gush etzion

 ההתיישבות בגוש עציון הפכה לסמל של נחישות והקרבה. ארבע פעמים במשך 40 שנה עלו מתיישבים להקים יישובים. שלוש פעמים נעקרו ממקומם, אך האמונה בצדקת דרכם, והגעגועים לחבל ארץ זה, משכו אותם כל פעם מחדש לשקם את ההריסות ולהקים את היישובים מחדש.

תוכן עניינים:

מושגים ——————————— עמ’ 4

ניסיונות ההתיישבות ——————- עמ’ 10-5

גוש עציון במלחמת העצמאות ———- עמ’ 12-11

השיירות לגוש עציון —————— עמ’ 36-13

הקרב האחרון ונפילת הגוש ———– עמ’ 44-37

השיבה לגוש עציון ——————- עמ’ 55-45

שאלה יצירתית ————————- עמ’ 56

פעילות הקניה ———————- עמ’ 58-57

נסיון התיישבות ראשון:

מגדל עדר – תרפ”ז – תרפ”ט

בשנת תרפ”ז (1927) הקימה קבוצת יהודים חרדים מירושלים יישוב בשם “מגדל-עדר”, על-פי הפסוק: “וַיִסע יִשְרָאֵל ויט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה למִגְדַּל-עֵדֶר” (בראשית לה כ).

במשך שנתיים פתחו המתיישבים יישוב חקלאי תורני שעתיד היה להתבסס על מטעים ומשק חלב.

בשנת תרפ”ט (1929), בימי מאורעות-הדמים שגרמו לחורבן קהילת חברון, חרבה “מגדל-עדר”. אחרוני התושבים שנותרו מבודדים, נאלצו להימלט על נפשם. ערבים מהכפר הערבי השכן, בית-עומאר, חילצו אותם מידי הפורעים וסייעו בידם להגיע בשלום לירושלים.

נסיון התיישבות שני:

“אל-ההר” – “כפר-עציון”

בשנת תרצ”ה (1935) עלו לכאן בשנית. חברת “אל-ההר” רכשה שטחי קרקע, וייסדה משק חקלאי. המקום נקרא “כפר-עציון” על שם מייסדו, מר שמואל צבי הולצמן, פרדסן חלוץ רב-השראה מרחובות. מכאן מקור השם אותו נושא עד היום קיבוץ כפר-עציון המחודש, והאזור כולו “גוש-עציון”.

בשנת תרצ”ו (1936), בימי מאורעות-הדמים, התנכלו פורעים ערבים גם ל”כפר-עציון”. הקהילה היהודית המשתקמת בחברון פונתה לירושלים. מתיישבי “כפר-עציון” נאלצו לנטוש את היישוב ולהותיר את המבנים והמשק לפורעים שהרסו והשחיתו כל מה שנבנה.

נסיון התיישבות שלישי:

התביעה לגאול את ההר מחרפת שִממונו, להחזיר להר-חברון את צביונו היהודי כפי שהיה בעבר הרחוק – לא פסקה. משימת חידוש היישוב היהודי בעציון, הוטלה על אנשי “קבוצת אברהם” של הפועל המזרחי. וותיקי תנועת השומר-הדתי ובני-עקיבא בפולין, שעלו לארץ והקימו קבוצת הכשרה להתיישבות סמוך למושב הדתי כפר-פינס. מרבית חברי הקבוצה עלו מפולין בימי השלטון הנאצי בגרמניה. לאחר דיונים רבים ולבטים פנימיים, שהתנהלו בעצם ימי השואה הנוראה באירופה, הכריעה הקבוצה על נכונותה להיענות לתביעת המוסדות המיישבים, לעלות להר חרף הקשיים הצפויים, שלא נעלמו מעיניהם. הנימוקים העיקריים להחלטה היו; החשיבות בחידוש היישוב היהודי בהר-חברון, ההכרה בערכה החלוצי-ציוני של המשימה היישובית בחבל-ארץ יהודי זה, הרצון העז לגאול אדמות יהודיות שניקנו בהר בעבר, והתעורר החשש כי הן עלולות לשוב לידיים ערביות, והשאיפה לפתוח איזור התיישבותי חדש לקליטת פליטי השואה מאירופה.

ביום כ”ה בניסן תש”ג (30.4.1943) עלו אנשי “קבוצת אברהם” ועמם אנשי הפלמ”ח בשלישית אל ההר, וייסדו את הקיבוץ-הדתי כפר-עציון.

הקמת משואות יצחק- 1945, הקמת עין צורים- 1946, הקמת רבדים- 1947.

אופי היישוב – קיבוץ דתי בהר חברון ערש האומה המתבסס על חקלאות, תיירות ומחצבה.   

גוש עציון במלחמת העצמאות:

תוכנית החלוקה של האו”ם, שאושרה ב-29 בנובמבר 1947, השאירה כ-30 יישובים מחוץ לגבולות המדינה היהודית, בהם ארבעת קיבוצי גוש עציון: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. בארבעה קיבוצים אלה התגוררו כ-450 נפשות, בהם 69 ילדים. היישובים היו מבודדים והנקודה העברית הקרובה ביותר (במרחק של כ-20 קילומטר) הייתה ירושלים, אולם הדרך אליה עברה בלב אזור ערבי עוין שכלל בין היתר את העיר בית לחם.

השיירות לגוש עציון:

לאחר דחיית הערבים את תוכנית החלוקה של האו”ם, הם החלו להתנכל למכוניות יהודיות בדרכי התחבורה. ב-8 בדצמבר 1947, נערכה התקפה על מכונית שיצאה מגוש עציון לירושלים. ממועד זה ואילך, הופסקה תנועת האוטובוסים של “אגד” מגוש עציון לירושלים, והתנועה החלה להתנהל בשיירות בלבד, שיצאו מירושלים מדי יום להביא אספקה לגוש עציון. הנהגת היישוב החליטה לא לוותר ולא להפקיר את תושבי גוש עציון.

 השיירות היו חיוניות לתושבי הגוש: גוש עציון נצרך לאספקה בסיסית של מוצרי מזון, ציוד רפואי, נשק, תחמושת, כוח לוחם רענן ומיומן, ציוד לביצורים ובקיץ אף

למים.

שיירת העשרה:

שיירה של ארבע מכוניות שנועדה להוביל אספקה מירושלים ליישובי גוש עציון בכ”ח בכסלו ה’תש”ח, 11 בדצמבר 1947. בקילומטר ה-15 מירושלים הותקפה השיירה על ידי מארב שהכינו הכוחות הערביים. טנדר אחד נסוג לבית-לחם להזעיק עזרה בריטית, אך זו בוששה לבוא.  במהלך ההתקפה נהרגו עשרה מאנשי השיירה.

יתומים ראשונים, אלמנות ראשונות בכפר-עציון. בבית-הקברות בגוש-עציון נטמנו חמישה מהנופלים, האחרים נטמנו בירושלים.

פינוי האמהות והילדים:

ב-5 בינואר 1948, כ”ג בטבת ה’תש”ח, פונו האימהות והילדים מן הגוש, בסיוע בריטי, לירושלים, למעט אם אחת שסירבה לעזוב את כפר עציון. אלה עברו להתגורר במנזר רטיסבון שבירושלים או בבית הכרם.

מחלקת הל”ה:

מחלקה שהורכבה מ-40 לוחמים, אנשי הפלמ”ח והחי”ש, בפיקודו של דני מס, יצאה בלילה במסע רגלי מירושלים לגוש-עציון, אך נאלצה לשוב על עקבותיה.

למחרת, בליל 15-16 בינואר  1948, אור ליום שישי ה’ בשבט תש”ח, יצאו הלוחמים שוב לדרכם במסלול שונה – מהר-טוב, כשהם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד. שני לוחמים נשארו במושבה מחוסר נשק. בדרך ניפצע אחד הבחורים ויחד עם שני מלווים נאלצו לשוב להר-טוב.

35 לוחמים המשיכו לצעוד לעבר גוש עציון. בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה.

עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי ערבים כפריים שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה.

הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב. הערבים התעללו בגופות ורק לאחר חיפושים והתערבות בריטית, היה ניתן לאסוף את גופות הלוחמים.

הגופות נטמנו בקבורה זמנית בבית הקברות בכפר עציון, לאחר כשנה זוהו והועברו להר הרצל.

.

מתוך דבריו של שייח ערבי שהשתתף בהתקפה על מחלקת הל”ה:

“עם בוקר ראו יהודים ליד צוריף. זה היה לאחר מה שאירע בכפר-עציון (מפלת הערבים בקרב ג’ בשבט, 14.1.1948). הבהלה לאחר מפלת כפר-עציון הייתה רבה ומאות רבות מאוד נזעקו להילחם ביהודים. ירו בהם מכל הצדדים והם השיבו אש ולחמו עד אשר אזלה תחמושתם. האחרון שבהם, והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזלה התחמושת מידיו עוד זרק בהם אבן ואז הרגוהו. את זאת סיפר אחד שנפצע מהרימון ורסיסי ברזל חדרו לרגלו. הוא נותח בבית-החולים בבאר-שבע”. השייח סיים את סיפורו ואמר: “מי שנגזר עליו למות – לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חייל אלו.”

סיפורן של זיהוי גופות הרוגי השירה ע”י גורל הגר”א כפי שמובא בספרו של שמחה רז על ר’ אריה לוין “איש צדיק היה”:

כאשר נאספו הגוויות, ביזמת והשתתפות הרב הראשי לצה”ל האלוף שלמה גורן, השתדלו לזהות את הגופות.  ואולם הל”ה, אשר נפלו בעוד הגוש נאבק על חייו, נטמנו בחטף, תחת אש כבדה של האוייב, תוך מאמץ עילאי לשמור על דיני הקבורה וסדר הזיהוי. ברם, התנאים לא איפשרו הקפדה מלאה ועריכת תרשים, שיאפשר זיהוי כל קבר וקבר. כאשר הובאו ל”ה הארונות החתומים לירושלים הוקדשו מאמצים מרובים לזיהויים. נעזרו בתרשימים, באימוץ זכרון ובצילומים שונים, בעיקר צילומי שיניים.

רק עשרים ושלש גוויות זוהו באופן מוחלט, ללא צל של ספק. לגבי היתר – ידעו שהן הגופות של י”ב הגבורים האחרים, אך לא היתה אפשרות לקבוע בוודאות מי היא גופת פלוני או גופת אלמוני.

יגון הורים שכולים, מה ידמה לו ומה ישוה לו. אנקת אם הניצבת שחוחה בפני קבר בנה בעלומיו, שערי שמים תפתח ושער דמעות שוב לא ינעל. ואולם השברון והאנחה גוברים לאין שיעור כאשר אין ההורים יכולים להשתטח על קבר יקירם.

כל אלה שעסקו בהבאתם לקבר ישראל של החללים שמעבר לקווי האויב עשו כל מאמץ אפשרי כדי לזהות את הגוויות, אך, כאמור, נבצר היה להבטיח את זיהוי כולן.

כיצד לנהוג ?  היו אולי סימוכין, אך הוכחה ברורה לא היתה. וכך שמו אחדים מבין ההורים השכולים את פעמיהם אל הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ”ל שהיה רבה הראשי של ירושלים והוכר כעמוד ההלכה של דורנו, אך טבעי היה שיראו בו את הכתובת.

מששקל הרב פרנק את הענין על כל צדדיו, ראה בפניו את החיים והמתים, וקבע לערוך גורל לשם קביעה וזיהוי של הי”ב. ואכן, שמור וכמוס עם חכמי ירושלים וזקניה גורל מיוחד במינו, המיוחס להגר”א (הגאון רבי אליהו מוילנא זצ”ל). בסוד זקני העיר העיר הזאת מקובל שגורל מיוחד זה יסודותיו באדני קדש, משהו מעין שריד ל”אורים ותומים”. אין זה גורל של ניחוש בין שחור ולבן. הוא מתאים לנסיבות המיוחדות, ושגיבותו כרוכה בהזדככותם והטהרותם של הנזקקים לו.

העוסקים בכך, ביקשו שהגורל יוטל ע”י הצדיק רבי אריה לוין. הם ראו כטבעי ומובן שצדיק זה יטול על עצמו משימה זו. אולם משבאו אליו ביקש לחמוק מכך. חזרו ההורים השכולים אל הרב פרנק ושיגר הלה שליח להפציר בו. חזקה משאלתם ולא יכול היה לעמוד בה. וניגש בדחילו ורחימו לעבודת הקדש.

וכך מתאר העתונאי יצחק דויטש את המעמד השגיא והנשגב:

“היה זה יום חמישי, שעת לילה. עלו לישיבה אשר בעליית הבית הקטן והצנוע של רבי אריה, בשכונת “משכנות”. בהיכל השרוי בחשיכה הודלקו י”ב נרות, אשר האירו את קיר המזרח, שארון הקודש ניצב לידו. הנוכחים היו: רבי אריה ועמו חתנו, הרב אהרון יעקובוביץ ובנו הרב רפאל בנימין לוין שליט”א.  מבין ההורים השכולים נמצאו שנים: מר ראובן מס ומר יצחק דב הכהן פרסיץ (ז”ל). הם פתחו באמירת “תהילים”. חדר זה כבר ידע שעות קשות ומרות ודבקותם במזמוריו של דוד מלכנו התעלתה. אלא שרטט שכזה, תחושת קדש וציפיה שיעלה האלוקים בידם לקבוע אמת, אף הם טרם זכרו. והנה בקע קול התפילה, זעזע את המשתתפים ואת השומעים מרחוק, גם בשכונה זו היודעת תורה ותפילה.

לשם עריכת גורל זה משתמשים לפי המקובל, בתנ”ך שדפיו מחולקים לשני טורים. ספר תנ”ך עתיק, אשר נדפס באמסטרדם בשנת תס”א מצוי אצל רבי אריה.

דממת קדש שררה בהיכל. הנרות הדולקים הוסיפו למעמד נורא זה. פתחו את התנ”ך מבלי לדעת או לכוון דף ועמוד. לאחר כל פתיחה עלעלו שוב דרך עלמא, שבע פעמים, וכך חזרו על המעשה שבע פעמים, וקבעו שלפי אשר יימצא, יקבע של מי הוא קבר פלוני לפני שיסמנו בו את המצבה.  וזה הכלל הנקוט: הפסוק האחרון בעמוד צריך לכלול את שמו, או רמז לשמו של אחד מאלה שמחפשים את זיהויו.

ומה רבה היתה ההשתוממות, כאשר אחד הפסוקים שהופיעו לראשונה היה “לה’ הארץ ומלואה – תבל ויושבי בה”. הרי בתחילת הפסוק – ל”ה, וכל אחד מהדפים נושאו – מלחמות גבורה ומצוות ארץ ישראל שהתאימו למעמד מיוחד זה. לפי המקובל אם אין בפסוק האחרון דבר הרומז לעניין המבוקש, נוטלים את האות האחרונה, ולפיה מחפשים פסוק המתחיל באותה אות, כדי למצוא את התשובה הדרושה – במפורש או במרומז לענין.

וכדבר הזה חזרו י”א פעמים. והנה, להשתוממות הכל, כל דף דיבר בפסקנות.  בפסוק הראשון שהגיעו אליו היה מפורש שם שזיהה במוצהר את החד החללים, וענינו של כל פסוק ופסוק היה כה הולם, משקף ומתאים, כאילו תוארו באותם הפסוקים ענינא דיומא. זה לאחר זה, כאשר בכל פעם חוזר הדפדוף של שבע פעמים שבע – נקבעה זהותם של החללים.

הנוכחים סיימו עריכת גורל זה בשעות שלאחר חצות, אך שינה לא אחזתם כל אותו הלילה. הם חשו ייחודו של המעמד. הם חשו שאכן הקביעה מדוייקת, וכי נקבע זיהויו של כל אחד מן הי”ב מתוך ל”ה הגבורים.

וכאשר באו למחרת אותו הלילה וסיפרו את הקורות לרבי צבי פסח פרנק, שמעם נרגש ונפעם, ופסק שיש לראות את הזיהוי כקובע.

ואכן כך קיימו וקיבלו לראות את הקברים, עפ”י המצבה שעליהם, כמקום בו טמון הגיבור והקדוש ששמו חרות על המצבה.

“מה אנו ומה חיינו- העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באויב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לממש את זממו. תשובתנו נחושה- נצח ירושלים”.

(מוש מפקד הגוש)

את בעיית האספקה עם השיירות ניסו לפתור בעזרת פרימוסים- מטוסים קלים. אולם אלו לא פתרו את הבעיה משום שהם יכלו להביא רק מעט אספקה. ומטוסים גדולים שהצניחו אספקה לא הצליחו משום שהאספקה התרסקה או שנפלה בידי האויב.

שיירת נבי דניאל:

 (27/3/48) שיירה שהביאה אספקה לגוש בט”ז באדר ב תש”ח.

לאחר שהשיירה הגיעה לגוש ופרקה את האספקה, הם התעכבו כשניסו להעלות פר סרבן ומטוס מקולקל. התעכבותם איפשרה לעוקבים להכין מחסומים.

במבואות בית-לחם, סמוך לבית ערבי בודד הניצב על אֵם-הדרך, נעצרה השיירה, כשהיא מותקפת על-ידי המוני פורעים ערבים מהרכסים סביב.

פורץ המחסומים של השיירה לא הצליח לפרוץ את המחסום השביעי. חלק מהרכבים הצליחו לחזור לגוש עציון. עם ערב, לאחר שכמה מהם נפגעו ולא נראה כל סיכוי לחלצם, למרות נסיונות שנעשו על-ידי משוריינים אחרים, יצאו מתוכו שלושה לוחמים שלא נפגעו. מיד לאחר מכן פוּצץ המשוריין על הנותרים בו – כנראה בידי זרובבל הורוביץ הי”ד, מפקד המשוריין, מתוך שאבד כל סיכוי לחלצם והערבים קרבו למשוריין.

רכבים רבים שבהם 180 אנשים נאלצו להישאר לקרב ארוך בו הם התבצרו בבית ערבי נטוש שהיה בצד הדרך.

בסופו של דבר הקרב הסתיים והנצורים שוחררו לאחר שהערבים קיבלו הבטחה שיקבלו את המשוריינים והנשק. בקרב זה נהרגו 15 לוחמים ו40 נפצעו.

הנשק, המשוריינים והציוד הועברו על ידי הבריטים לערבים. הבריטים סירבו לקחת את 13 ההרוגים שנותרו בשטח הקרב. הגוויות פונו למחרת והובאו לקבורה בירושלים.

הקרב האחרון על גוש עציון:

• מהלך הקרב: הקרב האחרון מתחיל ב-ג’ באייר, 12/5 בהפגזה כבדה על הגבעה הרוסית וכפר עציון.
• במהלך הבוקר כבשו הירדנים ואנשי הלגיונות את המשלטים החיצוניים.
• בשעות הצהריים נפל שדה התעופה בידי האויב.
• בשעות הלילה הועברו פצועים מכפר עציון למשואות יצחק.
• בשעות הבוקר של ה13/5 חיל האוויר הישראלי הפציץ את האויב וגרם לו אבדות.
• בשעות הצהריים חדרו משורייני האויב לתוך כפר עציון.
• ב13.30 הורה מפקד האזור על כניעה.
• למרות הכניעה רצחו חיילי האויב עשרות לוחמים ולוחמות (סך ההרוגים ביום זה: 127 איש, ובשני הימים: 151 איש), ביניהם פצועים רבים.
• שלושת יישובי הגוש האחרים נכנעים והלוחמים באמצעות הצלב האדום מוסגרים לאויב ונשלחים לשבי
• “‘מלכה’ נפלה. אנחנו נשארנו בלי תחמושת. לא נוכל להחזיק מעמד. אנו מבקשים טיפול”

19  שנה עמד גוש-עציון בחורבנו. שרידי חברי גוש-עציון נותרו להביט מרחוק אל עבר “האלון-הבודד” שסימל את הכמיהה לשוב הביתה. היו אלה שנים שבהן ניתן היה לחוש את עומק פשוטו של הפסוק: “כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָמָּה לֹא תָבוֹא”

ארבעת היישובים הוקמו מחדש במקומות אחרים בארץ: ניר עציון (ע”י תושבי כפר עציון) שבחוף הכרמל, משואות יצחק ועין צורים בדרום הארץ באזור מועצה אזורית שפיר, וקיבוץ רבדים באזור מועצה אזורית יואב.

“ושבו בנים לגבולם”- השיבה לגוש עציון:

במלחמת ששת הימים, ביום כ”ח באייר תשכ”ז אדמות גוש-עציון נגאלו, יחד עם ירושלים, חברון ובית-לחם. באחת הפך חלום השיבה הביתה מהוויה רחוקה ומעורפלת לממשות חיה ונושמת.

ביום כ”ב באלול תשכ”ז שבו ועלו בני כפר-עציון יחד עם חבריהם, לביתם החרב בהרי-עציון. בליבם מפעמת ההחלטה הנחושה לשוב וליישב את ההר, לחזור לנחלת אבות, להתמודד בהצלחה עם המשימה המרגשת והקוסמת, רבת הקשיים ועמוסת האתגרים.

הישובים שהוקמו משמרים את זכרם של הישובים שנחרבו וממשיכים את דרכיהם:

כפר עציון– כפר-עציון המחודש הוקם על חורבות כפר-עציון שחרב ונהרס. היישוב הוקם כקיבוץ-דתי במסגרת תנועת הקיבוץ-הדתי, חבריו מבקשים לטפח חיי תורה-ועבודה בדומה לאלו שנגדעו בהר בתש”ח.

ראש צורים– על מקום הקיבוץ עין-צורים שחרב בתש”ח, הוקם על שמו בג’ בתשרי תש”ל קיבוץ-דתי- “ראש צורים”.

אלון שבות– בלב הגוש, סמוך לעץ האלון-הבודד, שהיה סמל גוש-עציון, הוקם בכ’ בסיוון תש”ל יישוב קהילתי “אלון-שבות”, נקרא כך על שם ה”אלון הבודד”, שם המבטא את תמצית רעיון השיבה.

מגדל עוז– במלאת יובל שנים לניסיון ההתיישבות הראשון באזור מגדל-עדר (תרפ”ז (1927  הוקם בחודש מנחם-אב תשל”ז קיבוץ-דתי שלישי-  מגדל-עוז. השם לקוח מתהלים- “כִּי הָיִיתָ מַחְסֶה לִי מִגְדַּל-עֹז מִפְּנֵי אוֹיֵב”, המזכיר את שם היישוב הקודם.

פעילות הקניה- נסיונות ההתיישבות: