היומן של דוד זלמן לבונטין

תעודת זהות

שם משפחה:                           לבונטין

בני משפחה וצאצאיו:         ציפורה, משה, מרדכי, משולם, רוזה, נחמיה, אליהו, הלל, פנינה.

תאריך עליה:                           תרמ”ב 1882

גורם העליה:                     בעקבות האנטשמיות אשר חש על בשרו החליט לעלות לארץ ישראל ולאחר שהצליח בארץ הגיעו חבריו להתיישבות בארץ.

מקורות פרנסה:                 מנהל בנק למסחר, מנהל הבנק הציוני, 1903 מנהל בנק אנגלו פלשתינה, מנהל אוצר התיישבות היהודים בלונדון והיה גם חבר דירקטוריון.

כתובת:                                             תל-אביב יפו

שלום לך יומני היקר

   שמי דוד זלמן לבונטין נולדתי בשנת 1856 למשפחת חסידי חב”ד ואני רוצה

לספר לך שתמיד מאז ילדותי היה לי המחשבה לעלות לשיבת ציון זה תמיד היה

במחשבותי .

התחתנתי בגיל 18 ועברתי לגור אצל ההורים של  אשתי במוהילב. ניסיתי לעסוק כסוחר לא הצלחתי. גם ניסיתי להתגייס לצבא הרוסי כדי להילחם במלחמה העות’מאנית-רוסית אבל זה לא יצא לפועל. ואחרי תקופה עברנו

.לגור במוסקבה ולמדתי שם הנהלת חשבונות

בעקבות התגברות האנטישמיות שחוויתי בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, התחלתי לפעול להגשמת הרעיון שלי לעלות לארץ ישראל ובט”ו בשבט (1882) הצלחתי לחבר לאגודה קבוצת משפחות מהעיר קרמנצ’וג מדרום רוסיה. חברי האגודה הסכימו  שאני יעלה לשיבת ציון, וכי אם אמצע “כברת ארץ” המוכשרת ליסד מושב לעבודת אדמה, גם הם יבואו לעזור ונתחיל בעבודת הקודש. גם יהודי העיר חרקוב.

הזמינו אותי אליהם והודיעו לי שמתארגנת עוד קבוצה  להתיישבות בארץ

ישראל ושבוע לאחר מכן יצאתי לארץ ישראל הגעתי בתחילה ליפו הייתי בביקור בירושלים.

סיירתי בשרון ובשפלת יהודה ולאחר מכן שלחתי דו”ח מפורט לאגודה ובו כתבתי כמה  ”האדמה טובה ופוריה… אפשר יהייה לטעת בה עצים שיוכלו לשאת פרי טוב לעמלים בהם… יש לנו תקווה לחיות בה

לא היו כלל התלבטויות האם לעלות או לא. צפיתי שיהיו קשיים כאלו ואחרים אבל לא נתתי לדבר לעצור אותי. במחשבה שלי היא שאני יכול לעשות דברים למען שיבת ציון

חיפשתי מקום לקנות קרקע להתיישבות חיפשתי בעזה וביסוד המעלה אך האנשים לא היו נחמדים ולא רצו לעזור רק

סגן הקונסול הבריטי ביפו, ר’ חיים אמזלג, שרכש, על שמו, את “ארד אל עיון קרא”, היא “עין הקורא” ה, 12.5 ק”מ דרומית ליפו. שטח האדמה היה 3,340 דונם, והמחיר לדונם 15 פרנק. וואי זה היה ממש מרגש שמחנו מאוד זה היה  בעיקר מהגשמת חלום, חלום שלי .

ובליל שימורים אני והחברים שלי הלכנו לישון תחת כיפת השמיים על האדמה שלנו

כל הלילה לא ישנו ויחזו מחזות קודש, חזיונות מני קדם.

ובבוקר, מראש הגבעה” נתגלה מחזה מרהיב עין” מערבה- מרחב הים, הנשקף מרחוק כראי מלוטש; מזרחה – הרי יהודה, עוטים ערפל-קסם מעולף געגועי קדש, געגועי נצח של עם-הנצח ; דרומה – גבעות ושדות שזופי-שמש, שדות שממה, המחכים זה אלפיים שנה לבוא גואליהם, ובאופק – הגבעה של יבנה… וצפונה – מרחב השרון”.

והם הכריזו ראשון לציון הנה הנם, ולירושלים מבשר אתן”

בסוף שנת 1882 התפטרתי מכהונתי כראש הוועד, בגלל סכסוכים פנימיים

במושבה, וחזרתי לביתי ברוסיה

בגלל ששליטתי בשפה העברית והכרותי עם המשק והכלכלה הארץ-ישראלית  בתקופה העות’מאנית קיבלתי לנהל את הבנק הציוני.

בגלל זה בשנת 1903 חזרתי לארץ ישראל, לגור בראשון לציון לנהל את הבנק הראשון של בנק אנגלו פלשתינה (היום הוא הרי בנק לאומי). ניהלתי את הבנק עד  לשנת 1914,

בינואר 1925, כשהייתי בן 69, פרשתי מניהול הבנק, אבל נשארתי

חבר דירקטורין

אספר לך גם שכשמלאו לי 80 שנה נבחרתי לאזרח כבוד בתל-אביב ובראשון לציון. באותה שנה (תרצ”ו, 1935) גם ייסדתי את הספריה הציבורית ​בראשון לציון והיא קרויה על שם ציפורה ועל שמי כמובן.

דוד זלמן לבונטין נפטר בי”ג סיון ת”ש, 1940 הובא לקבורה בראשון לציון.

עובדי הבנק כתבו עליו כמה מילים חמות

“מר ליבונטין היה לנו בזמן כהונתו לאב ולמורה ובצאתו מן העבודה היה לנו לאח ורע – את המוסד הוא עזב, אולם בליבנו יישאר לנצח, כי על כן מורינו ואחנו הוא. אשריך מר ליבונטין שנכנסת בשלום ויצאת בשלום – ותהי אחריתנו כמוך!”