המושבה הגרמנית בירושלים

מי היו הטמפלרים?

הטמפלרים היו חברים בתנועה נוצרית דתית שנוסדה בדרום גרמניה במאה ה-19. שמה של התנועה – “טמפלרים”, שפירושו היכל או מקדש, מעיד על תפיסת העולם שלה, על פיה, הקמת חברת מופת בארץ-ישראל – ארץ הקודש, תקרב את הגאולה. המקדש אינו מבנה פיזי, אלא הקהילה הטמפלרית, וכל חבר בה מהווה מעין אבן במקדש, על ידי חיי מופת קהילתיים ואישיים. המופת הוא בתחום הרוחני, אך גם בתחום החומרי.

התנועה הטמפלרית ראתה חשיבות בהקמת התיישבות איכותית בארץ הקודש ובירושלים, התיישבות, שתהווה דוגמא עבור העולם כולו כיצד יש להקים התיישבות וכיצד יש לנהל חיי קהילה.  הטמפלרים קיוו, שעל ידי מתן הדוגמא
האישית, יצטרפו אליהם מאמינים מקרב האוכלוסיות המקומיות, ולכן הם לא עסקו במיסיון.

(בתמונה ניתן לראות את משפחת פרנק הטמפלרית. מחלוצי המושבה הגרמנית בירושלים, עליה נרחיב בספר זה)

על מנת להגשים רעיונות אלו בדרך המוצלחת ביותר, תכננו המנהיגים הטמפלרים את ההתיישבות בארץ בתכנון מפורט ומעמיק.

הם בחרו מקרב חברי הקהילה בגרמניה את בעלי המקצוע הטובים ביותר, בתחומים בהם יהיה צורך על מנת להקים מושבות בעלות בסיס כלכלי איתן.

המושבות תוכננו היטב וצוידו בטכנולוגיה המתקדמת ביותר באותם זמנים.  ואכן, המושבות הגרמניות, שהוקמו בארץ, תרמו רבות לפיתוחה והיוו דוגמא טובה למתיישבי העלייה הראשונה והשנייה, שהגיעו מאוחר יותר לארץ, ולמדו דברים רבים מהמתיישבים הטמפלרים. בנוסף לפיתוח החקלאות והתעשייה ולהכנסת שיטות עיבוד מודרניות לארץ ישראל, פיתחו הטמפלרים גם את ענף התיירות. בין מתיישבי המושבה בירושלים היו מלונאים, אדריכלים, מהנדסים, בעלי מלאכה, בוני עגלות ותעשיינים.

(בתמונה- טמפלרים לצד בית העם במושבה הטמפרלית וילהלמה במישור החוף)

המושבה הגרמנית – רקע היסטורי

המתיישבים הטמפלרים הראשונים הגיעו לירושלים בסוף שנות ה-60 והתיישבו בעיר העתיקה וגם במשכנות שאננים. בשנת 1872 רכש הטמפלרי מַׁתֵּיאּוס פְרָאנְק מאנשי הכפר בית צפאפא, שטחי אדמה גדולים בחלקו העליון של נחל רפאים והקים שם את ביתו. האדמות הועברו לאגודה הטמפלרית, שחילקה את הקרקע למגרשי בנייה, ותכננה להקים כאן את המרכז של הטמפלרים בארץ. בשנת 1878 הוקמו בתי המושבה. התפתחות המושבה בירושלים הייתה איטית אך מתמדת, בזכות הקרבה לתחנת הרכבת. בשנת 1910 כבר מנתה המושבה 40 בתים ו- 400 איש. בתחילה התכוונו המתיישבים להתבסס על חקלאות, אך מהר מאוד עברו רובם לעסוק במסחר, במלאכה ובענפי שירותים. בין תושבי המושבה היו: אדריכלים, קבלני בנייה, מהנדסים, טוחני קמח, ייצרני משקאות, קרח, ממתקים ויין, מלונאים, פקידים, מורים, רופאים ובעלי חנויות.

המושבה הגרמנית התפתחה ללא תכנית מוקפדת בעיקר סביב שני רחובות מרכזיים – רחוב עמק רפאים ודרך בית לחם. במקום המפגש בין רחובות אלו הוקמו מבני הציבור של המושבה – בתי הספר ובית העם, ובשטח שביניהם נוצרו רחובות צרים שמשני צדיהם נבנו בתים, שהקנו לשכונה כולה אופי כפרי ושונה מאד מיתר השכונות של ירושלים.

הבתים הראשונים הוקמו לאורך רחוב עמק רפאים והם היו בתים פשוטים בני קומה אחת או שתיים. החצר הייתה מוקפת בגדר אבן ועליה סורגי ברזל. מתחת לבתים נבנו מרתפים שחלקם העליון בלט מעל פני הקרקע. חלונות הבתים נבנו בצורת קשת והם צוידו בתריסי עץ ירוקים. את הגגות בנו בתחילה עם כיפות אבן, אבל הקושי לאטום את הכיפות הביא את המתיישבים הטמפלרים לעבור לגגות רעפים דו-שיפועיים. את חלל עליית הגג ניצלו לאחסנה או למגורים. על חלק מהבתים מופיעים פסוקים מכתבי הקודש. נסקור עתה את המבנים העיקריים במושבה.

בית העם

בית הקהילה הטמפלרית, אשר שימש כאולם ההתכנסות והתפילה של הטמפלרים. בית העם תוכנן על ידי האדריכל הטמפלרי תיאודור זָנְדֶל, נבנה בכספי תרומות חברי הקהילה בארץ ובעולם ונחנך בשנת 1884 בטקס מפואר בהשתתפות המושל התורכי, קונסולים ונכבדים אחרים. הבניין הוא חד קומתי בעל חזות בסגנון הרומנסקי ובקצהו הצפוני אפסיס מצולע.
הכניסה הראשית היא במרכז החזית המערבית (הפונה לרחוב עמק רפאים) והיא מודגשת על ידי גגון גמלוני הנשען על שני עמודים. הגג הוא גמלוני ומכוסה רעפים ועליו מגדל פעמונים קטן, הנשען על ארבעה עמודים בעלי כותרות בצורת כריות. סביב הגג רצועה לומברדית.

בבית העם היו מתכנסים, ביום ראשון ובמועדים ובאירועים מיוחדים, לניהול
טקסים דתיים. בימים אחרים, היו מתכנסים לצרכים אחרים כמו פעילויות תרבות שונות, אספות וחגיגות.  אחרי הקמת מדינת ישראל הועבר הבניין לרשות הכנסייה הארמנית, שהשתמשה במקום עד 1967 . לאחרונה שופץ הבניין במסגרת בניית מלון אוריינט ירושלים.

בית “אבן עזר”

הבית הראשון, שהוקם במושבה הגרמנית על ידי הטוחן מתיאוס פרנק בשנת 1873 ,שהקים לצדו גם טחנת קמח שפעלה בכוח הקיטור ומאפייה.
פרנק רכש את הקרקעות בעמק רפאים עבור חותנו, שתכנן לעלות ארצה ולעסוק בחקלאות. אולם, החותן נפטר בדרכו לארץ. פרנק מכר את רוב הקרקעות לאגודה הטמפלרית, אך השאיר בידיו שטח גדול בראש המושבה ועליו הקים את ביתו.
הבית הוא דו קומתי, בעל גמלון בחזית וחלון עגול, והוא מקורה על ידי קמרונות צולבים הבנויים באבן.

חלקו המרכזי של הבניין מובלט מעט ביחס לאגפיו, ומשקף בכך את תכניתו הפנימית של הבית, הכוללת אולם כניסה ומשני צדדיו חדרים – בדומה לתכנית בית הליוואן הערבי. באבן הראשה של פתח הכניסה לבית חקוקה שנת הבנייה, ועל המשקוף חקוק: “אבן עזר” – שם שמתבסס על תיאור מלחמה בין בני ישראל לבין פלישתים בהנהגתו של שמואל הנביא: ” וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר וַיֹּאמַר עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ ה’.

בית הספר הטמפלרי – הלִיצֵּאּום

מתחם הכולל שני בניינים, ששימש כבית הספר המרכזי של הטמפלרים בארץ ישראל. הבניין הדרומי, שכונה “בית הספר הישן”, הוקם בשנת 1878 ,והבניין
הצפוני – “בית הספר החדש”, הוקם בשנת 1882 כהרחבה של הבניין הישן.

כאשר הוקמה המושבה הגרמנית בירושלים, בשנת 1873 ,החליטו הטמפלרים להקים בה את המרכז הרוחני שלהם, אולם ביצוע הרעיון נדחה עקב מחסור במשאבים כלכליים, ובינתיים הקימו ביפו בית ספר מרכזי לבני העדה.

בשנת 1877 החליטו להעביר את בית הספר לירושלים, ולבנותו על מגרש שנתרם על ידי חברי הקהילה הירושלמית בסמוך לבית העם.
הנחת אבן הפינה נערכה בטקס גדול ומפואר. על האבן נכתב: “כי מציון תצא תורה”. בית הספר החל לפעול בשנת 1878 ,בדגם אירופי שכלל עשר שנות לימוד. בוגרי כיתה י’ יכלו לגשת לבחינות הבגרות בגרמניה, אחרי שנת לימודים נוספת, וכך להתקבל ללימודים גבוהים. בתמונה המבנה בשנת 2007 לאחר שהיה נטוש כעשר שנים ולפני ששופץ והפך למלון

בניין בית הספר “הישן” כלל, במקור, שתי קומות, מרתף וגג רעפים גמלוני. בתקופת המנדט הורחב הבניין ונוספו לו קומות וגמלון מדורג. בניין בית הספר “החדש” כלל גם הוא שתי קומות והוא היה בעל מבנה כניסה מובלט, גמלון ושעון שהוצב על החזית הפונה לרחוב ושסימל את ערך הדייקנות.

בעת ביקור וילהלם השני בירושלים הוא הבטיח לסייע במימון בית הספר, בתנאי שהוא יהפוך לבית ספר משותף עם הקהילה הגרמנית הפרוטסטנטית שחייתה בירושלים. בראשית המאה ה- 20 החל לפעול המוסד המשותף. בית הספר הפסיק לפעול עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939 . במבני בית הספר פעלו משרדים של ממשלת המנדט הבריטי, ואחרי הקמת המדינה פעל בו מכון
הסיבים, עד לשנת 1997 . לאחרונה שופץ הבניין ושולב במתחם של מלון אוריינט ירושלים. כפי שניתן להתרשם בתמונה

בית כריסטיאן אִימְבֶרְגֶר

בית מגורים חד-קומתי, אופייני לבתים הראשונים שהוקמו במושבה. הבית הוקם בשנת 1877 בידי כריסטיאן אימברגר, שהיה נגר במקצועו ושניהל את היקב המשפחתי וחנות משקאות. לבית קומת מרתף הבולטת מעל השטח, והוא בעל גג רעפים הבנוי בשיפוע מתון יחסית. פתח הכניסה לבית מעוטר, ועל המשקוף חקוקה שנת הבנייה והפסוק מספר ישעיה : “קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה’ עָלַיִךְ זָרָח”

משני צדי הפתח חלונות קמורים בעלי קשתות מקלות, שהיו מצוידים בתריסי עץ. הבית שופץ בראשית שנות האלפיים. בתמונה ניתן להבחין בתבנית האדריכלית של הבית כפי שפרסם האדריכל הנודע דוד קרויאנקר

הטמפלרים חדורי אמונה דתית ותקווה משיחית הותירו חותם עז על ארץ ישראל בכלל ועל ירושלים בפרט. הבנייה הטמפלרית היא אחת מהדוגמאות הקלאסיות למתיחת הפנים שעברה ירושלים במאה ה19 . הסגנון המוקפד והטכנולוגיה החכמה ששלובה בבנייה זאת משקפת היטב את רוח השינוי הקדמה ומעל הכל את המאבק הסמוי על הנוכחות בארץ הקודש. לצד המעצמות האירופיות שביקשו לנצל את חולשתה של האימפריה העותמניאת ובנו מבני ציבור מפוארים ובכך סימנו את דריסת רגלם בארץ הקודש , לצד היהודים הרבים שעלו לירושלים וניסו את כוחם בבנייה ובהקמה של שכונות יהודיות רבות מחוץ לחומות ירושלים העתיקה, ולצד הבנייה הערבית בצפונה ובדרומה של ירושלים , היו הטמפרלים פרק חשוב ודרמטי בירושלים של המאה ה19 ובהיסטוריה של הארץ הזאת.  הקטע הבא שכתב יואל משה סלומון, מחלוצי ירושלים ובוניה,  בשנת 1887 בעיתון ‘יהודה וירושלים’ משקף זאת היטב:

“שמנו לבינו גם על הקאלאניאות אשר יסדו זה כמה שבעה שנים האשכנזים בני וויטינבערג (לא מבני עמינו) ובתיהם בנויות במשטר נאה, ככל ערי אירופי, ברחובות רחבות ובניינים מפוארים עד אשר האיש אשר יתהלך ברחובותיהם, ישכח כי רגליו תדרכנה בארץ הנשמה, וידמה כי הנהו באחת מערי אירופא הנושבות. ככה התהפכה הארץ הנשמה הזו לארץ נושבה בשנים מועטות, ויושביהם רואים פרי בעמלם. המראַה הנעימה הזאת תלביש את לבב האיש הישראלי צער ויגון, ענג ונחת יחד. לבבו ישמח בראתו כי ארצינו הקדושה מוכשרת להתהפך כגן אלקים אם תעבד ביד חרוצים, ורבת און היא להשביעם להם חמודות, עד כי לא יקוו לאיש ולא ייחלו לבני אדם. ויתרון לה מכל ארצות אירופא, והעד על זה כי אנשים אשר לא מבני עמינו עזבו מולדתם ונאחזו בארץ הקדושה, ולולא לא מצאו היתרון להאדמה הברוכה הזאת על אדמת מולדתם, כי אז לא נעו אל ארץ נכריה למו. ולעומת זאת כלימה תכסה פנינו, בזכרינו כי העמים אשר לא מבני עמינו יהיו הראשונים לחונן ארצינו הקדושה – ואנחנו, עם בני ישראל, נעמוד מרחוק ולא נמהר לנחם את האם קדושה הצמאה לבניה, ולא נשים לבינו להסיר מסוה אלמנותה מפניה”