דקדוק עברית חדשה

דקדוק עברית

דקדוק עברי הוא אנליטי למחצה, בבטאו יְחָסוֹת כגון מושא עקיף ומושא ישיר באמצעות מילות יחס ולא באמצעות הטיות מורפולוגיות. עם זאת, הטיות משמשות תפקיד חשוב ביצירת הפעלים, בנטיית מילות היחס, ביחסת הקניין המבוטאת באמצעות הסמיכות, ובצורת הרבים של שמות עצם ושל תארים

נושא ונשוא

נשוא (בלועזית: פּרֶדיקַט) הוא מונח בתורת התחביר המציין את מעמדו התחבירי של רכיב המשפט, המתאר או מאפיין את נושא המשפט (בלועזית: סובייקט)

הנשוא הוא לרוב רכיב המשפט המהווה חידוש (“קומנט” או”רימה” לפי גישות הבלשנות החדשה).

זיהויו הרשמי מתבסס על קריטריון צורני:

בדקדוק העברי: הנשוא הוא הפועל.

לפי הבלשנות החדשה:

במשפט פועלי הנשוא הוא הפועל ומשלימיו.

במשפט שמני הנשוא הוא החלק הלא מיודע, או החלק המיודע פחות,

– לעומת הנושא, המיודע יותר.

דוגמאות:

לפי הדקדוק העברי:

רחל נתנה מתנה ליעקב

לפי הבלשנות החדשה:

משפט פועלי: רחל נתנה בשמחה מתנה יקרה ליעקב

משפט שמני: הילד גדול. הילד הזה הוא הגדול.

בבלשנות המודרנית

סוגי נשוא

נשוא פועלי

כאמור, הדקדוק העברי מגדיר את הפועל כנשואו של המשפט הפועלי: נורית אכלה את התפוח.

הבלשנות המודרנית, לעומת זאת, רואה בפועל על משלימיו את הנשוא (בדוגמה לעיל: “אכלה את התפוח”).

נשוא מורחב

כאשר הפועל הראשי במשפט משמש כפועל עזר, נהוג לנתח את פועל העזר יחד עם הרחבתו הפעלית כנשוא מורחב. כך, מבחינים בשני סוגים של נשואים מורחבים:

צירוף מהסוג פועל + שם פועל, כמו: “רצה ללכת”. או צירוף מהסוג פועל + פועל. כמו: “הולכים ונעלמים”

צירוף שני פעלים נוטים, אשר הראשון ביניהם משמש פועל עזר אספקט ואלי, כמו: “הלך והחריף”.

בנוסף, נהוג לנתח ניבים וביטויים מסוימים כנשוא מורחב.

ישנם חוקרים המערערים על קיומו של הנשוא המורחב בעברית החדשה, והם מנתחים את הצירופים הנ”ל בצורה שונה

נשוא שמני

במשפט שמני הנשוא מוגדר כחידוש במשפט (קומנט או רימה). מבחינה תחבירית, הנשוא הוא לרוב הרכיב הבלתי-מיודע במשפט, או השני במידת היידוע שלו (בעוד הנושא הוא הרכיב המיודע). לעיתים קרובות, כאשר שני רכיבי המשפט מיודעים באותה מידה יבוא הנשוא אחרי אוגד, אשר נועד למנוע דו-משמעות. הנשוא השמני יכול להיות שם עצם, שם תואר, שם פועל, צירוף יחס או תואר הפועל.

דוגמאות:

המלך ערום. (הנשוא הוא הרכיב הלא-מיודע)

הנשיא הוא ראש המדינה. (הנשוא בא אחרי אוגד)

הבניינים

הבניין הוא תבנית שנותנת משמעות שונה למילים מאותו שורש. למשל המילים: סגר, נסגר, הסגיר, הן מילים דומות מבחינת השורש ושונות מבחינת התבנית, התבנית נותנת להן משמעות מיוחדת.

שבעת הבניינים בעברית.

בדומה לדקדוק של שפות שמיות אחרות, בדקדוק העברי, בניין הוא מערכת נטייה של הפועל: כל בניין של פועל הוא קבוצה של תבניות לשוניות קבועות; בשפה העברית כדי ליצור פועל משבצים שורש מסוים בהתאם לזמן ולגוף בתוך התבנית של הבניין.

בעברית לכל תקופותיה נוהגים למנות שבעה מבנים עיקריים של בנייני הפועל, שאליהם נוספו עוד כמה בניינים נדירים. שמם של בנייני הפועל בעברית נקבע על פי צורת היסוד השכיחה שלהם, שהיא בזמן עבר ובגוף נסתר (הוא). הסיבה לכך היא שלצורת העבר הנסתר אין מוספיות לפני צורת היסוד ואחריה. שבעת הבניינים העיקריים בעברית הם: פָּעַל (מכונה גם “קל”), נִפְעַל, הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל, פֻּעַל, הִתְפַּעֵל.

הצירוף בנייני הפועל הוא צורת סמיכות, המורכבת מ-שני שמות עצם בדרך של השאלה. מערכת הבניינים בעברית אינה סימטרית.[1] שבעת בנייני הפועל מתחלקים לשלוש קבוצות: הבניינים קל ונפעל, הבניינים הפעיל והופעל, ומערכת הבניינים הכבדים – פיעל, פוּעל והתפעל. לחלק מהבניינים הפעילים קיימים בניינים מקבילים, המשמשים להם סבילים פנימיים. בנייני הסביל הפנימי נבדלים מהבניינים המקוריים רק בתנועות, והשינוי הזה גורם משמעות סבילה ביחס לבניין המקורי. בעברית מתאפיינים הסבילים הפנימיים בתנועת u: בניין הֻפְעַל (להִפְעִיל) ובניין פֻּעַל (לפִּעֵל). בלשון המקרא היה קיים סביל פנימי גם לבניין קל.

בניין פעל

בניין פָּעַל

בניין זה מכונה גם בניין קל, מפני שהוא “קל בתוספות”, כלומר בצורת היסוד שלו מופיעים רק שלושת עיצורי השורש ללא מוספיות וללא דגש חזק תבניתי.

בניין קל נוטה בזמן עבר לפי שלוש דרכי נטייה שונות, המכונות פָּעַל, פָּעֵל ופָּעֹל. מבחינה היסטורית הן התפתחו כנראה מהצורות בהתאמה. רוב השורשים נוטים לפי פָּעַל. מעט שורשים נוטים לפי פָּעֵל, והם בעיקר שורשים המציינים מצב (למשל: וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, בראשית, כ”ז, א’). בשאר הגופים הצירה הפך לפתח בגלל חוק פיליפי: זָקַנְתִּי. הצירה השתמר בגופים האחרים בעיקר בגזרת ל”א: שָׂנֵאתִי, שְׂנֵאתֶם, בנוסף לגוף השלישי שָׂנֵא. כך גם בשורש ירא. השורשים הנוטים לפי פָּעֹל הם נדירים: יָכֹלְתִּי,קָטֹנְתִּיּ,יָגֹרְתִּי. בגוף שני רבים ורבות, בגלל תזוזת הטעם הופך החולם לקמץ קטן: יְכָלְתֶּם.

צורת העתיד קיימת (בגזרת השלמים) בשתי נטיות: חלק מהשורשים נוטים לפי יקטַל (למשל ילבש, ישכב, יטעם) וחלק לפי יקטֹל (למשל ישמור, יפקוד, יקלוט). במקביל גם בציווי קיימות הצורות לְמַד, שְמֹר. יש שורשים נדירים הנוטים בשתי הצורות, למשל יחפַּץ וגם יחפֹּץ. בפעלים העלולים יש שרידים של נטייה שלישית: למשל יִתֵּן.

בניין נפעל

בניין נפעל מתאפיין במוספית תחילית נו”ן, המופיעה בנטיית העבר והבינוני, והופכת לדגש – בגלל הידמות מלאה – בנטיית העתיד). הוראתו המקורית של בניין נפעל היא פעולה חוזרת של בניין קל (נעצב, נסמך), אולם לאחר היעלמות הסביל הפנימי של בניין קל, החל נפעל לשמש גם כסביל של בניין קל (נכתב, נשבר, נגנב). לבניין נפעל מספר משמעויות, הדומות למשמעויות של בניין התפעל:

פעולה חוזרת (רפלקסיבית): נשמר מפני…, נקבצו, נַסוג, נמלט (כנראה בהשפעת היעלמות הבניין הרפלקסיבי של בניין קל).פעולה הדדית: נאבקו, נדברו, מצב: נושן, נשחק, פעילה עומדת ללא משמעות מיוחדת: נכנס, נזהר, נשבע, נלחם

בניין הופעל

בניין הופעל הוא הסביל הפנימי של בניין הפעיל, כלומר בניין שיש בו אותם עיצורים כמו בבניין הפעיל, פרט לכך שהתנועות שונות, וההבדל בתנועות מסמן את הסבילות. מאחר שהופעל הוא בניין סביל אין לו ציווי ומקור. סימנו של בניין הופעל הוא תנועת קובוץ בה’ התחילית, אולם לפעמים מופיע קמץ קטן במקום הקובוץ, בעיקר בלשון המקרא

בניין פִּעֵל

בניין פִּעֵל

כאמור בניין פיעל מתאפיין בדגש חזק בעי”ן הפועל, שהוא חלק מתבנית בניין זה. התנועה השנייה היא צירה, אבל פעמים רבות גם פתח: אִבַּד וְשִׁבַּר (איכה, ב’, ט’). בפעלים מסוימים מופיעה במקרא תנועת סגול: דִּבֶּר, כִּפֶּר. משערים שבמקור הפרוטו-שמי שתי התנועות היו פתוחות: qattal* (בדומה לבניין המקביל בערבית, פַעַּלַ, فَعَّلَ). בעברית החדשה התרחב השימוש בבניין, ורוב הפעלים החדשים נגזרים בבניין פיעל.

המשמעויות של הבניין הן בין השאר: חיזוק הפעולה, כנראה, הוראתו הבסיסית של בניין זה: שיבר לעומת שבר, חישב לעומת חשב, שימר לעומת שמר.

גרימה (בדומה למשמעות המרכזית של הבניין המקביל בערבית, פַעַּלַ, فَعَّلَ): שיתק, חיזק, גידל, לימד.

פעולה מתמשכת או חוזרת על עצמה, או מתייחסת להרבה נושאים או מושאים: כיבד.

הפעולה ההפוכה לבניינים אחרים באותו שורש: השריש-שירש, סקל-סיקל. בָּרַא-בֵּרֵא, חַטָא-חִטֵא,

לפעמים משמעות הוראת הפועל פעילה ללא משמעות מיוחדת: דיבר, צילם.

בניין התפעל

בניין התפעל מתאפיין בשתי מוספיות תחיליות: הת- (בעבר, או אית”ן + ת בעתיד, או מת- בבינוני) ובדגש חזק תבניתי בעי”ן הפועל. בלשון חז”ל מופיע בניין זה עם תחילית נו”ן במקום ה”א ובקמץ בעי”ן הפועל: “נִתְפַּעָל”: נתבקש, נשתנה, נשתמר. אף על פי שצורת “נתפעל” כבר לא נחשבת לצורתו הרשמית של בניין התפעל, היא נפוצה, יחסית, בעברית המודרנית (המילה “נשתמר”, לדוגמה, מופיעה בערכים באנציקלופדיית “ynet”).[6]

כאשר פ”א הפועל ד’, ז’, ט’, צ’, או ת’ מתרחשת הידמות חלקית או מלאה בין פ”א הפועל לת”ו של הבניין: *התדיין > הידיין, *התתמם > התמם; אם פ”א הפועל היא אחד מהעיצורים ז’, ס’, ש’ או צ’ מתרחש שיכול עיצורים: *התשמע > השתמע, *התסרק > הסתרק. (כאשר פ”א הפועל היא אחד מהעיצורים ז’, או צ’ מתרחשים גם שיכול עיצורים וגם הידמות: *התזמן > הזתמן > הזדמן, *התצלם > הצתלם > הצטלם).

המשמעויות של הבניין:

פעולה חוזרת (רפלקסיבית, עצמית) – פעולה שהנושא עושה על עצמו: התלבש, התפטר, התבטל.

פעולה הדדית – פעולה ששני אנשים עושים זה עם זה: התחתן, התכתב.

פעולה סבילה: התקבל.

העמדת פנים: התחלה, התפאר, התחפש, היתמם, התחכם.

שינוי מצב: התייבש, התקמט.

ללא כל הוראה מיוחדת: התאבל, התפלל, השתמש.

התפעל יכול להיות צורה חוזרת לפיעל פעיל ופוּעל סביל. למשל: גילח, גולח, התגלח. גילח הוא הצורה הפעילה, גולח הוא צורת הסבילה והתגלח (=גילח את עצמו) הוא צורה החוזרת.

מערכת הבניינים

כפי שתואר, אפשר לסווג את הבניינים לשלוש קבוצות: בניין קל, מערכת בניין הפעיל ומערכת הבניינים הכבדים. מצד שני אפשר לתאר את הבניינים לפי מאפיינים צורניים וסמנטיים: פעיל, סביל (עם תנועת u) וחוזר (עם קידומת הת-). (בניין נפעל אינו משתלב במערכת זו). סידור של הבניינים בטבלה לפי המאפיינים האלה ייראה כך:

החוסר הבולט ביותר הוא במשבצת (1), בניין שיהווה סביל פנימי לבניין קל. מסתבר שבמקרא בניין כזה היה קיים, כפי שיפורט להלן. במקביל, משמש בעברית המודרנית בניין נפעל כסביל (לא פנימי) לבניין קל (שבר-נשבר, בנה-נבנה וכו’). קיימים שרידים מעטים במקרא לבניין עם תחילית הת- במערכת קל (משבצת (2)): הִתְפָּקְדוּ (בלי דגש בעה”פ ובקמץ בפה”פ). במערכת הפעיל קיים בניין עם תחילית הת- (3) בלשון חז”ל: בניין הִתַּפְעַל (במקור הִתְהַפְעַל, תחילית הִת + הצורה המקורית של הפעיל, הַפְעַל). הוא קיים בעיקר בגזרת פ”ו: נִתּוֹסַף, מִתּוֹכַח.

הסביל הפנימי של בניין קל

במקרא אנו מוצאים פעמים רבות צורת קֻטַּל, כלומר לכאורה צורה בבניין פֻּעַל, אולם מתברר שהצורה הפעילה המתאימה לה היא בבנין קל ולא בבניין פיעל. למשל: טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף; וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם; משערים שלפנינו צורות בבניין הסביל הפנימי של קל. הדגש בעה”פ נוצר, כנראה, מהיקש לבניין פֻּעַל או בגלל הכפלה תניינית. לסביל הפנימי של בניין קל צורת בינוני ייחודית: מַֽה־נַּעֲשֶׂ֖ה לַנַּ֥עַר הַיּוּלָּֽד; וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל. בנוסף מניחים שכמה צורות עתיד בבניין נפעל כמו יִגָּנֵב, יִטָּרֵף הן במקורן יֻגְנַב, יֻטְרַף בבניין זה (שהרי אין במקרא צורות נגנב, נטרף בנפעל עבר). אלא שהמדקדקים, שלא הכירו את הבניין, העבירו אותן לבניין נפעל – בדומה לבניין הסביל בלשונות שמיות מגוונות, כמו ערבית (إِنْفَعَلَ אִנְפַעַלַ) ואכדית.[7] בלשון חז”ל הבניין הזה כבר נעלם לגמרי, כשם שגם בניין פֻּעַל הולך ונעלם בעברית הישראלית החדשה בלשון הדיבור.

הסביל הפנימי של בניין התפעל

בספר במדבר, פרק א’, פסוק מ”ז נמצאת צורת פועל סבילה של בניין התפעל “וְהַלְוִיִּם, לְמַטֵּה אֲבֹתָם–לֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹכָם” צורה זו מופיעה גם בבמדבר, ב’, ל”ג.

בזמן המודרני החל שימוש נוסף בצורת פועל סבילה של בניין התפעל. בעוד המשמעות הנפוצה של פועל בבניין התפעל היא “ביצע פעולה שהשפיעה על עצמו” (צורה חוזרת), הצורה הסבילה המודרנית מתארת בדרך כלל אדם שאולץ לבצע פעולה שכזו. כך לדוגמה נפוץ השימוש בפועל “הִתְפּוּטַר”, שמשמעותו “התפטר לאחר שאולץ לעשות כך”.

בניין שִפְעֵל

בעברית המקראית לא קיים בכלל בניין שפעל. הוא קיים בארמית (יש שלוש צורות שפעל בארמית שבמקרא), ובהשפעתה הוא חדר ללשון חז”ל: שעבד, שחרר, שרבב. בעברית החדשה חזרו להשתמש בבניין שפעל, לפעמים כחלופה לבניין הפעיל (שכנע, שכפל) ולפעמים כתחליף לקידומת הלועזית re- (שעתק, שכתב, שחזר). יש מחלוקת אם אפשר לקרוא לשפעל בניין בעברית הישראלית, או שמדובר בשורש של ארבעה עיצורים השקול בבניין פיעל. אם מקבלים את הגדרתו כבניין, יש מקום להוסיף עוד בניינים למערכת הבניינים בשפה העברית: תִּפעל (תִּחקר, תִּשאל, תִּפקד, תִּסכל, תִּזמר, תּדלק, תִּמרץ), פִּעלל (שִקלל, אִשרר, דִּברר), אִפעל (אִחזר) ועוד.