by amit baruch
Artwork: עמית ברוך
Copyright © 2023
טיוטה
Copyright © 2023
פרק ראשון
נקודת מבט- ג’ו
“ג’ו! ג’ו! תתעוררי!”
“עוד חמש דקות…”
“השעה עכשיו שמונה ורבע!”
“מה?!”
אוי לא. היום זה הראשון לספטמבר, היום הראשון האחרון שלי בתיכון, ואני כבר מאחרת.
“כולן לקום!” קראתי אל שלושת האחיות שלי: ג’סיקה, (כולנו קוראות לה ג’ס) לונה ולילי.
גרנו ארבעתנו בדירה קטנה שכוללת חדר שינה אחד, חדר מקלחת ומטבח. אנחנו ישנות כולנו באותו חדר. ההורים שלנו טסו לניו יורק לפני שנה. הם אמרו לי להגיד לבנות שהם בחופשה, אבל הם בעצם עברו לגור שם בגלל העבודה של אבא. הוא קיבל הצעה למשרה טובה מאוד עם שכר גבוה בארצות הברית. מצבנו הכלכלי לא היה טוב בכלל לכן הוא היה חייב לקחת אותה. הוא ואמא עברו לגור
בניו יורק לזמן לא מוגדר.
אמא שולחת לי בדואר כסף כל חודש, אבל זה לא מספיק בשביל לפרנס ארבע בנות, אז התחלתי לעבוד בבית קפה בשעות הצהריים עד הערב. אני אוהבת לעבוד שם.
קפצתי מהמיטה, זרקתי על עצמי את בגדי התיכון והלכתי להכין כריכים לכולן.
“קדימה! אנחנו נפספס את ההסעה!” קראתי.
כעבור חמש דקות גמרתי להכין את הכריכים. ג’ס ולונה חיכו לי מוכנות ליד הדלת.
“קחו את הכריכים שלכן וצאו. אני הולכת לצחצח שיניים.”
הלכתי אל חדר המקלחת ובדרך מצאתי את לילי במיטה.
“לילי! עוד לא קמת?! קדימה, אנחנו מאחרות!”
“אוף, בסדר. אני קמה..” היא אמרה.
כעבור שלוש דקות אני ולילי יצאנו מהדירה.
“איזה יופי. פספסנו את ההסעה.”
“מה נעשה?” שאלה לילי.
“בואי. אני אסיע אותנו.”
אמא השאירה לי את המכונית שלה לפני שהם עזבו.
כעבור רבע שעה הגענו.
הורדתי את לילי בבית ספר היסודי (היא בכיתה ו’) והמשכתי לנסוע למבנה של התיכון. חניתי ויצאתי מהרכב.
הלימודים מתחילים בשעה שמונה וחצי. עכשיו רבע לתשע. איחרתי ברבע שעה. לעזאזל. אדית הולכת להרוג אותי.
רצתי לכיתה ונכנסתי. כל העיניים היו עליי.
“טוב שנזכרת להגיע. מה התירוץ שלך?” שאלה אותי אדית.
“סליחה על האיחור.” אמרתי.
“תתיישבי במקום פנוי.”
הלכתי והתיישבתי ליד אנבת’, החברה הכי טובה שלי.
“השעון המעורר לא צלצל?”
“כרגיל.” אמרתי.
הצלצול נשמע.
“השיעור נגמר. לא לשכוח להביא את שיעורי הבית בשיעור הבא.
בעוד שבוע יהיה מבחן על החומר שלמדנו.”
סוף סוף, אחרי שלוש שעות מעיקות של אלגברה יצאנו להפסקת צהריים.
אני ואנבת’ מיהרנו בשביל לתפוס את השולחן שלנו. אנחנו אוכלות שם מאז כיתה י’. כשהגענו, ראיתי את ג’ס בקפיטריה. היא בכיתה י’.
“ג’ס, רוצה לבוא לאכול איתנו?”
“אוקי.”
“אז, איזה שיעורים היו לך?” שאלתי אותה.
“שעתיים ערבית ושעה פיזיקה.” אמרה.
כעבור חצי שעה, כשנשמע הצלצול התחלנו ללכת חזרה לכיוון הכיתה.
פתאום, הטלפון שלי צלצל וראיתי שזאת שיחה מלונה.
“לכו לכיתה, אני אגיע עוד מעט” אמרתי.
עניתי לטלפון.
“היי לונה, מה קורה?”
“ג’ו! בואי מהר!”
“מה קרה?”
“לילי. אני לא יודעת מה קרה לה. היא פשוט.. פשוט… התעלפה.”
הרגשתי סחרחורת.
“אני באה.” אמרתי, מנסה לשמור על קור רוח.
פתחתי בריצה לכיוון החניה של התיכון.
“ג’ו! בואי לכאן מיד!” שמעתי את המורה קוראת לי מכיוון הכיתה. לא עצרתי לרגע. יצאתי בריצה מהתיכון והגעתי אל המכונית. כעבור שתי דקות הגעתי לבית ספר היסודי, עצרתי, חניתי ויצאתי בריצה אל הכניסה, עד שהגעתי לאזור שכבת ו’ ושם ראיתי את לילי, יושבת על הרצפה חיוורת ואת לונה קורעת לצידה.
“לילי! את בסדר?”
“היא התעוררה לפני דקה בערך. נתתי לה לשתות מים.” אמרה לונה.
“איך זה קרה?” שאלתי.
“אני לא יודעת, ג’ו. כל מה שאני זוכרת זה שהלכתי לשירותים של הבנות ואז פשוט התעלפתי.” אמרה לילי.
“את מרגישה בסדר?”
“קצת כואב לי הראש ויש לי סחרחורת.”
“בואי, נחזור הביתה. לונה, את יכולה לבוא איתנו אם את רוצה, אני אסביר למורה שלך.”
“את בטוחה, ג’ו? גם לך נשאר עוד יותר מחצי יום, וזה הראשון לספטמבר, היום הראשון האחרון שלך.” אמרה לונה.
“זה בסדר. גם ככה היום שלי נהרס. חכו לי פה, אני מודיעה למורות שלכן שהלכתן.”
התחלתי ללכת לכיוון הכיתה של לילי עד שראיתי צל של מישהו שמתחבא בפתח של השירותים של הבנות.
“הי, אתה! אסור לך להיכנס לכאן, לך מכאן לפני שאני אתלונן עליך.” קראתי אליו.
הוא נראה לי קצת מוכר, אבל אני לא יכולה לראות את הפנים שלו כי הן מכוסות בכובע שחור.
הוא הסתכל עליי, נעץ בי מבט ומיד הבנתי מי זה.
“כריסטופר?”
פרק שני
נקודת מבט- לילי
היום התחיל ברגל שמאל, אך לא ידעתי עד לאן הוא ידרדר.
הכל התחיל בלילה, השלושים לאוגוסט. היה לי סיוט נוראי.
הייתי במסדרון אפל (לא זיהיתי את המקום) ושמעתי קול של בחור מתוך חדר שבקצהו.
“את בטוחה שאת יודעת מה לעשות?”
“כן,” נשמע קול של נערה “אני לא אאכזב אותך, אבא.”
“כדאי מאוד שלא. הילדות האלה חשובות מאוד בשביל שהתכנית שלי תצליח. אם תפשלי עוד פעם אחת, אני מבטיח לך, התוצאות לא יהיו נעימות. עכשיו צאי לדרך, אני מצפה לראות אותך עם מבוקשי בעוד יומיים מהיום.”
“כן אבא.” אמרה הנערה והתחילה לצעוד לכיוון המסדרון.
פתאום ראיתי אותה. היה לה שיער אדום ולבשה בגדים שחורים. היא נראתה כמו הבנות המופרעות האלה מהבית ספר שלי.
ואז היא ראתה אותי.
עיניה תקעו בי מבט וחיוך החל להתפרס על השפתיים שלה.
היא התחילה להתקרב אליי. ניסיתי לסוג לאחור אך לא יכולתי. היה קיר מאחוריי. לבסוף היא תפסה אותי ביד וניסתה למשוך אותי. מגעה היה קר. היא השליחה בי זרמי קור בכל הגוף. היא משכה אותי לעבר גרם מדרגות חשוך. ניסיתי לצרוח ולהשתחרר אבל היא חסמה לי את הפה עם היד שלה ולא נתנה לי להשתחרר. היא הורידה אותי בגרם המדרגות עד שהגענו לחדר ריק בלי שום אור. היא קשרה לי את הידיים בשלשלאות לרצפה. התחלתי לבכות.
“מי את ומה את רוצה ממני?!” צרחתי.
“שקט, מותק. אני לא רוצה לחסום לך את הפה.” היא אמרה בקול קריר.
היא התחילה ללכת לכיוון דלת היציאה.
“אל תשאירי אותי כאן!” התחננתי אליה אבל היא לא הקשיבה לי. היא יצאה מהחדר ונעלה את הדלת ואני נשארתי קשורה בחושך מוחלט.
התעוררתי בבהלה במיטה שלי. בהתחלה הייתי בטוחה שאני עדיין באותו חדר אבל אז הבנתי שאני במיטה בבית שלנו עם האחיות שלי.
הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה ארבע לפנות בוקר. כל האחיות שלי ישנו.
הלכתי לחדר השירותים בשביל לשטוף פנים.
לא הפסקתי לחשוב על החלום. הוא נראה לי כל כך מציאותי.
חזרתי למיטה וניסיתי להירדם. כעבור חצי שעה, כשהבנתי שאני לא אצליח להירדם שוב לקחתי פנס ואת ספר המתמטיקה שלי. נזכרתי שלא עשיתי שיעורי בית.
השעון המעורר צלצל.
התעוררתי בבהלה (שוב) במיטה שלי. כנראה שנרדמתי בזמן שהכנתי שיעורי בית. כיביתי את השעון שכיוון על שעה שבע בבוקר. ג’ו אף פעם לא מתעוררת מהשעון המעורר. יכולתי להעיר אותה בשביל שנתארגן אבל החלטתי לא להעיר אף אחת בתקווה שהן יתעוררו בשעה עשר וכבר לא נצטרך ללכת לבית ספר.
נשכבתי במיטה ונזכרתי בחלום שהיה לי בלילה. אני חייבת להבין אותו. לא נראה לי שזה היה סתם סיוט. אני ממש הרגשתי את הנוכחות של הנערה ההיא לידי. הכל הרגיש ממש מציאותי. אבל זה לא הגיוני שזה קרה באמת. ישנתי כל הזמן במיטה שלי.
כעבור רבע שעה של מחשבה נרדמתי.
התעוררתי לשמע הקריאות של לונה, שמנסות להעיר את ג’ו. אוף. לא רציתי ללכת לבית ספר. אני שונאת את הראשון לספטמבר.
אחרי שג’ו התעוררה צעקה לכולנו להתעורר ולהלכה למטבח בזמן שלונה וקייט מתחילות להתלבש בשיא המהירות. נשארתי במיטה. קיוויתי שהן לא ישימו לב ואני אשאר בבית. אולי יהיה לי שקט ואוכל להבין את הסיוט שהיה לי בלילה.
כעבור עשר דקות לונה וג’ס הלכו לבית ספר. התכנית שלי עבדה מעולה עד שג’ו ראתה אותי במיטה והקימה אותי. התחלתי להתארגן והיא הסיעה אותי לבית ספר. היא הורידה אותי בבית ספר והלכתי לכיתה שלי. נכנסתי לכיתה והמורה הסתכלה עליי במבט מיואש. היא כבר רגילה לאיחורים שלי.
“קיוויתי שהשנה זה יהיה שונה, לילי. קדימה, שבי ליד ברנדון.” היא אמרה.
ברנדון הוא הילד הכי חנון בכיתה. הוא כזה שקט שאף אחד לא שם לב אליו. אף פעם לא חיבבתי אותו. הוא לא מדבר עם אף אחד.
כעבור שעה של מתמטיקה (בסוף לא עשיתי שיעורים בבית כי נרדמתי אז קיבלתי עונש מעצבן לכתוב חיבור באורך חמש עשרה שורות על שקדנות ודרך ארץ.) הייתי חייבת ללכת לשירותים בשביל להתאוורר. אני שונאת לשבת בכיתה מחניקה כל כך הרבה זמן. אחרי שגמרתי ובאתי לשטוף ידיים ראיתי גבר שנכנס לשירותים של הבנות.
“זה השירותים של הבנות! אסור לך להיכנס לכאן.” אמרתי לו.
“אני לא חושב,” אמר.
“תגידי ילדה, באיזה כיתה את?”
“ו’3. אני באמת חושבת שאתה חייב ללכת מכאן. לא כדאי לך שיתפסו אותך.”
“ויש לך אחיות?” שאל, מתעלם ממה שאמרתי.
“כן. עכשיו תסלח לי, אני חוזרת לכיתה. אסור לי שיתפסו אותי עם גבר בשירותים של הבנות.” אמרתי והלכתי ליציאה.
הוא חסם את המעבר בגופו, לא נתן לי לעבור.
“טוב מה הקטע?! תן לי לעבור!”
“רק תעני לי על עוד שאלה אחת.”
“לא תודה.” אמרתי.
“אני לא חושב שיש לך ברירה. אם את רוצה לצאת מכאן בקרוב כדאי לך מאוד לענות לי על השאלה!” הוא התחיל להרים את קולו.
“בסדר, בסדר. מה אתה רוצה?”
“כמה אחיות יש לך?” שאל ואני בשוק.
“זה מה שרצית לשאול אותי? כמה אחיות יש לי?” שאלתי, מנסה להחניק את צחוקי.
“אני מחכה לתשובה.”
“שלוש. יש לי שלוש אחיות. עכשיו אתה יכול לזוז?”
חיוך התחיל להתפשט על פניו.
“מצוין. רגע לפני שאת הולכת, אני אשמח אם תעזרי לי במשהו.”
“לא תודה. להתראות.”
הוא אחז בזרועי ולא נתן לי ללכת.
“זאת לא הייתה שאלה.” אמר.
התחלתי להיות מסוחררת ולראות מטושטש. מה קורה פה?
הרגשתי שאני מאבדת שיווי משקל.
“לילה טוב.” אמר והסתלק.
עיניי חשכו ואיבדתי את ההכרה.
פרק שלישי
נקודת מבט- ג’ו
“כריסטופר?”
עיניו ננעצו בי. כעבור דקה שפשוט הסתכלנו בעיניים אחד של השנייה, הוא הסתובב והתחיל לסגת.
“כריס! תחזור הנה!” קראתי והתחלתי לרדוף אחריו.
רצתי עד שהוא פנה למקום שלא הכרתי בבית ספר. פניתי אחריו וראיתי מקום ללא מוצא. חייכתי.
“הא! אין לך לאן ללכת עכשיו.” אמרתי מחייכת חיוך ניצחון.
אבל כשהגעתי לאותו מקום לא ראיתי אותו. הוא נעלם.
איך זה ייתכן? חשבתי לעצמי. הרגע ראיתי אותו. לא יכול להיות שדמיינתי.
“ג’ו! הנה את! למה רצת ככה, כאילו מישהו רודף אחריך?” שמעתי את לונה צועקת לי מאחוריי.
“חשבתי שראיתי משהו.. לא משנה. בואי נלך.”
“אוקי.” היא אמרה ושתינו התחלנו ללכת חזרה.
העפתי עוד מבט אחד מאחור. איך זה יכול להיות שהוא פשוט נעלם?
כעבור שעה כבר היינו שלושתנו (אני, לילי ולונה) בבית. ג’ס נשארה בבית ספר. היא תחזור רק בעוד שעתיים.
נשכבתי במיטה וחשבתי על המקרה היום עם כריסטופר. אני בטוחה שלא דמיינתי. הוא באמת היה שם ואז נעלם. החלטתי לא לחשוב על זה וללכת לישון. אמנם זה רק צהריים אבל אני ממש עייפה. הלכתי לישון ממש מאוחר אתמול בלילה.
“תעזבי אותי!” שמעתי קול צרחה. התעוררתי בבהלה במיטה. הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה היא חמש וחצי אחר הצהריים. איך זה יכול להיות שישנתי כל כך הרבה זמן?
“ג’ס, די! תני לי לראות מה קרה לך!” שמעתי את קולה של לונה.
קפצתי במהירות מהמיטה בשביל לראות מה קרה. הגעתי למטבח וראיתי את לונה מנסה להגיע ליד של ג’ס, ואת ג’ס צורחת עליה.
“מה קורה פה?!” צעקתי בשביל להסב את תשומת ליבן.
לונה מיד התרחקה מג’ס והסתכלה עליי.
“היא מנסה להרוג אותי!” קראה ג’ס.
“אני לא מנסה להרוג אותך! את פצועה ולא נותנת לי לראות מה קרה לך.” אמרה לונה.
“מה קרה, ג’ס?” שאלתי.
“כלום. אני בסדר. תעזבו אותי!” אמרה והלכה לכיוון דלת הכניסה.
“לאן את חושבת שאת הולכת? את לא זזה מפה לפני שאת אומרת לי מה קרה לך.” אמרתי.
“נמאס לי! את תמיד חושבת שזה שאת יותר גדולה ממני זה אומר שאת אחראית עליי! חבר שלי לוקח אותי למסיבה עם החברים שלו. אני לא צריכה את הרשות שלך!” צעקה עליי ופתחה את הדלת במטרה לצאת.
תפסתי אותה בשביל לא לתת לה ללכת.
“את לא מדברת אליי ככה! אבא ואמא השאירו אותי אחראית עד שהם יחזרו!”
“אבל הם לא יחזרו! תתמודדי עם זה!”
“מה?! על מה את מדברת?” התפרצה לונה לשיחה.
“ג’ס, תקשיבי ותקשיבי לי טוב! את לא הולכת לשום מקום! את תישארי כאן, תכיני ארוחת ערב, תעשי שיעורי בית ותלכי לישון!” צעקתי עליה.
“אני שונאת אותך! את חושבת שאת אמא אבל את לא!” צעקה, פתחה את הדלת לרווחה ורצה החוצה.
“אבא ואמא לא יחזרו?” שאלה אותי לונה עם דמעות בעיניים.
“לונה, ברור שהם יחזרו. אל תתייחסי למה שהיא אמרה.” אמרתי וחזרתי למטבח כדי להכין ארוחת ערב. הכנתי לשלושתנו טוסטים וסלט. אנחנו מאוד אוהבות אוכל של ארוחת בוקר. אחרי שאכלנו נשכבתי במיטה בשביל לעשות שיעורי בית עליה. כעבור שעתיים גמרתי. הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה כבר אחת עשרה וחצי בלילה. פתחתי את הטלפון וכתבתי לג’ס הודעה.
את/ה: עד אחד את בבית
ג’ס: את לא מחליטה עליי. אני אבוא מתי שבא לי
את/ה: ג’ס, יש מחר בית ספר. אל תתני לי לבוא אלייך ולקחת אותך.
ג’ס: את לא תעזי לבוא
את/ה: נסי אותי
ג’ס: אני שונאת אותך
את/ה: שתינו יודעות שזה לא נכון
ג’ס: את לא יודעת עליי כלום
את/ה: עד אחד את בבית, אל תתני לי לקום ולראות שאת לא כאן. לילה טוב.
כתבתי לה וזרקתי את הטלפון באנחה על המיטה. מאז שאבא ואמא נסעו היא לא משתפת אותי בכלום. פעם היינו חברות טובות. אני חייבת לברר מה קרה לה.
ובמחשבה זאת נרדמתי.
פרק רביעי
נקודת מבט- ג’ו
התעוררתי לשמע השעון המעורר שהצביע על שש בבוקר. החלטתי לקום מוקדם היום בשביל לצאת לריצה.
קמתי מהמיטה והלכתי לצחצח שיניים.
כשחזרתי לחדר השינה ראיתי את לונה ולילי ישנות בשלווה במיטה שלהן. הסתכלתי על מיטתה של ג’ס וראיתי שהיא ריקה. יכול להיות שהיא כבר קמה? ניגשתי לארון והוצאתי בגדי ספורט, טייץ בצבע ירוק זית וחזיית ספורט תואמת. ענדתי את השעון שלי, לקחתי אזניות ויצאתי מהבית, קודם בודקת אם ג’ס נמצאת. אחרי שהבנתי שג’ס לא נמצאת, פתחתי את הטלפון שלי וכתבתי לה.
את/ה: איפה את?
אני מניחה שהיא הלכה לבית ספר בשביל לקחת את הספרים שלה, אבל בשעה כזאת?
הלכתי אל השדרה שנמצאת ליד הבית שלנו והתחלתי לעשות מתיחות.
כעבור חמש דקות התחלתי לרוץ.
הסתכלתי בשעון שלי וראיתי שרצתי שלושה קילומטרים. השעה הייתה כבר שבע, אז הבנתי שאני צריכה להתחיל ללכת לכיוון הבית בשביל להתארגן לבית ספר ולהעיר את הבנות. פתחתי את הטלפון שלי וראיתי שג’ס עדיין לא ענתה להודעה שלי. התחלתי לדאוג. התקשרתי אליה והמשיבון ענה, אז השארתי הודעה.
“ג’ס, איפה את? אני דואגת. תקשיבי, אני יודעת שאת כועסת עליי אבל בסופו של דבר אני רק רוצה שתהיי מאושרת, אבל גם שתלכי ללמוד. את עדיין לא מבינה עד כמה זה חשוב עבורך. בבקשה, תחזרי הביתה.”
כעבור רבע שעה הגעתי הביתה וראיתי שג’ס עדיין לא ראתה את ההודעות שלי. התחלתי להילחץ. אוקי תחשבי, אמרתי לעצמי. היא אמרה שהחבר שלה לוקח אותה למסיבה, אז אני רק צריכה ללכת אליו הביתה ולשאול אותו אם הוא יודע איפה היא. נכנסתי לבית והערתי את לונה ולילי.
“בנות קומו, הגיע הזמן להתארגן לבית ספר. אני הולכת רגע, יכול להיות שאני לא אחזור בזמן. אל תפספסו את ההסעה, בסדר?”
“הכל בסדר?” שאלה אותי לונה.
“אני חייבת ללכת. אל תאחרו!” אמרתי ויצאתי בריצה מהבית.
זכרתי מהעבר איפה החבר של ג’ס, גר כי פעם הסעתי אותה אליו.
נכנסתי למכונית ונסעתי.
כעבור חמש דקות נסיעה הגעתי לבית שלו. היה לו בית פרטי ענקי, עם שתי קומות. דפקתי בדלת.
לוגן פתח את הדלת. נראה היה שהוא חזר לא מזמן מהמסיבה הזאת כי הוא היה לבוש בחליפה מכופתרת לבנה וג’ינס שחור.
“ג’ו? מה את עושה פה?”
“ג’ס לא חזרה אתמול הביתה. איפה היא?!” צעקתי עליו.
“בואי, תיכנסי”
“לא! אני רוצה לדעת איפה אחותי!”
למרות מה שאמרתי, הוא הכניס אותי לבית שלו. לעזאזל, למה היא חברה של נער בתיכון? הוא גדול ממנה ביותר משלוש שנים!
“אתה מוכן לענות לי?!”
“היא רצתה לחזור הביתה מוקדם, אז הסעתי אותה לתחנת אוטובוס וחזרתי למסיבה. הייתי בטוח שהיא הגיעה.”
“תגיד לי אתה משוגע?! השארת אותה לבד בשעה מאוחרת בלילה במקום שהיא לא מכירה?!”
“תירגעי, אני בטוח שהיא בסדר.” אמר והתקרב אליי.
“אל תגיד לי להירגע! יכול להיות שקרה לה משהו! איך לא אכפת לך?!”
לפני ששמתי לב, הוא הצמיד את שפתיו לשלי.
מיהרתי ונתתי לו סטירה.
“אאוץ’…”
“מה לעזאזל אתה עושה?! יש לך חברה! היא אוהבת אותך!”
“ג’ס בסדר, אבל אני חשבתי שאני יכול להשיג משהו יותר טוב.”
“חתיכת מטומטם! תתרחק ממני ומאחותי!” ומיהרתי בריצה למכונית.
ג’ס, איפה את?
פרק חמישי
נקודת מבט- ג’ס
צלצול בית הספר נשמע.
מיהרתי לארוז את התיק שלי ויצאתי מבית הספר.
האחד לספטמבר. היום השנוא עליי בשנה.
התחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס בשביל לתפוס את ההסעה הביתה, עד שראיתי את אשלי עומדת ומחכה. ברגע שראתה אותי, התחילה להתקרב אליי.
“אז, ג’ס. את בטח מאושרת מעצמך” אמרה בקול לגלגני.
“מה את רוצה?” שאלתי אותה בכעס.
אשלי היא הילדה, ליתר דיוק, הכלבה הכי מקובלת בשכבה.
“ראיתי שאת עושה עיניים לג’ייסון.”
וג’ייסון, כמובן הילד הכי מקובל בשכבה. כל הבנות מאוהבות בו ומחכות שהוא יזמין אותן לצאת. כל פעם כשהוא עובר במסדרון כולן מתנפלות עליו ואומרות דברים כמו “איזה חתיך אתה ג’ייסון!”
“תזמין אותי לדייט ג’ייסון!”
אשלי כמובן מאוהבת בו. היא חושבת שהם מתאימים כי שניהם הכי מקובלים והם
יהיו מלך ומלכת הנשף.
“אני לא עושה שום עיניים לג’ייסון, תירגעי.” אמרתי וניסיתי לעקוף אותה. היא לא נתנה לי.
“תתרחקי ממנו.”
“אני אעשה מה שבא לי.” דחפתי אותה קלות בשביל לעבור. היא תפסה לי את היד.
“מה נסגר איתך, לעזאזל?!” צעקתי. היא התחילה לעלות לי על העצבים.
“תיזהרי ממני! ג’ייסון שלי!” צרחה עליי.
“יואו חתיכת פרנואידית, אני לא אחזור על זה, אני אעשה אך ורק מה שבא לי!”
היא הרימה את ידה וסטרה לי בכל הכוח. התנפלתי עליה וריתקתי אותה לרצפה ואגרופיי חבטו בפרצופה בכל הכוח. אשלי צרחה.
אנשים התחילו להסתכל עלינו. בזמן שאני ממשיכה להכות את אשלי, שני נערים באו אלינו בשביל להפריד ביננו. הרגשתי זרועות מושכות אותי. ניסיתי להתנגד אבל לא יכולתי. הוא היה חזק מידי.
“מה נסגר איתך? תירגעי.” שמעתי את הנער אומר לי.
הנער השני בא אל אשלי בשביל לעזור לה לקום מהרצפה ולראות עד כמה
חמורות המכות שקיבלה ממני.
“ג’ייסון! ראית מה היא עשתה לי?! כואב לי כל כך…” אמרה אשלי בקול מעורר רחמים.
הסתובבתי אל הנער שאחז בי וראיתי שזה ג’ואי, החבר הכי טוב של ג’ייסון.
“היי” אמר.
“תעזוב אותי!” אמרתי בכעס.
“כרצונך” אמר והרים את ידיו, כחף מפשע.
הרמתי את התיק שלי, שנפל לרצפה.
“את פצועה,” אמר לי רגע לפני שהלכתי. “ביד.”
הסתכלתי על ידי וראיתי שזולג ממנה דם. אשלי כנראה תפסה את ידי חזקה והכניסה את ציפורניה המטופחות אל העור שלי.
“אני בסדר.” אמרתי ועליתי לאוטובוס. הוא עלה אחריי.
“את חייבת לחבוש את זה, יש לי תיק עזרה ראשונה.”
“אמרתי שאני בסדר!”
“זאת לא אשמתך, את יודעת. אשלי הזאת היא חתיכת כלבה רצינית.”
הסתובבתי אליו. רק עכשיו הבחנתי במראה שלו. הוא היה בלונדיני עם עיניים ירוקות, לבש סוודר של הרווארד. רגע. הרווארד?
“התקבלתי,” אמר, כאילו קורא את מחשבותיי. “אני מתחיל בינואר.”
חייכתי. נזכרתי שפעם למדנו יחד למבחן בכיתה ו’ והוא אמר לי שהוא חולם ללמוד שם.
“כל הכבוד.” אמרתי. הוא חייך.
“רגע, למה עלית לאוטובוס? הוא נוסע לפרובינסטאון. אתה גר בטרורו, זה רחוק מאוד.”
“את שוכחת משהו,” אמר, מחייך. “לאוטובוסים יש תחנות.”
סומק התפשט על פניי. ברור שיש תחנות באוטובוסים, איזו טיפשה אני.
“אה, רציתי לשאול אותך משהו, את באה למסיבה במועדון היום?”
“מסיבה?”
“כן. חוגגים את זה שסיימנו את הבגרות במתמטיקה היום. כדאי לך לבוא, שמעתי שלוגן בא, הוא החבר שלך, לא?”
“תודה, אבל אני לא חושבת שאבוא.”
“אה. אוקי.” אמר בטון מאוכזב.
כעבור רבע שעה הטלפון שלי צלצל.
פתחתי אותו וראיתי שלוגן שלח לי הודעה.
לוגן: היי, אלופה
שמעת שיש מסיבה היום בערב?
מה דעתך שאבוא לאסוף אותך וניסע יחד?
נ”ב: תתלבשי יפה
סומק עלה על לחיי.
את/ה: מתי אתה בא?
לוגן: בשמונה אצלך
דלתות האוטובוס נפתחו. הגענו לפרובינסטאון.
לקחתי את התיק שלי וקמתי מהמושב.
“ביי ג’ס” אמר ג’ואי מאחוריי. הסתובבתי אליו.
“ביי ג’ואי, ורק שתדע ששיניתי את דעתי.”
הוא חייך.
“ניפגש שם.”
ירדתי מהאוטובוס והלכתי לכיוון הבית שלנו.
אחרי חמש דקות הגעתי ונכנסתי.
לונה ישבה על כורסא בסלון הקטן שלנו.
“היי לונה” אמרתי.
” היי, מה קרה ליד שלך?”
שיט. שכחתי שאני עדיין מדממת. הסתרתי את ידי מאחורי גבי.
“כלום.”
“את מדממת.”
“סתם קיבלתי מכה קטנה.”
“כן, בטח.”
“זה כלום, לונה. עזבי את זה.”
“תני לי לראות.”
“לא!” בלי ששמתי לב הרמתי את קולי. לונה נרתעה.
“הלכת מכות עם מישהו, נכון?”
הילדה הזאת חכמה מידי.
“מה? ממש לא!”
“אז תני לי לראות!”
“לא בא לי!”
היא קפצה מהכורסא וניסתה להוציא את היד שלי ממאחורי גבי.
“תעזבי אותי!” צעקתי עליה.
“ג’ס, די! תני לי לראות מה קרה לך!” צעקה עליי בחזרה.
בזמן שאני מנסה לדחוף אותה מעליי, ג’ו באה לסלון.
“מה קורה פה?!” צעקה ג’ו.
לונה מיד התרחקה ממני והסתכלה עליה.
“היא מנסה להרוג אותי!” צעקתי.
“אני לא מנסה להרוג אותך! את פצועה ולא נותנת לי לראות מה קרה לך.” אמרה לונה.
“מה קרה, ג’ס?” שאלה אותי לונה.
יואו מה הקטע?! למה הן לא מבינות שזה לא עניינן?
“כלום. אני בסדר. תעזבו אותי!” אמרתי והלכה לכיוון דלת הכניסה, במטרה להתרחק מהן.
“לאן את חושבת שאת הולכת? את לא זזה מפה לפני שאת אומרת לי מה קרה לך.” אמרה לי.
בשלב הזה כבר התחלתי להתעצבן עליה.
“נמאס לי! את תמיד חושבת שזה שאת יותר גדולה ממני זה אומר שאת אחראית עליי! חבר שלי לוקח אותי למסיבה עם החברים שלו. אני לא צריכה את הרשות שלך!” צעקתי עליה ופתחתי את הדלת.
ג’ו תפסה אותי בשביל לא לתת לי ללכת.
“את לא מדברת אליי ככה! אבא ואמא השאירו אותי אחראית עד שהם יחזרו!” צעקה עליי.
“אבל הם לא יחזרו! תתמודדי עם זה!”
“מה?! על מה את מדברת?” התפרצה לונה לשיחה.
“ג’ס, תקשיבי ותקשיבי לי טוב! את לא הולכת לשום מקום! את תישארי כאן, תכיני ארוחת ערב, תעשי שיעורי בית ותלכי לישון!” צעקה עליי חזרה.
יואו מתי היא תבין שהיא לא אחראית עליי?
“אני שונאת אותך! את חושבת שאת אמא אבל את לא!” צעקתי, ורצתי החוצה.
רק רציתי להתרחק מהן.
אחרי חמש דקות, כשהגעתי לסמטה נזכרתי שאני צריכה שמלה למסיבה.
לעזאזל. אם אני אחזור, ג’ו לא תיתן לי לצאת. מה לעשות? אני לא הולכת לוותר על המסיבה, אבל אני לא יכולה להגיע בחולצת בית ספר וג’ינס. אין מצב.
פתחתי את הטלפון שלי והתקשרתי לאריקה, החברה הכי טובה שלי.
“הלו?” אמרה.
“אריקה, היי! את הולכת היום למסיבה?”
“ברור! שמעתי שהולך להיות משוגע!”
“יופי, רוצה שנלך ביחד ונקנה לנו שמלות? אין לי משהו מתאים.”
“מגניב! אני באה עכשיו, ניפגש בסמטה שלנו?”
כשאני ואריקה היינו קטנות שיחקנו כל יום אחר הצהריים בסמטה הזאת, אז החלטנו לקרוא לה “הסמטה שלנו”.
“סבבה. מחכה לך.”
“ביי.”
פרק שישי
נקודת מבט- ג’ס
בשעה שבע וחצי, אחרי שאני ואריקה חזרנו מהקניון הלכנו לבית שלה בשביל להתארגן. מהר החלפנו לשמלות החדשות שקנינו והתחלנו להתאפר.
אחרי שגמרנו, פתחתי את הטלפון וכתבתי ללוגן הודעה.
את/ה: היי, אני אצל אריקה. היא יכולה להצטרף אלינו?
לוגן: כן. לנסוע לבית שלה?
את/ה: כן.
כעבור חמש דקות לוגן הגיע. יצאנו מהבית של אריקה ונכנסנו למכונית.
“היי בייב” אמרתי והתיישבתי לידו.
“היי יפיפייה” אמר ורכן לנשק את שפתיי.
אריקה נכנסה למושב האחורי והתחלנו לנסוע.
הגענו לאחר חצי שעה.
מלפנינו ניצב מועדון ענקי עם תאורה מהממת.
יצאנו מהמכונית ונכנסנו.
מצד ימין היה בר ומשמאלנו הייתה רחבת ריקודים. אריקה מיד תפסה אותי ומשכה אותי לכיוון הבר. לוגן בא אחרינו.
“תן לשתינו שוט של ג’ין” אמרה אריקה לברמן.
“בירה בשבילי” אמר לוגן.
הברמן הנהן והלך להכין לנו את המשקאות.
בעיניי קלטתי את ג’ואי. הוא ראה אותי ועשה לי שלום. חייכתי אליו.
“תראי, הנה ג’ואי! אני כבר חוזרת.” אמרה אריקה, החליקה שוט אחד לגרון שלה והלכה לכיוון ג’ואי, לרחבת הריקודים. היא תמיד הייתה דלוקה עליו.
“רוצה לרקוד?” שאל אותי לוגן והסיח אותי ממחשבותיי.
ראיתי שבקבוק הבירה שלו ריק. איך הוא כבר הספיק לשתות הכל?
שתיתי שוט אחד גם אני והלכתי איתו לרחבת הריקודים.
הטעם היבש של הג’ין הורגש בגרוני וכבר התחלתי להרגיש מסוחררת מאלכוהול.
איך השתכרתי כל כך מהר? אני עד כדי כך גרועה?
התפרענו יחד על רחבת הריקודים.
לוגן התקרב אליי עוד יותר והטה את ראשו הצידה. עצמתי את עיניי והוא נישק אותי.
הוא משך אותי מרחבת הריקודים והתחלנו להתקרב למדרגות. שיכורה מרוב אלכוהול, נתתי לו לקחת אותי איתו.
הוא התחיל להעלות אותי במדרגות והתקרבנו לחדר.
“לוגן…” לחשתי מבעד לשפתיו.
“שששש..” לחש והמשיך לנשק אותי.
הוא מצא חדר פנוי ונכנסנו אליו.
“לוגן, מה מה אתה עושה?” מלמלתי.
“שקט, יפיפייה שלי.”
“לא.. אני לא רוצה…”
“ג’ס”
“לא!”
פתחתי את דלת החדר ורצתי החוצה.
רציתי לקחת את אריקה וללכת, אבל היא רקדה עם ג’ואי בפראות על רחבת הריקודים.
לא ידעתי מה לעשות.
יצאתי החוצה מהמועדון, אבל מרוב שמיהרתי מעדתי ונפלתי על הרצפה.
“איי..”
ניסיתי לקום אך לא הצלחתי.
פתאום, התחלתי לשמוע צעדים מתקרבים אליי.
“לוגן..?” לחשתי.
הרגשתי זרועות מרימות אותי. הסתכלתי על פניו של האיש וראיתי שזה לא לוגן.
“מי… מי אתה?” מלמלתי.
“לילה טוב” לחש בקול קר וחיוך זדוני התפשט על פניו.
איבדתי את שיווי המשקל ואיבדתי את ההכרה.
פרק שביעי
נקודת מבט- ג’ס
שמעתי קולות של מכוניות.
פתחתי לאט לאט את עיניי וגיליתי שאני במושב קידמי של מכונית לא מוכרת, עם גבר זר.
הוא הסתכל עליי וחייך.
“התעוררת.”
“מי אתה ומה אתה רוצה ממני?”
הוא לא ענה.
“תענה לי!” צעקתי עליו.
“ששש.. תשמרי על נימת הקול שלך”
“אני אעשה מה שבא לי! תן לי ללכת!”
הוא חייך ושתק.
“תן לי ללכת, בבקשה. אני לא עשיתי כלום” אמרתי עם דמעות בעיניים.
“תהיי בשקט!” ציווה עליי.
“אתה לא תגיד לי מה לעשות!” המשכתי לצעוק עליו.
“או שתהיי בשקט או שאני אשתיק אותך” אמר בקול קר.
“אה כן? מה תעשה לי?”
הוא חייך. פתאום התחלתי להרגיש סחרחורת.
עיניי נעצמו ואיבדתי שוב את ההכרה.
בפעם הבאה שהתעוררתי, כבר לא הייתי במכונית.
פתחתי לאט את עיניי והסתכלתי על החדר שהייתי בו.
לא היה בחדר אף רהיט, או חלון.
החדר היה אטום לגמרי.
הסתכלתי מסביב לחפש את היציאה, משימה לא פשוטה כשאין טיפה של אור בחדר. בסופו של דבר עיניי התרגלו לחושך וראיתי דלת יציאה.
קמתי וניגשתי לדלת. לרוב הפתעתי, היא לא הייתה נעולה. כאילו מישהו רצה שאני אצא מהחדר.
היססתי, אבל לבסוף פתחתי את הדלת.
מלפניי ניצב מסדרון ארוך, חשוך ואפל.
איפה אני לעזאזל?
הלכתי לאורך המסדרון בשביל למצוא דרך יציאה.
לבסוף, כעבור לפחות שלוש דקות הליכה, המסדרון נגמר וניצבה מלפניי דלת. לא ידעתי אם לפתוח או לא, אבל לא הייתה לי אופציה אחרת. פתחתי את הדלת.
מלפניי ניצב חדר שנראה כמו חדר מעבדה ענקי, אם מלא מבחנות ומכשירים שלא ידעתי, או לא רציתי לדעת מה הם.
“אה, הגעת.” אמר קול והקפיץ אותי.
הסתובבתי וראיתי שהאיש שהייתי איתו במכונית נמצא מאחוריי.
“שבי, תרגישי בנוח,” אמר והחווה בידיו לעבר ספה במרכז החדר, “אני בטוח שאת רוצה לשאול אותי כמה שאלות.”
התיישבתי על הספה, והוא אחריי. הוא לקח סיגריה, הצית אותה לדחף אותה לפיו.
“מי אתה?” שאלתי.
הוא חייך. “את באמת לא מזהה אותי?”
הסתכלתי עליו, הוא באמת נראה לי קצת מוכר.
רגע אחד.. לא. אין סיכוי.
“כן, זה אני.” אמר, כאילו קורא את מחשבותיי.
“מה אתה רוצה ממני?!” צעקתי עליו.
“מה אני רוצה ממך? אני בטוח שאת יכולה לנחש.”
“אני לא אמרתי לג’ו כלום. היא לא יודעת כלום!”
“אני בטוח שלא. לא היית רוצה להפר את העסקה בינינו.”
“הייתי חייבת להרחיק אותה ממך. לא אמרתי לה את מה שעשית.”
“אם רצית לשמור על אחותך, למה לא אמרת לה? אני בטוח שהיה לך את האומץ להפר את ההסכם ביננו”
“עשיתי את מה שביקשת ממני כי ידעתי שאחותי אוהבת אותך. לא רציתי להרוס אתכם. היא הייתה מאושרת. אבל להגיד את האמת, שמחתי שהסתלקת.”
ראיתי את פניו מאדימות.
“אתה שברת את ליבה. אבל אל תדאג, יש לה חבר עכשיו והיא מאושרת!”
“אוקי זה מספיק!” הוא הרים את קולו.
“הגיע הזמן שאספר לך את התכנית שלי.”
“התכנית שלך?”
“אני אביא את שתי אחיותייך הקטנות לכאן-”
“אתה לא תיגע בהן!” צעקתי עליו.
“ואז ג’ו תסכים לכל דבר שאגיד, כשמדובר בביטחון של אחיותיה.”
“אתה מפלצת!” צרחתי עליו.
“אולי. אבל לפחות לא חסר אונים כמוך.”
השתתקתי. לא ידעתי מה להגיד.
“יש לי עבודה לעשות, לבינתיים, אני צריך לוודא שלא תפריעי לי.” אמר, עשה תנועה מוזרה עם ידו ופתאום מסביבי נבנה קיר שקוף. ניסיתי לדבר אבל לא יצא מפי שום קול.
“תירגעי,” אמרתי לעצמי. “הבנות יבואו להציל אותך.”
פרק שמיני
נקודת מבט- ג’ו
עברו דקות, שעות, וג’ס עדיין לא חזרה.
השעה ארבע אחר הצהריים, כל היום רק שכבתי במיטה וחיכיתי שג’ס תחזור.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת. הייתי לבד בבית כי לונה ולילי בבית ספר, מסיימות מאוחר.
קמתי מהמיטה וניגשתי לפתוח את הדלת. נדהמתי לראות מי עומד מולי.
“היי ג’ו” אמר לוגן.
“מה אתה עושה פה?! אמרתי לך להתרחק ממני!” צעקתי עליו.
“ג’ס כבר חזרה?”
“זה לא עניינך”
“היא חזרה?”
“לא.”
“אני מבין. מה אנחנו עושים בשביל למצוא אותה?”
“אנחנו לא עושים כלום. אני אתקשר למשטרה.”
“תני לי לעזור, ג’ו.”
“אתה באמת חושב שאחרי מה שעשית אני אתן לך להתקרב אלינו או לעזור לנו?!”
“ג’ו, אני נשבע, לא התכוונתי למה שעשיתי,” אמר, קולו נשמע שבור.
“בדיוק חזרתי מהמסיבה, הייתי שיכור. לעולם לא הייתי מתכוון לעשות דבר כזה. אני אוהב את ג’ס!”
“אני מצטערת לוגן, אני לא יכולה לבטוח בך.”
“לפחות תני לי לעזור למצוא את ג’ס.”
“בסדר. בוא נלך למצוא אותה.”
פרק תשיעי
נקודת מבט- ג’ו
אם הייתם אומרים לי שאני הולכת להיות עם החבר של אחותי לבד במשך חמש שעות הייתי צוחקת לכם בפרצוף.
אבל זה מה שקרה, כעבור שעה וחצי הגענו אל המועדון, והתחלנו לחפש את ג’ס.
“תעצרי.” אמר לוגן, והסתכל מסביב לכניסה למועדון.
“הפעם האחרונה שראיתי אותה זה כשהיא יצאה מהמועדון אחרי ש…”
הוא השתתק פתאום.
“אחרי מה?” שאלתי אותו.
“אחרי שעלינו לחדר למעלה..”
קפאתי. לא לא לא. הם לא עשו את זה.
“עשיתם מה?!” צרחתי עליו.
“שום דבר לא קרה, אני מבטיח לך.”
“אני לא מאמינה לך!”
“השתכרנו ועלינו למעלה, אבל אני נשבע לך שלא קרה כלום. ג’ס רצה החוצה.
“ואם היא לא הייתה רצה החוצה? מה אז היה קורה?”
“בואי נמשיך לחפש אותה.”
“לוגן!”
“אני לא רוצה לדבר על זה! פישלתי, אוקי? הייתי אמור לשמור עליה ועשיתי ההפך, אבל אני נשבע לך שלא קרה כלום לאחותך ושלעולם לא הייתי פוגע בה!”
“תנשמי,” אמרתי לעצמי. “לא קרה כלום.”
כעבור שתיקה ממושכת, הסתובבתי אליו.
“אני מאמינה לך,” אמרתי. “אני רק רציתי שהיא תהיה מאושרת ומוגנת. נכשלתי. היא איננה. אני לא יודעת איפה היא ואם קרה לה משהו. מה אם לא נמצא אותה?”
הייתי על סף דמעות.
Published: Nov 13, 2023
Latest Revision: Nov 13, 2023
Ourboox Unique Identifier: OB-1515451
Copyright © 2023
Skip to content