שירת שואה

בחזרה לאושוויץ / אבנר טריינין

: זָכַרְתִּי רַק אחת
,שִׁקְשׁוּק הַגַּלְגַּלִּים
,פַּסֵי- בַּרְזֶל מְמֹרָטִים
,מְמֹרָטִים

…מְמֹרָטִים

:יָדַעְתִּי רַק אַחַת
,לֹא אָמוּת
,עַד שׁוּב אֶרְאֵם
,שְׁקֵטִים
,חֲלוּדִים
…מַעֲשִׂיבִים, מַעֲשִׂיבִים…

וּבָאתִי

,שְׁקֵטִים
,וַחֲלוּדִים
,מַעֲשִׂיבִים
!הוֹ, כַּמָּה פְּרָחִים

הדובר בשיר עובר תהליך של מסע עד הרגע בו הוא מגיע לאושוויץ. הבית הראשון מתחיל בפועל זכרתי. הבית השני בפועל ידעתי. הבית השלישי מתחיל בפועל ובאתי. כל הפעלים הם בזמן עבר. מכאן שהדובר משתף אותנו במהלך שהוא כבר

   חווה. הזיכרון הוא המניע למסע.

בבית הראשון הדובר מתאר את מה שהוא זכר. “זכרתי רק אחת: שקשוק הגלגלים, פסי רכבת ממורטים, ממורטים, ממורטים…” וכי הדובר זוכר רק דבר אחד, את שקשוק  הרכבות בלבד? המשורר משתמש בשיר בלשון צופן שואה. שקשוק הרכבת מסמל בשיר את כל תהליך ההשמדה של היהודים בשואה. את האקציות, את ההתכנסות בתחנת הרכבת. את המסע האין סופי ברכבת ללא תנאים. את ההגעה למחנות, את הסלקציות לחיים ולמוות. מאחר שאין מלים היכולות לתאר את מאורעות השואה האמירה קצרה שקשוק הגלגלים, היא  המעט המחזיק את המרובה. המשורר זוכר את פסי הרכבת ממורטים מלשון מצוחצחים. והוא חוזר על המילה שלוש פעמים ומוסיף נקודות שזה היה אין סופי. המגע הבלתי פוסק בין גלגלי הרכבת לפסי הרכבת היא זו ששייפה את הפסים והפכה אותם למבריקים

בבית השני אומר הדובר ידעתי רק אחת: לא אמות עד שוב אראם: שקטים חלודים, מעשיבים, מעשיבים…טראומת השואה הייתה כל כך חזקה אומנם הדובר ניצל ממנה אבל הוא לא משוכנע שהיא הסתיימה באמת. אי הוודאות לא נותנת לו מנוחה. הוא אומר לעצמו שהוא לא יוכל להרשות לעצמו למות עד שיראה שאכן השואה תמה. הוא רוצה לראות במו עיניו שאכן פסי הרכבת שקטים-  שלא עוברות עליהן רכבות המוליכות את הקורבנות אל המוות. שהפסים חלודים. שאין יותר חיכוך בין גלגלי הרכבת והמסילות. כהוכחה שאכן מכונת ההשמדה פסקה. הוא רוצה לראות שפסי הרכבת מעשיבים. כאשר אין פעילות של רכבות העשב יכול לצוץ. העשב גם מסמן את ההזנחה של פסי הרכבת.שלושת הדברים שהדובר מצפה לראות. שהכול שקט, שפסי הרכבת חלודים ומעשיבים. תהווה מבחינתו הוכחה

            שהשואה תמה.

אכן הדובר נוכח לדעת שהשואה תמה. אין תנועת רכבות. אין שקשוק גלגלים. הפסים מעשיבים. עד כאן  קיימת התאמה בין הציפייה למציאות.

אבל השיר לא מסתיים בהתאמה מלאה בין הציפייה למציאות. ישנה שורה נוספת השוברת את ההתאמה. “הו כמה פרחים!” יש כאן אמירה אירונית ולא מתוך התפעלות מרנינה. הדובר מגלה דבר שלא ציפה לו. במקום שבו חלפו הרכבות שבהם הובלו היהודים אל מותם צומחים להם פרחים המכסים ומטשטשים את כל מה שהתרחש במקום בתקופת השואה. זר שלא היה במקום לא יעלה על דעתו שבמקום פורח זה הייתה שואה. הפחד שהפרחים יטשטשו את זיכרון השואה הוא שהולם בדובר, למציאות זו הוא לא ציפה. תוצאת השיבה לאושביץ מלאת אכזבה. אכן השואה תמה אך קיימת מציאות קשה של טשטוש העבר.

הפחד/אווה פיקובה

לַגֶּטוֹ בָּא הַפַּחַד הֶחָדָשׁ וְהָאָיֹם

הַמַּגֵּפָה אֲשֵׁר פָּשְׁתָּה בֵּינֵינוּ,

הַמָּוֵת הַקּוֹצֵר בִּחֵרְמֵשׁוֹ יוֹם-יוֹם

גְּדוֹלִים וְגַם קְטַנִּים וְאֵין מִפְלָט מִמֶּנּוּ.

לֵב הָאָבוֹת הוֹלֵם בַּחֲרָדָה.

הָאֵם כָּבְשָׁה פָּנֶיהָ בְּיָדֶיהָ –

יַד טִיפוּס נוֹרָאָה חוֹנֶקֶת אֶת יַלְדָּהּ,

גּוֹזֵל הַמָּוֶת חִישׁ אֶת יְלָדֶיהָ.

אֲנִי עוֹד חַיָּה, דּוֹפֵק לִבִּי עֲדַיִן,

אַךְ חֲבֶרְתִּי כְּבָר בְּעוֹלָם אַחֵר.

אוּלַי גַּם טוֹב יוֹתֵר. לָמוּת

מֵאַיִן אֵדַע עֲכְשָׁיו מַה טוֹב מָה רַע יוֹתֵר?

לֹא, לֹא אֵלִי! – אֲנַחְנוּ עוֹד רוֹצִים לִחְיוֹת,

אַל תְּדַלֵּל כָּל-כָּךְ אֶת שׁוּרוֹתֵינוּ.

אֲנַחְנוּ עוֹד צְרִיכִים עוֹלָם אַחֵר לִבְנוֹת.

יָפֶה וְטוֹב יוֹתֵר – רַבָּה עוֹד מְלַאכְתֵּנוּ.

ציור זה, של הלגה וויסובה, נקרא “ההגעה לטרזינשטט”. הלגה נכנסה לגטו כאשר הייתה בת 12. אביה הוא שדרש ממנה “ציירי כל מה שאת רואה”.

הלגה היא ניצולת שואה וכיום בת 94

הציור מתאר את העמסתם של היהודים שחיו בגטו בנדין אל רכבות המשלוחים אל מחנה ההשמדה.

אלה ליברמן ציירה את הציור כשהייתה בת  16

במלחמת העולם השנייה נכלאה המשפחה בגטו, ועם חיסול הגטו באוגוסט 1943, שולחה למחנה אושוויץ-בירקנאו. אביה ואחיה הצעיר, לאו, נרצחו במחנה השמדה, ואילו ליברמן ואמה ניצלו בזכות כישרונה האמנותי – היא הועסקה על ידי הנאצים

       כציירת דיוקנאות. היא נפטרה בשנת 1998 כשהייתה בת 71 בערך.

אלפרד קנטור היה בן 17 כשצייר את הציור

אלפרד כותב על הציור: “נגיעה בגדר התיל משמעותה מוות מיידי, אך אנשים עדיין

    חלקו פיסת לחם, חיוך, דמעה…”

התערוכה והתוכנית החינוכית “זיכרונות בצבע מן האפלה- עדות מצויירת” מבוססות על ספרו של אלפרד קנטור. הספר הוא עדות מצוירת פרי מאמציו של האמן לשמר את שקרה לו ולשותפיו לגורל בתקופת השואה. קנטור שמר עת אסופת הציורים ואותה התכוון לחלוק רק עם בני משפחתו. לאחר מאמצי שכנוע הסכים בשנת 1971 להוציאם לאור כספר.

היכולת לצייר היתה בידיו של קנטור כלי שרידה רב עוצמה שהציל את חייו. הציור השיב לו תחושה של שליטה בחייו.

ציור נוסף של אלה ליברמן המתאר חייל ס.ס. קורע ילד מידיה של אימו. הכיתוב בגרמנית מיתרגם ל-“תני את הילד!”.

יהודה בקון בן 16

ציור זה הוא דיוקן אביו של יהודה, אשר נרצח בתאי הגזים וגופתו נשרפה.

בשנת 1943 גורש בקון לאושוויץ ושהה שישה חודשים בבירקנאו. בקון הועסק ב”קומנדו עגלות” (Rollwagenkommando), קבוצות נערים שעסקו בסבלות במחנה, ובמסגרת תפקיד זה הייתה לו גישה לאזורים השונים של המחנה. נשלח

בצעדת מוות למחנה מאוטהאוזן, וממנו שוחרר.

מתגורר בירושלים, בן 94