לא מוותרת

כל אנשי הכפר הכירו את לוקי של אדם ריף. האמת, אפשר היה לומר שהיא הייתה הכלבה המוכרת ביותר בכפר. כולם בכפר הסכימו שהיא הכלבה היפה ואצילית ביותר שראו מעולם.

בכל יום אחרי בית הספר חיכתה לוקי לאדם ליד השער האחורי, וליוותה אותו הביתה.

בשל היותה יפת מראה ונאה, הרבה אנשים הציעו סכומי כסף גדולים מאוד למשפחתו של אדם, משפחת ריף, בעבור לוקי. אפילו הדוכס מראש הגבעה התעניין בה.

פעמים רבות הציע להם הדוכס סכומי כסף גבוהים במיוחד ופיתה אותם בכך שאמר להם שבכסף הזה יוכלו לקנות אוכל ולשפר את מצבם הכלכלי הירוד. אך כמו בכל פעם, השיבה לו משפחת ריף את אותה התשובה: “לא!”, ואם יש משהו שהדוכס שונא יותר מכל, הוא שאומרים לו לא.

פעם אחת החליט הדוכס מרוב עצביו להקדים את לוקי בהגיעה אל בית הספר. הוא חיכה לה שם, ליד השער האחורי, עם שני משרתיו. כשלוקי הגיעה לשער האחורי הם לכדו אותה אותה בעזרת רשתות, לפני שהספיקה להיפגש עם אדם, כפי שהייתה עושה בכל יום.

המשרתים הביאו את לוקי למכלאותיו של הדוכס והניחו אותה שם בלי שאף אחד יידע.  לוקי ידעה כי יש לה עוד סיכוי לצאת מהמכלאות הודות לחברה הטוב, אדם, המחכה לה שם ליד השער האחורי ויודע כי אם היא לא באה משהו נורא בטח קרה. אי שם במכלאותיו של הדוכס, בער בליבה דבר מה חזק, שאנחנו בני האדם, קוראים לו חוש הזמן.

כאשר לוקי הבינה שהגיע הזמן לצאת לאדם, היא ניסתה לפרוץ את הגדר החוצה. במאמצים כושלים, היא ניסתה לקפוץ מעל הגדר, אך רק בניסיון התשיעי הגיעה למסקנה שאם אי אפשר לקפוץ מעל הגדר אולי אפשר לחפור תחתיה! ולכן התחילה לחפור בור גדול מתחת לגדר.

כעבור זמן קצר הצליחה לוקי להשתחל מתחת לגדר והתחילה לרוץ, לרוץ אל לאן שחוש הזמן שלה אמר לה לרוץ, לרוץ אל השער האחורי. ואז באותו הרגע התחילה לוקי לרוץ ריצה מהירה מאי פעם, אף אחד בכפר לא ראה מעולם כלבה כל כך יפה, הנראית כמו כלבת תצוגות רצה כל כך מהר, ומלכלכת את עצמה בבוץ ובעפר.

לבסוף, באיחור של כמה דקות בודדות, הצליחה לוקי לחזור לאדם, שחיכה לה כמו תמיד, בשער האחורי.