החלום מעבר ליער

איך הייתם מרגישים אם הייתם מתקבלים למחנה שתמיד רציתם להשתתף בו?

זה בדיוק מה שקרה לחבורת סחל”ב…

זה היה יום רגיל לגמרי, כשששת הילדים – אלכס, גילי, ג’סי, מאי, רומיאו, וג’יימס קיבלו הודעה מרגשת: הם התקבלו למחנה “החלום”!

מהר מאוד התברר להם שהמחנה שאליו הגיעו לא כל כך “חלומי” כמו שהם חשבו, ושמנהל המחנה לא כל כך נחמד, ואפילו ממש רשע.

ב”משחק המשימות הגדול” עוברת החבורה הרפתקאות מכושפות, מפחידות ומרתקות. הם נתקלים בקשיים, יצורים על טבעיים, וכל-מיני אנשים לא כל-כך נחמדים…

האם הם יצליחו לגבור על המנהל? מה הם פרחי היפנוס? מה קורה במשחק הגדול? ואיך כל זה מתקשר לטבעת משנת 1913?

אם אתם אוהבים הרפתקאות, מתח  ואתגרים, זה הספר בשבילכם!

הצטרפו אל חבורת סחל”ב להרפתקה מטורפת ועוצרת נשימה.

החלום מעבר ליער

ספר זה נכתב על ידי תלמידי כתות ה’ בקורס לכתיבה בהדרכת ד”ר נגה רוזנפרב במרכז מחוזי מחוננים סחל”ב גבעתיים, תשפ”ב 2022. 

צילום העטיפה: תלמידי קורס “חלומות מצולמים” בהדרכת ינאי הימלפארב.

עיצוב העטיפה: גלית גדות.

מנהל מרכז מחוזי מחוננים סחל”ב גבעתיים: עזי לוי.

הספר מוקדש לכל מי שאוהבים מחנות קיץ,

לכל מי שמוכנים לצאת להרפתקה מופלאה בתוך חלום,

לכל אלה שאוהבים משחקים גדולים ומסוכנים,

ולכל מי שראו שהעיניים בתמונה על הקיר מסתכלות עליהם… 

קריאה  מ ה נ ה!

חבורת סחל”ב

תוכן העניינים

פתח דבר   

חלק ראשון – חלום

פרק 1 – התגלמות החלום  

פרק 2 – משא ומתן על חלום   

פרק 3 – התחלתה של הרפתקה מופלאה  

פרק 4 – צעקות בקרון הרכבת  

פרק 5 – אשליה או חלום?   

פרק 6 – שתי דלתות ענקיות   

פרק 7 – כל הצלחות ריקות   

פרק 8 – וינסנט כרות האוזן   

פרק 9 – ניסוי במדעים 

פרק 10 – לא משחקים עם קסמים 

פרק 11 – התוכנית של איימי 

פרק 12 – סוג של תוכנית ג’

פרק 13 – ברוכים הבאים למשחק הגדול

פרק 14 – סופגנייה חצי אכולה

חלק שני – פנטזיה

פרק 15 – חדר מלא עצמות

פרק 16 – משימות ותוכניות – סודי ביותר!

פרק 17 – תוכנית בריחה 2.0 

פרק 18 – 20 תחנות

פרק 19 – האדמה רועדת

פרק 20 – הולוגרמה באמצע היער   

פרק 21 – מפוצלים בריבוע

פרק 22 – פגישה לא צפויה 

פרק 23 – שני שיקויים

פרק 24 – אינדרה, אינדרה, אינדרה

פרק 25 – המחסום המתעתע 

פרק 26 – תמונה אחת שווה 20 חלקים

פרק 27 – אשליה כחולה

פרק 28 – צוות מהחלומות

פרק 29 – אופנוע כסוף   

פרק 30 – פרחים וניחושים 

פרק 31 – אבאל’ה בוא ללונה פארק 

פרק 32 – מן הפח אל הפרח 

חלק שלישי – סיוט

פרק 33 – טובים השלושה מן האחד

פרק 34 – לכודים

פרק 35 – מלכודות או לא להיות

פרק 36 – הסיוט

פרק 37 – המושיע? 

פרק 38 – 1913 

פרק 39 – שונית האלמוגים המיוחדת 

פרק 40 – המתנקש

פרק 41 – אחים בדם 

פרק 42 – ציפורים ופלאים 

חלק רביעי – מציאות

פרק 43 – טוויסט בעלילה

פרק 44 – מה פספסתי?

פרק 45 – מָווְרוֹ אֲלוֹגוֹ

פרק 46 – סוף טוב הכול טוב

פרק 47 – ואז נשמע ‘קליק’ עמום

פרק 48 – תמונה באלבום ישן

פרק 49 – צ’יזבט שמתעורר לחיים

פרק 50 –  מצב חירום

פרק 51 –  מי זה ניקו?

סוף דבר

חבורת סחל”ב

פתח דבר

זו הייתה שעת צהרים חמה במיוחד כשעובדי מחנה החלום “The dream” התכנסו לפגישת חירום במשרד שלהם. ש”מטעמי סודיות” ולמרבה אי הנוחות, היה ממוקם מתחת לאדמה במבנה תת-קרקעי מבטון. הם התבקשו להשאיר את הטלפונים הניידים שלהם בארון מתכתי בצבע ברונזה על מנת שלא יוכלו לצלם או להקליט את הדברים.

לאחר שקיבלו אישור להיכנס באמצעות סריקת העין שלהם התכנסו עובדי המחנה והמתינו בדממה מוחלטת עד ששאר החברים יגיעו. הפגישה הייתה דחופה ולחוצה כי חצי שעה מאוחר יותר כולם היו אמורים להיפגש עם מנהל המחנה המאיים (לפחות כשהוא בנוכחותם) עזי לוי.

הפגישה נקבעה כדי לדון על פתיחת המחנה בפעם המי יודע כמה, ועל מה שעומד לקרות בשנה הזו, שנת 2023.

הפגישה כבר הפכה לטקס קבוע, כל שנה הם היו מציעים את אותו הדבר בדיוק, מחליטים לעשות אותו, ואז תמיד מישהו אומר: “רגע, מה עזי יעשה?” וכולם היו חוזרים בהם וכל אחד היה מתחיל לדמיין את הזוועות הפרטיות שלו.

אבל השנה…

כמה מהעובדים החליטו שזהו זה.

כל העובדים הסכימו  להצעה והריעו לה. אף אחד לא הזכיר בכלל את עזי. כולם החליטו להתחיל להביא את הציוד.

הם כל כך התלהבו מהרעיון, שרק בשלוש ורבע הם שמו לב שהם מאחרים לפגישה איתו וקבעו פגישת אולטרה חירום אחריה בדיוק במקום שבו הרעיון יבוצע.

גם הפגישה עם עזי הפכה לטקס-סיוט קבוע:

הם איחרו, עזי כעס, הראה את התוכנית לשנה הנוכחית (כאילו שמישהו יכול היה לשכוח, זה לא השתנה מאז תקופת האבן), והפגישה הסתיימה בצחוק מרושע.

בפגישה הזאת כולם נראו לחוצים והתקשו להמתין לפגישת האולטרה חירום, מה שאומר, עוד צעקות מעזי!

בפגישת האולטרה חירום כולם הסכימו עם כולם והכינו תוכנית מצוינת לבריחה מהמחנה. 

“זהו!” אמרו כולם. עכשיו רק צריך לחכות לשעת כושר ונעשה יציאת מחנה רשמית. רק שעזי לא יגלה את זה… ואז הוא יראה מי הבוס!

* * *

אני מצטער שהיינו צריכים לחטוף את ג’יימס, אבל לא הייתה לנו ברירה! עזי הכריח אותנו. אנחנו נמצא דרך לעצור אותו, אני מבטיח.

בארון

נ.ב: אני כזה מבולבל! חתמתי את השם שלי מתוך הרגל, אסור שתדעו מי אני!

כל החבורה הביטה בפתק שהיה מודבק על הקיר ותהו איך הוא הגיע לשם. בשלוש השעות האחרונות הם נשארו בביתן שלהם ולא זזו ממנו.

“אז ג’יימס באמת נחטף, ועזי חטף אותו!” אמר רומיאו.

“רגע, אז איך נחזיר את ג’יימס?” שאלה אלכס.

“אין לי מו-” רומיאו לא הספיק לגמור את המשפט כשגבר חסון הרים אותו ונשא אותו לעבר חדר. כעבור חצי שנייה אותו הדבר קרה לשאר החבורה…

חלק ראשון

חלום

“ישנם חלומות כה יפים, שכאשר אתה מתעורר, הם אינם משאירים לך אלא מורת רוח על שהאמנת בהם.” 

~ מולייר, החולה המדומה

פרק 1. התגלמות החלום

השעה הייתה ארבע אפס אפס בדיוק כשעל צג הטלפון של גילי סררו בת ה-12 מתל-אביב הופיעה הודעת ה-SMS הבאה:

אנו שמחים להודיעך כי נבחרת להשתתף במחנה הקיץ העולמי והמפורסם “The dream” (החלום) שמתקיים זו השנה ה-113 בעיר ניו-יורק בארה”ב. יהיו שם ילדים בגילך מכל העולם!  שימי לב – ההרשמה מתחילה היום!

גילי חייכה ועיניה הירוקות נצצו. “ישששש!” היא  צעקה בקול רם והבריחה את כלב הביגל שלה, ג’ורג’, מתחת לספה.

היא נכנסה לקבוצת המשפחה בוואטסאפ והקלידה במהירות: “אמא, אבא, נבחרתי להשתתף במחנה החלום!” הוריה – לילי וגיא שלחו בתגובה אימוג’י שמח.

“מתי אתם מגיעים הביתה? אני רוצה כבר להירשם…” הקלידה בתגובה.

“אני אגיע מאוחר היום, יש לי ישיבת צוות” ענה גיא שהיה איש הייטק ועמד לפני אקזיט מטורף בחברת הסטארט-אפ שעבד בה.

“אני אגיע עוד שעה” כתבה לילי, “אני צריכה לסיים את החוזה לגבי הדירה שמכרתי”.

באותו זמן בדיוק נשלחה אותה הודעה בדיוק לעוד חמישה ילדים: ג’סי ג’ונסון מבת ים, מאי פיינס ממיאמי, רומיאו דיקסון מניו-יורק, אלכס סמית’ מלוס אנג’לס, וג’יימס מקארטי מאוהיו.

ג’סי הייתה בחוג ציור במתנ”ס השכונתי כששמעה שהגיעה הודעת SMS לטלפון שלה. היא ניסתה להתאפק ולסיים את ציור שקיעת השמש עליו שקדה במשך כל השיעור ותוך כדי הציצה בשעון היד שלה וראתה שהשעה היא ארבע אפס אפס בדיוק והשיעור הסתיים. 

היא הניחה את המכחול בכוס המים, שלפה את הטלפון הנייד מהתיק ופניה האדימו. “OMG התקבלתיייי!” היא צעקה, וכל ילדי החוג הסתכלו עליה.

בקצה השני של העולם, היה זה אולי היום המאושר בחייו של רומיאו. כשירד מאוטובוס ההסעה מבית הספר, ראה מכתב מציץ מתיבת הדואר. הוא שלף את המכתב, קרע את המעטפה וקרא בקול: 

אנו שמחים להודיעך כי נבחרת להשתתף במחנה הקיץ העולמי והמפורסם “The dream” (החלום) שמתקיים זו השנה ה-113 בעיר ניו-יורק בארה”ב. יהיו שם ילדים בגילך מכל העולם!  שימי לב – ההרשמה מתחילה היום!

אלכס סמית’ קיבלה את ההודעה המשמחת באמצע טיול משפחתי, ומאי וג’יימס היו באימון כדורסל.

ששת הילדים שנבחרו להשתתף במחנה עדיין לא ידעו איזה קיץ מטורף עומד בפניהם, איזו הרפתקה מדהימה הם עומדים לחוות שתשנה את חייהם לתמיד.

פרק 2.  משא ומתן על חלום

ג’יימס נכנס הביתה ופתח את דלת חדרו במהירות כזו שגרמה לתמונה של ג’א מוראנט (הכדורסלן האהוב עליו) לעוף מהקיר מטר מהדלת ולהישבר בקצוות. 

הוא אכל במהירות את המק אנד צ’יז שהשאירה לו אמו לי-אן, זרק את כלי האוכל שלו לכיור כמו כדור והדליק את המחשב. 

חיפוש מהיר באינטרנט על המחנה לא העלה שום מידע נוסף פרט לתמונה ממשחק כדורסל עם מייקל ג’ורדן (שבא למשחק כאורח) שהתקיים במחנה לפני כמה שנים.

ג’יימס מקארטי בן ה-13 התגורר באוהיו יחד עם הוריו: פיטר שהיה מאמן כדורסל ולי-אן שעיצבה וייצרה שעונים מיוחדים. פרט למשחקי שחמט ולמשחקי מחשב, ג’יימס התאמן בסיף ושיחק כדורסל.

לפתע שמע את דלת חדרו נפתחת.

ג’יימס הסתובב וראה את אביו פיטר עומד בפתח החדר.

“היי ג’יימס, מה נשמע?” שאל פיטר.

“אבא, אתה לא מאמין איזה כיף – התקבלתי למחנה הקיץ ‘The dream’! אתה יכול לרשום אותי?” שאל ג’יימס בהתלהבות. 

“אתה חושב שתצליח להתאמן וליהנות מהמחנה?” שאל בפקפוק.

“ואולי כדאי לשמוע גם מה אמא חושבת על זה והיא עובדת היום עד מאוחר.”

“ברור”  אמר ג’יימס והראה לאביו את האתר של המחנה ושכתוב בו שיש פעילויות, הכוללות אימוני כדורסל ושחמט.

לאחר משא ומתן מפרך, שכלל גם שיחת טלפון ארוכה עם לי-אן, הסכים פיטר לרשום את ג’יימס למחנה, בתנאי שישתתף בכל הפעילויות.

פיטר נלחץ מההזמנה של ג’יימס למחנה.

הוא ידע שעזי המנהל חומד מאוד את המזכרת האישית שג’יימס קיבל ממנו, שעוברת במשפחת מקארטי שנים, הטבעת – שאפילו לו אין מושג מה היא עושה.

* * *

השבוע עבר באיטיות וג’יימס השתדל לא להשתגע. ערב לפני, הוא ארז את המזוודה שלו. הוא שם את בנדנת המזל שלו, את התמונה של ג’א מוראנט ( כדורסלן מוכר ואהוב על ג’יימס), את חרב הסיף שלו, כמות נכבדת של מק אנד צ’יז בקופסאות, כמה גופיות כדורסל, בגדים וערכת שחמט ניידת. 

כששכב לישון לא הצליח להירדם. המון מחשבות התרוצצו במוחו. 

“מה זה המחנה הזה ומה עושים שם בדיוק? האם יהיו לו חברים והאם יהנה?”

פיטר הרגיש כמו גנב כשהתגנב באמצע הלילה אל החדר של ג’יימס.

“בעצם, אולי זה כמו בערב חג המולד, כשאני שם לג’יימס את המתנות שלו בגרב”  ניסה פיטר להרגיע את עצמו. הוא פתח את המזוודה של ג’יימס, חיפש שם זמן רב (בשקט!) אבל לא מצא את הטבעת. “כנראה שג’יימס לא שם אותה. איזה ילד חכם יש לי” חשב פיטר.

פיטר הלך על קצות האצבעות למיטה שלו כדי לא להעיר את ג’יימס ולי-אן, ונרדם עם חיוך על הפנים לראשונה השבוע.

מה שהוא לא ידע זה ששכח לחפש בכיס האחורי של מזוודתו של ג’יימס…

הבוקר הגדול הגיע ולי-אן הסיעה את ג’יימס לתחנת הרכבת בניו יורק. הנסיעה הרגישה כמו נצח וג’יימס הרגיש שמפלס ההתרגשות והחרדה עולה אצלו במהירות.

כשהגיעו ג’יימס התיישב על הספסל בזמן שלי-אן הלכה לבדוק האם הרכבת אמורה להגיע בזמן.

לידו התיישבה ילדה שנראתה בגילו עם כמה מזוודות עמוסות ביותר. ג’יימס התלבט אם לפנות אליה ולשאול אותה אם גם היא בדרכה למחנה אבל היא השיגה אותו.

“היי, אני אלכס סמית’ ” אמרה וחייכה לעברו.

“גם אתה נוסע למחנה החלום?” שאלה.

“בדיוק! שמי ג’יימס מקארטי. מאיפה את?”.

 “אני מלוס אנג’לס” ענתה ונאלצה להרים את קולה כי הרכבת בדיוק נכנסה לתחנה.

“ג’יימס!, ג’יימס!, חכה לי!” צעקה לי-אן אמו ורצה לקראתו 

“אני מזכירה לך את ההבטחה שלך” אמרה לו באוזן תוך כדי חיבוק.

“בסדר אמא, אל תדאגי” אמר ג’יימס, חייך וחיבק אותה בחזרה.

הוא לקח את המזוודה, נפנף לשלום וקרא לעבר אלכס “את באה?”.

פרק 3. תחילתה של הרפתקה מופלאה

רומיאו דיקסון היה הילד הכי מאושר בניו-יורק כשהתברר לו שהוא התקבל למחנה ועוד יותר מאושר מהעובדה שהוריו נגה וליאור הסכימו לרשום אותו. 

הוא חזר מאימון הכדורסל וארז בזריזות ובהתרגשות את המזוודה שלו. הוא לא שכח להכניס כמובן את החולצה של הלייקרס (הקבוצה האהובה עליו).

הוא התקשה להירדם באותו לילה ומחשבות שונות הציפו אותו על המחנה, על החברים שיפגוש שם וגם על זה שחבל שהוא לא יכול לקחת איתו את האוגר שלו שימי.

מה שהעיר אותו בבוקר היה הצעקות של אבא שלו ליאור מהמקלחת:  “נגה, את יכולה להקפיץ את רומיאו לרכבת? יש לי פגישה עם המנכ”ל ואני ממש לא יכול לאחר”.

“כן, בוודאי” אמרה נגה כשהיא עומדת במסדרון ליד חדרו של רומיאו שקפץ מהמיטה על מנת להתארגן.

רומיאו הגיע לתחנת הרכבת דקה לפני שנשמעה הצפירה שלה בזמן שנכנסה אל התחנה. הוא גרר את המזוודה מאחוריו וטיפס אל הקרון שניצב מולו. המון פרצופים הציצו בו בסקרנות אבל הוא לא הכיר שם אף אחד.

                                    * * *

ג’סי ג’ונסון חזרה הביתה בריצה מחוג הציור. היא פתחה את הדלת של ביתה הגדול וחשיכה שררה בכל מקום. לפתע זינק לזרועותיה קוקו החתול האפור שלה וליקק את פניה. “אוי שכחתי שההורים שלי בחו”ל…  מה אני עושה עכשיו!?” היא לקחה את הטלפון הנייד במהירות, התקשרה לאמא שלה עינת וכרגיל, היא הגיעה לתא הקולי.

“אההההה!” היא צרחה עד שהשכנה שלה צעקה “מה זה כל הרעש הזה?!”.

“סליחה גברת פיג” התנצלה במהירות.

 היא רצה במדרגות, עלתה על האופניים ודיוושה במהירות לכיוון הבית של סבתא פרידה. כשהגיעה אליה דפקה בהיסטריה על הדלת “נו, סבתא, תפתחי!”  אמרה ואז בדיוק סבתא פתחה את הדלת הירוקה. 

ג’סי נפלה במהירות על הרצפה וסבתה נבהלה מאוד “מה קרה ג’סילה? למה את כל כך לחוצה?….עוד פעם הסתבכת בצרות?!” שאלה.

ג’סי התחילה למלמל “לא, לא, הכל בסדר לא הסתבכתי בשום דבר אלא להיפך” מלמלה. “ג’סילה תדברי ברור. אני לא מבינה מילה!” אמרה סבתא שלה.

הן נכנסו יחד לדירתה של סבתא פרידה, הדירה הייתה קטנה אבל היא תמיד העניקה לג’סי תחושה של בית. ג’סי התיישבה על הכורסא הצהובה ליד האח ובינתיים סבתא במטבח הכינה לה כוס תה ועוגיות.

“התקבלתי למחנה החלום!” 

“ג’סילה, איזה יופי, זה לא המחנה שכל כך רצית להתקבל אליו?” שאלה סבתא פרידה.

“כן” ענתה בקול שמח.

“אז אני לא מבינה מה הבעיה?” שאלה סבתא בפליאה

“אמא ואבא בחו”ל ואין מי שירשום אותי ואני כל כך רציתי את זה… אוף, עכשיו אני צריכה לבלות את כל חופשת הקיץ בלשבת בחדר בלי החברות שלי ולעשות כלום!” 

“אני ארשום אותך, מה הבעיה?” הציעה סבתא. 

“אני לא חושבת שאפשר” אמרה ג’סי בעצב.

“הם לא צריכים לדעת” אמרה סבתא.

“באמת סבתא? את תעשי את זה?” 

“ברור! את הנכדה שלי ואני אעשה בשבילך הכל…” אמרה סבתא פרידה בחיוך וחיבקה את ג’סי.

ג’סי נתנה לה את הטלפון וכמו שסבתא הבטיחה היא מילאה את פרטי ההרשמה והתשלום. היא כמובן לא ציינה שהיא ‘לא ההורים’ של ג’סי (ההורים של ג’סי בכלל לא ידעו שהיא הולכת למחנה כי הם לא טרחו לענות לה).

“תמהרי לארוז ג’סילה ובשש אני אאסוף אותך וניסע לשדה התעופה”.

“תודה! תודה! תודה! את הסבתא הכי טובה בעולם!” אמרה ג’סי בהתרגשות.

 היא עלתה על האופניים, דיוושה במהירות הביתה וכשנכנסה לחדרה החלה להתארגן. בשעה 18:00 בדיוק ג’סי כבר עמדה בפתח הבית וחיכתה לסבתא בצפייה גדולה וכשראתה את מכונית היונדאי האדומה שלה ג’סי קפצה ישר לאוטו.

“סבתא סעי מהרר”

“הכל בסדר ג’סילה! תאמיני לי, את לא תאחרי לטיסה שלך” אמרה סבתא פרידה. 

כשהן הגיעו לשדה התעופה, נתנה ג’סי חיבוק ונשיקה לסבתא. “ביי סבתא, אני מבטיחה שאני אכתוב לך כל יום” אמרה עם דמעות בעיניים. 

“ביי מתוקה, תזכרי שאני אוהבת אותך מאוד” אמרה סבתא ועטפה את ג’סי בחיבוק גדול.  ג’סי עברה את הבדיקות הביטחוניות ועלתה על המטוס, כשהמריאה היא חשבה לעצמה: “זו התחלה של הרפתקה מופלאה”.

פרק 4. צעקות בקרון הרכבת

מאי פיינס בת ה-13 סיימה את אימון הכדורסל ורצה הביתה. היא הייתה צריכה להתאפק עד שהמעלית תגיע לקומה ה-88 במגדל היוקרה במיאמי, שם התגוררה עם הוריה לילי ותום שהיו אנשי עסקים מצליחים ועסוקים. היא פתחה את הדלת בסערה והבחינה שהדירה חשוכה.

“אוף, הם לא בבית” רטנה לעצמה “הם אף פעם לא נמצאים כשאני צריכה אותם” היא המשיכה לזעוף ונכנסה לחדר שלה לראות מה עם הדוויג הציפור הלבנה שלה שפקחה את עין שמאל כששמעה את מאי.

היא פתחה את הכלוב, הדוויג התעופפה וישבה על כתפה. “בואי נלך לאכול משהו” אמרה לציפור ונכנסה אל המטבח.

מאי שלפה שקית צ’יפס מהמקפיא והכניסה לתנור. בינתיים חתכה לעצמה סלט חסה ושלחה הודעה ווטסאפ לאמה לילי:

“היי אמא אני התקבלתי למחנה “The Dream”! בבקשה תרשמי אותי!”.

חלפו בערך שעתיים וחצי עד שקיבלה תשובה:

“בטח, חמודה! ורציתי להודיע שאני אגיע היום מאוד מאוחר, יש לך אוכל במקרר. 

ואת תצטרכי לנסוע באוטובוס לתחנת הרכבת מפני שאני ואבא נהיה בפגישה חשובה”.

מאי אכלה ארוחת ערב והחליטה לארוז מיד את המזוודה למחנה, היא ארזה: כמה בגדים, אוזניות, את הלפטופ שלה,כדורסל, אולר שוויצרי ואת הטלפון והמטען היא החליטה להכניס מאוחר יותר.

* * *

אלכס סמית’ אכלה בזריזות את דגני הבוקר בטעם שוקולד שאמא שלה שמה לה על הדלפק במטבח לפני שיצאה לעבודה, ויצאה בזריזות לכיוון הסלון. היא הסתכלה סביב, חושבת מה לארוז כששמעה צלצול בדלת. 

“אלכס תפתחי” צעקה ליסה אמא של אלכס מחדר העבודה שלה. אלכס ניגשה לדלת וראתה שם לא אחרת מאשר אמה, חברה שלה! 

“אמה, מה את עושה כאן?” שאלה אלכס בבלבול. 

“סתם רציתי לבקר אותך, היה לי משעמם. מה את עושה שם?” שאלה אמה והציצה מאחורי כתפה. “לאן את נוסעת?”  

“מה, לא סיפרתי לך? אני התקבלתי למחנה החלום! אני אורזת לקראת הנסיעה. מה קרה?” אלכס ראתה שפניה של אמה נפלו.

 “כלום, פשוט גם אני שלחתי טופס בקשה ולא ענו לי…” 

כאשר אלכס התעוררה בבוקר היא התקשתה להמתין 7 שעות עד שהרכבת תגיע לתחנת הרכבת של מחנה הקיץ החלומי (תרתי משמע).

אלכס בת ה12 הייתה ילדה חייכנית שגרה בלוס אנג’לס עם שתי האמהות שלה, ג’ני וליסה (עם כלבלבה שחורה ושובבה במיוחד בשם לילה). 

ארבע שעות אחר כך אלכס כבר הייתה בדרכה אל רציף 9.”חבל שלא שלושה רבעים” אמרה ליסה בחיוך. “אמא, בדיחות הארי פוטר שלך לא מצחיקות אף אחד!”

“חוץ ממני” אמרה ליסה בקריצה. “אוהדת מושבעת של מכבי הארי פוטר ‘ר”ה’ (רייבנקלו + הפלפאף) שכמותי”.

“לפעמים אני חושבת שהארי פוטר באמת די רע…” מלמלה אלכס בכעס.

“הוא באמת די משתלט לך על החיים, ליסה” אמרה ג’ני. “אני יכולה להבין למה אלכס כועסת”. 

“בסדר ג’ני, אני אפסיק מתישהו בעתיד” אמרה ליסה במבט רציני. 

“אמא די,כמעט שכחתי. אמא, תודה שבאת איתי לרכבת. אני יודעת שיש לך המון עבודה” אמרה אלכס לאמא שלה ג’ני.

“בכיף חמודה” ענתה לה ג’ני.

 אלכס התחילה ללכת לכיוון הרכבת.

“אלכס! חכי רגע!” קראה ג’ני. “הצמיד שלך!”

“לא הבנתי עדיין למה אני צריכה אותו. זה רק צמיד…”

“את תראי שאת תצטרכי אותו” אמרה ג’ני וחייכה.

“נו טוב…” השיבה אלכס.

היא נכנסה לרכבת ונופפה לשלום לאמהות שלה. הן נופפו לה בחזרה. 

היא נכנסה לרכבת ותהתה לעצמה לאיזו הרפתקה היא נכנסת, מה יהיה במחנה? איך הוא יראה? והאם היא תכיר חברים חדשים…

ברכבת היא פגשה ילדה נחמדה בערך בגילה בשם ג’סי ג’ונסון.

לאחר שהרכבת עזבה את התחנה והתחילה לנסוע אלכס שמעה צעקות מכיוון הקרון השכן. היא החליטה לצאת מהקרון כדי לבדוק מה מקור הרעש. היא עברה את החלק המחבר בין הקרונות וראתה מולה קרון שנראה קטן יחסית לאחרים.

 בדלת שלו היה חלון קטן ודרכו ראתה אלכס אישה עם בגדים שחורים מגוהצים עומדת מול איש נמוך ושמנמן וצועקת. מחוץ לקרון נשמעו הצעקות עמומות, אך אלכס הצליחה להבין את המילים “אתה כל כך חסר אחריות! אתה רוצה רק בטובתך האישית!”.

“אל תדברי אליי כך! אני בכל זאת המעסיק שלך! ואת לא יודעת מה האינטרסים שלי!”.

“אין לך מושג כמה שאתה טועה!” ענתה בכעס האישה עם הבגדים השחורים.

אלכס לא הצליחה לשמוע את המשך השיחה, ולאחר מספר דקות בהן ניסתה להקשיב בקשב רב וללא הצלחה, האישה יצאה בסערה מהקרון, ואפילו לא שמה לב לאלכס.

לאחר התקרית אלכס חזרה לקרון הבנות וסיפרה לג’סי את החדשות על מה שקרה ושאלה לדעתה.

היא קראה בקול מודאג “מה נראה לך שזה אומר!?”

“אין לי שמץ של מושג! אבל אנחנו צריכים לשים לב למה שיתרחש”. ענתה לה אלכס.

אחת הילדות בקרון הצטרפה לשיחה וענתה בקול ביישני “אני חושבת שהאיש הזה חשוד.”

“אני מסכימה איתך. רק לא אמרת לי עדיין, איך קוראים לך?” אמרה לה אלכס.

“אני גילי” ענתה לה הילדה.

“היי גילי, אני אלכס.”

פרק 5. אשליה או חלום?

“אני לא מאמין! זאת אשליה בטוח!” אמר ג’יימס בקול רם מיד כשהתיישב באחד הקרונות האחרים.

“ברור שאם זו הייתה אשליה, כבר מזמן היית מגלה שהיא לא אמיתית” אמר אחד הילדים שישב בקרון, זה היה ילד צרפתי מעצבן, שלרוע מזלו של ג’יימס התיישב לידו וכבר עלה לו על העצבים. 

“שתוק” אמר הניו יורקי היחיד במחנה (!), בחור ממש נחמד בשם רומיאו דיקסון שגם סיפר שהוא מתעניין בכדורסל.

“קודם כל שהתקבלנו למחנה המדהים הזה, אחרי זה הרכבת המיוחדת הזו ולבסוף מחכה לנו גם משחק המשימות הגדול… אני מבין למה אתה חושב שזו אשלייה,” אמר וצחק. 

“הופה הופה! מכור כדורסל מספר שתיים! אתם שניכם קולעים לכל דבר חוץ מלמציאות…” התגרה הילד הצרפתי, ששמו, מתברר, היה בארון ריצ’רדס.

“היי בארון! מה הם עשו לך? תעזוב אותם בשקט!” צעק מלמעלה נילס, הילד הנורבגי. 

“טוב בסדר, בסדר” ענה בארון. 

“סוף סוף קצת שקט…” נאנח ג’יימס ומתח את רגליו. 

* * *

אחרי זמן קצר ראה ג’יימס את רומיאו גוחן מעליו.

“מה קרה?” שאל ג’יימס בבהלה.

“אתה נרדמת, אנחנו צריכים לרדת מהרכבת עכשיו!” אמר רומיאו.

“מה?! אוף! פספסתי את כל הדרך!” 

“לא נורא” אמר רומיאו.

“טוב אתה מתכוון לרדת עכשיו?”

“כן, אני בא” השיב ג’יימס.

רומיאו וג’יימס יצאו מהרכבת אל הרציף והחלו ללכת בעקבות השלט והחץ: “אל מחנה החלום”. 

“נראה כאילו זה עומד להיות מקום מדהים!” קרא רומיאו.

* * *

גילי ירדה מהרכבת אל הרציף והסתכלה לצדדים. לפתע הבחינה בשלט עליו נכתב באותיות כסופות ‘אל מחנה החלום’ ומתחת צויר חץ.  

היא החלה להתקדם בכיוון הרצוי יחד עם קבוצה גדולה מאוד של בנים ובנות שנראו לה בגילה. לאחר חמש דקות בערך הגיעו כולם לשער ענק וגבוה. אלה שהגיעו ראשונים נעמדו בטור ארוך ומסרו את הסיסמה הסודית לפני שנכנסו. גילי עצרה לרגע במבוכה ואז נזכרה בסיסמה שקיבלה כשההרשמה שלה אושרה:” מָווְרוֹ אֲלוֹגוֹ!” (היא לא הבינה מה הסיסמה אומרת, אבל היא ידעה שעליה להגיד את המילים האלו כדי להיכנס). 

לאחר שכניסתה אושרה, נערה גבוהה ורזה חילקה לכל מי שנכנס מכשיר תרגום כדי שיוכלו לדבר בצורה שוטפת עם כולם מכיוון שהיו שם גם ילדים שלא ידעו אנגלית. 

גילי הסתכלה סביבה וראתה לנגד עיניה את מחנה הקיץ החלומי שאליו חיכתה וקיוותה להתקבל כל הקיץ. בניין גדול שהיה מכוסה בלבנים גדולות לבנות ניצב במרכז המדשאה הרחבה, משני צדדיו נשתלו ערוגות עם נרקיסים ופרחים כחולים שגילי לא הכירה ועצים גדולים שנעו ברוח. פסלי אבן הוצבו בשורה לאורך השדרה המרכזית וספסלי אבן למרגלותיהם.

לידה עמדו משתאים גם חמשת הילדים הנחמדים שהיא כבר פגשה ברכבת, גם הם הוזמנו למחנה: אלכס, ג’יימס, רומיאו, מאי וג’סי.

בזמן שהסתכלו על הבניין היפהפה התקרבה לעברם אישה לבושה בבגדים שחורים הדוקים ומגוהצים. “שלום לכם, שמי איימי ואני עוזרת המנהל, הוא ביקש ממני להראות לכם את חדרכם, בואו איתי בבקשה”.

“זו האישה שראיתי בקרון הקטן ברכבת רבה עם האיש הנמוך והשמנמן” לחשה אלכס למי שלא נכח בשיחה ברכבת.

הילדים הלכו אחרי האישה עם הבגדים השחורים ומגוהצים והגיעו לחדר גדול עם פתח לעוד שלושה חדרי שינה, ומקלחת. החדר רוהט בספת קטיפה בצבע כחול כהה עם כריות תחרה כהות, שולחן קטן ושקוף עם רגליים מעץ ותחתיו נפרש שטיח בצבע כחול ים עם עיטורי פרחים. 

בחדרן של גילי ואלכס ניצבו שתי מיטות גדולות עם כריות פרווה ורודות ומצעים לבנים. ליד המיטות ניצבו שתי שידות בצבע שמנת ועליהן מנורות לילה עגולות שנראו כמו השמש. בפינת החדר עמד שולחן כתיבה, ובצידו השני של החדר היה כיסא ועמוד תווים. על אדן החלון פרחו עציצי חמניות.

“איזה חדר יפה!” אמרה אלכס והביטה סביבה בהשתאות.

“ממש!” אמרה גילי.

“ותראי את החמניות הנפלאות האלה על אדן החלון!”.

בחדר של ג’יימס ורומיאו היו שתי מיטות עץ עם סדינים לבנים וכריות בצבע כחול כהה. לאחד הקירות הוצמד סל כדורסל קטן ובפינת החדר סודרו שתי עמדות למשחקי מחשב.

 גם במיטות בחדרן של מאי וג’סי היו מצעים לבנים וכריות קטיפה בצבע סגול. בצד הצפוני של החדר הוצבה ספה ומולה טלוויזיה גדולה לידה הונח שולחן כתיבה עם כיסא לבן מסתובב ועל הקיר היו תלויים פוסטרים של זמרי פופ מפורסמים ביניהם הזמרת האהובה על ג’סי אריאנה גרנדה.

“איזה חדר מגניב!” אמרה ג’סי וחייכה אל מאי. 

לאחר שסיימו לסייר בחדרים החדשים שלהם שבו כולם לסלון הקטן.

איימי כבר חיכתה להם שם. “המנהל קורא לכל התלמידים, יש לו הודעה חשובה להודיע” אמרה בהחלטיות.

פרק 6. שתי דלתות ענקיות

החבורה יצאה מהחדר לכיוון האולם ללא מאי שרצתה להחליף את הנעליים באלה האהובות עליה – אולסטאר לבנות גבוהות. היא עשתה זאת במהירות, טרקה את הדלת והספיקה להשיג אותם בדיוק כשנכנסו לאולם הכנסים. האולם היה גדול מאוד, ניצבו בו שלושה שולחנות ארוכים ועל הקירות היו תלויות תמונות של מנהלי המחנה ועוזרות המייסדים. משום מה היו לכל מנהלי המחנה תמיד פנים זועפות והם נראו כמעט אותו הדבר.

 “למה כל המנהלים הם בנים?” שאלה ג’סי.

“אני לא יודעת, אבל זה מוזר.” השיבה גילי. האולם המה אדם, נשמעו המון דיבורים וכמעט ולא היה אפשר לשמוע משהו. על במה קטנה נעמד איש נמוך קומה בעל משקפיים, קרחת וזקן. שקט מטריד השתרר.

“תלמידים יקרים ברוכים הבאים! ראשית, הרשו לי לברך אתכם על שנבחרתם להשתתף במחנה החלום המתקיים כבר שנים רבות. שמי הוא עזי לוי ואני מנהל המחנה. אני בטוח שיהיה לכם קיץ מדהים שבו תאספו חוויות מיוחדות ומשנות חיים. 

בעוד כיומיים, אחרי שתתאקלמו ותכירו את חבריכם, נתחיל במשחקים, משימות ואתגרים ביער שליד המחנה.”

מיד לאחר שעזי סיים להגיד את דבריו ולהסביר את חוקי המחנה, נשמע צליל חריקה של דלת נפתחת. כל הילדים הסתובבו כאחד לראות מה קורה ולעיניהם נגלתה ילדה מתוקה, עם משקפיים כחולים, שיער בלונדיני חלק ועור פנים בהיר עם גומות חן. הילדה הסתכלה לכל עבר, כאילו היא מחפשת משהו, או מישהו… ופתאום נשמעה צעקה. “אמה?!” קראה אלכס בתדהמה. 

“אלכס?! התקבלת?!” שאלה אמה. 

“אני התקבלתי??! ברור שכן, אמרתי לך, זוכרת? אבל את? חשבתי שלא קיבלת תשובה מהמחנה!” גילי הבחינה בילד שנראה כבן 14 מסתכל במבט מוזר על אמה. “אמה, מה את עושה פה? את לא יכולה להיות פה!” אמר הילד.

“סליחה ג’סטין. גם אני התקבלתי למחנה. שלחו לי תשובה באיחור! אני אהיה בקבוצה הכחולה!”

“אהה ילדים!” כחכח בגרונו אחד המדריכים שעמד ליד הבמה “תורידו את הווליום ברגע זה!” צעק.

עזי המשיך בדבריו “טוב… זאת סאני והיא המדריכה של הקבוצה האדומה. לקבוצה האדומה יצטרפו – כל מי שבגילאים 12-13. עכשיו, כל מי שבקבוצה האדומה נא לגשת לקפיטריה שם יתקיים המפגש עם המדריכה שלכם, לקבוצה הכחולה ילכו כל הילדים שבקטגוריית הגילאים 10-11, המדריכים שלכם יהיו סטפן ודניאלה. הקבוצה האחרונה תהיה הקבוצה הצהובה וקטגוריית הגילאים תהיה 14-15 המדריכים שלכם יהיו ג’וני ומריה. הקבוצה הכחולה הולכת למפגש בלובי והקבוצה הצהובה הולכת למפגש במדשאות הצפוניות. שבוע טוב לכולם.” 

“העזי הזה נראה די מוזר לא?” שאלה גילי את אלכס. 

“כן, גם לי הוא נראה מוזר. נראה שהוא מסתיר משהו”.

“שקט בבקשה” קרא עזי לכיוון הילדים. 

“יש לי שלוש עצות חשובות לתת לכם:

כדאי לכם להתחבר עם ילדים נוספים, שאתם לא מכירים!

אני מציע לכם להיות נחמדים למדריכים שלכם. יש לכך חשיבות מרובה, במיוחד אם אתם לא רוצים ללכת לישון עם בטן ריקה.

והגענו לחוק הכי חשוב – רק ליהנות!

ועכשיו להודעה החשובה: ארוחת הערב תדחה היום בחצי שעה כך שתוגש בשבע. בלי קשר – לוח זמני המחנה נמצא על הלוח הדיגיטלי בכניסה למבנה ואתם מוזמנים להציץ בו.”

החבורה יצאה מהאולם והתאספה ליד הדלתות הענקיות שלו. ג’יימס ראה את איימי מדברת עם ילד מוזר שלא הכירו לפני. היה לו שיער שחור קצוץ, עיינים חומות גדולות, גוף די גדול (טיפה מאיים), חולצה שחורה ומכנסיים בצבע אדום.

“מי זה?” שאלה גילי.

“אני לא יודעת.. אבל זה לא משנה.” אמרה מאי. 

רגע אחרי שהיא אמרה זאת, ראה ג’יימס את הילד חושף משהו משונה… 

“אני לא מאמינה” אמרה אלכס.

רק כמה ילדים ידעו מי זה הילד הזה…  אבל הם לא הבינו מה הוא עשה שם, למה הוא עשה את זה ומה הקשר שלו לאיימי. 

“יפה מאוד! תשמור את זה אצלך” אמרה איימי. 

“בין אם הם רוצים ובין אם לא, הם יהיו חייבים ליפול לזה” השיב הילד. 

החבורה ראתה שכמה ילדים באולם פוזלים לעבר איימי והילד, הם החליטו לעזוב את המקום.

פרק 7. כל הצלחות ריקות

כשהשעון הגדול בקפיטריה צלצל שש, מיהרו ג’יימס ורומיאו לכיוון הקפיטריה. כשהגיעו, ראו שם נערה שנראתה כבת 18. היו לה שיער חום ועיניים כחולות, היא נראתה נחמדה ונמרצת. ג’יימס נזכר שעזי אמר שהמדריכה של הקבוצה האדומה נקראת סאני וציין זאת באוזנו של רומיאו. בזמן שהתקדמו אליה, סאני קראה “כולם לפה!” הם מיהרו לכיוון השולחן בזמן שעוד כמה ילדות התיישבו לצידו.

סאני התחילה בקריאת השמות מלוח דיגיטלי “אלכס סמית'” “פה” נלהב יצא מפיה של אלכס. “רומיאו דיקסון” “כאן”. “ג’סי ג’ונסון” “נוכחת”. עד שסאני גמרה להקריא את השמות של כולם, (ג’יימס מקארטי, מאי פיינס וגילי סררו) ג’יימס כבר הספיק לדבר כמעט עם כולם.

“אתם בטח סקרנים ורוצים לדעת פרטים על המשחק המפורסם של המחנה. אז ככה: בעוד כיומיים, כל קבוצה תישלח ליער המקיף את המחנה, כשברשותה ציוד מחנאות בסיסי, כלי הגנה עצמית ופריט אחד לבחירתו של כל אחד מהמשתתפים. במשחק יהיו הרבה משימות ואתגרים ואפילו מלכודות ויצורים ‘מעניינים’. סאני חייכה והמשיכה “אלה הפרטים שאני יכולה לספר לכם הערב. תצטרכו להיות סבלניים! אני מניחה שאתם גם רעבים אז מיד תוגש לכם ארוחת הערב”.

ג’יימס הבין שעד עכשיו לא הסתכל על הקפיטריה במבט מדוקדק. החדר היה גדול ומאוורר, השעון הגדול היה תלוי בצד השני של החדר מעל אח ענקית ושלושה שולחנות גדולים בצבעים צהוב, כחול ואדום ניצבו בו כשכל אחת מהקבוצות התיישבה בשולחן התואם לצבע שלה. ג’יימס ראה שהקבוצה שלהם (האדומה) היא הקטנה ביותר, בכל שאר הקבוצות היו לפחות עשרה ילדים, ביניהם ראה גם את בארון ואת הילד הנורווגי שצעק על בארון ברכבת. 

“כל הצלחות ריקות, מה אנחנו נאכל?” שאל ג’יימס את סאני.

“אהה.. שכחתי להגיד לכם.. פשוט תגידו מה אתם רוצים וזה יופיע על הצלחת” ענתה סאני בצחקוק. 

לאחר ארוחה משביעה במיוחד של המון מק אנד צ’יז והרבה כוסות של שייק בננה, ג’יימס ורומיאו פסעו לכיוון החדר שלהם כשלפתע שמעו משק כנפיים שהרעיד את האוויר הם הרימו ראשיהם לשמים וראו משהו מוזר. מעל היער ריחפו ציפורים שעשויות מעצמות. 

הם רצו בבעתה לחדר שלהם, אבל בדרך נזכרו במדורת הגיבוש שסאני המדריכה ארגנה.

הם עצרו, נאנחו וחזרו ליער. כשהגיעו, ראו את כולם יושבים ליד המדורה צולים מרשמלו על שיפודים.

“איפה הייתם?” שאלה סאני.

“אהה… לא משנה” אמר ג’יימס.

“טוב, אתם רוצים לשמוע צ’יזבטים מפחידים מסביב למדורה?” שאלה סאני

“כן!” צעקו ג’יימס, מאי וג’סי בזמן שהשאר מלמלו “אהה..”

“מצוין!” אמרה סאני. “מישהו רוצה להתחיל?”

גילי ואלכס נסוגו.

ג’סי אמרה “אני אתחיל! יש לי אחד מעולה!”

“אז ככה… בשנה שעברה, בדיוק ביום הזה, אני הלכתי לישון כרגיל. אבל אחרי כמה דקות משהו העיר אותי… שמעתי איזה רעש מתחת לבניין שלי, כאילו מישהו מנסה להיכנס לבית דרך החלון. פחדתי שזה גנב. אתם מבינים, ההורים שלי היו באותו הזמן בחו”ל. טסתי מהמיטה, חטפתי מחבת והתכוננתי להראות למי שמנסה לפרוץ אלי הביתה מה זה. פתאום ראיתי אותו ו-“

“בינתיים זה בכלל לא מפחיד” אמרה לה סאני תוך כדי פיהוק.

“…הרמתי את המחבת באוויר ופספסתי אותו. ואז קלטתי שזה בכלל לא גנב, זו הייתה סבתא שלי! מסתבר שהיא הייתה אמורה להישאר איתי בבית אבל שכחה את המפתחות ונאלצה להיכנס דרך החלון.”

“עוד מישהו?” שאלה סאני ונראתה משועממת. “אף אחד? טוב, אני אספר.

לפני שנתיים, במחנה הזה, במשחק המשימות, קרתה תאונה איומה. בשלב שבו מחפשים יצורים ‘מעניינים’, אחד מהילדים נפצע קשה מאחד היצורים. הוא נלקח מיד לבית החולים והצליחו להציל אותו, אבל בקושי. אחרי זה הוא הלך מיד הביתה ולא נראה במחנה הזה שוב…”

אחרי זה כולם נראו מפוחדים ולא הצליחו להירגע, לא משנה כמה סאני שכנעה אותם שהוא לא מת. 

ג’סי התקרבה לסאני ושאלה אותה משהו: “את יכולה להגיד לי איך קוראים לילד הזה?”

“בסדר, קוראים לו ג’ון פאנג.”

בזמן שהם נפרדו מסאני ג’יימס לחש לכולם “בחדר שלי ושל רומיאו, עכשיו!”

פרק 8. וינסנט כרות האוזן

זו הייתה שעת חצות מאוחרת כשכולם נכנסו לחדר של ג’יימס ורומיאו. בחדר עמדו שתי מיטות עם סדינים לבנים ושמיכות כחולות, בצד החדר היו שתי עמדות משחקי מחשב וממול נתלה דיוקן של וינסנט כרות האוזן – מייסד המחנה (למקרה שתהיתם אוזנו באמת הייתה כרותה).

גילי וג’סי התיישבו על הכיסאות של עמדות המחשב, אלכס ומאי התיישבו על המיטה של ג’יימס, וג’יימס ורומיאו התיישבו מולם על המיטה של רומיאו.

“זאת הפגישה הראשונה שלנו” אמר ג’יימס.

כולם היו בשקט דקה עד שגילי שאלה: “למה קראת לנו לבוא לפה? קרה משהו?”

“יותר נכון קורה משהו” אמר ג’יימס. 

“למה הכוונה?” הסתקרנה גילי. 

“יש משהו שהמחנה הזה רוצה להסתיר מאיתנו עד שיהיה מאוחר מדי…” אמר רומיאו.

 “מה כבר המחנה הזה יכול להסתיר?” שאלה ג’סי בביטול. “כל מה שעשינו פה עד עכשיו זה מפגש פתיחה ומשחקי היכרות ואכלנו ארוחה טעימה. לא נראה שיש להם יותר מדי דברים סודיים”.  

אף אחד מהילדים לא שם לב שהעיניים של וינסנט כרות האוזן עוקבות אחרי ג’יימס. 

“זאת בדיוק ההטעיה. הם רוצים שנחשוב שאין כאן יותר מידי דברים מיוחדים” אמר רומיאו. 

“זוכרים שבעוד יומיים יש לנו משחק שאמור להיות עם הרבה משימות ואתגרים?” שאל ג’יימס.

“כן, אני מצפה לו מאז שהתקבלתי למחנה!” אמרה ג’סי בהתלהבות.

“אל תהיי כל כך בטוחה שהמשחק הזה כיף” אמר רומיאו. 

“זה המשחק המפורסם ביותר במחנה!” הוסיפה גילי.

 “אבל אנחנו לא יודעים מה קורה בו! אולי החוויה גם לא הכי כיפית” אמר רומיאו, אבל אף אחד לא הקשיב לו. 

“יש שביל שמוביל ליער” אמרה אלכס.

“ובשני צידי השביל יש שתי שורות של פרחים כחולים… פרחים בצבע כחול עמוק, לסימון המסלול. לא הצלחנו למצוא שום מידע על הפרחים האלה, ולכן זה נראה לנו חשוד” אמר רומיאו בשקט.

“מה הקשר בין הפרחים למשחק?” שאלה אלכס. “מה כל כך חשוד בזה?”

“אלכס צודקת.” אמרה מאי “למה שיהיה למחנה הזה משהו להסתיר?!” 

 “אולי הייתה סיבה שהם בחרו ילדים שאוהבים הרפתקאות ואולי גם קצת מסוכנות”.

הילדים נכנסו לשיחת סיעור מוחות וחיפושים בויקיפדיה, ורק אחרי שעה הצליחו למצוא את המידע שחיפשו.

המידע על הפרחים התמימים האלה זיעזע את הילדים.

“זוכר מה שאמרתי בקרון?” מלמל ג’יימס לרומיאו “זאת באמת אשלייה”.

רומיאו הרגיש כאילו הוא נמצא בסרט מתח מפחיד. 

באותו הזמן בדיוק נשמע צלצול השעון לשעת חצות ויחד איתו, רעם מתגלגל.

* * *

השתררה שתיקה ארוכה.

“מה אמרת בקרון ועל מה אתם מדברים?” שאלה גילי, “זה בסך הכל פרח כחול. אני לא מבינה מה כל כך חשוד בזה..”

“מי אמר לכם שהפרחים האלו הם הפרחים שאנחנו חושבים שהם?” שאלה אלכס.

“היא צודקת, רומיאו” אמר ג’יימס. “אי אפשר לדעת בבירור שאלו בדיוק אותם הפרחים.”

“מה אתן אומרות, שנלך מחר לבדוק?” הציע רומיאו במבט בטוח במה שהוא אומר.

“אגב, אני חושב גם שכדאי שנמצא לחבורה שלנו שם, כמו שיש לחבורות בילוש בספרים!” אמר רומיאו.

“צודק! יש למישהו הצעה?” שאל ג’יימס.

“אולי שילוב של השמות שלנו? משהו כמו מ.א.ר.ג” הציעה ג’סי.

“לא! יש לי רעיון! אפשר שיקראו לנו הירוקים! לכולנו יש עיניים ירוקות!” אמרה מאי בחיוך.

“נו באמת מאי… בואו נחשוב על שם יותר מעניין ומקורי” אמרה אלכס.

“יש לי רעיון! חבורת סחל”ב – סוכנים חשאיים לפתרון תעלומות במחנה” הציע ג’יימס.

“נשמע רעיון מעולה! “אמרה גילי “סגור!”

כולם הסכימו שזה שם מצוין לחבורה שלהם והחליטו ללכת לישון.

גילי נכנסה למיטה, היא שכבה בשקט וחשבה על כל מה שהתרחש במהלך היום. לפתע ראתה משהו מוזר. העיניים של אחד האנשים בתמונות שהיו תלויות על הקיר זזו.

“יכול להיות שאני הוזה בגלל השעה המאוחרת?” חשבה לעצמה “או שיש פה משהו חשוד?” אבל לאחר 3 שניות היא סילקה את המחשבה הזאת ממוחה ותוך כדי שמעה את ג’יימס ורומיאו מתלחשים. היא תכננה לעצום את עיניה לכמה רגעים ונרדמה.

“רק שאלה אחת” אמר רומיאו לג’יימס. “ראיתי שמישהו מהקבוצה הכחולה דיבר איתך מחוץ לאולם הגדול בגלל הבחור ההוא שהיה עם איימי, מה נסגר? מי זה הבחור הזה?”                                                                              

“אה, אתה מתכוון לנילס?” אמר ג’יימס והצביע על המיטה הקרובה ביותר לחלון. “בחור אחלה. מהקבוצה הכחולה. בכל מקרה, הבחור הזה שהיה עם איימי, חצי מחנה מכיר אותו בגלל שהוא קשור לאיימי איכשהו. אולי קשר משפחתי? אין לי מושג. בקיצור, אני ונילס היינו היחידים שזיהו את הבחור הזה. שמעתי שהוא עשה בבית שלו בלגן רציני…”        

“רק תגיד איך קוראים לו!” סינן רומיאו. 

“אוקיי, אוקיי!” נבהל ג’יימס, ואז הנמיך את קולו לקול שהיה יותר חלש מלחישה: “אתה בטוח שלא תגלה לאף אחד?”           

“בטוח”                                                                             

“בסדר. קוראים לו בארון ריצ’רדס”. 

פרק 9. ניסוי במדעים

גילי ואלכס התעוררו ראשונות בבוקר והלכו להעיר את כולם. גילי החליטה שלא תספר בינתיים לאף אחד על מה שראתה בלילה הקודם. 

“נו, אנחנו הולכים לבדוק?” שאל רומיאו.

“כן, אני מאוד סקרנית” השיבה מאי.

“אני מת מרעב” אמר רומיאו. 

“קודם כל בואו נלך לאכול. ככה גם סאני תסמן שהגענו ברשימת השמות.”

ארוחת הבוקר הייתה נפלאה! כל אחד בעצם ביקש לעצמו את מה שהוא הכי אוהב – פנקייקים עם סירופ מייפל או שוקולד, פירות יער טריים, דגני בוקר, ביצים מכל הסוגים, מבחר ענק של סלטים וממרחים, הילדים הביטו בפליאה, הם אף פעם לא ראו מבחר גדול כל כך של ארוחות בוקר, כך שכולם אכלו הרבה יותר מדי.

כשהחבורה סיימה לאכול, כולם לבשו בגדים מתאימים, ובשקט יצאו ממתחם המחנה אל היער…

“הכל פה מלא בוץ” אמרה מאי. 

“אל תדאגי, אנחנו רק צריכים למצוא את המסלול המתוכנן של המשחק ואז נצא מהאזור הבוצי הזה” השיבה לה גילי.

“טוב, אני חושב שבקרוב אנחנו נגיע אל המסלול של המשחק” אמר ג’יימס.

“אני מקווה” השיבה לו אלכס. 

לאחר כמה דקות שנמשכו כמו נצח… 

“אני חושב שהגענו! כולם לסתום את האף, שלא נריח בטעות את הפרחים!” אמר רומיאו.

“אם אלה בכלל הפרחים המדוברים” אמרה ג’סי בביטול. 

“בכל מקרה תסתמי את האף, וגם את הפה.” עקץ רומיאו.

הם נכנסו למסלול והיער היה שקט כאילו אף אחד לא היה שם מעולם…הנוף סביבם השתנה בפתאומיות והשמש הסתתרה בין העננים.

מאי הביטה בחבריה שהתכוננו למשימה מסוכנת בלי כל חשש והרגישה בטוחה.

“בואו נתחיל לחקור את הפרחים לפני שיהיה מאוחר מידי” אמר ג’יימס.

“אז איך מתחילים? ואיך חוקרים את הפרחים האלה?” שאלה מאי, 

 “אני חושבת שאנחנו צריכים להתחלק לזוגות” אמרה גילי. “אני עם רומיאו!” אמר ג’יימס “ואני עם גילי!” אמרה אלכס “אז אני עם ג’סי” אמרה מאי וחייכה.

“אנחנו צריכים לבדוק את האבקה שעל הפרחים ולבדוק האם היא משפיעה על חרק כלשהו” אמרה ג’סי.

“עכשיו נתפצל, ובשקיעה נפגש מחוץ ליער, בסדר?” שאלה גילי.

“בסדר גמור” השיבו כולם.

גילי ואלכס הלכו לחלק הצפוני של המסלול, ג’יימס ורומיאו הלכו לחלק המערבי של המסלול וג’סי ומאי הלכו לחלק המזרחי של המסלול.

“אנחנו עוקבים אחרי זבוב כבר רבע שעה, מתי נתחיל לחקור?” שאל ג’יימס.

“תפסתי!” אמר רומיאו.

“תודה לאל!” אמר ג’יימס “עכשיו אתה צריך לפורר קצת מהאבקה, ואז לשים בתוך הכלי עם הזבוב”.

“הכנסתי, עכשיו צריך לחכות ולראות אם זה משפיע” אמר רומיאו.

לאחר כמה שניות…

“אני לא מאמין!! זה עובד! זה עובד!” אמר ג’יימס.

“מעניין אם זו אותה התוצאה אצל הזוגות האחרים” הוסיף רומיאו.

“בואו נצא מהיער ונחכה שם לכולם” אמרו ג’יימס ורומיאו יחד.

“ממש קשה להוציא את האבקה מהפרחים האלו!” אמרה ג’סי.

“הצלחתי!” צעקה מאי.

“זה משפיע?” שאלה ג’סי.

“כן, זה משפיע!” אמרה מאי. 

“בואי ניקח את הצנצנת ונצא מהיער” אמרה ג’סי והן החלו לפסוע בשביל כשהשמש החלה לשקוע והשמיים התכסו בפסים כתומים-ורודים יפהפיים. 

“גילי! תראי איזה שקיעה מהממת!” אמרה אלכס ובטעות הסירה את ידה מאפה. רגע לאחר מכן ברכיה קרסו ואלכס התרסקה אל האדמה הבוצית. 

“אלכס!” צרחה גילי רגע לפני שעיניה של אלכס נעצמו והיא שקעה אל תוך החשכה…

* * *

אחרי שעה של נזיפות מעזי המנהל, שבה איימי סיננה לעצמה קללות בשקט, היא כבר הייתה מותשת.

היא הלכה לחדר שלה, נשכבה במיטה ונזכרה בתוכנית (הכושלת) של עובדי המחנה לבריחה ממנו.

איך הם חפרו מנהרה במשך ימים מהמשרד שלהם, כשסיימו זחלו בה ועברו את חומת התיל, והתכוונו לברוח ליער ומשם להגיע לניו יורק איכשהו.

זאת הייתה התוכנית המושלמת, רק שאז…

במהלך הבריחה, הם ראו את עזי יוצא מהמנהרה. הם נכנסו ללחץ והתחילו לברוח עוד עמוק יותר לתוך היער. ואז…

משום מה, ראתה איימי שחלק מהעובדים צונחים על האדמה כאילו הם התעלפו או שקעו בשינה. היא רצתה לצעוק להם שיתעוררו אבל פתאום… היער נעלם. היא נכנסה לתוך עולם אחר, משונה, שלא יכלה לצאת ממנו ואז בום! היער חזר ועזי עמד לפני כל העובדים (איך הם התעוררו?) וצעק עליהם. איימי רק רצתה לישון כשנזכרה בפגישת הסופר דופר טרופר חירום ששאר העובדים ארגנו ומיהרה להגיע אליה.

בפגישה כולם דיברו על התוכנית הגרועה שלהם ותכננו עוד אחת שתצא לפועל מחר בלילה. משום מה אף אחד לא הזכיר את זה שהוא התעלף ואת הטראנס המוזר ששקע בו.

כשאיימי סוף סוף שכבה לישון, החלומות שלה היו מוזרים עד כדי כך שהיא לא הצליחה להסביר אותם וקמה רק בשתים עשרה בבוקר ביום למחרת. 

מיד לאחר שהתעוררה נזכרה שמחרתיים עומד להתקיים המשחק – הסיוט הגדול של השנה… 

פרק 10. לא משחקים עם קסמים

“איך אנחנו מעירים את אלכס?!” שאלה גילי רגע אחרי שהצליחו להגיע לחדר ולהניח את אלכס על המיטה.

“אני חושב שאנחנו צריכים לחפש את המידע בספרייה” הציע רומיאו.

“אני, גילי ומאי נלך לחפש בספרייה! בינתיים תשארו אתם עם אלכס וחפשו בויקיפדיה. אולי זה כבר קרה למישהו ואולי כתבו על זה ונוכל להשתמש במידע” אמרה ג’סי.

גילי, מאי וג’סי בילו זמן רב בספרייה וכבר עמדו להתייאש כשלפתע – הן מצאו ספר מאובק שעליו כתוב: “פרחי היפנוס – הפרחים הכחולים והאכזריים”. 

“מצאנו את זה! צריך לרוץ לחדר עכשיו!!” צעקה גילי בשקט כדי שאף אחד לא ישמע אותם…

מאי פתחה את הדלת בפתאומיות וצעקה לבנים “מצאנו את הספר!”,

ג’יימס ורומיאו רצו אליהם במהירות והחבורה התחילה לדפדף בספר בחיפוש אחר הפתרון.

לאחר כחצי שעה הם הגיעו לפרק בספר שבו מופיעות כל התרופות והשיקויים האפשריים.

“כתוב כאן שצריך לערבב אפונה כתושה, פולי קפה, בננה ופרחי לבנדר ירוקים” קרא ג’יימס בקול.

“איפה נמצא פרחי לבנדר ירוקים?” שאלה ג’סי.

“אני חושב שיש פרחי לבנדר בערוגות של המחנה. צריך לקטוף את אלה שעדיין לא פרחו והם עדיין ירוקים” השיב לה רומיאו.

“יופי, אז ג’סי ורומיאו יצאו לקטוף את הפרחים, מאי וג’יימס ינסו למצוא את המצרכים האחרים בחנות המכולת הקטנה במחנה ואני אשאר פה עם אלכס” אמרה גילי.

“אנחנו צריכים לקטוף את הפרחים בלי שאף אחד יראה אותנו, אחרת איימי תעניש אותנו ואני ממש לא רוצה לפגוש אותה” אמר רומיאו בלחש לג’סי כשהם הולכים בשביל המוביל לערוגות.

“גם אני ממש לא רוצה… בוא נעשה את זה מהר ונברח מפה” אמרה ג’סי.

כשהגיעו לערוגת הלבנדר, התכופפו, קטפו במהירות חמישה פרחים ויצאו בריצה לכיוון החדר.

הם היו ממש קרובים אל החדר שלהם כשפתאום ראו את איימי, עוזרת המנהל.

“שלום חמודים, אפשר לשאול למה אתם רצים, ומה את מסתירה שם?”

“אההה… עשינו תחרות ריצה!” אמרה ג’סי בלי להתבלבל.

“נכון!” אמר רומיאו.

“ומה את מסתירה ביד שלך?” שאלה איימי שוב.

ג’סי תחבה במהירות את הפרחים לכיס הג’ינס שלה והוציאה בובת לגו קטנה שהייתה בכיסה.

“זאת רוקי – היא בובת המזל שלי וקצת מביך שאתם רואים אותה” ענתה ג’סי.

“ולמה היא אצלך עכשיו?” שאלה איימי.

“כי זאת בובת המזל שלי ומאוד רציתי לנצח את רומיאו… ” אמרה ג’סי.

“טוב…” ענתה איימי בחשדנות, הסתובבה והתרחקה מהמקום.

“זו באמת בובת המזל שלך?” שאל רומיאו בצחקוק.

“לא, זו סתם בובה של אחי הקטן, אני לא יודעת איך היא הגיעה לכיס שלי” אמרה לו ג’סי והתנשפה בהקלה. הם מיהרו לשוב לחדר לפני שעוד משהו או מישהו יעכב אותם.

בינתיים, ג’יימס ומאי הלכו אל המכולת הקטנה במחנה.

הם אספו אל הסל שלהם את המצרכים שהיו צריכים וגם עוד כמה נשנושים שרצו שיהיו בחדר שלהם.

“שלום! אתם מהמחנה או שבאתם מבחוץ?” שאלה המוכרת בקופה.

“אנחנו מהמחנה, אנשים יכולים להיכנס מבחוץ?” שאל ג’יימס.

“בטח! תראו לי את כרטיס הכניסה שלכם למחנה כדי שאוכל לתת לכם את זה ללא התשלום” אמרה לו המוכרת.

מאי וג’יימס הציגו לה את כרטיסי הכניסה שלהם, לקחו את המצרכים ויצאו לכיוון החדר. 

“יופי שהגעתם” אמרה גילי כשג’יימס ומאי נכנסו אל החדר “תנו לי את המצרכים ואני אתחיל להכין את התרופה.” 

גילי סיימה להכין את השיקוי והתקרבה לאלכס כדי לתת לה אותו.

“גילי, את יכולה לבוא רגע למרפסת, אני רוצה לשאול אותך משהו חשוב” אמר ג’יימס.

“עכשיו? אני רוצה לטפל באלכס ולדאוג שהיא תבלע את התרופה!” אמרה בלחץ.

“זה בסדר, כל השאר יטפלו בה, בואי רגע” ביקש ג’יימס.

“תגידי לי, מה קרה לך?” שאל ג’יימס את גילי כשהצטרפה אליו אל המרפסת.

“מה זאת אומרת?” שאלה גילי.

“מאז שאלכס התעלפה את מתנהגת ממש מוזר, את יכולה להסביר לי מה קרה?” 

“בסדר.. אני אספר לך אבל תבטיח לא לספר לאחרים..”

“אני מבטיח. מה קרה?”

“טוב, לפני בערך שנתיים וחצי, חברה מאוד טובה שלי, אובחנה כחולה במחלה מסכנת חיים. כל כך פחדתי שאני אאבד אותה והיא זו שעודדה אותי, אנחנו היינו החברות הכי טובות עוד מהגן! תמיד תמכנו אחת בשנייה והיא תמיד עזרה לי כשהייתי צריכה, היא הבינה אותי, כמו אלכס, כמה שבועות לאחר מכן היא אושפזה בבית החולים, ו…” גילי לא הצליחה לסיים את המשפט, דמעות החלו לזלוג מעיניה. הודיעו לי שהיא נפטרה…” אמרה גילי בבכי.

“ומאז שנכנסתי למחנה, מאוד נקשרתי לאלכס, ואני לא מסוגלת לאבד עוד חברה..” אמרה גילי כשקולה כבר היה חנוק מבכי.

“אני ממש מצטער, לא ידעתי שזה מה שקרה לך…” אמר ג’יימס.

“הכל בסדר, כבר התגברתי” אמרה גילי והביטה אל תוך החדר. “תראה, אלכס התעוררה!” צעקה ורצה בחזרה פנימה כשג’יימס בעקבותיה.

“אלכס!”

“גילי!”

אמרו וחיבקו אחת את השנייה.

* * *

בארון ריצ’ארדס איחר לפגישה שלו עם עזי והוא ידע שעזי הולך לכעוס עליו. הוא אמנם הצליח לדבר עם ג’יימס על המשחק אבל לא היה לו מושג מה ג’יימס והחבורה שלו מתכננים.

עזי זימזם לעצמו שיר שהוא הכיר בזמן האחרון:

So you wanna play with magic? You should know what you’re falling for, Are you ready for, ready for, a perfect storm

שיר די נחמד, חשב לעצמו עזי. הוא אפילו מתקשר לתוכנית של מחרתיים…

פתאום מישהו התנגש בעזי בעוצמה.

“בארון!” צעק עזי.

“סליחה” מלמל בארון. “אין לי מידע חדש…”

פרק 11. התוכנית של איימי

היום שלפני המשחק הגדול נחשב ליום הכי מסובך וארוך בזמן המחנה. והיום הזה הגיע – כל אנשי הסגל התרוצצו ממקום למקום והיו טרודים ועסוקים כל שניה יותר ויותר. החניכים התרגשו מאוד וכל הזמן דיברו על המשחק הגדול, שאלו שאלות עליו וציפו שיתחיל כבר.

 ארוחת הבוקר הייתה רועשת מהרגיל וארוחת הצהריים שהגישו שם כל מה שתוכלו לדמיין הייתה עוד יותר רועשת. כולם ציפו וחיכו. איימי, עוזרת המנהל נראתה טרודה יותר מכולם ונעלמה לעיתים קרובות. ששת הילדים הסתכלו בעניין רב על כל ההכנות ועל איימי הסתכלו בחשד. הם ראו אותה מטפסת על כיסא ומכבה את מצלמות האבטחה. 

“מה היא עושה שם?” שאלה גילי שלא הבינה מה איימי עושה. 

“לא יודע” ענה ג’יימס. כשלפתע פתאום אלכס קלטה אותה רצה לכיוון היער. 

“היי, תראו את איימי!” צעקה אלכס 

“אתם חושבים שהיא הולכת לקטוף את הפרחים?” שאל רומיאו 

“עוד פעם אתם עם הפרחים שלכם?! די, עד שסוף סוף התקבלנו למחנה הכי כיפי בעולם אתם מנסים למצוא דברים רעים בו?! פשוט תפסיקו!” התעצבנה מאי על זה שהם התחילו לחשוד שוב בהנהלת המחנה. 

“מאי צודקת.” אמרה אלכס. 

“טוב אני רק אענה לך על השאלה” אמרה גילי “אני מקווה שלא אבל יכול מאוד להיות שזה קשור.”

בדיוק באותו רגע נשמע עזי בכריזת המחנה: “כל החניכים מתבקשים לבוא לאולם הטקסים, על מנת לקבל הסבר על משחק המשימות הגדול”.

“משחק המשימות הגדול הוא המשחק המסורתי של המחנה לאורך כל שנותיו” פתח עזי את דבריו. “במהלך המשחק אתם תסתובבו ביער לפי הקבוצות שלכם. כל קבוצה צריכה לבצע 2 משימות בתוך היער, תוכלו לזהות את המשימות של קבוצתכם לפי צבע הכתב במשימה. במהלך המשימות תעברו הרבה חוויות שונות ומיוחדות. על הקבוצות למצוא ולאסוף ראיה לכך שראו ופגשו את היצורים העל טבעיים שנמצאים פה. במערכת הכריזה יקראו לכם כאשר המשחק יתחיל. כעת, אתם יכולים ללכת לאכול” סיים עזי.

כולם התאכזבו שהמשחק לא מתחיל כבר היום ודיברו עליו בדרכם לקפיטריה. מאי פחדה קצת ושמחה שהמשחק מתחיל רק מחר. כולם דיברו בהתלהבות כזאת על כל הסכנות שיהיו, מה שלא עזר לה להפסיק לחשוש ולחשוד.

“על איזה יצורים על-טבעיים עזי מדבר?” שאלה בחשש. “אני מתחילה באמת לחשוב שאנחנו משחזרים כאן עלילה מהארי פוטר”.

“אין לי מושג!” אמרה אלכס “נתמודד עם זה כשנגיע למשימה”.

זו הייתה שעת צהריים מאוחרת כשמאי שיחקה כדורסל במגרש. לפתע התגלגל הכדור אל השיחים והיא רצה להביא אותו. היא התכוונה לחזור לשחק כשראתה את איימי מדברת בטלפון בחשאיות: “ביום ראשון בשעה 16:00 תצא התוכנית הגדולה לפועל, אנחנו הולכים ליהנות מזה.”

מי שדיבר אליה כנראה השיב לה, כי היא חיכתה כמה שניות ושאלה אותו: “הכול מוכן? אתה בטוח?” טוב, אז מחר זה יוצא לפועל, אל תשכח להביא את השלט.”

“שלט?” מאי חשבה. “איך קשור שלט לתוכנית שלהם? רגע, אולי זה קשור איכשהו למשחק ולפרחים הכחולים… לא, הבטחתי לעצמי לא לדבר על זה.”

מאי לקחה את הכדור במהירות ומיהרה לחזור לחדר בגלל שאיימי ניתקה. 

“אתם לא תאמינו מה שמעתי” אמרה מתנשפת “שמעתי את איימי מדברת בטלפון עם מישהו על איזו תוכנית סודית שתצא לפועל ביום ראשון בארבע, בדיוק בשעת הפעילויות, משהו שהעובדים שבמחנה הולכים ליהנות ממנו. ואולי יזיק לנו.” סיכמה מאי את דבריה והסתכלה אל החברים שעמדו סביבה.

אלכס שברה את הדממה ואמרה: “רגע, היום יום שבת, זה מחר! חייבים לגלות מה היא זוממת.” החבורה נאלצה לקטוע את השיחה כי האורות כבו בפתאומיות, מה שרימז על כך שהגיע השעה ללכת לישון.

פרק 12. סוג של תוכנית ג’

עזי התהלך שוב ושוב בחדרו ומסתכל בזעם על תמונתו של וינסנט כרות האוזן, מייסד המחנה. 

“אני צריך לחשוב על תוכנית יותר טובה כדי למנוע מהם לברוח…” מלמל עזי לעצמו. “הם חושבים שאני לא יודע… אבל אני יודע… איך למנוע את זה?” שאל בכעס רב את עצמו או את וינסנט. “אבל הילדים התמימים האלה… לא יודעים מי אני באמת… הם לא יודעים מה מחכה להם מחר. ולמדריכים, נעשה חיים קשים…” ואז צחק צחוק מרושע עד שנגמר לו האוויר.

אחרי שנרגע, עזי הדליק מחדש את מצלמות האבטחה אחרי שאיימי כיבתה אותן.

“ובכן… מי אלה אם לא איימי וחבורת המדריכים המטופשים?” אמר עזי כשצפה בהם מבעד למצלמות האבטחה. “כנראה שהם לא הקשיבו לי בפעם הקודמת. קרפדות שכמותם… אלברט!” צרח עזי ותוך כדי מיהר לאקדח הטייזר שלו. (אקדח שגורם לך להרבה פרכוסים ותנועות גוף בלתי נשלטות).

כשאלברט (השומר האישי של עזי המנהל) הגיע, הוא הביא איתו קורקינט כדי שעזי יוכל לנסוע מהר יותר. לרוע מזלו של עזי (וגם של אלברט) היה זה קורקינט ורוד עם פרחים לבנים שהוא החרים מאחת הילדות במחנה מה שגרם לעזי להראות מגוחך.

עזי עלה על הקורקינט (לא ממש במהירות) ונסע לזירת הפשע. בטעות הוא פנה בפנייה הלא נכונה, קילל את עצמו בשקט שביזבז עוד זמן והמשיך במהירות. הוא הגיע בדיוק בזמן,שבו העובד הראשון הצליח להשתחל בחור. עזי הדליק את אקדח הטייזר שהיה מותאם למקרים כאלו ונדלק בשקט. קרן לייזר דקיקה נורתה לעבר העובד חסר המזל וחישמלה אותו. כל שאר העובדים ברחו משם במהירות ועזי החניק צחקוק קטן. 

* * *

איימי התהפכה במיטה שלה. משהו שקרה לה כבר המון פעמים בלילה הזה.

היא לא הצליחה להירדם. טוב, כאילו שהיא הייתה יכולה לעצום עין אחרי מה שקרה. היא רצה יותר מקילומטר, חטפה צעקות (כמה צעקות…) ועכשיו במשך שעתיים היו לה צמרמורות במיטה שלה.

היא נזכרה בכל הדברים שקרו בשעתיים האחרונות והתהפכה שוב רק מהמחשבה עליהם.

הכל היה טוב בתוכנית הזאת…

בבוקר היא התגנבה וכיבתה את מצלמות האבטחה. אליעד, סאני ואורי הביאו את המסכות מהחדר של עזי, שבהן השתמשו כדי להסוות את עצמם, בשעה 23:30 בדיוק הם התגנבו מהמשרד שלהם, קרעו חור בחומת התיל והתכוונו לברוח דרכה. הם ידעו שגם אם עזי יפעיל בחזרה את מצלמות האבטחה, הוא לא מהיר במיוחד והם יוכלו לברוח.

אבל…

כשהעובד הראשון עבר דרך החומה, הוא נפל בפתאומיות על הרצפה והתחיל לפרכס. כל שאר העובדים התפזרו במהירות וראו ממקום מחבואם את עזי והשומר שלו מתקרבים לחומת התיל עם סוג של… אקדחים? ובודקים אם העובדים בסביבה. חלק מהם כולל איימי ברחו במהירות וחשפו את השאר. איכשהו במהלך כל המרדף הזה עזי והשומר שלו הצליחו לתפוס את כולם ולהביא אותם למשרד שלו.

אחרי הנאום הארוך של עזי (בצעקות) הוא אמר דווקא משהו חשוב:

“אני מקווה שכל הבריחות האלה ייפסקו. אם לא אני אצטרך להשתמש באמצעים יותר גרועים מאשר צעקות…” אמר וליקק את שפתיו. 

הוא באמת התכוון לזה ברצינות? חשבה איימי. 

טוב, לפחות יש לנו סוג של תוכנית ג’…

פרק 13. ברוכים הבאים למשחק הגדול

הבניין נצץ, בלונים התעופפו באוויר, קישוטים נתלו. הגיע יום המשחק הגדול.

עזי התרוצץ ללא הפסקה. מהמדשאות למשרד, מהמשרד למחסן, מהמחסן ללובי, מהקפיטריה למשרד. מרוב לחץ הוא פשוט התחיל לצעוק “אההה!!” וכל החניכים הסתכלו עליו במבט מפוחד.

 גם המדריכים היו לחוצים כמו עזי, ואפילו יותר. החניכים נדנדו להם, עזי צעק עליהם וכל זה הביא אותם ללחץ מטורף.

 השישייה התאספה לפגישה שנייה, שהתקיימה שוב בחדר של רומיאו וג’יימס. 

“אתם מתרגשים?” שאלה מאי “כי אני ממש!”.

“אני לא חושב שאלך למשחק” אמר רומיאו.

“למה?” שאלה ג’סי את רומיאו.

“כי אני מפחד לאבד את ההכרה, הפרחים יהיו שם” אמר רומיאו.

“תפסיקו עם זה בבקשה! לא קורה כלום במחנה הזה, הוא סתם מחנה רגיל כמו כל המחנות שיש בעולם!” אמרה ג’סי. “בואו נלך למשחק הזה ונסיים! אתם תראו שלא קורה שם שום דבר מיוחד חוץ מכיף גדול”.

“טוב, תעשי מה שאת רוצה” השיב רומיאו “ותמשיכי לשכנע את עצמך…”

“תזכרו שכל אחד מאיתנו יכול להביא חפץ כלשהו למשחק. בואו נתאם מה כל אחד מביא כדי שזה יעזור לנו” אמרה גילי. 

“נראה לי שאני אביא אולר” אמרה מאי.

“אני אכין את השיקוי המרפא ואביא אותו” אמרה גילי “זה יעזור אם נאבד הכרה מהריח של הפרחים הכחולים”.

“אני אביא את חרב הסיף שלי” אמר ג’יימס.

“אני חושבת שכדאי שאביא את הצמיד שהאמהות שלי נתנו לי, הן אמרו שאני אצטרך אותו… אין לי מושג למה הן התכוונו אבל אולי זה בדיוק הרגע” אמרה אלכס. 

“רומיאו וג’סי, מה איתכם? איזה חפץ תביאו?” שאלה גילי.

“אני אביא את העוגיות המיוחדות של סבתא שלי היא אמרה שהן יעניקו לי כוח ועוצמה אני מניחה שזה משהו טוב, בכל זאת זו סבתא שלי אחרי הכל”  אמרה ג’סי.

“אני אביא את כדור הכדורסל שאבא שלי נתן לי” אמר רומיאו.

הם ירדו למדשאות וראו שבמרכז הוקמה במה ענקית עם תפאורה, העצים קושטו בשרשראות, הכל היה מאיר ונוצץ.

 “ברוכים הבאים למשחק הגדול!” אמר עזי “אני מקווה שכולכם מוכנים, מתרגשים והכי חשוב: עם הרבה מצב רוח טוב! כעת נחלק לכם את הציוד הדרוש למשחק, לצורך כך אנא הסתדרו לפי הקבוצות שלכם” ביקש.

כל החניכים במחנה התחלקו לחמישיות או שישיות, כמובן שאלכס, גילי, ג’יימס, רומיאו, מאי וג’סי היו ביחד.

כל אחת מהקבוצות קיבלה ציוד מחנאות בסיסי שכלל: אוהל, שני תיקי אוכל, מצפן, חבלים, שקי שינה, שמיכת פיקניק, משקפות, שתי עששיות גדולות וכלי הגנה עצמית.

בנוסף אל כל הציוד החבורה הוסיפה לתיקים שלהם אטמי אף שלא יקרה להם מה שקרה כבר לאלכס…

“אני מזכיר לכם שבמהלך המשחק שהתקיים ביער, כל קבוצה צריכה לבצע 4 משחקים. כמו: תפוס את הדגל, פאזל המחנה, מירוץ שליחי הפרחים הכחולים ומשחק צמחי ויצורי העל”.

לאחר שעזי סיים לדבר על כללי הבטיחות המשעממים הוא הכריז בהפתעה:

“יוצאים לדרך… מחר! רק עכשיו ראיתי שהיום יש סכנה לסופת שלג, אני לא רוצה שתיקברו בשלג או שהשלג איכשהו יחסום לכם את הדרך. אני מצטער בדיוק כמוכם, רציתי גם שזה יהיה היום ולא לדחות את זה. אבל מה יש לעשות, אני וההורים שלכם דואגים לכם, ולא רוצים שתישקף לכם סכנה כלשהי.”

מחר? אם יש כבר את הפרחים שכן משקפים לנו סכנה, למה אתה מפחד מסופת שלג? גם זה אמצע הקיץ, למה שתהיה סופת שלג? חשבה לעצמה מאי. נו טוב, לפחות יש זמן להתכונן ולאסוף יותר מידע…

* * *

עזי עזב במהירות את הבמה והלך למשרד שלו. הוא ניסה שלא להילחץ מהמשחק והחטיפה של הילד המעצבן הזה… איך קוראים לו? בארון? לא, בארון בכלל עוזר לו. ג’וני?… לא משנה, הוא הולך לחטוף אותו ובזמן המשחק להתגנב לחדר שלו ולקחת לו את הטבעת הזאת. אה, רגע, חשב עזי. סופת השלג הזאת, נכון, כמעט שכחתי אותה. בעצם למה תכננתי אותה? ככה הם יכולים לגלות את המצפנים… שיהיה, אני רק אוציא את זה…

* * *

מאי הסתכלה בטלפון שלה וראתה בתחזית לניו יורק שבכלל אין שום אזהרה לסופה קיצונית, אפילו אמורות להיות בלילה 29 מעלות צלזיוס! המון יחסית לקיץ…

היא לא הספיקה להשיב את הטלפון לכיס כשהבריק ברק שהאיר את השמיים ובעקבותיו רעם מתגלגל. החלה סופת רעמים וברקים ומיד לאחר מכן התחזית השתנתה באופן מפתיע למינוס 5 מעלות, ובחוץ התחילו לרדת פתיתים קטנים לבנים… היא הביטה בחלון הפונה של היער וראתה שוב בתדהמה את ציפורים הסימפטליות מרחפות מעליו…

פרק 14. סופגנייה חצי אכולה

אחרי כמה שעות (ב-23:05 אם לדייק), עזי התכונן להעביר את חדרו למיקום שונה, צמוד לחדר של ג’יימס ורומיאו. 

“אלכס וגילי, מאי וג’סי… הנה! ג’יימס ורומיאו” לחש עזי. 

בום! החדר השתגר ועבר מאחורי הדיוקן של וינסנט כרות האוזן שבחדרם של ג’יימס ורומיאו.

* * *

רומיאו ישן בשלווה עד ששמע קולות צעדים מהירים מכיוון המיטה של ג’יימס.

“מי זה?” הוא התעורר במהרה וראה להפתעתו שהמיטה של ג’יימס ריקה! “מה קורה כאן? לאן ג’יימס היה יכול ללכת?” אחרי שלא ראה כלום במשך דקה וכבר התכונן לחזור לישון ראה בחטף פרצוף מוכר מאוד. אבל לפני שהספיק לעצור אותו כבר שקע בשינה עמוקה…

* * *

ג’יימס התעורר על הרצפה הקרה, כשפיו מכוסה ברצועת בד לחה, מפוחד ומודאג הוא חשב מה יעשה לאחר רגע שמע קולות:

“אתה בטוח שזה הוא?” שאל קול גבוה וקר.

 “אההה.. ל-א-א-א” ענה קול נמוך מפוחד שג’יימס לא זיהה. 

“אם יתברר שזה לא הוא – אתה יודע מה אני אעשה לך, זה ברור?”

“אהה… א-ני  ל-א  א-א-כ-זב  או-או-ת-ך  א-ד-ו-ו-ן”.

ג’יימס לא הצליח לשמוע את שאר השיחה, לאחר כמה דקות הוא הרגיש עייפות והבין שרצועת הבד שכרוכה על פיו ספוגה בסם מרדים.

שניות ספורות חלפו וג’יימס שקע בשינה מלאת סיוטים על מי ולמה הוא נחטף? האם יבואו להציל אותו? ולמה לכל הרוחות הוא מרגיש כמו סופגנייה חצי אכולה?

* * *

רומיאו התעורר, הציץ בחלון וראה שהכל מכוסה במעטה שלג לבן. “אני לא מבין מה קורה פה” אמר בקול. הוא חיכה לתשובה של ג’יימס אבל לא נשמע שום קול. 

“ג’יימס? אתה ער?” שאל.

דממה.

רומיאו זינק מהמיטה, הסיר את השמיכה הכחולה של ג’יימס במשיכה עצבנית וראה שהמיטה ריקה. פתאום רומיאו שם לב לפתק מודבק על הקיר. הוא קרא את הפתק, פתח את הדלת וצעק שג’יימס נעלם…

הוא עמד בשתיקה. גילי לא הבינה מה קרה כי רק הרגע התעוררה. כולם שאלו מה בדיוק קרה ולרומיאו לא היה מה להגיד להם.

תוך חמש דקות כולם היו מאורגנים כדי לצאת ולחפש את ג’יימס. הם התחלקו לזוגות כשג’סי התפרצה “רגע, עזי מרשה בכלל לצאת החוצה”?

“לא שאלתי וזה לא מעניין, כרגע חייבים ללכת לחפש את ג’יימס” אמר רומיאו ופתח את דלת החדר לרווחה.

“רגע, אולי כדאי שמישהו ישאר בחדר כדי שלא יגלו שיצאנו” העירה ג’סי.

“אני אשאר” אמרה אלכס.

 “גם אני” הציעה גילי. 

“סבבה, אז גילי ואלכס נשארות לשמור ומאי וג’סי באות איתי לחפש את ג’יימס” סיכם רומיאו.

חלפה שעה וגילי ואלכס כבר היו מודאגות מאוד.

“אולי קרה להם משהו” אמרה גילי בחרדה. 

“אנחנו חייבות לצאת לחפש אותם” אמרו יחד והסתכלו זו אל זו. 

בדיוק באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת.

“מי זה?” שאלה אלכס.

לא הייתה תשובה.

“אני פותחת את הדלת בכל זאת, אולי קרה להם משהו והם לא יכולים לדבר.” אמרה גילי

“טוב, רק תיזהרי” אמרה אלכס בלחש.

גילי פתחה את הדלת ולמראה הפתעתה היא ראתה את – עזי!

“שלום בנות, לא ציפיתי לראות אתכן פה!” אמר להן עזי.

“אוקיי, ומה אתה עושה פה?” שאלה אותו גילי.

“אני רק עושה סיור בחדרים של כל הקבוצות כדי לראות אם החדר נקי…” אמר עזי.

“החדר שלנו מאוד נקי!” אמרה אלכס

“אהה..טוב… אבל איפה כולם?” אמר עזי הציץ לתוך החדר.

“אהה…כולם… טוב אה…” ניסתה אלכס להציל את המצב. 

“הם יצאו לריצה… הם פשוט מאוד ספורטיבים. אנחנו נשארנו פה לסדר. ממש חגגנו פה אתמול בלילה ….” גילי הכריזה בחשש. 

“טוב, אז כשהם חוזרים תודיעו להם לבוא לארוחת בוקר.” אמר עזי ויצא מהחדר.

“יכול להיות שהילדים יצאו לחפש אותו?” חשב עזי לעצמו לאחר שיצא מהחדר.

“איזה מזל!” אמרה גילי.

“כן! הוא כמעט עלה עלינו” אמרה אלכס.

“אלכס, יש משהו שאני צריכה לספר לך…” אמרה גילי.

“מה את צריכה לספר?” שאלה אלכס.

“בלילה שלפני המחקר ביער… אני ראיתי את העיניים זזות באחת התמונות” אמרה גילי.

“את בטוחה? אולי היית עייפה?” שאלה אלכס.

“לא! אני בטוחה במיליון אחוז!” אמרה גילי.

“נשמע מפחיד! נצטרך לחקור גם את זה…” אמרה אלכס.

אלכס הרגישה עייפות מוזרה. לאחר כמה שניות שקעה בשינה מלאת סיוטים כשברקע שמעה צעקה עמומה של מישהו – אולי של גילי? היא כבר לא חשבה, היא רק רצתה לישון ולא להתעורר לעולם…

חלק שני

פנטזיה

“הנפש שלך אינה יודעת להבדיל בין מציאות ופנטזיה. תן לה מחשבות שיעשו לה טוב.”

~ זיג זיגלר

פרק 15. חדר מלא עצמות

עזי חזר לחדר הסודי שלו וחשב “אז מה לעשות בנוגע למצפנים? הם יכולים לגלות אותם… להוציא אותם כבר עכשיו ולהפסיק את הסופה? אי אפשר. לקחת מהם את המצפנים? אי אפשר. אז מה לעשות?”

פתאום נשמע צליל: “פוף!” והחדר נעלם…

* * *

באותו זמן ג’יימס רק חשב על איך לברוח מהמקום הזה שהוא נחטף אליו ופתאום “פוף!” החדר נעלם והוא עמד באמצע שום מקום, בלי שום סימן של משהו קרוב.

“מה לעזאזל?” חשבו ביחד עזי וג’יימס. 

עזי היה הראשון שהבין ושאג: “איימי!”

ג’יימס הרגיש כאילו כל אבריו הפכו לעיסה ששמו במקפיא ומתחברת לגוף מחדש.

לאחר כמה שניות נחת על שטיח עם ציורים של חתלתולים והריח את הריח של הבושם הנוראי של איימי.

לפתע שמע קול רך “שלום חמוד, אני מצטערת שעזי חטף אותך. רוצה תה?”

“כן, תודה” אמר בגרון יבש ואיימי הגישה לו תה בספל עם ציור של חתלתול.

“רגע, למה עזי חטף אותי?” שאל ג’יימס “והיה שם עוד מישהו… אני לא יודע מי זה אבל הוא נשמע ממש מפוחד”.

“טוב, עזי אכן מאיים מאוד.” אמרה בקול שקט.

“רגע, רגע, רגע, מה בדיוק קורה פה?!” שאל ג’יימס.

“סליחה חמוד, אני אתחיל מההתחלה. כבר שנים שעזי מאיים על עובדי המחנה. בכל שנה, אנחנו מתכננים בריחה ולבסוף מבטלים אותה בגלל שכל אחד חושב מה עזי היה עושה… השנה, החלטנו להוציא את הבריחה לפועל! ממש ברגע האחרון, עזי חשף את התוכנית ומאז הוא מתעלל בנו אפילו יותר מבדרך כלל. נראה לי שאני יודעת למה עזי ניסה לחטוף אותך, הוא רצה שהחברים שלך יחפשו אותך. להשתמש בך כפיתיון! הוא רוצה לגנוב משהו מהחדר שלך, רק שאני לא יודעת מה… ולא ידעתי שמוריס הצטרף לעזי, זה מאוד מדאיג אותי.”

“האמת שאני לא יודע…” אמר ג’יימס. “דרך אגב, איך שגרת את עזי ואותי?” שאל ג’יימס בפליאה.

“אני לא יכולה להגיד לך יותר מידי… אבל אני יכולה להגיד לך שיש לי קשרים עם אנשים שמסוגלים לעשות דברים קסומים”. אמרה איימי בשקט.

“ולאן בעצם שיגרת את עזי?” שאל ג’יימס.

איימי גיחכה “אהה זה… לבונקר הסודי של העובדים.. יהיה לו לילה קר למדי”.

לג’יימס היו אלף שאלות נוספות שהוא רצה לשאול אבל הוא התאפק.

“אני יכול לחזור עכשיו לחברים שלי? אני לא רוצה שהם ידאגו יותר מדי”

“כן, מיד” ענתה איימי.

ובפוף אחד גדול ג’יימס שוב הרגיש כמו סופגנייה חצי אכולה.

כשנחת על רצפת חדרו וראה את עזי מולו.

“אל תיגע בי!” צעק ג’יימס וקם על רגליו. עזי הסתובב בפתאומיות וגיחך כשגילה את ג’יימס בכוננות עם חרבו.

“למה אתה צועק עליי? ואיך לכל הרוחות הופעת פה?! לפניי רגע לא ראיתי אותך כאן!” עזי צעק בחזרה.

“אולי כי איימי יותר אכפתית ממך?! שהיא טורחת להחזיר אותי לחדר ולחברים שלי?! ואיך יצאת מהבונקר הסודי של העובדים?”

“אהה, אז זה מה שזה היה” אמר עזי בקול שקט.

ג’יימס קילל עוד יותר בשקט. “אני יודע יותר על איימי יותר ממה שאתה יודע” אמר ובחיוך קטן הוציא באיטיות את חרבו מנדנה.

עזי גיחך שוב. “באמת? חרב סייף? זה מה שאתה רוצה?” צחק.

בטרם שג’יימס הספיק לתקוף עם חרבו, עזי נקש באצבעותיו ובבת אחת הופיעו עשרה שומרים עצבניים וג’יימס המבוהל הבחין שהם עשויים מעצמות. “הגיע הזמן לעשות את הדבר המטורף של חיי” אמר לעצמו בלב.

בצעקת קרב גדולה הוא תקף את אחד מהשומרים. “יחי חבורת סחל”ב!” צעק ובדקירה אחת גרם לשומר לקרוס ולהפוך לערימת עצמות. כשתשעת השומרים שנשארו תקפו אותו, הוא רץ בזיגזג ביניהם, שלף את מפתח הדלת, קפץ החוצה מהחדר של עזי, טרק ונעל מהר את הדלת והתנשף בהקלה. “הגיע הזמן לחזור” החליט.

הוא נכנס בריצה לחדרו וראה את כל החבורה מסתכלת עליו בהפתעה.

הוא ראה את אלכס שוכבת חסרת הכרה על המיטה של גילי.

“מה קרה פה?”.

פרק 16. משימות ותוכניות – סודי ביותר!

“איפה היית, ג’יימס? חיפשנו אותך בכל מקום אפשרי!” אמר רומיאו.

“אני לא בדיוק יודע, אבל נראה לי שעזי חטף אותי לחדר סודי כלשהו כאן במחנה. הורדמתי בסם הרדמה ונקשרתי, אז אני לא יודע את המיקום המדויק”.

“אז איך השתחררת?” שאלה מאי.

“איימי התכוונה להחזיר אותי באמצעות שיגור לכאן אבל בטעות השתגרתי לחדר של עזי. סיפור ארוך”.

“וואו, איזה סיפור” אמרה ג’סי. 

“מה? באמצעות שיגור?! מה קורה כאן? איך?” שאלה גילי בתדהמה.

“אני חושב שהוא יכול להזיז את החדר שלו באמצעות כמה כפתורים שם” ענה ג’יימס.

“העיקר שאתה כאן איתנו, ושלא נפגעת” אמר רומיאו בהקלה.

פתאום נשמע מפינת החדר קול נגינה עמום, ואת קולה של גילי אומר: “זה ממש יפה!”

“מה זה?” שאלה גילי. מאי הלכה לפינת החדר ומצאה שם את התיקים שהכינו למשחק הגדול.

“זה מגיע מהתיק שלך גילי” אמרה מאי בהפתעה בעוד שהנגינה נמשכה.

“מה? מה גורם לזה?” אמרה גילי ופשפשה בתיקה. “הא! מצאתי!” ושלפה מהתיק את המצפן שלה מציוד המחנאות שנתן המחנה לכל אחד. 

“רגע, נראה לי שאני מבין” אמר ג’יימס בחשד. 

“מה?” שאלה ג’סי.

“גילי, אלכס מנגנת בחליל, נכון?” אמר ג’יימס. 

“כן” ענתה גילי “למה?”.

 “אז עכשיו אני בטוח. אני חושב שהשתילו מכשירי האזנה והקלטה בתוך המצפנים כדי שיוכלו להאזין לנו במהלך המשחק. אולי אפילו עכשיו מקשיבים לשיחה שלנו”.

“ג’יימס, אתה גאון! אבל למה הם צריכים להקשיב לנו?”.

“כדי שנוכל לדעת את כל התוכניות שלכם” נשמע קול בחדר…

“מה?! מה זה?” שאלה מאי בבהלה.

“תיזהר! אנחנו חמושים!” אמרה גילי בצעקה.

חבורת סחל”ב הסתכלה לכל פינה בחדר כשלפתע ראו את – בארון!

“בארון?! מה אתה עושה פה?!” שאל ג’יימס.

“אההה.. אממממ…לא משנה” אמר בארון.

“כל הכבוד בארון…” אמר עזי לבארון באוזנייה.

“זה מאוד משנה!” אמר ג’יימס בעצבנות.

“אההה….אני מקנא בכם…” אמר בארון.

“למה?” אמרה ג’סי

“כי…אתם חברים ממש טובים ולי אין כאלה… לפחות במחנה” אמר בארון.

“ועכשיו הסיבה האמיתית?” אמר ג’יימס בפקפוק.

“זו הסיבה האמיתית!” צעק בארון.

“אוקיי אז אתה צריך עכשיו לצאת מהחדר שלנו כי אנחנו עסוקים” אמר רומיאו.

רומיאו פתח את הדלת ויצא כשחיוך קטן ומסתורי על שפתיו.

“עכשיו מה עושים עם המצפן?” שאלה ג’סי בלחש.

“כדאי שנשמיד אותו” הציעה גילי.

“או שאולי נזרוק אותו לאגם?” שאל ג’יימס.

“כן, בטח!” אמרה גילי וחייכה.

הם יצאו במהירות מהחדר שלהם וירדו למדשאה שהייתה עדיין מכוסה במעטה של שלג לבן.

כולם הלכו בהליכה איטית (בגלל השלג) אל האגם. הם הקיפו את היער, חצו את הגשר בדרכם אל האגם. מתוך היער התבוננו בהן שש זוגות עיניים ירוקות נוצצות.

“מתי מגיעים כבר?” שאלה ג’סי בחוסר סבלנות.

מאי פלטה צעקה וקפצה כמעט חצי מטר באוויר.

“מה קרה?” שאלה גילי.

“נזכרתי שהשארנו את אלכס מחוסרת הכרה בחדר שלנו!” רעדה מאי.

“קודם כל נדאג למצפן ואז נטפל באלכס” אמר ג’יימס. 

אחרי הליכה קצרה, הערפל החל להתפזר והם ראו מולם את האגם, מימיו הכחולים נצצו באור השמש.

“לא יאומן שרק אתמול התחוללה כאן סופה מקפיאה והיום זרחה השמש” אמרה גילי.

“כאילו שמישהו כאן שולט במזג האוויר” הוסיפה מאי בחיוך.

ג’יימס הוציא את המצפן מהכיס והשליך אותו בכל כוחו אל מי האגם הכחולים. המצפן שקע במהירות והם חשו הקלה.

“אתם חושבים שלפרחי ההיפנוס יש השפעה רחוקת טווח?” שאלה מאי בחשש. 

“אני לא יודע…” ענה ג’יימס בקול רועד.

* * *

בארון הזיע והתנשף בקול.

הוא היה באמצע משימה ס”ס (סופר סודית) המשימה הייתה… להקשיב לתוכניות סודיות של ילדות בנות 13 לגרום לילד “חמוד מאוד” לאהוב אותן…

טוב, אולי הוא קצת הגזים בתיאור שלו. הוא נשלח על ידי עזי לצותת לכל החדרים של הקבוצות של המשחק הגדול לבדוק אם הן מתכננות משהו …

פתאום נשמעה צעקה באוזן שלו: “דווקא את התוכניות הכי חשובות אתה מפספס! הרגע הקבוצה בחדר 6 דיברה על משהו שקשור במשחק הגדול! ופיספסת את זה! אמרתי לך, אם אתה שומע משהו לא קשור, תלך משם!” בארון נאנח והלך מהקבוצה שתכננה לעשות מין “שיקוי אהבה” מטופש בשביל איזה ילד מטופש שבכלל לא קשור אליו.

בינתיים גם עזי וגם בארון פספסו שיחה ממש ממש חשובה שהתנהלה להם מתחת לאף…

פרק 17.  תוכנית בריחה 2.0

“טוב, עכשיו כדאי שנלך לחדר ונתכנן את התוכנית לפרטי פרטים, ורק אז נבצע אותה” אמרה ג’סי והם פנו ללכת לחדרם, כשפתאום ראו משהו מוזר…

מתוך מי האגם הזדקר ראש ענק מפלצתי שהיה מכוסה בקשקשים. הוא יצא לכמה שניות מהאגם וחזר פנימה.

“זה ממש מזכיר לי את המפלצת מלוך נס או שאני מדמיינת?!” אמרה גילי בתדהמה כשצפתה ביצור שהיה נורא אף מכפי שדמיינה אותו בחלומותיה הגרועים ביותר.

“ממש..” אמרה מאי בחשש.

“המחנה הזה ממש מוזר.. בואו נסתלק מכאן לפני שיבוא עוד משהו” אמר ג’יימס.

* * *

“בארון. בוא. לחדר. שלי. עכשיו!” אמר עזי לבארון באוזנייה שלו. “אוקיי, אוקיי, אתה לא חייב לצעוק.”

לאחר כמה דקות בארון הופיע בחדרו של עזי.

“הילדים זרקו את המצפן!!!” אמר עזי בצעקה. “הם לקחו את המצפן וזרקו אותו לאגם! ואתה נתת לזה לקרות!” הוסיף עזי.

“אה..לא היה לי מושג שזה מה שהם עשו” התגונן בארון בשקט.

“זה לא משנה! אין לנו דרך לרגל אחריהם!” אמר עזי בעצבנות.

* * *

כולם חזרו לחדר, הכינו שוב את השיקוי וצפו באלכס מתעוררת לאט לאט.

“מה קרה פה?” שאלה אלכס.

“אני לא יודעת! את פשוט נרדמת מולי!” גילי כמעט צעקה.

“טוב, עכשיו התעוררתי” אלכס נשמעה קצת כועסת.

“רק רגע, יש לנו עוד משהו לעשות” אמר ג’יימס. “אנחנו צריכים לבדוק איך החדר של עזי משתגר ואחרי כן נבדוק מה גרם לאלכס להתעלף שוב”.

“נכון, אולי נלך לחדר שלו ונבדוק? שניים מאיתנו יבדקו, שניים ישמרו ושניים יסיחו את דעתו בזמן שאנחנו בודקים” הציעה אלכס.

“רעיון מעולה! אני מציע שאני ומאי נסיח את דעתו, רומיאו וג’סי ישמרו ואת וגילי תחקרו” ענה ג’יימס. “ג’יימס, אני יכולה להגיד לך משהו רגע?” אמרה מאי בעצבנות.

“בטח” אמר ג’יימס והלך איתה לצד. “איך נסיח את דעתו? אני מצטערת שאני אומרת לך עכשיו, אבל אני לא הכי טובה בלשקר…” אמרה לו מאי בחשש.

“אל תדאגי, יש לי רעיון. גם אני פעם לא ידעתי לשקר, ועכשיו אני כבר מומחה. השיטה היא לא לשקר לגמרי, אלא לבנות שקר על בסיס אמיתי. חשבתי שבגלל ששנינו אוהבים כדורסל, אפשר לעכב את עזי בשאלות על אימון הכדורסל עם מייקל ג’ורדן המתוכנן במחנה – מתי הוא יהיה וכו’. אם יגמרו לנו השאלות נשאל על המשחק הגדול. אני בטוח שהוא מעניין גם אותך”.

“מעולה! את זה אני יכולה לעשות” ענתה מאי בהקלה והם חזרו אל החבורה. 

* * *

“אז ככה. זאת תהיה התוכנית הסופית בהחלט לבריחה מהמחנה. אם היא לא תעבוד, אנחנו מוותרים.” אמרה סאני בייאוש. “אנחנו נברח בזמן המשחק הגדול ואולי ניקח כמה מהחניכים איתנו, אם נספיק.”

“כמה מהחניכים? חשבתי שזה גם מבצע חילוץ ומבריחים את כולם מהמחנה.” אמר אליעד.

“בסדר. אז ניקח את כל החניכים איתנו.” “נצא כשנדע שעזי עסוק בלדבר אל הילדים וכל עובד יתמקם בתחנה של משחק אחד. נגרום לילדים ללכת אחרינו ונוביל אותם אל הקצה של היער. אורי, אליעד ואני לא נגיע לתחנות של המשחקים אלא נגיע עם אוטובוס לקצה של היער. משם ניסע חזרה לניו יורק (במהלך הנסיעה נסביר להם מה קורה) ונחזיר את כל הילדים לבתים שלהם בעזרת הרכבות. שאלות?” 

* * *

באישון לילה, התגנב מישהו אל תוך המחנה ללא ידיעתו של אף אחד. הוא חיפש נקמה והוא תכנן למצוא אותה שם ויהי מה. היה לו סוד כמוס שהוא הסתיר מן העולם, ולמרבה הצער זה היה רק עניין של זמן עד שהאמת תצא לאור.

פרק 18. עשרים תחנות

יום המשחק הגיע. חבורת סחל”ב התעוררה מוקדם יותר מהרגיל וירדה לאכול את ארוחת הבוקר. מיד לאחר מכן, לקחו את הציוד שקיבלו ואת החפצים האישיים שהורשו להם להביא וניגשו לנקודת ההזנקה במדשאה.

עזי כבר ניצב על הבמה ממתין למשתתפים ולצידו עמדה איימי.

“ברוכים הבאים למשחק הגדול!” אמר עזי בקול רם והושיט את ידיו לצדדים. “אני מקווה שכולכם מוכנים, מתרגשים והכי חשוב: עם הרבה מצב רוח טוב! השמש זורחת ואנחנו כבר יוצאים לדרך. המשחק הראשון הוא פאזל המחנה.”

כל קבוצה תקבל מפה של כל המקומות ביער, שם מוחבאים 20 חלקי פאזל. כדי להשיג את חלקי הפאזל תצטרכו לחפש את כל התחנות” עזי כחכח בגרונו וחייך חיוך מרושע לעבר איימי שנראתה מבוהלת. “המטרה של כל קבוצה היא לסיים להרכיב את הפאזל כמה שיותר מהר”.

“יש פרס?” שאל איזה ילד קטן מבין המוני האיש באולם. 

“תגלו בעצמכם” עזי ניסה לסקרן. “במסע זה תפגשו דברים שלא פגשתם מעולם. אז בלי כל מיני שאלות מיותרות בואו נצא לדרך!”

“קדימה, קדימה!” קראה אלכס בהתלהבות. “חייבים לנצח”.

“אצל מי המפה?” שאלה ג’סי. 

“אצלי!” התלהב רומיאו “אני אהיה הנווט!”. 

רומיאו פרש את המפה והבחין בדמות קטנה באזור יער עבות.

“רגע, תסתכלו! זו מפה מפורטת של המחנה המציגה את היער והאגם לפרטיו, ויש בה נקודות קטנות לציון האנשים או היצורים הנמצאים בה!”. 

“נכון, זו מפה קסומה מסוגלת לזהות כל אדם, חיה, חפץ או צמח! כמו מפת הקונדסאים ב’הארי פוטר’!” אמרה מאי “תראו! העץ העתיק הזה מהבהב. אולי שם נמצא את החלק הראשון של הפאזל”.

“אני אנווט לשם. בואו נתחיל לשחק, אנחנו מבזבזים זמן!” אמר רומיאו.

הקבוצה התחילה לצעוד לכיוון היער, ועד מהרה הם פילסו את דרכם דרך עצים גבוהים וסבוכים, סלעים היו פזורים מסביב כאילו אירעה שם מפולת. כשהגיעו לעץ ראו שזה עץ אלון עתיק ואדיר ממדים. מאי העיפה מבט ומיד מצאה את חלק הפאזל הראשון.

“מצאתי, זה היה קל!” אמרה מאי בהתרגשות. 

“החלק הבא נמצא כנראה בקרחת היער שהחלה עכשיו להבהב!” אמר רומיאו.

“קדימה בואו” אמר ג’יימס תוך שהוא מזרז אותם.

“זה שם!” צעקה גילי והצביעה על סבך עצים קרוב.

“תמהרו!” אמר רומיאו בלחץ.

“הנה זה” אמרה גילי והרימה חלק נוסף של פאזל שהונח על גזע עץ כרות.

“אם זו השיטה למציאת החלקים של הפאזל אז החלק הבא אמור להיות ביער השרוף” אמר רומיאו והתחיל לרוץ  “זה בכיוון מערב”.  

* * *

סאני חיכתה שעות עד שאיימי ושאר העובדים יגיעו לקצה של היער.

נמאס לה לחכות, אז היא יצאה לשם.

* * *

איימי חיכתה שעות עד שהילדים מהקבוצה האדומה יגיעו אליה כדי שהיא תוכל להוביל אותם לקצה היער.

נמאס לה לחכות, אז גם היא יצאה לשם.

פרק 19. האדמה רועדת

חבורת סחל”ב רצו במהירות הכי גבוהה שלהם בשביל להגיע אל היער השרוף.

כשהגיעו למקום עצרו מתנשמים ומתנשפים. ממש מולם נראו זוג עיניים ירוקות מסתכלות עליהם מבין העצים.

“אאה!” צעקו כולם ונתקפו בהלה.

באותו רגע נשמע קול נהמה עמוק, רעש של עצים מתפצחים, והאדמה החלה לרעוד. כל אחד מהילדים ניסה להיאחז במשהו על מנת לא ליפול. 

“מה קורה?” שאל ג’יימס כשהוא מנסה להסתיר את הבהלה שאחזה בו.

“אני לא יודע!” צעק רומיאו.

האדמה רעדה כל-כך שכולם היו מבוהלים בניסיון לא ליפול במהומה שנשתררה.

מתוך אפילת היער הופיעה מפלצת גבוהה כמו העצים. ג’יימס היה הראשון שראה אותה.

“תברחו!” 

* * *

“יש פה מישהו?!” צעקה גילי בזמן שהאדמה עדיין רעדה מתחתיה.

“אני פה!” צעקה אלכס ונאחזה בה.

“גם אני!” צעקה מאי ונאחזה בצידה השני של גילי.

“מה אנחנו עושות?! ואיפה ג’יימס, רומיאו וג’סי?!” שאלה גילי בצעקה.

“אני חושבת שהם בצד השני!” צעקה מאי.

“אנחנו חייבות לעשות משהו!” צעקה אלכס.

“אני רואה חור בעץ שם! רוצו!” צעקה גילי.

למזלן של הבנות, החור היה מספיק גדול כדי שיוכלו להיכנס פנימה.

בתוך כל הלחץ הבחינה גילי שממש לידן בתוך החור הענק שבעץ הייתה מונחת עוד חתיכה מהפאזל. היא הרימה אותה והכניסה אל התיק.

“מה אנחנו עושות עם ג’יימס, רומיאו וג’סי?!” שאלה אלכס.

“אנחנו לא יכולות לצאת החוצה! תראו את העץ שם! הוא עומד ליפול!” צעקה מאי.

גילי שפשפה את עיניה, והיא לא טעתה! ג’סי עמדה מתחת לעץ המתנדנד!

“ג’סי!” צעקה גילי ורצה לעברה.

גילי קפצה על ג’סי והן התגלגלו הצידה רגע לפני שהעץ נפל בחבטה רמה.

מאי ואלכס רצו אל שתי הבנות ולקחו אותן אל תוך החור שבעץ.

למרבה המזל ג’סי לא הייתה פצועה, אבל לגילי היה חתך עמוק ביד.

“הלוואי שהייתה פה ערכת עזרה ראשונה!” אמרה מאי בעצבנות.

“בדיוק בשביל זה אנחנו פה!” צעקו רומיאו וג’יימס ונכנסו פנימה.

“איזה מזל שהגעתם! דאגנו לכם כל כך!” אמרה אלכס.

“מצאנו ערכת עזרה ראשונה על הדשא” אמר רומיאו.

“אז מה קרה?” שאל גיימס.

“גילי נחתכה ביד” אמרה אלכס והראתה לו את ידה של גילי.

“אני לא ממש טוב בזה, אבל אני יודע מה לעשות” אמר רומיאו.

רומיאו חיטא וחבש את ידה של גילי.

“אני חובש דגול!” אמר רומיאו וצחק.

“יש לי הרגשה לא כל כך טובה לגבי מה שקרה” אמרה ג’סי “אבל לפחות מצאנו בחור שבעץ עוד חתיכה מהפאזל”.

“זה מרגיש כאילו אנחנו בתוך ספר פנטזיה, אבל לא בקטע טוב” הוסיפה גילי במבט מודאג.

* * *

ביער השרוף לא שררה הרגשה טובה במיוחד, והילד שהשרה מסביבו תחושה רעה ביותר היה נילס מרקונביץ’. 

הוא הסתובב ביער, פניו שרוטות, חמוש בנחישות וחיפש דרך לצאת משם. הוא הוציא פנקס שמצא איפשהו ורשם עם פחם דקיק את שמם של ארבעת הילדים האחרים שהיו איתו בקבוצה הכחולה: אמה, ליאו, רוי ואביגיל.

ליד שמם ציין “נעדרים” מפני שהוא לא מצא אותם אחרי שהתפצלו במטרה לכסות יותר מהר את כל היער. לא היה ילד שרצה לנצח יותר ממנו, לא היה ילד שהמחנה עיצבן אותו יותר ממנו וברור שלא היה ילד שהרגיש שהוא חייב לנצח יותר ממנו.

לנילס היה סיפור חיים קשה במיוחד. הוא גדל עם אבא ששנא אותו עד עמקי נשמתו ועם אמא שהאבא לא נתן לה להוציא מילה בכל הקשור אליו ולנילס. 

הוא עזב על דעת עצמו את הבית בגיל שש! הסתובב עם נערים פושעים וחשב שכל מה שהוא עושה זה טוב בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר. כשהיה בן עשר מצא כרטיס טיסה לאורלנדו זרוק ברחוב (מעניין מי המוזר שאיבד אותו). 

הוא זכר שדודיו מתגוררים שם וחשב בתמימות של ילד שהוא יוכל לטוס אליהם. כשהגיע לשדה התעופה, הבין שאין לו סיכוי לטוס. ראשית, מפני שלא היה ברשותו דרכון, שנית, מפני שכרטיס הטיסה היה על שמו של אדם בן 61 בשם יוסף חכמיאל ובנוסף, הוא בכלל היה קטין ולא יכול היה לטוס לבדו.

כשנילס הבין שלא נותנים לו בכלל להיכנס מהדלת הוא השתמש בכל הידע שצבר ברחוב ו”נכנס מהחלון”. 

כלומר, לא באמת מהחלון, כשאיש הביטחון בשער האחורי של כניסת המטענים הציץ לרגע בטלפון הנייד שלו, נילס התגנב פנימה, טיפס על גדר בגובה של שני מטרים וחצי והגיע למסלולי ההמראה. שם השתחל לתוך תא הגלגל האחורי של המטוס כמו שראה בסרטים. הוא ידע שלא יוכל להישאר שם בזמן הטיסה כי זה מסוכן מדי. 

ברגע שדלת המטוס נפתחה והנוסעים הורשו להיכנס, הוא הצליח להתגנב (בפעם השנייה) פנימה ולהתיישב במושב 34B – המושב של יוסף חכמיאל.

כשהמטוס המריא, הוא התקשה להאמין שהתוכנית שלו יוצאת לדרך. עדיין לא היה לו מושג איך יצליח לצאת משדה התעופה בלי דרכון, איך יגיע אל הדודים שלו ומה יגיד להם אבל הוא הרגיש אופטימי. 

כשהגיע סוף סוף לאורלנדו לא האמין שהחיים ישתבשו לו יותר. אילו רק ידע שהוא יוזמן למחנה הזה…

נילס זמזם את השיר האהוב עליו ואמר לעצמו שאם הוא ימצא את עזי הוא לא ינהג בו בכפפות של משי. “הסכנה מגיעה למחנה החלום!” שר לעצמו בקול רם.

* * *

“איזה מזל שעברנו את זה!” אמרה אלכס.

“נכון, אבל עדיין יכולות להסתער עלינו מפלצות” השיב רומיאו.

“בקרוב כולם יבינו שהמחנה הזה רוצה אך ורק ברעתנו” אמר ג’יימס.

“נכון, אנחנו צריכים לעשות משהו” אמרה גילי.

ג’יימס הוציא את המפה שעזי נתן להם. הם אף פעם לא יוכלו להיות בטוחים אם המפה תראה להם מסלול אמין, או תוביל אותם אל סכנה קטלנית, אבל זו הייתה האפשרות היחידה שעמדה כרגע לרשותם.

ג’יימס פרס את המפה הגדולה לפניו.

“תראו, יש שם עוד עץ מהבהב!” אמרה מאי

החבורה התבוננה במפה, ואכן במפה נראה עץ מהבהב נוסף.

“כדאי לנו ללכת אליו?” שאלה אלכס.

“בואו ננסה, אם לא ננסה לא נדע…” הציעה גילי.

“אבל אנחנו צריכים לסיים את הפאזל, שכחתם?” אמר רומיאו.

“אז נתפצל שוב. אני, רומיאו וג’יימס נלך אל העץ. אלכס, גילי ומאי, אתן תסיימו את הפאזל.” אמרה ג’סי בביטחון.

“אבל איפה ניפגש?” שאלה מאי.

“אנחנו נוכל לאותת לכן עם כדור הכדורסל של רומיאו, אנחנו נזרוק אותו גבוה ותלכו לכיוון של הכדור עד שתראו אותנו.” ג’סי אמרה עם עוד יותר ביטחון.

“רגע, איך אנחנו נמצא את החלקים?” שאלה מאי.

“זה לא ברור? המפה תישאר אצלכן” אמר רומיאו.

“אז קדימה, מתפצלים” אמרה אלכס.

פרק 20. הולוגרמה באמצע היער

“אני חושב שאמור לקרות עכשיו משהו…” אמר רומיאו.

“אאוץ!” צעק ג’יימס כשנפלה מהעץ בננה גדולה על ראשו.

כשג’יימס התכופף להרים את הבננה, הבננה ריחפה סנטימטרים אחדים באויר והפכה לציפור זהובה יפהפיה.

 “נראה לי שאני חולם” אמר רומיאו.

“לא, אתה לא חולם” אמרה הציפור.

“את מדברת?!” שאל רומיאו.

“בוודאי!” ענתה הציפור, “אף פעם לא ראיתם ציפור מדברת?” אמרה בקול עדין.

“לא!” אמרה ג’סי בפרצוף מופתע.

“תוכלי להציג את עצמך?” ביקש ג’יימס.

“כן, שמי הוא נולי, ואני נשלחתי כדי להסביר לכם את משימתכם!”

“מה המשימה?” שאל רומיאו.

“ברוכים הבאים למשחק תפוס את הדגל!” קראה נולי.

“ביער מוחבאים שישה דגלים כמספר הילדים בקבוצה. עליכם למצוא את הדגלים בצבע הקבוצה שלכם, כלומר דגלים אדומים, בכל פעם אתן לכם חידה שתשובתה היא מקום המחבוא של הדגל. 

מתחת לכל דגל תהיה תמונה, עליכם לנסות להבין למי מחברי הקבוצה קשורה התמונה. אחרי שהבנתם, תצטרכו ללחוץ על התמונה ויופיעו בפניכם הולוגרמות של הילדים שבקבוצה, ואתם תצטרכו לבחור את השם המתאים. אם טעיתם, תצטרכו להמתין 10 דקות בטרם תוכלו להמשיך להתאים את התמונה לילד אחר.

את התמונות תצטרכו לשמור מפני שכאשר תמצאו את כל התמונות, תצטרכו לסדר אותן לפי סדר הגילאים שלכם (כל אחד עם התמונה הקשורה אליו). כשתסיימו תהפכו את התמונות ויופיע קוד לפתיחת התיבה שנמצאת אצל סאני המדריכה שלכם. 

כשתקישו את הקוד הנכון במנעול של התיבה – היא תיפתח! שם תחכה לכם משימה חדשה! בהצלחה!”

“מה הרמז הראשון?” שאלה ג’סי.

“הנה הרמז – מה משותף למילים : ברבורים, כנרת ומים?” אמרה נולי, ונעלמה.

“מה זה אומר? למים וכנרת יש המון דברים משותפים.” אמר רומיאו.

“אני יודעת!” צעקה ג’סי. “כנרת זה אגם בישראל, אז כנראה שהתשובה היא אגם. אבל בשביל להיות בטוחים יש גם את “אגם הברבורים” שהוא מחזה בלט מוכר. ומה יש באגם?”

“מים!” צעקו שאר חברי הקבוצה.

“אז הדגל הראשון באגם! בואו!” קרא ג’יימס.

ג’סי, רומיאו וג’יימס היו בדרכם לאגם כשלפתע ראו יצור מוזר, נמוך, עם כנפיים.

“מה זה הדבר הזה?!” קרא רומיאו בתדהמה.

“אני חושבת שזה מכשול בדרך לדגל! צריך לבדוק ב-‘מדריך למפלצות’.” ענה ג’יימס.

עיון קצר במדריך המפלצות הראה שזה קכפילאוס. “טוב, כתוב שהמפלצת הזו מפחדת מבננות, כמה טיפשי” אמרה ג’סי. 

“תסיחו את דעתה, אני אטפס על העץ שממנו היא התעופפה אלינו, אולי יש שם בננות אמיתיות.” הציע רומיאו.

וכך הם עשו. רומיאו רץ אל העץ, והשאר נשארו להסיח את דעתה של המפלצת.

“אז מה נעשה?” שאלה ג’סי. 

“בואי נישאר ביחד, כדי שהקכפילאוס לא יוכל לתקוף אותנו” הציע ג’יימס. “המפלצת הזאת יודעת לזהות באמצעות ריח מה הדבר האהוב על כל בן אדם ואז היא יכולה לשלוט בו. היא לא תוכל להריח את שנינו באותו הזמן” הסביר.

רומיאו ניצל את הזמן וטיפס בזריזות אל צמרת העץ. 

“מצאתי בננה!” קרא רומיאו כעבור כמה דקות, ירד במהירות מהעץ ורץ אל המקום בו עמדה המפלצת. הוא השליך את הבננה על הפרצוף של הקכפילאוס מה שגרם למפלצת להתכסות בשלפוחיות ירוקות כקיא ולברוח. 

“הנה הדגל האדום!” קרא ג’יימס “הוא היה מאחוריה כל הזמן!” 

“והנה התמונה!” קראה ג’סי.

על התמונה היה סמל של מקדונלדס ומתחת לסמל נכתבו האותיות – ס,ל,נ,ו,ד. ועליהם היה איקס. ליד הציור היה + ולידו הייתה גבינה.

 חצי מהחבורה הביטה בתמונה וניסתה להבין למי היא שייכת.

“ובכן, יש פה את סמל מקדונלדס ומתחת יש סמל – ואת האותיות: ס,ל,נ,ו,ד. ואם אתם שמים לב יש את כל האותיות הללו בתוך המילה: “מקדונלדס” ואם מורידים אותם (כי יש עליהן איקס) יוצא מק. אולי זה קשור?” שאלה ג’סי.

“אני יודע!” צעק ג’יימס.

“אם מתרגמים את הגבינה לאנגלית זה: cheese וזה המאכל האהוב עליי! מק אנד צ’יז”.

“אוקיי אז התמונה כנראה קשורה אליך, בואו ננסה ללחוץ עליה.” הציע רומיאו.

“תלחץ” הוסיפה ג’סי.

ג’יימס לחץ על התמונה, הולוגרמות הופיעו לפניהם.

ג’יימס בחר את התמונה שלו.

המדריך ליצורים ומפלצות

טומטו ענקי, שם לטיני: נולאם קונסקטטור (עגבנייה):

מראה: שיח ירוק עם עיניים אדומות הנראות כמו עגבנייה, רגליים וידיים דמויי ענפים.

התנהגות: שלו בדרך כלל אלא אם קוטפים ממנו עגבנייה ואז הוא תוקף. (לרוב הוא תוקף, לפעמים מחכה לרגע הנכון).

בית גידול: יערות, גנים, לעיתים רחוקות גם במדרכות.

כוחות: הצמחת עגבניות ושיגורן, העגבניות גורמות לצריבה קטלנית באזור בו הן פוגעות. 

קול: סקויארק! 

תרופות נגד ושיקויים:, תערובת עלי כותרת של שושנת קוברה ומים טרופים לריפוי הצריבות.

מידע נוסף: גדלה ככל שהיא נוגעת במים.

פחד: אש.

משכארה, שם לטיני: קדנס מונסטרום (מפלצת זוהרת):

 מראה: מפלצת גדולה עיניים ירוקות, גוף ירוק זוהר בחושך.

כוחות: מזילה ריר רעיל ביותר אשר אם לא יטופל בחמש הדקות הראשונות.

האדם הנפגע יהיה מחוסר הכרה וכעבור עשר דקות ימות.

בית גידול: יערות ומערות. 

התנהגות: מזג חם ותוקפני. כאשר נכנס זר אל בית הגידול שלה היא מתחבאת ואז תוקפת.

קול: שאגה חזקה מאוד.

שיקויי נגד: נוזל בצבע סגול זרחני (ריר של צדפות). ניתן למצוא באזור האגם.

פחד: מתכות מכל סוג.

ציפורים סימפטליות,  שם לטיני: אוס אוום (ציפור עצם):

מראה: ציפור בוערת בגודל של נשר, עשויה מעצמות.

כוחות: גורמות לרככת, מחלה שמרככת את העצמות עקב מחסור בסידן, מעבירה את הרככת בנגיעה.

בית גידול: יערות חשוכים ואזורים נטושים.

קול: אין (כי אין לה מיתרי קול) 

תרופות נגד ושיקויים: עצם טחונה (כולל מח העצם) של ציפור סימפטליות, מעורבב במים.

מידע נוסף: כאשר הציפור משתמשת ברככת היא מתחזקת כי היא לוקחת סידן ממי שהיא פוגעת בו. 

פחד: עוגיות

קורניס, שם לטיני: מונסטרומיוס פארבה (מפלצת קטנה):

מראה: נמוך בסביבות המטר ומטה. עיניים גדולות ואדומות, צבע עור סגלגל אפרפר.

כוחות: נשיכה קטנה תהפוך את הנפגע לסגלגל אפרפר ותגרום נזק רב באזור הנשיכה לרוב ברגליים או בבטן. אם תוך 25 דקות הנשיכה לא מטופלת, האדם שננשך הופך גם הוא לקורניס.

התנהגות: חם מזג.

בית גידול: אזורי שדה, ערים גדולות שבהן יוכל להרחיב את הטריטוריה שלו. 

שיקוים ותרופות נגד: עלי הימרון. ניתן למצוא בסביבות יבשות בעיקר. צורת שימוש:

לסחוט עד שיוצא נוזל ולשתות את הנוזל, אבקת מונאלסינרה (אבקה שנפוצה ביערות)

לטיפול הנשיכה.

פחד: נוצות של תוכי נזירי.

קכפילאוס, שם לטיני: מוסקה טיגריס (זבוב נמר):

מראה: מכוער. לא יותר גבוה ממטר, נראה כמו גור טיגריס עם כפפות אגרוף וכנפיים ענקיות של זבוב.

התנהגות: תוקפני כלפי אוכלי ירקות, חי בלהקות של עד 3 פרטים.

בית גידול: קיני ציפור ענקיים, בדרך כלל ימצאו על עצי ברוש.

קול: בזזזזזזז…רואר!

כוחות: תעופה מהירה, דוקרנים רעילים ברגליים ובכנפיים, מהלומות חזקות (בדרך כלל פוגע בבטן או בסנטר, יודע לזהות באמצעות ריח מה הדבר האהוב על כל בן אדם ואז הוא יכול לשלוט בו.

תרופות נגד ושיקויים: אין, הוא לא גורם לתופעה קסומה כלשהי.

מידע נוסף: שונא ירקות מכל סוג שהוא.

פחד: פירות וירקות באופן כללי, אבל הכי הרבה, הוא פוחד מבננות.

רוגית, שם לטיני: מוראס פונקטה (נקודות מוות):

מראה: מפלצת בגובה 2 מטר, עיניים קטנות בצבע שחור, נקודות על כל גופה, צבע עור כתמתם, משמיעה לרוב צלילי “בלעעעעעעכככ!” חזקים כדי לבשר על בואה.

התנהגות: תוקפנית וחמת מזג, טריטוריאלית. 

בית גידול: שטחים חשוכים (כגון יערות ומערות) וגדולים מכיוון שהיא צריכה הרבה מרחב.

כוחות: מהנקודות שעל גופה יוצאים ברחשים ענקיים בעלי עוקץ ארסי.

שיקויים ותרופות נגד: מים.

פחד: מקורות מים וסופות.

פרק 21. מפוצלים בריבוע

נולי התעופפה אל החבורה ואמרה “כל הכבוד, מצאתם את הדגל הראשון! 

“הנה החידה לדגל השני והדגל השלישי:”

בשביל למצוא את שני הדגלים הבאים

תקבלו שישה רמזים:

אירלנד

קרוליינה

סודן

קוריאה

דקוטה

מגנט

אמרה נולי, ונעלמה.

“וואו, חתיכת חידה! מה זה יכול להיות?” שאל ג’יימס.

“אין לי מושג. בכלל, אנחנו בניו יורק! איך אירלנד וסודן קשורות?” שאלה ג’סי.

עברו כמה דקות של דממה עד ש…

“צפון ודרום! לכל הרמזים יש צפון וגם דרום!” קרא פתאום רומיאו.

“נכון, עכשיו הבנתי! דגל אחד נמצא מצפון לאגם והשני נמצא מדרום לו!” הוסיפה ג’סי.

“בואו נתפצל…” הציע רומיאו “אני אלך לחפש בדרום האגם, ג’יימס ילך לחפש בצפון האגם וג’סי את תשארי פה למקרה שיקרה משהו” סיכם רומיאו בגאווה. ג’סי וג’יימס הסכימו איתו והחבורה התפצלה שוב.

* * *

לאחר שעה של חיפושים שכללו התרוצצויות ברחבי היער, החזיקו אלכס, גילי ומאי 11 חלקי פאזל מתוך ה-20.

“אם נמשיך בקצב הזה, נשלים את הפאזל בעוד שעה!” אמרה אלכס באופטימיות.

אחרי 5 דקות בערך הן הגיעו אל גשר החבלים שהיה תלוי בגובה רב בין צמרות העצים. ההליכה על הגשר הייתה מעט מפחידה, הוא רעד בקלות והן לא הרגישו יציבות, אבל הוא היה קשור היטב והן התגברו על הפחד על מנת להגיע אל חלק הפאזל השנים עשר. 

“המשחק נראה קל מדי, מה גם שלא מסתערות עלינו מפלצות” אמרה גילי.

“אל תפתחי פה לשטן” אמרה מאי בפחד.

“אבל זה מאוד חשוד…” הסכימה אלכס.

אלכס שלפה את המפה, פרשה אותה לפניהן על מנת למצוא את החלק הבא של הפאזל ולא האמינה למראה עיניה. על המפה נראו עשרות נקודות ועשרות קוים קטנים בצבע ירוק זוהר. לאט לאט הם התחברו ועל המפה הופיע קוד מוזר.

“אתן מזהות את הקוד הזה? שאלה אלכס את גילי ומאי.

“אולי זה קוד מורס?” אמרה גילי.

“מה זה?” שאלה אלכס.

“קוד מורס הוא תבנית של אותיות מוצפנות המיוצגות על ידי קווים ונקודות. בשיטה הזו העבירו הודעות בין מקום למקום ומאדם לאדם לפני שהיה טלפון” אמרה מאי.

“יופי, חזרנו למאה ה-19… מי בכלל זוכר את המפתח לפענוח…”  אמרה גילי ביאוש.

“רגע, זה לא קוד מורס! אלה ספרות! הקוים זה אחד והעיגולים הם אפס – זה קוד בינארי כמו בסרט מטריקס!” הבינה גילי. היא לקחה מקל וציירה על האדמה את מה שראתה במפה. “למדתי את זה במרכז המחוננים שלי, סחל”ב, בקורס עם המורה איתמר. אני חושבת שהפתרון הוא ‘את'”.

 “את?” שאלה אלכס “את מה?”.

“אולי את חפירה? תראו!” אמרה גילי והצביעה על את חפירה שהייתה תקועה בקרקע.

גילי שלפה את האת בכוח והחלה לחפור במרץ. אחרי שחלפו כמה דקות היא ראתה שני חלקים מחוברים קבורים בקרקע.

“ישששש!!” צעקה גילי “מצאתי עוד שני חלקים”.

אלכס הושיטה את ידיה, הרימה את החלקים וניקתה מהם את שארית האדמה שנדבקה אליהם. כשניסתה לחבר ביניהם, אחד מהם נשבר.

“אופסי” אמרה.

גילי הבינה שבלי שני החלקים האלה אי אפשר להמשיך, והציעה לאלכס לקחת מהעץ קצת שרף ולהדביק איתו את החלקים.

אלכס גירדה קצת שרף דביק מהעץ והצליחה להדביק בחזרה את שני החלקים.

וזה באמת עבד! שני חלקי הפאזל התחברו במדויק!

“יופי” אמרה מאי “עכשיו צריך למצוא עוד שישה חלקים”.

“זה יהיה קל” אמרה גילי בביטחון מופרז.

הן המשיכו להתקדם בשביל וכשהציצו במפה שמו לב שהבקתה הנטושה שנמצאת בלב ליבו של היער החלה להבהב.

“כואבות לי הרגליים… אנחנו הולכות כבר יותר משעה ולא ישבנו לנוח אפילו פעם אחת” התלוננה אלכס.

“זה באמת רעיון טוב לנוח קצת” הסכימה מאי. 

אחרי מנוחה קצרה ועוד עשר דקות של הליכה בעקבות המפה הן הגיעו לבקתה הנטושה שנראתה אפלה ומסתורית.

אלכס, מאי וגילי צעדו על השביל והתקרבו אל הבקתה בחששות גדולים כשברקע נשמע הנקר של היער נוקש במקורו על אחד העצים. גילי לחצה על ידית הדלת אך היא הייתה נעולה וסורגי ברזל חסמו את החלונות.

“איך ניכנס?” שאלה מאי במבוכה. 

“אין לי מושג” אמרה גילי.

לפתע הרגישה אלכס שהצמיד שלה רוטט על היד. היה זה צמיד הקסם שקיבלה מהאמהות שלה ג’ני וליסה. היא הסירה את הצמיד והחזיקה אותו חזק בשתי הידיים שלה. אלומת אור כחולה מרוכזת מאוד וחזקה יצאה מהצמיד לכיוון דלת הבקתה. גילי ומאי בהו בקרן ולא האמינו למראה עיניהן. הקרן הכחולה חתכה את דלת הבקתה והיא נפלה בחבטה עזה.

אלכס התעשתה מיד ורצה פנימה כשמאי וגילי רצות בעקבותיה. במרכז החדר ניצב כסא עץ ישן ועליו היה מונח פתק מקומט. היא יישרה את הפתק וקראה בקול:

שלום לקבוצה האדומה, 

עליכם לפתור את החידה הזו על מנת שתוכלו להמשיך במשחק:

היא צומחת ביער, היא יכולה להיות רעילה ולהרוג במהירות, בכדור הארץ קיימים כ־160 אלף זנים שלה. מי זו?

“קל” אמרה מאי “פטריה – הפטריות צומחות ביער והן יכולות להיות רעילות…”

“צודקת, אבל איפה יש פה פטריות? ואם נמצא, אולי הן רעילות?” אמרה גילי.

 “אני מסכימה איתך, אבל בסופו של דבר אנחנו צריכות לצאת מפה, אז נראה לי שנצטרך לקחת את הסיכון. לפחות עכשיו אנחנו יודעות מה הכוח של הצמיד שלי” אמרה אלכס.

“פטריות צומחות בדרך כלל מתחת לעצים, על מצע של עלים שנשרו” הסבירה מאי “כדאי שנלך לחפש מתחת לעצים”.

אלכס, מאי וגילי יצאו מהבקתה וצעדו בשביל אל תוך היער בחיפוש אחר פטריות. 

“תראו מתחת לעצי האלון” צעקה לפתע אלכס בהתלהבות, יש איזור שלם בו צומחים סוגים רבים ושונים של פטריות.

“מה עושים עכשיו?!” שאלה גילי.

“אולי נתלוש את כל הפטריות ואולי מתחת לאחת מהן נמצא את החלק הבא?” שאלה אלכס.

ואכן כך היה, מתחת לשתי פטריות שתלשו נמצא חלק.

עכשיו היה חסר להם רק עוד שני חלקים.

הכל היה נראה טוב עד ש…

* * *

ג’יימס רץ בספרינט הכי מהר שלו כדי להגיע אל הדגל, אבל הדגל לא נראה בשום מקום.

“נו, איפה הדגל הזה? חיפשתי בכל פינה ועוד לא מצאתי אותו!” אמר ג’יימס בעצבנות, כשלפתע ראה בחטף משהו אדום.

“זה הדגל! רגע, איפה הוא?” פיסת הבד האדומה נעלמה. ג’יימס שמע קול צעדים מהירים, מישהו רצה לברוח. ומהר.

“מי שם?” ג’יימס רץ אחרי הדמות, אבל נראה היה שבלעה אותה האדמה.

“אני צריך למצוא את האיש הזה, הדגל שלנו איתו” אמר ג’יימס והחליט לחזור אל ג’סי ולספר לה מה קרה. אולי יהיה לה רעיון.

* * *

רועי כל כך רצה שאביו (עזי) יתגאה בו והוא היה מוכן לעשות הכל כדי שזה יקרה.

הוא ידע שהיה ריב בין אבא שלו לסבא רבא של אחד הילדים במחנה, ושאבא שלו מנסה לסכל את ההצלחה של הקבוצה של אותו ילד. הוא רצה לעזור לו אבל בכל פעם ששאל, אביו אמר לו שלא יתערב ויצא מהחדר.

“זה בטוח יעכב אותם” מלמל וטמן את הדגל האדום בכיסו.

“אני לא מבין למה עזי נותן את כל המשימות הטובות לבארון המעצבן הזה… בארון לא מצליח בכלום, טוב, אולי בגלל שאני מכשיל אותו…” חשב רועי לעצמו וצחקק.

הוא הוציא מין ריבוע מתכת קטן ולחץ ממושכות על כפתור כחול.

“אני שונא את התחושה הזאת” אמר רועי בחוסר סבלנות כשהרגיש את תחושת העקצוץ המוכרת מהתפוגגות חלקי גופו.

כמה שניות לאחר מכן רועי נעלם והופיע ליד דלת משרדו של עזי.

“עכשיו, או לעולם לא” אמר בזמן שדפק על הדלת.

פרק 22. פגישה לא צפויה

רומיאו צעד לכיוון דרום האגם כשלפתע הבחין בבארון מסתתר מאחורי שיח וצופה במשהו. בארון כנראה התרכז מאוד במה שעשה כי הוא לא שם לב לרומיאו עד שממש היה מאחוריו.

“במה אתה צופה?” שאל רומיאו.

בארון הסתובב אליו במהירות.

“מ-מ-מה אתה עושה פה?” שאל בבהלה.

“אני שאלתי קודם.”

“אוי, נו טוב. אני צופה בדגי הקוי שבאגם” אמר בארון.

“תקשיב, למה אתה לא עוזר לנו בכלום! רואים שאתה מפחד מעזי, זה ברור, אז תפעל נגדו! לא עזרת לנו להחזיר את ג’יימס, לא עשית כלום כדי לעצור את עזי, ואתה לא נותן שום מידע שעוזר לנו. באיזה צד אתה?!” רומיאו תפס את בארון בכתפיו והטיח אותו בעץ הקרוב.

“ז-זה  ל-לא  כ-מ-ו  ש-שז-ה  נר-א-ה” גימגם בארון.

“אה כן? אז איך זה אמור להראות?” שאל רומיאו בכעס.

“אני רק… אני רק…” מלמל בארון בחוסר אונים.

“רק מה?” רומאו התעצבן.

“נו טוב, אני אספר לך הכל” השיב בארון בכניעה.

* * *

ג’סי המתינה 20 דקות באוהל עד שראתה צללית מתקרבת. הצללית התגלתה כג’יימס.

“מצאת את הדגל?” שאלה בציפייה.

“לא, אני ראיתי את הדגל ואז מישהו תפס אותו וברח.” ענה. 

“ראית מי לקח אותו?”.

“לא”.

* * *

מאי, אלכס וגילי המשיכו בחיפושים אחר חלקי הפאזל שנותרו. 

עברה חצי שעה, שעה וגם שעתיים, שום דבר לא הבהב במפה ולא התגלה שום סימן לחלק נוסף.

“אוף אנחנו לא מתקדמים לשום מקום” אמרה גילי ביאוש “לפני כן מצאנו את החלקים ממש מהר ועכשיו לא נראה שיש לנו רמז קטן”.

“המשחק נהיה יותר ויותר קשה” אמרה מאי.

נראה היה שהמצב לא יכול להיות יותר גרוע.

“הנה!” צעקה גילי.

“החלק היה כל הזמן מתחת לאף שלנו, או יותר נכון מתחת לעץ”.

“איך לא עלינו על זה עד עכשיו?!” שאלה אלכס.

“אני מאוכזבת מעצמי שלא ראיתי את זה עד עכשיו, שעתיים היינו פה ולא מצאנו כלום!” אמרה מאי ופרסה את המפה.

לאחר עשר דקות הן מצאו עוד שני חלקים.

* * *

ג’סי ראתה עוד צללית שהתגלתה כרומיאו.

“אתה כן מצאת את הדגל?” שאלה ג’סי בלי יותר מדי ציפיות.

“כן, למה, ג’יימס לא מצא את הדגל?” שאל.

“אני ראיתי את הדגל, אבל מישהו לקח אותו!” אמר ג’יימס בכעס.

בעוד הם מדברים, התעופפה נולי לעברם כשהיא נושאת דגל אדום ותמונה קטנה.

“שלום, הדגל הזה נלקח בזדון ולכן הופעל פרוטוקול מיוחד שמחייב אותי להחזיר לכם אותו. אגב, בהצלחה בפתרון החידה! העפתי מבט והיא לא כל כך קלה…”

נולי סיימה להגיד את דבריה והתעופפה בחזרה לעצים.

“זה היה מוזר” אמרה ג’סי.

“בסופו של דבר זה פעל לטובתנו וזו הפעם הראשונה שמשהו פועל לטובתנו במשחק הזה” אמר רומיאו.

החבורה המצומצמת החלה להתקדם ביער לכיוון שבו חשבו למצוא את חבריהם. הם חשבו שיהיה יותר סיכוי לפתור את המשימות ביחד. אחרי שעה וחצי של הליכה במעגלים ג’סי נזכרה שהם פשוט יכולים לזרוק את כדור הכדורסל של רומיאו, וכך הם עשו, כשלפתע הם ראו דמות שרועה על הקרקע לידם.

* * *

מאי, אלכס וגילי חיפשו אחר חלק נוסף של הפאזל כשלפתע ראו כדור כדורסל בוהק נזרק באוויר. זה היה הכדור של רומיאו. הן הלכו בעקבות  הכדור שהוביל  אותם לחלק הלפני אחרון של הפאזל. 

“יש!” צעקה מאי “עוד חלק אחד ונסיים את הפאזל”.

“לא כל כך מהר” אמרה אלכס “בואו ניקח אותו”.

“ידעתי שזה לא יהיה פשוט!” אמרה גילי “החלק דבוק לרצפה”.

“אז מה עושים עכשיו” אמרה בכעס מאי.

“רגע, יש לנו את את החפירה, בעזרתו נחפור את החלק הזה מהאדמה” הציעה אלכס.

“שווה לנסות! מה כבר יכול לקרות…”

מאי נעצה את את החפירה בכל כוחה והצליחה לשלוף את חלק הפאזל יחד עם כמה רגבי בוץ. כשהן חזרו לחבורה הן ראו את כולם עומדים ליד דמות ששכבה על הקרקע.

פרק 23. שני שיקויים

ג’סי הייתה הראשונה שאזרה אומץ והתקרבה אליו בחשש. היא בקושי רב זיהתה שזה היה נילס מרקונביץ’. אפו דימם, עינו הימנית הייתה נפוחה ומעל גבתו השמאלית היה חתך עמוק.

כולם התאספו סביבו ורומיאו החל לחבוש את פצעיו.

“כנראה שנילס הריח את הפרחים והתעלף!” אמר ג’יימס “כנראה שתוך כדי הנפילה שלו הוא נחבל ונפצע. צריך לתת לו את השיקוי! הוא היה נחמד אלינו, אנחנו לא יכולים להשאיר אותו כאן מעולף!”

“יש לנו רק שני שיקויים! מה יקרה אם מישהו מאיתנו יתעלף? אותו כן נשאיר מעולף?!” שאלה גילי בכעס.

כולם המשיכו להתווכח עד שרומיאו השתיק אותם.

“אם אתם הייתם עכשיו פצועים ומעולפים, לא הייתם רוצים שיריבו אם לתת לכם שיקוי!”

“נכון” אמרה מאי בקול חלש.

“אתה צודק” ענתה גילי בקול נבוך.

רומיאו לקח את אחד השיקויים והשקה בו את נילס.

לאחר כמה דקות, נילס פקח את עיניו.

“א-או-אה” פיהק נילס.

“מה קרה פה?” שאל.

“התעלפת” ענתה לו מאי.

“איך בדיוק?” שאל בתמיהה.

“כנראה שהרחת את הפרחים הכחולים. קוראים להם פרחי היפנוס והם מכניסים אותך לתרדמת” ענתה גילי.

“אה ודרך אגב, קח אטם אף, יש לנו אחד נוסף” הוסיפה.

“תודה” אמר נילס והתרחק מהם במהירות.

“מה הקטע עם העזי הזה?!” אמר לעצמו נילס בקול רם אחרי שהתרחק מהחבורה והבחין שהוא לבד. “איך לעזאזל הוא שתל את הפרחים ההזויים האלה ביער?! זה כאילו מנסים להרוג אותנו כאן!” אמר נילס.

ונזכר במה שאירע לפני שהתעלף: הוא תכנן לצאת מהמחנה דרך נתיב סודי ביער אבל הוא נחבל בברך שלו כשמעד על סלע. הוא היה בטוח שהוא קרע את הרצועה בברך ואז כנגד כל הסיכוים גם פגש את עזי לקראת סוף הנתיב. 

“תראו תראו את מי אני פוגש כאן!” אמר עזי לנילס “כל הקבוצה שלך הפכה לקורניס ואתה תהיה הקורבן האחרון” הוא זרק לעברו צרור פרחים כחולים, נילס שאף אוויר בבהלה וצנח על הקרקע.

“אין דרך אחרת לסגור עניין עם המחנה המעצבן הזה מאשר לנסות את תוכנית החירום שלי למרות שאני אצטרך להתגנב לחדר של עזי ולחטט לו במגירת השיקויים” מלמל לעצמו כשנזכר באירוע.

 “אני בטוח שיש לעזי שיקוי במגירה. אבל הסיכון הוא שמערכת האבטחה תתריע והוא בעצמו יתפוס אותי וירצה להשתיק אותי.”

“טוב, נו. אני הולך על זה!”

* * *

“מה אפשר להבין מהתמונה הזאת?” שאלה אלכס בבלבול אחרי שג’יימס, רומיאו וג’סי הסבירו לה על משחק הדגלים. “יש פה ילד, איש גדול יותר ממנו בבגדים ירוקים, ותמרור עם משפחה. איך זה מתקשר לאחד מאיתנו?”

“אין לי מושג, אבל זאת לא התמונה שלי. את שלי כבר מצאנו” אמר ג’יימס.

“אני חושבת שהבנתי” אמרה גילי. “רק תנו לי עוד קצת זמן…”

לאחר חמש עשרה דקות שכללו הרבה חיפושים בטלפון של גילי, גילי רצה אל התמונה, לחצה עליה והתכוונה ללחוץ על ההולוגרמה של אלכס, אבל רומיאו עצר אותה.

“איך את יודעת שהתמונה היא של אלכס?”

“אז ככה. אני ידעתי שהתמונה הזאת היא מתוך סדרת טלוויזיה ישראלית שנקראת: “ילדי בית העץ”. עכשיו אני חיפשתי את הפרק שמתוכו לקחו את התמונה, ולפרק קוראים “שתי אמהות”. אני יודעת שלאלכס יש שתי אמהות, אז זאת הבחירה הנכונה” הסבירה גילי.

רומיאו לחץ על התמונה, כל ההולוגרמות הופיעו, הוא בחר את ההולוגרמה של אלכס ונולי הפעם לא התעופפה אליהם, והם שיערו שזה בגלל שיש להם עוד דגל בלי תמונה.

“בואו נתפצל” אמרה מאי. “אנחנו יכולים למצוא את התמונה יותר מהר ככה. אני אלך עם ג’יימס וג’סי ואלכס, תלכי עם גילי ורומיאו”.

“יאללה, מתפצלים” אמרה ג’סי.

והקבוצה המפוצלת הלכה לדרכה.

פרק 24.  אינדרה, אינדרה, אינדרה

“מצאתם משהו? אפילו רמז קטן?” שאלה אלכס.

“לא!” אמרו בייאוש רומיאו וגילי.

לפתע, הבחינה גילי בשלט מרוחק שכתוב עליו: “רק השבוע, כרטיסים ל’טיסה בחלומות’ בחצי המחיר!”

“תסתכלו על השלט הזה, שם!” הצביעה גילי על השלט המרוחק “אתם חושבים שזה קשור?” שאלה.

“לא, לא חושב. מה זה קשור בכלל…” אמר רומיאו והסתובב חזרה.

“ומה זה העכביש הענק הזה!?” צעקה אלכס בפאניקה כשראתה עכביש מפלצתי מאחורי גבם של רומיאו וגילי. רומיאו הסתובב והשתתק. מולם עמד עכביש אקרומנטולה ענק בגובה שני מטרים וזוג העינים הגדולות שלו התבוננו בהם.

בדיוק את אותו עכביש ראו גם ג’יימס, מאי וג’סי והם עקבו אחריו בשקט. העכביש הוביל אותם בין שיחים ועצים עד שהגיעו למנהרה צרה. הוא נכנס אליה, ונעלם. מאי, ג’סי וג’יימס ישבו שם 10 דקות וחיכו שהעכביש יצא מהמנהרה, אך מרגע שהוא נכנס אליה הם לא ראו אותו שוב.

“טוב אני לא הולכת לחכות עוד אפילו 2 דקות בשביל העכביש הזה, למישהו יש רעיון איך ניכנס לשם? כי אני לא חושבת שאנחנו יכולים לעבור דרך תוך החור הקטן הזה” אמרה ג’סי.

“אולי בתור התחלה נזרוק לשם אבן ונראה מה יקרה” הציעה מאי.

“נשמע לי רעיון טוב” ענה ג’יימס והשליך אבן אל פתח המנהרה, אבל כלום לא קרה.

“זה לא עובד, כנראה שזו בכלל לא הדרך הנכונה. בואו נלך מכאן” אמרה מאי בעצב.

לפתע נשמע רעש מתוך המנהרה ומאה עכבישי אקרמנטולה קטנטנים נהרו החוצה.

“אני לא מאמין! זוהי מושבת אקרומנטולות, שהיא, בגדול, החומר שממנו עשויים הסיוטים” אמר ג’יימס.

“מה נעשה?” אמרה מאי.

“אולי נשפוך עליהם מים?” הציעה ג’סי.

“עשינו את זה כבר” אמרה מאי באכזבה.

“אש?” שאלה ג’סי.

“גם את זה עשינו” השיבה מאי.

“אולי ננסה לגעת בהם?” הציע ג’יימס מרוב יאוש.

“בסדר, אבל לפני שניגע בכולם ניגע באחד” הציעה ג’סי בהיסוס.

ג’יימס נגע בזהירות  באחד היצורים והוא נעלם.

“קדימה, בואו ניגע בכולם!” הכריז ג’יימס בקול רם וגאה.

החבורה החלה לגעת במהירות בכל העכבישים וכולם נעלמו, חוץ מאחד.

כאשר הם נגעו בו הוא גדל בס”מ, הם נגעו בו שוב ושוב. בכל פעם שנגעו בו גובהו הוכפל. (כלומר 1, 2, 4, 8…) כשהוא הגיע לגובה מטר ורבע בערך הם הפסיקו לגעת בו כי הם בינו שזה לא מועיל. 

“אני יכול לעזור לכם!” לחש העכביש מאחד השיחים.

“גם אתה מדבר?!” נבהלה מאי.

“מאי זה לא משנה עכשיו! בכל מקרה איך תעזור לנו?” התעניין  ג’יימס.

“אז ככה: כמו שראיתם אני לא שונה משאר היצורים, גם אני קסום. ואני יכול להגדיל את המנהרה כך שהיא תתאים לגודל שלכם.”

“מעולה! תוכל לעשות זאת בבקשה?” שמחה ג’סי.

“רגע, רגע, רגע…” אמר היצור בקול מרושע ותחמני. 

“אני מוכן לעשות זאת,  אבל אתם תחזירו לי תמורה קטנה.” אמר היצור בקולו המוזר והמרושע.

“ומה היא התמורה הזאת?” שאלה מאי במבט חשדני.

 “ובכן,אם תרצו שאעזור לכם, תתצטרכו לתת לי את שמיעתכם ליממה. ” אמר העכביש ומבט מרושע בעיניו.

“מה?! מה פתאום!” צעק ג’יימס בבהלה.

“בשביל מה אתה צריך את זה בכלל?” הוסיפה ג’סי ולא ציפתה למה שיבוא.

“בשביל בן דודי, אומין. הוא נולד חירש. והייתי רוצה שהוא ישמע את קולי לפחות ליום אחד. אגב, תנו לי להציג את עצמי, אני הוא גליטיאורוס, עכביש מזן נדיר במיוחד! בכל מקרה, מי הולך לוותר על חוש השמיעה שלו? אולי אתה, ג’יימס?” צחקק העכביש ברשע.

“שמות מוזרים…” מלמלה מאי.

“תקשיב, גליתורוס או משהו כזה.” אמר ג’יימס.

“גליטיאורוס, בבקשה.” ביקש העכביש מג’יימס ללא היסוס.

“אנחנו ממש חייבים לעבור במנהרה. יש מצב שתגדיל אותה בלי לקחת חושים בדרך?” ביקש ג’יימס בתקווה שיתרכך ליבו של העכביש.

“הממ, בואו נתפשר על משהו אחר, אולי תעשו לי סיור פה?” ביקש גליטיאורוס בסקרנות.

“אין בעיה, רק אפשר שזה יקרה מחר? אנחנו ממש צריכים להמשיך כעת” סיכמה מאי כאילו קראה את מחשבותיהם של כולם.

“טוב… בסדר.” אמר גליטיאורוס.

גליטיאורוס תלש ארבעה ענפים מאחד העצים והניח אותם במבנה ריבועי. בתוך הריבוע הזה הוא שם כמה עלים גדולים. הוא עשה תנועות מוזרות עם הידיים, והחל לומר:

“קומו אונה בבה, ארבטו פורדוסו בל המיר. חלווין יו קומו אלי. אינדרה, אינדרה, אינדרה.”

משב רוח ורוד החל להתעופף מן הריבוע אל תוך המנהרה והגדיל אותה.

“וואו! תודה רבה!” הודתה מאי לעכביש והתחילה ללכת לכיוון המערה עם כולם.

“שמחתי לעזור אבל אל תשכחו שאתם חייבים לי סיור!” קרא לעברם בזמן שנכנסו למנהרה.

“איזה חושך כאן! ממש מפחיד!” נבהלה מאי והתקדמה בהיסוס ובצעדים איטיים. ברגע שהוציאה את הפנס מהתיק שלה על מנת להאיר את המנהרה, ראתה את הדגל האדום נעוץ באחד הַכּוּכִים בקיר. מתחתיו הייתה מונחת התמונה כשנגעה בה היא שיגרה אותה ואת חבריה למרכז היער.

“מאי, ג’סי!” צעקו אלכס וגילי.

“רומיאו!” צעק ג’יימס “איך הגעתם לכאן?”

“הלכנו אחרי עכביש ענק עד למערה שלו ושם -“

“פגשתם עכבישים קטנטנים?”

“כן!” ענתה ג’סי “מצאתם את התמונה?”

“התמונה אצלנו, הכל בסדר” אמר ג’יימס.

“בואו ננסה לפתור את החידה ולהבין למי היא שייכת” אמרה מאי כאילו המציאה את החידה .

“אוקיי, יש כאן ציור של אישה עם קוף וחתול” אמרה אלכס בבלבול מסוים.

“מה, את לא מכירה אותה? קוראים לה פרידה קאלו! היא אחת מהציירות הידועות בעולם! אני מזהה אותה לפי הגבות שלה. היא התפרסמה בכך שציירה דיוקנאות עצמיים” אמרה מאי בהתרגשות.

“יש כאן גם עוד תמונה, יש בה עוגייה” אמר רומאו.

“אני יודעת! סבתא שלי נתנה לי קופסת עוגיות, וקוראים לה פרידה! התמונה קשורה אלי!” אמרה ג’סי.

ג’יימס לחץ על התמונה ובחר את ההולוגרמה של ג’סי.

פרק 25. המחסום המתעתע 

באותו רגע בדיוק התעופפה אליהם הציפור נולי הישר מהשמיים. 

“כל הכבוד! אתם בקצב מעולה! עכשיו, נמשיך אל החידה הבאה”.

היא שמטה דף עם חידה והתעופפה בחזרה לשמיים.

על הדף הופיע משפט בגימטריית ציורים ולצידו מקרא. 

“מה כתוב כאן?” שאלה אלכס.

“בואו נחשוב” אמרה מאי  “האות הראשונה נראית כמו חתול עתיק הפוך”

“זה אומר שהאות הראשונה היא… ה’!” אמרה והצביעה על האות ה’ במקרא.

“אוקיי, אחרי זה יש ציור של גלידה. מה שאומר, שהאות הבאה במשפט היא ד'” אמרה אלכס. 

“האות הזאת נשמעת טעימה” אמר רומיאו וכולם צחקו. 

תוך 10 דקות הצליחה החבורה לפענח את כל המשפט: “הדגל ואיתו התמונה נמצאים בעמק העץ הבודד”. 

“בואו נראה איפה נמצא עמק העץ הבודד?” שאל רומיאו בסקרנות ושלף את המפה מהתיק.

כל החבורה הצטופפה סביב המפה והסתכלה בריכוז בניסיון למצוא את המקום. על המפה נראו נקודות קטנות רבות אבל רק סימון אחד של עץ החל להבהב. 

“זהו זה! זה המקום!”  קרא רומיאו בהחלטיות “בואו! מהר! אני אנווט”.

הם החלו לרוץ בשיא המהירות. כשהגיעו לעמק שבמרכזו עץ אחד הבינו שזה המקום. היה זה עץ ברוש ענק שגזעו היה חלול כולו. מולו ניצב מחסום בגובה 5 מטרים ומעבר לו היה מונח דגל אדום נוסף. הם שיערו שמתחתיו יוכלו למצוא גם את התמונה. הבעיה הייתה שאף אחד מהם לא היה מספיק גבוה בשביל לעבור את המחסום.

“למישהו יש רעיון איך עוברים?” שאלה ג’סי.

“אולי… לא משנה” נאנחה אלכס.

“אולי מה?” שאלה גילי.

“רציתי להציע רעיון… אבל, הרעיון הזה גרוע, הוא לא יעבוד” אמרה אלכס.

“יכול להיות שזה יעבוד, לא? עדיף לנסות ולא להצליח מאשר לא לנסות, כי כרגע אין לנו עוד רעיונות” ניסתה גילי לשכנע את אלכס.

“טוב, חשבתי שנעשה משהו כמו ‘סולם גנבים’ – כל אחד יעלה על הכתפיים של השני וכך נוכל לעבור את המחסום”.

“זה רעיון מצוין!” סיכם  ג’יימס “אבל במחשבה שנייה, איך נעלה את האחרון?”

“אני יודעת! נזרוק חבל לצד השני כך שאפשר יהיה להחליק עליו למטה. אחרי שכולם יעברו (חוץ מהאחרון) נמשוך אותו עם החבל!” הציעה ג’סי.

וכך הם עשו. רומיאו עמד על הקרקע צמוד למחסום, על כתפיו עמד ג’יימס, עליו מאי אחר כך אלכס ואז גילי. כולם נשענו על המחסום כדי לא להפעיל את כל משקלם על רומיאו. גילי ירדה בעזרת החבל, אחר כך אלכס טיפסה חצי מטר וגלשה מטה, ואז גם מאי וגם ג’יימס. רומיאו החזיק חזק בחבל ומהצד השני כולם עמדו בטור ומשכו בחבל. הם הצליחו לעבור את המחסום בשיתוף פעולה מושלם והגיעו אל הדגל. 

“דגל מספר 4 בידינו!” צעק רומיאו בהתרגשות.

כמו שהם שיערו, ברגע ששלפו את הדגל, מצאו את התמונה מתחתיו. הם הצטופפו סביבה כדי לפתור את החידה: 

חודש עברי

*קפד ראשו*

בית גידול לתרנגולות

השעה כבר הייתה מאוחרת, השמיים נצבעו בצבע ורוד-כתום של שקיעת השמש ורוח נעימה נשבה בין העצים. כל חבורת סחל”ב הסכימה להמשיך את המשחק רק מחר מפני שכולם היו מותשים מהיום הקשה שעבר עליהם. 

“אני חושב שכדאי לארגן לנו את המחנה לשינת לילה. עוד מעט יהיה חושך מוחלט וזה יהיה הרבה יותר קשה” הציע ג’יימס.

“אתה צודק, בואו נתחיל להקים את האוהל שלנו, אני מניחה שזה יעזור לנו במשהו…” אמרה ג’סי.

“אני ממש רעב!” הוסיף רומיאו “כדאי גם שנכין משהו לאכול”.

“ג’סי ורומיאו צודקים, בואו נתארגן” אמר ג’יימס.

החבורה עבדה במשך כ-20 דקות עד שלבסוף הצליחו לבנות את האוהל המושלם!

מאי קטפה עגבניות משיח שגדל ליד האוהל והוציאה מהתיק חבילת פסטה לא מבושלת, היא הניחה הכול על מחבת שחורה גדולה וחיכתה שזה יתבשל. בזוית העין ראתה את שיח העגבניות מתנועע ומצמיח כמה עגבניות חדשות. 

“אני בטח הוזה” מלמלה לעצמה.

כשהפסטה סיימה להתבשל, חילקה אותה לשש מנות, כולם התיישבו לאכול סביב המדורה שהדליק ג’יימס וגילי החליטה לספר להם מה שהיא ראתה לפני כמה ימים. 

“באחד הלילות ראיתי את העיניים בתמונה על הקיר בחדר שלנו זזות! הן כאילו עקבו אחרי!” אמרה גילי.

“גילי, נראה לי שפשוט היית ממש עייפה כי אין שום סיכוי שהעיניים שבתמונה יזוזו… בכל זאת אנחנו לא בסרט אימה או משהו כזה” השיב רומיאו. 

“בסדר, אולי הייתי קצת עייפה אבל עדיין אני לא הוזה כשאני עייפה! וחוץ מזה, ציפורים מדברות ומפלצות זה כן הגיוני?”.

“אנחנו כבר יודעים כמה ימים שמשהו במחנה הזה מוזר, אז אני לא אופתע אם מה שגילי ראתה באמת קרה” אמר ג’יימס. “כרגע אנחנו כאן ואנחנו לא ממש יכולים לבדוק את התמונה. נעשה את זה כשנחזור לחדרים” הציעה אלכס. “אני מציעה שנתמקד יותר במשימות ונראה אם משהו נוסף וחשוד יצוץ. בינתיים, אנחנו צריכים להיזהר מכל דבר שאנחנו אומרים או עושים”. 

“צודקת לגמרי! אני בכלל ממש מפחדת ממה שהולך לקרות בלילה תחשבו חיות יכולות לתקוף אותנו ומי יודע איזה הפתעות עזי מתכנן לנו… שום דבר טוב לא יצא מהמשחק הזה” אמרה מאי בקול מפוחד מאוד והחליטה לא לשתף את חבריה בינתיים בשיח המצמיח עגבניות.

“כדאי שנארגן שמירה. כל אחד ישמור במשך שעה וחצי וכך כולם יוכלו לישון בשקט. השומר יעיר אותנו אם הוא יראה משהו מוזר או שינסו לתקוף אותנו. מי מתנדב לשמור ראשון?” שאל רומיאו.

“אני אשמור ראשון! אני לא כל כך עייף ואני אעיר את הבא אחרי” התנדב ג’יימס

“טוב אז אני הולכת לישון, אני כבר עייפה” אמרה אלכס תוך כדי פיהוק.

“גם אני עייפה, אני הולכת לישון” אמרה גילי.

“גם אני” אמרה ג’סי.

“ואני” אמרה מאי.

“לילה טוב” אמר רומיאו.

ג’יימס קם, לקח את האולר, כיוון את השעון המעורר שעה וחצי קדימה ונעמד ליד האוהל. שקט מוחלט שרר ביער. 

חלפה שעה וג’יימס עדיין עמד דרוך. הוא הרים את העיניים למעלה, כוכבים מנצנצים נראו בשמים והוא זיהה את קבוצות הכוכבים הידועה ביותר ‘הדובה הגדולה’. הוא חשב על כל ההרפתקאות שעברו עליהם בימים האחרונים… ציפורים מדברות, פרחים מרדימים, חדרים משתגרים… לפתע נשמע קול חזק.

“בלעעעעככככ!” 

ג’יימס ראה צללית גדולה מתקרבת והעיר מיד את כולם בצעקה.

“קומו!” צעק בכל כוחו.

“מה קרה?” שאלה ג’סי בקול ישנוני.

“אני חושב שכדאי שנצא מהאוהל כדי לבדוק…” אמר רומיאו בקול מעט מפוחד.

“רגע, קחו את זה” אמרה ג’סי ושלפה מהתיק חרב סייף אחת, מקל עבה ומחבת עם קצת שאריות פסטה עליה. 

“למה לעזאזל יש לך חרב סייף , מקל ומחבת בתיק?” רומיאו שאל בלחש וגיחך. 

“כי מישהו צריך לאחסן את הדברים שלנו!” לחשה ג’סי בכעס. 

חמשת הילדים מיהרו לצאת מהאוהל ראו מולם יצור ענק בצבע כתום שכל גופו מנוקד. 

“בלעעעעעעכככ!” נשמע שוב הקול החזק של היצור.

כולם עמדו המומים כשלפתע החלו לצאת מהגוף המפלצתי ברחשים ענקיים.

ג’יימס שלף את חרב הסיף שלו, ג’סי הרימה את המחבת ורומיאו היה מוכן עם המקל  והם התחילו להסתער.

“הא!” אמר ג’יימס כשהיכה ברחש אחד.

“מה אנחנו עושים?” שאלה ג’סי בצרחה.

“תמשיכו להסתער!” קראה גילי ויצאה מהאוהל.

“אני יודעת מה לעשות! תסיחו את דעתם!” קראה גילי ופתחה בריצה לכיוון האגם כשבידיה אחזה דלי.

“מה את עושה?!” שאלה אלכס ורצה אחריה.

“קראתי על המפלצת הזאת בספר! קוראים לה רוגית! והיא רגישה למים!” צרחה גילי.

“אני מקווה שהם יצליחו להילחם עד שנחזור!” אמרה אלכס.

“גם אני!” אמרה גילי, מילאה את הדלי במי האגם ושתי הבנות פתחו בריצה חזרה.

כשהגיעו לחבורה, שפכה גילי על המפלצת את כל המים שהיו בדלי.

“בלעעעעעכככ!” אחרון יצא מפיה של המפלצת, היא הפכה לשלולית בוץ ענקית ויחד איתה נעלמו כל הברחשים.

ג’יימס נשאר שכוב על האדמה.

“מה קרה לג’יימס?” שאלו גילי ואלכס בדאגה.

“אני חושבת שהוא התעלף” אמרה מאי בדאגה וניגשה אליו.

“ג’יימס? אתה שומע?” שאלה גילי וטפחה על פניו.

רומיאו ניער את ג’יימס כשלפתע נפקחו עיניו.

“מה קורה כאן?” שאל. 

“התעלפת, כנראה שנפגעת מהברחשים” השיב רומיאו והושיט לו כוס מים.

“…ועכשיו אני חושבת שזה זמן מצוין לחזור לישון” אמרה אלכס. “יש לנו יום קשה ועמוס מחר”.

כולם הנהנו בהסכמה ונכנסו לאוהל ורומיאו נעמד לשמור בחוץ במקום ג’יימס, כי כולם הסכימו שכדאי שינוח.

הבוקר עלה על היער האפל ובשמים מעל היער התעופפו שוב הציפורים הסימפטליות.

מאי התעוררה ראשונה, שכבה בשקט בשק השינה והסתכלה לצדדים. היא ראתה צל שחור חומק ונעלם מאחורי העצים. היא עצמה את העיניים בבהלה ופקחה שוב. הרגעים המפחידים האלה הזכירו לה כמה היא רחוקה מהבית, ואז התעשתה, אין זמן לבזבז, משימות חיפוש חדשות מחכות לנו חשבה והעירה את כל חבריה שעדיין ישנו.

“בוקר טוב ישנונים” הכריזה. 

“תני לישון… אני עדיין בטראומה מאתמול בלילה” מלמל ג’יימס חצי ישן. 

“קומו כבר! יש לנו עוד משימות לעשות היום, אתם רוצים לסיים אחרונים?” אמרה מאי בקול תקיף יותר.

“מאי צודקת. בואו נזיז את הרגליים שלנו ונתחיל להתארגן, אנחנו עדיין באמצע משימה” אמרה גם ג’סי.

“טוב!” אמר רומיאו תוך כדי שהוא מתרומם מהמיטה באיטיות. אחריו קמו גם אלכס וגילי שחיכתה מחוץ לאוהל כי היא שמרה אחרונה.

 “ג’יימס, קדימה, הגיע הזמן להתעורר!” אלכס צעקה לג’יימס באוזן. “בסדר, בסדר! הנה אני קם” אמר ג’יימס.

פרק 26. תמונה אחת שווה עשרים חלקים

“מישהו זוכר את החידה?” שאלה ג’סי.

“בואו נקרא לנולי, היא בטח זוכרת” אמרה מאי.

“נולי!” צעקו כולם.

נולי התעופפה אל עבר האוהל של החבורה.

“בוקר טוב, אני מקווה שישנתם כי יום מלא משימות מחכה לכם! 

הנה החידה:

חודש עברי

*קפד ראשו*

בית גידול של תרנגולות

“אני מכירה את סוג החידות האלה! קוראים להן חידות קפד ראשו! בוחרים מושג או מילה ואז מורידים את האות הראשונה שלה והתוצאה אמורה להיות מושג/מילה חדשה” הסבירה גילי.

“בית גידול של תרנגולות… אולי לול?”  הציעה מאי.

“מצאתי! אם מוסיפים אלף יוצא אלול שזה חודש עברי! אז אלול פחות האלף שווה לול!” אמר רומיאו.

“אני חושבת שהתמונה שייכת לי, נולדתי בכ”ט באלול.” אמרה גילי.

“זה הניחוש הכי טוב שיש לנו, אני חושבת שזה סיכון כדאי. כולם מסכימים איתי?”  סיכמה מאי בביטחון.

“את צודקת” ענו אלכס וגילי במהרה.

“כן” ענו השאר והנהנו.

מאי לקחה את התמונה, לחצה עליה, וההולוגרמות של כל חברי הקבוצה הופיעו. היא לחצה על התמונה של גילי, לאחר כמה שניות גורליות ההולוגרמות נעלמו ונולי התעופפה לעברם.

“כל הכבוד! אתם מעולים, אני יכולה להגיד לכם שקבוצות אחרות מתקשות הרבה יותר. החידה למציאת הדגל החמישי היא:

מה עובר בין ערים ובין כפרים

אבל לעולם לא זז?

“אולי קו?” הציע רומיאו “אם הכוונה לערים וכפרים על מפה”.

“יותר נכון דרך. בין ערים וכפרים עוברות דרכים” אמר ג’יימס.

אף אחד לא הבין באיזו דרך מדובר וכשהסתכלו במפה, שום דבר לא הבהב. הם כבר התחילו להתייאש… כשלפתע צעקה מאי:

“לא דרך אלא כביש! הוא עובר בין ערים ובין כפרים אבל הוא בעצמו לא זז!”

“נכון! בשולי היער עובר כביש, אז הדגל והתמונה נמצאים כנראה שם” אמר רומיאו ופרש את המפה על ברכיו. הכביש כולו הבהב בצהוב זוהר ורומיאו הבין שהם צודקים.

“אבל הכביש ארוך, איך נדע באיזה חלק שלו נמצא הדגל?” שאלה גילי.

“נחלק לזוגות וכל זוג יסרוק חלק אחר בכביש” הציע ג’יימס.

“רעיון טוב, הזוגות יהיו: גילי ואלכס, ג’סי ומאי ואני וג’יימס. כולם מסכימים?” שאל רומיאו.

“אנחנו מבזבזים זמן, קדימה לכביש שבשולי היער!” צעקה גילי.

הם החלו לרוץ לכיוון הכביש כשלפתע השתררה חשיכה. צל כבד וגדול של מפלצת ענקית הוטל עליהם. 

“סקויארק!” נשמע מאחורי העץ הקרוב, מפלצת שנראתה כשיח עגבניות בגובה ארבעה מטר עם עיניי עגבנייה אדומות, רגליים וידיים דמויי ענפים הציצה מאחורי עץ. ג’יימס העיף מבט חטוף במדריך ליצורים ומפלצות שגילה לו שהם עומדים מול טומטו ענקי או בשמו הלטיני נולאם קונסקטטור. במדריך נכתב שהטומטו גדלה ככל שהיא נוגעת במים. ושהיא פוחדת מאש.

“היא פוחדת מאש! ותרחיקו אותה ממים!” צעק ג’יימס לאחרים.

ג’סי הוציאה מהתיק קופסת גפרורים שחשבה שיביאו תועלת כלשהי (וצדקה בהחלט) היא הדליקה את הגפרור הראשון אבל משב רוח כיבה אותו. היא הדליקה עוד גפרור וקירבה אותו למקל שמצאה על הרצפה, כשהייתה בטוחה שהמקל דולק היא כיבתה את הגפרור והחלה להתקרב אל עבר המפלצת כאשר המקל מונף בגאון מעל ראשה.

המפלצת נסוגה וירקה על ג’סי כמה עגבניות, שהחטיאו. ג’סי רצה כדי להתקרב אל המפלצת אבל המפלצת בדיוק ירקה בעוצמה רבה עגבנייה גדולה על ג’סי. בשארית כוחותיה ג’סי הצליחה לזרוק על המפלצת את המקל הבוער ופגעה פגיעה ישירה במפלצת. המפלצת נשרפה לגמרי ופלטה עשר עגבניות.

“טוב, אני מניחה שאלו יהיו חלק מארוחת הערב.” אמרה ג’סי וכולם צחקו.

“היי, מה זה שם?” שאלה אלכס והתחילה לרוץ לכיוון פיסת בד אדומה.

אלכס לקחה את הדגל ומצאה גם את התמונה ליד.

“טוב, אז היו לנו את התמונות של אלכס, ג’יימס, ג’סי וגילי. נשארו רק של רומיאו ואת שלי” אמרה מאי.

“זאת תמונה או ספר?” שאלה אלכס. “זה נראה ממש כמו ספר מציאותי”

“אני מזהה את הספר הזה! קוראים לו “מגדל הזהב” והוא הספר החמישי והאחרון בסדרה “מגיסטריום”. אני ממש אוהב אותו!” צעק רומיאו בהתרגשות. 

“אבל איך זה עוזר לנו?” שאלה גילי.

“אני גרה במגדלי יוקרה. אולי זה קשור אלי?” שאלה מאי.

ג’יימס כבר לחץ על התמונה וההולוגרמה של מאי.

כל ההולוגרמות האחרות נעלמו ונולי התעופפה אליהם.

“אתם מתקדמים מצוין! הנה החידה הבאה:” אמרה נולי.

איפה יש ים בלי דגים,

עיר בלי בתים,

ויער בלי עצים?

“בהצלחה!” אמרה ונעלמה. 

היער החל להחשיך והחבורה החליטה לעצור את המשחק ולהכין ארוחת ערב. רומיאו וג’יימס קוששו זרדים, הניחו אותם על האדמה והדליקו מדורה קטנה. גילי ואלכס הקיפו אותה באבנים וג’סי הוציאה מהתיק את קופסת העוגיות שסבתא שלה נתנה לה. “רגע!” צעק ג׳יימס שנייה לפני שאלכס נתנה ביס ענק בעוגייה.

“ג’סי, אמרת שסבתא שלך רמזה שהעוגיות האלה נותנות כוח. אולי היא באמת התכוונה לזה? אלכס, תני ביס קטן בקצה של העוגייה” הורה ג’יימס לאלכס. 

“טוב! תירגע! אין סיכוי שמה שאתה אומר נכון” אמרה אלכס בזלזול ונגסה בקצה העוגייה. רגע אחרי הנגיסה גבהה אלכס לגובה של 3 מטרים בערך. 

“וואו זה כמו באליס בארץ הפלאות” אמר רומיאו בטון מופתע. 

“דיי! מה קורה כאן?! אני רוצה לחזור לגובה הרגיל שלי!” אמרה אלכס בעצבנות. “אמרתי לכם” ג’יימס אמר בפרצוף זחוח. 

“ג׳יימס, זה לא הזמן לזה עכשיו” אמרה ג׳סי וזרקה אל אלכס בקבוק מים. “תשתי, תירגעי ואנחנו בינתיים נפתור את זה” אמרה תוך כדי שהיא לוחשת למאי באוזן “מה אנחנו הולכים לעשות?!” אלכס לגמה מבקבוק המים וחזרה אט אט לגובה המקורי שלה.

 “מה קרה כאן עכשיו?” אמרה ג’סי בשוק מוחלט. 

“אני אסכם לך את זה בקצרה – סבתא שלך נתנה לך עוגיות שאיכשהו גורמות לכל מי שנותן בהן ביס לגדול פי שתיים מהגודל המקורי שלו ואחרי שהוא שותה מים הוא חוזר לגובה הרגיל שלו. הגיוני בסך הכל” אמר ג׳יימס.

“וואו, לא ידעתי שהעוגיות יכולות לעשות את זה” אמרה ג’סי בהפתעה.

“זה יכול לשמש אותנו בהמשך” אמר ג’יימס “נוכל לאכול מהעוגייה ולהגיע למקומות גבוהים במיוחד” אמר רומיאו. 

“אולי נקים סוף סוף את האוהל?” שאלה מאי.

“כן, אחרי שעוד מפלצת תקפוץ עלינו. היי, מפלצת! בואי לפה!” אמר רומיאו בציניות מובהקת.

“רומיאו, די! זה לא מצחיק!” אמרה אלכס בניסיון נואש לא לחייך.

“חשבתי שאנחנו מנסים לבנות פה אוהל.” אמרה ג’סי בגלגול עיניים.

“כן, בואו נתחיל!” אמר ג’יימס.

אחרי זמן קצר הם הקימו את האוהל, אכלו ארוחת ערב, סידרו רשימת תורני שמירה והלכו לישון.

הלילה עבר ללא הפתעות ובוקר חדש עלה ביער. אלכס התעוררה ראשונה בשעה 7:30 ונאלצה לשמש כשעון מעורר לשאר החבורה שלא הסכימה להתעורר.

“קדימה! כולם לקום!” 

“ט-ו-ב,  ט-ו-ב  א-נ-י  ק-מ-ה…” אמרה ג’סי תוך כדי פיהוק.

“אני כבר קמתי ב-6:45 – לא הצלחתי לישון” אמרה גילי שישבה מחוץ לאוהל.

לאחר רבע שעה של ניסיונות חוזרים ונשנים להעיר את כולם, המשימה הושלמה וכל החבורה התיישבה במעגל מסביב לשאריות המדורה שהדליקו אתמול.

“טוב נשארו לנו עוד קצת משימות” אמרה גילי כשאלכס קראה לנולי.

“אתם מתקדמים מצוין! הנה החידה הבאה:” אמרה נולי.

איפה יש ים בלי דגים,

עיר בלי בתים,

ויער בלי עצים?

“בהצלחה!” אמרה ונעלמה. 

חלפו לפחות חמש דקות ולאף אחד מבני החבורה לא היה מושג מה הפתרון.

“ים בלי דגים? אולי זו בריכה?” אמרה גילי בהססנות.

“עיר בלי בתים זו אולי עיר נטושה או אולי עיר במונופול שרק נקנתה?” הציעה אלכס.

“אבל איך הכל מתחבר לפתרון אחד?” שאל רומיאו.

הם החלו לחשוב שלא ימצאו את התשובה אף פעם… עד שג’סי הבינה מה הפתרון: “ים בלי דגים יש בישראל! קוראים לו ים המלח!”

 ואז גילי אמרה בקול מיואש “אבל בישראל אין עיר בלי בתים ויער בלי עצים!”.

“אולי…. מפה!” הציע ג’יימס שכל אותו זמן נשען על עץ וחשב בשקט.

“כן, מפה! במפה יש ים בלי דגים, עיר בלי בתים ויער בלי עצים, פתרנו את החידה!”.

“אבל איך מפה תעזור לנו?” שאל רומיאו.

“אולי נבדוק במפה המיוחדת שקיבלנו. לגמרי שכחנו ממנה לגמרי!”.

ג’יימס הוציא מתיקו את המפה ופרש אותה מול כולם. 

“תסתכלו! מתקן האומגה של היער מהבהב! שם כנראה נמצא הדגל האחרון! ואולי גם נמצא את החלק האחרון של הפאזל!” אמר רומיאו בהתלהבות “בואו נלך לשם בזריזות”.

החבורה יצאה לכיוון מתקן האומגה וכל אותו זמן אף אחד מהם לא שם לב שמישהו עוקב אחריהם…

* * *

נילס שנא להתגנב.

התגנבות הזכירה לו את הימים שהוא חי ברחוב.

אבל זה היה הכרחי בשביל המשימה שלו.

* * *

כשהגיעו למתקן האומגה נוכחו לדעת שהוא ממוקם בצמרתו של עץ גבוה נוסף. 

“איך מגיעים לשם?” שאלה ג’סי.

“מטפסים על הסולם המוצמד לגזע” אמר רומיאו וגיחך.

רומיאו טיפס בזריזות על הסולם, הגיע אל המתקן ואסף את החלק של הפאזל. הוא סרק את המקום בחיפוש אחר התמונה והדגל ולבסוף מצא את התמונה מאחורי ערימת עלים. הוא הכניס את החלק של הפאזל ואת התמונה והדגל לתיק שלו על מנת שלא יפלו בדרך, החזיק בגלגלת שהייתה מורכבת על הכבל, והחליק עליו למטה ישר אל חבריו.

“איזה כיף זה היה” אמר בהתלהבות “סוף סוף עושים פה גם משהו כיפי!”.

רומיאו הוציא את התמונה והדגל מהתיק והניח אותם על הרצפה ואת החלק צירף לשאר החלקים. הוא הניח את כל החלקים על האדמה היבשה של היער וכולם יחד התחילו לחבר אותם כשהם מרוכזים במשימה. חלק התחבר לחלק והחיבור היה מדויק, כל צד התאים לצד הסמוך לו בצורה חלקה. לפתע פתאום נראתה אל מול עיניהם התמונה השלמה של הפאזל והם נותרו המומים.

פרק 27. אשלייה כחולה

מול עיניהם המשתאות הוקרן סרטון בו נראה עזי מדבר עם בארון.

“איך יכולת לפשל אפילו במשימה הקטנה הזאת! אבל זה לא משנה…, עכשיו שום דבר לא יכול לעצור אותי!” אמר עזי והרים בקבוק קטן שבתוכו היה נוזל כחול מבעבע.

בעוד עזי מדבר עם בארון, נכנסו לחדר שני ילדים, בן ובת. פניהם היו מטושטשות. הבן החזיק חפץ שנראה קצת כמו שוקר חשמלי. הוא הוציא את החפץ במהירות מאחורי גבו וחשמל את עזי. עזי קרס על הרצפה כמו נחש מתפתל. התמונה היטשטשה ולבסוף נעלמה, המקרן נעלם והפך לעננת עשן שלבסוף התפזרה ברוח.

“מה זה היה? לא נראה לי שעזי רוצה שנצפה בסרטון הזה שחושף אותו! מה אתם חושבים על זה?” שאל רומיאו.

“לא אכפת לי אם הוא התכוון לכך או לא, מזל שראינו את זה ואנחנו מודעים לתוכניות שלו” אמרה גילי.

“אני לא יודעת מה היה החומר שעזי החזיק ביד, אבל אם עזי מנוטרל זמנית אז כדאי לנצל את הזמן הזה כדי לסיים את המשחק! עדיף להתמודד איתו כשאין לנו יצורים על טבעיים על הראש” אמרה ג’סי.

“אני חושב שאני יודע מה היה החומר הזה” אמר ג’יימס בקול רועד.

“מה?” שאלה אלכס בתמיהה.

“אני לא בטוח. אבל אם יש לו את החומר שעליו אני חושב – אנחנו בצרות צרורות”.

“מה החומר הזה עושה?” שאלה גילי.

“הוא גורם לכך שמי שישתמש בו יוכל להתחזות לכל אחד” אמר ג’יימס ומרגע לרגע החוויר יותר ויותר.

“יש לחומר הזה עוד יכולת?” שאלה ג’סי בחשש לגלות עוד.

“כן, אני חושב שאם שותים קצת ממנו אפשר לזמן כמה שלדים שיצייתו לך ואפשר להשתמש בו כמה פעמים” אמר ג’יימס בחשש גדול.

“מאיפה אתה יודע? שאל רומיאו.

“בואו לא נכנס לזה עכשיו, נתרכז במשחק. אנחנו יודעים שהתמונה היא של רומיאו, אז נלחץ על ההולוגרמה שלו.” אמרה גילי. וכך הם עשו.

“אנחנו מתחילים את המשחק – ‘יצורים וצמחים קסומים’ ואנחנו צריכים להיות מרוכזים כי אני משערת שזה לא יהיה קל” אמרה אלכס.

כולם הסכימו איתה למרות ההתנגדות המובהקת של ג’יימס שהחוויר למדי.

הם ארזו את המחנה במהירות, הכניסו הכל לתיקים ויצאו לדרך לפי הסימון במפה שהורה להם להגיע לקרחת יער קטנה באזור הצפוני. אחרי הליכה קצרה, הגיעה החבורה למקום שבו היו סלעים ואדמה יבשה וסדוקה עד שאפילו עשבים שוטים לא צמחו בו, אבל במרכזו צמח פרח אדום, גדול ויפה, וכנראה הפרח הכי מסריח שאלכס הריחה בכל חייה.

“כדאי שניזהר, אנחנו לא יודעים מה הפרח הזה” הציעה ג’סי.

גילי התקדמה כמה צעדים לעברו ופתאום הפרח התחיל ללחשש.

“שלום” הפרח לחשש.

“למה כל הדברים פה מדברים?!” צעק ג’יימס.

“אם מישהו יכול לדבר אז למה לא?” צחק הפרח “ברוכים הבאים למשחק יצורים וצמחים קסומים. עוד מעט יופיעו כאן שלושה יצורים קסומים ושלושה צמחים קסומים. אתם תצטרכו להאכיל כל יצור בצמח המתאים לו. אם תצליחו, כל הכבוד! היצור יעקוב אחריכם. אבל אם תכשלו אז יקרו דברים רעים מאוד ליצור ולכם… בהצלחה…” אמר הפרח במבט מפחיד והתפוגג לאיטו…

מיד עם התפוגגותו של הפרח, הופיעו עוד 3 יצורים שנראו יותר מוזרים מהפרח, כשכל אחד מהם הוקף בגדר וליד כל יצור ניצב שלט.

“גודזילה” היה כתוב ליד יצור מפלצתי שחור בגובה של בניין שהיה דומה מעט לדינוזאור.

“קוקאטריס” היה כתוב בשלט שניצב ליד יצור שנראה כמו שילוב דרקון ותרנגול.

“קרברוס” נכתב ליד כלב עצום בעל שלושה ראשים.

“כל הדברים האלו הזויים” אמרה אלכס בתדהמה וראתה מול עיניה איך צומחים מתוך האדמה גם צמחים.

“בואו נתחיל מקרברוס” הציע ג’יימס.

ליד הכלוב של קרברוס עמד שולחן, עליו ניצבו שתי פטריות, אחת עם נקודות קטנות, ואחת עם גדולות, לידן היה פתק שנכתב עליו:

אלה פטריית מייקאנה ופטריית קוורמל. הן דומות אבל אחת רעילה והשנייה טעימה. תבחרו את הרעילה ותיתנו אותה לקרברוס, את הטעימה תאכלו בעצמכם. 

בהצלחה!

נ.ב

א. לא כדאי לכם לטעות.

ב. פטריית קוורמל היא לא בטעם של קרמל.

ג’יימס הקריא בקול את הפתק והשתתק.

“אני זוכרת שקראתי על הפטריות האלה בספר שנקרא ‘פטריות לא נעימות ופטריות טעימות'” אמרה מאי “פטריית מייקאנה היא זאת עם הנקודות הקטנות והקוורמל היא זאת עם הנקודות הגדולות, היא הרעילה”.

היא הושיטה את ידה ולקחה את שתי הפטריות. את פטריית הקוורמל נתנה לקרברוס ואז אכלה בביס חצי מפטריית המייקאנה. הקרברוס החל להשתולל והם לא הבינו מה קרה לו.

“מה קורה פה?” שאלה מאי “נתתי לו את הפטרייה הנכונה”. 

“את בטוחה?!” שאלה גילי

“הייתי בטוחה אבל עכשיו פחות. קראתי את הספר הזה לפני הרבה זמן, אולי 6 שנים…”

“מה?!”

הקרברוס שעט לעברם ומאי הרגישה רע והחלה להקיא.

 “מה נעשה?!” שאלה אלכס.

רומיאו הרים את מאי על כתפיו והחל לרוץ לכיוון החבורה שתפסה מחסה מאחורי סלע “נברח!” צעק ג’יימס.

תוך כדי ריצה הוא מעד על אבן ונפל על האדמה. מאי החליקה מידיו וניסתה לזחול לכיוון הסלע כשחשה את קרברוס תופס אותה בשיניו ורץ יחד איתה לכיוון היער.

חלפו מספר שניות וקרברוס שמט אותה על האדמה והתיישב לידה בצייתנות.

“מה קרה הרגע?” שאלה מאי את השאר שרצו אליה והצטופפו סביבה.

“חשבנו שאת עשית את משהו” אמרה ג’סי.

“איפה שמת את שאר הפטרייה?” שאלה גילי.

“אני חושבת שהיא הייתה בכיס שלי ואז כשקרברוס תפס אותי היא נפלה מהכיס והוא אכל אותה” אמרה מאי.

“איזה מזל!” נאנחה אלכס.

“אתם לא יודעים מה היה קורה אם הפטרייה לא הייתה בכיס של מאי” הוסיפה.

“זה היה מאתגר!” אמר רומיאו.

אחרי שאלכס ברחה היא חששה מהמשך המסע והיא ידעה בוודאות שהיא לא רוצה להמשיך לברוח. 

“אני חושבת שכדאי שנעצור וננוח רגע. לא שתינו כלום כבר שעות…” אמרה מאי שעדיין הרגישה בחילה קלה. היא הוציאה בקבוקי מים מהתיק וחילקה לכולם. הם התיישבו להפסקה קלה בצילו של עץ אלון גדול שעליו רשרשו ברוח. סביבם היו פזורים בלוטים שנפלו מהעץ. מאי לגמה מבקבוק המים, עצמה את עיניה וניסתה להירגע. 

“אם לא היינו צריכים להשתתף במשחק הזה, היינו יכולים ליהנות מחופשת קיץ נהדרת במחנה הזה. יש כאן כל כך הרבה אטרקציות ו-“

“אוקיי מאי, אין זמן לחלומות בהקיץ עכשיו! בואו ננסה את הקוקאטריס. הוא נראה פחות מאיים מהגודזילה” קטעה ג’סי את דבריה.

“יש כאן מכתב” אמרה אלכס וקראה בקול:

“הצמחים שלפניכם הם פרי הסאלאק ופרח הוליווד. משימתכם היא לקרוא את המידע על כל צמח ולהחליט מה לתת למי: לגודזילה ולקוקאטריס.

בהצלחה!

נ.ב. כל אחת מהמפלצות שונאת את האוכל של השני, אז אם תטעו, התוצאה לא תהיה טובה…”

בין הכלובים של המפלצות ניצב שולחן עץ עגול ועליו הונחו שני הצמחים: פרי במרקם עור של נחש, וקבוצה של פרחים כחולים קטנים.

“אוקיי, אף פעם לא שמעתי על פרי הסאלאק אבל יש מלא פרחי הוליווד ליד הבית שלי בניו יורק” אמר רומיאו ובחן את פרי הסאלאק בחשד “הפרי הזה נראה ממש מוזר. אתם בטוחים שזה פרי?”

“בואו נקרא את המידע עליו” אמרה גילי והקריאה מהמכתב:

פרי הסאלאק: פרי הנחש

ארץ מקור: אינדונזיה

ידוע שם כ’פרי הזיכרון’ 

צבע: חום אדמדם

ערכים תזונתיים: מכיל אשלגן, פקטין, ובטא-קרוטן.

כאשר הפרי בשל וטרי, טעמו מתוק מדבש, חמוץ כאננס וחומצי כמיץ לימון.

“אוקיי, אני לא חושבת שזה ממש עזר” אמרה אלכס באכזבה.

“רגע…” אמרה ג’סי “גודזילה זו דמות מסרט שראיתי פעם…”

“והוליווד היא בירת הסרטים!” השלימה גילי בהתלהבות.

“אז הקוקאטריס צריך לאכול את הפרי!” אמרה אלכס ולקחה את הפרי. “הוא דוקר” אמרה אלכס בעצבנות ונתנה את הפרי לקוקאטריס. הוא הסתכל לרגע על הפרי המוזר, ואז בלע אותו בשלמותו.

גילי נתנה את פרח ההוליווד לגודזילה, הגודזילה אכלה את הפרח בצייתנות ולפתע החלו להופיע אבעבועות חומות קטנות על גופה.

מאי החלה להתרחק אבל רומיאו צעק.

“זה בסדר! זה אמור לקרות. פעם אני נגעתי בפרח הוליווד וגם לי זה קרה, אבל זה לא מזיק, עוד רגע זה יעלם”.

ואכן, כמה שניות לאחר מכן האבעבועות החלו להיעלם בהדרגה והגודזילה נראתה מרוצה. 

אבל לקוקאטריס היו תוכניות אחרות…

פרק 28. צוות מהחלומות

לנילס ממש נמאס. נמאס לו מהמחנה המוזר הזה, מהפרחים הכחולים ומחברי הקבוצה שלו שנעלמו. אבל עזי היה הכי מאוס בעיניו. הוא היה כל כך מעצבן שנילס לא התאפק והחליט ללכת למשרד שלו. הוא זמזם לעצמו שוב את השיר האהוב עליו ‘הסכנה מגיעה למחנה החלום!’ ולפתע הבחין באמה.

“שלום לך! לאן נעלמת?” שאל אותה נילס.

“אני כאן! אתה לא רואה אותי?” השיבה אמה בחיוך מתחכם.

“ברור שאני רואה אותך! התכוונתי למה את, ליאו, רוי ואביגיל נעלמתם מהיער באמצע המשחק?”

“אמממ…. אנחנו…. אנחנו ידענו שעזי מתכוון להרדים את כל החניכים וברחנו לפני שהוא הספיק לעשות לנו משהו. בדרך, קורניסים נשכו אותנו אבל רוי זכר שכדי לחזור להיות בני אדם צריך לסחוט עלי הימרון ולשתות את הנוזל. למרבה הצער, רק אני הצלחתי לבטל את ההשפעה של הנשיכה של הקורניס לפני שכל השאר הפכו לקורניסים ואז ברחתי מהם כי הם ניסו לנשוך אותי.”

“אוקיי, הבנתי, עכשיו תלכי מכאן, יש לי משימה לעשות.”

“למה שאני לא אבוא איתך?”

“בסדר, תבואי, אבל שלא תעזי להפריע” 

נילס ואמה פתחו את דלת החדר של עזי, נכנסו פנימה במהירות ונילס חישמל את עזי בגב בעזרת שוקר חשמלי. כשראה אותו על הרצפה חש תחושת סיפוק אדירה וחשב שהוא צריך לעשות דברים כאלו לעיתים קרובות יותר.

“מאיפה אתה?” שאלה אמה את נילס ששכח לגמרי שהיא הולכת לידו (אחרי שהם יצאו מהחדר).

“זה ממש לא עניינך!” ענה ברוגז.

“אז אני מבינה שברחת מהבית” אמרה.

“מה?! איך ידעת?” שאל נילס בכעס הולך וגדל.

“אני מזהה את זה מהבעות הפנים שלך” אמרה. 

“אז מה אני חושב עכשיו?” שאל.

“שאני ממש מעצבנת ושאתה רוצה שאני אעוף לך מהעיניים”.

“את טובה…” אמר נילס כאשר הכעס הולך ונמוג.

“רוצה שנעבוד כצוות? יש לי כמה מטרות” הוסיף.

“כמו?” שאלה אמה.

“כמו להעיף את עזי מהנהלת המחנה אחת ולתמיד, כמו לעזור לג’יימס והחבורה שלו”.

“למה שנעזור להם?”

“כי הם עזרו לי, אני שקעתי בתרדמת מהפרחים הכחולים והם נתנו לי לשתות שיקוי שהוציא אותי מהתרדמת”.

“מה יצא לי מכך שנהיה צוות?” הוסיפה אמה להקשות.

“רק רגע, לפני שאנחנו הופכים לצוות, מאיפה את הגעת? ואת תצטרכי להגיד לי את האמת, כי אני לא קורא הבעות כמוך…”.

“סבבה, אני אומר מאיפה הגעתי ובתמורה אתה תאמר לי מאיפה ברחת. עשינו עסק?”

“כן, את קודם”.

“אני מלוס אנג’לס”.

“רגע, רגע, תאמרי גם מה שם המשפחה שלך, באיזו שכונה את גרה ואם את מכירה מישהו מהמחנה”.

“אני מכירה את אלכס סמית’, אבל שאר המידע היה מחוץ לעסק”.

“טוב, אני נולדתי בנורבגיה ועזבתי את הבית של ההורים שלי כשהייתי בן 6. הם התייחסו אליי בצורה מחפירה, אז ברחתי” אמר נילס בפשטות. “בהמשך שיחק לי המזל והצלחתי להגיע לדודים שלי שגרים באורלנדו. מאז אני גר אצלם!”

“אז… אנחנו צוות?”

“אני חושב”.

“מה עושים עכשיו?”.

“בונים מחסה, מכינים אוכל וכדומה”.

“סבבה, אני אבנה את האוהל כאן מתחת לעץ הזה” הציעה אמה והצביעה על חלקת אדמה מתחת לעץ אשוח גדול.

“אוקיי, אני אכין מדורה ומשהו לאכול כי אני גווע ברעב” אמר נילס.

וכך התגבש לו צוות מהחלומות, רק שלצוות הייתה בעיה: הוא לא ידע שעזי התקין מכשיר האזנה בכל המצפנים כולל בזה של נילס…

* * *

בארון הסתובב ביער וחיפש השראה לתוכנית להפלת עזי. הוא הלך לאורך השפה הצפונית של האגם ונזכר איך פגש כאן את רומיאו שהטיח בו האשמות וגם הטיח אותו בעץ עד שסיפר לו הכל. לאחר כעשר דקות פנה לכיוון היער.

כשהגיע לבית העץ הנטוש, ראה את רועי – הבן המעצבן של עזי מדבר עם עזי בכבודו ובעצמו! בארון מיהר להסתתר מאחורי שיח קרוב על מנת שיוכל לצותת לשיחה.

“הצלחת?” שאל עזי.

“כן! הצלחתי! לא כמו בארון האפס הזה” אמר רועי בבוז ניכר.

היי! זו לא אשמתי שאני בצד של הטובים ולא רוצה להתנגד לחבורת סחל”ב! חשב לעצמו בארון ותקע מבט נוקב ברועי. אם מבט יכול היה לפגוע, רועי היה נופל על האדמה.

“אני שמח שהצלחת במשימה, אבל אל תשמיץ את בארון בנוכחותי” אמר עזי בקול רציני.

זו הייתה הפעם הראשונה שבארון רצה לחבק את עזי.

“הוא אף פעם לא מצליח במשימות שלו, אבל הוא יכול להיות פיתיון מעולה וחוץ מזה הוא משרת אותי כמו כלב עיוור” הוסיף.

אוקיי. בארון ללא ספק רצה לחנוק את עזי. ולשכוח את המחשבה הקודמת.

עזי אמר עוד משהו, אבל בארון לא שמע מה הוא אמר. חיוך זחוח השתלט על פניו של רועי ובארון התאפק שלא לצאת לשם ולהחטיף לו. רועי ועזי התרחקו מבית העץ הנטוש ובארון החליט שלהתגנב אחריהם יהיה מסוכן מדי והחל ללכת בכיוון ההפוך.

לפתע שמע את עזי צועק: “היי! בארון! לא היית צריך לצותת, יכולת להגיד שלום!”.

פרק 29. אופנוע כסוף

הקוקאטריס התחיל לדהור לעבר החבורה בקצב מטורף.

“מה קורה פה?!” צרחה גילי.

“אין לי מושג! למה הוא התעצבן?!” צעק ג’יימס. “הוא מהיר יותר מגולש סנובורד!”

“הוא מטורף!” צעק ילד אקראי מאחורה.

“עוד קטע של עזי?! למה הכל נופל דווקא עלינו?” התעצבנה ג’סי.

“לא יודע! נראה שהמזל מתעב אותנו!” צעק ג’יימס בדאגה.

הקוקאטריס השתולל וזרק עליהם עץ שלם. החבורה התכופפה בדיוק בזמן ושמעה צרחות אימה ובהלה נוספות.

“אוקיי, אוקיי, אוקיי, אנחנו צריכים זריזות, יכולת ובעיקר…” אמר רומיאו.

“בעיקר מה?!” 

“…הרבה מזל!”

בעודם מתחמקים מאימת הקוקאטריס, יצאה מהיער דמות רכובה על אופנוע כסוף. על ראשה קסדה מנצנצת ובידה רובה קרס. היא טענה וירתה. חוד הברזל נתקע בתוך קרנו של הקוקאטריס והמפלץ האיום שאג בכאב. הדמות טענה וירתה פעם נוספת, הפעם לתוך קרום הכנף העדין של היצור. הקוקאטריס שאג וירה עליהם מפיו מה שנראה כמו מיכל מחודד. טיל!

“הוא יכול לירות טילים מהפה?!” רתחה מאי.

הדמות קפצה מהאופנוע לעבר הטיל וירתה במהירות קרס נוסף לעבר הטיל שהתפוצץ באוויר מאחר והיה מלא בחומר נפץ קטלני. הדמות נחתה על האדמה והתחילה לרסס קרסים לכל הכיוונים בעוד כולם עומדים המומים. אחד מהקרסים החדים עבר מעל היצור וברגע זה כולם ראו שאת היצור המרושע מנווט מישהו. נשמעה צעקה “תירה עוד טיל!” ומיד הופיע טיל נוסף בפיו של הקוקאטריס שהתכונן לשגרו. הדמות ירתה קרס נוסף לעבר המנווט. הקרס פגע למנווט במצח, ומיד אחרי זה נשמעה צרחה מפלחת שמיים והמנווט נפל על האדמה. שלושה קרסים נוספים והקוקאטריס נפל בחבטה על האדמה.

החבורה רצה לעבר מקום הנפילה של האדם שפיקד על היצור וגילתה שזה היה ילד נמוך ושרירי עם שיער בלונדיני.

“רק רגע הוא מזכיר לי מישהו…” אמרה גילי.

“זה הילד שראינו באסיפה הראשונה!” צעק רומיאו בהפתעה “הוא זה שהראה את הצלקת שלו לאיימי!”. 

“לימדנו אותו לקח” אמר ברצינות ג’יימס. 

“איזה מזל שיש אבטחה גם לעובדי המחנה” נשמע קול נשי מאחוריהם.

מול החבורה שהסתובבה ניצבה המדריכה סאני. היא הייתה הדמות שנחלצה לעזרתם והם הביטו בה המומים.

“סליחה חניכים, אבל אני חייבת לעוף מפה”, סאני עלתה על האופנוע ונעלמה בחשכת היער.

“נזכרתי את מי הילד מזכיר לי, את עזי!” אמרה גילי.

פרק 30. פרחים וניחושים

חבורת סחל”ב יצאה מהיער וצעדה על השביל שהוביל אל המדשאה הגדולה. 

“עכשיו אנחנו צריכים לסדר את 6 התמונות שמצאנו לפי סדר הגילאים שלנו” אמרה מאי וסידרה את כל התמונות בשורה: אלכס, רומיאו, ג’סי, ג’יימס מאי וגילי.        

כשסיימה הפכה את התמונות ומול עיניהם הופיע הקוד לפתיחת התיבה: 658395.

“יאללה, בואו ניגש לסאני המדריכה ונבקש ממנה את התיבה” אמרה ג’סי בהחלטיות.

סאני ישבה על כיסא קש לבן שניצב בקצה המדשאה ליד הבניין המרכזי. כשהגיעו אליה, לא היו צריכים לומר מילה, היא הגישה להם את התיבה הנעולה וחייכה. 

ג’יימס הקיש את הקוד 6-5-8-3-9-5 אך המנעול לא נפתח. הוא ניסה שוב, וזה לא עבד. גם רומיאו ניסה כי הוא היה בטוח שג’יימס לא הקיש נכון אבל המנעול נותר סגור.

“מה נעשה? הקוד לא עובד” התאכזבה אלכס.

“אולי נקיש אותו בצורה הפוכה?” הציעה גילי.

“רעיון טוב!” השיבה אלכס.

“5-9-3-8-5-6” אמר רומיאו בקול רם תוך שהוא מקיש את הספרות בסדר הפוך.

והתיבה נפתחה!

בתוכה הונחו פרחים כחולים שנקטפו מן היער. לכל פרח הוצמד פתק ובנוסף הונחה בתיבה שקית קטנה עם פתקים נוספים. 

הם הביטו זה בזו במבוכה גדולה.

“חשבתי שנמצא משהו יותר מעניין!” אמר ג’יימס באכזבה גדולה.

באותו רגע התעופפה אליהם נולי.

“כל הכבוד לכם! הצלחתם לפתוח את התיבה!” אמרה.

“מה נצטרך לעשות עם הפרחים והפתקים?” שאלה מאי.

“תחילה כל אחד מכם ישלוף בתורו פתק אחד מהשקית. על כל פתק מודפס מספר מ-1 ל-6. כל אחד מכם יקח פרחים מהתיבה בהתאם למספר שמודפס בפתק ששלף. על כל פרח יהיה פתק שמצוין בו מיקום התחלתי ומיקום סיום. מי שישלוף את פתק מספר אחד יצטרך לתת את הפרח לילד שקיבל את פתק מספר 2 בזמן הכי קצר שאפשר. הוא יעביר לילד מספר 3 וכן הלאה… כאשר כל הפרחים יעברו לילד האחרון הוא יצטרך לסדר אותם בצורת המילה שהכי מאפיינת את הקבוצה שלכם. בהצלחה!” נולי אמרה והתעופפה משם כאילו לא הייתה שם לפני רגע.

“המילה שהכי מאפיינת את הקבוצה שלנו?” שאלה אלכס בתמיהה. “איך אנחנו אמורים לדעת מהי המילה?”

“כדאי שנחשב כמה פרחים יש לנו” הציע רומיאו.

“חישבתי, יש לנו…. 21″ אמרה מאי.”בואו נחשוב… אולי חברות?” שאלה ג’סי “אנחנו חברים די טובים”.

“חברות זה 13 פרחים, לא 21.” טען ג’יימס.

“אז אולי שלווה?” אמרה מאי.

“אנחנו? שלווים? זה בטוח לא זה” אמרה אלכס.

“תכנון? חוכמה?” ניחשה ג’סי בחוסר סבלנות.

“לא ולא” אמר ג’יימס.

“מה אתם אומרים על מחשבה?” הוסיפה גילי.

“זה יוצא 15 פרחים” אמר ג’יימס.

“ואם האותיות יהיו יותר גדולות?” שאלה גילי.

“זה יכול לעבוד! בואו ננסה לסדר!” אמר ג’יימס.

הילדים העבירו את הפרחים מיד ליד בזריזות רבה והרכיבו את המילה מחשבה.

אחרי שהחבורה הבינה שהמילה שהיו צריכים להרכיב היא “מחשבה”, כל אחד מהם שלף פתק מן השקית. מאי קיבלה את פתק מספר 1, רומיאו את 2, גילי קיבלה את פתק מספר 3, ג’סי קיבלה את 4, ג’יימס את 5 ואלכס קיבלה את הפתק האחרון – פתק מספר 6. 

לפני שהחבורה ניגשה לעמדות הפתיחה של המשחק – גילי עצרה אותם.

“זכרתם לקחת אטבים?”.

“איזה אטבים?” שאלה אלכס בתמימות… “אהה! כן, לקחנו.”

כל אחד מבני חבורת סחל”ב התמקם בעמדת הפתיחה, והמשחק החל.

נולי התעופפה לעבר מאי שקיבלה את פתק 1.

“היי מאי, זאת אני, נולי” ציינה הציפור.

“כן, כן, אני יודעת מי את, נולי” חייכה מאי.

“את מוכנה? כי את הראשונה שרצה” שאלה נולי.

“אני מוכנה, את יכולה להזניק אותי” אמרה מאי בביטחון, ואטמה את אפה בעזרת האטב.

“מוכנה, היכוני… צאי לדרך!”.

מאי החלה לרוץ לכיוון גן המשחקים של המחנה – שם חיכה לה רומיאו. היא נתנה לו את הפרח שלקחה מן התיבה והוא החל לרוץ אל הגשר, שם חיכתה לו גילי. רומיאו הגיע לתחילת הגשר וראה נער בלונדיני, שרץ מהכיוון השני של הגשר ובידו פרח כחול. הנער בהה ברומיאו לכמה שניות ורומיאו בהה בו. לפתע, חטף הילד לרומיאו את שלושת פרחיו מהיד וברח. רומיאו החל לרדוף אחריו בשיא המהירות. כשהילד עצר לשנייה, רומיאו הבחין שזה ג’סטין ונזכר שהוא היה זה שדיבר עם אמה במפגש הפתיחה של המחנה. מכיוון שג’סטין עצר, רומיאו ניצל את ההזדמנות לשאול אותו את השאלה שהטרידה אותו זמן רב. “תגיד, איך אתה קשור לאמה?”

“מי אתה?” שאל ג’סטין. “אני לא מתכוון לענות לך מה הקשר שלי לאמה. מבחינתי אתה סתם ילד שפגשתי ביער”.

“אני בקבוצה עם אלכס, חברה של אמה. אז אני מציע לך להגיד לי מי אתה, איך אתה קשור לאמה ולהחזיר לי את הפרחים שלי מיד!” צעק רומיאו.

“אתם לא הולכים לסיים את המשימה כי אני לא מתכוון להחזיר לך את הפרחים

” עם אמה… זה לא סוד , אנחנו שכנים”.

רומיאו נותר המום. “אתה שכן שלה?”.

“כן, זה מה שאמרתי לך הרגע!” אמר ג’סטין ושלף מהתיק בקבוק מים על מנת לשתות.

רומיאו ניצל את ההזדמנות וחטף את הפרחים בחזרה. הוא רץ בכל המהירות שלו לגילי על מנת להשלים את הזמן שבזבז במפגש עם ג’סטין.

“מה קרה? למה זה לקח לך כל כך הרבה זמן?” שאלה גילי בדאגה. 

“ג’סטין חטף לי את הפרחים, אז רדפתי אחריו ולבסוף הצלחתי להשיג את הפרחים בחזרה” ענה לה רומיאו.

“רגע, מי זה ג’סטין?”. 

“הנער שצעק על אמה בכינוס עם עזי במפגש הראשון של המחנה. עכשיו גיליתי שהוא שכן שלה.”

“באמת? איך אלכס לא אמרה לנו?” שאלה גילי באכזבה.

“אני לא יודע, אבל נטפל בזה אחר כך. יש לנו משחק על הראש ואני די בטוח שאנחנו רוצים לעבור אותו בשלום.”

“נכון. אני צריכה לתת את הפרחים לג’סי. כבר יש לנו שישה.” ענתה גילי והתחילה לרוץ לכיוון האגם, שם חיכתה לה ג’סי.

“ג’סי!” קראה גילי מהעבר השני של האגם.

“גילי?” שאלה ג’סי בבלבול. “את אמורה לבוא לצד הזה!”

“אני יודעת! איך הגעת לשם?”. 

“מסביב. תעברי דרך הגבעה הקטנה ששם!” צעקה ג’סי והצביעה על גבעה קטנה שניצבה כמה עשרות מטרים מגילי. גילי רצה, עברה את הגבעה, רצה עוד קצת ולאחר כמה דקות, הגיעה.

“הנה.” אמרה גילי והושיטה לג’סי את הפרחים. “את לא מאמינה מה גילינו.”

“מה?” שאלה ג’סי.

“ג’סטין, הילד שצעק על אמה בכינוס הראשון עם עזי, הוא שכן שלה.”

“שכן של מי?”

“של אמה!” ענתה גילי ביאוש.

“באמת? איך אלכס לא סיפרה לנו? הרי היא ואמה חברות הכי טובות.” 

“זה גם מה שאני שאלתי, אבל רומיאו הזכיר לי שאנחנו צריכים לסיים את המשחק לפני שנברר את זה.” 

ג’סי החלה ללכת לכיוון הגבעות, וכאשר הייתה ממש קרובה לג’יימס, נתקעה בסלע. ג’יימס התפקע מצחוק, ורק אחרי כמה דקות, עזר לה לקום.

“ג’סי!” צחק ג’יימס.

“ג’יימס, תפסיק. זה ממש כואב!” ענתה ג’סי במבוכה.

“בסדר, בסדר.”

“הנה הפרחים” אמרה ג’סי והושיטה לו אותם. ג’יימס החל לרוץ לכיוון חדר האוכל.

פרק 31. אבאל’ה בוא ללונה פארק

ג’יימס החל לרוץ עם הפרחים בידו כשלפתע ראה את אותו השלט שראו גילי, רומיאו ואלכס: “רק השבוע, כרטיסים ל’טיסה בחלומות’ בחצי המחיר!” השלט סקרן אותו והוא האט את הריצה והתקדם לכיוונו.

מעבר לשלט השתרע לונה פארק גדול עם שפע של מתקנים נטושים ושוממים שנראו כאילו הם רק מחכים שג’יימס יעלה עליהם. הוא התקדם כמה צעדים וראה מולו את מתקן ‘טיסה בחלומות’ שפורסם על השלט. בעודו מתלבט מה לעשות והאם יש לו זמן לעלות על המתקן, התקרב אליו ליצן משונה.

“שלום לך! האם תרצה לעלות על טיסת החלומות שלנו? ראית את השלט בכניסה? היום הכרטיסים בחצי מחיר!” אמר הליצן וחייך חיוך קצת קריפי.

“הייתי ממש רוצה לעלות עליה, אבל אין לי כסף…”

“אממ” גיחך הליצן.

“אני מוכן לתת לך לעלות בחינם באופן חד פעמי…” 

“תודה רבה” אמר ג’יימס שעדיין לא היה בטוח שהוא רוצה לעלות למתקן או שיש לו זמן לזה. בידו עדיין החזיק את הפרחים הכחולים שמסרה לו ג’סי. 

“המתקן הוא בעצם רכבת הרים” אמר הליצן בניסיון לשכנע את ג’יימס המתלבט “והקרון הוא סימולטור שמראה סרטון שמדמה טיסה” המשיך והסביר. “אם תהיה בעיה, תפתח את קופסת החירום. תאמין לי, יש שם את כל מה שאתה צריך”. 

ג’יימס היסס לרגע אבל צעד קדימה ונכנס לתוך הסימולטור. הוא התיישב, חגר את חגורת הבטיחות והמתין. סרטון הטיסה החל לפעול וג’יימס הרגיש תנועה. אבל לא תנועה רגילה, הוא הרגיש שהוא עף בשמים! הוא החל להילחץ, ניסה לפתוח את החגורה ללא הצלחה וחיזק את האחיזה שלו בפרחים הכחולים.

רק זה מה שחסר לי עכשיו, שאני אאבד את הפרחים… חשב לעצמו ונזכר בקופסת החירום. הוא ראה אותה על הרצפה, הושיט את ידו ופתח אותה. בתוך הקופסא היה רק מצנח. 

אני צריך לקפוץ? עם המצנח? זה ממש גבוה! ומה אני אעשה עם הפרחים?! איזו טעות זו הייתה להיכנס אל המתקן הזה…

הוא אזר אומץ, ביד אחת שם את רתמת המצנח על גופו, נשם נשימה ארוכה, עצם את עיניו וקפץ. רוח קרה נשבה בפניו והוא נפל למטה. הוא פתח עין אחת וראה מתחתיו את היער. 

אני עומד להתרסק על העצים האלה ולמות. איזו טעות זו הייתה חשב לעצמו. לפתע הרגיש מתיחה וחופת המצנח נפרשה מעליו. קצב הנפילה הואט והוא נישא ברוח. לאט לאט הלכה והתקרבה אליו הקרקע והוא הצליח להגיע אליה בבטחה. כשנחת בקרחת היער, גילה מולו את חבריו הדואגים. הוא הושיט את היד עם הפרחים המעוכים לגילי.

“אני מצטער, מרוב פחד, מעכתי את הפרחים… אבל עדיין אפשר להשתמש בהם על מנת להרכיב את המילה”. גילי לקחה את הפרחים, הרכיבה את המילה “מחשבה” ולכמה שניות הופיע האור שסימן את סיום משחק ‘מירוץ שליחי הפרחים הכחולים’. כולם נשמו לרווחה.

״בואו נלך למצוא מקום יפה להקים בו את האוהל״ הציעה אלכס.

הם תרו את היער במשך כחצי שעה בחיפושים אחר מקום מתאים עד שלבסוף בחרו להקים את האוהל שלהם בקרחת יער שהשקיפה אל האגם.

“תכף יחשיך…” אמר רומיאו.

 “אני הולך לחפש זרדים ואבנים בשביל מדורה, מי בא איתי?” שאל.

“אני!” אמרו כולם יחד.

“בעצם, אני אשאר פה לשמור על האוהל…” אמר גילי.

“בטוחה?” שאלה מאי.

“כן, בטח!” אמרה גילי.

החבורה יצאה לכיוון היער, וגילי נשארה לבדה באוהל.

היא דווקא נהנתה להיות לבד. מהרגע שהגיעה למחנה לא היה לה זמן לעצמה. היא התבוננה ביופיו של האגם. הכל היה כל כך שקט. היא התבוננה בשמיים, שהחלו להחשיך. היה להם גוון סגלגל-ורדרד כזה. היא הרגישה כל כך רגועה, ולאט לאט עצמה את עיניה ונרדמה…

פרק 32. מן הפח אל הפרח

עזי התהלך במשרדו וחשב על פנקייקים בזמן שמישהו דפק בדלת. אוי, בבקשה שזאת לא תהיה איימי המעצבנת הזאת! חשב לעצמו.. אבל לעזי לא היה הרבה מזל וכשפתח את הדלת איימי עמדה לפניו בבגדיה המגוהצים יתר על המידה.

“שלום אדוני” אמרה איימי בקול חלש.

“שלום, למה את מטרידה אותי הפעם?” שאל עזי בחוסר סבלנות.

“יש לי חדשות לא כל כך טובות” ענתה.

“מהן ולמה שיהיה לי אכפת?”.

“אוקיי, ראשית, אל תדבר אלי בצורה כל כך בוטה! שנית, אני לא מוצאת את סאני.” 

“ואיך זה קשור אלי בדיוק?”.

“זה המחנה שלך! אלה העובדים שלך!”.

“הם רק עובדים, מה אכפת לי לאן הם הולכים? ממילא בלתי אפשרי לצאת מהמחנה הזה” אמר עזי בביטול.

ג’וני נכנס לחדר בריצה עם פנים מבועתות, לאחר שהסדיר את הנשימה אמר: “מצאנו את סאני והיא שוכבת על האדמה בלי שום סימני חיים.” 

“אוקיי, בואו נלך לבדוק אם היא עדיין בחיים. ואם היא כן, אתם הולכים לשלם על זה.” אמר עזי בעצבנות.

“אל תגיד את זה אפילו!” צעקה איימי.

“בואו! אולי לא נשאר לה הרבה זמן!” צעק ג’וני בחוסר סבלנות.

איימי, ג’וני ועזי צעדו בשביל, נכנסו אל היער, בדיוק כשהשמש החלה לשקוע.

“איפה היא?!” אמר עזי. “אנחנו הולכים כבר שעות!”.

“סבלנות, עזי, סבלנות” אמרה איימי בחיוך זחוח. 

* * *

גילי התעוררה מצרחה גרונית שבאה ממעמקי היער. חשיכה מוחלטת שררה סביבה. היא העיפה מבט בשעון היד שלה וראתה שחלפה כשעה מאז שהחבורה הלכה ליער לחפש זרדים ואבנים בשביל המדורה.

היא נבהלה ודאגה, והמון מחשבות רעות התרוצצו במוחה: האם קרה להם משהו? האם כדאי שאצא לחפש אותם? אולי הם סתם מתעכבים…אבל אולי קרה להם משהו נורא?

פתאום, מתוך מי האגם הזדקר לכמה שניות אותו ראש ענק מפלצתי מכוסה בקשקשים שגילי ראתה כבר והיא החלה לרעוד מפחד ומקור. היא לא רצתה להישאר לבד במחנה אפילו עוד דקה אחת והחליטה לצאת לחפש אותם. היא לקחה איתה את תיק העזרה הראשונה ואת הפנס, האירה לכיוון היער והחלה לצעוד.

“ג’יימס? אלכס? רומיאו? מאי? ג’סי? אתם שם?” שאלה גילי בחשש, כשלפתע חשכו עיניה.

חלק שלישי

סיוט

“ישנו תמיד חלום שנשאר ער.”

~ לואי ארגאון, עיניה של אלזה

פרק 33. טובים השלושה מן האחת

ג’יימס, רומיאו, מאי, אלכס וג’סי היו שרועים על האדמה ומסביבם היו מפוזרים עשרות פרחי היפנוס כחולים. היה נראה כאילו מישהו לקח חופן פרחים והשליך עליהם. גילי עמדה מאובנת מאירה עם אלומת הפנס על חבריה.

היא לא ידעה מה לעשות. היא התיישבה על הקרקע, לצידם, בחוסר אונים מוחלט.

דמעות החלו לזלוג מעיניה… דמעה אחר דמעה… היא ידעה שנותר להם רק שיקוי אחד בבקבוקון. למי תיתן אותו? את מי תעיר, ואת מי תשאיר בתרדמת?

* * *

גילי החליטה לחלק את השיקוי לשניים ולתת אותו לאלכס ורומיאו. היא קיוותה שזה הימור נכון, שהיא תצליח להעיר את שניהם ויחד ימצאו פתרון איך להעיר את היתר.

היא הניחה את הפנס על הסלע וכיוונה אותו אל הידיים שלה, פתחה את הבקבוק של השיקוי וטפטפה כמה טיפות לפיה של אלכס, ומיד לאחר מכן כמה טיפות לפה של רומיאו.

דקה ארוכה ומתוחה חלפה עד שרומיאו ואלכס פקחו את עיניהם.

גילי הושיטה להם את אטמי האף שהכינה עבורם.

“מה קרה?” שאל רומיאו מבולבל.

“הלכת-הלכתם לחפש זרדים ואבנים למדורה וכנראה שהתעלפתם, מ…פרחי ההיפנוס” אמרה גילי בגמגום.

“נותר לנו רק בקבוק אחד של שיקוי נגד והחלטתי לנסות להעיר את שניכם, ו… זה היה כל כך מלחיץ, והייתי לבד, ו..” ענתה גילי בלחץ.

“חשיבה נכונה גילי” אמרה אלכס בניסיון להרגיע אותה.

הם הסתכלו על ג’יימס, ג’סי ומאי שהיו שרועים עדיין על האדמה הקרה והלחה. רוח קרירה נשבה, כזאת שלא מתאימה לקיץ. היה חשוך מאוד והייתה תחושה רעה באוויר. שלושתם שתקו והתבוננו בחבריהם המעולפים.

“אתם זוכרים מה קרה לכם?” שאלה גילי “אני חושבת.. אני חושבת שמישהו ניסה להרדים אתכם בכוונה” אמרה והסתכלה על חבריה.

“למה את מתכוונת?” שאלה אלכס “אני זוכרת שהלכנו יחד על השביל ו…” 

“אני ממש לא זוכר כלום” אמר רומיאו.

“אני חושדת שמישהו גרם לכם להתעלף מפרחי ההיפנוס שהשליך עליכם ויש לי תחושה שזה קשור לעזי.” אמרה גילי.

“מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו?” שאלה אלכס.

“יש לי תוכנית! אנחנו הולכים למצוא את המשרד של עזי! בטח נוכל למצוא שם משהו שיעזור לנו” אמרה גילי בביטחון.

“זה כיוון טוב. אך יש גם הרבה סכנות” אמרה אלכס.

“הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להשאיר אותם כאן” אמר רומיאו והצביע על ג’יימס, ג’סי ומאי.

“ומה עם כל הציוד שלנו?” שאלה גילי.

“אני מציע שאת ואלכס תלכו לבדוק במשרד של עזי ואני אשאר כאן עם הציוד” הציע רומיאו.

גילי היססה. “אולי נחכה לבוקר? נראה לי שקצת מסוכן להסתובב כעת ביער, חוץ מזה שאני לא רוצה לפרוץ למשרד של עזי ולגלות אותו נוחר ומחבק דובי…” 

“אוקיי, אז בבוקר. בינתיים נגרור אותם אל האוהל” אמרה אלכס.

רומיאו יצר מנשא משני ענפים ארוכים ושמיכה, הם סחבו את ג’יימס, ג’סי ומאי והניחו אותם עליו. 

לאחר חצי שעה מייגעת של מאמץ משותף של סחיבת המנשא עם החברים שלהם, הם הגיעו אל האוהל. גילי, רומיאו ואלכס הכניסו אותם לאוהל והתיישבו מסביב למדורה שרומיאו הדליק.

* * *

עזי צעד לכיוון משרדו הסודי והמאובטח שמתחת לאגם. כשהגיע לשפת האגם התיישב בספינת המנוע הישנה של מוריס המנקה שחיכתה לו תמיד, הספינה התחילה לשוט בטרטור ועזי קילל את מוריס בפעם המאה בערך על שלא סיפק לו אמצעי נסיעה טוב יותר. 

אחרי מספר דקות, הגיעה הסירה הקטנה למזח רעוע שנבנה בשולי אי קטן. האי היה מיוער וסבוך ועזי היה צריך לפלס את דרכו אל הבקתה הקטנה שנראתה כאילו נבנתה בימי הביניים.

הבקתה הזו צופנת הרבה סודות…טוב, לפעמים המראה יכול לתעתע … חשב לעצמו עזי. דלת הבקתה הייתה עשויה מתכת אדומה וכבדה.

עזי פתח את הדלת במאמץ למרות שעשה זאת מאות פעמים בעבר, מולו ניצב סולם בגוון אדמדם-חלוד שנמשך למטה אל עבר החשיכה. הוא החל לרדת בסולם ולאחר כמה דקות הגיע אל הקרקע. הוא צעד במסדרון הארוך שבסופו המתינה לו דלת שחורה וקרה למגע עם ידית כסופה. לצד הדלת הופיע סורק רשתית שאישר את כניסתו למבואה, שם הצמיד את האצבע לסורק נוסף שזיהה את טביעת אצבעו ואיפשר לו לעבור אל החלל השני. שם התבקש לומר את הסיסמה והמכשיר המיועד אישר את כניסתו.

* * *

“רומיאו, תראה שכולם פה.” אמרה גילי

“מאי, ג’יימס, ג’סי, כולם פה” אמר רומיאו.

“אפשר לצאת לדרך!” הכריזה אלכס.

החבורה הסיתה את האוהל אל קבוצת עצים וכיסתה אותו בעלים.

“אני חושבת שזה יספק הסוואה” אמרה אלכס.

“גם אני חושב” אמר רומיאו.

“עכשיו באמת נצא לדרך.” אמרה גילי.

פרק 34. לכודים

נילס ואמה צעדו בשתיקה ביער. האדמה הייתה קשה וסלעית והאוויר היה קר. נילס חשב על הקבוצה שלו, על החבר הטוב שלו מרק שנשאר בנורבגיה, על המחנה שהבטיח להיות חלומי אבל הפך לסיוט, ועל החבורה של ג’יימס שהצילה אותו. לפתע נתקל במשהו קשה, מעד ונפל על האדמה הקשה. פרח היפנוס כחול צמח במרחק של סנטימטר מהפנים שלו. 

“רגע, מה זה?.. ” שאל נילס, קם על רגליו והתרחק במהירות מהפרח הכחול. 

הוא ניער את האבק מהמכנסים המרוטים שלו ראה שהוא נכשל ונפל על מנשא. 

“מה קרה כאן?!” שאל נילס בתדהמה את גילי ורומיאו שבדיוק יצאו מהאוהל שלהם. 

“ג’יימס, מאי וג’סי הריחו את הפרחים הכחולים ושקעו בתרדמת, אין לנו שיקוי על מנת להעיר אותם” אמרה גילי.

תוך שהוא מתקשה לשלוט בכעס שלו, הרים נילס חופן אבנים קטנות והחל להשליך אותן לכל עבר, כולל אחת שפגעה באופנוע של סאני. “סליחה” סינן נילס כשפתאום עלה בראשו רעיון.

“אני יכול ללוות את האופנוע של סאני, לטוס למרפאה ולחפש שם את השיקוי” הציע. ומבלי להמתין לתשובה, קפץ על האופנוע והתניע. הוא רכב במהירות מטורפת ותוך חמש דקות כבר היה במרכז הרפואי של המחנה. 

“טוב, איפה עזי מחביא את השיקויים שלו?” שאל את עצמו ופתח את הארון הגדול, הוא שלף את המגירה של השיקוים שלמרבה האירוניה, הייתה ריקה. 

נילס נאנח ובקושי כבש את רצונו לעקור את המגירה ממקומה, להגיע למשרדו של עזי ולחבוט לו את המגירה בראש. הוא התחיל לחשוב: מה הלאה? מה הוא עושה עכשיו? הוא לא הספיק לזוז כשלפתע נפלה עליו רשת מהתקרה ולכדה אותו… 

“איזה מחנה…” רטן נילס. 

* * *

איימי, ג’וני ועזי המשיכו ללכת. 

וללכת. 

וללכת.

ולהתעייף מההליכה.

ג’וני בדיוק התכוון לומר “הנה, כאן מצאתי אותה!” כאשר הוא שמע מלמול.

“אני שונא את התחושה הזאת”. 

ג’וני הסתובב לאחור וצעק לאיימי “עזי ברח!”

“מה?! איך?!”

“אני לא יודע! פשוט שמעתי מישהו ממלמל: “אני שונא את התחושה הזאת” ופוף, עזי נעלם!”

“משונה…”

“לעזאזל איתו! עוד שנייה הצלחנו להרדים אותו! חמש דקות, והוא כבר לא היה פה!”

“טוב, אין ברירה, נחזור למשרד ונחשוב על תוכנית… כמה תוכניות ניסינו כבר?”

* * *

“זה היה מוזר…” אמרה גילי.

“אתם סומכים על נילס?” שאלה אלכס.

“אנחנו עזרנו לו, למה שהוא לא יעזור לנו? וגם דיברתי איתו, הוא נחמד” אמר רומיאו.

“טוב, אני מקווה שאנחנו לא עושים טעות…” אמרה אלכס.

פרק 35. מלכודות או לא להיות

ג’וני (המדריך של הקבוצה הצהובה) היה אבוד ולחוץ. בעזרת מצלמות אבטחה שהצפין בכל רחבי המחנה ראה שהקבוצה הכחולה לכודה, אבודה והפכה לקורניסים, שהקבוצה האדומה הורדמה במלכודות ומעל לכל: הקבוצה שלו, הקבוצה הצהובה, נעדרת…  ג’וני ידע שאין סיכוי שינצחו.

“עזי ניצח, נכשלנו” אמר בתסכול. 

“נו באמת, זה לא נגמר עד שזה נגמר ג’וני!” אמרה בתסכול סאני מאחוריו. “וגם נראה לי שלקחו לי את האופנוע”.

“רואה למה התכוונתי?!” צרח ג’וני בתסכול. “אנחנו מנוטרלים והאיומים היחידים על עזי מבין החניכים, חבורת סחל”ב ונילס, לא נמצאים במצב לחימה!”

“ג’וני, תסתכל! דחוף!” צעקה איימי מתוך הצללים. 

ג’וני הסתובב לאחור וראה שבאחד האזורים נלכד רועי, הבן של עזי. על מצחו הונחה תחבושת ספוגה בדם. ג’וני ידע שזה עניין של חיים או מוות. הוא ידע שזה הזמן. הגיעה השעה, הדקה, השנייה. הוא לחץ על כפתור סמוך. 

looked up and it’s about that time”

It’s about that time

I looked up and it’s about that time

It’s about that time, yeah, yeah, yeah

Ready, set, go”

ג’וני זימזם את השיר הזה שנתקע לו במוח והתאים בדיוק למצב. הרצפה נפתחה ורועי נפל לתוכה בצעקות. “זו רק ההתחלה!” אמר מחייך.

הבא ליפול למלכודת היה מוריס. ברגע שהגיע לאזור, ג’וני לחץ על המתג המתאים. “Ready, set, go” אמר ו-40 פרחי היפנוס נשרו על מוריס, שנרדם מיד. בארון היה האחרון ליפול למלכודת אגם הבוץ.

“שלושה משלושה. העבודה הושלמה” חייך ג’וני וקרס בעצמו על לוח הבקרה.

סאני הבינה מיד מה התרחש – 5 פרחי היפנוס נשרו על ג’וני והובילו להרדמותו. באותו רגע, נכנס עזי עם חיוך מרושע על פניו ונפצים כימיים בתיק בגבו. באינסטינקט מהיר, שלפה סאני את רובה הקרס שלה ונעמדה מולו. 

שני האויבים מהנהלת המחנה עמדו להסתער.

* * *

“היער ממש שקט” אמרה אלכס בפליאה.

“נכון, כנראה שמישהו מעסיק את עזי” אמר רומיאו.

מיד אחר כך נשמעו קולות פיצוץ ותסיסה. 

“כדאי שלא נתערב בזה” הסכימו כולם פה אחד. אלכס הגיעה לחדר בקרת המדריכים (משם הגיע הצליל) וראתה רק קרס עף למעלה ואת ג’וני מעולף על לוח בקרה. כשחזרה וסיפרה לגילי ורומיאו על מה שראתה לפתע ראו מישהו, בן בערך 20, רץ אל בנייני הבקרה… 

פרק 36. הסיוט

מאי פקחה את עיניה לאט, ומולה נגלה מחזה מבעית: לשמיים היה גוון ירוק מבחיל ביותר, האדמה הייתה סדוקה וקרה למגע, כל הפרחים היו נבולים ונראה כאילו נרמסו ע”י עדר קורניסים והכי גרוע, גילי, אלכס, רומיאו, ג’יימס וג’סי שכבו שרועים על הרצפה – חיוורים כסיד.

מאי התקרבה לגילי ותפסה את ידה. בבקשה שיהיה לך דופק, בבקשה! חשבה.

לא היה לה דופק.

מאי בדקה גם את חברי הקבוצה האחרים, גם להם לא היה דופק.

“זה חייב להיות סיוט, זה חייב להיות!” צרחה מאי בראשה.

לפתע נשמעה שאגה אימתנית, היא הסתובבה לאחור במהירות ומולה ניצב היצור הכי מוזר שראתה אי פעם: הוא היה נמוך, מכונף, בעל גוף של טיגריס עם אגרופים מפחידים, ודוקרנים בידיים.

הוא טס אליה במהירות, היא מיהרה לכיוון התיק שלה וחיפשה את המדריך למפלצות.

היא רפרפה במהירות רבה בדפי הספר, אחרי כמה שניות – היא מצאה אותו: זה היה “קכפילאוס” או בשמו הלטיני, מוסקה טיגריס.

לפי המדריך, הקכפילאוס מפחד מבננות.

למה דווקא בננות? היא חשבה לעצמה.

טוב… אם זה באמת סיוט אני לא יכולה למות… חוץ מזה, איך אני אשיג בננות עכשיו?…

היא נשכבה על האדמה וחיכתה לבאות.

* * *

בארון מצא את עצמו בחדר עגול וכהה, תלוי מעל חבית מלאה בלובסטרים חיים, ועם כאב חד בצוואר.

הוא נזכר במה שהתרחש. איך צותת לשיחה של עזי עם רועי, איך עזי ניסה להוציא ממנו מידע, וכשהוא לא הצליח הוא תקע בו שוקר חשמלי בגב.

לפתע נדלקה מנורה וצללית נמוכה ועגלגלה התקרבה לכיוונו.

“בארון, בארון, בארון, חשבתי שאתה בצד שלי, המממ…, כנראה שטעיתי” אמר עזי בלחש.

“ועוד איך טעית! כל הזמן הזה הייתי סוכן כפול, התוכנית שלי פשוט גאונית!” ענה לו בארון.

“ובכל זאת, אתה עדיין תלוי מעל חבית מלאה בלובסטרים חיים שמוכנים לנגוס בך”.

“ראשית, לובסטרים לא אוכלים בני אדם…”.

“אלה כן.”

“שנית, זה חלק מהתוכנית שלי, איש זקן.”

“אני לא זקן!” קרא עזי בתוכחה “אני רק בן 113!”.

“נו? זה לא נחשב?”.

“אבא שלי חי רק עד גיל 346” אמר עזי בגלגול עיניים.

“רק… איך בדיוק אתה ואבא שלך הגעתם לכזה גיל מופלג?”.

“אני שואל פה את השאלות!”.

“זאת לא שאלה, זאת תמיהה” ענה בארון. 

“זה אותו דבר”.

“טוב… מה עושים עכשיו?” שאל בארון.

וזה הדבר האחרון שהוא זכר.

פרק 37. המושיע?

חמש שנים לפני שחבורת סחל”ב הגיעה למחנה “החלום”, המנהל הקודם (שהיה קצת יותר נחמד מעזי), העניק לרובין שהיה החניך האהוב עליו, צמיד קסום שבעזרתו הוא יכול היה להרגיש מתי מתרחשת צרה במחנה. 

כעת, בביתו, הרגיש רובין את הצמיד רוטט בחוזקה. אחרי שהצמיד המשיך לרטוט במשך כמה ימים כאילו הוא עומד להתפוצץ בכל רגע, החליט רובין, שהתגורר בקרבת המחנה, לצאת לשם על מנת לבדוק מה מתרחש. מה שהוא לא ידע, זה שיש צמיד נוסף בעל כוחות. זה היה הצמיד של אלכס סמית’ אותו קיבלה מהאמהות שלה ג’ני וליסה.

ברגע שכף רגלו דרכה בשטח המגודר של המחנה, הבחין רובין בערוגות פרחי ההיפנוס הכחולים משני צדדיו של השביל. כשהגיע למדשאה ראה חניכים רדומים שוכבים על האדמה מכל עבר ונדהם. 

“מה?! מה קורה פה?! פעם השתמשו בפרחים רק להגנה!” אמר בקול רם אבל אף אחד לא שמע אותו. רובין החליט לגשת למרפאת המחנה ולחפש את שיקוי הנגד על מנת להעיר את החניכים ולהבין מה מתרחש. מיד כשנכנס למרפאה, הבחין ברשת שחורה תלויה בתקרה ובתוכה לכוד ילד שמנסה להשתחרר.

הילד לא הבחין ברובין ורובין העדיף כרגע להסיט את מבטו ולהתקדם לחדר בקרת המדריכים בחיפוש אחר שיקוי. שם ראה משהו הזוי: סאני ועזי נלחמים בחדר מרוסק וג’וני רדום על לוח מלא כפתורים ומתגים. הוא לא עמד בפיתוי, שבר את החלון והבריח את עזי בתוך שניות לאחור תוך כדי שהוא זורק נפצים כימיים לעברו. אחרי שעזי נעלם בין הצללים ראה את סאני מסתכלת עליו בתדהמה. “מה קרה לך, רובין? למה הפכת לכזה תוקפני?” שאלה.

“רק ניסיתי לעזור לך” אמר רובין במשיכת כתפיים “ונראה כאילו הצלחתי קצת”.

“באמת?” שאלה סאני בחיוך עגום והעיפה מבט לגבי ג’וני מחוסר ההכרה. “איפה היית במהלך כל השנים האלה?”.

“חיי היו חיים רגילים עד לנקודה הזאת שבה הצמיד החל לרטוט – וזה מה שהביא אותי למחנה” השיב רובין. 

“מה איתך?” שאל את סאני.

“עד שזימנו אותי לשמש כמדריכה, גם אני הייתי בסדר” השיבה “ואז זה קרה” אמרה והצביעה על החדר המרוסק ועל ג’וני הרדום.

“האופנוע ורובה הקרס שהשגת עדיין אצלך?”.

“כן, עדיין כאן” השיבה.

“טוב נו, בואי נצא וננסה לעשות משהו” אמר רובין אחרי שתיקה קצרה, והוסיף “אבל לא לחפש צרות”.

“כבר יש לנו מספיק כאלו” הסכימה סאני.

“זוכר את פרחי ההיפנוס? אלה שעזי משתמש בהם?” שאלה סאני אחרי שיצאו מהחדר.

“אין לי מושג מי זה עזי אבל ראיתי את ערוגת פרחי ההיפנוס” אמר רובין בתמיהה.

“אז מה אם…” אמרה סאני ושתקה לרגע.

“אז מה אם מה?!” אמר רובין בחוסר סבלנות.

“…נשתמש בהם נגדו?”.

“אווו כן! זה נשמע רעיון טוב!” חייך רובין.

“אז קדימה, יש לנו הרבה עבודה” אמרה סאני בעודם צועדים אל תוך היער.

פרק 38. 1913

ג’יימס התעורר במקום לא מוכר ושם לב שאף אחד מחבריו לא נמצא בסביבה. הוא שכב על האדמה הקרה והלחה, מוקף עצים. הוא התבונן סביבו והבחין שכל העצים נראים זהים, היה נראה ששכפלו עץ אחד 50 פעמים.

מעליו ריחף פרפר זוהר והייתה לו תחושה שהוא כבר ראה אותו מתישהו בעבר. הוא הרגיש דחף עז לעקוב אחריו, אבל לא הצליח לקום, כאילו רגליו דבוקות לאדמה. הוא ניסה בכל הכוח אבל לשווא. כל גופו הזיע והוא התייאש. הפרפר התעופף והתרחק.

“חכה!”  צעק אליו ג’יימס בכל כוחו. הוא זחל באיטיות לכיוון הפרפר ולאט לאט הגביר את הקצב. הוא זחל וזחל עד שכוחותיו אזלו. למזלו, גם הפרפר התעייף ונחת על סלע.  כשג’יימס העיף בו מבט נוסף, הוא ראה שעל הסלע מונח פתק צהבהב ולידו פרח. בכוחותיו האחרונים הוא לקח את הפתק, קירב את הפרח אל אפו והריח. אבל כשעמד לפתוח את הפתק – נעצמו עיניו וג’יימס שקע שוב בתרדמת ארוכה.

בפעם הבאה שהוא פקח את עיניו, הוא היה במחנה. ג’סי ומאי היו עדיין שקועות בתרדמת פרחי ההיפנוס ורומיאו חיפש משהו בתיק של ג’סי. הוא ניסה לקום והרגיש בחילה וסחרחורת. הוא חש בדחף שמנחה אותו מה עליו לעשות. ג’יימס קם בשקט והתחיל ללכת עד שהגיע לקרחת היער שהייתה שוממה. על האדמה היה מונח הפתק שג’יימס ראה בחלום. רגע, אני ראיתי את זה לפני זה. אני בטוח, אבל… היה כאן פרח וזה היה מונח על אבן בוודאות. אני זוכר. אני הרמתי את הפרח, הוא היה נראה בסדר אז הרחתי אותו, פתחתי את הפתק וזהו אני לא זוכר יותר מזה ג’יימס חשב לעצמו תוך כדי שהוא הרים את הפתק מהאדמה. הוא פתח את הפתק, ראה ציור של טבעת, והתחיל לקרוא. 

הטבעת של משפחת מקארטי. איזו טבעת? תהה ג’יימס לעצמו תוך כדי שהוא קורא את הפתק:  

 כוחה של הטבעת:

1. יכולה לזמן רוחות של אבותיו הקדומים של העונד אותה. אפשר לבקש מהם עצה ולדבר איתם.
2. הטבעת יכולה להפיץ קרן אור חזקה שממיסה כל מפלצת.
3. מעלימה את העונד כשהוא אומר “אוונסקט” (evanescet = להיעלם בלטינית).
4. הטבעת יכולה להפנט גוף חי ולגרום לו לעשות מה שהעונד רוצה. (הרוחות חייבות לציית לעונד הטבעת).

רגע, מה? מקארטי זה שם המשפחה שלי והציור פה נראה בדיוק כמו הטבעת שאבא שלי נתן לי! חשב לעצמו ג’יימס ושלף את הטבעת מהכיס. אני חייב להגיד את זה לכולם אבל ג’סי ומאי עדיין בתרדמת ואני אפילו לא יודע איפה אלכס וגילי. רומיאו ער! אני חושב שאני חייב לספר לו את כל מה שגיליתי. 

ג’יימס החל לרוץ מהר חזרה כדי לספר לרומיאו כשלפתע נעצר נגד רצונו. לפתע, הופיע לנגד עיניו הולוגרמה שהציגה את האגם ושני נערים: אחד נראה כמו עזי, רק הרבה יותר צעיר – לפחות ככה הוא חשב, והשני נראה ממש מוכר, אבל הוא לא הצליח להיזכר מאיפה… הדמויות נראו לו כבני 13, והנער המוכר נראה חוגג את ניצחונו במשהו כשהשני (ג’יימס קרא לו עזי) הפיל אותו לרצפה. אחרי שהמדריכים הפרידו ביניהם, ניגש עזי לנער. “הנקמה תבוא… אם לא עכשיו בעוד מאה שנה!” לחש לו עזי בכעס.

הנער נעצר לרגע, נראה היה שהוא חושב על משהו, אבל מיד חזר לחגוג עם קבוצתו.

ג’יימס ראה שעזי מתרחק משם עם פרצוף אדום. “איזה יהיר הברנדון הזה” מלמל לעצמו, “יום אחד אני אראה לו.  אני אראה לכולם!”

תמונת ההולוגרמה של ההתרחשות באגם התחלפה בתמונה עכשווית של משרדו של עזי במחנה. אני חייב להשיג את הטבעת הזאת! הילד הזה כל הזמן מתחמק ממני. אני צריך להפסיק להיות כזה רכרוכי ולעשות סוף סוף את מה  שהייתי צריך לעשות מזמן! חשב לעצמו בקול.

ההולוגרמה התפוגגה. ג’יימס חזר לראות את הסביבה שבה עצר. הוא ראה את רומיאו שומר מחוץ לאוהל והתקרב לעברו.

“ג’יימס! מה אתה עושה פה?! מתי ואיך התעוררת?” שאל רומיאו.

“אני…” לפני שהספיק להסביר, רומיאו המטיר עליו מטר של שאלות. ג’יימס זכר אך ורק דבר אחד. שהוא התעורר מהחלום המוזר הזה וגילה את הדבר הכל כך מדהים הזה על הטבעת שעוברת לו דורות במשפחה.

“רומיאו! תעצור שניה! יש לי משהו ממש חשוב לספר לך וזה דחוף מאוד!!!” 

“אוקיי אוקיי, מה כל כך דחוף? אתה צריך לספר?” שאל רומיאו.

“תקשיב, אני יודע שזה נשמע משוגע אבל זה קרה באמת ואתה חייב להאמין לי! אין לי עוד אף אחד שאני יכול לסמוך עליו חוץ ממך, אתה מבין?!?”.

“ג’יימס מה קרה? אתה ממש מלחיץ אותי”.

“גיליתי שהטבעת שאבא שלי נתן לי…”

“זאת שעוברת בדורות במשפחה שלך” קטע אותו רומיאו.

“כן בדיוק! גיליתי שהטבעת הזאת מזמנת רוחות ואני יכול לגרום להם לעשות כל מה שאני אומר!!!” אמר ג’יימס ברעד והתרגשות.

“ג’יימס אתה יודע מה התאריך היום?” שאל רומיאו במבט קצת מזלזל.  

“כן, היום ה- 19 ביולי אבל מה זה קשור?” שאל ג’יימס וחש מבולבל.

“אוקיי אז אתה יודע שזה לא האחד באפריל היום” רומיאו צחקק.

“רומיאו!” צעק ג’יימס.

“מה?” שאל רומיאו.

“אני לא צוחק איתך יש לי אפילו הוכחה!” אמר ג’יימס.

“אוקיי אז תראה” אמר רומיאו בזלזול.

ג’יימס שלף את הפתק והראה אותו לרומיאו.

“וואו, זה מטורף!” אמר רומיאו אחרי שקרא גם הוא את מה שכתוב בפתק.

“אנחנו חייבים לשמור עליו! אסור שעזי ישיג את זה” אמר ג’יימס.

“איך עזי קשור לזה?” שאל רומיאו.

“אני לא כל כך הבנתי…” גמגם ג’יימס “אבל כשהייתי באמצע היער, עזי הופיע בתוך סוג של הולוגרמה כזאת והיה שם עוד מישהו, לא הצלחתי לזהות אותו אבל עזי אמר משהו על הטבעת.” השיב ג’יימס.

“מה הוא אמר?” המשיך רומיאו לשאול אבל באותו רגע ג’יימס נפל וראשו הותך באדמה הקשה.

פרק 39. שונית האלמוגים המיוחדת

בארון פקח את עיניו באיטיות והבין שסומם. לא ידעתי שעזי מגיע לכאלה רמות של רשעות… חשב לעצמו.

ואז, שם לב שהוא לא תלוי מעל חבית מלאה בלובסטרים, איזו הקלה! חשב.

אך כשראה מה מתרחש סביבו, תחושת ההקלה פגה בין רגע והתחלפה בתחושת פאניקה.

נחשים חיים הזדחלו ברחבי החדר.

מה אני אעשה עכשיו?! חשב לעצמו מבועת.

חלפו כמה שניות ולחדר נכנסו שני אנשים. סאני, המדריכה של הקבוצה האדומה ואדם נוסף שנראה בשנות העשרים לחייו.

“למה יש כאן נחשים!?” צעקה בבעתה.

“לעזי הזה אין גבולות, מה?” אמר האיש האלמוני.

“רובין, זה לא הגבול שלו” אמרה סאני בבחילה קלה.

“היי!, אתם רואים אותי?! או שאתם מתכוונים להשאיר פה בן אדם חף מפשע קשור לכיסא מאוד לא נוח, מוקף בנחשים?!” שאל בארון.

“סליחה, סליחה, אבל מה בארון ריצ’רדס המהולל עושה פה!?” שאלה סאני בציניות מובהקת.

“את לא צריכה לכעוס עליי כל כך! אני עזרתי לכם!” אמר בארון בקול רועד.

“אוקיי, מה שתגיד” ענתה לו סאני בפרצוף חמוץ.

“היי בארון, אני רובין! נעים להכיר!” אמר רובין והוסיף “למה לכל השדים והרוחות אתה נמצא פה?”.

“הכעסתי את עזי…” ענה בארון.

“אהה, ברור, כולם מכעיסים את עזי ונקשרים לכיסא בחדר מלא נחשים…”

“תגידו, אתם באתם לכאן כדי לחלץ אותי או כדי לעצבן אותי כי עזי נעלם לכם?”.

“לא זה ולא זה, למרות שאני נוטה להסכים עם השני” אמרה סאני.

“האמת שלא ידענו שאתה פה… אנחנו מחפשים משהו, או מישהו, שיעזור לנו להילחם בעזי, וזכרתי שפה היה מחסן כלי הנשק, רק שכנראה עזי הפך אותו למשרד הפרטי שלו” אמר רובין בניסיון לפייס את הרוחות.

“טוב, אתם הולכים לחלץ אותי או מה?”.

“כן, כן.” ענתה סאני בזלזול, היא ממש לא רצתה לשחרר אותו.

רובין ניגש לכיסא של בארון, הוציא מכיסו אולר ושחרר את ידיו הכפותות של בארון, כשסיים שיחרר גם את רגליו תוך שהוא מתחמק בהצלחה מהנחשים שזחלו סביבו.

“הו, תודה לאל!” אמר בארון כאשר סוף כל סוף כל גופו היה משוחרר.

“טוב אפשר כבר לצאת מפה?” שאלה סאני.

“ברור,” רובין ענה.

רובין, סאני ובארון חמקו מחדר הנחשים וטרקו את הדלת.

“לא נראה לי שנמצא פה משהו שיעזור לנו במיוחד” אמר רובין.

“כן, בואו נצא מהמקום הזה” אמרה סאני.

רובין הוביל את החבורה לכיוון היציאה. הם טיפסו על הסולם המוביל למעלה וכאשר הגיעו לקצה, יצאו והחלו ללכת ברחבי האי בניסיון למצוא את הסירה של עזי.

“עכשיו ספרי לי מדוע את כל כך שונאת את בארון?” שאל רובין את סאני בשקט.

“בארון ואני מכירים מילדות. ההורים שלנו הם החברים הכי טובים ובמשך כל חיינו בילינו יחד בחופשות משותפות וכמעט בכל סופ”ש יצאנו יחד לטיול. בארון הוא בן יחיד והוא תמיד היה זה שזכה לכל תשומת הלב מההורים שלו וגם מההורים שלי שתמיד רצו בן…” אמרה.

“והוא בגד בנו כאשר ערק לצידו של עזי” הוסיפה.

בארון שמע אותם.

“אני לא התכוונתי לקחת את תשומת הלב, וכבר אמרתי לכם שלא ערקתי לצידו של עזי, הייתי סוכן כפול” אמר בארון בקול חלש (גם מהסם וגם מעצב).

“בסופו של דבר זה לא עזר, לא לנו ולא לך.” ענתה לו סאני בהבנה.

“טוב! יותר מדי רגשנות!” צעק רובין בגועל.

“אוקיי, אוקיי, הגענו למזח, אתם חושבים שהסירה המרופטת הזאת תצליח לסחוב את כולנו?” שאל בארון והצביע על סירה קטנה ועלובה.

“ננסה ונראה, בכל מקרה אין לנו יותר מדי אופציות…” השיבה סאני.

הם נכנסו לסירה, רובין התניע את המנוע שנדלק בקול טרטור חזק, והחלו לנוע על פני המים החלקים במידה מחשידה.

לאחר שעברו בערך שמונים מטרים, הספינה החלה להיטלטל.

“ננסה ונראה” אמר בארון בזלזול “גם כן את”.

הספינה נעצרה במקומה ורובין אמר “אוי לי”.

לאחר כמה שניות הסירה התהפכה ושלושתם הוטלו למי האגם.

הם הצליחו לעלות לפני המים ובארון הוציא בקושי רב מהתיק 3 בקבוקונים.

“מה זה?” שאל רובין.

“זה חומר שאבא שלי פיתח. הוא מאפשר לך לנשום מתחת למים” הסביר. “סאני ואני היינו קופצים לאגם שהיה בקרבת הבית שלנו, צוללים ומסתכלים על שונית האלמוגים שהייתה בקרקעית”.

“מאיפה השגת את זה?” שאלה סאני.

“יש לי תמיד אספקה בתיק” ענה.

בארון הושיט לכל אחד בקבוקון והם שתו אותו.

לפתע רובין הרגיש שמישהו, או משהו, תופסים אותו ברגל. לפני שהספיק לעשות משהו גם בארון וסאני נתפסו.

* * *

“ג’יימס! ג’יימס!” רומיאו צעק באוזנו של ג’יימס. 

“מה? … מה … ” ג’יימס מלמל.

“אתה בסדר”? שאל רומיאו.

“נראה לי… חוץ מזה שממש ממש כואב לי הראש” אמר ג’יימס.

“בוא, אני אעזור לך לקום. אתה נראה חיוור… אתה בטח ממש עייף” אמר רומיאו.

“כן… וואו, מה קרה לי? למה הייתי על הרצפה?” אמר ג’יימס.

“אני לא בטוח… אני חושב שעברת קצת יותר מדי בזמן האחרון ואתה מאוד עייף. לדעתי אתה צריך לנוח” אמר רומיאו.

“אני דווקא חושב שזה קשור לעז..” אמר ג’יימס… ורומיאו קטע אותו.

“ג’יימס, די! לא הכול קשור לעזי! אתה עברת כל כך הרבה ביומיים האחרונים שזה הגיוני שתחשוב ככה. עם כל מה שקרה לך תגיד תודה שאתה בסדר ולך לנוח עכשיו!” רומיאו עצר את ג’יימס.

“אוקיי, אמא רומיאו” אמר גיימס בזלזול והלך לנוח. 

אבל הוא לא הצליח להירדם עם כל המחשבות שלו: מה קרה לו? למה הוא היה על הרצפה? ואיך כל זה קשור לעזי? 

מרוב המחשבות הוא הרגיש שהמוח שלו התפוצץ ומיד אחרי זה פשוט נרדם.

פרק 40. המתנקש

איימי כבר רצתה להריח מפרחי ההיפנוס. כל התוכניות שלה לברוח מהמחנה נכשלו, כל המדריכים נעלמו לה, ועכשיו גם היא וג’וני לא הצליחו לגרום לעזי להריח מהפרחים הכחולים. היא ניסתה למצוא פרח היפנוס עד שראתה מחזה משונה.

זו רוח רפאים? או בן אדם שקוף שיכול לעבור דרך קירות? חשבה איימי. אבל מי זה? הוא לא נראה כמו שום ילד או מדריך. אולי זה עזי? הרוח הזאת נראית דומה לו. רגע, אם  זה עזי אז עזי מת? אני מקווה מאוד שכן.

איימי המשיכה לעקוב אחרי הרוח, שהפכה בינתיים לגשמית…

* * *

אחרי שנלכד ברשת שצנחה מהתקרה, נילס היה מעוצבן מאוד אבל נרגע לאט והתחיל לחשוב מה עושים עכשיו. הוא ראה את האופנוע הכסוף של סאני וחשב שאם רק לא היה מתעצבן וגונב לסאני את האופנוע, היה יכול להרוס לעזי את כל החדר. הוא היה עם גבו לכניסה וצפה בחדר כשלפתע, מישהו גבוה בחליפה שחורה, שכיסתה את כולו פרט לעיניו, התקרב אליו באיום.

“אל תיגע בי!” צעק נילס שהסתובב וראה את האיש. “אני עדיין יכול להשיב מלחמה!”.

הוא המשיך להתקרב והוציא משהו מחודד מכיסו. הפחד, הכעס  והאדרנלין השתלטו על נילס לחלוטין, והוא המתין בדריכות לבאות.

ברגע שהאיש הרים את ידו שהחזיקה את הסכין המוזר, חטף נילס את הסכין וחתך איתו את הרשת. כעבור שתי שניות יצא מהרשת מחייך והמתנקש נסוג בריצה החוצה. 

“אתה יכול לרוץ, אבל אתה לא יכול להתחבא” צעק נילס בחיוך אל המתנקש ועלה על האופנוע של סאני. הוא סובב מתגים עד שהתניע ונסע במהירות אדירה. 

“הגיע הזמן למצוא אותך, מתנקש”.

פרק 41. אחים בדם

ג’יימס הסתובב ליד האוהל וחשב: איך אני מיישם את כוח הטבעת שלי? ואיפה כולם? ואיך קרה שזרקו עלינו 40 פרחי היפנוס?

“איך, אתה, ג’יימס מקארטי, עדיין, חי?!” פתאום נשמעה צעקה מעומק היער.

ג’יימס  הסתובב במהירות וראה ילד, בערך בגילו של נילס לבוש בחולצת הסוואה, מביט בו בזעם חודר. “איך, אבל איך, הצלחת להתעורר?! השמדתי כל שיקוי שרק ראיתי!” צעק.

“את האמת, אין לי מושג” אמר ג’יימס. “אבל מי אתה? ומה אתה רוצה ממני?”.

“אני די בטוח שסיפרו לך עליי סיפורי שנאה, שקיללו אותי ושהתאמנת בירי חיצים על התמונה שלי” אמר הילד וג’יימס הסתכל עליו במבט של אתה אמיתי או שחזרת מבית משוגעים?

“כן, כן ולא” אמר ג’יימס. “אני מעדיף לנצח אויבים אמיתיים”.

“אז אגיד את האמת, אני הרדמתי אותך ואת כל החברים שלך” אמר הילד בחיוך מרושע. “ואני, ג’יימס מקארטי, אחיך הנסתר!”.

ג’יימס נרתע לאחור. “ניקו… זה אתה?”

“כן, ג’יימס, אני ניקו אחיך” אמר ניקו מסופק. “עכשיו, כשאתה יודע מי אני, רוצה מכות?”.

“רגע לא! חכה!” צעק ג’יימס, אבל לשווא. אחיו תפס אותו והפיל אותו בקלות לאדמה. ג’יימס חשף את הטבעת שלו בניסיון להשתמש בה וניקו נסוג לאחור.

“הטבעת אצלך?” שאל בקול מופתע. ג’יימס הינהן בראשו.

“שמע, ג’יימס. אני יכול לעזור לך, אבל בתנאי אחד: אל תספר את זה לאף אחד. וכשאני אומר אף אחד, אני מתכוון לאף אחד” אמר ניקו בלחישה.

“ברור” אמר ג’יימס.

“אז שמע, אני בטוח במה שאני עומד לספר לך, יש לי מקורות מידע. אתה תצטרך להחליט החלטה חשובה ביותר בסוף המחנה הזה, ואתה חייב להיעזר בטבעת כדי להחליט. תבחר בחוכמה” אמר ניקו והתחיל ללכת לאחור.

“חכה שנייה!” צעק ג’יימס אבל ניקו כבר נעלם בחשכת היער.

“ג’יימס!!” נשמעה צעקה מאושרת מהכיוון האחר של היער. ג’יימס הסתובב בדיוק כדי לראות את נילס עף מהאופנוע של סאני וקם. “לעזאזל איתך! אתה לא מאמין באיזה צרות הסתבכתי בשביל להביא לך שיקוי אידיוטי אחד! ומה מסתבר? שאתה כבר ער! אבל אני כל כך שמח שאתה ער וחי” אמר נילס במהירות ובלבל את ג’יימס לגמרי.

“רגע, דבר אחד, אהלן. דבר שני, באיזה צרות הסתבכת? דבר שלישי, אני גם צריך להבין את מה שאתה אומר אז דבר ברור” אמר ג’יימס ונרעד מהמחשבה של מה עבר על נילס ואיך האירועים עוברים כל כך מהר שהוא בקושי מצליח לעקוב.

“טוב, כשמצאתי את אלכס, רומיאו וגילי יוצאים מהאוהל, הם אמרו לי שאתה, ג’סי ומאי הרחתם מפרחי ההיפנוס. אחרי זה, רכבתי על החיה הזאת (האופנוע של סאני) למרפאה וחיפשתי שיקוים לשלושתכם. לפתע נחתה עליי רשת מהתקרה ולכדה אותי. בערך איזה עשר דקות אחרי, בא בחור וניסה להתנקש בי” אמר נילס בנשימה אחת.

“די נו, אתה צוחק איתי… אף אחד לא ניסה להתנקש בך!” אמר ג’יימס בנימה של ‘אתה סתם מופרע’.

“לא צוחק איתך! נכנסתי לטייס האוטומטי ואחרי בערך שתי דקות מצאתי את עצמי רודף אחרי המעצבן הזה על האופנוע. בסוף כלאתי אותו בתוך אזור עם בערך חמישה קורניסים. אין לי מושג מי היה הגאון ששם על הקיר בכניסה למחנה את ‘ערכת כליאה למקרה חירום’, אבל הוא חייב לקבל פרס על זה עכשיו. בכל מקרה, עשיתי עוד סיבוב על האופנוע ומצאתי אותך, והנה אני כאן” סיכם נילס.

“אבל מצאת שיקויים?” שאל ג’יימס.

“אני שונא את עצמי על זה, אבל לא”.

“לעזאזל! טוב נו, לפני דקה, בא לכאן מישהו שאמר שהוא אחי. בנוסף, הוא אמר לי שאני אתקל בהחלטה חשובה מאוד שאצטרך לקחת ושהטבעת שלי תעזור לי. אתה חושב שזה אמין?”

“100% אמין לדעתי”.

“אוקיי. יאללה, בוא נחזור אל החבורה”.

פרק 42. ציפורים ופלאים

אלכס, רומיאו, גילי ואמה חיכו שנילס ישוב עם השיקוי. רומיאו שהרגיש משועמם טיפס על העץ הקרוב על מנת לראות אם נילס מתקרב. כשהגיע לצמרת העץ שמע קול תזוזה מוזר וראה קבוצה של ציפורים סימפטליות יושבות בתוך קן. כשנשמע קול משק הכנפיים שלהם, שהיה מרעיש ביותר, הוא נבהל מאוד, זינק מהעץ בדיוק כשהמון ציפורים סימפטליות המריאו יחד מבין העצים. 

“מהם היצורים האלו?!” צעקה אמה. 

“אלו ציפורים סימפטליות, אבל אני לא זוכרת עליהן מספיק מידע.” קראה אלכס. “הנה המדריך ליצורים ומפלצות!” אמרה גילי ושלפה אותו מהתיק שלה.

ציפורים סימפטליות, שם לטיני: אוס אוום (ציפור עצם).

מראה: ציפור בוערת בגודל של נשר, עשויה מעצמות.

כוחות: גורמות לרככת, מחלה שמרככת את העצמות עקב מחסור בסידן.

בית גידול: יערות חשוכים ואזורים נטושים.

קול: אין (כי אין לה מיתרי קול). 

תרופות נגד ושיקויים: עצם טחונה (כולל מח העצם) של ציפור סימפטלית, מעורבבת במים.

מידע נוסף: הציפור מתחזקת כאשר היא לוקחת סידן ממי שהיא פוגעת בו. מעבירה את הרככת בנגיעה.

פחד: עוגיות.

“הן מפחדות מעוגיות!” אמר רומיאו לאחר שקראו את הערך על הציפורים הסימפטליות.  

“מאיפה נביא עכשיו עוגיות?” שאלה אלכס.

“רגע… יש לנו את העוגיות של ג’סי!”

“יופי, תביא אותן” אמרה אלכס בלחץ. 

“אבל הן של ג’סי…” אמר רומיאו.

“ג’סי הייתה מסכימה שניקח עוגייה אחת.” אמרה גילי.

“אבל מה נעשה אם הציפורים יאכלו אותה ויגדלו לגודל של 3 מטר?! אני מזכיר לכן שזה מה שהעוגיות עושות!”.

“רומיאו! אין לנו ממש ברירה עכשיו, תביא עוגייה ונקווה שההשפעה שלהן שונה מאדם לציפור” צעקה אלכס.

רומיאו שלף עוגייה אחת מהקופסא והשליך אותה לכיוון הציפורים שהתעופפו בבהלה. אבל ציפור אחת תפסה אותה וגרסה אותה במקורה. היא החלה להתפרק עד שהתפוררה. כשהציפורים האחרות ראו את זה הן נבהלו והתעופפו חזרה אל העצים. שקט השתרר. כולם נשמו לרווחה. 

“טוב, מה נעשה עכשיו?” שאלה גילי כשברקע נשמע קול צעקה מכיוון האגם “מה אני אעשה?!”

“בואו מהר לשם” קרא רומיאו.

הם רצו אל האגם בשיא המהירות (חוץ מאמה שנשארה ליד האוהל) וכשהגיעו נותרו המומים ממה שראו עיניהם.

על מי האגם צף כלי שיט שנראה כמו צוללת. היא הייתה צהובה ונקשרה לעמוד בשרשרת ברזל עבה. על הצוללת היה כתוב ‘הצוללת הזאת שייכת ל-      ‘ ושם הכיתוב נפסק. לפתע נראתה זרוע תמנון ענקית מתעופפת מתוך האגם. 

“קדימה!” אמר רומיאו.

* * *

סאני הרגישה לחץ חזק באזור הבטן, היא הבינה שמשהו תפס אותה, משהו גדול.

היא הסתכלה למעלה וראתה יצור מחריד מכוסה קשקשים, בעל זרועות שמנוניות מכוסות חומר דמוי ג’לי ירוק דביק.

המפלצת החזיקה את שני חבריה הטובים.

רובין נראה מחוסר הכרה ומצבו של בארון לא היה טוב יותר, היא ראתה שהיה על מצחו חתך סגול.

טוב, כנראה שהכל תלוי בי. חשבה לעצמה סאני.

הזרוע שמסביב לבטנה החלה להתהדק.

“מה אני אעשה?!” צרחה סאני בקול חזק במיוחד וכמה בועות יצאו מפיה.

המפלצת הסתובבה אליה ופערה את פיה. סאני כבר הרגישה את שיניה החדות וראתה את הלוע שלה מקרוב, כשלפתע המפלצת שחררה את האחיזה בה. היא הביטה אל האגם והבחינה בקבוצה של דגים צהובים זרחניים תוקפת את המפלצת.

סאני שחררה אנחת רווחה ונזכרה שמפלצת הקראקן פוחדת מצבעים זוהרים. היא צללה אל מעמקי האגם, הרימה מהקרקעית כמה אלמוגים בצבע ורוד בוהק והושיטה אותם מול פניו המחרידים של הקראקן. הקראקן נסוג לאחור והתחיל להרפות מרובין ובארון. היא קראה “יש!” וכמות לא מבוטלת של בועות יצאו מפיה.

הקראקן שחרר את רובין ובארון ושחה לאחור. סאני ראתה צוללת צהובה וזרחנית, שמתקדמת לעברם.

“צריכים עזרה?” נשמע קול מהדהד. 

אור נדלק וסאני, בארון ורובין ראו את רומיאו, גילי ואלכס מנופפים להם מתוך הצוללת. “נו! למה אתם מחכים? תיכנסו כבר!”

סאני, בארון ורובין נכנסו לצוללת.

“מי זה?” רומיאו שאל.

“זה רובין. הוא גר ליד המחנה, הוא אחד מהטובים.”

“למה בארון פה? איך הוא קשור אליכם?” תהתה גילי.

“בארון הוא חבר ילדות שלי”.

“מה?!” רומיאו, גילי ואלכס נותרו המומים.

“סיפור ארוך… עכשיו בואו נצא מהאגם הזה” אמרה סאני.

“אז מה אתם עושים? למה אתם פה? כלומר בצוללת” שאל רובין.

“מנסים להעיר את שתי החברות שלנו ששקעו בתרדמת פרחי ההיפנוס…” 

חלק רביעי

מציאות

“יום אחד מן הראוי להודות באופן רשמי כי מה שקרוי בפינו מציאות אינו אלא אשליה גדולה אף יותר מעולם החלומות.” 

~ סלבדור דאלי

פרק 43. טוויסט בעלילה

אחרי המפגש עם רוח הרפאים, איימי הסתובבה ביער כשהיא מסוחררת.

היא לא ריחמה על עזי, או על הבן שלו, אבל זה היה מקרה חריג. אחרי שהרוח הזאת דיברה איתה היא פשוט… לא יכלה שלא לרחם על הבן של עזי. רק עכשיו היא הבינה למה בכלל היא רצתה לברוח מהמחנה הזה.

לעזי אין לב בכלל. הוא פוגע בכל מי שבסביבתו, לא משנה מי הוא. היא חשבה. זאת הסיבה שהמחנה הזה לא היה חלומי. אולי רק לשנה אחת, שבה מישהו הצליח להדיח את עזי ולהפוך למנהל המחנה. אבל חוץ מזה, אף פעם. היא חשבה.

אבל כשהסתכלה על חצי הכוס המלאה הבינה שהיא יצאה מזה עם תוכנית מעולה.

עכשיו היא רק צריכה למצוא את סאני.

* * *

אחרי שעה של שייט בצוללת ראה רומיאו דמות מוכרת לבושה בשחור…

“הנה איימי!” צעק רומיאו.

“נכון! בואו נצא אליה!” צעקה גילי.

גילי, אלכס, רומיאו, בארון, סאני ורובין יצאו מהצוללת ורצו אל איימי.

“תקשיבו, יש לי תוכנית לסיום המשחק הגדול” אמרה איימי.

* * *

רועי ריחף ביער וחשב על כל הדברים שקרו לו במחנה הזה. כל המשימות, ניסיונות החבלה, הפציעה מלפני שנתיים שלקחה חלק משמעותי ב’שינוי’ שלו.

עדר הקורניסים הארור הזה! אם היה לי כעת את המפוגג שלי הייתי במשרד של עזי, חי וקיים. הוא חשב. ועשיתי את הדבר הנכון כשסיפרתי לאיימי על כל המצב במשחק. כבר לא אכפת לי מעזי יותר.

אפילו שהוא אבא שלי.

פרק 44. מה פספסתי?

גילי, רומיאו, אלכס, בארון, סאני, רובין ואיימי ישבו על אדמת היער והתחילו לתכנן את סיום המשחק. הם ישבו, דיברו, לחשו, צעקו, התווכחו, טלטלו את ראשם בכוונה לקבל השראה והיה שם די הרבה בלגן. לפתע נשמע טרטור רם של אופנוע מאחוריהם, הם הסתובבו ונדהמו למראה עיניהם.

“מה פספסתי?” צעק נילס. הוא וג’יימס היו רכובים על האופנוע של סאני. ג’יימס הניף את חרב הסיף שלו ונילס עצר את האופנוע, השעין אותו על עץ, קפץ ממנו והתחיל לרוץ לעברם.

כשהגיע שאל “רק מי אתה?” והצביע על רובין.

“חבר שלי, רובין” אמרה סאני. “עכשיו מה האופנוע שלי עושה אצלך?” שאלה.

“לספר? סיפור ארוך” אמר נילס.

אחרי שסאני הנהנה בחיוב, נילס פתח בסיפורו.

“בואו נגיד את זה ככה. יצאתי לחפש שיקוים כי שמעתי שג’יימס, מאי וג’סי נרדמו מפרחי ההיפנוס. ראיתי אופנוע יפה שוכב על האדמה אז תפסתי טרמפ עליו ויצאתי. לא מצאתי שיקוים במרפאה ולפני שהספקתי לזוז נלכדתי ברשת. למרות שניסו להתנקש בי, הצלחתי להשתחרר, לא ממש זוכר איך, לכדתי את הבן של עזי עם כמה קורניסים, הגעתי לג’יימס והשאר היסטוריה” אמר.

“זה לא באמת סיפור ארוך, סתם לא היה לי כוח לספר” הוסיף.

“וואו” אמר רובין בהשתאות.

“אני סולחת לך רק בגלל שאמרת שהאופנוע שלי יפה” אמרה סאני. “רק את מי אמרת שלכדת?”.

“את רועי – הבן של עזי, מה הבעיה? הוא היה רשע איום. הלוכד נלכד, חחח. מאחל לו חיים מוצלחים בתור קורניס”.

“אה… לפני שעה וחצי ראיתי את רוח הרפאים של רועי” אמרה איימי בחלחלה.

“טוב… מקווה שאני לא רוצח. אחרי הכל, הקורניסים הם אלה שחיסלו אותו, לא?”.

“מה עושים עכשיו?” שאלה אלכס והרגישה שהצמיד שלה מתחיל לרטוט…

“אוקיי, חשבתי על תוכנית להעיר את ג’סי ומאי (כי טכנית, המשחק הגדול נגמר, סיימנו את כל המשימות). אני מקווה שתאהבו אותה. אז ככה…” אמר בארון ופירט על פרטי פרטים מפורטים על תוכניותיו. 

פרק 45. מָווְרוֹ אֲלוֹגוֹ

“זו התוכנית, אני מכיר סוס -” התחיל בארון לספר.

 “סוס?” שאלה גילי בתמיהה.

“- כן, סוס, אולי אתם מכירים אותו בשם מָווְרוֹ אֲלוֹגוֹ

אלוגו (Mávro álogo)” אמר בארון.

“מָווְרוֹ אֲלוֹגוֹ? זו הייתה הסיסמה שאמרנו כשנכנסנו למחנה, לא?” שאלה אלכס.

“כן, למה אתם חושבים שהסיסמה הייתה מָווְרוֹ אֲלוֹגוֹ?, מָווְרוֹ אֲלוֹגוֹ זה ‘סוס שחור’ ביוונית ובמקרה עזי מאוד אוהב את השיר ‘סוס שחור’ של קייטי פרי, אבל לא רק, מסתובבת אגדה שקיים סוס שחור שמתהלך באורווה הנטושה, הסוס אמור להיות בן אלמוות ומשתמשים בשערות זנבו כנוגדן לפרחי ההיפנוס”.

“אוקיי… איך זה עוזר לנו? זו רק אגדה…” אמרה סאני.

“לפני כמה חודשים, עזי שלח אותי לרגל אחרי סאני-“

“סליחה!?” צעקה סאני.

“-סליחה, זאת לא ממש הייתה אשמתי, בקיצור יצאתי לרגל אחרייך ונתקלתי בפרח היפנוס. כאשר התעוררתי רכן מעלי סוס וצהל במלכותיות כאשר ראה שהתעוררתי הוא התחיל לדבר איתי (כן, כן, לדבר) והסביר לי את מה שהסברתי לכם”.

“בקיצור, הוא רוצה לעזור” הוסיף.

“במה הוא כבר יכול לעזור? הוא סוס!” שאלה גילי.

בארון הוציא מתיקו עט ולחץ על הלחצן שפותח אותו, העט הפך למרכבה.

“מה?!” שאל רומיאו בתדהמה.

“זאת המרכבה שלי, קיבלתי אותה מאבי בירושה, היא יכולה להפוך לבועה גדולה. אני יכול לרתום את מוורו לבועה ולנסוע במים”.

* * *

“אוקיי, עכשיו כשכולם יודעים מה התוכנית, מתי נבצע אותה?” שאל בארון.

“הכנת תוכנית ענקית לפרטי פרטים מפורטים, אמרת לנו איפה כל אחד יהיה בכל דקה ודקה, ועכשיו אתה אומר לנו שאתה לא יודע מתי נבצע אותה?!” צעקה סאני בהשתוממות.

“אה… כן” אמר בארון בקושי.

“נו, בואו נתחיל עכשיו!” אמר ג’יימס בהתלהבות.

“אוקיי, אז מה אנחנו צריכים לעשות?” שאלה גילי.

“אנחנו צריכים לחכות….” אמר בארון.

“מה?! למה לחכות? הוא אמור להגיע!” אמר רומיאו בכעס.

“הוא מגיע רק כשיש סכנה גדולה! אני מאמין שהוא יגיע בקרוב…” אמר בארון.

“כדאי שנלך לישון, הולך להיות יום ארוך מחר, אם הוא יגיע” אמרה סאני.

* * *

אלכס לא הצליחה להירדם באותו לילה, הלילה הרגיש אינסופי והצמיד שלה המשיך לרטוט על פרק היד! לפתע נשמע קול פרסות חזק. היא קמה באיטיות ויצאה מהאוהל.

“וואו! אני חושבת שזה הוא!” אמרה בקול.

“מה קרה אלכס? הערת אותי!” אמרה גילי שהייתה ישנונית למדי.

“גילי! הוא פה!” אמרה אלכס.

“מה? מי? רגע! וואו!” אמרה גילי.

מולן ניצב סוס שחור עם רעמה שחורה ארוכה ופרווה מבהיקה.

“גילי תהיי בשקט! הוא יכול לברוח!” אמרה סאני בשקט.

סאני חזרה לאוהל כדי להעיר את כולם.

“זה בטוח הוא! הסוס השחור היפהפה שעליו דיבר עזי!” אמר בארון.

“הוא מדהים!” אמרה גילי והתקרבה אליו “בארון! תחבר אליו את הכרכרה שלך…” הוסיפה.

“בטח!” אמר בארון וחיבר אל הסוס את הכרכרה.

הם לקחו צידה לדרך, עלו על הכרכרה ויצאו להציל את המחנה. הנסיעה בכרכרה הייתה נעימה ומרגיעה כולם נרדמו מלבד סאני ורובין.

“המצב כל כך משוגע עכשיו!” אמרה סאני בייאוש מוחלט.

“אל תדאגי, אני בטוח שהסוס יעזור לנו!” אמר רובין.

“אתה נראה ממש עייף! כדאי לך ללכת לישון” אמרה סאני.

“אני לא רוצה להשאיר אותך לבד” אמר והוסיף פיהוק.

“אל תדאג! אני על המשמר!” אמרה סאני.

רובין הנהן ומיד נרדם.

הנסיעה הייתה ארוכה, אך סאני לא הסכימה להירדם.

“תתעוררו! הגענו!” אמרה סאני.

“מה? הגענו?!” שאל רומיאו.

“הוא עצר… אז אני חושבת שכן!” אמרה סאני.

“אני מכירה את המקום הזה!” אמרה אלכס.

“נכון! כאן הקמנו את המחנה בלילה שבו נרדמתם!” אמרה גילי.

כולם ירדו מהכרכרה והלכו בעקבות אלכס וגילי.

“הנה ג’סי ומאי! בואו ניקח אותן לכרכרה!” אמר רומיאו.

אלכס הסירה את הצמיד והחזיקה אותו חזק בשתי הידיים שלה. אלומת אור כחולה מרוכזת מאוד וחזקה יצאה מהצמיד לכיוון ג’סי ומאי, הרימה אותן באויר והעבירה אותן אל הכרכרה.

“מוורו צריך להריח אותן ולזהות האם הן נרדמו בהשפעת פרחי ההיפנוס, זה לוקח רגע” הסביר בארון.

מוורו רחרח בעדינות את ג’סי ומאי והתחיל להסתובב.

“הנה! הוא מתחיל!” אמרה גילי בלחש.

מוורו הניף את זנבו לימין ולשמאל מעל ג’סי ומאי, ולאט לאט הן התחילו לפקוח את עיניהן.

פרק 46. סוף טוב הכול טוב

“מאי! ג’סי!” צעקו אלכס וגילי וחיבקו אותן.

“היי! מה קרה לנו? למה אנחנו פה?” שאלה ג’סי.

“יצאתן ללקט ענפים עם אלכס, ג’יימס ורומיאו וכאשר התמהמתם לחזור מצאתי אתכם מעולפים ליד פרחי היפנוס…” הסבירה גילי.

“וואו! לא כדאי שנתחיל לחזור?” שאלה מאי.

“כן! בואו נעלה על מוורו!” אמר רובין.

“רגע! מי אתה?” שאלה ג’סי את רובין.

“ומה אתה עושה פה?” שאלה מאי את בארון.

“אמממממ…. זה סיפור ארוך! בואו נעלה לכרכרה” אמר ג’יימס.

לאחר כמה דקות של נסיעה סאני שמה לב למשהו.

“בארון… הוא לא נוסע לכיוון ממנו באנו!” אמרה סאני בכעס.

“אני חושב שהוא נוסע למקום טוב…” אמר בארון בגמגום וחשש מוחלט.

“בארון אם זה לא יהיה טוב אני אהרוג אותך!” אמרה סאני בכעס.

“בדיוק הגענו לאגם! איזה יופי! נכון?” אמר בארון.

סאני התכוונה לענות כשהכרכרה התחילה להתנדנד.

“מה קורה פה?” שאלה אלכס.

פוף! הכרכרה הפכה לבועה ענקית.

“תתכוננו! אנחנו נכנסים לאגם!” צעק בארון בחגיגיות.

“ממש יפה פה!” אמרה גילי.

“תראו את מוורו! הוא הפך לדולפין!” אמר רומיאו.

“מגניב! לא ידעתי שהוא יכול לעשות את זה!” אמר בארון בהתלהבות.

“שששששש! יש שם מבנה!” אמרה מאי.

“רובין יש לך עוד מהשיקוי לנשימה מתחת למים?” שאלה סאני.

“יש לי תמיד!” אמר רובין וחילק לכולם.

“שותים את זה וזהו? אנחנו נושמים מתחת למים?” שאל ג’יימס.

“בדיוק!” אמר רובין.

“מאיפה השגת את השיקוי הזה? שמעתי שהם ממש נדירים!” שאלה אלכס.

“בואו רק נגיד שיש לי קשרים עם אנשים קסומים” הוא אמר במסתוריות.

אלכס תהתה מי הם האנשים הקסומים האלו אבל לא היה לה זמן לחשוב כי הם הגיעו למבנה.

המבנה נראה נטוש, ועל הדלת היה שלט: 

עזי לוי, מנכ”ל

הכניסה לזרים אסורה

“בואו נכנס!” אמר בארון.

“זה לא כזה פשוט… צריך סיסמה” אמרה סאני.

“למה ציפיתם? הוא לא רוצה שמישהו יכנס לשם” אמרה גילי.

“בארון וסאני, אתם מכירים את עזי הכי טוב… מה יכולה להיות הסיסמה שלו?” שאלה אלכס.

“מחנה החלום!” הציע בארון.

נשארו עוד ארבעה ניסיונות

“אוי לא! אולי מָווְרוֹ אֲלוֹגוֹ?” אמר בארון.

נשארו עוד שלושה ניסיונות

“תנו לי לנסות! וינסנט כרות האוזן!” הציעה סאני.

נשארו עוד שני ניסיונות

“קורניס? זו המפלצת האהובה על עזי..” אמר בארון.

נשאר ניסיון אחרון

“זו ההזדמנות האחרונה שלנו! אבל אני חושבת שאני יודעת..” אמרה סאני.

“מה הסיסמה?” שאלו כולם בציפייה.

“זה נשמע מגוחך אבל – עזי המלך” אמרה סאני.

הכניסה אושרה

“יש!!!!!” צעקו כולם.

הם נכנסו למשרד והתחילו לחפש דברים שימושיים כשלפתע הבחין בארון בכפתור סגול שהיה כתוב עליו ‘השמדה עצמית’.

“תראו מה מצאתי!” צעק בארון בזמן שג’יימס צעק בדיוק אותו דבר.

בארון הצביע על הכפתור הסגול.

“בואו נלחץ על זה!” אמר רומיאו בפזיזות.

“לא! זה בטח יפוצץ אותנו או משהו כזה” אמר רובין.

ג’יימס הצביע על הכפתור הירוק שהיה כתוב עליו: “סיום המשחק הגדול – רק למקרי חירום!”

“נו, ללחוץ?” שאל.

“יאללה, תלחץ. לא! בואו נלחץ על ההשמדה עצמית והכפתור הזה באותו זמן” הציעה סאני.

בארון לחץ על ההשמדה העצמית בזמן שג’יימס לחץ על סיום המשחק הגדול.

כולם הרגישו לרגע תחושת עקצוץ והם מצאו את עצמם באולם הכנסים.

פרק 47. ואז נשמע ‘קליק’ עמום

“יש! שרדנו את המשחק הנוראי הזה!” קראה אלכס.

 “סוף כל סוף! זה הסתיים! מעניין מה יהיה עכשיו?” שאלה מאי. 

באותו רגע בדיוק נשמע קולו של עזי במערכת הכריזה: “כל הכבוד למנצחי המשחק הגדול! יש לי הודעה להודיע. היום יתקיים נשף התחפושות המסורתי של המחנה בשעה 19:00. השנה, נקיים את הנשף בוי-אר! כל המדריכים יחלקו לכם משקפי וי-אר (מציאות מדומה) שבאמצעותם תוכלו לעצב את האווטאר שלכם איך שאתם רוצים ואז ליהנות ביחד במציאות המדומה. המשך יום נעים.”

* * *

בזמן שהמדריכים חילקו לכל החניכים את משקפי ה-וי-אר בחדר של חבורת סחל”ב התרחשה מהומה.

“אתם בטוחים שזה בטוח?” שאלה מאי.

“אני בטוח שזה יהיה גרוע!” אמר ג’יימס.

“אנחנו לא יכולים להיכנס! אנחנו צריכים לגבש תוכנית כדי לעצור את עזי!” אמר רומיאו.

“כרגע יש נשף סיום. בואו נתרכז בו” אמרה גילי.

“אני חושבת שצריך להיכנס. מה כבר יכול לקרות? זה בסך הכל מציאות מדומה” אמרה אלכס.

כל החבורה הסכימה והרכיבה את המשקפיים.

גילי נכנסה אל תוך חדר ריק עם ציורים יפים ולפניה הופיעה הולוגרמה כחולה ועליה קטגוריות כמו: חולצות, מכנסיים, שמלות, נעליים, כובעים, משקפיים, תיקים, אביזרים.

“וואו! זה מדהים!” אמרה גילי.

“שלום גילי סררו, למה תרצי להתחפש היום?”.

“מי זאת?!” שאלה גילי בבהלה.

“זאת אני, אטלנטה, הדמות הוירטואלית שתעזור לך ליצור את דמות האווטאר שלך. למה תרצי להתחפש?” שאלה. 

“אני רוצה להתחפש לאלפית!” אמרה גילי בהתלהבות.

“אציג לך את כל האפשרויות לתחפושת אלפית. תהני.” 

גילי בחרה בשמלת כתפיות יפהפייה בצבע ירוק בהיר, מגפיים שחורים ושיער ג’ינג’י גלי כמו שלה. משיכה קטנה באוזנייה האריכה אותן וסיפקה לה מראה אלפי ביותר.

באותו זמן, הוצגו האפשרויות לבניית האווטאר שלהם גם לרומיאו, אלכס, מאי, ג’סי וג’יימס. רומיאו בחר בחולצה ומכנסי חאקי מחוספסים ובמגפיים חומים גבוהים, כובע חום כמו של רובין הוד וקשת עם אשפת חיצים.  התחפושת של רובין הוד מתאימה לי, חשב. 

אלכס לא התלבטה בכלל לגבי המראה של האווטאר שלה. היא בחרה במהירות שמלה מנצנצת בצבע תכלת ונעלי עקב לבנות, שיער חום חלק ועליו כתר אצות ירקרק, ובעזרת מברשת הנצנצים הוסיפה יהלומים על פניה. מאי בחרה בשמלה כתומה קצרה עם פרווה לבנה בקצוות, נעלי סירה כתומות, שיער ג’ינג’י גלי קצר, זנב שועל, אוזני שועל מקסימות ואף שחור קטן. ג’סי החליטה ללכת על שמלת סאטן ורודה, נעלי עקב ורודות ושיער שחור אסוף לגולגול. היא הצמיחה כנפי פיה ורודות וארוכות ומשכה אודם ורדרד על שפתיה.

ג’יימס היה הראשון מהחבורה שסיים לבחור את התחפושת של האווטאר שלו. לבוש בחליפה ירוקה עם עניבת עלים, נעלי סטפס ירוקות, וכתר עלים שנח על שערו הבלונדיני הוא נכנס אל אולם המסיבות במציאות המדומה. לפתע הרגיש כאילו גופו נלקח ממנו ואז שמע צליל ‘קליק’ עמום והכל נהיה שחור.

אחריו נכנסו אל האולם הגדול כל שאר חבורת סחל”ב.

“וואו אלכס! איזה תחפושת!” אמרה ג’סי בהתלהבות. “זה ממש מתאים לך!”

“תודה! גם שלך נראית מדהים!” אמרה אלכס.

“איפה ג’יימס?” שאל רומיאו.

“הוא בטח יתחבר עוד רגע.” אמרה מאי.

* * *

“רובין, תרוץ יותר מהר! חייבים להזהיר אותם!” צעקה סאני.

“אני מנסה!” צעק רובין חזרה.

“הגעתי! אני נכנסת!” צעקה סאני.

“אוי לא! הם כבר בנשף! הם יוכלו להתנתק ממשקפי המציאות המדומה רק בתום הנשף” אמר רובין בעצב.

“רגע! איפה ג’יימס?” שאלה סאני.

“אני חושב שלקחו אותו…” אמר רובין.

“הם יחזרו בקרוב, אנחנו יודעים שהם מעוניינים בו, צריך לעצור אותם.” אמרה סאני.

פרק 48. תמונה מאלבום ישן

ג’יימס היה כל כך שקוע במשחק שלא שם לב שמישהו תפס בחולצה שלו וגרר אותו ליער. לאחר זמן קצר הוא מצא את עצמו קשור לעץ בחבלים וסרט דביק על פיו.

מה קורה כאן? חשב ג’יימס לעצמו המשקפיים, המשחק, הנשף…

לפתע שמע צחוק מרושע.

הדמות התקרבה אליו. 

זה היה עזי.

ג’יימס ניסה לצעוק לעזרה אבל לא הצליח בגלל שהסרט הדביק חסם את פיו. הוא התפתל, מנסה להשתחרר.

“שלום לך, ג’יימס מקארטי” אמר עזי. “אתה בוודאי יודע למה הבאתי אותך לפה.”

מבט זועם נראה על פניו של ג’יימס והוא רצה לתת לעזי אגרוף בפרצוף.

“טוב, בוא ניגש לעניינים” אמר עזי בחיוך מרושע “תן לי מיד את הטבעת שלך אם אתה רוצה להשתחרר ואתה רוצה שכל חבריך היקרים לא יורדמו”. הוא נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ מאושר. 

“נו?” שאל.

לג’יימס היו שתי אפשרויות: להיכנע לעזי ולתת לו את הטבעת, או לחכות ולראות מה יקרה. הוא בחר באפשרות השנייה, כי כנראה שהיא הייתה יותר בטוחה, וגם כדי לעצבן את עזי. אחרי כמה דקות עזי התרתח “אז?! מה אתה בוחר?!” נהם.

לג’יימס היה חיוך גדול על הפנים, מתחת לסרט הדביק. נראה אותך עכשיו, עזי! חשב.

עזי איים עליו בפעם האחרונה “יש לך רק עוד חמש דקות להציל את עצמך. תבחר מה שתבחר רק תעשה את זה מהר כי אין לי סבלנות!”.

הוא הוציא שעון קטן מכיסו והתחיל לספור את השניות שנשארו.

הוא באמת מטורף חשב לעצמו ג’יימס.

הזמן חלף. ג’יימס הרגיש כאילו הוא רק מצמץ וכבר עברו שלוש דקות.

“נשארו לך שתי דקות! כבר החלטת מה אתה בוחר?” אמר עזי וגיחך ברשעות.

באותו הרגע בדיוק הבחין ג’יימס בדמות מוכרת מאוד שמתגנבת מאחורי עזי. נראה היה שהדמות עומדת להציל אותו וג’יימס משך את הזמן. הוא הצביע על הסרט הדביק על פיו.

“אתה יכול להוציא את הטבעת גם עם מחסום על הפה” אמר עזי בחוסר סבלנות אבל הוריד לו את הסרט הדביק.

“מה רצית?” אמר עזי בכעס. הדמות הייתה קרובה יותר לעזי ונראתה כמו מישהו שג’יימס ראה בתמונה באלבום ישן. הוא נזכר שזה סבא רבא רבא שלו.

כוח הטבעת! חשב ג’יימס.

“עזי, תסתכל מאחוריך” אמר ג’יימס בביטחון.

עזי הסתובב לאחור.

“אתה! אתה לקחת ממני את הטבעת!” אמר עזי בזעם.

“נכון. זה אני” אמר ג’ורג’ – סבא רבא רבא של ג’יימס.

עזי ניסה לתת לו אגרוף, אך ללא הצלחה.

“זה לא יעזור לך! אני יותר חזק ממך וגם ג’יימס”.

“תוכיח לי!” אמר עזי בהתגרות.

ג’ורג’ נגע באצבעו בעזי ועזי התעופף כמה מטרים אחורה ונחבט ברצפה.

“הצילו!” צעק עזי והרוח המשונה התרוממה ונעלמה…

כעבור כמה דקות הגיעו שני אנשים לבושים בשחור ולקחו את עזי שעוד הספיק לומר “ג’יימס, עוד כמה שעות אני אחזור, והבחירה תהיה הרבה יותר קשה!” 

ג’יימס היה בטוח ששמע פרצי צחוק מרושע אחרי שעזי נעלם מהעין.

* * *

מאי, רומיאו, אלכס, ג’סי וגילי הסתובבו לאיטם בעולם המדומה.

“וואו…” התפעלה מאי “איזה מקום יפה…”

והיא צדקה באמת. היו שם נופים יפהפיים ובמרכז רחבת ריקודים ענקית מוארת בצבעי ירוק וכחול. מוזיקה התנגנה ברקע ורוב הילדים רקדו.

“אבל… איפה ג’יימס?” שאל רומיאו.

“אולי הוא רוקד עם כולם?” ניחשה ג’סי.

“לא נראה לי… אם הוא היה רוקד אתם לא חושבים שהוא היה איתנו?” אמרה גילי.

“אולי הוא גם מחפש אותנו? או שהוא רוצה קצת זמן לעצמו?” הציעה אלכס.

“רגע…” ג’סי נראתה מופתעת ומפוחדת בו זמנית. “אתם חושבים מה שאני חושבת?”

“עזי!” אמרו כולם יחד.  

“מה נעשה?!” קרא בתדהמה רומיאו.

“צריך לצאת מהנשף הזה הכי מהר שאפשר!” ענתה גילי. 

“תנסו להוריד את המשקפיים” צעקה מאי. הם ניסו, אך ללא הצלחה. לפתע נשמע קול מוכר שבקע מתפאורת העצים שברקע. “אני יכולה לעזור לכם…” 

“נולי?!” צעקו כולם כשראו אותה ממריאה מהעץ הקרוב ביותר. 

“מה את עושה פה בכלל?” שאלה ג’סי בשם כולם.   

“אני פה כדי לעזור לכם. אני יודעת איפה ג’יימס נמצא. וכדאי לכם למהר.”

“אבל איך נצא מכאן? אנחנו לא מצליחים להוריד את המשקפיים!” ענתה גילי בייאוש.

“רגע, איפה ג’יימס נמצא בכלל?” שאלה אלכס.

” הוא תקוע באמצע היער. עזי קשר אותו לעץ” ענתה נולי בדאגה. 

“עזי קשר אותו לעץ?!” שאל רומיאו בזעזוע. 

“אבל איזה עץ?” שאלה אלכס. “יש המון עצים ביער. חוץ מזה, איך נמצא אותו כשאנחנו אפילו לא יכולים לצאת מהנשף? אנחנו תקועים פה!”

“לא בדיוק…” התחילה נולי. “יש דלת סודית בין העצים שמחזירה אתכם לעולם האמיתי. הבעיה היא שממש קשה למצוא אותה. אבל נוכל לנסות!”

“אוף!” התעצבנה ג’סי.

“אני מציעה שנתפצל ונתחיל לחפש עכשיו. אני אלך עם אלכס. גילי וג’סי יחפשו יחד, ורומיאו ומאי יחפשו יחד” אמרה נולי.

“בסדר. בואו נצא” אמר רומיאו.

הם התחילו לחפש. כל זוג בכיוון אחר.

“את חושבת שהוא בסדר?” שאלה ג’סי את גילי.

“להגיד לך את האמת? אני לא בטוחה” השיבה גילי. הן המשיכו לחפש עד שג’סי שמה לב לדלת חומה חבויה מאחורי עץ גבוה.

“גילי! תראי מה מצאתי!” אמרה ג’סי בהתרגשות והצביעה על הדלת. “תישארי פה, אני אלך לקרוא לכולם!” ג’סי רצה עד שמצאה את נולי ואלכס.

“אני וגילי מצאנו את הדלת!” אמרה בהתרגשות.

“באמת?” שאלה נולי.

“כן!” ענתה ג’סי. “לכו לכיוון הזה ותמצאו את גילי. היא מחכה לכן ליד הדלת” אמרה והצביעה לכיוון שממנו באה. אלכס התחילה לרוץ, ונולי התעופפה לידה. באותו הזמן ג’סי הלכה לחפש את רומיאו ומאי. כאשר היא מצאה אותם היא צעקה בהתרגשות “מצאנו את הדלת! גילי, אלכס ונולי מחכות לכם”

“יופי!” ענה רומיאו בהתרגשות. הילדים רצו לכיוון הדלת, וכשמצאו אותה, לא מצאו את הבנות. 

“אלכס! גילי! נולי! איפה אתן?” קראה מאי.

“אולי טעינו בכיוון?” שאל רומיאו מבולבל.

“עבדנו עליכם!” צחקה אלכס ויצאה מאחורי העץ יחד עם גילי ונולי.

“אלכס! זה לא הזמן!” התעצבנה מאי.

“סליחה, סליחה” צחקה אלכס. החבורה ונולי פתחו את הדלת, ואחד אחד הם חזרו למציאות והצליחו להסיר את המשקפיים.

“טוב, עכשיו אנחנו יכולים לחפש את ג’יימס” אמרה גילי וקצת התבאסה שעכשיו הם בלי תחפושות. 

“בואו נחזור לחדר!” אמר רומיאו.

חבורת סחל”ב צעדה במסדרון המוביל אל החדרים, כשחלפו על פני תמונותיהם של מייסדי המחנה שהיו תלויות על הקיר, ראתה גילי שוב את אותה התופעה – העיניים של הדמויות בפורטרטים עקבו אחריהם…

“תסתכלו על העיניים! מהר!” צעקה לעבר חבריה.

“אמא’לה, מה זה?!” שאלה מאי ונעצה מבט בעיניים של וינסנט שהסתכלו עליה בחזרה.

“זה מה שסיפרתי לכם, על העיניים הזזות בתמונות, והפעם אני גם אגלה איך ולמה זה קורה!” אמרה גילי, הסירה את התמונה מהקיר והחליטה לנסות לפתוח את המסגרת שלה.

“אולי לא כדאי שנעשה את זה כאן” אמרה ג’סי “מישהו יכול לעבור כאן ולהאשים אותנו בהשחתת התמונה. בואו ניקח אותה לחדר ונפרק אותה שם” הציעה.

“קדימה!” אמר רומיאו “קחו את התמונה איתנו”.

ג’סי וגילי סחבו יחד את התמונה אל החדר שלהן והניחו אותה הפוכה על המיטה. רומיאו הביא מברג והחל לפרק את המסגרת הזהובה שהייתה מלאת אבק.

“נראה לי ששנים לא ניקו את התמונה הזו, או הזיזו אותה…” אמר כשפתח את הבורג האחרון ושחרר את המסגרת.”

“אין כאן כלום!” אמרה גילי באכזבה גדולה והניחה את התמונה על המיטה בחזרה “סתם ציור ישן נושן מלא אבק”.

“אולי הפתרון לתעלומה נמצא בקיר מאחורי התמונה?” שאל רומיאו “בואו נחזיר אותה למקום ונראה אם יש משהו חשוד על הקיר שעליו היא הייתה תלויה”.

החבורה מיהרה לחזור אל המסדרון ממנו הסירו את התמונה. רומיאו מצא את המיקום לפי המסמר שנותר על הקיר. הוא משש, לחץ, דפק על הקיר אבל שום דבר לא קרה. גילי וג’סי חיפשו מסביב חוטי חשמל או איזשהו מנגנון סודי שמזיז את העיניים אבל לשווא.

“כנראה שנצטרך להוסיף את העיניים הזזות לרשימת ההזיות של המחנה. יחד עם החדרים המשתגרים, היצורים המפלצתיים, פרחי ההיפנוס וסופת השלג באמצע הקיץ” אמרה אלכס.

פרק 49. צ’יזבט שמתעורר לחיים

סאני ישבה על גזע עץ וכססה את הציפורן השלמה האחרונה שלה, בזמן שרובין הסתובב מסביב לגזע העץ והימהם לעצמו. 

“המממ…”

“הוווו…”

“הייי…”

“אולי-“

“אולי מה?” שאלה סאני בתקווה.

“-אם היית נותן לי להשלים את המשפט היית יודעת שאין לי רעיון ממשי” ענה רובין ברוגז.

“מה נעשה?!” צעקה סאני לשמיים וגרמה לכמה ציפורים לעוף מצמרת עץ קרוב.

“אני לא יודע. אבל לצעוק לשמיים לא יעזור. רק יקרב אלינו להקת ציפורים סימפטליות.”

“אמממ…, נראה לי שיש לי רעיון” הוסיף.

“מה הרעיון?” שאלה סאני ללא תקווה יתרה.

בטח עוד אחד מהרעיונות הגרועים שלו. חשבה בלי לשים לב שדיברה בקול.

“מה!?, את חושבת שהרעיונות שלי גרועים!? ” צעק רובין בכעס.

“תראה… עד עכשיו הרעיונות לא הוכיחו את עצמם יותר מדי…”

“אחרי כל מה שעשיתי בשבילך?!” אמר בזעם הולך ומתגבר.

“טוב נו… תספר לי על הרעיון שלך…” אמרה בשעמום.

“לא רוצה? לא צריך!” אמר רובין והתיישב על האדמה כשגבו מופנה לסאני.

“עכשיו נעלבת? מה אני אעשה איתך?”

“מה את תעשי איתי?! מה אני אעשה איתך?! את כל הזמן מעליבה אותי וצוחקת עליי!”

“מה אתם רבים?! אתם מפריעים לנשף!” אמר נער שנראה כבן חמש עשרה בנזיפה.

“מי אתה?! ולמה אתה מפריע לדיון שלנו?” שאל רובין.

“דיון…, פחחח” ענה הנער המסתורי.

“מה מצחיק אותך כל כך?” שאלה סאני ברוגז.

“מה שמצחיק אותי זה שהערתם חצי מתושבי היער, כולל אותי, שמעתי את זה מהמחילה שלי ואתם טוענים שזה דיון. דיון!” ענה.

“רגע, רגע, רגע, אתה רומז שאתה חיה?” שאל רובין.

“לא, אני רומז שאני אחד מתושבי היער” אמר הילד.

“אז למה אתה חי במחילה?”  שאלה סאני.

“חיכיתי לרגע הנכון לנקום בעזי. הייתי צריך מקום מגורים”.

“ולמחילה אתה קורא מקום מגורים?” שאל רובין בזלזול.

“רגע! אתה הילד שכמעט נהרג במשחק המשימות הגדול?!” שאלה סאני בפליאה.

“כן, אבל אני מעדיף שיקראו לי ג’ון. ג’ון פאנג”

“סיפרתי את זה לילדים, בתור צ’יזבט” לחשה סאני לרובין.

“טוב נו, זה לא מאוד משנה. אנחנו צריכים לשמוח שעוד מישהו הצטרף למועדון ‘שונאי עזי'” לחש רובין לסאני.

“טוב, אם התגלית בפנינו כנראה שרצית לומר משהו…” אמרה סאני.

“נכון מאוד, יש לי תוכנית”.

* * *

“לאחר שצפיתי בעזי כל השנים האלה, גיליתי שבכל יום שישי, בשעה 19:37 בדיוק, עזי נכנס לבונקר שלו, 

וב-19:39 יוצאת משם עז אפורה בעלת זנב חום.”

“אתה רומז שעזי יכול להפוך לעז?” שאל רובין בלגלוג.

“לא, אני רק אומר שהוא נכנס כבן אדם ואחרי שתי דקות יוצאת עז. לא אמרתי שזה הוא, רק אמרתי שיוצאת עז מהמשרד שלו. מי יודע… אולי יש לו עז מחמד.”

“אני מרחמת על העז…” אמרה סאני.

“בקיצור, אם אני צודק, כשהוא עז, הוא נמשך לדברים שעזים אוהבות, כמו דברים לעיסים וצבעוניים.”

“אז לפתות אותו בעזרת מסטיק גדול וצבעוני?” שאל רובין.

“אפשר… אני חשבתי על כמה דברים אחרים, אבל אפשר…”

“כמו מה למשל? כדור?” שאלה סאני.

“שניהם אפשריים, פשוט קשה למצוא מסטיק צבעוני. רוב המסטיקים לבנים.”

“טוב… איפה נמצא כדור צבעוני?” שאל רובין.

“אולי במחסן הדברים שעזי מחרים. הוא ליד הביתן של גילאי 11-12” אמר ג’ון.

“איך אתה יודע שהמחסן שם?” שאלה סאני.

“ראיתי את עזי מחרים איזה קורקינט לילדה מסכנה.”

“טוב, בואו נלך לשם!”

“לא אמרתי לכם? המקום ממולכד, חודים על הרצפה וכאלה…”

“איך זה לא היה הדבר הראשון שאמרת?!” הזדעזעה סאני.

“כי אפשר לעבור דרך החלון האחורי ולהיכנס.”

“איך זה לא היה הדבר השני שאמרת?!”

“כי חשבתי שזה ברור, לכל מחסן סודי יש חלון קל לפריצה אחורית…”

“אז למה אנחנו מחכים?”

פרק 50. מצב חירום

ג’ני, אמא של אלכס, בדיוק סיימה משמרת לילה ארוכה במיוחד בבית החולים שבו עבדה, והתכוונה לצנוח למיטתה ב-23:59 בדיוק עד שהטלפון שלה החליט לצפצף (ברגע לא מתאים בעליל).

“מה? מי זה [email protected]? אה, בטח היא שינתה שוב את המייל שלה” ג’ני גלגלה את עיניה ופתחה את המייל.

השולח: [email protected]

נושא: מצב חירום!

ורודה יקרה, 

כפי שאת בטח יודעת, אנחנו במרדף אחרי העז החמקמק ההוא. לאחרונה ניסינו לתפוס אותו והוא ממש ברח לנו בין הרגליים!

העז הזה כמעט השיג את הכדור שלו!

את חייבת להגיע למחנה מיד!

תעבירי את המייל הזה גם לשחורה ולקאלו.

הן חייבות לדעת!

ג’ני סגרה את המייל בבהלה והעירה את ליסה.

“מה קרה?” שאלה ליסה בישנוניות. 

ג’ני הראתה לה את המייל.

ליסה קראה את המייל וזינקה מהמיטה בבהלה. “מה?! איך?!”

“אני יודעת… צריכים לצאת לשם מיד!”

“יש לך את האימייל של קאלו בכלל? אף פעם לא תקשרתי איתה” שאלה ליסה.

“היא נתנה לי כתובת, אנחנו יוצאות עכשיו” ענתה לה ג’ני באנחה.

“טוב, קדימה! משימה זאת משימה” רטנה ליסה ויצאה מהחדר.

“ברור שהיא תכתוב לנו בשעה הזאת” מלמלה ג’ני ויצאה אחריה בעייפות.

***

אחרי ביקור קצר במחסן החפצים המוחרמים של עזי, סאני, רובין וג’ון יצאו משם בידיים ריקות.

“אז מה נעשה?” שאל רובין.

“אפשר אולי לפתות אותו במשהו. אולי באוכל מיוחד או בעז אחרת…” הציע ג’ון.

“אפשר אולי לגרום לה לברוח, או להביא להקת זאבים שתצוד ותאכל אותה…” הציעה סאני.

“אני מעדיף לרדוף אחריה ולהבריח אותה מהיער” אמר רובין.

“אז יאללה, בואו נחפש את העז שלנו”.

פרק 51. מי זה ניקו?

הביתן היה מלא: כל החבורה הייתה שם (חוץ מג’יימס שנחטף). אחרי דיון סוער על איך הם ימצאו את ג’יימס, ברגע שאלכס הסתובבה לאחור, לעבר פתח החדר של ג’יימס, היא ראתה פתק.

“אהה… אני לא חושבת שזה היה כאן קודם. מה זה הפתק הזה?” שאלה.

“אין לי מושג וגם לא שמץ של מושג” ענה רומיאו. “בואו נקרא!”

אני מצטער שהיינו צריכים לחטוף את ג’יימס, אבל לא הייתה לנו ברירה! עזי הכריח אותנו. אנחנו נמצא דרך לעצור אותו, אני מבטיח.

בארון

נ.ב: אני כזה מבולבל! חתמתי את השם שלי מתוך הרגל, אסור שתדעו מי אני!

כל החבורה הביטה בפתק שהיה מודבק על הקיר ותהו איך הוא הגיע לשם. בשלוש השעות האחרונות הם נשארו בחדר שלהם ולא זזו ממנו.

“אז ג’יימס באמת נחטף, ועזי חטף אותו!” אמר רומיאו.

“רגע, אז איך נחזיר את ג’יימס?” שאלה אלכס.

“אין לי מו-” רומיאו לא הספיק לסיים את המשפט כשגבר חסון הרים אותו ונשא אותו על כתפיו. כעבור חצי שנייה קרה בדיוק אותו הדבר לשאר החבורה…

* * *

ג’יימס הופתע לראות את כל חבריו נישאים בידי גברים חסונים ונקשרים לעצי היער בקרבתו. הוא לא הספיק לומר כלום כשראה לתדהמתו את עזי מתקרב אליו.

למרות התחבושת שכיסתה לו חלק מהפנים, עדיין ניתן היה לראות בבירור את הבעת הניצחון עליהם.

“תקשיב, יש לך שתי אפשרויות. או שאתה נותן לי את הטבעת, או שאני עומד להרדים אותך ואת החברים שלך באמצעות פרחי ההיפנוס. יש לך 10 דקות להחליט” אמר עזי.

“תיכנע לו! אם הוא ירדים אותנו לפחות לא נמות” אמרו גילי ואלכס בזמן שרומיאו, ג’סי ומאי אמרו “אל תיכנע לו! הוא ישתלט על העולם עם הטבעת הזאת!”.

“אוף! תפסיקו לרגע! זה לא עוזר לי לחשוב!” צעק ג’יימס.

חמש דקות חלפו עד שג’יימס מלמל:  “טוב, החלטתי. אני נכנע”.

“מה?!” צעקו רומיאו, ג’סי ומאי בזמן שגילי ואלכס מלמלו “יש!”.

“נכנעתי” אמר לעזי.

עזי קרן מאושר.

“נו, נו, תביא אותה!” אמר עזי ושחרר את ידיו של ג’יימס.

“רגע, אני לא מוצא אותה!”

“מה שקורה כאן לא יכול להתרחש במשמרת שלי” שמע ג’יימס קול שהיה מוכר רק לו.

“אתה רציני? יש!!!” צעק ג’יימס לעבר אחיו ניקו שעמד מאחורי עזי.

“יאללה עזי… הטבעת כאן אצלי. בוא לקחת אותה!” התגרה ניקו וגרם להבעת פניו של עזי להשתנות מהקצה אל הקצה.

“מי. אתה. ומה. אתה. עושה. כאן?!” רתח עזי והסתער על ניקו, שהתחמק בקלות. עזי תקף שוב וניקו התחמק פעם נוספת. נראה שבקרב הזה כל אחד יכול היה לקרוא את המחשבות של השני.

“לא תתפוס אותי, לא משנה מה תעשה. עכשיו תעוף לי מהעיניים, בבקשה?” צחק ניקו והעליב את עזי עד עמקי נשמתו.

“הבנתי אותך” אמר עזי ושלף צרור פרחי היפנוס מהכיס האחורי שלו.

“נו, אם אתה לא מבין את הטקטיקה, זרוק בכיף” אמר ניקו.

“רגע, לא! אל תקריב את עצמך!” צעק ג’יימס, אבל היה מאוחר מדי. הפרחים נזרקו וניקו קרס על האדמה.

“ניקו!!” צעק ג’יימס.

“מי זה ני-” רומיאו לא הספיק לגמור את המשפט כשעזי השליך עליו ועל שאר החבורה צרור פרחים נוסף.

סוף דבר

היפנוס (אל השינה במיתולוגיה היוונית) שכן במערה אפלה בעולם התחתון, הרחק מאור השמש. למערה לא היה פתח ובטח שלא כניסה. מי שכן העז להגיע אל המערה נתקל במרבד פרחי פרג בעלי ריח משכר ונרדם. כך נשמרה הדממה על מנת שאיש לא יוכל להיכנס ולהפריע לתנומתו של היפנוס השקוע בתרדמה. היפנוס היה אביו של מורפיאוס, אל החלומות, ואחד מבני לווייתו של האדס, אל השאול ושליט המתים. 

עזי סגר את ספר המיתולוגיה היוונית בחיוך והשיב אותו אל המדף העליון בספרייה שלו. 

הם כבר לא יצאו מהמקום הזה שפרחי ההיפנוס שולחים אותך אליו. חשב. עכשיו אני אלך לקחת את הטבעת שלי…

***

“אז כולנו כאן, מה נעשה?” שאלה ג’ני.

“אולי נלך למצוא את הילדות שלנו?” אמרה ליסה.

“כן! מתי ראית אותן בפעם האחרונה, איימי?” שאלה פרידה.

“הן היו בנשף הסיום ומאז לא ראיתי אותן…”

“איפה היה הנשף הזה?”

“בוי-אר, זאת היתה מלכודת של עזי להשיג את הטבעת. אני מניחה שהן הבינו שזאת מלכודת ויצאו משם, איכשהו, ומשם הלכו לחדר שלהן…”

“אז למה אנחנו מחכות?!”

***

גילי התעוררה בתחושת עייפות.

“אלכס, את לא תאמיני איזה חלום מטורף חלמ-“

“-תי…” היא פקחה את עינייה, וציפתה לראות מולה את חברתה אלכס. אבל אלכס לא עמדה מולה. היא הסתכלה מסביב וראתה שהכל לבן לחלוטין. היא ידעה שהיא לא בתוך חדר, אבל היא לא הייתה בטוחה איפה כן….

אולי אני עדיין חולמת? מלמלה לעצמה בשקט.

“מה קרה?” שאלו ג’יימס ורומיאו שהתעוררו כבר, באותו הזמן.

“א-אני חשבתי שכל הנשף הזה היה רק חלום” ענתה. “ואני רציתי לספר על זה לאלכס…”

“היית מקווה שזה רק חלום” אמר רומיאו בטינה. “עזי המעצבן הזה… המחנה הזה יכול להיות טוב, או חלומי בלעדיו”

“נכון, ועכשיו אנחנו ב… איפה אנחנו בדיוק?! זה ממש נראה כמו הסוף של הארי פוטר 7, כשהארי כמעט מת ועבר ל’קינגס קרוס’ או מה שזה לא היה. איך אנחנו אמורים לצאת מפה?” אמרה אלכס, הבהילה את כל מי שהיה ער והעירה את מי שלא.             

“רק חסר שדמבלדור היה פה וזה באמת הסוף של הארי פוטר 7!” אמרה מאי.

“זה לא משנה לאיזה דימוי של סרט או ספר נבחר,” אמרה גילי. “עכשיו אנחנו צריכים להתרכז באיך לצאת מפה!”

“ג’יימס, תגיד, מי זה היה הילד הזה שהטבעת הייתה אצלו ועזי הרדים אותו?” שאל רומיאו.

“מה זאת הטבעת הזו בכלל?” שאלה אלכס.

ג’יימס סיפר להם את כל הסיפור.

“ואיפה הטבעת הזו עכשיו?” שאלה מאי.

“אין לי שמץ של מושג” הודה ג’יימס.

בעודם מדברים, התקרב אליהם ילד בריצה.

“מי זה?” שאלה ג’סי.

התשובה לא איחרה לבוא. “ניקו!” צעק ג’יימס.

“יש לי משהו ששייך לך” אמר והושיט לו את הטבעת.

“תודה!” אמר לו ג’יימס וניקו נעלם כהרף עין.

“עכשיו, איך לעזאזל יוצאים מפה?” שאלה גילי

* * *

בזמן שג’ני הלכה עם שאר הנשים היא נזכרה בכל אותם רגעים מהעבר: הרגע שבו איימי פנתה אליה לראשונה, וסיפרה לה על הארגון שהיא מקימה, על עזי, על הטבעת ועל עוד דברים קסומים שיש בעולם. הרגע שבו ליסה הצטרפה לשיחה וסיפרה שכשהיא הייתה ילדה, המשפחה שלה לימדה אותה את כל הדברים האלו ואף אחד לא ידע על זה עד שפגשה את פרידה לראשונה ושמעה על מחנה החלום ועל החניכים המסכנים שלו. ג’ני וליסה הסתירו מאלכס את העובדה שלליסה יש יכולת קסם. ועל הרגע שבו היא החלה (בעזרתה של ליסה) ללמוד את תורת הקסם. כל אותם זיכרונות שהובילו למעשה אל הרגע הזה.

“אנחנו קרובות?” שאלה פרידה. “בכל זאת, אני בת 78, אני לא כל כך טובה בללכת”.

“כן, אנחנו קרובות. הנה, הביתן שלהן שם” אמרה איימי.

“מה זה?” שאלה ליסה מיד שכולן נכנסו והצביעה על פתק שהיה מוצמד לקיר.

אני מצטער שהיינו צריכים לחטוף את ג’יימס, אבל לא הייתה לנו ברירה! עזי הכריח אותנו. אנחנו נמצא דרך לעצור אותו, אני מבטיח.

בארון

נ.ב: אני כזה מבולבל! חתמתי את השם שלי מתוך הרגל, אסור שתדעו מי אני!

“מי זה בארון?”.

“ילד במחנה שעובד בשביל עזי”.

“אבל איפה הן?”.

“עזי כנראה חטף גם אותן… אז זה אומר שהן ביער… קדימה!”.

***

סאני, רובין וג’ון הלכו ביער בחיפוש אחר העז.

“עזי העז… איפה אתה?” שאלה סאני.

לפתע הבחין ג’ון בעקבות טריות על האדמה וצעק “תראו! עזי העז היה פה”.

“נכון! ולפי העקבות, הוא הלך בכיוון הזה” אמר רובין.

הם תלשו כמה עלים טריים מהעץ והלכו בעקבות העקבות. דקות ספורות לאחר מכן, העז נמצאה.

“הנה היא! עכשיו צריך לרדוף אחריה בשביל שתברח” אמר ג’ון.

אחרי רבע שעה של דחיפות, הם הצליחו להוציא את העז מהיער.

“הצלחנו!” צעק רובין בשמחה.

“אוקיי, ועכשיו מה?” שאלה סאני.

***

ארבע הנשים הזדרזו לצאת מהביתן והתקדמו במהירות אל תוך היער. הן לא הספיקו ללכת מרחק רב כאשר הבחינו בחבורה.

“הן ישנות?!” שאלה פרידה.

“לא ברור…בואו ננסה להעיר אותן” הציעה ג’ני.

הן ניסו לגעת בהן, להזיז אותן, אפילו לצעוק, אבל לא הצליחו לעשות כלום חוץ מלהבהיל כמה ציפורים.

“אז עזי הרדים אותן…”

“מה?”.

“עזי השתמש בפרחי היפנוס כדי להרדים אותן… הן לא יתעוררו…”

“אני מאוד חוששת! הסיכוי היחידי שלנו לעצור את עזי, הוא אם עזי לא לקח את הטבעת מג’יימס”.

“הטבעת איננה! היא לא על האצבע של ג’יימס!” אמרה ג’ני באכזבה.

“אז עזי לקח אותה… כל המאמצים שהשקענו בארגון הזה ירדו לטמיון, עזי ברח עם הטבעת, הבנות שלנו הורדמו ועזי הולך להשתלט על העולם. אני לא יודעת מה איתכן, אבל אני חוזרת הביתה.” אמרה פרידה בתסכול.

כשג’ני הסתובבה לאחור היא הייתה בטוחה שהיא ראתה עז קטנה נמלטת מהיער…

* * *

עזי שנא ללכת.

הוא כבר הלך יותר מדי בחיים שלו. 

ועדיין, הוא היה צריך ללכת עוד.

לעזאזל עם ההליכה הזאת! חשב לעצמו. אבל לפחות הגעתי.

הוא הבחין מרחוק בג’יימס שוכב על האדמה, רץ אליו בהתרגשות יתר והסתכל עליו.

“נו? איפה שמת את הטבעת שלך? באוזן?” שאל ברוגז.

אחרי רבע שעה של חיפושים בכל מקום אפשרי, עזי נאלץ לוותר.

רגע, מי זו שם? סאני? ומי אלה שהולכים איתה? ומה לעזאזל הם עושים לעז שלי? היא תשלם על זה… עזי רתח בכעס.

* * *

חלף חודש נוסף וחבורת סחל”ב עדיין לא מצאה תשובה לשאלה הזו, הם פשוט למדו לחיות בעולם הזה.

מסתבר שהעולם של פרחי ההיפנוס הוא עולם החלומות והסיוטים. רוב הזמן אתה חי את החלום, ולפעמים אתה חווה סיוט זה או אחר. חבורת סחל”ב חיה שם זמן רב עד שהצליחה לצאת. אבל זה כבר עניין לסיפור אחר…

חבורת סחל”ב

אופיר סורוקה

כיתה ה’ בבי”ס ארנון.

תחביבים: כדורגל, לטייל עם המשפחה.

ספרים אהובים: “הארי פוטר”, “פרסי ג’קסון”.

סופרים אהובים:  ריק ריירדן.

דמות אהובה: נילס

כשאהיה גדול אהיה:  שחקן כדורסל.

מוטו: אתה מחטיא 100 אחוז מהזריקות שאתה לא לוקח.

אלה ברנד

כיתה ה’ בביה”ס בורוכוב.

תחביבים: קריאה, התעמלות קרקע, תכנות.

ספרים אהובים: “נשים קטנות”, “תיכון לילה”,  “משימה עולמית”

סופרים אהובים: סי ג’יי דוהרטי, גלילה רון פדר.

דמות אהובה: גילי.

כשאהיה גדולה אהיה: מתכנתת.

מוטו: תחייכו והעולם יחייך אליכם בחזרה.

אלה גור אריה

כיתה ה’ בבי”ס בורוכוב

תחביבים: פסנתר, ציור, קריאה, מיינקראפט, אופניים.

ספרים אהובים: “הגופה בחדר הספרייה”, “רצח זה לא מנומס”, “צמרמורת”.

סופרים אהובים: אגאתה קריסטי, 

רואלד דאל, אלפרד היצ’קוק, ג’יי קיי רולינג.

דמות אהובה: אלכס.

כשאהיה גדולה אהיה: וטרינרית.

מוטו: אקונה מטטה:)

אלונה שטיינפלד

כיתה ה’ בבי”ס נטעים.

תחביבים: שחייה, וקריאה.

ספרים אהובים: “שומרת הערים האבודות”, “פרסי ג’קסון”.

סופרים אהובים: שאנון מסנג’ר, ריק ריירדן.

דמות אהובה: סאני.

כשאהיה גדולה אהיה: עדיין לא החלטתי.

מוטו: זה לא משנה כמה נשימות נשמת, אלא כמה רגעים עצרו לך את הנשימה.

נעמי אליה

כיתה ה’ בבי”ס שמעוני

תחביבים: ריקוד, ציור, כתיבה, אקרובטיקה. 

ספרים אהובים: “סודו של קסם”, “משימה עולמית”, “ארץ האגדות”, “רוני ותום”, “עוצר נשימה”.

סופרים אהובים: גלילה רון פדר, גיורא חמיצר, כריס קולפר, אליס אוזמן.

דמות אהובה: גילי.

כשאהיה גדולה אהיה: גדולה.

מוטו: אם תרצו אין זו אגדה.

אמיר לנג

כיתה ה’ בבי”ס יגאל אלון.

תחביבים: קריאה, פינג פונג וכתיבה.

ספרים אהובים: “הארי פוטר”, “רצח זה לא מנומס”, “המנוסה מציפורני העיט”, “מגיסטריום”.

סופרים אהובים: קסנדרה קלייר, ג’יי קיי רולינג, רובין סטיבס ואורה מורג.

דמות אהובה: רובין.

כשאהיה גדול אהיה: סופר.

מוטו: אם החיים מביאים לך אננס אל תשים אותו על פיצה.

ארד סררו סופר

כיתה ה’ בבי”ס בורוכוב.

תחביבים: ציור, קריאה, טלוויזיה, תכנות, לשיר.

ספרים אהובים: “ווינטר בלו”, “ארץ האגדות” ו”כראמל”.

סופרים אהובים: ג’יי קיי רולינג.

דמות אהובה: גילי.

כשאהיה גדולה אהיה: רופאה, שחקנית, זמרת, כנרת.

מוטו: יום ללא צחוק הוא יום מבולבל.

דניאל פיגר

כיתה ה’ בבי”ס כצנלסון.

תחביבים: שחייה, כינור, משחקי מחשב.

ספרים אהובים: “הארי פוטר”, “שומרת הערים האבודות”, “אייבי ובין”.

סופרים אהובים: ג’יי קייי רולינג ושאנון מסנג’ר.

כשאהיה גדולה אהיה: כנרת

מוטו: אוכל זה החיים.

ינאי קימל תמיר

כיתה ה’ בבי”ס נטעים.

תחביבים: צ’לו, קריאה, משחקי מחשב.

ספרים אהובים: “שומרת הערים האבודות”, “ארץ האגדות”, “מדריך הטרמפיסט לגלקסיה”.

סופרים אהובים: שאנון מסנג’ר, דאגלס אדמס.

דמות אהובה: ג’יימס.

כשאהיה גדול אהיה: סופר.

מוטו: אל תסמכו על מוטואים, אולי מישהו לקח אותם מגוגל.

ליה מילר

כיתה ה’ בבי״ס כצנלסון.

תחביבים: ריקוד, משחק, אקרובטיקה.

ספרים אהובים: סדרת הספרים- ״מועדון הבייביסיטריות״, המורה דרורה לא מפלצת, הכיתה, החבר הכי טוב שלי, אהבה נגד חברות.

סופרים אהובים: ינץ לוי, רינת פרימו, ריינה טלגמאייר.

דמות אהובה: איימי.

כשאני אהיה גדולה אני אהיה: רקדנית ושחקנית.

מוטו: תמיד תדעו שאם הסוף עצוב אז כנראה שהוא לא נגמר.

נעה אשכנזי

כיתה ה’ בבי”ס  בורוכוב.

תחביבים: פסנתר, טלוויזיה, שחייה

ספרים אהובים: “הארי פוטר”, “משחקי הרעב”, “דמדומים”

 סופרים אהובים: ג’יי קייי רולינג וסוזן קולינס.

כשאהיה גדולה אהיה: הייטקיסטית

דמות האהובה: אלכס

מוטו: אתה מתבגר כשאתה צוחק על עצמך בפעם הראשונה.

נעמה שליט כהן

כיתה ה’ בבי”ס נטעים.

תחביבים: ציור, בישול ואפייה.

ספרים אהובים: “כראמל”.

סופרים אהובים: ג’יי קייי רולינג.

דמות אהובה : עזי.

כשאהיה גדולה אהיה: מעצבת אופנה.

מוטו: מי שלא אוהב פיצה צריך להיוולד מחדש.

נעמה שריר

כיתה ה’ בבית ספר גורדון.

תחביבים: משחקי מחשב, קריאה וכתיבה.

ספרים אהובים: “הארי פוטר”, “האסופית”, “סוד הגן הנעלם”.

סופרים אהובים: ג’יי קיי רולינג, לוסי מוד מונטגומרי.

כשאהיה גדולה אהיה: מורה. 

מוטו: המטרה היא לא להיות מושלם בסוף הדרך, אלא קצת יותר טוב היום.

עידו יפה

 כיתה ה’ בבי”ס תל-חי.

תחביבים: משחקי מחשב, ג’אגלינג.

ספרים אהובים: “יומנו של חנון”, “פרסי ג’קסון”.

סופרים אהובים: ריק ריירדן.

דמות אהובה: רומיאו.

כשאהיה גדול אהיה: כדורגלן.

מוטו: תסתכלו החוצה ותראו דברים.

עילי עפרון

כיתה ה’ בבי”ס כצנלסון.

תחביבים: שחמט, קריאה, כדורסל, מג’יק.

ספרים אהובים: “הארי פוטר”, “שר הטבעות”, “חולית”, “מדריך הטרמפיסט לגלקסיה”,  “מגנס צ’ייס”. 

סופרים אהובים: ג’יי קיי רולינג, ריק ריירדן, פול דייויס וג’. ר. ר. טולקין.

דמות אהובה: עזי.

כשאהיה גדול אהיה: פיזיקאי.

מוטו: הביצה לא נשברת רחוק מהעץ.

עלמה קוטוק

כיתה ה’ בבי”ס רמת חן.

תחביבים: כדורסל, ציור.

ספרים אהובים: “הארי פוטר”, “מכרות המלך שלמה”, “שומרת הערים האבודות”, “חולית”, “פרסי ג’קסון”, “שר הטבעות”, “ההוביט”.

סופרים אהובים: ג’יי קייי רולינג, שאנון מסנג’ר, פרנק הרברט, ריק ריירדן, ג’.ר.ר טולקין.

דמות אהובה: סאני.

כשאהיה גדולה אהיה: מתכנתת.

מוטו: אם התפוח נופל רחוק מהעץ אז תקרבו אותו.

רום בן מאיר

כיתה ה’ בבי”ס המתמיד.

תחביבים: כדורסל, משחקי מחשב.

ספרים אהובים: “פרסי ג’קסון” “יומנו של חנון”.

סופרים אהובים: ג’ף קיני, ריק ריירדן.

כשאהיה גדול אהיה: הייטקיסט.

דמות אהובה: רומיאו.

מוטו: ההצלחה בחיים באה אחרי כשלונות.

רועי גילת

כיתה ה’ בבי”ס שמעוני.

תחביבים: כדורסל, שחייה, אופניים.

ספרים אהובים: “הארי פוטר”, “פרסי ג’קסון”.

 סופרים אהובים: ריק ריירדן.

דמות אהובה: ג’יימס.

כשאהיה גדול אהיה: כדורסלן.

מוטו: עושים דברים בעזרת מעשים לא בעזרת מוטואים.

רות רוזן בר

כיתה ה’ בבי”ס כצנלסון.

תחביבים: קריאה, פסנתר.

ספרים אהובים: “שומרת הערים האבודות”, “הארי פוטר”.

סופרים אהובים: שאנון מסנג’ר, ריק ריירדן, ג’יי קיי רולינג.

כשאהיה גדולה אהיה: מלחינה.

דמות אהובה: עזי.

מוטו: hogwarts forever.

שחר מולכו

כיתה ה’ בבי”ס ניצנים

תחביבים: טלוויזיה, טלפון, חברות.

ספרים אהובים: המורה דרורה לא מפלצת.

סופרים אהובים: ינץ לוי.

דמות אהובה : עזי.

כשאהיה גדולה אהיה: גדולה (מקור).

מוטו: ילדה מושלמת לא אמיתית וילדה אמיתית לא מושלמת.

שחר סיטי

כיתה ה’ בבי”ס ניצנים.

תחביבים: טלפון, כדוריד.

ספרים אהובים: “הארי פוטר”.

סופרים אהובים: ג’יי קייי רולינג.

דמות אהובה: מאי.

כשאהיה גדולה אהיה: אני פשוט אני.

מוטו: משעמם לי בחיים.

שירה אילון

כיתה ה’ בבי”ס שמעוני

תחביבים: ריקוד, ציור, אקרובטיקה

ספרים אהובים: כראמל

סופרים אהובים: גלילה רון פדר, גיורא חמיצר

דמות אהובה: ג’סי

כשאהיה גדולה אהיה: שחקנית ורקדנית

ספרים אהובים: כראמל

מוטו: לא להודות שטעית זה הטעות הכי גדולה

תמר אמלינסקי

כיתה ה’ בבי”ס בן-גוריון.

תחביבים: ציור, פסנתר, בישול

ספרים אהובים: “הארי פוטר”, “חבורת כוח המוח”.

סופרים אהובים: ג’יי קייי רולינג.

דמות אהובה: מאי.

כשאהיה גדולה אהיה: אני רק גדולה יותר.

מוטו: למה כל הדברים הרעים קורים רק לי? 

לשאלות, הצעות ואפילו רק כדי להגיד שהספר היה מעניין, אתם מוזמנים לכתוב לנו למייל: [email protected]