עזרה לזולת

היונה והנמלה – ז’אן דה לה פונטיין

יום קיץ תם אחד טיילה נמלה על שפת הנהר. הסתכלה במים וחשבה:
“מה צלולים המים! ארד ואשתה קצת. חם כל – כך!”  

כפפה ראשה לשתות ונפלה למים.

 “הצילו! הצילו!” צעקה “אני טובעת!”  

על ענף עץ סמוך ישבה יונה. שמעה היונה את צעקותיה של הנמלה, קטפה   

עלה וזרקה לנמלה.

“עלי על זה” אמרה לה. “עם הזרם תשובי ליבשה.”   

עשתה הנמלה כך – ואכן, ניצלה.

“תודה לך, יונה טובה,” אמרה הנמלה. “הצלת את חיי. תקוותי שיבוא יום

ואוכל לגמול לך על טוב לבך. להתראות!” 

עברו ימים אחדים. גררה הנמלה גרעינים, והנה ראתה נער שובב מכוון אבן 

למקום, שם בנתה לה היונה את קנה. 

רצה הנמלה בכל כוחה, ברגע הנכון הגיעה אל הנער ועקצה את רגלו. ביללה 

הפיל הנער את האבן. היונה נצלה. עפה ופרחה לה.

“תודה לך, ידידתי הקטנה,” אמרה. “הפעם הצלת את חיי. “