רגעים בחיי מורה

ראיון עם מורה לחינוך גופני :

נטלי אשכנזי.

לירז תמרי מילשטיין היא מורה לחינוך גופני בבית הספר עירוני ה’ שבחיפה .

היא בת 36 ובכל פעם שהיא מגיעה ללמד מרגיש כאילו זו הפעם הראשונה שלה 

מבחינת האנרגיות וההתלהבות .

יש לה קו מנחה אחד – להרים ולהביא לחשיבות את תחום החינוך הגופני ,

היא רואה בזה עליונות .

1. 1.שלום לירז ,מה שלומך ? 

בסדר גמור. תמיד שמחה לשוחח איתך. 

2. 2.היכן למדת ? 

תואר ראשון למדתי במכללת וינגייט במגמת חינוך מיוחד. 

תואר שני במכללת וינגייט במסלול ניהול מערכות חינוך.

3. 3.מה הביא אותך להיות מורה לחנ”ג? 

למען האמת החלום להיות מורה לחנ”ג נרקם איפשהו בגילאי כיתות יסודי. התאמנתי והגעתי להישגים בענפי ספורט שונים בגיל צעיר. בבית הספר היסודי הייתי בנבחרות הספורט השונות והיה לי קשר קרוב מאוד למורה לחנ”ג. עם השנים גדלתי עם הידיעה שזה המקצוע שאני רוצה לעסוק בו. בעודי בצבא, לקראת שחרור כבר נסעתי לוינגייט להירשם ללימודים אקדמאים. במסגרת ההתנסות בהוראה בתואר לימדתי בבית ספר עירוני ה’, ומאז אני שם כבר 13 שנים. 

אני מאמינה שתפקיד המורה לחנ”ג הוא חשוב ומשמעותי בעידן של היום- לעודד ילדים לעסוק בספורט כמה שיותר, לראות אותם מתקדמים ומאתגרים את עצמם ביחס לעצמם ולא בהשוואה לטבלאות הישג. המקצוע שלנו מאפשר קידום ערכים כגון: התמדה, רצינות, מחויבות, הגינות ועוד. התלמידים נמדדים בעיקר על שיפור אישי , התמדה ומאמץ ומרכיבים אלו יבנו בהם מסוגלות עצמית גבוהה בכל משימה שייקחו על עצמם. 

4. 4.איך תגדירי את  הקשר שלך עם התלמידים?  

אני מאמינה בגבולות ברורים לצד חופש בחירה ופעולה. אני מגדירה נהלים בכל שנה ומקפידה לקיימם. כך שאין בעיות משמעת.  בשיעורים יש אווירה נעימה, שמחה, מקום לשיתוף ופתיחות. אני מלמדת רק בנות (חטיבת ביניים) ותלמידות רבות מוצאות בי כתובת לשיחות אישיות. הרבה שנים הייתי מחנכת, מודעת לכך שכל ילד הא עולם ומלאו ולא לראותו רק כתלמיד במקצוע חנ”ג אלא על התפקוד שלו באופן כללי בבית הספר ובכלל. 

5. 5.יש לך רגעי שבירה?

בוודאי שיש ובתחומים שונים. בעיית ציוד, מתקנים, התמודדות מול הורים, קשיים בצוות, תכניות שבניתי ולאט יצאו לפועל. כמו בכל עבודה גם לי יש אתגרים. אני כל כך מאמינה במקצוע שלנו על יתרונותיו שאני תמיד עומדת על המשמר. לא מאפשרת לאף גורם להוריד מחשיבות המקצוע. 

6. 6.מה יכול להקל עלייך ברגעים אלה ?

הדבר העיקרי הוא שאני מאוד בטוחה בחשיבות המקצוע.

דבר נוסף חשוב הוא שיש לי תמיכה של ההנהלה וצוות חנ”ג המונה 6 מורים שעובדים באותה שיטת עבודה. יש שפה אחידה בינינו בנוגע לחינוך הגופני- תקנון, מרכיבי הציון, מבחנים ועוד. 

7. 7.איך ממשיכים בכאילו אנרגיות אחרי כל כך הרבה שנים ?

כל הזמן לשנות. אני משתעממת מהר.. כל הזמן חושבת על פרוייקטים, ימי שיא, תוכניות לימוד שונות. לעשות את אותו הדבר שנה אחר שנה 30 שנים זה נראה לי שוחק ומתסכל. אני ממציאה שיעור חדש אז אני מתלהבת, יש יום ספורט אז יש אקשן, יש כיתה שאני מנסה איתה פיילוט אז כל השבוע אני מחכה לפגוש אותם.. 

8. 8.היכן את רואה את עצמך בעוד 7 שנים ? 

מאמינה שבאותו מקום. בעתיד הרחוק יותר אני שואפת לתפקידי ניהול.

9. 9.תרצי להתקדם במערכת החינוך ? 

בעתיד הרחוק כשילידיי יהיו גדולים יותר אני מאמינה שאתקדם לתפקידי ניהול.  מאוד מושך אותי לעבוד עם נוער בסיכון.  

10. 10.יש לך חלומות ?

המון!!! מבחינה מקצועית אני חולמת חלומות שאפשר להגשים. לא דברים גרנדיוזיים שהסיכוי להגשים אותם קטן. יש כמה חלומות קטנים שאני עובדת עליהם בימים אלו-  הקמת חדר כושר, אימוני כושר לצוות המורים. ויש עוד חלומות גדולים שאני שומרת במגירה ☺  

ולסיום-

11. 11.יש לך טיפ למורה חדש ? 

יהיו קשיים, יהיו אתגרים, זה לא קל ופשוט כמו שחושבים. תמצאו לכם מנטור קולגה מורה לחנ”ג, לא בהכרח מבית הספר שלכם. מישהו להתייעץ איתו, מישהו שאתם רואים בו מודל שכמוהו תרצו להיות. תשאבו ממנו רעיונות, תשאלו שאלות, תפרקו את הקשיים.

והכי הכי חשוב תעשו כבוד למקצוע. זה מה שיגרום לכם ליהנות מהעבודה וגם נותן לכם כבוד אל מול שאר הגורמים.  

תקשורת עם הורים:

דימה אוסדצ’יי.

היו זמנים בהם לדמות המורה היו מיוחסים כל האמצעים, הכוח והשליטה על החינוך ורכישת ההשכלת של התלמיד. כמו כן, בעבר גם הייתה הפרדה בין ההורים לבית הספר. לרוב האינטראקציה הייתה בתחילת שנה בהקשר לסידורים פורמליים ובימי הורים מרוכזים. כיום, ישנם קבוצות וואטסאפ והזום שנכנסו לבתים, נוצר טשטוש גבולות ובלבול סביב ציפיות וכללים. נראה כי הכאוס בכל הקשור להגדרת מערכת היחסים בין מורה-הורה-תלמיד נותר עד היום בסימן שאלה. ההתמודדות היום יומית של המורה, הצוות, והמערכת החינוך כולה, מכורח הנסיבות של המציאות בעידן החדש, טרם גיבשה זהות ושפה ברורה של מהו תפקיד המורה?, היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר?

מנקודת מבטי, מורה לחינוך גופני, בבית ספר יסודי, אשתף בסיטואציה אישית הממחישה התמודדות מול מקרה מורה-תלמיד-הורה המחזקת את רוח התקופה.  בשכבת כיתות ד’, ישנה כיתה ספציפית מאתגרת בהרכב תלמידיה שמשפיע על אקלים הכיתה, פערים לימודיים ובעיות חברתיות. עם זאת, נראה כי דווקא דרך שיעורי הספורט אפשר לגייסם לעבודה משותפת. עם אחד התלמידים שהתמודד עם לא מעט קשיים רגשיים, לימודיים וחברתיים עבדתי לאורך השנה בשיעורי פרטני אחד על אחד. נוצר ביננו קשר מעמיק יותר והתלמיד הרגיש כי יכול לבטוח בי ולסמוך עליי כמבוגר אחראי.  הילד, בן להורים גרושים עם סיפור אישי מורכב וככל הנראה לא מטופל תחת אחריות הוריו, מתמודד עם מציאות אישית מורכבת.  באחד הימים אבא של התלמיד, פנה אליי על דעת עצמו, ללא ידיעתה של מחנכת הכיתה ולא במסגרת שעות בית הספר וסיפר לי כי הוא ואמו של הילד  לא חיים יחדיו.  הוא שיתף אותי כי בנו לא מדבר אתו בחודשיים האחרונים והוא יודע שבנו ואני רקמנו חיבור טוב , הילד סומך עלי ומחזיק ממני דמות משמעותית בחייו, לכן הוא מוצא לנכון לבקש ממני להתערב ביניהם ושאומר לילד שיימצא מקום בליבו לקבל את אביו לחייו. במהלך השיחה הוא חזר והדגיש כי הוא סומך עליי שאוכל לשכנעו כמה חשוב הקשר בין בן לאב, שהוא חייב לדבר ולקבל את אבא שלו, שיהיה לו כיף לבלות בחברת אבא שלו וליצור אתו קשר ומערכת יחסים קרובה. כתגובה, אמרתי לאב התלמיד, שעם כל הכבוד, אני מתנצל אך אין באפשרותי לעשות זאת וכי אני רק המורה שלו. ניסיתי להסביר לו בצורה עדינה אבל לא התקבלה הבנה מצדו של האב והוא המשיך למצוא לנכון לצלצל אליי בשעות הערב, הציע וביקש ממני להיפגש אתו אחרי בית הספר יחד עם בנו. הרגשתי לא בנוח עם ההתנהלות של האבא ועם כל הסיטואציה. אמרתי מפורשות כי אינני מוכן להמשיך בשיחות הללו, זה נוגד את האתיקה המקצועית וחוצה את הגבולות המוסריים מתוקף תפקידי כמורה מקצועי של בנו ותו לא. שיתפתי את מנהלת בית הספר במקרה והיא תמכה בי ואמרה כי איני צריך לשתף פעולה אתו, וכל עניין שלו מול בנו הוא חייב לעבור תחילה דרכה ודרך המחנכת ובידיעת האם. הוא מצידו המשיך ללחוץ ולומר שאין לי מה לדאוג, אף אחד לא יידע מה אנחנו עושים אחרי שעות הצהריים, התחנן שוב ושוב שאעזור לו. אם מישהו היה מקשיב מהצד אי אפשר היה להאמין מאופי השיח והשפה בה הוא משתמש כי מדובר בשיחה בין מורה מקצועי לאב אחד התלמידים. הוא הציג את עצמו כאדם החווה תסכול וקושי ביצירת קשר עם בנו וסימן אותי כגורם אחראי ובלעדי לסיכוי שיקום הקשר שלו עם בנו.  מצאתי את עצמי מתקשה וחווה קונפליקט מוסרי אישי, מצד אחד הרגשתי כי אולי אני באמת יכול להשפיע, לעזור לילד וגם לאבא ולקרב לבבות. מצד שני ישנו גם את הקול שאמר שזה לא מתוקף תפקידי, אינני פסיכולוג או בעל כישורים טיפוליים, אין לי את כל המידע על ההיסטוריה ואו על הרגישויות הקיימות ויכול להיות שמצב מאין זה יכול להוביל גם לחציית גבולות של מסגרת עם חוקים וכללים שיש בה נוהל כיצד מתמודדים עם סיטואציות כאלו. וכי כל התערבות כזו יש בה גם מן עבירה על החוק.  לאחר המקרה הזה גיבשתי דעה, שאני מוכרח לשמור על עצמי, כמורה, כמחנך ילדים קטנים. חשוב לי שיהיו גבולות ברורים מול הורי תלמידים באיזה עניינים ניתן לפנות, לשתף או להתייעץ איתי כמו כן, חשוב שתהייה שקיפות מלאה ומעורבות עם כל הנפשות הפועלות במעגל הסמכויות שקשור בתלמיד.

אני חושב שבמציאות המשתנה בה אנו חיים, חשוב לחזור לבסיס. תקשורת בריאה שתבסס תיאום ציפיות בין הורים למורים, בין מורים לתלמידים. הגדרת גבולות וסמכות ממקום חיובי והגיוני ששומר על הילדים ,על המורים ועל ההורים ותורם לארגון וסדר. הקנייה של כלים להתמודד עם ההורה -תלמיד- מורה בעידן הטכנולוגי והבנה כי הקשר בין מורה-תלמיד-הורה רק הולך ונעשה תלותי יותר עם השנים, האחד זקוק לשני ועל כן הצורך והאחריות שלנו כחברה למצוא את השיטה והדרך הנכונה והטובה ביותר לגייס את כל הנפשות הפועלות לפעול יחד למען עתידנו כאנשי חינוך ולמען ילדינו.