התנועה האימפרסיוניסטית

אימפרסיוניזם היא תנועה אמנותית שרווחה באירופה, ובעיקר בפריז, במאה ה-19, בין השנים 1865–1880 והשפיעה לא רק על האמנות החזותית, כי אם גם על המוזיקה והספרות. שמה של התנועה נגזר מציורו של מונה: ‘התרשמות (impression): זריחה’ (1872). ראשי התנועה היו מאנה, מונה, פיסארו, סיסלי ורנואר. האימפרסיוניסטים ציירו בעיקר תחת כיפת השמים. במשיכות מכחול קלות בצבעים בהירים, ובמינימום קווים, הם ביקשו להנציח אפקטים בני חלוף של אור ותנועה. במוזיקה, השם אימפרסיוניזם נקשר למלחינים דביסי, ראוול, דליוס, באקס, אלבניז, ורספיגי. האימפרסיוניזם הושפע מהספרות ובעיקר מהמשוררים הסימבוליסטים ורליין, בודלר ומלארמה. כשם שהוא הושפע מהספרות, כן הוא השפיע על זרם התודעה.

אוסקר קלוד מונה (בצרפתית: Oscar Claude Monet; ‏14 בנובמבר 1840 – 5 בדצמבר 1926), היה צייר צרפתי, ממייסדי ומובילי זרם האימפרסיוניזם באמנות. מונה צייר בעיקר נופים כפריים ועירוניים, בנסותו לחקות את האופן שבו העין קולטת את הנגלה לפניה, בטכניקה של מעין רישום מהיר בצבע, משיחות מכחול קצרות ועתירות צבע ושימוש בצבעים משלימים. הוא ניסה לבטא את השתנות מראה האובייקט עם השתנות האור או מזג האוויר, ולכן צייר סדרות של נופים מסוימים בתנאי אור ומזג אוויר שונים. סדרות אלה כוללות את הציורים: “ערימות השחת”, “תחנת הרכבת סן-לזאר”, “שושני המים”, ו”איכרים עובדים”.

פייר-אוגוסט רנואר (בצרפתית: Pierre-Auguste Renoir; ‏25 בפברואר 1841 – 3 בדצמבר 1919) היה צייר ופסל צרפתי, מן הראשונים והבולטים בזרם האימפרסיוניסטי וממעצבי דמותו. רנואר פיתח את סגנונו בשנות ה-20 וה-30 לחייו כאשר התגורר בפריז. אחר כך יצא לתקופת נדודים קצרה, שבסופה שב לפריז והקים משפחה. בערוב ימיו עבר לאזור כפרי בדרום צרפת, וחי שם חיי משפחה שלווים ופוריים מבחינה אומנותית. הוא הרבה לצייר אנשים ובעיקר נשים; ברבים מציורים אלו ניכרת יכולתו להנציח תנועה על בד הציור.

אדואר מאנה (בצרפתית: Édouard Manet;‏ 23 בינואר 1832 – 30 באפריל 1883) היה צייר ודפס צרפתי שנחשב לאחד ממבשרי המודרניזם ולאבי האימפרסיוניזם. מאנה נודע בשל יצירותיו שגישרו על הפער שבין ריאליזם לאימפרסיוניזם.

הציירים האימפרסיוניסטים הם קבוצה של אנשים, בעלי טכניקות ציור דומות, אשר בשנות השישים של המאה הי”ט סירבו להשתתף בסלון של פריס הרשמי, וביכרו להשתתף בסלונים עצמאיים משלהם. בין מחוללי תנועה זו נמנה אדואדר מאנה, אשר על פי צו של נפוליאון השלישי, הקים סלון מתחרה לסלון הרשמי – ‘סלון המסורבים’. במוקד סלון זה עמדה היצירה ארוחת בקר על הדשא – שבו מתוארת אישה בעירום – כנראה זונה, הסועדת בחברת שני גברים לבושים. הסקנדל הגיע לשיאו כשמאנה הציג בסלון פריס, את אולימפיה. ציור זה שואב את השראתו מציורו של טיציאן, ואולם מוחלפת בו הדמות המעורטלת של ונוס בדמותה של זונה. אף על פי ששאר הציירים האימפרסיוניסטים נקטו בטכניקות ובנושאים אחרים, מאנה נחשב לזה שחולל את התנועה האימפרסיוניסטית, שכן כחבריו האימפרסיוניסטים הוא קרא תיגר נגד הציור הריאליסטי.

עוד לפני-כן, אחד האמנים שהוביל לגיבוש סגנון הציור האימפרסיוניסטי היה הצייר הצרפתי-יהודי קאמי פיסארו. את ציורי הנוף המוקדמים שלו יצר בהשפעת יצירתם של קורו וקורבה, בה צפה בתערוכה גדולה שהתקיימה בשנת 1855. יצירתו שהוצגה ב”סלון” של שנת 1860 עוררה עניין מועט. מבקר אחד אף טען כי היא נושאת אופי “סאטירי”[5].

מי שנתן תנופה לציור האימפרסיוניסטי הם ללא ספק קלוד מונה וכן פייר-אוגוסט רנואר. בקיץ 1869 הם ערכו סדרה של ציורים, שבהם ניכרים סימני בשלות בסגנון האימפרסיוניסטי. חידוש ראשון בציורים אלו, הוא שהם נעשו באוויר הפתוח ולא בין קירות. כמו כן, בכדי לשקף את האפקטים של האור, הם השתמשו בפרגמנטציה – הווה אומר, במריחות צבע קטנות על הבד (במקום במריחה שכבת צבע אחידה). כמו כן, בשונה ממאנה, במקום השחור וצבעי האדמה, הם השתמשו בצבעים בהירים, וכן בשלושת צבעי היסוד: האדום, הצהוב והכחול. כמו כן, הוסיפו צבע באזורי הצל.

למעשה הסגנון האימפרסיוניסטי התעצב סופית לקראת 1874 – עת שנערך הסלון האימפרסיוניסטי הראשון, בסטודיו הצילום של נדאר. בסלון זה הציגו 39 ציירים – וביניהם מלבד מונה ורנואר, גם סזאן, דגה, מוריסו, פיסארו וסיסלי. אלו הקימו את “החברה בע”מ של אומנים, ציירים, פסלים ואמני תחריט” (Société Anonyme Coopérative des Artistes Peintres, Sculpteurs, Graveurs), לאחר שבקשותיהם להציג בתערוכה הרשמית של האקדמיה ולהקים מחדש את “סלון הדחויים”[6] נדחו. בהמשך הצטרפו לתנועה האמריקאית קאסאט, גוגן, סרה וסיניאק.

התערוכה עוררה עוינות רבה. כ-3,000 איש ביקרו בתערוכה, שנתפסה כשערורייתית. העבודות בעלות הנושאים השגרתיים והיום-יומיים, נתפשו כציור רע. לואי לרואה (Louis Leroy), מבקר אמנות צרפתי, כתב בעיתון האמנות ההומוריסטי “Le Charivari” (“המהומה”) ביקורת סאטירית אודות הציור: