כשהיינו בבית ספר, את הזמן בשיעורים המשעממים היינו מעבירים בציור מבוכים. המבוך היה עובר לחבר שיושב לידך, וזה היה אמור לפתור אותו.

אם מעולם לא ראיתם כזה דבר אתם עלולים לטעות ולחשוב שלוקח המון זמן לצייר מבוך שכזה.

כשלמעשה, מדובר במלאכה שנדרשות לה דקות ספורות.

הרבה יותר קשה לפתור מבוך שכזה מאשר לצייר אחד.

ומדוע? מפני שאנחנו מתחילים את הציור מהסוף. מנקודת הסיום.

עם ההתקדמות של השרטוט אנחנו מוסיפים למבוך דרכים ללא מוצא, ומפתלים אותו עוד…

ועוד…

ועוד…

עד שהגענו לנקודת הסיום – שהיא למעשה נקודת ההתחלה.

במבט לאחור, נראה לי שהמבוכים האלה הם מטאפורה חזקה לחיים ולקריירה שלנו.

כדי לזכות בעושר ותהילה (או כל דבר אחר שגורם לנו לאושר ושמחה) אנו נדרשים לבצע בדרך החלטות רבות, כשרק בדיעבד נדע אילו מהן היו שגויות ואילו נכונות. רוב ההחלטות שאנו מגיעים אליהן בדרך מבוססות על ניחושים (חלקם מושכלים וחלקם פרועים) על מקריות ועל צירופי מקרים, וקשורים באנשים שפגשנו לאורך המסלול. ויש כל כך הרבה דרכים שנראות מפתות אך אינן מובילות לשום מקום.

בסופו של דבר, כשאנו מגיעים ליעד הסופי, אנו מביטים לאחור ומתמלאים בסיפוק ובגאווה על הדרך שבה בחרנו. אנחנו כל כך גאים בעצמנו, למעשה, עד שאנו עשויים לחשוב שהבחירות שלנו היו מחושבות, הגיוניות, מושכלות ומבוססות על אינטואיציה.

אחרי הכל, הרי מגיע לנו קרדיט על המסע המוצלח, לא? אנחנו הופכים למומחים, ויוצרים מחדש את הסיפור מהסוף (הצלחה) להתחלה.

ההצלחה מוכיחה לנו שהיה לנו שווה להתאמץ.

לעתים אנו עשויים לחשוב שניתן לשחזר הצלחה. שהחלטות שלקחנו בעבר יכולות להוביל אותנו לאותן תוצאות מוצלחות. אנו מלמדים אחרים (תלמידים, סטודנטים) כיצד ללכת בעקבותינו, ומוכרים לאחרים עצות בתשלום.

כמו עכברים שהצליחו לתמרן במבוך ולמצוא את הגבינה, נאמץ את אותו המסלול שוב ושוב, בתקווה שאף אחד לא הזיז את הגבינה או שינה את המבוך. אנחנו שוכחים שכל מבוך הינו שונה וייחודי, כל מסלול חיים מושפע מגורמים ומשתנים רבים, וכמובן שגם שום דבר אינו צפוי.

אם הצלחנו פעם אחת זה אינו מבטיח לנו שנצליח שוב בעתיד.

אז העצה הטובה ביותר שאוכל לתת לכם היא להקשיב לעצות – או שלא. ולהגיד תודה על כך שגם אם אנחנו מתקדמים קדימה, תמיד אפשר לחזור אחורה. בדיוק כמו אז, כשציירנו מבוכים בבית הספר.