מירה ברק

רחש גלים, לפעמים חשה בחילה.

כולם זרים מסביבי, אני מפחדת.

לפני כמה ימים הגיעו שני גברים שנראו לי מאוד גבוהים ולקחו אותי.

שמעתי מילים בשפה שאינני מכירה.

אמרו לי שיהיה בסדר והלכתי איתם.

פחדתי, אבל לפחד כבר הייתי רגילה.

נסיעה ארוכה מאוד במכונית מטלטלת, נופים משתנים.

שוב אני בדרכים.

מגיעים לנמל גדול, הרבה אנשים, רעש ותנועה.

אחד הגברים אוחז בידי ואנו מפלסים את הדרך על הרציף.

מגיעים למזח ולידו עוגנת אוניה גדולה.

אני מתחילה במסע ימי אל הלא נודע.

הים גלי, הקרקע שוב אינה יציבה.

חושך, אור ושוב חושך.

שבעה ימים של הפלגה.

אני לא מדברת עם אף אחד.

מטמינה את ראשי בבובה המרוטה, חברתי היחידה.

לפעמים מרימה את הראש ומציצה.

יש עוד ילדים סביבי, כולם גדולים ממני, אני הקטנה.

גם אותם אינני מכירה, אך מצליחה להבין את השפה של חלקם.

שומעת שוב ושוב את צירוף המילים: “ארץ ישראל” ותוהה למה הכוונה.

לפעמים אני רעבה.

באוניה מחלקים אוכל ושתייה.

אני חושבת לעצמי האם יחלקו גם מחר?

אני בוצעת חלק מהלחם ומטמינה בצד.

המיטה קשה אבל אני עייפה ונרדמת, מחבקת את הבובה ומתנקת.

למדתי שיותר קל לי כשאני ישנה.

לפעמים השינה שלווה ומרגיעה.

המסע ארוך והציפיה גדולה.

לאן? למי? מתי?

בוקר אחד נשמעת צפירה ארוכה. אני נדרכת.

האנשים סביבי רועשים מתמיד, המולה, מתח באוויר.

שוב אוחז בחוזקה בידי גבר ואומר לי: “מירל’ה, בואי, הגענו”.

אני חוטפת את הבובה ואנו מטפסים בחופזה אל הסיפון במעלה מדרגות העץ.

אני מתאמצת להיות גבוהה ולעיתים מצליחה.

אני רואה יבשה וליבי הולם בחוזקה.

הקטע הנ”ל הינו קטע איתו מירה פותחת את הרצאותיה.

מירה ברק, תושבת רעננה היא בעלת סיפור חיים מרתק, כזה שלא שומעים בכל מקום אם בכלל. מירה אינה יודעת מאיפה היא באה. היא אינה יודעת מי היו הוריה, מי העניק לה את שמה, מי הייתה משפחתה, מתי היא נולדה, איך היו חייה במהלך השואה ואיפה בכלל הסיפור שלה התחיל.

למרות שזכרונה הראשונה של מירה הוא מבית היתומים והיא לא זוכרת את האוניה כלל, בעקבות בירורים שביצעה מאוחר יותר מירה יודעת שבינואר של השנה 1948 האוניה אלכסנדריה הגיעה לארץ ישראל לאחר הפלגה מנמל מרסי השוכן בצרפת. האוניה הכילה ניצולי שואה ותשעה ילדים יהודיים – מירל’ה היא אחת מהם. במהלך תקופה זו, מירה לא דיברה – היא שמרה על שתיקה, ופנייה הביעו עצב ופחד.

כנראה, מירה עברה טראומה במהלך תקופת השואה, כי כל עברה קבור בבור שחור וכתוצאה מכך איבדה את יכולות הדיבור שלה, היא לא דיברה אף מילה עד הגעתה לכיתה א’. כתוצאה מכך, גם לא ידעו את שפת האם שלה ולא יכלו לזהות את מוצאה.

מירה מגיעה לבית עולים בחדרה לתקופה קצרה, לאחר מכן היא מועברת למוסד נעורים “אונים” בכפר סבא ששימש כמעון קליטה לילדים שהיו בשואה.

בתקופת הגעתה של מירה לארץ ישראל, הזוג הנשוי דבורה ויואל ליכטמן מבינים כי בעקבות מחלתה של דבורה אין ביכולתה להרות. הם מחליטים לפתור את הבעיה בעזרת אימוץ. באפריל 1948 מגיעים דבורה ויואל למוסד הנעורים בו מירה הייתה. הם נמצאים במשרד העובדת הסוציאלית ורואים דרך החלון כי בחצר נמצאת ילדה קטנה ובלונדינית הרודפת אחרי ילד עם מקל בידה. דבורה מבחינה בה ומצהירה: “זו הילדה שאני רוצה לקחת לביתינו, לחנך ולגדל”. הילדה הזו הייתה מירל’ה, ילדה קטנה שלא יודעת את זהותה – אף אחד לא יודע.

מירה ומשפחתה החדשה התגוררו ברעננה. דבורה ויואל סוף סוף משלימים את הליך האימוץ. מירה מתחילה להיפתח ולהתייחס אל הזוג כהוריה.

בתקופה זו, היה קושי כלכלי בארץ, וגם משפחת ליכטמן חוו אותו. האוכל שאכלו היה גידולי משק הבית. למירה עדיין לא קל, היא ילדה מרדנית. מירה נוהגת לאגור אוכל בחדרה, לברוח ולהתחבא בחצר הבית ומחוצה לה.

המשפחה של מירל’ה היא משפחה קשת יום, באותה התקופה המצב הכלכלי בארץ אצל מרבית האנשים לא היה טוב בכלל.

מירה מספרת כי כשהייתה קטנה יותר דודתה הייתה באה פעם בשבועיים לקחת מוצרי מזון ממשק הבית של משפחתה. דודתה הייתה מביאה לה חפיסת שוקולד, חפיסות שוקולד של פעם היו מכילות 12 קוביות. מירה הייתה מפרקת את החפיסה השלמה לקוביות בודדות וכל יום הייתה אוכלת קוביה בודדה. ביומיים הנותרים שלא נותרו לה עוד קוביות מירל׳ה הייתה עצובה עד מאוד, היא הבטיחה לעצמה שכשתהיה גדולה תמיד יהיה לה שוקולד בבית. מירה קיימה את ההבטחה שלה וכיום תמיד תוכלו למצוא אצלה שוקולד במטבח.

כשהחיים הפכו לשגרה, קרה דבר בלתי צפוי. בפתח בית ליכטמן מתייצבת אישה בשנות העשרים לחייה וטוענת: “מירהל’ה היא ביתו של דודי אברהם רובין, ניצול שואה המתגורר בגרמניה”. תדהמה נופלת על הזוג, הם לא מסוגלים להיפרד מביתם. מירל’ה לא יודעת שהיא מאומצת, היא עוד קטנה ולא מבינה מה זה אומר. אותה אישה המשיכה והתייצבה בבית ליכטמן, אך לבסוף הפסיקה, כנראה בשל חוסר ראיות.

ב-1957 התפרסמה כתבה בעיתון על ילדה אבודה, העונה לשם צילה לנג, שנעלמה עשור לפני באירופה ואומצה על ידי משפחה ברעננה. יוסף וגרטל לנג היו הוריה הביולוגים שמסרו את שלוש בנותיהם במהלך המלחמה למקום מבטחים, בתום המלחמה הם הצליחו למצוא רק שתיים. צילה נעלמה.

הזוג לנג מופנה לבית ליכטמן, חרדה שוררת שם בשנית. מירל’ה עוד לא מבינה ויודעת כי היא מאומצת, דבורה חוששת שהיא תגלה. בעקבות חשש זה, היא מחליטה לספר לה כדי שתשמע את הדבר מאמה ולא מפי אחרים. מירה נחרדת למשמע אוזנייה ומסתגרת. ידיעה זו הייתה מאוד קשה עבורה והיא חוששת להתנתק מביתה.

לאחר וויכוח סוער עם דבורה ויואל, הזוג לנג לא וויתר ותבע את הזוג ליכטמן בבית המשפט. למרות שהיו משפחה קשת יום, שכרו עורך דין והמאבק החל. מירה הייתה מחויבת להתייצב לכל דיון בסוגיה. במהלך אחד הדיונים יואל מאבד שליטה ושובר כיסא בבית המשפט. לזוג לנג לא היו ראיות מספקות אך התעקשו בגלל הדמיון הקיים בין מירה ליוסף לנג.

לאחר חודשים ארוכים של דיונים סוערים, השופט התקשה להחליט אז קרא למירל’ה ללישכה. “מירהל’ה… באיזו משפחה תירצי להמשיך את חייך…” מירל’ה ענתה ללא היסוס: “אצל אבא ואימא – יואל ודבורה”.

מירה והורייה הניחו שסוף סוף יקבלו מנוחה מיוסף וגרטל. אבל נוכחו לגלות כי הנחתם שגוייה. גם אחרי הפסיקה הסופית, יוסף לנג הקפיד להגיע כל יום על אופניו לרעננה, לעקוב אחר מירהל’ה כשחזרה מבית הספר, להסתתר מאחורי עצי הפיקוס לאורך השדרה. “הוא היה מגיח פתאום מאחורי עץ, תופס אותי ומתחנן שאחזור אליהם. פחד מחטיפה רדף אחרי בלילות. הייתי רצה הביתה ומגיעה מתנשפת – אמא כבר ידעה מיד.” בית הספר החליט כי מירל’ה לא יכולה לצאת לבד מבית הספר אחרי סוף יום הלימודים. יואל הגיע במיוחד מהעבודה לאסוף אותה. לבסוף, הוציאו צו הרחקה כנגד לנג.

מאוחר יותר, כשהייתה התפתחות בתחום ה די אן אי, מירה נפגשה עם בנותיהם של הזוג לנג ועשו בדיקה. הקביעה הייתה חד משמעית – לא קיים קשר דם בינהן. מירה חשה בתחושת הקלה, אחרי שהרגישה כי ביצעה עוול כלפי הזוג לנג – סוף סוף שיחררה מרגשות האשמה.

בשנת 1963 מירל’ה התחתנה עם יגאל, אותו היא מכנה: “הפיס שלי”. בשנות השמונים הלכו לעולמם הורייה.

בשנת 2010 יצאה מירה למסע חיפוש אחר שורשיה בפולין. לפני 75 שנה עלתה במעלה מדרגות העץ שהיו ביציאה מהאוניה אלכסנדריה, ילדה בודדה ומופנמת בלי אף פנים מקבלות. כששבה ממסעה לפולין, הפעם חיכה לה בעלה, שלושת ילדיה ועשרת נכדיה.

בסיום המפגש שאלנו את מירה למה היא הייתה רוצה שנשים דגש.

“הדגש שלי היום זה שאני מיואשת לחלוטין מבחינת החיפוש. אני לא מאמינה כבר שימצאו מכיוון שהשנים חולפות, אני כבר 75 שנה אחריי, באתי בת 4. את מבינה? זה לא.. אנשים למשל שחיפשתי חלק גדול כבר לא היו בכלל. אבל יצרתי קשר עם אנשים שבאמת ניסו בכל כוחם לחפש. מה שנקרא קצה אור במנהרה. אין כלום! כי ברגע שאת לא יודעת את השם שלך או את שם המשפחה שלך, לא מדברת על ארץ.. אין מה לעשות.”