אחד הדברים שמאז ומעולם אפיינו אותי הוא “עשייה מכל הלב”.
כשאני מפנה את האנרגיה שלי לכיוון כלשהו, אני נשאבת לתוכו, כל כולי.
חושבת עליו, חולמת עליו, חווה אותו מכל כיוון אפשרי.
חושבת עליו ביום, ואף מעבדת אותו בחלומותי בלילה. וכמובן, מוציאה אותו מהכוח אל הפועל.
כזו אני, חיה את החיים ב”ביסים גדולים” ומתוך תשוקה.
כשאני ממצה תחום מסוים, אני משתדלת למצוא לעצמי תחום חדש.
לא תמיד זה קל.
התהליך מלוּוה בהרבה חיפוש, הקשבה והתבוננות.
דרוש לכך הרבה אומץ ונחישות.
אבל אני לא יכולה לוותר.
החיים חולפים כל כך מהר…
להגשים חלום
השינוי המשמעותי הראשון שעשיתי היה לקראת גיל ארבעים, כשעזבתי את עולם ההיי-טק והפכתי לסופרת.
הייתי אז אשת היי-טק מצליחה שכבר חוותה מגוון רחב של תפקידים, החל מתפקידי פיתוח ועד תפקידי ניהול של צוותים ברחבי העולם.
אבל משהו היה חסר.
יש שקוראים לזה משבר – “משבר גיל ארבעים”.
בשבילי זאת הייתה התפתחות.
עמדתי מול המראה, “מראת החיים”, ושאלתי את עצמי: “זה מה שרצית להיות?” “מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?”
התשובה לא באה בבת אחת. לאט לאט פתחתי דלת אל עצמי ונזכרתי בחלומות שלי. נזכרתי עד כמה אני אוהבת ספרים. נזכרתי עד כמה חשובה לי הנתינה. ובחרתי להיות סופרת שונה…
אני משתמשת בכתיבה ככלי המאפשר חיבור. חיבור בתוך קהילה, חיבור חברתי ואף חיבור של האדם לתוך עצמו, חיבור המהווה ריפוי והעצמה.
הספרים שאני מכינה משלבים במקרים רבים גם אנשים אחרים.
דוגמא מובהקת היא הכנת הספר “דני הכבאי הגיבור”, לזכרו של דני חייט, הכבאי מעפולה, ששולבו בו ציורים של ילדי עירו. הספר תורגם גם לאנגלית ואף הוענק על ידי בני משפחתו של חייט למשפחות כבאים מאריזונה ששכלו את יקיריהם בשריפה גדולה בארצות הברית, כמחווה של חיזוק ותמיכה.
בעשר השנים האחרונות יצרתי כ-200 ספרים, שונים ומגוונים. חלקם ספרים “סטנדרטיים” שנמכרו בחנויות, וחלקם ספרים בגישה שונה – ספרים דיגיטליים, ספרי מולטימדיה וספרים אישיים.
חלק מהספרים אף תורגמו לשפות שונות ונמכרים ב”אמזון” – חנות הספרים האינטרנטית הגדולה בעולם.
יכולת הלימוד
כמי שהייתה ילדה מחוננת, ומרגישה כך קצת גם היום,
אחד הדברים שמייחדים אותי הוא הצורך להתפתח וללמוד.
אני סקרנית מאוד ואוהבת ללמוד, אבל בדרכים שונות מהמקובל.
לימוד סטנדרטי משעמם אותי.
אני אוהבת ללמוד בדרכים חווייתיות שאותן אני מעבדת לתובנות משמעותיות.
כששואלים אותי איך ומתי למדתי להיות סופרת, אני מחייכת.
“למדתי לכתוב בכיתה אל”ף,” אני עונה, “אצל המורה גבי…”
השאר מבחינתי זה ניסוי ותהייה.
כל ספר שקראתי בימי חיי לימד אותי דבר-מה.
כל חוויה שחוויתי מתווספת לרשימה ואז, כשמשהו מתפתח ורוצה לצאת, אני לוקחת את העט, או מתיישבת ליד המחשב, ונותנת לו לצאת לעולם…
לפעמים מה שיוצא הוא “קרוב למושלם” מבחינתי, כמו הספר הראשון שכתבתי, ספר ה”דגל” שלי, “לעוף”, שנכתב תוך עשר דקות.
לפעמים תהליך היצירה יכול לקחת חודשים ואפילו שנים.
הדברים שונים ומשתנים.
אין חוקים, אין דרך אחת.
למעט ניסיון הקשבה לצורך אמיתי שבועט ורוצה מקום…
ואיפה אני היום?
היום, בגיל חמישים, התשוקה שלי מתמקדת בעולם הציור.
בניגוד לכתיבה, שתמיד “הייתה שם”, ברקע, וקיבלתי עליה חיזוקים במהלך השנים, הציור עבורי הוא הפתעה גדולה.
הפסקתי לצייר בכיתה אל”ף. אני זוכרת שהכנו “אלבום יום הולדת”, שבו כל ילד צייר ציור. ראיתי עבודה שהכינה איילת, חברתי לכיתה, ששילבה בעבודתה גם מדבקות, וחשתי שהציור שלי לא יוכל להיות יפה “כמו מדבקה”. אז פשוט הפסקתי לצייר…
את תהליך החזרה ליכולת הציור עשיתי, באופן לא מפתיע, דרך ציורי ילדים.
רבים מספרַי מאוירים בידי ילדים. אני אוהבת את ציוריהם התמימים והשלמים. אין ספק, למדתי משהו במהלך השנים…
הספר הראשון שהרשיתי לעצמי לאייר נקרא “סביון קטנטן”.
זהו ספר שמזמין ילדים לאייר בתוכו ולהתחבר לנושא בדרך בלתי אמצעית של יצירה.
כשעבדתי על הכנת הספר ידעתי בדיוק אילו ציורים אני רוצה שיהיו בו. ציורים פשוטים, לא מאיימים מדי, שיזמינו כל ילד להוסיף את האיורים שלו.
ניסיתי לעבוד עם מספר ילדים, אך התוצאה לא השביעה את רצוני.
קיבלתי ציורים “יפים מדי”, “מדויקים מדי”. לא מה שחיפשתי.
ואז אמרתי לעצמי: “אם את מכינה ספר שאמור לאפשר לכל ילד לצייר, אולי תאפשרי גם לילדה שבתוכך להשתחרר?”
וכך איירתי בעצמי, בדיוק כמו שרציתי.
חזרתי לילדה שהייתי…
ומאז הרשיתי לעצמי לצייר גם בספרים.
חלק מהספרים שלי שנמכרים ב”אמזון” הבינלאומית מאוירים על ידי, וזוכים לתגובות טובות על האיורים השונים מהמקובל…
לדעת לצייר
עד היום אני בטוחה שאני לא יודעת לצייר.
הדלת לעולם הציור נפתחה עבורי בקורס ציור אינטואיטיבי.
אני זוכרת שהגעתי אל הקורס, לפני מספר שנים, אחזתי בידי ספר מספרַי ואמרתי לאופירה המורה: “תראי, התחום שלי הוא שירה. אני לא יודעת לצייר, אבל אני סקרנית לנסות גם תחום אחר…”
לשמחתי, הקורס עזר לשחרר חסמים. זה היה קורס נהדר, בדיוק מה שהייתי צריכה, שהחזיר לעצמי את היכולת לצייר מתוך שמחה, ללא ביקורת עצמית.
היה לי מאוד נוח לומר לעצמי “את לא באמת ציירת, אז מה אכפת לך לנסות ולשחק עם צבעים.
מקסימום, תזרקי אחר כך את הציור לפח…”
מפגש עם אמנים
הסקרנות הטבעית שלי הובילה אותי למפגש עם אמנים שונים.
מכל אחד למדתי דבר-מה.
כל אחד נכנס לי לתוך הנשמה והוציא ממני משהו אמיתי וכן.
אפשרתי לעצמי לנסות דרכים שונות, צורות ציור מגוונות, ולבחור את מה שמתאים לי.
אני זוכרת שבאחד השיעורים שלקחתי אצל האמנית הרב תחומית רות אייל, היא אמרה לי: “את תלמידה מאוד מאתגרת. אני מנסה ללמד אותך משהו ונותנת לך משימה, ואת לוקחת את זה לכיוון אחר שצץ לך מתוך הנשמה…”
רות הייתה אחד האנשים הראשונים שאמרו לי, “העבודות שלך יוכלו להיות מוצגות במוזיאון. יש בך משהו מאוד חדשני…”
ואני רק חייכתי לעצמי חיוך קטן וביישני וחשבתי לעצמי: “מה פתאום!!! אני?”
הפייסבוק כמורה מצוין
הפייסבוק אפשר לי להציג את יצירותי לעולם הרחב ולקבל משוב.
הרשיתי לעצמי להוציא לאור גם “קשקוקים”. הרי מה אכפת לי, אני לא באמת ציירת… מהתגובות למדתי. הקשבתי מה הן אומרות, והתפתחתי.
לאט לאט למדתי והשתבחתי.
באמצעות הפייסבוק אף נוצר קשר עם אוצרת של מוזיאון בעכו שהזמינה אותי להשתתף בתערוכה שהיא אוצרת.
“הייתי מזהה ציורים שלך ממרחק,” היא אמרה. יש לך קו מאוד מיוחד.
“על מה את מדברת?” שאלתי את האוצרת. “אני בכלל לא יודעת לצייר.”
והיא הסבירה לי מה היא רואה, במבט קצת אחר…
משובים חיוביים
המשכתי להתפתח.
המשכתי לצייר ולהעלות ציורים לפייסבוק.
ציורים שלי כבר השתתפו במספר תערוכות בארץ, ואפילו בחו”ל, ויום אחד, לא כל כך מזמן, קיבלתי טלפון מאוצר שראה את ציורַי בפייסבוק והציע לי להשתתף בתערוכה בלונדון.
“את מאוד מקצועית,” הוא אמר לי. “יש בך משהו מיוחד.”
התגובה שלי הייתה לכתוב על זה בפייסבוק סטטוס נחמד שהוביל לפרגון גדול…
ולמי שמתבייש לשאול – כן, שני ציורים שלי נשלחו לתערוכה בלונדון…
להתמודד עם משובים שליליים
כחלק מתהליך ההתפתחות בציור הציעו לי לנסות להתקבל לאגודת המאיירים.
שלחתי מספר ציורים ונעניתי בשלילה.
“טוב,” אמרתי לעצמי, “את באמת לא יודעת לצייר.” זה לא נעים לקבל תשובה שלילית אבל לא עשיתי מזה עניין גדול מדי.
באחת התערוכות בהן השתתף ציור שלי, פגשתי באישה בעלת תפקיד משמעותי באגודת המאיירים, שאהבה את הציור והציעה לי לנסות להגיש מועמדות בשנית.
“טוב,” אמרתי לעצמי, “אולי השתפרתי מאז הפעם הראשונה.”
שלחתי שוב בקשה להתקבל לאגודה, אך התשובה גם הפעם הייתה שלילית.
“אין מה לעשות,” אמרתי לעצמי, “את שונה…”
כל אחד יכול לצייר
למרות שבתחושה שלי אני עדיין לא “יודעת” לצייר, בחרתי לצאת לעולם עם מיזם שנקרא “בואו נצבע את העולם”.
מיזם שמשלב בין אהבת הספר והכתיבה ליצירתיות ולציור.
המיזם התחיל בסיפור קטן שכתבתי על אמא ובִתה שמציירות יחד.
הן מתחילות מציור בשחור ולבן ולאט לאט נוספים צבעים.
הסיפור היווה בסיס לפעילות חברתית חדשנית, המשלבת בין ציור על אייפד, הכנת ספרים דיגיטליים ותערוכה.
השתתפו בו גם אמנים שנחשפו למתודת הציור החדשה שפיתחתי, וגם אנשים וילדים בגילאים שונים שבדרך כלל לא מציירים.
החוויה תמיד הייתה נפלאה ומחויכת.
כיף ללכת בדרך בה אני הולכת…
Face to Face
כאמור, הפייסבוק מהווה עבורי כר נרחב להתפתחות ולהשראה.
כשסיימתי את המיזם “בואו נצבע את העולם”, חיפשתי כיוון חדש לציור.
החלטתי לנסות לצייר פורטרטים.
את המודלים שלי בחרתי באופן טבעי מתמונות בפייסבוק, וכך נולד המיזם “פנים אל פנים” שבו אני מציירת על פי תמונות פרופיל של אנשים שונים.
השמים הם הגבול
מבחינתי, התחושה היא שהשמים הם הגבול.
כל יום אני יוצאת לטיול במרחבי הנפש והיצירה.
כל יום בוקע משהו, בציור או בשירה,
ואני חוגגת את החיים ונהנית ליצור ולהתפתח.
מי יודע, אולי יום אחד גם אגיע לירח…
Published: Aug 2, 2014
Latest Revision: Aug 20, 2014
Ourboox Unique Identifier: OB-14385
Copyright © 2014
יופי של ספר. אכן בעקבות הלב. מעניין לקרוא את השתלשלות התחנות שהובילו בסופו של עניין לציורים היפפיים וכעת אפשר בכיף לעוף עם הצבעים של סיגל