יומנו של יוסף פיינברג

• יומני היקר,שמי יוסף פיינברג, נולדתי ברוסיה ובעקבות הפרעות והשנאה ליהודים החלטתי לעלות לארץ .
  התיישבתי עם משפחתי במושבה ראשון לציון.
  לפני הגעתי חלמתי על מדינה יפה ובנויה אבל המציאות היא אחרת לגמרי, צריך לעבוד הרבה להילחם ולשמור על מדינתנו ולהקים אותה.
  אני ומשפחתי מתמודדים עם קשיים רבים כלכליים, פרות רבות מתו, והנותרות לא כיסו את הוצאות אחזקתן.
• מר לי. כה מר לי, שאין ביכולתי לחשוב. וההלוואות ומכירת החפצים בחשאי דכאוני לגמרי. האינוונטר היחידי שלי הוא עשר פרות… כיצד לעזור לעצמי אינני יודע. היה לא רע אלמלא יכולתי למצוא איזו עבודה צדדית.
• קצת פרטים….
• יוסף פיינברג עלה עם משפחתו בשנת 1881 לארץ ישראל בעקבות פרעות “הסופות בנגב” שפרצו ברוסיה באותה שנה ועוררו בו את הרגש הציוני ולאחר עלייתו לארץ החליט להצטרף “לחובבי ציון”.
• יוסף נולד בסבסטופול שבאוקראינה למשפחה יהודית עשירה.
• מקור הפרנסה שלו בישראל: קנו 3340 דונם באדמת עיון קרא שם הקימו את הבתים הראשונים של ראשון לציון, בעל בית מרקחת, וחקלאי.

קשיי משפחת פיינברג

במהלך השנים נקלעה משפחת פיינברג לקשיים כלכליים מרובים, פרות רבות מתו, והנותרות לא כיסו את הוצאות אחזקתן. 

המכתב לזד”ל:

“מר לי. כה מר לי, שאין ביכולתי לחשוב. וההלוואות ומכירת החפצים בחשאי דכאוני לגמרי. האינוונטר היחידי שלי הוא עשר פרות… כיצד לעזור לעצמי אינני יודע. היה לא רע אלמלא יכולתי למצוא איזו עבודה צדדית. אודות מצבי הרע אין איש יודע. ברטיושה המסכנה, יסוריה מעמיקים עוד יותר את פצעי “

יוסף כותב הוא לזד”ל:

“הלא כבר מזמן אין לי לא סוסים ולא מחרשות, הכל מכור. אם יש ביכולתך, מבלי שכבודי יפגע, לסדר לי סיוע שנתי לשם נטיעת כרמים. בפרות אין שום רווח. משתים עשרה נשארו רק שבע. הן מתות מאין חציר למרעה. “

השפעתו של הברון על משפחת פיינברג

הברון: פיינברג לא נשאר חייב ועל פי אחת העדויות ענה באומץ לב: “כל המליונים שלך לא יהי בכוחם להוציאני מכאן, אדוני הברון”.

והברון השיב: “אם כך אתה נחשב כמת בעיני”.

למחרת כתב פיינברג לברון:

“חשבתי את עצמי למת ואבוא אל עולם האמת. לא נתנוני להכנס, כי אמרו חי אנוכי. וכאשר אמרתי לבית הדין של למעלה, שהברון אמר לי כי מת אנוכי, ענוני: אין כוחו של הברון לגזור על החיים והמתים.”

האירוע מצא חן בעיני הברון ואף שיעשעו. בהשתדלותו של שמואל הירש הותר לפיינברג להישאר במושבה עד סוף השנה כדי שיוכל לסלק את חובותיו. על מצבו באותם ימים ניתן ללמוד ממכתבו לזד”ל:

“המעשה אשר עשית בשלחך לי את ההמחאה? אתה הצלתה את המשפחה מחרפת רעב ובבית אין פרוסת לחם. נלאיתי. האמצעי האחרון למכור רכושי, לפרוע חובותי לברון ולחפש עסק אחר – בית חרושת”

הקמתה של באר המים

באר המים: “החלו לחפור והגיעו לעומק של כעשרה מטרים בלי שיעלו דבר מלבד חול. סתמו את הבור ובקיץ קנו מים מערביי הסביבה ממרחק חצי שעה בבית דג’ן [לימים בית-דגון] ואילו מי-שתייה ממרחק שעתיים, מיהודים – מ’מקווה-ישראל’.

הם היו משוכנעים כי אם יהיה בידם הסכום הדרוש לגמר הבאר, שלושים אלף פרנק, “הרי הם מבוססים לחלוטין ובטוחים ביותר בעתידם” .

“כי בעת ההיא לא היה אף באר מים אחת בראשון לציון, רק בור עמוק 22 מעטער והבור ריק אין בו מים”

בשעה קשה זו הוחלט לפנות ליהדות הגולה.

“באר נחפרה, המקדח נתקע בסלע, ובעומק של 48 מטר נמצאו מים. “בערב הפסח החלו לשאוב מים בששון מן הבאר אשר חפרוה ובנוה כתשעה חדשים, ועומקה 45 מטר”.

תעודת הזהות של יוסף פיינברג:

https://storage.cet.ac.il/assets.api/uploads/202203/e3f381c7d89b459d8ce8f8fe168a37bf/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3%20%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%91%D7%A8%D7%92%20%D7%A2%D7%A0%D7%91%D7%9C%20%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%9F%20%D7%AA%D7%A2%D7%95%D7%93%D7%AA%20%D7%96%D7%94%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94.pptx