סיפורי טיפים כיתה ב2 תשפג

חשוב לקבל כל אחד ואחד ולהתייחס לכולם כשווים כך העולם יהיה מקום טוב יותר. לא נפגע ולא נפלה

אוהבים את דינה

מגישה: אופיר בן סימון

כל הילדים שיחקו בחצר, רק דינה עמדה בצד.
חשבה דינה: אם הילדים אוהבים לשחק בלעדיי, אולי זה בגלל שאני לא טובה במשחק הזה, או אולי… בגלל שעשיתי להם משהו.
דינה הרגישה עצובה מאוד והחליטה לגשת לילדים ולשאול האם היא יכולה להצטרף למשחק?
דינה ניגשה אל דני ואמרה לו: “האם אפשר להצטרף למשחק שלכם?”
דני אמר לה:” את גרועה במשחק ואנחנו לא רוצים להפסיד לכן תמשיכי לשבת בצד, כי אף אחד לא רוצה לשחק איתך.”
נועה התקרבה אליה ואמרה: “בגלל שאת לא רצית לשתף אותי במשחק אתמול בהפסקה, עכשיו גם אני לא רוצה לשתף אותך”.
דינה הייתה עצובה מאוד, ירדו לה דמעות והיא נכנסה עצובה לכיתה.
היא החליטה ללכת לבית ולספר לאימה כל מה שקרה בחצר.
לדינה היה קשה לספר לאימא שלה כי היא לא רצתה להעציב אותה אך החליטה בכל זאת לשתף אותה כי ככה למדה בבית הספר.
אמא שלה חיבקה אותה והרגיעה אותה- היא הציעה לדינה לשתף את המורה בבית הספר במה שקרה.
המורה ביררה בכיתה למה הילדים לא שיתפו את דינה והסבירה להם כמה זה חשוב לשתף חברים במשחק.
הילדים הקשיבו למורה ואמרו: “אנחנו מצטערים, טעינו. מהיום נשתף אותה בכל המשחקים שלנו. לא נפגע ולא נפלה אף אחד”.
הם ניגשו לדינה וביקשו “סליחה” חיבקו אותה ועודד אותה.

ספר את כל האמת אפילו אם היה קשה וכואבת.

 זכור יושר מביא אושר

כתב: אילעי ברוכיאן

בבית הספר הגיע זמן ההפסקה, דני יצא בריצה למגרש לשחק כדורגל עם חבריו לכיתה.

במהלך המשחק יואב דחף את דני כדי לבעוט לשער גול דני נפל על הרצפה קיבל מכה חזקה והחל לבכות, הכדור נכנס לשער יואב שמח וצעק: “יש!! שמתי גול, אנחנו מנצחים”! אבל דני אמר: “לא צודק, זה לא צודק, אתה דחפת אותי כדי לבעוט לשער”.
חבריו התאספו סביבו, הרימו אותו מהרצפה ואמרו לו: “קום דני ואנחנו רוצים לעזור לך כי יואב בכוונה דחף אותך ובעט לשער בוא נלך למורה התורנית ונספר לה”.
עודד, שהיה שופט צעק:” כולם עוצרים את המשחק”.
דני וחבריו הלכו למורה התורנית ויואב הלך אחריהם, דני סיפר לה: “נפלתי על הרצפה כי יואב הוא זה שדחף אותי  כי רציתי לשים גול. יואב לא עזר לי לקום רק חבריו הם שעזרו לי .
יואב אמר למורה התורנית: “לא נכון, הוא משקר”.
“זה כן נכון” צעקו כולם. “יואב שיקר הוא לא אמר את האמת.”

שאר הילדים שעמדו סביב יואב ודני אמרו: “יואב משקר הוא לא רוצה לקבל עונש, הוא כן דחף את דני”. המורה התורנית הסתכלה על יואב במבט כועס. יואב הבין שכולם ראו אותו דוחף את דני כדי לבעוט כדור לשער, הוא הרגיש בליבו לא נעים כי הוא שיקר והבין שצריך לספר רק את האמת ולכן ניגש לדני ואמר לו ליד כולם: “דני סליחה, אתה צודק רציתי לבעוט לשער ולכן דחפתי אותך” דני ענה לו : ” אני סולח לך! זה רק משחק בסוף חשוב מאוד שספרת את כל האמת”. הם השלימו, קרבו את הידיים זה לזה והתחבקו, יואב הציע: בואו נחזור למשחק נתחיל אותו מההתחלה”, כולם רצו למגרש בשמחה.

חשוב לקבל כל אחד ואחד ולהתייחס לכולם כשווים כך העולם יהיה מקום טוב יותר.  לא נפגע ולא נפלה.

החבר החדש

כתב: איתמר טובול

בוקר אחד, בשיעור עברית, כשישבנו בכיתה המורה אמרה לנו: “היום יש לנו ילד חדש בכיתה וקוראים לו ג’יימס”.  לפתע נכנס ילד נמוך קומה.  השיעור התחיל והבנו שהילד הוא דובר אנגלית כי המורה תרגמה לו את המשימות בכיתה.  בהפסקה אף ילד לא שיחק עם ג’יימס והוא ישב לבד בצד.                                                    כשנכנסנו לשיעור הבא, המורה שאלה את הילדים: “שיחקתם עם ג’יימס הילד החדש?” הילדים ענו “לא שיחקנו איתו” והמורה הסבירה לילדים: “חשוב לשתף כל אחד ואחד ולהתייחס לכולם כשווים”.  ואני חשבתי שהמורה צדקה.
אחרי השיעור שוב יצאנו להפסקה ואני רציתי לשחק עם ג’יימס הילד החדש, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: “האם אפשר לשחק איתך?”  ג’יימס לא ידע כל כך טוב עברית אבל נזכר איך אומרים כן וענה “כן”.   שאלתי אותו שוב: “האם אתה רוצה לשחק איתי תופסת?” ג’יימס ענה בשמחה: “כן!”     שיחקנו תופסת, אני הייתי התופס וג’ימס רץ במהירות בחצר ביה”ס וכאשר תפסתי אותו פעמון ביה”ס צלצל.  ג’יימס חשב שהסתיימו הלימודים ורצה ללכת הבייתה.  אני שראיתי אותו לא ידעתי להגיד לו באנגלית שלא הגיע סוף היום, אמרתי לו בעברית: “עדיין לא הסתיימו הלימודים” וסימנתי לו בידיים, אך עדיין ג’יימס לא הבין אותי.  פתאום דנה הלומדת בכיתה ו’, עברה לידינו ושאלה “האם אתם צריכים עזרה?” “אני צריך שמישהו יגיד לג’יימס באנגלית ללכת לכיתה, כי הוא חשב שהסתיים יום הלימודים”, אמרתי במהירות. דנה אמרה לג’יימס באנגלית: “עוד לא הסתיים יום הלימודים, תחזור לכיתה” ואכן ג’יימס חזר איתנו לכיתה.

בערב שאלתי את אמא שלי: “האם אפשר להזמין אלינו הבייתה את ג’יימס הילד החדש?”  אמא ענתה: “בוודאי”. “אמא”, הוספתי, את יודעת שאין לג’יימס חברים, כי הוא נמוך קומה ודובר אנגלית”.

“חבל”, אמרה אמא.  “ג’יימס הילד החדש בטוח מרגיש בודד, אתה ילד ממש חברותי ועושה מעשים טובים ומתייחס לכולם כשווים, אני גאה בך! יש לי מזל שיש לי ילד כזה!.

בערב אמא שלי קבעה עם אמא של ג’יימס שביום שלישי היא תאסוף את שנינו מביה”ס.
כשהגיע יום שלישי, חזרנו מביה”ס יחד ובדרך הסתכלנו על הנוף.  בביתי שיחקנו בכדורגל שולחן, דמקה וטאקי, ואכלנו יחד ארוחת ערב טעימה.

לא לוותר לעצמי, לא להתייאש – להאמין בעצמי

הדר מאמינה בעצמה

כתבה : איילה שטנגר

“אל תוותרי לעצמך ” אמרה אמא להדר.

“אבל אני לא מצליחה לקלוט איך פותרים את התרגילים” אמרה הדר בייאוש.

“כל הילדים בכיתה צוחקים עלי ואני היחידה  שלא מבינה את התרגילים! זה מכעיס ואני רוצה מאוד להצליח, אמא בבקשה תעזרי לי ללמוד”!  אמרה הדר.

אמא והדר התחילו ללמוד ביחד חשבון. בהתחלה היה להדר קשה מאוד אך היא לו ויתרה והמשיכה ללמוד ולהשקיע.

בכיתה בזמן השיעורים הדר ביקשה מנוי  : ” את יכולה בבקשה לעזור לי לפתור את התרגילים”?

“בטח, בשמחה ”  ענתה נוי.

ביום ראשון המורה הזמינה את הדר לפתור תרגיל על הלוח.

בהתחלה הדר חששה היא פחדה שהילדים יצחקו עליה , אך היא התגברה על הפחד והצליחה לפתור את התרגיל.

התלמידים בכיתה מחאו להדר כפיים וביקשו סליחה שצחקו עליה בעבר.

הדר חזרה הביתה שמחה ומאושרת וגאה על כך שהאמינה בעצמה.

ספר את כל האמת אפילו אם היא קשה וכואבת.

זכור – יושר מביא אושר

דני והפלאפון

כתב: אלון גור

בדרך  לבית הספר אבד לדני הפלאפון. דני הרגיש עצוב בגלל שהוא חשב שגנבו לו אותו וכי הוא פחד שאבא ואמא שלו יכעסו עליו- הפלאפון היה יקר והם הזהירו אותו לשמור עליו.

הוא חיפש במשך כל היום את הפלאפון בבית הספר, בחצר, בכיתה ולא מצא בשום מקום. גם החברים של דני מהכיתה עזרו לו לחפש את הפלאפון. הם ידעו שהוא היה יקר מאוד ושאם היה אובד להם משהו, דני היה עוזר להם לחפש אותו, אבל אף אחד לא הצליח למצוא את הפלאפון.

דני חזר הביתה. הוא פחד מאוד מהתגובה של אמא, שהיא תכעס, אבל הוא החליט לספר לה את האמת, אפילו אם היא קשה, ואפילו אם יענישו אותו.

“אמא, את מבטיחה שלא תתעצבני על מה שאומר לך?” אמר דני לאמא כשנכנס הביתה.

“מה קרה?”  שאלה אמא ברוגע

“אני לא מוצא את הפלאפון שלי בשום מקום. הוא כנראה הלך לי לאיבוד ולא מצאתי אותו” סיפר דני והתחיל לבכות.

אמא הרגיעה את דני ואמרה לו  – “דני, אתה ממש התבלבלת. אתה שכחת שביקשת להשאיר את הפלאפון בבית היום? הוא מחכה לך בחדר שלך”.

דני לא ענה. הוא מיד רץ לחדר שלו לחפש את הפלאפון ובאמת הוא מצא אותו ליד המיטה.

דני הפסיק לבכות והתחיל לצחוק. הוא שמח שמצא את הפלאפון ושלא איבד אותו לתמיד.

דני שמח, כי סיפר מיד לאמא את כל האמת, כי חשב שהפלאפון הלך לאיבוד אפילו אם זה היה קשה לו מאוד.

הוא ביקש מאמא רשות ללכת לשחק עם החברים. אמא הסכימה ואמרה לדני שהוא ילד אחראי מאוד, וגם כשפחד מהתגובה, עדיין סיפר לה את האמת.

דני התקשר לחברים מהפלאפון וקבע איתם לשחק בגינה – כולם שמחו שהפלאפון לא הלך לאיבוד.

לא לוותר לעצמי ולא להתייאש, להאמין בעצמי !

לא לוותר לעצמי

כתב: אלרואי אסולין

“אמא”? בכה דרור .

שוב לא שיתפו אותי במשחק כדורגל. בכיתי!

“אמא הם אומרים שאני לא טוב בכדורגל ואני לא יכול להשתתף, אז אני צריך להתאמן כל יום”.

אמא חיבקה אותי ואמרה לי: “אל תדאג, תלך לאימון כדורגל בכל יום ותלמד לשחק כדורגל טוב טוב!”

“אבל אמא, מי ילמד אותי”? שאלתי. אמא ענתה: “אבא ילמד אותך”. אמרה וניגבה לי את הדמעות.

בכל יום הלך דרור לאימון ביחד עם אביו ובמגרש אבא מסר לו את הכדור ואמר לו:

” תתפוס את הכדור ותבקיע גול”. דרור התרגש מאוד, מיהר אל הכדור והבקיע גול.

הכדור נכנס לרשת ודרור שמח מאוד וצעק “יש!! הצלחתי”.

ושוב אבא מסר לדרור את הכדור ודרור שוב הצליח להבקיע גול. אבא ניגש לחבק את דרור ואמר לו : ” אתה רואה שאתה יכול ושאתה מצליח, ככל שאתה מנסה – אתה מצליח יותר, כל הכבוד לך בן מקסים!”

כך במשך שבוע ימים דרור התאמן עם אביו במגרש ולאט לאט השתפר במשחק, דרור הרגיש מאושר, הלב שלו היה ממש שמח.

ביום שישי כשהתחילה ההפסקה דרור ניגש לחברו דני וביקש ממנו: “אפשר להצטרף אליכם ולשחק כ’דורגל?” “לא” ענה דני בחוצפה … “אבל …” התחננתי לפניו “אבל .. התאמנתי כל השבוע כדי לשחק אתכם, כדי שאהיה שחקן טוב ומצליח”.

“עם מי התאמנת” שאל דני, “עם אבא שלי, שהוא שחקן כדורגל בבית”ר ירושלים” אמר דרור וחיוך היה לו על הפנים. “וואי …” אמר דני, “תביא אותו אלינו למשחקים בבקשה”.

בהפסקה שיחק דרור עם חבריו כדורגל, הצליח להבקיע שני גולים וצעק לכולם משמחה. “אתם רואים שאני שחקן מצוין, איזה רשת, איזה גול! אני אלוף העולם!!”

כל חבריו רצו אליו וחיבקו אותו חזק. דרור אמר לעצמו:

 “מזל שלא ויתרתי לעצמי, מזל שלא התייאשתי, אני האמנתי בעצמי!”

דרור חזר הביתה שמח ומאושר.

סוף טוב, הכל טוב 😊

ספר את כל האמת אפילו אם היא קשה וכואבת.

השקר

כתבה: אריאל לוי

“המורה” צעקה הלנה כשנכנסה המורה לכיתה. “שירן נגעה לך במחשב”.

שירן נבהלה ואמרה:” לא עשיתי כלום מה אתם רוצים ממני ?” המורה ראתה שכל הילדים וצעקים ושאלה: “מה קרה?”  ילדים ששמעו אותי אומרת למורה ששירן נגעה במחשב צעקו לעברה: “כן, כן היא נגעה לך במחשב”. “שירן, למה נגעת לי במחשב החדש שלי? ” אמרה המורה בכעס . “אני לא נגעתי, הם משקרים המורה”.

“אני רושמת לך הערה ביומן” אמרה המורה.

שירן נהייתה עצובה מאוד והחלה לבכות, דמעות ירדו לה על הלחיים.

כל הילדים הסתכלו עליה וצחקו ולא התייחסו אליה.

הלינה שראתה את שירן בוכה, הרגישה לא נעים ששיקרה למורה וחשבה שעשתה מעשה לא טוב, היא לא ידעה איך לומר למורה את האמת, כי המורה הייתה כותבת לה הערה ביומן.

במשך כל השיעור, לא הצליחה ללמוד מרוב שחשבה על המעשה שעשתה וכל כמה דקות העיפה מבט לעבר שירן.

אבל שירן הניחה את ראשה על השולחן.

לפתע הרימה שירן את הראש וראתה שהלנה מסתכלת עליה וצעקה “הלנה למה את מסתכלת עליי?”. המורה אמרה “די לריב, צאו לדבר ביניכן ותשלימו.”

הלנה ושירן יצאו לדבר והלנה אמרה “שירן, סליחה ששיקרתי למורה שנגעת לה במחשב, ואני זו שאמרתי לכל הילדים לשקר למורה”.

הלנה הרגישה הרבה יותר טוב לאחר שאמרה את האמת לשירן, אפילו אם היא היתה לה קשה וכואבת.

שירן אמרה “זה בסדר אני סולחת לך”, הן נכנסו לכיתה ואמרו למורה: “השלמנו”. המורה אמרה: “אני מעריכה את זה”. והילדים שישבו בכיתה אמרו: “שירן אנחנו מצטערים” שירן אמרה “בסדר, אני סולחת לכם.”

לא לוותר לעצמי, לא להתייאש – להאמין בעצמי

לדבר בעברית

כתב: אריאל עטרי

“אל תוותרי לעצמך” אמרה אמא להדר. “אבל אני לא מצליחה לקלוט איך לדבר עברית” אמרה הדר בייאוש.

הדר הגיעה לכיתה ה’2, בבית הספר “אריאל” לאחר שעלתה לארץ ישראל מספרד, ברצלונה.

בברצלונה, למדה הדר בבית הספר בשפה הספרדית ולכן לאחר שעלתה לישראל, היא למדה עברית.

לפעמים הרגישה הדר בודדה בכיתה, כיוון שהיה לה קשה לדבר עברית עם הילדים והם לא ידעו לדבר ספרדית כמותה.

הילדים בכיתה קיבלו את הדר יפה ובסבר פנים יפות, הדר חשבה: הכיתה נחמדה ובטח יהיה לי כיף לשחק עם כל התלמידים, אני מקווה שהם יבינו אותי”. בהתחלה היה לה קשה בגלל שלא הכירה אף אחד ואת השפה העברית.

ביום הראשון כשניסתה לבקש לצאת להתפנות, היא הצביעה אך לא ידעה לבקש לצאת לשירותים, המורה שאלה אותה “מה תרצי הדר?” הדר הצביעה לכיוון הדלת, המורה הבינה שהדר רוצה לצאת מהכיתה ואשרה לה.

יום אחד היא ישבה בצד עצובה ושתי בנות מהכיתה, ירין ותהל, נגשו אליה ואמרו לה: “בואי לשחק איתנו”, הדר לא הבינה מה אמרו הבנות אבל הן סימנו לה בידיים שתבוא לשחק איתן.

הדר קמה והתחילה לשחק עם הבנות והיה לה נחמד. מאותו היום, הדר שחקה עם ירין ותהל בכל יום למרות שלא הבינה את השפה העברית והיה לה מאוד קשה, היא לא וויתרה.

יום אחד הילדים בכיתה שיחקו מחבואים והדר לא הבינה מה בדיוק המשחק. הילדים התחבאו. תהל וירין יצאו מהמחבוא, שלהן ושאלו את הדר: “מדוע את לא סופרת ולא מחפשת את הילדים?” הדר ענתה “מה?”, הבנות הבינו שהדר לא הכירה את המשחק והן הסבירו לה איך משחקים מחבואים. לאט לאט הדר הבינה את השפה העברית והכל בזכות שלא התייאשה ולא ויתרה לעצמה אלא האמינה בעצמה.

כיום הדר רכשה כל כך הרבה מילים חדשות שהיה לה קל לדבר ולשחק עם ילדי הכיתה, הדר הייתה מאושרת.

לא לוותר לעצמי ולא להתייאש – להאמין בעצמי!

המטרה – כדורגל

כתב: גיא פחימה

דני הלך לבית הספר וחשב: “אני היום אנצח בכדורגל”.

בהפסקה דני שיחק כדורגל ולא הבקיע גולים. דני היה עצוב ממש. החברים שלו ראו שהוא עצוב ושאלו אותו “מה קרה?”, דני ענה “אני בסדר, פשוט אין לי מצב רוח, כי אני לא מבקיע גולים”.
החברים שאלו אותו “אולי אתה צריך להתאמן?”, דני לא ענה.

דני חשב בליבו “אני לא מוותר לעצמי, לא אתייאש, אאמין בעצמי”.

אחר הצהריים דני סיפר לאבא שהוא לא הצליח בכדורגל ושהוא חייב להתאמן. אבא אמר לו “אל תדאג! אנחנו נתאמן ביחד במגרש”. דני ואבא הלכו עם הכדור למגרש ודני התאמן עם אבא שלו במשך שעות ארוכות. דני ואבא שיחקו כמה משחקים ביניהם, ובמשחק האחרון דני ניצח את אבא. דני מאוד שמח על השיפור שעשה.

למחרת דני הלך לבית ספר וחשב לעצמו “היום אני בטוח אנצח כי התאמנתי”. בהפסקה דני שיחק כדורגל והבקיע שלושה גולים, שני גולים עם הרגל וגול אחד עם הראש. הילדים ששיחקו איתו אמרו לו “אתה ממש תותח!”. דני הרגיש מאושר.

הוא ידע שהוא לא ויתר לעצמו, ולא התייאש. האמין בעצמו והצליח.

לא לוותר לעצמי, לא להתייאש. להאמין בעצמי!

תחרות השחייה

כתב: דוד פרידייב

דני השתתף בחוג שחייה הוא היה שוחה כמעט בכל יום כדי להיות מצטיין. בשיעור שחייה האחרון המורה יוחנן הודיע לכל הילדים: “בעוד תתקיים תחרות שחיה , מעכשיו עלינו להתאמן  בכל יום כדי להגיע מוכנים ולהיות הכי טובים.

דני שמע את דברי המורה לשחיה, התרגש מאוד. כל שאר הילדים צעקו: “יש!!!” “איזה כייף”. המורה הוסיף ואמר: “לא כל הילדים יוכלו להשתתף בתחרות, רק הילדים שיתאמנו היטב ויצליחו, רק רק בהם אבחר.

יוסי אמר בשמחה לדני: “איזה כייף, אני בטוח אהיה בתחרות, כי המורה תמיד בוחר אותי לתחרות”. דני לא ענה לו.
דני פחד שהמורה לא יבחר בו כי למרות שהוא התאמן עם הקבוצה , הוא הרגיש שהוא לא שוחה מספיק טוב. דני ניגש למורה ושאל אותו: “האם אני אוכל להשתתף בתחרות? האם אני מספיק טוב בשחיה?”
המורה ענה לדני: “עליך להתאמן עוד כדי להצטיין”.
דני הגיע הביתה עצוב. אמו שאלה אותו: “דני מה קרה? למה אתה עצוב?”
דני שתק ואחרי כמה רגעים אמר: “אני רוצה להשתתף בתחרות שחייה שתתקיים בעוד חודש ואני לא שוחה טוב”.
“אל תדאג. תאמין בעצמך, אנחנו נעזור לך. ניקח אותך בכל יום לבריכה, תתאמן בשחיה וכך תשפר את השחיה” אמרה אמא.
דני שמח ואמר: “אני אצליח! אני אשפר את השחיה עד לתחרות”.

דני התאמן בכל יום כשהמורה בחן אותו לקראת התחרות, דני שחה הכי מהר בקבוצת הילדים והמורה אמר לו ליד כל הילדים: “דני, אני בוחר בך לתחרות”.
דני היה מאושר, קפץ משמחה ואמר: ” אני גם אצליח בתחרות!”.

דני שמח שלא ויתר לעצמו, לא התייאש והאמין בעצמו.