:תוכן עניינים

ביוגרפיה – 3

חייו של יוסף לפני פרוץ המלחמה – 5

חייו של יוסף בזמן המלחמה:

   – תחילת המלחמה – 9

   – כיבוש הונגריה – 11

   – שחרור הונגריה – 21

חייו של יוסף לאחר המלחמה:

   – מסע לארץ ישראל – 25

   – בארץ ישראל – 29

סוף הראיון –  31

33 – כיום

מקורות מידע – 36

רפלקציה – 37

נספחים – 38

ביוגרפיה:

יוסף וינוגראי נולד ב 6.11.1931, בבודפשט בירת הונגריה לישראל וינגראי

וקורנליה וינגראי (הולנדר). אימו נולדה בצ’כיה ואביו נולד באודסה שבברית המועצות (היום אודסה היא עיר באוקראינה). אביו שירת בצבא האדום והיה שבוי מלחמה בהונגריה בזמן מלחמת העולם הראשונה, כך למעשה בסופו של דבר משפחתו הגיעה להונגריה. יוסף גר בבניין שהיה שייך לקהילה היהודית של הונגריה. ישראל,אביו של יוסף,היה קצב בקצביה שפעלה במרכז קהילתי – יהודי, וקורנליה הייתה עקרת בית ופעלה בעיקר למטרות הבית. יוסף היה האח הגדול מתוך שני אחים, אחיו – אברהם וינגראי (או בהונגרית אנדור, הידוע בכינויו בנדי) נולד ב7.10.1935. כשהיה בן 47 קיבל סרטן ונפטר.

בתאריך 10.1.1956 יוסף נישא למרגלית וינוגראי (בר תקווה) (חצי שנה אחרי שהכירו) ונולדו להם זוג 2 ילדים, אמיר וחדוה. אשתו, מרגלית, נולדה בארץ. אשתו נפטרה לפני 10 שנים ממחלת הסוכרת.

חייו של יוסף לפני פרוץ המלחמה:

יוסף זוכר ילדות שמחה ורגילה, במשפחתו לא הייתה דלת אמצעים, הוא זוכר שהאוכל היה טעים, הבגדים היו טובים, והוא מאוד אהב ספורט. הוא שיחק הרבה כדורגל וגם היה מתאבק. הוא שיחק כדורגל בליגה למקומות עבודה בקבוצה של עלית. הוא זוכר שפעם בשבוע היו משחקים בליגה ותמורת זה מקבלים שוקולדים. כמו ילדים בימינו, יוסף נהג לעשות מעשי קונדס. משפחתו הייתה שומרת מסורת ושומרת שבת, דבר ששמר עמו עד היום.

הוא מספר שלא ידע ולא הרגיש אנטישמיות או אפליה כלשהי בגלל עצם היותו יהודי לפני פרוץ המלחמה.

יוסף גדל בשכונה מעורבת, שבה חיו יהודים ולא-יהודיים בשקט, אך למד בבית ספר יהודי ולכן כל חבריו היו יהודים ולא גויים.

עד יום פריצת גרמניה להונגריה, לא ידעו סביבתו של יוסף כלום על המלחמה, הם ידעו שיש מלחמה אך לא ידעו על עליית הפאשיזם, על הגטאות, מחנות העבודה, וגם לא מחנות ההשמדה.

חייו של יוסף בזמן המלחמה:

תחילת המלחמה:

יוסף היה בן 9 בפרוץ המלחמה.

בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, החל מיולי 1941 הנאצים החלו לגרש יהודים שלא הצליחו להוכיח שהם בעלי אזרחות הונגרית. כל היהודים שנאספו נרצחו במהלך הטבח בקמניץ- פודולסקי, והחל מאוגוסט 1941 הם החלו להישלח למחנות עבודה.כחלק מאותו גירוש. הנאצים הגיעו גם לבניין שבו גרו משפחתו של יוסף והחלו לאסוף שם את כל היהודים שלא אזרחי הונגריה, בניהם אביו. אביו, שבמקור מברית המועצות, ואין בבעלותו אזרחות הונגרית נשלח למחנה עבודה ביוגוסלביה. 

כיבוש הונגריה:

ב 17.3.44 יוסף סיים בית ספר ונסע לראות עם חבריו משחק כדורגל של הקבוצה שאותה אהד. באמצע הנסיעה, החשמלית נעצרה. הם שמעו פיצוצים אך אף אחד לא ידע מה סיבתם, נהג החשמלית ביקש מיוסף וחבריו לרדת. לאחר מכן ראה שבחוץ פאניקה והוא התחיל לראות אנשים רצים ברחובות. הוא וחבריו שמעו את הבשורה שהגרמנים השתלטו על הפרלמנט ההונגרי. הם רצו הביתה כדי לשמוע שההונגרים כבשו את הפרלמנט בחזרה, אך כשהגרמנים הביאו תגבורת הם נכבשו. לאחר מכן האנטישמיות הורגשה בכל הונגריה. היו על היהודים בבודפשט הגבלות יציאה מהבית וחובת עטיית טלאי צהוב.

במקום שבו משפחתו חייה, היה מפקד נאצי שהתיידד עם אמא שלו, ואמא שלו בישלה למפקד ארוחות צהריים. יוסף מספר שהמפקד הבטיח לאמו “כל עוד אני פה, אתם נשארים פה”.

המפקד הנאצי סיפר לאמא של יוסף שבהובלה האחרונה של היהודים מאיזורם בבודפשט לעבודה, כי לא יוכל להציל אותם יותר, והם צריכים לארוז את חפציהם ולעלות על הרכבת לכיוון מחנות העבודה. לאחר שארזו את חפציהם ובאו לעלות אל הרכבת, גילו שהמשאית מלאה עד אפס מקום. החייל הנאצי שהיה שם העלים עין ואמר להם לחזור הביתה. בגלל תקלות במסילת הרכבת שנגרמו עקב צבא ארצות הברית כל נוסעי הרכבת נשלחו לגטו.

ראול ולנברג (חסיד אומות עולם), איש עסקים שוודי, היה עוזר ומציל עשרות אלפי יהודים הונגרים עם דרכוני חסות שוודים (Schutz–Pass), שהיו מגנים עליהם מהנאצים. מבין כל היהודים שהציל הייתה גם משפחתו של יוסף.

באמצע של שנת 1944, נוצר מחנה בבודפשט שבו ריכזו 4800 יהודים, וגם יוסף היה שם. הדרכון חסות השוודי הגן על משפחתו של יוסף ברמה שעל המחנה שמרו חיילים נאצים כדי שאף אחד לא יוכל להיכנס ולקחת אותם משם.

בזמן שהותו במחנה, יוסף היה בגיל בר מצווה, שם היה רב שלימד את יוסף להניח תפילין, אמו הצליחה להביא דג, כל אחד ממשפחתו קיבל חתיכה קטנה של דג, והם חגגו ככה את בר המצווה של יוסף.

כמה ימים לאחר מכן, קראו לאמו של יוסף לשער המחנה, שם גילתה שאביו של יוסף חזר. אביו ידע שסבתו של יוסף גרה בעיר אז פנה אליה ושאל איפה משפחתו נמצאת. היא ענתה לו שהם נמצאים במחנה ולשם הוא הלך. אמו של יוסף הייתה צריכה לשכנע את ראש הקהילה כדי שירשו לחיילים הנאצים להכניס אותו. אביו אמר להם שנתנו לו 24 שעות של חופש, לאחר ה 24 שעות האלה אביו לא חזר למחנה עבודה ונשאר עם משפחתו, כך ניצלו חייו משום שכל היהודים במחנה העבודה הזה נשלחו לאושוויץ.

לקראת דצמבר 1944, פרצו חיילי צלב החץ (מפלגה פרו-נאצית, גזענית ואנטישמית שפעלה בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה) למחנה שהגן על משפחתו של יוסף, ועצרו את החיילים הגרמנים ששמרו עליהם. הם הוציאו את כל מי שהיה במחנה, נשים לחוד, גברים לחוד, וילדים לחוד. כשהוציאו את הילדים, יוסף היה עם אחיו ויכל לראות באחד התורים את אבא שלו, את אמו כבר לא ראה. את הטור של אבא שלו העלו לרכבת שנסעה לברגן בלזן ( מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית, שהוקם כמחנה מעבר שיועד בעיקר להחזקת יהודים לצורך “תוכנית ההחלפה”) את הילדים העבירו דרך הרחובות הראשיים של בודפשט לגטו.

יוסף מספר שבחצר של בית הכנסת בגטו יש בית קברות ששם קבורים עשרות אלפי יהודים, ששם יש מטבח, שיוסף ואחיו קיבלו ארוחת צהריים. יום אחד כשהם הולכים לאכול הצהריים שלהם, מישהו מאחד החלונות קורא ליוסף, יוסף מסתכל ולא רואה אף אחד, שוב פעם יוסף שומע את הקריאות, ואז מגלה שמי שצעקה הייתה אמו. אמא של יוסף מספרת שכמו שיש מסתערבים, היו יהודים שהתחפשו לאנשי צלב החץ, וכפי שראו, הוציאו אותם מהשיירה. אחד “מהמסתערבים” היה שכן, והכיר את אמא של יוסף, ואמר לה שתעשה את עצמה חולה, מפני שאת החולים מכניסים לגטו ולא שולחים למחנות ההשמדה. בנוסף, שאל אותה השכן אם יש לה טבעות, ואם כן שתתן לו את הטבעות והוא יחזיר לה, אמו השיבה בחיוב ושכבה על הרצפה, הנאצים הביאו עגלות והחזירו אותה לגטו, וככה יוסף ואמו נפגשו.

שחרור הונגריה:

יוסף ממשיך ומספר, שהיות שהרוסים התקדמו בקצב מהיר לכיוון הונגריה, בודפשט, הם ירדו למקלטים כל הזמן, והם עברו למקום אחר. כל הימים האחרונים של סוף שנת 44′ תחילת שנת 45′ הם ישבו ימים שלמים במקלטים. יוסף מסביר שבאירופה הבתים צפופים מאוד, לכן המקלטים היו צמודים אחד לשני ולכן נוצר מעבר תת קרקעי מבניין לבניין. הגרמנים ניצלו את אותו המעבר, ובימים האחרונים, כאשר הרוסים כבר כמעט כבשו את הונגריה בחזרה, הנאצים ברחו על נפשם דרך המעבר על מנת שלא ירו עליהם ולכן לא הסתכלו על היהודים שהתחבאו, בניהם יוסף, באותו מעבר ולכן ניצלו.

מעל הבניין ששהו בו, הייתה מכונת ירייה נגד מטוסים, וכל הלילה שמעו את הרעש החזק נגד המטוסים. בבוקר אחד, פתאום שקט, לא שומעים כלום. אחד מהיהודים פותח את דלת המקלט, ורואה חיילים רוסים מסתובבים ברחוב וצועקים ברוסית “מי רוצה לחם”, ואז יצאו מהמקלטים.

יוסף מרחיב, שהרוסים אהבו שעונים, לכן ישר ששחררו אותם לקחו להם את השעונים, ואז שוחררו.

לאחר המלחמה:

מסע לארץ ישראל:

לאחר המלחמה, בגלל שהיו הרבה יהודים ואנשים עם חינוך לוקה, החזירו את יוסף לבית הספר. הוא למד בכיתה עם אנשים ממקומות וגילאים שונים, וכך יצא מצב שבקושי הצליחו ללמוד.

בהתקרבו של יוסף לגיל 18, ההונגרים רצו לגייס אותו ועוד יהודים בסביבתו לצבא, אז התחיל לשמוע על יהודים שעולים לארץ. אמא שלו נתנה לו את הרשות לעלות לארץ, בלי להודיע לאבא שלו, בתקווה שאולי יפגשו עוד בעתיד. ההורים שלו לא יכלו לעלות איתו לארץ באותה תקופה מכיוון שהיו חייבים לברוח, מכיוון שלא ניתן להם דרכון הונגרי,  ושניהם כבר היו מבוגרים מדי ולא היו שורדים מסע כזה. לאח שלו הקטן לא היה עדיין צו גיוס לכן העדיף להישאר עם ההורים. בכל מקרה, למחרת, אספו את יוסף, עוד 2 בנים ועוד 3 בנות לעיירה קרובה לגבול צ’כיה.

כשירדו מהרכבת, הבן אדם שהביא אותם לאותה עיירה הדגיש לשמור על פרופיל נמוך מפני שהסתובבו באותה עיירה בלשים שידעו שאנשים בורחים מהונגריה מחובת השירות הצבאי. שם שהו מעט זמן ומשם הם הלכו עד לעיירה בצ’כיה. למחרת הגיע אוטובוס ואסף את יוסף וקבוצתו לפראג. משם לאחר כמה ימים, הודיעו להם שמחר מתחילים להתקרב לארץ ישראל, ובאמת למחרת לקחו אותם אוטובוסים לאיטליה, שם חיכתה להם האונייה “עצמאות” (עצמאות הייתה אוניית מעפילים, שאורגנה על ידי אנשי המוסד לעליה ב’ של “ההגנה”). לאחר 5-6 ימים של הפלגה ב 1.10 הם הגיעו לישראל. כשיוסף הגיע לישראל התמודד עם הדילמה – “מה אני עושה עכשיו?”,  ילד בן 17 מגיע “לעולם חדש” לגמרי לבד, בלי משפחה או חברים, בלי ידע, השכלה קודמת או שפה משותפת. 

בארץ ישראל:

יוסף הלך למחנה עולים בחיפה שנקרא שער העליה, שם קיבל מקום לישון, אוכל וגם כמה גרושים. לאחר מכן יוסף נזכר שיש לו כמה חברים שעלו לפניו לארץ, וכרגע מתגוררים בפתח תקווה, ולכן עזב את המחנה ונסע אליהם. בשנת 1955 הכיר את אשתו במסיבת יום העצמאות וב 10.1.1956 התחתן עמה. בשנה הראשונה התגוררו בכפר סבא אך נאלצו לעזוב לפתח תקווה עקב התפרעויות של ערבים באותם השנים. יוסף מספר שרחוב ויצמן (הרחוב הראשי של כפר סבא היום) היה כמו שדה קרב, פגזים וכדורי נשק עפים לכל עבר, וחיילים פצועים שוכבים בצידי הרחוב. באותה שנה של החתונה, במרד הגדול בהונגריה כנגד הרוסים, אחיו הצליח לברוח לוינה, שם דוד של יוסף דיבר עם אחיו והציע לו לעבוד אצלו במנצ’סטר. אחר כמה שנים עברו ביחד לארצות הברית. אחיו פתח שם מפעל ליהלומים, ובגיל 47, לאחר תקופה, נפטר מסרטן. לאחר שאחיו ברח לוינה, אביו נפטר מהתקף לב ואמו קיבלה אזרחות הונגרית ועלתה לארץ ב1962.יוסף עבד בעבודות מזדמנות למשך כמה שנים עד שמצא את עצמו במשרד הפנים. יוסף עבד במשרד הפנים במשך 30 שנה היה עובד מצטיין וניהל תפקידים בכירים מאוד, אשתו הייתה אחות בטיפת חלב. לפני עשר שנים אשתו נפטרה ממחלת הסוכרת. 

:סוף הראיון

לקראת סוף הראיון עם יוסף, נשאלה השאלה – אילו רגשות אתה מרגיש ואילו מחשבות עוברות לך בראש בזמן הצפירה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה? יוסף ענה שהזיכרון של כל מה שעבר וכל מה שראה, תמיד ישאר לו בראש והוא אף פעם לא ישכח אילו זוועות הוא ראה, אך הוא עדיין מנסה להדחיק את הזכרונות הללו מהראש שלו משום שהוא מסביר שאם היה חושב שוב ושוב על אותם זכרונות ובעצם חי אותם מההתחלה הוא לא היה מצליח לחיות ובטח שלא לתפקד, להקים משפחה וכדומה. בנוסף, יוסף עשה השוואה בין צעדות החיים של היום לבין צעדת המוות בתקופת המלחמה ומתאר את זה כבלתי נתפס, שפעם, באותו מקום כמו היום ילדים היו הולכים שם יחפים, חולים, רעבים וכולם צועדים עשרות קילומטרים אל מותם, אך היום כולנו צועדים שם לזכרם של אותם ילדים כאשר אנו לבושים טוב ונמצאים במקום טוב יותר מהם. 

יוסף השתדל מאוד לסיים את הראיון במילים “תאהבו את הארץ” ו”אין מקום יותר טוב מפה”.

:כיום

יוסף כיום מתגורר בבית אבות – “גיל פז”. לאחר שאשתו נפטרה היה לו קשה מאוד להיות לבד בבית והעדיף שיהיה עוד אנשים סביבו. מצבו הבריאותי של יוסף התדרדר וחייו התשתנו מקצה לקצה ולכן עבר לגור בבית האבות, שם נמצא כבר שנה וחצי. ליוסף יש שני ילדים, שלושה נכדים, ושלושה נינים.

מקורות מידע:

שואת יהודי הונגריה – סקירה היסטורית, (יד ושם) :

לחץ כאן

מפלגת צלב החץ, (ויקיפדיה) :

לחץ כאן

ברגן בלזן, (יד ושם) :

לחץ כאן

המצור על בודפשט, (המכלול) :

לחץ כאן

עצמאות (אוניית מעפילים), (המכלול):

לחץ כאן

ראול ולנברג, (יד ושם) :

לחץ כאן

סיפורו של יוסף וינוגראי, (יוטיוב):

לחץ כאן

*על מנת לצפות במקורות, יש ללחוץ קליק ימני על הקישור, ואז פתח קישור בכרטיסייה חדשה*

רפלקציה:

עד כמה תרמה לי העבודה להכרת הנושאים/התקופה:
העבודה תרמה לנו רבות להבנת השואה, נושאי השואה ושואת יהודי הונגריה בפרט.בזמן שיוסף סיפר את הסיפור האישי שלו, מה שקרה לו ולמשפחתו בשואה, הוא הוסיף מידע על השואה שהוסיף לנו מאוד על הידע הקיים. בזכותו הבנו עד כמה חשוב לזכור את התקופה לזכר הנספים, הגיבורים ועל מנת שאותה תקופה לא תחזור על עצמה. מכיוון שלא נגענו בכיתה בכל קהילה ברמה המיקרוסקופית, יוסף סיפר מידע על קהילת יהודי הונגריה שלא נאמר בכיתה, כך נוצר שבזכותו כן זכינו לדעת את המידע הכל כך חשוב הזה.

אתגרים במהלך העבודה:
אנחנו חושבים שלא התמודדנו עם אתגרים שלא הצלחנו לפתור. אבל בכל זאת, אני חושב שהאתגר העיקרי בעבודה שלנו היה למצוא מידע אינטרנטי שקשור לסיפור של יוסף. באינטרנט יש מידע על שואת יהודי הונגריה באופן כללי כך שלא כל מה שכתוב באינטרנט בהכרח נוגע לסיפור של יוסף. היינו צריכים לסנן את המידע שלא רלוונטי לסיפור של יוסף והיינו צריכים “לדוג” בפינצטה את השורות, לפעמים מילים בודדות, שדווקא כן קשורות לסיפור שלו.

שביעות רצון מהתוצר הסופי, תהליך העבודה בשלשה:
אנחנו מרוצים מאוד מהתוצר הסופי, ומקווים שהתוצר הסופי ישמש זיכרון לסיפור של יוסף לעד. שלושתינו מסכימים שהיינו מוכנים לעשות את זה שוב ושוב, לכל שורד ושורד על מנת שכולם יזכו להשמיע את קולם ולהשמיע את הסיפור הייחודי שלהם. אנחנו תופסים את העבודה הזאת כדבר הכי חשוב ומשמעותי שעשינו ואולי שעוד נעשה. העבודה בשלשות תרמה רבות אחד לשני עבדנו בשיתוף פעולה מדויק ויעיל. כל אחד השמיע את קולו והביע את עמדתו בנוגע לנושאים השונים. שלושתינו שותפים במידה שווה לתוצר הסופי.

נספחים: