיפה של אמת.” אמרה וכול החדר הסתובב סביבי. ראיתי שליד המיטה ישנו כיסא חום. התיישבתי עליו כשאני שומע בקולי הרבה קולות, הרבה דיבורים וריח של אוכל, האוכל שלך אמא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הפסקת חשמל:

 

 

התוכנית המתוחכמת של ירון הצליחה סוף – סוף. הוא שדד את הבנק באלגנטיות המופתית שלו. רק פגם אחד היה בתוכנית שלו, הוא לא ידע מה לעשות עם כל הניידות שרדופות אחריו עכשיו ומאיימות בכישלון מבצע השוד. אז בשביל להתחמק מהניידות הוא נסע קצת באי תנועה, עבר קצת באורות אדומים אבל מקום הפגיעה היה בצומת, אפשר להגיד שמשאית עשתה למכונית שלו מה שאני עושה לטוסט שלי כשאני רוצה שהוא יהיה ממש שרוף.

ברגע האחרון השוטרים חלצו אותו ואת הכסף ששדד מהבנק, רגע אחד יותר מידי והיה ניצלה למותו. לאחר כמה חודשים של התאוששות בבית החולים וכוויות דרגה שמנה בפנים נשפט ירון ונשלח לשלוש שנים בבית כלא. בתאו הוא הכיר אחד בשם קצת מוזר, קחזיזקאלישמע היה שמו. בחור קצת מוזר שהיה שמנמן, דתי מאמין שעל ראשו כיפה גדולה של ‘נחמן’ הייתה מנוחת. בגדיו היו שחורים וזקנו היה ארוך מאד.

קחזיזקאלישמע לא סיפר לירון אף פעם על מה הוא יושב, “אני רוצה להשאיר את זה ביני לבין אלוהים” הוא תמיד היה אומר וזה היה מרגש את ירון. היה בתא שלהם מיטת קומתיים, ירון היה ישן למטה וקחזיזקאלישמע היה ישן למעלה.

לילה אחד קחזיזקאלישמע לא הפסיק לדבר על מנהרה אחת מיוחדת, שאם עוברים בה מגיעים ‘לצד השני’, כשירון שאל אותו “מה הכוונה?” קחזיזקאלישמע אמר שבבוקר הוא יבין הכל.

הבוקר הגיע, ירון קם מיטתו ולהפתעתו הוא גילה שקחזיזקאלישמע אינו נמצא בתא. על הכרית שלו היה מונח דף. ירון לקח אותו וקיפל אותו לשניים והחביא אותו בתחתונים.

אחרי כמה דקות הסוהרים עשו לו ביקרות בתא וכששאלו את ירון היכן נמצא שותפו ירון לא ידע מה לענות להם ואמר להם שהוא פשוט נעלם.

כמובן שחקרו אותו שעות רבות והרביצו לו בחדרי חקירות, ואף חיברו אותו לפוליגרף, ירון פשוט יצא דובר אמת. הוא אינו ידע לאן קחזיזקאלישמע נעלם. אחרי זמן ממושך של חקירות החזירו אותו לתא כשהוא פצוע ותשוש אך בליבו התושייה האמיתית שהוא יודע שכנראה שמה שרשום בדף שקחזיזקאלישמע השאיר לו יוציא אותו גם החוצה.

ירון הוציא את הפתק מתחתוניו וקרא:

“בשביל לצאת מפה אתה חייב להתרכז במי שכ ו ת ב אותך”. ירון בהתחלה לא הבין, ושאל את עצמו “מה זאת אומרת ‘מי שכותב אותך’?”

הוא התמקד בדף יותר ואז ראה שבצד ימין למטה רשום בקטן – בכוכבית “*תחשוב שי, תחשוב פשוט*” “מה זאת בדיחה?” הוא שאל את עצמו אבל הוא לא הבין את הכוונה במשפט “מה זאת אומרת אבל חשב שי תחשוב פשוט?” הרגיע את כל חושיו. חשב על אחד שיושב מול מסך של מחשב, עם שער קצוץ שלובש על עצמו חולצה כחולה ומכנסיים שחורים. לא הפסיק להתרכז ולפתע הסתכל על ידיו וראה שהוא עשוי מאותיות קטנות שבניות כמו בן אדם. ירון נבהל, רץ בבהלה למראה וראה שפניו עשויות מאלפי אותיות קטנות שמתחברות והופכות עצמם לפנים ואברי גוף אחרים. הוא היה נראה בערך ככה:

מה לעזאזל קןרה כאן?

     שששכשש

                ר ע  ע   ר

               א   א     א

                ר    פ    ר

                 ר ר ר  

                   צצ   

            ייכככככככיי

         יי   בבבבבב יי

      יי      בבבבבב  יי

    יי        בבבבבב   יי

    יי        בבבבבב   ייי

               רר   רר

               רר  רר

              רר  רר

              רר  רר

              רר  רר

                 ננננ        ננננ

דעתו של ירון התהפכה וראה עצמו במקום אחר לגמרי. הכל סביבו היה לבן, הוא ניסה להזיז את עיניו ושם לב שהם עשויות מהאות ע’ הסתכל על אפו וראה שהוא עשוי מאות א’ והפה שלו היה פ’ והגוף שלו היה מורכב מאד הרבה אותיות אחרות. והכל סביבו לבן. ניסה להביט יותר לאופק וראה שמתחתיו ומעליו ישנם אלפי אותיות שכתובות אחת ליד השנייה: “מה לעזאזל קורה כאן?!” שאל עצמו וראה שמפיו יוצאת בואה שחורה. הרגיש שידיו כבר עייפות. לפתע שמע שירים, קולות ורעשי מקלדת. נבהל ירון ולפתע ראה חץ של עכבר עובר את פניו ולוחץ על הסימן ‘x ‘ שממוקם בצידו הימני מעליו. “האם לשמור בשינויים?” שאלה מוזרה נוצרה על פניו. “כן,” העכבר לחץ וירון נעלם.

לפתע ראה שהגיע למן חדר, כשבחדר יושב עם גבו אליו בחור. ולבחור חולצה ירוקה וכפכפי שורש על רגליו הגדולות. ירון הסתכל על המיטה שנמצאת לצידו וראה את קחזיזקאלישמע שוכב בשקט ומסמן לירון אם האצבע להיות גם הוא בשקט. החדר היה כחול והחלון היה פתוח, מוזיקה נשאה באוויר והנער מקליד בלי הפסקה. הלך ירון בשקט- בשקט מאחוריו והביט במה שאותו בחור מקליד. הוא ראה שהוא מקליד במסמך במחשב וכותב ללא הפסקה איזה משהו ארוך. הסתכל ירון במה שהבחור כותב וראה שכתוב שם משהו על אחד בשם ירון שנתפס אחרי ששדד בנק וכולו מלא כוויות וכ”ו. פשוט אחד לאחד מה שקרה לו כתוב עליו במסמך! “מה קורה כאן?!” ירון צעק ואז תפס בכתף של הבחור. הבחור נבהל, נעצר ו…כג445גג   צךףג דייעזובאותיאניכ ותבכגשדלגחכלך 43רכ4תDגד.

ע4011010100105

שלום, אני ירון. אני עכשיו כותב בשמי ‘שי?’ שכותב עלי כל הזמן נרדם על הרצפה משומה, אני חייב להגיד לכם שחיי מוזרים מאוד מאז ששי גילה אותי. אני כל הזמן עושה דברים שאיני רוצה לעשות. אני בסה”כ מלאך תמים שהלך לשווא בגללו. יש לו פה תיקיה שלמה במחשב שכולה עלי. הבן אדם הזה אובססיבי לחלוטין!

אז תסלחו לי, אני באמת לא יודע האם אני דמות דמיונית או באמת מלאך שאותי הוא ברא. אבל אם הוא לא היה כותב לא הייתי כאן עכשיו. זה כמו השאלה הזאת “מה בא לפני? הביצה או התרנגולת?”

 

ואז נהייתה הפסקת חשמל ועליתי לגג.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בגגות שלנו:

 

 

אני רץ על גגות הבניינים. קופץ מגג אל גג כמו הייתי גיבור אמיתי, אך אני יודע שאני לא. מידי פעם, מקפיצה לקפיצה, אני מסתכל על הרחובות הגדושים באנשים שרצים גם אבל בניגוד אליי הם נתקלים אחד בשני ואני רץ וקופץ לבדי. בבניינים עליהם אני קופץ אין חלונות ואין דלתות, הם נראים כמו חלק מתפאורה של סרט שלא סיימו לבנות אותה. השמים אדומים והעננים זהובים ואני כבר התעייפתי מלרוץ ולקפוץ. המחשבות אינן פוסקות ולא נותנות לי מנוחה לרגע. לפעמים אני שואל את עצמי “איך אני נראה” כי נדמה לי שלעולם לא הסתכלתי בראי ואינני לעולם יודע כיצד אני נראה באמת. למרות שאני קופץ מעל כל האנשים למטה אני מרגיש הרבה יותר נמוך מהם, לפעמים נראה לי שאנשים עמוקים הם דווקא אלה שרגליהם אינן נמצאות על הקרקע ואילו אלה השטחיים הם כל הזמן מסתכלים סביבם ומחפשים את האדמה הנכונה ללכת אליה. אני מרגיש את ההרגשה האין סופית הזאת של הסוף. למרות שזה אינו הגיוני, כי הסוף הוא הסוף ואינו יכול להיות אינסופי. הרבה שאלות מציפות אותי בכל רגע נתון ואינן מביאות למחשבותיי להרפות ולגופי להפסיק לרוץ ולקפץ מגג אל גג. כשלפתע, בזמן שאני קופץ אני מרגיש שראשי נתקע במשהו, אני מביט ורואה שנתקעתי בציפור שלום לבנה, והציפור במקורה מחזיקה עלה של זית. יכול להיות שהיא מביאה אותו לנח? באיזו נקודת זמן אני נמצא? המשכתי לקפוץ וראשי נתקע שנית במשהו. הסתכלתי וראיתי שהתנגשתי בעורב שחור, העורב, אחרי שראיתי את הציפור הלבנה, החזיר אותי לפרופורציות הלא נכונות אחרי שציפור השלום הביאה לי הרגשה אופטימית והזכיר לי אישה עם תלתלי אבק שאני חושב לפעמים ששכחתי אבל בתוך תוכי יודע שהיא תמיד נמצאת כאן איתי. העורב כנראה נתן לי הרגשה לא נכונה, הרגשה שגם העצב המייסר יכול לתפוס אותך משום מקום ולהראות לך ששום דבר אינו לבן כמו שאני חושב שהוא באמת. יש גם ציפורים שחורות בשמים, כאלה שאסור לתת לראש שלי להיתקל בהם גם אם בטעות.

המשכתי בריצה המטורפת שלי על הגגות כשלפתע הבנתי שבשביל מה אני רץ ככה? אם אין לי באמת מטרה והתכלית של הריצה הזאת נמצאת בתחתית. גופי כבר הרגיש כבד וחלוד, לא משום שאני רץ וקופץ אלה ההפך, אני מרגיש שוכב שנים על גביי שנים באותו המקום, באותה הפוזה והתחושה שמשתנה אצלי היא לא בגלל האנשים שסביבי שנראים לי עכשיו כמו תפאורה אחת ענקית. אלה רק בגלל שהחומרים בראשי משתנים ברגע מרגע לרגע, ואני לא הגיבור הרוכב בדמיון, אלה רק עוד אחד המחפש למצוא את מצוקתו בנחת של הסובבים אותו שמשקרים לו שאומרים ש’יהיה בסדר’ ושעוד רגע כל זה יסתיים וכולנו סוף כל סוף ננוח באמת מכל הבלגן הלא רצוי הזה הסובב סביבנו, שמכיל בי כל-כך הרבה ממנו ומשאיר בי כל כך קצת מעצמי. ״ירון.״ שמעתי את שמי נישא באוויר הממוזג הזה. הסתובבתי סביבי תוך כדי ריצה וקפיצה. ניסיתי לקלוט מי בכלל קורא לי: ״ירון.״ שמעתי שנית וצחוק עלה בי, לא ידעתי איך להביע את עצמי בצורה נכונה כי אינני רואה איש שקורה לי ולא מזהה האם זה קול של גבר או קול של אישה “ירוןן..” הקול שוב פעם ריחף לו והביא לי צמרמורת כי קלטתי שזה קול של אישה. ניסיתי לעצור אך זה לא הועיל לי ורגליי משכו עצמם כרצונם “תעצור רגע, בבקשה” קול האישה לחש “ניסיתי לעצור, באמת, שבכל רמך אבריי. אך גופי לא מציית לי “תחשוב שאתה ספסל, ותרגיש שאתה רק רוצה לשבת רגע, לנוח” קול האישה הלחש “לחשוב שאני ספסל?” צעקתי “כן, ספסל העשוי מעץ אלון עתיק, כמו שרצית עשרות שנים ואתה בחלומך לא הפסקת לחלום עליו רק בצורה של ארון.” קול האישה לחש שנית ואינני מבין מה כוונתה “איפה חתול?” שאלה “איפה מי?” השבתי “חתול, כלבך הנאמן שחדר גם הוא לחלומך,” “לא מכיר שום חתול ושום כלב, אם מי אני בכלל מדבר?” “זאת אני, קרן. אתה לא זוכר אותי?” היא לחשה בקולה המצמרר “אני מרגיש שאני זוכר אותך, אבל אני לא יודע איך את נראית,” השבתי “‘סלעי הברית – טִגו’ נשמע לך מוכר?” חשבתי לרגע ולא ידעתי על מה היא מדברת “זה משהו שאני חייבת להזכיר לך, הפגישה שלנו.” “אוקיי!!” השבתי לה  בצעקה “אני רואה שאתה הפסקת לצלול ואתה להפך רק קרוב יותר ויותר לשמים. איפה רפאל?” היא שאלה ואני כבר הפכתי למבולבל יותר ויותר “רפאל? גבוהה בשמים?” הריצה והקפיצות שלי רק התחזקו יותר ויותר והרגשתי שאין לי כבר כלל שליטה “אתה כבר עוד רגע בסוף ואתה לא זוכר כלום?” שאלה “לא זוכר שום דבר. לפתע שמתי לב שהבניינים מתחילים לגבוה יותר ויותר ואני עולה ביחד איתם למעלה “לא ירון! אסור לך לעלות כל כך למעלה. תחשוב שאתה ספסל!” היא צעקה ולפתע ראיתי משהו ממש קטן וורוד נופל מהשמים בדיוק באמצע הקפיצה שלי מהגג ותפסתי אותו, כמו במשחק, בשנייה האחרונה. הסתכלתי עליו וראיתי שזה מסטיק “בשביל מה מסטיק?” “תלעס,” השיבה. הכנסתי אותו לפי, לעסתי אותו כמה דקות “ועכשיו תדביק אותו לתחתית הכף רגל שלך.” אמרה ועשיתי לדבריה ואין שבאתי להמשיך לרוץ המסטיק תפס אותי במקום ולא הביא לגופי לזוז “סוף, סוף!” “עכשיו כשאתה עומד במקום תהיה ספסל טוב ותאזין לעצמך ותחשוב על ‘סלעי הברית – טִגו’ היפים.” לחשה, לפתע הרגשתי שגופי חלול, הסתכלתי על עצמי וראיתי שגון עורי הופך לחום וצורתי משתנה ואני נהפך באמת להיות ספסל על אחד מהגגות. נוף השמים האדומים ריגש אותי סוף, כל סוף. לפתע שמעתי נביחה של כלב. הזזתי את עייני סביבי ושמתי לב שאני רואה כלב חום וגדול שבא לכרתי. הכלב נבח וקשקש בזנבו והתיישב עליי “ירון, זה חתול, כלבך. עכשיו כשאתה יושב תיזכר בסלעי ברית – טִגו’ ותיתן קצת לזמן לעבור.” “אני אשתדל.” השבתי לה וחתול הכלב החום והגדול שישב עלי ילל כי הירח הזהוב נגלה וראשי התחיל לחזור לאחור.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איך פגשתי את קרן:

 

היו אלה עשרה סלעים ענקיים ויפיפיים ומיוחדים בצורתם ובצבעם ששום ייצור שחיי בעולם הזה ובעולם הבא לא ראה מימו. אפילו אלוהים בעצמו נדהם כשנתקל בהם בראשונה כאשר קיבל את כדור הארץ מאחיו הבכור אשר לא ידע מה לעשות עם כל התוהו ובהו המתרוצץ על פני האדמה והביא אותו לאחיו הקטן ששמו כן הוא – אלוהים. האלוהים מאד אהב את הסלעים המיוחדים האלה והם אלו שהביאו לו את כל ההשראה לעולם כולו. אחרי שהאלוהים השלים את עשיית העולם וסיים לבנות לעצמו את הממלכה שלו מעל העננים החליט להחביא במקום הכי נסתר בכדור הארץ את הסלעים בשביל שלא יבצרו מהומות בשל יופיים הנשגב ושלא ישבשו את משיכתם של היצורים בארץ מאחד לשני אליהם  – ‘סלעי הברית – טִגו’ קרא להם.

“ירון, בוא אליי.” חשב באמירה האלוהים ומחא כף וירון מתוך עננה הגיח למשרדו. “כבודו.” אמר ירון וכד כידה וצנח את כנפו לרצפה “קום מלאכי שלי,” השיב לו אלוהים וירון הרים רק כנפיו “עכשיו קום והמתח,” המשיך האלוהים וירון קם זקוף והאלוהים החל בדבריו: “הנך עוזרי לכתר מהרגע של היממה השביעית של בריאת העולם,” “אמת יוצרי,” השיב לו ירון וחש קצת בהלה בשל לאלוהים יש משהו רע להגיד לו: “אנך צריך לחוש בהלה זאת,” ענה האלוהים על המחשב של ירון “אני רואה אותך כהית עייני,” אמר האלוהים וירון חג חיוך קטן “ישנו מקום קטן בארץ ילדתי שבו נמצאים אוצרותיי,” ירון חשב באותם השניות על ‘סלעי הברית – טִגו’ אשר היו רק כאגדה אורבנית שעברה דרך התורה הרכלנית מפה לאוזן “אני יודע על מה אתה חושב,” אמר האלוהים והמשיך “כן, אני שומר על כך בסוד במשך ארבעים מיליון שנה, ועכשיו אחרי כל ראות עניי העכורה בכל מה שקרה לכדור הארץ ארצה לראות בדבר היחיד והטוב שנשאר ממנו,” ירון נשאר שותק מול דברי האלוהים מבלי להוציא הגה מפיו, הוא מלאך יותר מידי אנושי בשביל לדעת איך להגיב במצבים כאלה. האלוהים הסתכל בעיניו התכולות של ירון ובהם שיגר לו את המקום ההימצאות המדויק של הסלעים הצבעוניים. כד כידה ירון, “אני נותן לך שעה להביא אותם לפה.” אמר לו האלוהים ומאחורי ירון נוצר ענן לבן עגול. ירון לקח צעד אחורה ונכנס בתוך הענן ומצא עצמו בשמי הרקיע של הארץ והחל לעוף במהירות על קולית לכיוון הסלעים. ירון לעולם לא אכזב את האלוהים והיה עבדו הנאמן כל החיים. למרות שבתוך תוכו רצה כמו חברו הטוב רפאל להכיר מוזה ולהביא תינוקות מלאכים לעולם.

עף ירון, עף ועף וככל שהתקדם ראה שהוא מגיע בכלל לעיירה קטנה וענייה. תחילה חשב שכי הוא התבלבל בניווט שלו אך לא, המפה שאלוהים צייר לו בראש הובילה אותו היישר לבית קטן אפור ורעוע עם קורת גג סדוקה. ירון הלביש על עצמו תחפושת של ילדה קטנה עם קוקיות וגומות ונעמד בפתח הדלת. נקש ירון על הדלת וחיכה שיפתחו לו אותה. לאחר כמה רגעים נפתחה הדלת בחריקה ומולו עמדה זקנה קשת יום ששערה האפור וקמתי פנייה הראו שהיא מדוכדכת. “כן ילדה, במה אוכל לעזור לך?” אמרה הזקנה בקול שקט ורוטט, ירון הסתכל בליבה וראה שלזקנה לב טוב אך בודד “אני מאד צמאה,” אמר לה ירון “וכי למה?” שאלה הזקנה “אני הולכת על השבילים כבר זמן ממושך מאד כי ברחתי מבית הוריי המאמצים, האם אוכל להיכנס לביתך להתרענן ולשתות קצת?” “הייתי מציעה לך בחפץ לב, אך גם לי אין דיו מספיק מים בשביל לרוות את צימאוני. ילדיי עזבו את הבית שהיו צעירים ושחכו את אימם וכעט ידיי נשארו רקות,” השיבה הזקנה ולאחר כמה שניות לקחה כמה צעדים אחורה: “מצטערת. תנסי אצל שכניי.” אמרה וסגרה אחריה את הדלת.

ירון נשאר מבולבל לחלוטין אל מול דלתה של הזקנה הערירית. עצר לשנייה את הזמן בשביל שאף אחד לא ייראה שהוא מוריד את תחפושת הילדה הקטנה, פרס כנפיו ועף חזרה שמימה להתייעץ עם האלוהים בקשר להתרחשות וליידע אותו למקום שבו הוא שלח אותו לקחת את ‘סלעי הברית – טִגו’.

הגיע ירון לאלוהים וסיפר לו את התרחשות המקרה שזה עתה קרה. האלוהים הרים גבה והאריך לירון את הזמן שבו הוא יביא לו את הסלעים לעוד יום שלם ושכנראה בנו את ביתה של הזקנה על סלעיו “תודה.” השיב ירון ונישק ידיו תוך כדי שהוא חושב לעצמו שהאלוהים ממש אוהב אותו כי בדרך כלל האלוהים לא מביא לאף אחד עוד הזדמנות, אבל במקרה הזה דווקא לירון כן, אסור היה לו לאכזב אותו.

ירד ירון שנית לארץ והגיע לביתה של הזקנה בתור איש עסקים גבוה קומה עם חליפה שחורה שמשקפיי שמש שחורים מסתרים את עיניו התכולות ויבדו תיק מרובע לבן עמוס בכסף רב. נקש בדלתה של הזקנה הערירית עד ששמע את קולה מעברה השני של הדלת: “מי זה מטריד אותי שנית ליום זה?” “שמי הוא שרמן, ואני איש עסקים המגיע ממרחקים וישנה לי הצעה שאינך יכולה לסרב לה,” השיב ירון “סירבתי!” צעקה לו הזקנה “בבקשה גברתי, ההצעה שלי תשנה לי את כל חייך מן הקצה אל הקצה,” אמר לה ירון והיא פתחה קלות את הדלת ורק הציצה בעיינה על ירון ובחנה אותו “מי אמרת שאתה איש בחליפה?” אני איש עסקים שבא מהמערב ויש לי עסקה בטוחה שאינך יכולה לסרב לה,” אמר לה שנית “ומה הוא שמך?” שמי הוא שרמן,” אמר לה ירון והוציא מחולצתו תג עם שמו והגיש אותו לזקנה היא לקחה את התג, סגרה את הדלת ונעלה אותה. לאחר כמה שניות היא פתחה אותה לרווחה ומסרה את התג לירון “מה ההצעה שלך?” שאלה ונראתה חיוורת “תראי, הבית שאת גרה בו לבדך או עם ילדייך עומד על תהום עמוקה שהולכת לשאוב אותו באחד הימים, ולפני שזה ייקרה ארצה אני עסקה לעשות עמך.” הזקנה המתינה בשקט וירון המשיך “אקנה אני את ביתך ממך לפני שייחרב אתך שאת בתוכו.” אמר ירון ופתח את התיק המרובע וחשף לפנייה שטרות ירוקים ומנצנצים הנמצאים בתכולתו “ומאיין לי לדעת שאינך משקר לי וביתי אינו נמצא מעל תהום עמוקה ושטרותיך אינם אמיתיים?” “הנה, הכול כתוב במסמך הזה.” השיב ירון והגיש לה מסמך לבן ורשמי עם מלא, מלא אותיות קטנות שמודפסות עליו. “אני רוצה כמה ימים לקרוא אותו,” אמרה לו הזקנה הערירית “סליחה אבל בעוד יום לפי החישוב של המדענים שלנו ביתך יקרוס!” ענה לה בקול רם “שטויות! אם היה צריך לקרוס היה כבר קורס, ואם יקרוס אז אין לי בעיה עם זה. גם ככה לאיש לא אכפת מהזקנה הערירית והמדממת שחייה לבדה בביתה זה שנים!” ייאוש עלה בגרונו של ירון “בבקשה גברתי, אני רק רוצה להיכנס לרגע לביתך לבדוק אם הוא בסדר ואז אעזוב אותך לנפשך. תיקחי אפילו את הכסף לעצמך מבלי לעזוב את הבית,” אמר בייאוש “אני רק רוצה קצת לשתות, להתרענן..” נפלט לו בטעות ונשמע כפי שאמר מקודם כשהיה ילדה. הזקנה פקחה עיניים מאיימות ואמרה: “אני מבינה שאתה והילדה הקטנה שהייתה כאן מקודם בטח מנסים לשדוד אישה זקנה וערירית. איך אין לכם בושה?” אמרה בצעקה ואז ירון שם לב לשנייה הצבעוניות וצילם אותם בזריזות בעזרת עניו “מה אלו השניים האלו?” שאל אותה ירון “שיניי התעייפו מעודף השנים, אלו הם שיניי שהם גם אוצרותיי שאותם איש לעולם לא יגע בהם!” הישבה הזקנה הערירית, לקחה צעד אחד אחורה וטרקה אחריה את הדלתה החורקת ונעלה. “סלעי הברית – טִגו הם שיינה של הזקנה, אבל איך זה הגיוני?” חשב לעצמו ירון ולפתע נשמע גיחוך הלבנה והשמים השחירו, הכוכבים יצאו מכלא השמש וממלכת הלילה המפונקת החלה. “זה שלטון הלבנה.” חשב ירון, “נדרתי נדר ללבנה לא לעבוד כשהיא במשמרת. איאלץ לחכות עד לשחר.”

פרס כנפיו ירון ושב חזרה לשמים.

 

זמזום השעון המעורר של ירון העיר אותו והוא התהפך מהמיטה “בריטִגו!” זה הדבר הראשון שעלה לו בראשו. הסתכל על השעון וראה שמאוחר ועוד מעט היום שהאלוהים הביא לו הולך וקרב ובא לסיומו. פרס כנפיו והחל לעוף לקראת הארץ כשלפתע שמע קול מוכר קורא לו מאחוריו: “היי ירון!” ניסה להתעלם והמשיך לעוף “ירון!” שמע שוב והבין שזה חברו רפאל “כן רף,” אמר, נעצר במקום והסתובב לקרתו “זה נכון?!” שאל אותו בצעקה רפאל וסידר את הבלורית השחורה שלו ובא לקרתו בתעופה “נכון שמה?” שאל אותו ירון והסתכל על כפות ידיו של רפאל וראה שהם מלאות בשקיות עם מצרכים לבית “אבני הברית – טִגו.” שאל רפאל והרים שוב פעם את הבלורית השחורה שלו בעזרת מרפקו “זה נכון הפרשה שלך לגביהם. שלא מוצאים אותם?” ירון לא הגיב לשאלה שלו וגם היה לחוץ. הסתובב ירון ממנו “ד”ש לילדים.” אמר ועף במהירות מגן עדן. אסור היה לו לתת לשטויות ורכילויות סרק כאלה לבזבז את זמנו היקר, הוא לא רוצה לאכזב את האלוהים.

 

תוך כדי תעופה לכיוון ביתה של הזקנה חשב על השיחה שלו עם האלוהים שהייתה לו בליל אמש לאחר שהוא חזר עם התמונה של הזקנה ששנייה הם הסלעים של האלוהים. “איך זה ייתכן שסלעי הברית – טִגו הם שנייה של הזקנה?” שאל ירון את האלוהים והאלוהים אמר לו שעם הזמן ועם כל הרוע שנוצר בעולם הסלעים היו צריכים לשחרר מעצמם אנרגיות בשביל להחזיק את כדור הארץ בזמן שהאלוהים יצא למסע ארוך (ולא מוצלח) של חיפוש כוכב לכת אחר ומתאים בשביל בני האדם. וזה מה שגרם לסלעים הענקיים שהיו בגודל הר-געש להיות אבנים קטנות. “תביא לי אותם בכל דרך אפשרית! גם אם תצטרך להוריד נפש בשבילם.” אמר לו האלוהים. וירון תוך כדי תעופה לביתה של הזקנה הצטמרר וחש בהלה שבשביל כמה סלעים ‘טיפשיים’ הוא יצטרך להרוג נפש ועוד שיש סיכוי שהיא תגיע לגיהינום כי היא לא משתפת פעולה עם עזרו האישי של האלוהים.

 

הגיע ירון לארץ, עצר את הזמן לחמש שניות (שזה הזמן שמוקצב לכל מלאך לעצור אותו על הארץ) והתחפש לקרפדה ענקית בעלת לשון ארוך ודביק. קרפד ירון את עצמו אל מול דלתה של הזקנה הערירית ובעזרת לשונו דפק בדלת. לאחר כמה וכמה דקות הזקנה פתחה את הדלת כשהיא אוחזת בכוס, שערה האפור נראה פרוע והיא נראתה תשושה מהמציאות. הסתכלה על הקרפדה ונכנסה לשוק טוטאלי ופיה הצבעוני נפתח לרווחה והכוס שהייתה בידה נפלה באיטיות מכף יידה, התנפצה וכל תכולתה התנפץ באוויר. ירון באותה השנייה האיטית הזאת הוציא בחוזקה את לשונו הארוכה, הענקית, הדביקה והאדומה לראשה של הזקנה והעיף אותה אחורה והיא נפלה על גבה כשפייה היה פעור בעילפון על הרצפה. קיפץ ירון עליה ובעזרת לשונו הדביקה תפס את שיינה שהיו ‘סלעי הברית – טִגו’ ומשך אותם בכוח. לאחר כמה שניות הצליח להוציא אותם מפיה של הזקנה וחש הקלה משמעותית.

צחוק המוות התגלה לו, קחזיזקא, מלאך המוות הגיח ושחרר את נשמתה של הזקנה הערירית. “הזקנה מתה מתוצאה של כל הסיטואציה הזאת.” אמר לו ונעלם. חץ המוות פגע בה היישר בפנים ונשמתה יצאה מעיינה בעזרת דמעה. ירון הוריד את תחפושת הקרפדה ממנו וחזר להיות מלאך. רוחה האפורה של הזקנה הסתכלה על ירון המלאך ובחנה אותו והחלה לרחף לשמים. ירון עף אחריה וראה איך שהיא לאט, לאט מתחילה להיות יותר ויותר צעירה. שערה האפור התחיל להשחיר, קמתי פנייה נעלמו והעור שלה התמתח והפך להיות יותר צעיר. עיינה התבהרו והפכו להיות זהובות, ושדיה עלו למקומם הטבעי. ירון פעימה החסיר כשראה איזו בחורה לה הזקנה הפכה להיות וחש מה שבחייו לא חש לעולם לגבי ייצור כלשהו.

 

הם הגיעו ‘ללימבו’ שהיה מקום שבו הנשמות מחכות למשפט האלוהים. היו שמה אלפי מאות נשמות שעמדו בתור למשפט ולא פצעו פה: “תחכי לי פה.” אמר לה ירון ונכנס לחדרו של האלוהים. הוא הסתכל מהצד על משפט שהוא עושה לנשמה של ילד קטן שאותו האלוהים שלח לעוד גלגול בעולם כי לנשמות שחיו פחות משלוש – עשרה שנים מגיע עוד סיבוב בכדור הארץ. לאחר שהמשפט הסתיים ירון כד כידה והוציא את ‘סלעי הברית – טִגו’ שהיו קטנות מאד “תמסור לי אותם.” אמר לו האלוהים “לפני שאני מוסר לך אותם,” אמר לפתע ירון “אני רוצה שתכניס את הנשמה של הזקנה למשפט בבקשה,” האלוהים הסתכל על ירון וקרא את מחשבותיו והבין שכי הזקנה תעתעה את ליבו של ירון כי הפכה לצעירה “תהיה מודע לזה שעוזרי לאחר מכן לעולם לא תהיה,” אמר לו האלוהים “אני יודע.” ענה לו ירון. נשמת הזקנה שהפכה לצעירה ונאה בנשים נכנסה למשפט “שמך?” שאל אותה האלוהים “שמי הוא קרן כבודו,” ענתה לו “דינך הוא עינוי של אלף שנים בשאול.” אמר לה האלוהים ואז ירון נכנס לתמונה “אני מביא לה חנינה,” “חנינה?” שאל אותו האלוהים “וכדי למה? כוס של מים היא סירבה להביא לך הערירית,” “אני יודע, אבל אני רוצה להביא לה עוד הזדמנות, שהיא תהיה המוזה (אשת מלאך) שלי.” השיב לאלוהים “ונגיד שאני אסכים לכך, זה לא אומר שקרן תסכים לכך.” אמר האלוהים. “אהיה מוזת המלאך, רק אל תשלחני לשאול,” ענתה קרן. ירון הוציא מכיסאו את ‘סלעי הברית – טִגו’ ומסר אותם לאלוהים “עקב כך,” אמר האלוהים “את תקבלי את החנינה ותהי אשת מלאך ירון אשר ברגע זה ירד מדרגת עוזרו האישי שלי לדרגת תסריטאי חיים.” אמר האלוהים ודפק על שולחנו.

באותה השנייה שערה של קרן הפך להיות מתולתל והזהיב. עיינה הפכו ירוקות ועורה הבהיר והילה לבנה עטפה אותה בזוהר.

 

ירון וקרן יצאו מהמשפט וקרן עצרה את ירון: “למה עשית זאת?” שאלה אותו “אינני יודע כל-כך למה עשיתי את זה, אבל אני הולך שבי אחרי מה שלבי מנחה אותי,” השיב “היה לך הכל! היית עוזרו האישי של האלוהים!” “זה בסדר, למרות ואפילו שתסריטאי חיים זה חמשה דרגות מתחת,” ענה לה ירון ונצמד אליה והחליק את שערה הזהוב לאחור “אלוהים זה לא הכל בחיים.” הוא ענה לה והביט בעיינה. קרן פתחה את פיה וירון ראה שעדיין שיניה לא צמחו וצחק לעצמו “את עוד תראי שלא סתם הפכתי אותך להיות המוזה שלי.” לחש ואז ליטפה, ואז נישקה, ואז הזיעו ואז הריחו ונעו ונעו אחד על גופו של השני כחייה שסוף כל סוף יצאה מהכלא הנצחי ורקדה בנצח החופשי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תולעת ספרים:

 

 

חדש! חדש! חדש! היישר ‘מויקיפדיה’:

 

מחקר חדש קובע ש99% מהאבנים הקטנות הם ככל הנראה פרפרים שלא

בקעו מהפקעת שלהם. ולא יבקעו, ככל הנראה ~ לנצח.

 

הייתי תולעת ספרים וורדרדה ועגלגלה. לא כמו כל חבריי התולעים שהיו ניזונים מאכילת עלים ירוקים ועסיסיים, אני הייתי מתענג מאכילת ספרים. אוכל בהנאה מרובה כל מילה ומשפט שהייתי רואה. ככל שהמשפט היה שנון יותר הייתי יותר נשבע ומידי פעם הייתי אוכל חטיפי מילות קישור, צ’יזבטים היו חריפים לי, מונולוגים היו עושים לי חמצמץ בפה, ובדיחות קרש הייתי אוכל כמו גרעינים. עד שאט, אט כמו כל תולעת התארחתי, גדלתי והפכתי מרוב מילים ארוכות ומסובכות שהיה קשה לי לעכל לתולעת ספרים ענקית. כבר לא הסתפקתי בספרים, הייתי אוכל ספריות שלמות והייתי בגודלו של מדף חמש-מאות-ושבע של הספרייה העממית של ‘הוגוורטס’. עד שיום אחד, וכן יש כזה. תפסה אותי כאב בטן פתאומית כשהייתי באמצע זלילה של הספר ‘געגועים לקיסינג’ר’. ירקתי את הספר מפי ולפתע מבלי שלטתי גופי החל לפזר סביבו הרבה חוטי משי עד שהתעטפתי לחלוטין מכף רגל עד ראש והכול נהפך להיות עמום. אט, אט הרגשתי עייפות רצינית. קראתי על זה פעם באנציקלופדיה: ‘פקעת’ קוראים למצב עליו הגעתי: “ברוך הבא לפקעת אינטרנשיונל בע”מ,” לפתע נשמע קולה של אישה משום מקום. חיפשתי אותה בעייני ולא ראיתי דבר “איך תרצה להעביר את הזמן שלך בתוך הפקעת? האם בשינה טובה? או האם בהרבה סרטים ארוכים של וודי אלן? יש לנו רשימה שלמה של סרטים וסדרות להנאה שלך.” פיי באנציקלופדיה לא אמרו שום דבר על זה “נראה לי שאני אלך על שינה ארוכה עד שאני יתפרפר החוצה.” עניתי “אין בעיה, ובהצלחה. אנחנו מערכת הפקעות של חברת ‘מחושים בע”מ’ – החברה הכי בטוחה ומאובטחת שיש, תמיד נהיה כאן בשבילך, ואף נגן עליך בעזרת שריון טיטניום מיוחד במהלך כל זמן השינה וההתפתחות מתולעת לפרפר.” לפתע ריח של גז עטף אותי, עיניי הפכו כבדות מאד ובלי לשים לב כבר הייתי בחלום השני על מלפפון הודו שרודף אחריי.

 

“תקום ירון.” ראיתי מישהי זקנה עם שער מתולתל וזהוב אומרת לי ומלטפת לי את ראשי. עיינה היו אדומות מבכי והשחור שמתחתיהם העידו על העדר שינה קבוע “ומי זה ירון?” שאלתי אותה ודמעה החלה לרדת לי גם. לפתע הכל החל לרעוד “ירון תברח!” היא צעקה והחלה לרוץ “אל תברחי לי שוב פעם אמא!” צעקתי וניסיתי להושיט את ידיי קדימה אך הן היו קפואות. פקחתי עיניי.

“בוקר טוב ירון.” שמעתי קולה מוכר של אישה. לקח לי כמה שניות אבל זה עלה לי בזיכרון, נזכרתי שאני בפקעת. הכול היה צפוף מאד בגלל זוג הכנפיים האדומות והמחושים הגדולים שהתפתחו לי “בדקות הקרובות אתה תצא לאוויר, חברת ‘מחושים בע”מ’ שמחה לעבור איתך את תהליך הגלגול שלך מתולעת לפרפר.” לפתע יצאה חשבונית לבנה וארוכה מתוך הפקעת. לא הצלחתי לראות כל-כך במה ‘השתמשתי’ כשהייתי בתרדמת אבל המספר “אלפיים ושבע- מאות שקלים” קפץ לי ישר לעין.

טוב, אני חייב לצאת לאוויר העולם. הפעלתי לחץ בעזרת כנפיי הענקיות בכדי לקרוע את הפקעה אבל לא הצלחתי. נסתי לדפוק בעזרת רגלי אך גם לא הצלחתי. מהסתכלות שנייה שלי על החשבונית ראיתי שהיה רשום בה שיישנתי שלושים שנה! שזה זמן רב מאד! בטח בגלל כל הגז המרדים שהם שמו לי. ניסתי שוב פעם לפרוץ את הפקעת בעזרת כנפיי אך שוב פעם ללא הצלחה. “הלו! תוציאו אותי מכאן!” צעקתי אך לא נשמע שום קול. נתקעתי בפקעת! “הלו! מישהו?!” התחלתי להילחץ.

 

ככה נשאר ירון בתוך הפקעת של עצמו. עבר יום, עבר שבוע, עבר חודש, עברה חצי שנה, עברה שנה, עברו שנתיים, עברו חמש, עבר עשור, עבר מילניום וירון נשאר תקוע בפקעת שנראתה כבר כמו סלע ענק שנבלע לתוך אדמה באחת רעידות האדמה שתקפו אותה. שורשים של צמחים התחברו לפקעת ושדות שלמים היו חלק ממנה. ירון נשאר בכל הזמן הזה ער, הוא לא יחל להירדם אך היה שקוע חזק בתוך חלום משל עצמו.

 

ישבתי שם במסיבת הקולבים יחד עם שתי ידידי והבת זוג שלי. קולב המעיל הגדול אף פעם לא מתחיל עם קולבות. הוא ביישן, ואילו קולב החולצות המכופתרות תמיד תולה עצמו על איזו קולבית אחת או שתים. אני ישבתי על הבר יחד עם הבת זוג שלי קולבית. הכרנו פעם אחת כשהלכתי לחפש חולצה יפה שתתלה על אבל כשראיתי את הקולבית עזבתי הכל ופשוט תליתי עצמי עלייה מבלי לחשוב פעמים. הייתי זקוק לסגריה מגולגלת אבל אני יודע שלבת הזוג שלי אין. הלכתי לשירותים תוך כדי שאני נתקע בכל הקולבים שסביבי. נכנסתי אליהם וקולב אדום שהיה הדילר שלי ידע להביא לי ישר את האצבע שאני רוצה. גלגלתי אותה מהר ולקחתי שאכטה ארוכה מאד, מאד אך לפתע הקולב הדילר שלי תפס אותי בעזרת המטלה שלו והחל לנער ולהרים אותי גבוה למעלה. “דיי עזוב אותי קולב משוגע!” צעקתי עליו אך הוא לא הגיב. הוא תפס את כל כולי וזרק אותי רחוק, רחוק, רחוק ולפתע הפכתי להיות כבד, שמן וענק. עיניי נפקחו חזק וראיתי שאני נמצא בתוך קליפה עמומה, ניסיתי לצאת ממנה בעזרת שתי דברים שיצאו לי מהגב אך לא הצלחתי. מאחורי הקליפה ראיתי אור בוהק ולבן, והכול היה כל כך חם. ונזכרתי, נזכרתי את מה שאני מנסה שנים להדחיק. אני פרפר תקוע או משהו כזה, אני כבר לא כל-כך בטוח. זה קרה לפני כל-כך הרבה זמן, אני זוכר משהו שהייתי תולעת ספרים גדולה ונתקעתי בתוך עצמי. זאת אומרת אני כבר לא יודע, אני לא קולב? אני לא תולעת? או שאני בכלל סלע ענק? מה אני?! לפתע הרגשתי שוב פעם שאני מתרומם למעלה וקולות של מכונות וצפצופים היו סביבי, נראה לי. הרגשתי שאני מתחיל להתגלגל ולהתגלגל עד שלפתע נתקעתי במקום. ולחשוב שרק רציתי להיות פרפר. היה ערב, היה בוקר יום שני. כן אני זוכר שקראתי על זה פעם אחת – חזירים מלקקים לי את האצבעות! ויש פה גמדים עם קרניים?  – מתי תבוא לי הישועה? – ארנב ביוני עם כפתורים בעיניים – והאם למישהו בכלל אכפת ממני? אני נראה לי מחייך, אני לא בטוח – יש פה טלוויזיה שמחטט לי בשערות – ואני כבר לא בטוח מה קורה איתי – תפוח אדמה שאוכל צפרדע – אני רק צריך להמשיך ולהיות שפוי כמו שהצלחתי להחזיק מעמד – כינים מספרות לשלגייה על כיס ומראה? –  בכל הזמן הזה.

היה זה ערב אני בטוח, היה אור בחוץ ו –למה מלפפון איום?! למה רצחת אותו?! – שמעתי קולות של ציפורים מעליי. לפתע הרגשתי כאילו מישהו מתפס עלי, שמעתי ‘גיצים’ של הדלקת – עפיפונים ברקיע כל היום אונסים גמלים! – מצית והרחתי ריח של סיגריה. “היי!!! גם אני רוצה! – ארובות מחורבנות! – סגריה!” צעקתי בכל קולי “מי זה?!” שמעתי מישהו “זה אני ירון!” צעקתי לו מתוך הסלע “איפה אתה ירון?!” “פה בתוך – מלאכים עם זבנות חזיר! – הסלע” “מה הקשר זנבות חזיר?” שמעתי מישהו בלי קשר צועק “לא אתה לא מבין, אני ירון. פרפר שתקוע בתוך פקעת ענקית, אני הסלע שאתה יושב עליו! אני רק רוצה שחטה. יש מצב?”  שמעתי את הבחור שיושב עלי מתחיל לצחוק, מה לצחוק, ניקרע מצחוק “מה מצ – קישקוש ושוש – חיק כל כך?” שאלתי “אתה יודע מה? אם אתה תקוע בתוך הסלע אז הנה לך סגריה.” שמעתי שוב פעם סגריה נדלקת “נו תביא!” צעקתי “קח!” הוא השיב והרגשתי שהוא מכבה את הסגריה על פקעתי

לרגע נוצר בפקעת חור קטן, ומהחריץ הקטן נכנס קרן שמש. היי אולי עכשיו סוף כל סוף יש לי הזדמנות לצאת מכאן! שוב פעם מתחתי כנפיי בכל כוחי, תוך כדי שאני מסתכל על החור קטנטן שנוצר ואני רואה שהוא גדל וגדל! “היי מה קורה כאן?!” שמעתי את זה שעלי אומר “אני יוצא להודות לך!” השבתי לו בצעקה. השתמשתי בכל הכוח של ושמעתי קולות של קריעה של הקליפה שלי. צרחתי את נשמת אפי הכי חזקה שיכולתי לצרוח בחיי ועם הכנפיים שלי ועם הרגלים שלי בעטתי לכל מקום. הפקעת נקרעה לחצי ו

עולם שלם נגלה אליי. הסתכלתי סביבי וראיתי בחור זרוק על האדמה כשהוא מסתכל עלי המום לחלוטין. הייתי במקום מלא בחול מדברי. “תודה לך.” אמרתי לו ובאתי להושיט לו כנף לתודה אבל הבחור הזה הסתובב וברח בשיגעון מהמקום, מוזר – זבובים בלי ליצן אכלו אותי ואני לא אשכח! – לפתע השמש ירדה ושקעה לה בשמים והערב הגיח. לאט, לאט הרגשתי את ליבי מפסיק לפעום והתמוטטתי על האדמה החולית. כן, קראתי גם על זה, פרפרים חיים רק יום אחד. כמה מצער. רק רציתי לעשות איתו סיגריה וכבר הכל נגמר.

ונעלמתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קלסטרופוביה בשטח פתוח:

 

 

העולם שלמעלה.

 

קרן עלתה במעלית וחיכתה בתור למשרדו של אלוהים. זה לא בית המשפט שאלוהים שופט בו את הנשמות שעלו עליו, אלה ממש משרדו האמיתי. ישבו שם עוד עשרות מלאכים המחכים לפגישה עם הגדול בגדולים. כעבור יום, בעודה היא מחכה בחדר ההמתנה ששמו הוא “הלימבו” קראו לה בשמה. “קרן, תורך הגיע. יש להתנהג בנהלים המתאימים”.

קרן קמה ברוגע מכיסאה כשלתלתליה הזהובים מכסים חצי מגופה ונכנסה למשרדו של אלוהים אשר סיפורי אגדות היו עליו ומעטים היצורים שקיבלו את ההזדמנות האמיתית להיכנס אליו.

זה לא היה עוד משרד טיפוסי עם ארבע קירות ותקרה.

להפך, למשרד של אלוהים לא היו קירות אלה רק תקרת ענן ענקית שהייתה משנה את צבעה לפי רגשותיו של אלוהים אשר היה משנה את מצבי רוחו לעיתים תכופות. הרצפה הייתה עשויה מאבנים של הכותל המערבי ובנה לו אותו במיוחד דוד המלך כאשר זמנו הגיע. מאחורי שולחן ענק שחור שמצוירים עליו מיליארדי זוגות עיניים של כל יצור הנמצא על פני האדמה ישב לו על כיסא אשר היה עשוי מקליפת הלבנה, הגדול בגדולים, מלך מלכי המלכים. אין לו צורה, כל אחד רואה אותו בדרכו הברורה לו. קרן ראתה אותו בתור איש זקן מאד הלובש בגדים לבנים בעל גבות ענקיות שיוצאות מפרצופו ויוצרות זוג כנפיים ענקיות וצחורות.

“שבי נא בת מבנותיי,” אמר לה האלוהים. האלוהים כבר יודע מראש למה באה קרן אבל בכל זאת קרן צריכה להגיד לו במילים שלה מה יושב על ליבה העשוי מכתיפה.

קרן התיישבה מולו ועוד לפני שהחלה לדבר הסתכלה על עיניו הנצחיות והזהובות “אלוהי, סבי, אבי, אחי, אני,” אמרה כנהוג לדבר אתו “לפני שנים רבות בחנת את בעלי שהוא גם בינך – ” אלוהים הפסיק אותה באמצע ואמר “ירון.” “כן,” השיבה קרן ובלעה רוקה והמשיכה “ממה שאני מבינה גזרת עליו גזר דין נחרץ,” “תפוגה מהיקום הפיסי.” אמר אלוהים “אתה, אתה, שידעת לסלוח להולכים בזרם ההופך ממך ושעשו מעשים נכזבים מכל לא תביא חנינה לבעלי היקר שאליו אני כל-כך מתגעגעת?” אמרה קרן בקול רם ודמעות קרח פילחו את עיינה וטפטפו ארצה “עד עכשיו בחנתי את ירון באלפיי חלומות והבנתי שליבו של ירון הוא לב ספוג הסופג אליו רק את דברי הרוע הזרועים באוויר וברצוני למחזר אותו בתור דבר יותר טוב, שיתיב לזמן.” השיב אלוהים “אך אינך יכול לעשות לו דבר שכזה כי הרי ירון אינו מודע למצבו. מוחו של האדם אשר הוא בו אינו מוחו של אותו המלאך אשר הוא היה. גם אל תשכח שבעבר הוא היה עוזרך האישי, אנך יכול לשכוח לו את זה,” “בזה את צודקת. כי הרי ששחרתי מירון כל קו מחשבה וזיכרון מהותי על חייו בתור מלאך, והבאתי לחלומותיו התמודדויות רגשיות אשר כל אדם על האדמה נתקל בהם יום אחר יום וירון אכזב אותי בהם,” “אבקש ממך את מה שזועקת נפשי חמישים וארבע שנים.” אמרה קרן “פתחי את פיך לרווחה תביאי לקולך האמיתי לצעוק בשמך.” אמר אלוהים ופיה של קרן נפתח וצעקה אדירה של בכי ושל תחנונים שטפה את כל משרדו הענק של אלוהים וגרמה לענניו של אלוהים להשתנות לצבעים קודרים ואפורים. היא אמרה לאלוהים שיביא לירון רק עוד הזדמנות אחת ונדרה נדר שאם ירון יאכזב אותו שנית גם רוחה של קרן תשלח לפח המחזור ובשביל להראות את הרצינות שבדבר הוציאה סכין יהלום חדה וחתכה את שערה והעננים הפכו סגולים.

אלוהים רפרף בגבות כנפיו ופרס אותם לרווחה והעננים הפכו ירוקים: “אתן לו רק עוד הזדמנות אחת שאם כאשר הוא לא יעמוד בה אחשוב לגרוע יותר מה יעשה בו ואותך אשלח לפח האשפה הנצחי של המחזור ואם ארצה אשיב אותך בתור מוזה חדשה או לאותה הזקנה הערירית שהיית פעם, בכל זאת אני זה שהפכתי אותך למוזה היפה שאת עכשיו.” אמר, הרים ראשו והסתכל על העננים הירוקים שנוצרו מעל ראשו.

“תודה מלכי.” אמרה קרן.

אלוהים הושיט לה את ידו. קרן נישקה אותה ויצאה מהמשרד.

 

העולם שלמטה.

 

זה היה בעתיד הרחוק

הסיגריות החלו לעשן את בני – האדם. הכל בגלל מדען אחד בשם קחזיזקאלישמע שהחליט לעשות את הסיגריה החכמה ופיתח אצלה מנגנון מיוחד שאמר לאדם שצרך אותה כמה רעלים וכמה נזק היא עושה לגופו. בהתחלה כולם חשבו שזאת עוד תוכנית יצירתית של ה’רשות למלחמה בסרטן’ ומשרד הבריאות נגד הסיגריות ואז רק אחרי שנים באחת התוכניות התחקיר בטלוויזיה התברר שהכול לא יותר מקונספירציה של תעשיית הטבק שרצתה לעורר עניין ב”סיגריות החכמות” ושאנשים יעשנו יותר.

 

מהר מאד התפתחה האינטליגנציה המולקולרית של הסיגריות בשל זה שהן היו מוכנסות לפי האדם ובכך מקשיבות ומבינות לאט, לאט את שפת האדם ואת ה’סלנג’. וכך, עם השנים, הסיגריות החלו להשמיע קולות, התחילו להיות מינים לסיגריות (זכרים- ‘קאמל’, ‘יונסטון’ , ‘נובלס’. נקבות – קיס). לאט, לאט התחילה להם אינטליגנציית הדיבור. הם התארכו וגדלו ונהפכו להיות יותר ענקיות מגורדי – שחקים. האינטליגנציה שלהם התעלתה על זאת של בני-האדם ( איינשטיין בשבילם היה קשקוש). הסיגריות היו ככל הייצור החיי (להבדיל מבני-האדם ומכל חייה. לסיגריות הייתה התבגרות והזדקנות שונה מכל יצור:

הם היו נולדות ענקיות וחכמות מאד ועם השנים הן היו מתקטנות והופכות טיפשות עד שהיו הופכות לבדל קטן שנכבה. את אותם בדלים היו שורפים ומשליכם את אפרם לביתי מאפרות) ובני האדם שהיו רוב מועט החלו להתחבא במערות קטנות ככל החיה. לא היה להם שום תשתית או ציוויליזציה חכמה. להבדיל מהסיגריות שכבשו את כל אדמת כדור הארץ ופיתחו ציוויליזציה חדשה ומתוחכמת שלא היה בה מלחמות, מחלות, ותאונות דרכים. הם לא היו אוכלי בשר, או כל דבר. היה להם רק את הצורך במציתים גדולים ומיוחדים שאיתם הם היו שורפים את האפר התמידי שעל ראשם ובכך מזינים את עצמם.

ו אחרי כל זה הם גם החלו לעשן את בני-האדם אשר לא היה להם סיכוי מולם. היו להם זקניי – למידה (שבהם למדו הזקנים שהיו טיפשים), מוזאונים, פארקים, בילויים (כמו הבית בושת שלהם שהיה נקרא “הסיגריה שאחרי”), וכמובן חיי המין והניקוטין שלהם היו מעולים . אבל יותר מכל, הסיגריות אהבו ושנאו כמו בני – האדם להאַדם (‘לעשן’ בשפת הסיגריות) הם היו קונים את בני האדם בקיוסקים בתוך קופסאות קטנות.

להלן הוראות העישון לסיגריה המתחילה:

• יש לתפוס את האדם בחוזקה.
• יש לגלגל את האדם במהירות על גב הקופסא. יש להיזהר להפיל את הראש (אין החזר כספי על הורדת ראש!).
• לאחר שסיימת את הגלגול יש להכניס את האדם בתוך הנייר הלבן כשראשו בחוץ.
• מה שנותר עכשיו הוא רק להדליק את ראשו ולעשן מהצד השני.

 

אזהרה:

*עישון האדם עלול להכניס אותך לתסבוכות! (משרד לבריאות הפילטר)*.

 

כמו שלבני-האדם היה אסור לגעת בסיגריית הסם (או בשמו המודרני “ג’וינטים) גם לסיגריות היה אסור לגעת בסוג אחד של בני-אדם, הסוג התינוקי. כן, הסיגריות הוציאו חוק האוסר לעשן תינוקות אדם בגלל שהדם והנפש שלהם נקיים מידי מהרוע הסורר ברחובות וגורמים לסיגריות שמעשנות את התינוקות להזיות לא ברורות. כל סיגריה שהייתה נתפסת עוברת חוק זה דינה היה שרפה ואפרה היה מושלח להר-המאפרה.

 

עולם חשוך, עולם מאובק.

טעם מר בפי כי הנה אני ירון סיגריה ענקית. עולם אפור מכל העלומות שהדה-ז’ה-וו שלי הראה לי שהייתי בהם. עולם האפוקליפסה האמיתית שבו הן אני כאחד הסיגריה. רק אפר ואפר בכל פינה ברחוב ואין אני מוצא לעצמי נחמה נכונה לעשותה. אולי ארד לקיוסק, שם שמעתי בני-אדם מגולגלים אפשר לקנות.

הרחובות היו צרים והבניינים היו מפלצתיים שהגיעו לאטמוספרה. עקב לכך אפלות היו הסיגריות כי קרני השמש לא היו מגיעות ארצה ומי שרצה להיחשף אליהם היה צריך לעלות הרבה קומות או למצוא שדה פתוח, שהיה נדיר לגלות. התקרבתי לקיוסק שהיה ריק מכל נפש סיגר וקניתי קופסת אדם. פתחתי את הקופסא וראיתי שיש בה כעשרים בני אדם שהיו קטנטנים. הבני-אדם קפצו וצעקו אבל לי לא היה אכפת. לקחתי בן אדם שהיה מסוג נקבה שלא הפסיקה לצעוק. גלגלתי אותה בחוזקה על הקופסא עד ששתקה והפכה גמישה יותר. הכנסתי אותה אל תוך נייר הגלגול, הדלקתי את ראשה והתחלתי לעשן אותה. זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי ביימי. טעמה היה מתוק ומר. העשן שהיה סמיח ומסריח גרם לי לאפר שעל ראשי (שמה נמצא גם מוחי) להסתחרר קצת. מהר מאד נדלקתי על רעיון עישון האדם והייתי מעשן לעיתים תכופות. מהר מאד קופסאות סיגריות האדם היו נגמרות לי. צרכתי לפחות שתים וחצי שלוש קופסאות ביום. אהבתי לעשן אדם, זה עשה לי להרגיש קרוב לעצמי יותר ויותר.

 

יום אחד בעודי הולך לקיוסק לקנות קופסא שמעתי: “פסס, פסס,” מאחוריי. הסתובבתי, ראיתי שזה סיגר חום כשכובע ירוק על ראשו: “כן?” שאלתי אותו “על תינוק אדם שמעת?” אמר לי הסיגר בחלש מחוספס. “אובחן-” אמרתי “-שמעתי על זה בכל מיני מקומות אבל גם שמעתי שזה אסור על פי חוק והדין על עישון תינוק הוא מוות- ” השבתי “-כן, אבל לא תודה.” חייכתי בנימוס, הסתובבתי והתחלתי ללכת “יר..ירון!” שמעתי אותו לפתע צועק מאחוריי. הסתובבתי בבהלה אליו שנית, מעניין אך מהיכן הוא ידע את שמי. “כן?” השבתי וקבצתי גבותיי “אני מכיר אותך, קוראים לך ירון נכון?” “כן, איך אתה יודע את זה?” שאלתי אותו והוא התקרב אליי “אני מכיר אותך. מוכר הקיוסק שבו אתה כל הזמן קונה אדם אמר לי את זה,” ענה “אוקייי..” השבתי ובאתי להסתובב ולהמשיך בדרכי. “חכה שנייה!” אמר תוך כדי שהוא מכניס את ידו לכיס, “תביא שנייה את ידך.” ואני מפחד הושטתי אותה אליו. הוא הרים את כובעו הירוק והוציא ממנו משהו והכניס אותו לבתוך כף ידו המאוגרפת, שם לי את הדבר בתוך כף היד מבלי שהסתכלתי וסגר לי את היד לאגרוף “אם תרצה, יהיה לך עוד. תזכור אל השם קחזיזקא.” הסיגר הסתובב והתחיל ללכת עד שנעלם בתוך הסמטאות האפלות. אני הכנסתי את מה שהוא שם לי ביד בתוך כיס הז’קט החום שלי והלכתי לקנות אדם.

 

חזרתי הביתה, התיישבתי על הכורסה האדומה, הוצאתי את חפיסת האדם ואז הרגשתי בכיסי את מה שקחזיזקא הביא לי. זאת הייתה קופסא שחורה סגורה שכמה חורים היו מנוקבים במכסה שלה. פתחתי אותה בזהירות כשאני שומע קצת בכי. תחילה חששתי אבל שפתחתי אותה לגמרי ראיתי שמה שיש בקופסא זה לא אחרת מתינוקות. הלב שלי החל לדפוק בחוזקה. שם, בתוך הקופסא נחשפתי לראשונה לתינוקות אדם הראשונים שלי.

הוצאתי את התינוק בזהירות ותפסתי אותו בקצות אצבעותיי. התינוק ילל ובכה והכאיב לראשי. טוב, אולי רק שאכטה אחת.. מה כבר יכול לקרות?

גלגלתי את תינוק אדם והכנסתי אותו לתוך הנייר הלבן והדלקתי את ראשו. העשן שלו היה פחות סמיך, הכנסתי אותו בזעירות לפי ולקחתי שאיפה קצרה. אולי פחות סמיך אבל יותר מתוק מכל אדם אחר שעישנתי עד היום.

לקחתי עוד שאיפה ועוד שאיפה עד שסיימתי אותו לחלוטין.

בתחילה לא הרגשתי כלום אבל מהר מאד ראשי החל להיות מסוחרר לחלוטין, ואז משוחרר. חשתי וחשבתי מחשבות טהורות כפי שבחיים לא העליתי בדעתי שקיימים. הכל הפך להיות מסוחרר ואז שקעתי בעצמי.

 

העולם שלמעלה.

 

קרן הסתכלה בעצב מהשמיים על איך שירון מדרדר את עצמו ופחדה שמא הניסיון שאלוהים מעביר אותו בחלומו לא יגמור רק את ירון, אלה גם יגמור אותה.

גם אלוהים הסתכל מלמעלה על חלומו ובחן אותו לעומק בשביל לראות שקרן אינה מרמה ולא נכנסת כמו בכל פעם לחלומותיו של ירון ועוזרת לו להילחץ מהמצב.

קרן הרגישה חסרת אונים וידעה מה לעשות, אך לא יכלה לעשות את זה לבדה. היא החליטה לגשת לקבל עזרה מחברו הטוב ביותר של ירון, רפאל.

רפאל הסתתר באותה העת בממלכה רחוקה כי פחד משלחיו של אלוהים שמה יתפסו אותו ויעמידו אותו לדין כי הוא הלך נגד אלוהים.

קרן הייתה היחידה שידעה איפה רפאל וידעה להסתיר את זה בחלק ממש קטן ונסתר שהיה בראשה. היא עפה לממלכה המוסתרת שבה הוא היה. שם בתוך תא תת קרקעי קטן ואפל רפאל היה נמצא. שם, בין סירחון של עובש ובין הרבה בקבוקי אלכוהול גמורים היה רפאל כשהוא זרוק על הרצפה בחוסר אונים. הוא היה נראה מוזנח, כנפיו היו מלוכלכים ובגדיו היו קרועים ומוכתמים: “עשית פה מסיבה ולא הזמנת אותי?” אמרה קרן ונגשה אליו. רפאל הרים קלות את ראשו, גמגם משהו והרכין את ראשו לרצפה “רפאל. עוד מעט זה מסתיים. ירון מתעורר מחלומו והכל חוזר לקדמותו,” “תגידי את זה לגרושתי,” השיב לה, “אתה יודע שאני מצטערת מאד על כל המצב הזה. אני רק אצטרך את עזרתך עוד פעם אחת וזהו!” אמרה לו קרן “עזרה?! עזרה?! ומה עם לעזור לי?” השיב רפאל, קם מהרצפה והתקרב לקרן “את החיים שלי הבאתי לו, את החיים שלי! אבל הוא – המניאק הקטן הזה – כל אבל כל הזמן טועה! כל הזמן נופל בפח הזה שאלוהים תומן לו. רשום לו בענק: ‘אם תלך בשביל הזה אתה חוטא ומת!’ והוא מחליט בעיניים עצומות ללכת בשביל הזה. תראי איפה אני נמצא בגללו. פיטרו אותי מהעבודה, האישה והילדים לא רוצים לראות אותי ויותר מכל אלוהים רוצה לזרוק אותי לפח!” “אני יודעת,” השיבה קרן “ואני באמת מאד מצטערת ומודה לך לכל מה שאתה עושה בשבילנו! אתה יודע כמה אני מעריכה אותך! אבל אתה לא מבין שזהו זה? אלוהים בוחן אותו בחלום אחרון ואם הוא עובר אותו בשלום הוא פשוט חוזר להיות מלאך והחיים שלנו חוזרים להיות ‘שפויים’ כמו פעם!” “ונגיד ואני אעזור לו, כולם בחלומו של ירון אנשי צוות של אלוהים שישר ימצאו אותי וייקחו אותי איתם,” “כן, בגלל זה חשבתי להכניס אותך לשם בדרך אחרת,” “רגע,” קטע אותה רפאל “למה את לא נכנסת פשוט לחלומו ועוזרת לו?” “אני לא נכנסת כי אלוהים כל הזמן במעקב עלי לבדוק שאני לא נכנסת לחלומו. ואני פה איתך רק לעוד לכמה שניות,” “טוב, אז ספרי לי איך את רוצה שאני אעזור לו?” שאל אותה רפאל “חוש,” היא אמרה לו “חוש?” שאל אותה “כן, בעזרת אחד מחושיו של ירון!” “מה את רוצה שאני אעשה איתם?” “אני רוצה שתהפוך להיות חוש השמיעה בחלומו של ירון וכך הוא יהיה חייב להקשיב לך. וכך גם אלוהים לא יוכל לראות אותך.” “זה לא יעבוד!” השיב רפאל “זה חייב לעבוד! אלוהים בחיים לא יעלה בדעתו על זה!” “חוש..?” אמר רפאל והרים כמה בקבוקי אלכוהול מהרצפה “בטוחה? חוש שמיעה? ואחרי שאני מנחה.. בעצם שאני אומר לו בברור מה לעשות כל זה מסתיים?” “כן! זהו, זה. זה נגמר!” “אוקיי.” ענה רפאל וקרן הרגישה טוב עם זה. “כך או כך אין כבר מה להפסיד,” “טוב, אז ככה. אני אספר לך בקצרה את שלירון אסור לעשות ומה המבחן שלו. אתה כבר תדע לאן לקחת אותו.”

“את אישה טובה קרן, טובה מידי.” אמר לה

“אני מקשיב לך..”.

 

העולם שלמטה.

 

קמתי אחרי מי יודע זמן שהייתי רדום. חלומותיי היו הזויים ומופרכים על אנשים עם כנפיים לבנות שנכנסים לי לאוזניים. רציתי לעשן עוד תינוק אחד, רציתי שוב פעם להתמסד להרגשה שלא הבנתי אותה. פתחתי את קופסת התינוקות ובאתי להוציא עוד תינוק: “עזוב אותך!” שמעתי את עצמי אומר לי “לא אבל רק עוד תינוק אחד, אף אחד לא יידע,” השבתי לעצמי “עזוב אותך אתה לא צריך את זה!” משהו פנימי צעק עלי והכאיב לי באוזן “נראה לי שאני פשוט אשחרר את התינוקות האלה ואזרוק את הקופסא לפח,” אמרתי לעצמי “לא, אבל בא לי לעשן עוד קצת” עניתי לי “לא! אתה פשוט תעשה מה שאני אומר לך!” עצמי צעק עלי שנית. וואי נראה לי שבאמת התינוקות האלה דפקו לי את הפילטר! נראה לי שאזרוק אותם. שחררתי את התינוקות ברחוב וזרקתי את הקופסא לפח “יפה מאד!!!!” שמעתי עצמי צועק לי חזק באוזן והתחלתי ללכת לכיוון הקיוסק בשביל לקנות לעצמי עוד קופסת סיגריות אדם.

בעודי מתקרב לקיוסק שמעתי מאחוריי “פסס.. פססס…” הסתובבתי וראיתי שזה קחזיזקא הדילר “בוא, בוא רגע.” הוא אמר לי והתקרבתי אליו “נו.. איך היו התינוקות? לפעמים הרעש שהם עושים משגע אבל הם דופקים את הראש יופי, יופי!” אמר וחייך חיוך חסר שיניים “בסוף לא נגעתי בהם,” השבתי “מה זאת אומרת? אפילו לא שאכטה קטנה?” “כן, אפילו את זה לא,” השבתי ובעצם שיקרתי “טוב, אז תחזיר לי את הקופסא,” אמר והושיט את ידו “הקופסא כבר לא עלי, שחררתי את כל התינוקות וזרקתי אותה.” “אתה מה?!” הוא הגיב בעצבים למה שאמרתי לו והחל לחנוק אותי “תבין זה לא אני! המחשבות שלי בראש צעקו עלי לזרוק אותם! אני דפוק! תסלח לי!” אמרתי בקול חנוק. קחזיזקא הפסיק את החניקה “מה זאת אומרת קול בראש?” שאל “תגיד לו שסתם צחקתי, אני פשוט לא רוצה יותר לעשן כלום. זה לא עושה לי טוב.” שמעתי את הקול באוזן אומר “הנה, הנה שוב פעם הקול אמר לי משהו באוזן!” אמרתי והצבעתי על אוזן ימין שלי “אתה פשוט דפוק!” “אם אני רואה אותך פה עוד פעם אחת לא יהיה יותר ירון.” אמר קחזיזקא, לקח כמה צעדים לאחור והביט בי באיימה. הרגשתי קצת לא נעים “כדאי שאלך מכאן מהר!” שמעתי את הקול שבאוזני אומר ועשיתי כרצונו או כרצוני? יכול להיות שפתחתי פיצול אישיות שאני מודע אליו? עכשיו שאני לא יכול לעבור מכאן יותר בגלל קחזיזקא אני אצטרך ללכת מרחק רב מאד לקנות את סיגריות האדם. התבאסתי, אבל חשתי בכל זאת הקלה קטנה. היה בא לי לאכול חתול, לא יודע למה. אני יודע שאנחנו הסיגריות לא אמורות לאכול כלום, אבל משומה בא לי להרגיש טעם חתולי בפי. הלכתי לכיוון הפארק הענק שבו בדרך כלל יש הרבה נבלות של חתולים והחלטתי למצוא אחד כזה בתקווה שהעירייה לא פינתה אותם. “ירון, לאן אתה הולך?” שמעתי את עצמי באוזן אומר לי “ללכת למצוא חתול לאכול, ממש בא לי לטעום חתול,” השבתי “אבל סיגריות לא אוכלות כלום. אתן רק מדליקות את הראש עם מציתים משונים,” “אני יודע. אבל יש בי חשק לזה!” “עזוב אותך יסיגר עם ביש מזל. תחזור לבית שלך, ותעשה משהו טוב עם עצמך,” הקול ענה לי “אבל בא לי חתול!” צעקתי על עצמי “לך לבית שלך לעזאזל!!” עצמי צרח לי באוזן וכמעט פוצץ לי את עור התוף “טוב פיצול אישיות,” השבתי לו וחזרתי לביתי. מעניין, בפיצול האישיות הזה אם הוא אני או איזה דמות אחרת החבויה בי.

 

חזרתי לביתי הנמצא כמעט בראש הרב קומות, התיישבתי על הספה האדומה שלי וחשבתי על מה לעשות. “נו ועכשיו מה?” שאלתי עצמי “עכשיו? עכשיו תצרח בקול שאתה רוצה לקום מהחלום הזה ואתה מצטער שקללת את אלוהים ושאתה אוהב אותו!” “למה לי? מה עשיתי משהו לא טוב לאלוהים?” “כן ירון! אתה כבר רדום חמישים ומשהו שנה.. אתה לא שם לב שתמיד החיים שלך דפוקים?” “יש בי תמיד הרגשה כזאת מאז שאני זוכר עצמי,” השבתי “נו בדיוק, וממתי אתה זוכר את עצמך?” הקול באוזניי שאל. ניסתי לחשוב בכל הכוח ובראשי עלו כל מיני דברים מוזרים על ים, על מפלצות, חייזרים, דובי נמלים, יוניי דואר, אטבי כביסה ומלאכים וגם על חתולים שממש בא לי לאכול “אין לי משהו ברור..” השבתי לעצמי “כי אתה חולם! אתה חולם!!!!!” הקול צרח לי באוזן “מי אתה לעזאזל השוכן לי באוזן!!!” צרחתי והבאתי הצצה חטופה לעיתון שהיה זרוק לי על השולחן. היה רשום בו מתחת לכותרת גדולה בשם: “הידעת?” “שכל האבנים הקטנות שישנם בעולם הם בעצם פרפרים שלא הצליחו לצאת מהבקעות שלהן”. ואז נזכרתי שזה הדבר האחרון שאני זוכר מאז שהתעוררתי לפני כמה שבועות על המיטה הזאת. זה מוזר ומעלה צמרמורות.

לפתע הספה עליה אני יושב החלה לרטוט, לא הבנתי מה קורה וקמתי ממנה והרגשתי שגם כל הרצפה רועדת. התמונות שעל הקיר התחילו ליפול. לא ידעתי איך להגן על עצמי מהרעידה שבאה משום מקום “רעידת אדמה!!” צעקתי. קירות הבית נסדקו ושמעתי מלא צרחות. חלון הבית התנפץ לחלוטין ורסיסו עפו עלי. נכנסתי מהר מתכת השולחן החום שנמצא בסלון שלי והגנתי על ראשי כשאני מקפץ במקום וראשי מקבל מכות מהשולחן והרצפה. הרמתי מעט את ראשי וראיתי שקירות דירתי נסדקות עוד ועוד, והרעידה ממשיכה והדיבור שלי מגמגם, הקירות לא החזיקו מעמד והתמוטטו לחלוטין. הגנתי שנית על ראשי בעזרת ידיי ופחד הציף לי את הגוף הרועד. עכשיו רציתי לאדם אדם בתקווה שלא כל הסיגריות נרמסו “דוקטור הוא מתפרכס!” שמעתי מישהי צועקת ולאט, לאט הרעידה התחלשה עד שהפסיקה לחלוטין. פקחתי עיניים אט, אט. סובבתי את עייני וראיתי שכל הדברים בדירה במקומם. גלגלתי את עיניי וראיתי שאין לדירתי קירות וגג. כל הקומות שהיו מעליי נרמסו להם! הזדחלתי ויצאתי תחת השולחן. צפיתי לראות שברים על הרצפה אך לא היה עליה דבר. קמתי והרגשה לא טובה של בלבול הציפה את הפילטר שלי “ירון..” שמעתי לפתע את קולו המחוספס של קחזיזקא באוזני “מה אתה עושה כאן?” צעקתי “ירון תברח!” שמעתי קול אחר באוזני אומר “הוא לא בורח לשום מקום!”

לפתע הרגשתי כאפה מצלצלת באוזניי ועשן סמיך אדום יצא לי מהאוזן. הרגשתי ששתי זבובים יוצאים לי משתי אוזניי ביחד. נפלתי על הרצפה מרוב כאבים ותפסתי באוזניי. הסתכלתי סביבי, לא ראיתי כלום. “מה קורה כאן?!” צעקתי ולאט לאט מצורה שקופה התגלו אליי שתי בני-אדם ענקיים עם כנפיים. אחד היה בעל כנפיים אפורות עם בלורית שחורה וזנב וורדרד של חזיר יצא לו מעל מהישבן כשהוא היה והוא היה שרוע על הרצפה. השני עמד מנגד עם חרב גדולה ולבנה, מגבו יצאו כנפיים גדולות שחורות ואדומות ולו שער תכלת ועיניים זהובות. “לפני שקורה פה משהו דרמטי תרשו לי לעשות משהו!” צעקתי, לקחתי את קופסת האדם שלי והדלקתי לי אחת. הם הסתכלו עלי בהלם. “טוב תתחילו. מה קורה כאן לעזאזל?!” שאלתי ושאפתי את העשן. האיש עם השער הכחול והחרב שעמד קפץ על האיש עם זנב החזיר שהיה שרוע בחוסר אונים על הרצפה שהביט בו בהלם ואת חרבו הוא הצמיד לגרונו. תכלס ניצח אותו. אבל…

“היי! היי! לא רבים אצלי בבית!” צעקתי. את סיגריית האדם שמתי בין שפתיי וקפצתי על האיש עם החרב כשהוא מסתכל עלי בפה פעור, האיש ששכב על הרצפה סובב את האיש שהייתה אצלו החרב והעיף לו אותה מידו על הרצפה. אני ישר הסתכלתי על החרב, רצתי אליה מהר והרמתי אותה מהרצפה. “ירון!” האיש עם הבלורית השחורה וזנב החזיר צעק תוך כדי זה שהוא תופס חזק את האיש עם השער בכחול “תחשוב שאתה במקום אחר! יותר טוב! תעלים אותי ואותך מכאן מהר! אני אסביר לך הכל!” “מה? מה? מה?” אמרתי מהר “זה הכל חלומות!” הוא צעק “זה לא יעזור! אלוהים גם ככה חרץ את גורלו.. וגם את גורלך. לא משנה מה תעשו אלוהים אחריכם!” צעק האיש עם שער התכלת. שדרך אגב, למה לעזאזל יש לו שער בצבע כזה? “מה? אני, אני לא מבין כלום מהדברים שלכם!” השבתי להם “אני רוצה שזה ייגמר אלוהים!” צעקתי והרמתי את החרב באוויר וכמו חתול ההולך לפי האינסטינקטים תפסתי את החרב בחוזקה בשתי ידיי כשהלב שלה מופנית אל בטני וצרחתי. לקחתי אותה טיפה אחורה ובחוזקה והכנסתי אותה היישר לבטני “אני מצטער אלוהים!” וטבק רב יצא ממנה ואני צרחתי והרגשתי איך החרב יוצאת לי מגבי. “ירון לאאאא!” האיש עם הבלורית השחורה וזנב החזיר צעק אבל בשבילי זה כבר לא היה משנה והטבק שבי התפזר לכל הכיוונים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הלימבו:

 

 

התהלכתי במסדרונות הקניון החשוכים כשמכל כיוון נשמעת מנגינה של אריסה. נקלעתי בשירותים במשך חמש שעות עד שהצלחתי להיחלץ דרך תעלת הביוב והגעתי למסדרון החשוך. תחושת דרמה נפלה עלי וצימקה לי את הלב. זה הרגיש לי כמו בפעם ההיא כשהייתי ילד קטן והלכתי עם אמא בשוק, היה חושך, ולפתע ידי החליקה ממנה והיא האבדה לי. ״בוא לפה!” שמעתי מישהי קוראת לי לרגע מאחוריי. הסתובבתי ולא ראיתי אף אחת. הרגשתי שאני מחזיק משהו בידי, הסתכלתי עליה וראיתי שיש לי ביד חרב לבנה שטופה בדם, נבהלתי וזרקתי אותה. ״בחור!” שמעתי מישהי צועקת שנית ״מי זאת?!” השבתי ״אני פה, למטה.” הלכתי למעקה והסתכלתי לקומה הראשונה.  מתוך החושך ראיתי צללית של בן-אדם: ״מי זאת?” צעקתי ״זה לא משנה, בוא כבר למטה,” היא השיבה ״אני בא!״ אמרתי והרגשתי אדרנלין זורם בדמי. רצתי לקומה הראשונה. ראיתי את דמות האישה שקראה לי ונעצרתי לידה כשאני מתנשף. היא הייתה קצת יותר גבוה ממני ושערה היה זהוב, מתולתל וארוך. ״בוא,” אמרה והחזיקה בידי והלכתי אחריה כשאני מחזיק בידה בשתיקה.
הגענו למעלית אדומה, נכנסו אליה והתחלנו לרדת. היא בטח זורקת אותי מהקניון. הגיוני. הסתכלתי עליה, היא הייתה בהירה מאד ונשמה בכבדות. לאחר דקה לערך המעלית נעצרה ״בוא אחריי.” אוקיי” השבתי והלכתי אחריה כמו חייל ההולך אחרי מפקדו בביטחון מלא. התהלכנו במסדרון החשוך שבו הרבה דלתות לבנות וקטנות. ״מה זה? איפה אנחנו?” שאלתי ״בלימבו,” ענתה ״מה זה?” ״הלימבו זה המסדרון שנמצא בין החיים לבין המוות,” ענתה לי ברוגע ״ואת מובילה אותי למחוץ הקניון?” שאלתי כי לא הבנתי את כוונתה. ״נראה מה יהיה.” הישבה ועצרה במקומה ליד דלת לבנה שהייתה יותר גדולה משאר הדלתות. ״מה עכשיו?” שאלתי ״תכנס ותראה,” השיבה ״זאת ביציאה מהקניון?” ״ירון!” היא צעקה במפתיע והקפיצה אותי ״מה?!״ ״אתה לא מבין? התאבדת בחולמך הקודם וקרעת לעצמך את על הבטן!” הסתכלתי על בטני והיא הייתה בסדר גמור. קצת כאבה מקודם אז הייתי הרבה זמן בשירותים בשביל לפרוק את העול שהצטבר לי שמה. ״נו! ירון! דיי להיות כל כך אדיש! תפתח את הדלת הזאת כבר!” ״אבל אני מפחד,” השבתי

״מי מה אתה כל כך פוחד? אני פה איתך. תמיד הייתי,” אמרה בשקט ״זה הסוף?” שאלתי והפתעתי את עצמי בשאלה הזאת ״מקווה.” קרן אמרה. איך אני יודע שקוראים לה קרן בכלל? ״קוראים לך קרן?” שאלתי והיא חייכה. “אני שמחה שאתה זוכר את שמי,” הישבה “ולאן אני באמת נכנס?” שאלתי “למשפט.” השיבה “איזה משפט?” “משפט הלימבו שלך. מול האלוהים והנציגים.” ענתה והסתכלה לי בעיניים, אחרי כמה שניות היא הרימה את ידה וליטפה לי את המצח.

“עכשיו רק תפתח את הדלת. רק אתה יכול לפתוח אותה, זה המשפט שלך.” שמתי את ידי על הידית שהייתה גדולה, לבנה ומרובעת וסובבתי אותה ימינה והיא לא נפתחה “לא נפתח,” אמרתי “תסובב אותה לצד השני.” השיבה לי בחיוך וכך עשיתי.

הדלת נפתחה ואור בוהק משך אותי לתוכה.

 

שמעתי דפיקות חזקות של פטיש של בית משפט. הרגשתי שאני יושב אך לא יכולתי לבדוק את זה כי האור עדיין תעתע בעייני. לאט, לאט ראייתי שבה אליי וראיתי שאני יושב על כיסא אדום וגדול בראש שולחן. הרגשתי שמשהו מפריע לי בגב, הסתכלתי אחורנית וראיתי שיש לי זוג כנפיים ענקיות וצחורות. הסתכלתי עליהן וראיתי שהן לבנות וכך גם כל לבושי לבן. “מה קורה כאן?” שאלתי וסנוור האור פסק לגמרי.

ישבתי בראש שולחן ארוך וחום, לצידי ישבה קרן ששערה המתולתל היה זהוב יותר מאי פעם ועיניה הירוקות זרחו להן. לידה ישבה ילדה קטנה עם שער זהוב שגם היא בעלת עיניים ירוקות, היא הפנתה את מבטה ואמרה: “שלום אבא,” וצמרמורת עלתה בי. “את הבת שלי?” שאלתי “כן, אני הילה,” השיבה לי וחייכה. לידה ישב טיפוס בעל פוני שחור שגם לו יוצאים מהגב כנפיים אך צבעם היה אפור ומיישבנו יצא זנב חזיר. הוא הסתכל מטה ולא דיבר מילה. מולי ישב בן-אדם עם כנפיים ענקיות וצחורות, שערו היה כחול ועיניו זהובות ולצידו ישב עוד בחור עם כנפיים שחורות, שערו היה קוצים ועיניו אדומות ובגדיו אפורים. בראש השולחן ישב סוס זוהר שממנו יצא כל האור הלבן המסנוור הזה. הסוס היה עשוי מעננים. הוא התיישב כמו כולנו. “מלכי,” אמר זה עם השער הקוצים שישב מולי “כן קחזיזקאלישמע,” השיב הסוס “לפניך נמצא ירון המוכן למשפטו האחרון.” “אני רואה,” השיב הסוס הזוהר “הוא התאבד הרגע,” אמר הבחור עם שער הכחול “אני יודע קחזיזקא,” השיב לו הסוס “וגם תפסנו את רפאל,” המשיך בדבריו והצביע על הבחור עם הפוני השחור וזנב החזיר שישב ליד הילה. קבלתי צמרמורת, הסתכלתי עליו כשכל הזיכרון שלי לגביו צף פתע פתאום. “ירון,” אמר הסוס והסתכל עלי “האם אתה מוכן למשפטך?” שאל “איזה משפט?” שאלתי “המשפט המסכם. עברת הרבה עד שהגעת לכאן. אם אתה לא זוכר דברים על עצמך עכשיו תזכור הכל.” הסוס אמר ולפתע בראשי עפו אלפי זיכרונות לבנים וכמוסים על קרן, הילה ורפאל. על ההיכרות הישנה שלי איתם. שקרן ואני נשואים והיא המוזה שלי והילה היא הילדה שלי. רפאל הוא חבר ישן שלי שבהתחלה היה לצד אלוהים ולאחר מכן בגד באלוהים ונהפך להיות בצד שלי. הוא הציל אותי מרוב חלומותיי שזה עתה אני חולם. “יש לי שאלה,” אמרתי וקמתי מהכיסא “כל זה חלומות או כל זה המציאות?” “החלומות שלך זה המציאות שלך,” ענה קחזיזקא “אני לא מבין,” “פעם היית מלאך שהיה כותב חיים. מלך מלכי המלכים בכן אותך ואתה נפלת, והוא הכניס אותך לתרדמת בעולם בני האדם ובחן אותך דרך כל החלומות שלך,” “ועברתי אותם?” שאלתי והסתכלתי על הסוס ואחזתי בידה העדינה של קרן “אתה חושב?” שאל אותי הסוס “אגב, זה לא סוס. זה האלוהים שלך! אז סלק את המחשבה הזאת מהראש!” צעק עלי קחזיזקאלישמע במפתיע. “אל תפריע,” אמר הסוס שהיה בעצם האלוהים “אתה חושב שעברת?” שאל אותי שנית ולי לא הייתה תגובה כי חשבתי על חתול הכלב שלי והנביחות שלו הציפו את ראשי

והמשפט שלי בלימבו המשיך.

אולי לעולמים ואולי הוא כבר נחרץ, מזמן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 אפילוג

 

 

        הזבוב שרצה להיות חזיר:

 

 

יום אחד, אחרי שלושים ומשהו דקות שהוא נתקע לו בטיפשותו

בשמשת הרכב, אמר לעצמו “זוזו” – הזבוב שהוא חייב לשנות פאזה בחיים ולהתחיל להסתכל עליהם בממדים אחרים.

 

עף ‘זוזו’ לחנות “שנה את גופך” החדשה שנפתחה בפינת טרומפלדור 63/4

ליד מעדנייה של רוסים.

נכנס זוזו לחנות שנראתה לו ענקית,

ניגש לדלפק ועשה “זזזזז…..” באוזן של המוכר.

“כן זבוב, במה אוכל לעזור?” שאל באדיבות המוכר.

“הייתי רוצה גוף אחר.”

“אממ.. גוף אחר? אפשר לדעת מדוע התרצה לשנות את גופך?”  שאל המוכר את זוזו.

“זה לא משנה, וזה גם לא עניינך, הייתי רוצה פשוט גוף אחר בלי שום הסבר- בשבילך.” אמר זוזו והתחיל להימשך למנורה האדומה.

“אם זה רצונך. ובאיזה גוף חושק אתה?”

“אני..” אמר זוזו ונהיה נבוך,

“תמיד חשקתי בגופו הוורדרד של החזיר.”

“וואלה?! איזה מזל יש לך! דווקא היום קיבלנו קולקציה חדשה של חזירים.” השיב המוכר לזוזו ובינתיים כנפיו של זוזו התעייפו והוא נעמד על הדלפק.

המוכר שלא שם לב לכך התכופף ,הרים את ארגז החזירים שהיו היה מונח על הרצפה שם אותו על הדלפק ומעך אתו בטעות על זוזו ששם עמד.

המוכר שהיה בהלם ממה שעכשיו קרה חשב על להזעיק באותו הרגע אמבולנס ומשטרה, אך שחשב על זה שיכנס לבית כלא פחד והחליט להעלים ראיות.

את זוזו חתך לשתי חלקים וכל חלק שם בשקית שחורה.

אחר-כך יצא מהחנות שעל ידיו כפפות ושם את השקיות בתא המטען של רכבו האדום.

נסע המוכר המפוחד למדבר ושם שרף את השקיות שבהם זוזו היו חתוך ומונח. אחר-כך חפר קבר עמוק באדמה ושם את אפר זוזו פיזר.

כשסיים בלחסות את הקבר אמר עליו קדיש

ונסע לדרכו שלו.

 

בדרך שמע המוכר ברדיו שנמצא אפר זבוב קבור במדבר

וישנם חשדות למשטרה בדבר.

המוכר שנהיה מבוהל עד מעוד חזר מהר לחנות בשביל להתחפש

לחייה אחרת ולהעלם לתמיד.

 

הגיע המכור לחנות, פתח את דלתה, וכשהדליק את האור

שמע “הפתעההה!” וראה שכל משפחתו וחבריו עומדים מחיוכים וקישוטים בכל פינה. הוא ראה שגם “זוזו” עומד צוחק בפינה.

“נכון, היום הוא יום הולדתי” אמר במבוכה.

“אבל אני לא מבין, ראיתי את זוזו נמחץ מול עיניי!”

זוזו ניגש למוכר ואמר לו אני בכלל לא זבוב, והוריד מעליו את תחפושתו

וראה ‘שזוזו’ הזבוב הוא לא אחר מ”דמבו” הפיל.

“הצלחת לעבוד עלי” אמר המוכר לדמבו.

“כן” אמר דמבו וצחק. אבל בתוך תוכו ידע משהו אחר,

משהו אמיתי שאף איש לא ידע

הוא ידע שכל פסנתר אפשר להפיל,

אך אין פיל שאפשר לפסנתר.

 

-והם חיים-

-והם נושמים-

-והם ערים-

-והם רוקדים-

-והם שרים-

-ומשקרים-

עד עצם היום הזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צבוע כמו ציור,

מופשט כמו תמונה,

מתנופף כמו נדנדה,

 

אך יורד לשורש העניין

כמו מגלשה.

 

כזה הוא אני, העני מכל

דבר מה רציני.

 

וכשליבי מסתכל לאחור,

 

כגוש קרח מט ליפול.

 

זיכרונות קפואים עטופים בחום,

 

ורדים לבנים נצבעים באדום .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תודות:

בראש ובראשנה רציתי להודות לגלי – בן צבי – וייס על כך שהיא הראשונה שהאמינה בי ודחפה בי עד עמקי נשמתי להוציא את הספר לאוויר בפגישות שלנו. גלי אינה הכירה אותי וההכרות ביננו נעשתה דרך האתר המדהים “דרך המילים” שנמצא בבעולה, אשר היווה ומהווה בית לי, ולעוד יוצרים מופלאים ומדהימים. תודה לך גלי, תודה על הכל.

 

שנית כל רציתי להודות לאושרת אחותי הקטנה אשר הייתה שומעת ערב ערב, לפני השינה, סיפור ובכך הביאה לי הרבה רעיונות לכתיבת הספר.

 

תודה לשירן רביבו שגם האמינה בי מההתחלה והייתה קורת את סיפוריי בשקיקה עוד לפני שבכלל יצאו לאור. שירן מלאה את ראשי אמונה עצמית והביאה לי עצות מעולות להמשך כתיבת הספר.

 

תודה לעוד הרבה אנשים טובים ויפים שהיו שם בשבילי.

תודה לעיר תל-אביב אשר הקנתה לי השראה, ברחבותייך וחופייך המדהימים אשר גרמו לי ליצור עוד ועוד.

 

תודה לכם קוראים שקראתם את ספרי.

 

מייל ליצירת קשר

[email protected]

 

נתראה בספר הבא.

 

 

 

כל הזכויות על ספר זה ועטיפתו שמורות לשי טירי בלבד! ©