חרדה חברתית- המקרה של עומר

חרדה חברתית- הסיפור של עומר

עומר בן ה-16, תלמיד בכיתה י’, נחשב לתלמיד מצטיין המקפיד מאוד על לימודיו. לעומר אין חברים מלבד שני חברים לכיתה שברוב הזמן לא מגיעים לבית-הספר. עומר נראה רוב הזמן מבודד, בזמן הפסקות מרבה לשבת לבד עם עצמו ללא חברים. זאת למרות שחבריו לכיתה אינם שונאים אותו ואינם מחרימים אותו. הוא מעדיף להיות לבד, לא ליזום קשר חברתי או שיחה עם חברים. כאשר משהו פונה אליו עומר לא מצליח להישיר מבט ועונה בקול חלש מאוד. בכיתה הוא לעולם לא יוזם הצבעה כדי לענות על שאלת המורה (למרות שברוב המקרים הוא יודע היטב את התשובה). במידה והמורה מבקשת ממנו לענות על שאלתה, לגשת ללוח או לקרוא בפני הכיתה בקול רם, לרוב הוא יסרב ואם היא תתעקש, הוא יחוש פחד שילווה בדפיקות לב חזקות, רעידות בידיים וברגליים, הזעה וקולו ירעד. הוא יהיה מרוכז כל-כך בארגון דבריו ובחירת ניסוח מיטבי של התשובה וזה יגרום לו לאבד את הריכוז, הוא יתקשה למצוא את המילים וכנראה יגמגם. כל אלה יגרמו להעצמת תחושת האי-נוחות שהוא מרגיש. עומר אינו מעדיף לקחת חלק בפעילויות חברתיות ולרוב נמנע מהשתתפות במסיבות או מפגשים חברתיים.

בשיחה שלי עם עומר, הוא מספר לי שעד גיל 12 לא חווה ביישנות או חרדה חברתית. הוא נהג להשתתף בחוגים ולהיפגש עם חברים והכל היה בסדר. השינוי חל עם המעבר לבית הספר העל יסודי. שם החל עומר להרגיש שונה. קבוצת הילדים התחלפה ועומר לא הכיר את החברים החדשים. באחד המפגשים בהפסקה עומר שיתף את חבריו החדשים במקרה מביך שקרה לו לפני כמה ימים. עומר היה בטוח שחבריו יגלו אליו אמפתיה וזה יחזק את קשרי החברות ביניהם, אבל החברים פירשו אחרת את המצב והחלו להתבדח “על חשבונו” של עומר. מאז בכל מפגש חברתי היה חוזר הסיפור המביך ועומר היה “עומד” במרכז ההשפלה. החברים לא התכוונו לפגוע בעומר ולהשפילו אבל כמעט בכל מפגש עם החברים היה שוב עולה הנושא המביך. עומר מספר שניסה מספר פעמים לבקש מחבריו להפסיק ולשכוח את העניין, אבל הם טענו מצידם שהם רק צוחקים איתו ואם “יזרום” איתם יהיה יותר כייף…כך מבלי להתכוון הפך עומר להיות מושא ללעג והשפלות מצד חבריו. הצקות האלה גרמו לעומר לאבד את הביטחון ולחשוש לדבר ולשתף חברים בכדי שלא ילעגו לו.

בנקודה הזו החלה להירקם אצל עומר המחשבה שאף אחד לא אוהב אותו ושחבריו לכיתה אינם מעוניינים בחברתו, אלא מחפשים את חברתו רק כדי לצחוק על דברים שאומר. מחשבות אלו גרמו לו להימנע מאינטראקציות חברתיות. הפחד הכי גדול שלו היה, להשתתף בשיחה ומרוב שהיה עסוק תמיד בתכנון ודיוק המשפט שרצה לומר (כדי להישמע חכם ול”תקן” את מצבו החברתי), הדבר גרם לבלבול או פספוס התזמון הנכון לומר את המשפט ויצר אצלו תחושת פחד מהשפלה ובושה. פחד זה הלך וגבר ובכל פעם שנדרש להיפגש עם חברים, הדבר דרש ממנו מאמץ אנרגטי גדול לתכנון והכנה: הקדיש מחשבה רבה לדברים שיאמר, היה מודע מאוד לצורה שבה עמד, זז או החזיק את ידיו. ותמיד הציקה לו המחשבה שכולם מסתכלים עליו ובוחנים כל מילה שאמר וכל תנועה שעושה.

למרות השנים שעברו והחברים שהתחלפו ושכחו את אותו אירוע, הפחד נשאר קיים אצל עומר ועד היום אותו פחד גורם לו להימנע מהשתתפות במפגשים חברתיים, יציאה לבילויים מסיבות וכו’.