עומר נאור -יובל והכדורסל -ד’2

יובל היה ילד בן 10 שגר בתל אביב, הוא למד בבית הספר ביאליק בכיתה ד’3. בכיתה הוא היה תלמיד טוב אבל לא מהמצטיינים, בדרך כלל הוא היה מכין שיעורי בית, כשהוא לא היה שוכח.

יובל היה ילד בישן. לא היו לא הרבה חברים אבל מאור היה חבר מאוד טוב שלו.

מאז שיובל היה קטן הוא אהב משחקי כדור. הוא שיחק כדורגל, ואהב כדורסל ואפילו טניס ופינג פונג. כל משחק שהיה בו כדור הוא אהב. כשגדל קצת התחיל לראות משחקי כדורסל. בהתחלה ראה את משחקי הליגה בארץ, אבל אז התחיל לראות את המשחקים באן.בי.אי. מרוב שהוא ראה הרבה משחקים כבר בגיל 6, הוא הכיר את כל הקבוצות, וידע איזה שחקן משחק בכל קבוצה.

בזמן שהילדים בגן דיברו על בוב ספוג הוא דיבר על אוקלהומה, שהיא הקבוצה האהובה עליו.

אחרי זמן מה הוריו ביקשו, שלא יראה כל הזמן משחקים בטלווזיה, ושגם יעשה קצת ספורט. לכן הוא הלך לשחק כדורסל בעצמו. בהתחלה הלך עם אביו לשחק במגרש, וגם עם חברים שפגש שם.

מאוחר יותר, הצטרף לחוג כדורסל בבית הספר. היו עוד הרבה ילדים, שאת רובם הוא לא הכיר ולכן, מכיוון שלא הכיר הרבה מהילדים, הוא החליט לפרוש. הוא עדיין אהב כדורסל אבל היה שחקן בנוני.

יובל היה ילד בן 10 שגר בתל אביב, הוא למד בבית הספר ביאליק בכיתה ד’3. בכיתה הוא היה תלמיד טוב אבל לא מהמצטיינים, בדרך כלל הוא היה מכין שיעורי בית, כשהוא לא היה שוכח.

יובל היה ילד בישן. לא היו לא הרבה חברים אבל מאור היה חבר מאוד טוב שלו.

מאז שיובל היה קטן הוא אהב משחקי כדור. הוא שיחק כדורגל, ואהב כדורסל ואפילו טניס ופינג פונג. כל משחק שהיה בו כדור הוא אהב. כשגדל קצת התחיל לראות משחקי כדורסל. בהתחלה ראה את משחקי הליגה בארץ, אבל אז התחיל לראות את המשחקים באן.בי.אי. מרוב שהוא ראה הרבה משחקים כבר בגיל 6, הוא הכיר את כל הקבוצות, וידע איזה שחקן משחק בכל קבוצה.

בזמן שהילדים בגן דיברו על בוב ספוג הוא דיבר על אוקלהומה, שהיא הקבוצה האהובה עליו.

אחרי זמן מה הוריו ביקשו, שלא יראה כל הזמן משחקים בטלווזיה, ושגם יעשה קצת ספורט. לכן הוא הלך לשחק כדורסל בעצמו. בהתחלה הלך עם אביו לשחק במגרש, וגם עם חברים שפגש שם.

מאוחר יותר, הצטרף לחוג כדורסל בבית הספר. היו עוד הרבה ילדים, שאת רובם הוא לא הכיר ולכן, מכיוון שלא הכיר הרבה מהילדים, הוא החליט לפרוש. הוא עדיין אהב כדורסל אבל היה שחקן בנוני.

כך עברו השנים ויובל הגיע לכיתה ד’. עדיין כדורסל היה הספורט האהוב עליו, וחלומו נשאר להיות שחקן ולהגיע לליגות הגבוהות.

בכיתה ד’ הוא כבר הכיר חברים נוספים שגם אוהבים לשחק כדורסל.

יובל שמח שיש לו חברים, שמבינים ויודעים על כדורסל, ובהפסקותהם כל הזמן הלכו ביחד ודיברו על האן.בי.אי ועל הליגות האחרות. כמובן יובל ידע הכי הרבה על כל הליגות.

באותו הזמן בבית הספר החליטו לקיים טורניר כדורסל בין הכיתות. כולם היו נרגשים לקראת הטורניר. גם יובל התרגש לקראתו.

במהלך הימים הבאים הכיתה של יובל התחילה להתכונן לטורניר. יובל וחבריו לכיתה, שרצו להשתתף בטורניר, קבעו ימים להפגש במגרש, כדי להתאמן. גם הילדים, שלא השתתפו בטורניר, עבדו על דברים אחרים כמו: שלטים ודגלים בצבע הכיתה (צהוב).

יובל השקיע באימונים וכל הזמן הגיע ראשון למגרש, הוא היה מאוד מתוסכל, בגלל שמאור חברו היה מאוד טוב, ולא החטיא אף זריקה.

בימים הראשונים הכל היה בסדר כולם שיתפו את כולם ולא היו ריבים, אבל לאחר כמה ימים הילדים גילו, שיובל פחות טוב מהם בהרבה.

אז הם התחילו לצחוק עליו, להתעלם ממנו ולא הזמינו אותו למפגשים חדשים, שהם קבעו. בגלל שיובל פחות טוב מכל הילדים, אז הם לא רצו לשתף אותו בטורניר. המנהלת קבעה שכל הילדים בקבוצת הכדורסל חיבים להשתתף בטורניר, ואז בגלל זה הילדים בקבוצה של יובל שאלו אתו אם הוא מוכן לפרוש מקבוצת הכדורסל? יובל ענה להם שהוא לא מאוד רוצה להשתתף בטורניר ולא לפרוש.

כבר בערב לפני המשחק יובל היה לחוץ, ושאל את אימו היכן הבגדים למשחק? מוקדם בבוקר יובל קם והתארגן מהר, כדי שלא יאחר, ובדק שלא שכח כלום.

המשחק נקבע להפסקה הגדולה. בשיעור הראשון והשני הם היו עם המחנכת שלהם, התארגנו, והמעודדים צבעו את הפנים. בסוף השיעור השני הגיע זמן המשחק. כולם התרגשו והיו בלחץ.

שריקת הפתיחה נשרקה, והמשחק החל. הכיתה של יובל הובילה בהרבה. בשלב זה מאור יצא המשחק, ויובל החליפו ל-3 הדקות האחרונות. הכיתה של יובל אמרה לו, לא לגעת בכדור. למרות שיובל לא נגע בכדור, הקבוצה השניה צימצה את ההפרש לנקודה אחת, ואז בחצי הדקה האחרונה יובל קיבל את הכדור, מבלי שהתכוון לכך. מכיוון שלא היה שותף למשחק עד שלב זה, לא ידע מה לעשות. כשנותרו 10 שניות לסיום הוא איבד את הכדור, והקבוצה השניה יצאה למתפרצת וקלעו את הסל האחרון במשחק. הכיתה של יובל הפסידה. היתה דממה למשך מספר שניות, ואז כולם רצו אל יובל, הסתכלו עליו בכעס, וחלקם התחילו לצעוק עליו. אחד הילדים ניסה לדחוף אותו, אבל מאור עצר אותו. ילד אחר אמר בואו נעזוב אותו, וכך מצא את עצמו, יובל, בחרם כיתתי. הילדה שישבה לידו בכיתה, ביקשה לעבור מקום. יובל דיבר עם חברים שלו, כדי להסביר להם את מה שקרה, אבל הם התעלמו ממנו, ורק מאור נשאר חבר שלו.

יובל הרגיש מאוד עצוב בגלל שאף אחד לא רצה להיות לידו ולדבר איתו, אפילו לא הזמינו אותו להיפגש אחרי בית הספר. הוא גם כעס מכיוון שהרגיש שזה לא הוגן. הרי הוא לא עשה את זה בכוונה. יובל לא ידע מה לעשות.