הקריאה הזו בסיפור לגיטימית, ויכול להיות שאכן זו גם הייתה כוונת המשורר, או במקרה הזה המשוררת, תרצה אתר, מחברת הסיפור. אולם, מאחר שאנחנו נמצאים כאן על תקן ארכיאולוגים של המחשבה, מחובתנו לחפור עמוק יותר, ולנסות לחשוף שכבות עמוקות יותר של מסר בסיפור.

תות אחד ושני מושגים של חירות

סיפורנו מתחיל במושא של תשוקה: 

“פעם היה אריה שאהב רק תות. לא בשר ולא גבינה, רק תות פשוט…

וביער הרחוק ההוא, שבו הוא היה גר, לא היה תות. ישב האריה ובכה, ובכה, ואמר: אני רוצה תות”. 

לנו, הקוראים, יש ציפיות ברורות מאריות. אריה הוא יצור טורף ולכן עליו לחשוק קודם כול בבשר. החריגה מהנורמה, והתעקשותו של האריה לאכול רק תות, מובילה אותנו לפגישה עם סר ישעיהו ברלין, אחד הפילוסופים הפוליטיים הגדולים במאה ה-20.

ישעיהו ברלין נולד בריגה, לטביה, בן יחיד להורים יהודים שהיגרו ללונדון בשנת 1921. מגיל צעיר היה ברור שהילד ניחן במוח מבריק במיוחד. בסיום התיכון הוא נרשם לאוניברסיטת אוקספורד, שם הוא נשאר במשך 57 שנה, והשיג כל מה שאיש רוח יכול לחלום עליו. כאות לגאונות העניקה לו מלכת אנגליה תואר אביר בשנת 1957.

מדוע נזכרנו בברלין? כי סיפור הילדים שלנו מהדהד את אחד החיבורים הקלאסיים של ברלין: “שני מושגים של חירות”.

על פי ברלין קיימים שני סוגים של חירות: חירות חיובית וחיובית שלילית. חירות שלילית, שאותה הוא כינה “חירות מ…”, היא החופש מכל אילוץ או כפייה חיצוניים. כל עוד איש לא מונע מאתנו לעשות כרצוננו, אנחנו חופשיים. לעומת זאת חירות חיובית, ובלשונו, “חירות ל…” היא היכולת שלנו לפעול על מנת לממש את עצמנו ולהגשים את הפוטנציאל שלנו.

באופן פרדוקסלי ובניגוד לאינסטינקט הראשוני, ברלין טען שחירות חיובית היא שורש כל רע, הואיל והיא עלולה להוביל למשטר טוטליטרי. מדוע? כי אם למשל המדינה תקבע שלכל אזרח מגיעה “חירות לאושר”, מובלעת בתוך כך ההנחה שיש דבר כזה אושר אובייקטיבי. ואז מי קובע מהו האושר האובייקטיבי – הממסד? האקדמיה? האליטה המשפטית? ברלין חשש שאימוץ חירות חיובית עלול להוביל למדרון חלקלק, שבו הממסד יכפה על הפרט את האידיאלים שלו לגבי השאלה “מהם החיים הראויים?”

לעומת זאת, חירות שלילית היא דווקא חיובית, מאחר שהיא מטפחת את חירות הפרט לפעול כרצונו, מבלי שיופעלו נגדו מנגנוני כפייה חיצוניים. דוגמה לחירות שלילית לפי ברלין היא הדמוקרטיה הליברלית, שנמנעת עד כמה שאפשר מלחדור לחייו הפרטיים של האזרח. כדוגמה לחירות חיובית ברלין הביא את הקומוניזם והפשיזם – שתי תנועות אידיאולוגיות שמחקו את חירות הפרט לטובת הקולקטיב.

האריה הברלינאי: חופשי זה לגמרי שלילי 

הרעיון של ברלין על פיו יש למטבע החירות שני צדדים – חיובי ושלילי – מושרש בסיפור שלנו. האריה מאמין ברעיון החירות השלילית. הוא לא מוכן להיכנע לאמצעי הכפייה החיצוניים. הוא אוהב תות למרות שחיבה לתותים היא לא חלק מתפריט המקובל בעולם האריות. כלומר, מנוגדת לתפיסות שהממסד החיצוני מעוניין לכפות. השאלה היא מה קורה כאשר החירות השלילית של האריה מתנגשת בחירות החיובית של הממסד החיצוני, הלא הוא אימא שלו.

“באה אימא שלו, הלביאה, ואמרה לו, תשמע, חמוד – אין תות. ביער שלנו אין תות. יש פטל, שזיפים, סיגליות, מרק, יש אורז, צ’יפס, קבב וארטיק ומיץ ממתק, אבל תות אין. אין. תפסיק לבכות ותפסיק להתאונן.

אבל האריה בכה ורצה רק תות. ואת עיניו ניגב וניגב כל הזמן בסמרטוט. ורצה רק תות”

הינה לפנינו ההתנגשות הברלינאית המפורסמת בין חירות שלילית לחירות חיובית. אימו של האריה מייצגת את אמצעי הכפייה החיצונים, את “הדרך הנכונה”. האריה שלנו כאמור מאמץ את רעיון החירות השלילית, שעל פיו אדם חופשי הוא מי שמשוחרר מכל אמצעי כפייה חיצוניים. האריה לא מוכן להיכנע לנורמות החיצוניות של עולם האריות. מהר מאוד הוא מגלה שהמציאות שהציגה לו אימו כסופית ומוחלטת (“ביער שלנו אין תות”) אינה כה חד משמעית. לפעמים יש ביער גם תות:

“פעם אחת הלכו ילדים קטנים לטיול ביער ההוא ולילדים ההם היה תות. כי במקום שבו הם גרו ושממנו לטיול יצאו היה תות. וכשהם יצאו לטיול, אימא שלהם שמה להם בתיק האוכל תות כדי שאם פתאום יהיו רעבים, יוכלו לאכול תות”

התותים אולי מגיעים אל היער מהעולם שבחוץ, אך מתברר שגם שם, יש מקורות סמכות שמחליטים עבור האינדיבידואל מה לאכול, ואפילו עושים זאת קולקטיבית, שכן התפריט של כל הילדים זהה: תות.    הילדים הם דוגמה לרעיון “החירות החיובית”. אלו פרטים שביטלו את חירותם האישית בפני החירות הנכונה, החירות שהכתיבו להם, כי הממסד החיצוני יודע מה טוב עבורם, ולא הם עצמם. בתיק האוכל שלהם, שמסמל את סט הערכים של הממסד שממנו הם הגיעו ושאותו מגלמת אימא שלהם, יש תותים. כי שם, בקודים החברתיים שלהם, אכילת תותים היא נורמה. על רקע הקולקטיביזם הזה, בולט האריה האינדיבידואליסט שאימץ את רעיון החירות השלילית. המפגש בין האריה לילדים, או אם תרצו בין החירות החיובית לחירות השלילית – דרמטי:

“הילדים נבהלו מאד. הם פחדו מחיות גדולות. והם גם לא הבינו את שפת האריות. ולא ידעו שהוא מבקש תות. הם חשבו שהוא רוצה לטרף אותם אולי – אז הם ברחו. ברחו מהר מהר ודי”

ממה הילדים נבהלו? לא רק מהחיה הגדולה השואגת. עבור הילדים האריה מסמל אופציה חדשה, מלהיבה אך גם מפחידה: יש כאלה שמעיזים לבעוט בממסד, ולהיות חופשיים מכפייה חיצונית. זו אופציה מלהיבה, אך נושאת בחובה גם פחד גדול. כי אימוץ חירות שלילית מחייבת אותנו לאמץ גם אישיות עצמאית. והילדים? נו, הם עדיין ילדים. כלומר עדיין לא בשלים לכך.

המלכוד הרומנטי: זהות אישי וזהות קולקטיבית

סוף הסיפור מרתק מאחר שהוא משלב בין המאמר “שני מושגים של חירות” לחיבור אחר שכתב ברלין שנקרא “שורשי הרומנטיקה”. ברלין, שנחשב לחוקר הגדול ביותר של התנועה הרומנטית, טען שחירות שלילית היא אומנם האידיאל וכפייה חיצונית היא רעה, אבל יש דברים שטבועים בנו אפריורית, ערכים שהם קודמים לכל בחירה. הכוונה היא לזהות שלנו. הזהות הלאומית, הדתית והתרבותית.

“והאריה הרים את התיקים והתחיל לאכול את התות. אכל האריה את התות, ואכל ואכל עוד תות ועוד ועוד תות, עד שגמר הכול – ואמר: פויה, אני לא אוהב תות. אני בכלל לא אוהב תות. זאת היתה פשוט טעות כל העניין הזה עם התות”

האריה שלנו אימץ את רעיון החירות השלילית והתעקש לא להיכנע לכפייה החיצונית. הוא אכל את התותים, היה לרגע חופשי באמת, אבל אז הוא הבין שזה סותר את הזהות שלו כאריה. אומנם לכאורה הוא שב למצב ההתחלתי, אבל זו רק אשליה. האריה בראשית הסיפור אינו האריה שבסופו. כעת הוא שלם הרבה יותר, מאחר שהבחירה להתמסר ל”אמצעי הכפייה” החיצוניים של עולם האריות, היא בחירה שלו ולא נובעת מכפייה חיצונית. האריה שלנו התמזג עם הזהות שלו וכעת הוא “אוכל רק מה שאימא שלו מכינה, ולא רוצה דברים שאין. ושרק לילדים אחרים יש”. אך הוא עושה זאת מתוך בחירה.

והילדים? ובכן הם עדיין ילדים. וכפי שכותבת אתר:

“הילדים חזרו הביתה וביקשו מהר לאכול. וכל אימא ואימא שאלה את הילד שלה – מה אתה רוצה לאכול חמוד? וכל ילד וילד ענה על השאלה רק במילה אחת – איזו מילה? תות!”.

האם יצליחו הילדים לממש את החירות השלילית שלהם ולהתנתק מהקונפורמיות של “התות” שהממסד מנסה לכפות עליהם? ימים יגידו.