טיול לצפון איטליה

מסלול צפון איטליה

10.5.22- טיסה למילאנו. לנים במלון ליד שדה התעופה ‘מלפנסה’

11.5.22- לוקחים מהשדה את הרכבים ונוסעים לפירנצה. מטיילים בפירנצה.

12.5.22- פירנצה עד הצהריים,פיזה  ולה ספציה.ישנים בלה ספציה

13.5.22- נוסעים למונטרוסו אל מארה (צ’ינקווה טרה- 5 האדמות או חמשת הכפרים), פורטופינו, גנואה. לנים בגנואה.

14.5.22- שבת בגנואה

15.5.22- נוסעים למילאנו למלון, מחזירים את הרכבים ומטיילים באמצעות הטראם והמטרו.

16.5.22- מתעוררים מוקדם ולוקחים את השאטל לשדה התעופה בשעה ארבע בבוקר. הגעה כשעה. בשעה שבע וחצי טיסה לישראל.

מסלול בפירנצה

1. תצפית מכיכר מיכלאנג’לו

2. בית הכנסת המרכזי

3  כיכר הקתדרלה- בפטיסטריום, סנטה מריה דל פיורה, מגדל הפעמונים של ג’וטו

4. רחוב Via dei Calzaiuoli- רחוב שופינג המפורסם של פירנצה

5. כיכר הסניורייה-פלצ’ו וקיו

6. בזיליקה סנטה קרוצ’ה

7. פונטו וקיו

8. פלצ’יו פיטי

פיאצה מיכלאנג’לו

פיאצלה מיכלאנג’לו (באיטלקית: Piazzale Michelangelo; מילולית: כיכר מיכלאנג’לו הקטנה) היא כיכר בפירנצה, על גבעה בגדתו הדרומית של נהר הארנו, ממנה נשקף נוף המרכז ההיסטורי של פירנצה וכל אתריה המרכזיים. במרכז הכיכר, על בימה מוגבהת מוצב העתק של פסלו של מיכלאנג’לו, דוד. בקיץ נפרשים בכיכר שולחנות של בתי קפה והיא חביבה על תיירים ואמני-רחוב.

הכיכר נבנתה ב-1869 לפי תכנון של האדריכל ג’וזפה פוג’י (Giuseppe Poggi) על גבעה שהייתה אז מיוערת. באותה עת הייתה פירנצה, לזמן קצר, בירת ממלכת איטליה וידעה פרק זמן של פריחה ושגשוג מחודשים. בנוסף להעתק ברונזה של הפסל “דוד” מוצבים בצידי הכיכר העתקי ברונזה נוספים של פסלי שיש מאת מיכלאנג’לו, מהם אלו המוצבים בקפלת מדיצ’י בבזיליקת סן לורנצו.

פוג’י תכנן שבמרפסת הפונה לנוף יוקם מוזיאון שיציג מיצירות מיכלאנג’לו, אך המוזיאון לא קם מעולם ובמקום פועלת מסעדה.

בית הכנסת המרכזי

בית הכנסת הגדול של פירנצה ,באיטלקית: Tempio Maggiore Israelitico) הוקם בשלהי המאה ה-19. מראשית המאה ה-20 הוא משרת את יהדות פירנצה, אשר עזבה את מקום מושבה הקודם ליד הגטו לשעבר, שעל חורבותיו הוקמה “כיכר הרפובליקה” והתפזרה ברחבי העיר. בית הכנסת הגדול נחנך ב-24 באוקטובר 1882. לאור התגובות הנלהבות לחנוכת בית הכנסת בפירנצה ובעקבות ביקורו של מלך איטליה אומברטו הראשון בבית הכנסת בשנת 1887, נבנו בתי כנסת גדולים נוספים בערים רומא וטורינו במבנה אדריכלי זהה. כיום נמצא במקום גם המוזיאון היהודי של פירנצה.

בשנת 1848 נהרסו שעריה של השכונה היהודית (הגטו לשעבר) במרכז העיר פירנצה, במקום בו עומדת כיום כיכר הרפובליקה. עד אז התגוררו כל יהודי העיר במרוכז, אולם לאחר מכן התרחב תחום מושבם לכל רחבי העיר. מצב זה עורר את פרנסי הקהילה להקים בית כנסת חדש ובסמוך לו מבנים נוספים של הקהילה, שישמשו כמוקד מרכזי עבור יהודי העיר. מגרש מתאים לקומפלקס זה אותר ברחוב ויה פריני (Via Farini) והוא נרכש על ידי ראשי הקהילה, כשאת הסכום הראשוני להתחלת הבנייה תרמה משפחת מונטברוצ’י.

שלושים שנה לאחר מכן, בשנת 1874, הוריש נשיא הקהילה דוד לוי, את אחוזתו ורכושו לבניית “מקדש כביר הראוי לפירנצה”. מה שנתן דחיפה רצינית למימוש התוכניות שהחלו בפועל רק שנה קודם לכן.

בשנת 1874 נמסר תכנון בית הכנסת לאדריכל מרקו טְרֵוֱוס (Marco Treves), אשר ארבע שנים קודם, בשנת 1878, תכנן את בית הכנסת המשוחזר בוורצ’לי. אליו הצטרפו לאחר מכן מריאנו פַאלצ’יני (Mariano Falcini) ווינצ’נצו מיקלי (Vincenzo Micheli), שתכננו את מבנה בית הכנסת בשילוב של שני סגנונות אדריכליים שקמה להם עדנה באותה תקופה; אדריכלות נאו-מורית ואדריכלות נאו-ביזנטית. בשנת 1882, כעבור שמונה שנים מתחילת תכנונו של הבניין, הסתיימה בנייתו. בסמוך לבית הכנסת הוקמו בית האבות של הקהילה שהוקדש לזכרו של Settimio Saadun (סעדון). נתן קאסוטו (בנו של הרב משה דוד קסוטו ) היה רב של פירנצה ב-1943. נספה בשואה ועל שמו נקרא בית הספר שהקימו לאחר המלחמה .

הבניין הוקם במרכזו של גן ציבורי, המשווה לו מסגרת נאה ומבליט את מראהו בין שורת מבני המגורים שברחוב. בכניסה לגן מוצב שער מפואר בסגנון בנייה מורי. בגן עצמו מוצבים לוחות זיכרון שונים, הגדול שבהם, לוח זיכרון הכולל את

את שמות יהודי פירנצה שנספו בשואה, מצבת זיכרון לחללים היהודים מבני פירנצה שנפלו במלחמת העולם הראשונה בשירותם בצבא האיטלקי, לוח זיכרון לשלושה מבני פירנצה שנפלו בישראל כלוחמים במלחמת העצמאות ולוח זיכרון לאריה אבישר שסייע רבות לשיקום הקהילה לאחר מלחמת העולם השנייה.

גג בית הכנסת מובנה מכיפה מרכזית בגוני תכלת-ירקרק, המבטאים את האלמנטים של הנוף הפיורנטיני. הכיפה בנויה על גבי “תוף על” פנדנטיבה – הכולל שישה עשר חלונות, דרכם מואר בית הכנסת מלמעלה, כשתאורה נוספת מגיעה מחלונות גדולים בצדו המזרחי של בית הכנסת. בחלקו המזרחי של הגג בנויה חצי כיפה נוספת, המסמלת את כיוון התפילה. משני צדי המבנה עולים שני צריחים, בתוכם המדרגות העולות לעזרת הנשים ובראשם כיפות דמויות בצל. הקשתות החיצוניות והפנימיות הן בסגנון מורי, לעומת זאת, הכיפות של בית הכנסת הגדול של רומא הן בסגנון בבלי. בכניסה לבית הכנסת חרוטה כתובת המציינת את ביקורם של מלכי איטליה אומברטו הראשון בשנת 1887 וויטוריו אמנואלה השלישי בשנת 1911.

בכניסה הצדדית למבנה הראשי, בנוי בית כנסת קטן נוסף, בו התקיים לפי נוסח אשכנז, מניינו של הרב שמואל צבי מרגוליס רבה הראשי של פירנצה, בזמן הקמת

בזמן הקמת בית הכנסת.קירות בית הכנסת הפנימיים עשויים שיש בצבעים שונים, עמודי גרניט וציפויי בד צבעוניים. הקירות והתקרה מכוסים בציורי קיר ופסוקים חרוטים מהמקרא. לארון הקודש עמודי שיש שחורים, מוזאיקה עשירה ודלתות עץ מצופות זהב. אחד השרידים המעניינים והנדירים בבית הכנסת הוא דוכן גבוה במיוחד, בסגנון התקופה, המשמש כבמה לרב הקהילה או לדרשן בבואו להרצות בפני מתפללי בית הכנסת.

באגף הצפוני של בית הכנסת, בקומה השלישית, הייתה דירת מגורים מרווחת ששימשה את שמש בית הכנסת ובני משפחתו. מי שהיה השמש ג’ינו טדסקי, מ-1933 עד יום שבת ה-6 בנובמבר 1943. היום בו נילקח יחד עם משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ. הם היו היהודים הראשונים מבני פירנצה שנלקחו. מי שהיה שמש בית הכנסת הקטן עד 1943 השנה בה נכבשה איטליה על ידי הגרמנים, שלמה יוג’ניו כהן, היה לשמש בית הכנסת הגדול מייד עם השחרור בסתיו 1944. המשפחה התגוררה בבית הכנסת עד עלייתה ארצה בשנת 1949.בשנים הראשונות להקמתו של בית הכנסת, נהגו מבקריו העשירים לבוא אליו חבושים בכובע צילינדר. הרב שמואל צבי מרגוליס, שהיה דמות מוערכת בקרב יהודים וגויים כאחד, לבש אפוד כסף רחב והשמשים לבשו מעילי פראק. לצדו של הרב מרגוליס, שימשו הרב צבי פרץ

חיות והרב משה דוד קאסוטו, שעמד בראש בית המדרש לרבנים בפירנצה. אמידי הקהילה נהגו להזמין כרכרה רתומה לסוס על מנת לנסוע לבית הכנסת, אך הקפידו שלא לבוא אליו במכונית.בתקופת הכיבוש הגרמני של העיר במלחמת העולם השנייה הפכו הנאצים את בית הכנסת למוסך בשירות הצבא. הם שדדו אוצרות רבים מבית הכנסת וגרמו נזק לדלתות הזהב של ארון הקודש בהסירם את הציפוי מעליהן. על מנת שלא ישאר זכר לנזק שגרמו לאולם בית הכנסת המפואר, פוצצו הגרמנים מוקשים בבית הכנסת והביאו לקריסתה של עזרת הנשים על רצפת המבנה. אוצרות בית הכנסת שנשדדו על ידי הגרמנים נמצאו לאחר המלחמה והושבו. אולם, למרות שבית הכנסת שופץ לאחר השואה, חלק מהנזקים לא תוקנו, מתוך מטרה להשאיר זכר לימים הקשים שעברו על יהדות אירופה.

בשנת 1966 עלה נהר הארנו על גדותיו וגרם לשיטפון גדול בעיר, שגרם לבניין נזק נוסף. רצפת בית הכנסת הוצפה בתערובת של מים בוציים ופסולת שהגיעה מאחד השווקים העירוניים, השוכן על תוואי הדרך בין הנהר לבין בית הכנסת. ההצפה גרמה נזק לריהוט, לציורי הקיר ולספרי הקודש, שחלקם עתיקים ונדירים. בסיוען של תרומות מאיטליה ומרחבי העולם, תוקן חלק ניכר מהנזקים, אם כי כמו במבנים נוספים בפירנצה, נותר סימן על קירות בית הכנסת, המראה את מפלס המים

בזמן הצפתה של העיר. בעשור האחרון נסגר בית הכנסת לזמן מה, בשל חשש לקריסת הגג. באמצעות תקציב ציבורי, בוצעו במבנה תיקונים לייצוב הכיפה והקירות.

סגנונה המוזיקלי של התפילה

חזן הקהילה בלגרדו, ערך את תפילות השבת כשהוא מלווה במקהלת נערים. למגינת לבם של החרדים הספורים בקהילה, התלווה אליהם בנגינה על אורגן גוי של שבת, שניגן בימי ראשון בכנסייה הקתולית “סנטיסימה אנונציאטה” (Santissima Annunziata). המסורות המוזיקליות העשירות של בתי הכנסת האיטלקיים, כפי שהן מוכרות כיום, התגבשו בתהליך היסטורי ארוך ומורכב. עם הגורמים שהובילו אל השונות הרבה של המוזיקה הליטורגית האיטלקית נמנים הגיוון של מקורותיה האתניים של יהדות איטליה: האיטליאני – בני המקום, הפורטוגזי, הספרדי מהלבנט, והאשכנזי. כמו כן, ניכרת היטב השפעתם של בתי האופרה והמוזיקה הלאומית האיטלקית, על השירה בבתי הכנסת באיטליה בכלל ובפירנצה בפרט.

בשנת 2001 הפיק בית התפוצות את התקליטור טללי זמרה, בו מובאים 21 פיוטים של יהודי פירנצה שהושרו ונוגנו בבית הכנסת.

בית הכנסת כמרכז לשיקום הקהילה

בשנת 1945 שימשו בית הכנסת והבניינים בסביבתו כהכשרה לפליטים לקראת עלייתם לארץ ישראל. לאחר הסכם עם שלטונות הצבא הבריטי, הושאל אריה אבישר, ששירת כסמל בפלוגת מובילי המים 148 של הצבא, לשמש כאחראי ורכז הפרויקט, כשאליו הצטרפו אליהו לוביצקי ועוד כמה מחברי הפלוגה. כחלק מפעילותו הוקם במקום גן ילדים, אורגנו כיתות בית ספר ובמבנה מול בית הכנסת הוקמה הכשרה של תנועת החלוץ לצעירים. במקביל, טיפלו אבישר ואליהו בהוצאת ילדים יהודים ממנזרים בעיר, אם כי היו לו גם אי הבנות עם הרב המקומי לגבי מהות החינוך שניתן לתלמידים, שכלל בעיקר הכנה לטקסים המקובלים בחגים היהודיים וביצועם בפומבי על-פי הנוהג בהתיישבות העובדת בארץ ישראל. גולת הכותרת של הפעילות הייתה ארגון סרטיפיקטים לכל באי מרכז השיקום. וכך רובם הגיעו לארץ ישראל בעליית פרינסס קאתלין, עוד לפני תום המלחמה ב-25 במרץ 1945.

בקומה השנייה של בית הכנסת הוקם מוזיאון ליצירות יודאיקה. במוזיאון תערוכה קבועה המציגה אירועים מתולדות יהדות פירנצה וכן אביזרי פולחן כמו פרוכות לארון קודש, קישוטי כסף, גלימות רקמה וחפצים המשמשים לאירועים חשובים בחיי המשפחה והחגים היהודיים לפי מסורת המקום.

בפטיסטריום

הבפטיסטריום של פירנצה (Battistero di San Giovanni – “בית הטבילה של יוחנן הקדוש”) הוא מבנה נוצרי מרהיב בעל חשיבות אדירה. הבפטיסטריום שימש כבית טבילה לילדי פירנצה שימש עד למאה ה-19 והדמויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של העיר כמו בני משפחת מדיצ’י והמשורר הנודע דנטה אליגיירי הוטבלו בו. דנטה אף הזכיר את הבפטיסטריום ביצירותיו בתור “הכנסייה היפה של יוחנן הקדוש”.

הבפטיסטריום הוא מבנה מתומן שעוצב בסגנון אדריכלי רומנסקי פלורנטיני (כלומר – שמוקרו בפירנצה). הוא נודע בזכות שלוש דלתות הברונזה המיוחדות הנמצאות בחלקו הדרומי, הצפוני והמזרחי, כאשר אלה המזרחיות ידועות בכינוי “שער גן עדן” שהעניק להן לא אחר מאשר מיכאלנג’לו, הודות ליופיין ולעיטורים הפנטסטיים עליהן. הדלתות נוצרו בראשית תקופת הרנסנס והן מופת לסגנון הפיסול שהתפתח בתקופה זו. הן מעוטרות בלוחות ותבליטים מעשה ידי אמן, המראים יצירות דתיות משמעותיות.

הבפטיסטריום ניצב בפיאצה דל דואומו, מול מגדל הפעמונים של ג’וטו ומערבית לקתדרלת סנטה מריה דל פיורה.

הוא נחשב לאחד המבנים העתיקים ביותר בפירנצה (בנייתו החלה במאה ה-11 לספירה) אך יסודותיו מראים כי הוא שריד למבנה רומי עתיק הרבה יותר, מהמאה ה-5 לספירה.

צורתו המתומנת של בית הטבילה מסמלת את שמונת הימים העוברים מרגע לידתו של התינוק ועד להטבלתו, וכן את היום השמיני שבו ישו עלה לשמיים. כיפת המבנה מרהיבה ביופיה: היא מוזהבת ומעוטרת באיורים עוצרי נשימה של אירועים הלקוחים מהברית החדשה, ובמרכזה דמותו של ישו הפורש את ידיו. חלונות הויטרז’ היפהפיים מצידי התקרה מוסיפים ססגוניות והדר למבנה המפואר.

העיצוב הפנימי של הבפטיסטריום מזכיר את הפנתיאון ברומא. החלל התחתון שלו מעוטר בשיש רומאי, מזבחות, עמודים מפוסלים ומצבות קבורה. החלל העליון נועד להשקיף על החלל התחתון של בית הטבילה ובנוי כאמבולטוריום.

סנטה מריה דל פיורה

סנטה מריה דל פיורה  היא הקתדרלה של העיר פירנצה. סנטה מריה דל פיורה היא אחת הקתדרלות הגדולות ביותר בעולם. פירוש שמה של הקתדרלה הוא “מרים הקדושה של הפרחים” על שם סמל העיר ושמה – פירנצה (מלשון פרחים). הקתדרלה ידועה כאחת מנקודות הציון החשובות ביותר ברנסאנס האיטלקי וכן גם בזכות כיפתה המפוארת שנבנתה במאה ה-15 על ידי פיליפו ברונלסקי.

קומפלקס הקתדרלה כולל את הקתדרלה עצמה השוכנת מול כיכר Piazza del Duomo (כיכר הקתדרלה), המכיל מגדל פעמונים שבנה ג’וטו די בונדונה ואת הבפטיסטריום של פירנצה (בית הטבילה). בניית הקתדרלה מומנה ברובה על ידי בית מדיצ’י והיא נבנתה במשך כ-200 שנים החל מהמאה ה-13. חזית הכנסייה הושלמה למעשה רק במאה ה-19 בסגנון התחייה הגותית. הקתדרלה מצופה כולה בשיש לבן, ירקרק וורוד, כפי שהיה נהוג במבנים איטלקים נוספים שנבנו בתקופה זו.בניית הקתדרלה הביאה לפריצת דרך בהתפתחות אדריכלות הרנסאנס ובהנדסת מבנים של אותה תקופה. האדריכל, שהיה באותה תקופה גם המהנדס ומנהל הבנייה בפועל, נאלץ להמציא מכונות מיוחדות וציוד הנדסי מתוחכם במיוחד עבור בניית כיפת הענק שנבנתה ללא

פיגומים. הכיפה, בקוטר של 43 מטרים, הייתה בתקופתה הכיפה הגדולה ביותר בעולם לאחר שעקפה את כיפת הפנתאון ברומא שהייתה הגדולה ביותר ב-1,400 השנים שקדמו לה. פנים הכיפה מקושט בוויטראז’ים ובפרסקאות שצוירו על ידי חלק מגדולי הציירים האיטלקים של אותה תקופה.

הקתדרלה הנוכחית נבנתה באתר של הקתדרלה הקודמת, קתדרלת סנטה רפרטה (Santa Reparata), ונבנתה בעקבות בניית הקתדרלות של פיזה וסיינה. בסוף המאה ה-13 הקתדרלה סנטה רפרטה, בת 900 השנים, החלה להתפורר, דבר שנתמך על ידי מסמכים מאותה תקופה. יתרה מכך, הקתדרלה הישנה הייתה קטנה מדי לאוכלוסיית העיר שגדלה במהירות. פירנצה המשגשגת רצתה להתעלות בגדולתה מעל יריבותיה מטוסקנה, פיזה וסיינה וכדי לעשות זאת החליטה על הקמת קתדרלה שתהייה גדולה, מפוארת ומקושטת יותר מאשר הקתדרלות של ערים אלה. כתוצאה מכך הייתה הקתדרלה, כשהושלמה, הגדולה באירופה בזמנה עם מקום ל-30,000 אנשים. כיום רק בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא, קתדרלת סנט פול בלונדון, קתדרלת סביליה וקתדרלת מילאנו גדולות ממנה.

את הקתדרלה החדשה תכנן ארנולפו די קמביו (Arnolfo di Cambio) ב-1296, כך שתהיה הקתדרלה הקתולית הרביעית בגודלה בעולם. תכנון זה השתנה במהלך השנים וגודלה הוקטן. די קמביו היה האדריכל המפורסם של בזיליקת סנטה קרוצ’ה ושל פאלאצו וקיו. הוא תכנן ספינה ראשית בת שלושה אגפים, המסתיימת מתחת לכיפה מתומנת, כאשר מרכז הספינה הראשית מכסה את השטח של סנטה רפרטה. את אבן הפינה הניח ב-9 בספטמבר 1296 הקרדינל ואלריאנה, הנציג האפיפיורי הראשון שנשלח לפירנצה. בניית הקתדרלה הייתה מיזם עצום שנמשך כ-170 שנה.

אחרי מותו של די ארנולפו די קמביו ב-1302 עבודת הבנייה הואטה או הושעתה למשך 30 שנה. העבודה קיבלה תמריץ, כאשר שרידי הקודש של סן זנוביוס (San Zanobius) התגלו ב-1330 בסנטה רפרטה. ב-1331 פרשה גילדת סוחרי הצמר (Arte della Lana) את חסותה על הבנייה וב-1334 הם מינו את ג’וטו די בונדונה (Giotto) לפקח על העבודות. ג’וטו נעזר באנדראה פיזנו (Andrea Pisano) והמשיך לפי תוכניתו של די קמביו. הישגו העיקרי היה בניית הקמפנילה די ג’וטו, מגדל פעמונים, אך הוא מת ב-1337 ופיזנו המשיך את הבנייה, עד שזו נעצרה עקב מגפת “המוות השחור” ב-1348.

העבודות התחדשו ב-1349 תחת ידיהם של מספר אדריכלים: החל בפרנצ’סקו טלנטי (Francesco Talenti), שהשלים את מגדל הפעמונים והגדיל את המיזם בהוספת אפסיס וקפלות צדיות, אך לא שינה את החוץ. אחריו בא ב-1359 ג’ובאני די לפו גיני (Giovanni di Lapo Ghini) (בשנים 1360–1369) שחילק את הספינה הראשית לארבעה מפרצים ריבועיים. אדריכלים נוספים היו אלברטו ארנולדי (Alberto Arnoldi), ג’ובאני ד’אמברוג’ו (Giovanni d’Ambrogio), נרי די פיוראוונטה (Neri di Fioravante) ואורקניה (Orcagna). עד 1375 הקתדרלה הישנה סנטה רפרטה נהרסה. הספינה הראשית הושלמה ב-1380 ואחרי 1418 רק הכיפה והחזית נותרו בלתי שלמות.

העבודה על הכיפה, שנחשבת לאחד מהישגי הבנייה המרשימים ביותר בתקופת הרנסאנס, בוצעה על ידי פיליפו ברונלסקי שזכה בתחרות על פני לורנצו גיברטי ונמשכה בין השנים 1420–1436. ההישג האדריכלי והטכני נעוץ בעובדה שהכיפה הגדולה והגבוהה נבנתה ללא עזרת פיגומים כלשהם.

הקירות מכוסים לסירוגין בפסים אנכיים ואופקיים של שיש בצבעים שונים: לבן מקרארה, ירוק מפרטו, אדום מסיינה ומלוונסה ועוד מספר מחצבות. על פסי השיש היה להתאים לתבנית שעל בית הטבילה (בפטיסטריום) ומגדל הפעמונים. במבנה היו שני שערים צדיים: שער הקנוניצ’י Canonici (מועצת הקתדרלה) בדרום ושער המנדורלה Mandorla בצפון, ועליהם תחריטים ופסלים מאת נני די בנקו (Nanni di Banco), דונטלו (Donatello) ויאקופו דלה קוורצ’ה (Jacopo della Quercia). ששת החלונות הצדיים, שראוי לציינם בגלל תחרת החלונות והקישוטים העדינים שלהם, מופרדים בידי פילסטרים (pilasters). רק ארבעת החלונות הקרובים לטרנספט מאפשרים מעבר אור, השניים האחרים הם לקישוט בלבד. חלונות קומת התאורה הם עגולים, מאפיין נפוץ בגותיקה האיטלקית. רצפת הקתדרלה רוצפה בשיש במאה ה-16. ב-1864 נערכה תחרות לתכנון חזית חדשה לקתדרלה. בתחרות ניצח אמיליו דה פבריס (Emilio De Fabris) ב-1871 שתכנן חזית בסגנון נאו-גותי. העבודות על החזית החלו ב-1876 והושלמו ב-1887. החזית הנאו-גותית שצופתה בשיש בלבן, ירוק וורוד משתלבת בהרמוניה עם שאר הקתדרלה, מגדל הפעמונים ובית התפילה, אך היא מקושטת יותר מהם.

במשך ימיה שימשה הקתדרלה כמושב מועצת פירנצה (1439), כבמה להטפות מצד ג’ירולמו סאבונארולה (Girolamo Savonarola) וב-26 באפריל 1478 נרצח בה ג’וליאנו די פיירו דה מדיצ’י (לורנצו דה מדיצ’י ניצל בעור שיניו).

ממדים ומאפיינים

קוטר הכיפה: 43 מטר

גובה הכיפה: 103 מטר

אורך הקתדרלה: 153 מטר

רוחב: 38 מטר

גובה הספינה הראשית: 43 מטר

גובה הספינות המשניות: 23 מטר

כיכר הסניורייה

כיכר הסיניורה (Piazza della Signoria) נמצאת במרכז העיר העתיקה של

פירנצה, ממש ממול פאלאצו וקיו, שנקרא גם פאלאצו דלה סיוניורה. הכיכר נקראת על שם פאלאצו דלה סיניורה (פאלאצו וקיו) שנקרא בתורו על שם הסיניורה של פירנצה- שהיתה המועצה השולטת על רפובליקת פירנצה שהתקיימה במאות ה-11 עד ה-16, אז הפכה להיות דוכסות פירנצה שנטמעה בדוכסות טוסקנה.

לכיכר היסטוריה ארוכה והיא ראתה אירועי מפתח בהיסטוריה של העיר, כמו שריפת הספרים ויצירות האומנות החוטאות (מדורת ההבלים) בציווי הכומר השליט ג’ירולמו סבונרולה בסוף המאה ה-15, אשר גרמה לאובדן יצירות אומנות רבות מתקופת הרנסאנס. חלק מהיצירות נשרפו על ידי האמנים עצמם ששוכנעו על ידי הכומר לעשות כן, ביניהם הצייר סנדרו בוטיצ’לי (שהציור המפורסם שלו ״הולדת ונוס״ מוצג לא רחוק בגלריית אופיצי.

הכיכר ידועה כמוקד פוליטי, תרבותי ותיירותי חשוב עד היום, ובזמננו משמשת כמקום מפגש של מקומיים ותיירים כאחד, בין היתר בשל קרבתה לאתרי המאסט של העיר. מתקיימים בה אירועים רבים ונמצאים בה באוויר הפתוח פסלים של טובי האמנים המקומיים.

לכיכר צורת ר׳ והיא מוקפת במספר פסלים של אמנים, ברובם איטלקים מתקופת הרנסאנס. המפורסם ביותר מביניהם הוא העתק פסל דוד (עליו תוכלו לקרוא בהרחבה בלינק לעיל) של האמן מיכלאנג׳לו. הפסל המקורי ניצב בעבר בכיכר, עד שהועבר אל גלריית האקדמיה (שנמצאת במרחק הליכה). למעשה, רוב הפסלים בכיכר הם בעצם העתקים של הפסלים המקוריים שהועברו לגלריה זו אחרת. כל פסל הוא סיפור בפני עצמו, ממנו ניתן להבין רבות על הטמפרמנט והתרבות האיטלקית פלורנטינית.

מבין הפסלים החשובים שתוכלו לראות בכיכר:

יהודית והולופרנס – פסל ברונזה שפוסל על ידי דונטלו לקראת סוף ימיו. הפסל מתאר סצינה מספר יהודית- שהוא ספר חיצוני לתנ״ך שהוכר על ידי הכנסיה הקתולית כחלק מהברית הישנה. בספר מסופר על יהודית, אלמנה יהודיה עשירה ויפה שהצליחה לשכר את שר הצבא האשורי של נבוכדנצר ולכרות את ראשו עם

חרבו, ובכך להציל את ירושלים מכיבוש. הפסל הוזמן על ידי קוזימו דה מדיצ׳י )יתואר בהמשך) וניצב יחד עם פסל דוד במקור בכניסה לארמונו, שניהם הועברו מאוחר יותר אל הכיכר. הפסל שבכיכר הוא העתק, ואת המקור ניתן לראות באולם החבצלות שבפאלאצו וקיו. יהודית, שנשמטה מן המסורת היהודית, מהווה בנצרות סמל לחירות וניצחון החלשים על החזקים בעזרת מטרה נעלה, היא מעין גרסא נוצרית של יעל המנצחת את סיסרא. ניתן לראות מוטיב חוזר בקרב הפלורנטינים של שימוש בפסלים המתארים ניצחון, במקרה זה של החלשים (פירנצה כעיר מדינה חלשה מול יריבותיה החזקות כמו רומא- מוטיב שחוזר על עצמו גם עם פסל דוד. על כך תוכלו לקרוא בהרחבה תחת הערך של פסל דוד). יהודית ניצבה בתחילה לצד הכניסה לארמון, וכשהושלמה העבודה על פסל דוד, כמו בכל תרבות מונחית גברים טיפוסית (ובצורה משעשעת, למרות שהפסל הוא דוגמא לנצחון נשי לכאורה), הזיזו את פסלה הצידה והיא פינתה את מקומה לדוד.

פסל דוד – דוד הוא פסל עצום בגובה של כמעט שתי קומות שפוסל על ידי האמן מיכלאנג׳לו מחתיכת שיש אחת במשך שנתיים. זהו מבין הפסלים המפורסמים בעולם ולא בכדי, הוא נחשב ליצירת פאר. הפסל נמצא בצד השמאלי של הכניסה לפאלאצו וקיו – בניין משרדי העירייה. בהקשר זה יש לציין שכפי שכבר נאמר, הפסל בכיכר הינו העתק, ולמרות שמבחינה מבנית הוא מאוד דומה, הוא אינו מתקרב לקרסוליו של המקור שנמצא בגלריית האקדמיה. לקריאה מורחבת על הפסל- פסל דוד.
הפרש קוזימו ה-I – בהתאם למסורת הרומאית הראוותנית ששורשיה ביוון העתיקה (ועם שמץ שגעון גדלות), פסל זה הוא פסל פרש רכוב טיפוסי המפאר שליט נפוח כלשהו. במקרה הספציפי הזה מדובר בפסל שהוזמן על ידי פרדיננדו הראשון דה מדיצ’י מהאמן ג’אמבולוניה לפאר את אביו קוזימו הראשון דה מדיצ’י שהיה הדוכס של רפובליקת פירנצה במשך 32 שנה עד שנהפך לדוכס הגדול של טוסקנה. זוהי למעשה התקופה של סוף ימי הרפבוליקה של פירנצה שהובילו להבלעותה על ידי דוכסות טוסקנה ולהפיכתה מרפובליקה (״של העם ולמען העם״) לדוכסות (יותר בכיוון של משפחת המלוכה ובעיקר למען אוצרותיה).

חטיפת הנשים הסביניות -שנקרא באנגלית אונס הנשים הסביניות בשל טעות תרגום מלטינית) הוא סיפור מהמיתולוגיה הרומאית, בו גברי רומא בראשות רמולוס(מייסד רומא) חיפשו נשים להינשא להן וביקשו רשות מטיטוס טאטיוס מלך הסבינים רשות להשאת נשים מבנות עמו. משסרב, רמולוס רקח מזימה בה הזמין את המלך ומשפחותיו לפסטיבל לכבוד נפטון אל הים (אותו תוכלו לראות במזרקת נפטון המתוארת בהמשך), ובזמן החגיגה הוא וגבריו חטפו את הנשים. אירוע זה כמעט גרם למלחמה בין העמים, אך הנשים (שאלו מהן שהסכימו להנשא מבחירה קיבלו זכויות אזרחיות ברומא) ביקשו מטיטוס לא לעשות כן. מעשה זה הסתיים במעבר הסבינים לרומא ושליטה משותפת של רמולוס וטיטוס ברומא עד מותו של טיטוס.הפסל, שגם הוא סוטט על ידי ג’אמבולוניה (שפיסל את פסל פרש קוזימו שהוזכר לעיל), נעשה מחתיכה אחת של שיש, ונחשב ליצירת הפאר שלו. הוא מתאר גבר מרים אישה בעוד גבר נוסף כורע על ברכיו. המודל הראשון של הפסל, עשוי ברונזה, נמצא במוזיאון קאפו די מונטה בנאפולי.

מזרקת נפטון של ברטולומיאו אמנאטי- בשנת 1559, בזמן שמוביל המים הראשון שהביא מים לפירנצה נבנה, אותו קוזימו מדיצ׳י של פסל הפרש הורה לבנות מזרקה של נפטון- אל הים במיתולוגיה. שש שנים מאוחר יותר, בדיוק בזמן לחתונת בנו של קוזימו- פרדיננדו- עם דוכסית אוסטריה, הושלם פסלו של נפטון משיש. הפסל מתנשא לגובה של כ-4 מטרים, ויש אומרים שפניו של הפסל מזכירים את אלו של קוזימו עצמו…

העבודה על המזרקה כולה נמשכה יותר מעשר שנים, אך הפלורנטינים לא אהבו במיוחד את הפסל וקראו לו ״הענק הלבן״. אולי בשל כך, במהלך מאות השנים שעברו מאז, המזרקה סבלה מידה לא קטנה של נזק. היא שימשה על מנת לשטוף כלי דיו, ומקום כביסה לבגדים במאה ה-16. חלק ממנה נגנב בקרנבל של 1830, ובמאה ה-21 היא סבלה ממעשי ונדזליזם עד כדי כך שהיום מושקעים מאמצים רבים לאבטח להגן ולשפץ אותה. מזרקה זו מושכת אליה עינים רבות ונחשבת למזרקה שמייצגת את אחת מהאומנויות המשמעותיות של פירנצה.

פסל הרקולס וקאקוס – פסל זה בוצע על ידי ברתולומאו באנדילנו כקמע לכבוד פסל דוד (הוא נמצא ממש מולו- פסל דוד נמצא בצד השמאלי של הכניסה לפאלאצו וקיו ואילו הרקולס נמצא בצד הימני של הדלת), והוזמן על ידי מועצת פירנצה על מנת להנציח את נצחונם על בית מדיצ׳י, שחלש במשך השנים על המועצה. זהו פסל ענק בגובה 5 מטר שהיה אמור להתבצע על ידי מיכלאנג׳לו על מנת להשלים את פסל דוד, אך בית משפחת מדיצ׳י חזר לשלוט על המועצה וגרם לכך שהפסל יהיה למעשה סמל לחזרתם לכוח בפירנצה. גם את פסל זה הקהל לא אהב, דבר שביטא את הסתייגות הפלורנטינים ממשפחת מדיצ׳י אשר למעשה החריבה את הרפובליקה הפלורנטינית והפכה אותה לדוכסות שעוברת מאב לבן ונשארת במשפחה, ובכך גזלה את הרעיון של שלטון על ידי מועצת העם (רעיון שגם הוא לא לגמרי מדויק שכן אנשי המועצה תמיד היו מבין אנשי האליטה העשירים של העיר ולא ביטאו בעצם את רוב העם). פסל זה הוא דוגמא טובה לא רק למאבק הכוחות בתוך פירנצה, אלא גם למאבק בין האמנים השונים, עם אזכורים של מיכלאנג׳לו מול יריבוי האמנים כגון לאונרדו דה וינצ׳י. הפסל מתאר את הגיבור הרקולס הורג את המפלצת יורקת האש קאקוס, ועל ידי כך מסמל את נצחונם של בית מדיצ׳י על הרפובליקנים. מדובר פה ביותר מפסלים מיתולוגיים- דרך המיתולוגיה התבטאו הפלורנטינים והציגו לראווה בפני כל את המאבקים האנושיים של דמויות המפתח בעיר.

• פרסאוס עם ראש המדוזה של בנוונוטו צ’ליני- כאילו אם לא די בשיח בין כל הפסלים בכיכר שהוזכרו קודם, פסל פרסאוס הגיע היסטורית לכיכר לאחר שפסלי דוד, הרקולס ופסל יהודית והולופרנס כבר עמדו בו. גם את פסל זה הזמין קוזימו, והפסל מתאר עוד סצנה מהמיתולוגיה- ובו פרסאוס עומד מעל גופתה של מדוזה, ובידו השמאלית ראשה אותו כרת. מתוך צווארה של מזודה יוצא פרץ דם. הפסל עשוי ברונזה, בתחכום רב, שכן ראשה של מדוזה, שלפי האגדה, כל גבר שהסתכל בעיניה הפך לאבן, נמצא בעצם מול שלושה פסלי האבן שתוארו קודם…

• המארצוקו (Il Marzocco) – פסל האריה- זהו סמל נפוץ משלטי האצולה, המסמל את פירנצה והיה הסמל החילוני הראשון של רפובליקת פירנצה מסוף המאה ה-14. הוא יושב בסוף הפלטפורמה שמחוברת לפאלאצו וקיו, ממנה היו נואמים אל הקהל שבכיכר. האריה המקורי נשחק במשך השנים הרבות והיום הוא חתיכת אבן חסרת צורה. הגרסא שיושבת היום בכיכר היא העתק של פסל האריה שיצר דונטלו עבור דירתו של האפיפיור מרטינוס החמישי בכנסיית סנטה מריה נובלה. הפסל המקורי נוצר בתחילת המאה ה-15 והועבר מהכנסיה לכיכר בתחילת המאה ה-19, אך כאמור היום ניצב בכיכר העתק שלו.

הכיכר מוקפת על ידי מספר מבנים חשובים ומרשימים:

• פאלאצו וקיו – המבנה העיקרי שבולט מן הכיכר, עם המגדל המבוצר שלו הוא משרה הרגשה חמורת סבר. זהו בית העיריה, אחד מהמרשימים ביותר בטוסקנה כולה.

• גלריית אופיצי – אחד מהמוזיאונים המפורסמים בעולם לאומנות יפה, ומבין אתרי החובה של העיר.

• לוג׳ה די לאנזי / דלה סיניוריה (Loggia dei Lanzi / Loggia della Signoria) כינסה את אסיפות העם ואירחה טקסים ציבוריים, ובה גלריית פסלים. ללוג׳ה קשתות חיצוניות המשוות לה, בניגוד לפאלאצו וקיו המבוצר, מראה עליז ואהוד על ידי תושבי העיר עד כדי כך שמיכלאנג׳לו אף הציע להמשיך את סגנון הקשתות האלו מסביב לכל הפלאזה. רוב הפסלים שתוארו בעמוד זה נמצאים בתוך הלוג׳ה ובנוסף אליהם עוד פסלים רבים שלא תוארו. הקומה הראשונה של הלוג׳ה פתוחה לאוויר, ולציבור, בחינם, וניתן להכנס ולראות את (העתקי) הפסלים.

• ארמון הטריבונלה דלה מרקנזיה (Tribunale della Mercanzia) מאמצע המאה ה-14 שמשמש היום כמשרד החקלאות. בעבר ויכוחים בין סוחרים הוכרעו פה על ידי עורכי דין.

• ארמון אוגוצ׳וני (Palazzo Uguccioni) מתקופת הרנסאנס, עיצובו נזקף לטובת רפאל אם כי האחרון נפטר לפני שהבניין בכלל נבנה.

בזיליקה סנטה קרוצ’ה

בזיליקת סָנטָה קרוֹצֶ’ה (איטלקית Basilica di Santa Croce – “בזיליקת הצלב הקדוש”) היא כנסייה פרנציסקנית בתבנית של בזיליקה בעיר פירנצה, אחת הכנסיות הגדולות בעיר והבזיליקה הפרנציסקנית הגדולה בעולם. בין כותלי הבזיליקה קבורים איטלקים דגולים והיא משמשת כעין פנתיאון או, כפי שהיא קרויה לעיתים “מקדש התהילה האיטלקית” (באיטלקית: Tempio dell’Itale Glorie). בין הקבורים בבזיליקה: גלילאו גליליי, מיכלאנג’לו, המלחין ג’ואקינו רוסיני, ההוגה והמחזאי ניקולו מקיאוולי ורבים אחרים. הבזיליקה גם עשירה במיוחד ביצירות אמנות, מן החשובות באיטליה. מיקומה של הבזיליקה בנקודה הנמוכה בעיר וסמוך לגדות הארנו, גרם לכך שהיא הוצפה מים ובוץ בעת עליית נהר הארנו על גדותיו ב-1966 עד לגובה של כ-7 מטרים. לבזיליקה וליצירות שבה נגרמו נזקים קשים, חלקם ללא תקנה. הבזיליקה בנויה בתבנית צלב בצורת T, אורכה 115 מטרים והיא כוללת אולם תווך (ספינה) ושתי סיטראות המופרדות מן האולם על ידי שתי שורות עמודים בחתך מתומן. מדרום לבזיליקה שכן מנזר שכבר אינו קיים, אך הקלויסטר שלו נשאר. מגדל פעמונים לצידה של הבזיליקה הוקם ב-1842 והחליף מגדל קודם שנפגע על ידי ברק. החזית הנאו-גותית הוקמה בין השנים 1857–1863 על ידי האדריכל היהודי ניקולו מטס (Nicolò Matas) מאנקונה, ששילב בגמלון מגן דוד גדול ובולט. מטס אף קבור במתחם הבזיליקה, כאחד מהאיטלקים הדגולים, אך כיוון שהיה יהודי נקבר מתחת למרפסת ולא בין כותלי הבזיליקה עצמה.

בניית הבזיליקה החלה ב-3 במאי 1294, על פי האגדה יוזם הקמתה ומי שבחר את מקומה היה פרנציסקוס מאסיזי, מייסד מסדר הפרנציסקנים עצמו. הבנייה, שתוכננה על ידי ארנולפו די קמביו, מומנה בכספי המשפחות האצילות והעשירות בעיר. הבזיליקה מוקפת ב-16 קפלות לכבודן של המשפחות הפלורנטיניות שמימנו את הקמתה. הבזיליקה קודשה לבסוף עם גמר בנייתה על ידי האפיפיור אאוגניוס הרביעי ב-1442.קפלת פאצי הנמצאת בקלויסטר, שתוכננה על ידי פיליפו ברונלסקי ומהווה דוגמה מובהקת לאדריכלות הרנסאנס עוטרה על ידי לוקה דלה רוביה ובפרט בולטת בה יצירתו בטרה קוטה עם זיגוג “שנים עשר השליחים”. קפלה זו גם מצטיינת בחלון אוקולוס (“עין”) בראש הכיפה. בקלויסטר ניצב פסלה של פלורנס נייטינגייל, מייסדת מקצוע הסיעוד המודרני, ילידת העיר שגם קרויה על שמה.ב-1560, כחלק מהשינויים שעברו על האדריכלות הכנסייתית, הוסר הסורג שלפני בית המקהלה. הדבר גרם להרס המזבח המקורי ששולב בסורג זה. עיצוב הפנים המחודש לאחר הסרת הסורג נעשה על ידי ג’ורג’ו וזארי.במרתף הבזיליקה מצוי חדר האוכל של הנזירים (הרפקטוריום) ומוזיאון אמנות. מוזיאון זה נפגע קשות בעת עליית נהר הארנו על גדותיו ב-1966.

יצירות אמנות בולטות בבזיליקה

יצירת האמנות החשובה ביותר בבזיליקה היא “הצליבה” מאת צ’ימבואה, מאבות הרנסאנס האיטלקי, יצירה שנפגעה קשות בשיטפון ב-1966 ולא שוקמה. כמו כן ניתן למנות מספר יצירות מאת דונטלו בקפלת בארדי (Bardi), פסל מאת ברתולומאו באנדינלי, פרסקו מאת אניולו גאדי בקפלת קסטלני (Castellani) ופרסקו מאת טדאו גאדי בקפלת ברונסלי (Baroncelli) עוד משלו צליבה וציור “הסעודה האחרונה” ברפקטוריום. חלק מהקפלות המקיפות את הבזיליקה מעוטרות בפרסקו מעשה ידי ג’וטו בהן קפלות פרוצי (Peruzzi) ובארדי ומיוחסת לו גם “הכתרת הבתולה” בקפלת ברונסלי. את קבר מיכלאנג’לו עיצב ופיסל ג’ורג’ו וארי. את קבר קרלו מרסופיני (איט’) פיסל דזידריו דה סטיניאנו.מאמנים שלאחר הרנסאנס ניתן למנות את מצבת המשורר ויטוריו אלפיירי (Vittorio Alfieri) מעשה ידי אנטוניו קנובה ופסל לוחם מאת הפסל האנגלי המודרני, הנרי מור.

:אנשי שם הקבורים בבזיליקה או שניצב בה ציון לזכרם

קבר מיכלאנג’לו מעשה ידי ג’ורג’ו וזארי

מצבה של גליליאו גליליי מעשה ידי ג’ובאני בטיסטה פוג’יני

מיכלאנג’לו

קרלו מרסופיני (איט’)

דנטה אליגיירי (ציון בלבד)

גלילאו גליליי

ניקולו מקיאוולי

לאונה בטיסטה אלברטי, איש אשכולות בן ג’נובה מן המאה ה-15

ז’וזף בונפרטה, אשתו ז’ולי קלארי ובתם שרלוט נפוליאון בונפרטה

לורנצו גיברטי, פסל בן המאה ה-15

ג’ואקינו רוסיני

לורנצו ברטוליני פסל

גוליילמו מרקוני ממציא הרדיו הקבור ליד בולוניה (ציון בלבד)

אנריקו פרמי, פיזיקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה הקבור בשיקגו (ציון בלבד)

לאונרדו ברוני

פיזה

המגדל הנטוי של פיזה (באיטלקית: Torre pendente di Pisa) או מגדל פיזה הוא מגדל הניצב בפיאצה דיי מיראקולי, בפיזה שבאיטליה. המגדל ידוע בעיקר בשל נטייתו בזווית של 3.97 מעלות נכון ל-2019. הבניין הוא מגדל הפעמונים של הקתדרלה בעיר והוא אחד המבנים הידועים באיטליה ואחת מאטרקציות התיירות הידועות שלה: הוא מופיע ברשימת האתרים הפופולריים באיטליה במקום החמישי.לבנייה היו שלושה שלבים, שכל אחד מהם נבנה על ידי מתכנן אחר. המתבונן במגדל יבחין בשילוב שנעשה בין סגנונות הבנייה של הבונים השונים. בניית המגדל נמשכה 200 שנים. ב-9 באוגוסט 1173 הונחו היסודות למגדל והחלה הבנייה. ב-1178 כשהבנייה התקדמה לקומה השנייה החל הבניין לנטות. הבנייה התעכבה למשך כמעט 100 שנה, שבהן פיזה הייתה עסוקה במלחמות עם ג’נובה, לוקה ופירנצה. בזמן זה הקרקע התייצבה, והבנייה התחדשה ב-1260. ב-1272 מונה ארכיטקט אחר לפיקוח על הבנייה. בניסיון לאזן את הבניין הקומות העליונות נבנו כך שצד אחד שלהן גבוה מהצד השני, ולכן הבניין נראה מתעקם מעט. הבנייה נעצרה שוב ב-1284 כשפיזה הובסה במלחמה נגד ג’נובה.

הקומה השביעית הושלמה ב-1319, וחדר הפעמונים הוסף לבסוף ב-1372. השיפוע נגרם על ידי הקרקע הבלתי יציבה, שאינה מתאימה למבנים גבוהים. פני הקרקע הם בגובה של פחות משני מטרים מעל פני הים, והרכב הקרקע הוא שכבות של חול וטין.בשנת 1987 הכריז אונסק”ו על רחבת “קמפו דיי מיראקולי” (“שדה הנסים”) הכוללת את מגדל פיזה והקתדרלה כעל אתר מורשת עולמית. בינואר 1990 נסגר המגדל לציבור והחלו בו פעולות שיקום, שהקטינו את השיפוע שלו בעשרה אחוזים. לפני השיקום השיפוע נאמד ב-5.5 מעלות, בערך 4.1 מטר, לעומת האנך היורד ממרכז המגדל. בשנת 2001 נפתח המגדל מחדש לקהל הרחב. השיפוע נכון ל-2019 הוא 3.97 מעלות, בערך 3.9 מטר.

לפי האתר הרשמי מידות המגדל הן: גובהו 58.36 מטר, מהם 55 מטרים מעל פני הקרקע. משקלו המוערך של המגדל הוא 14,453 טון. מרכז הכובד שלו נמצא בגובה של 22.6 מטר מעל בסיסו, שהמעגל החיצוני שלו הוא בקוטר 19.58 מטר והמפתח הפנימי (היכן שמוצבים הכבלים לנענוע הפעמון) 4.5 מטר. שטח הבסיס הוא 285 מ”ר. הלחץ הממוצע על הקרקע הוא Kpa 497. עד לתחילת שיקומו הגיע קצב הנטייה של המגדל ל-1.2 מ”מ בשנה. לאחר השיקום מניחים כי הוא עלול לחזור לרמה של שנת 1992 רק כעבור 300 שנה.

בניית המגדל

בניית המגדל החלה ב-9 באוגוסט 1173 ונמשכה יותר מ-200 שנה. את השלב הראשון של המגדל בנה בונאנו פיזאנו (Bonanno Pisano), בתקופה שהתאפיינה בניצחונות צבאיים ובשגשוג כלכלי של פיזה, שהייתה אז מעצמה ימית. בתום שש שנים, לאחר סיום בניית הקומה השלישית, החל המגדל לנטות. לאחר חיזוק האדמה סביב למגדל חודשה הבנייה ב-1272 על ידי ג’ובאני די סימונה (Giovanni di Simone), שהוסיף למגדל ארבע קומות על השלוש שנבנו קודם. ב-1284 נעצרה הבניה בשל מפלת פיזה במלחמה נגד ג’נובה, בקרב הימי במלוריה. כעבור מאה שנה סיים את הבנייה תומאסו פיזאנו (Tomasso Pisano), ששילב בין אלמנטים של אדריכלות גותית של חדרי הפעמונים לבין המגדל שנבנה על יסודות אדריכלות רומנסקית. המגדל נחנך בשנת 1372 עם פעמון אחד. בשנת 1655 הועלו לראש המגדל שבעה פעמונים, שהכבד שבהם שוקל כשלושה וחצי טון. לכל פעמון היה צליל שונה (הפעמונים אינם פועלים כיום).גלילאו גליליי עשה את מחקריו באוניברסיטת פיזה. הוא ערך בין היתר ניסויים בנפילת חפצים בעלי מסה שונה, בניסיונו להפריך את התאוריה של אריסטו, כי חפצים כבדים יותר נופלים מהר יותר לאדמה מאשר חפצים קלים יותר. לפי המסופר, את ניסוייו ערך במגדל הנוטה.

שיקום המגדל

בשנת 1990 הגיעו למסקנה כי נטיית המגדל מתגברת בקצב שעלול לגרום לקריסתו כעבור 100 שנה. הוקמה ועדה בינלאומית בראשות מיקֶלֶה ימיולקובסקי (Michele Jamiolkowski) ובה נציגים מ-14 מדינות. העלות הכוללת של שיקום המגדל הייתה 23,370,000 אירו. הוסר עפר בכמות של 38 מ”ק מהצד המנוגד לשיפוע. פעולות השיקום החזירו את מרחק ציר המגדל ממרכז הכובד ב-44 ס”מ (יש אומרים 40.6 ס”מ) ל-4.1 מטר. שיפוע המגדל הוחזר למצבו כמו בשנת 1838. בתוכנית המקורית נחשבה להצלחה הקטנת השיפוע בשיעור נמוך בהרבה. דרך ביצוע השיקום הלכה למעשה מובאת בריאיון עם אחד המבצעים. הרעיון לביצוע השיקום בא מהמהנדס הרומאי פרננדו טראצ’ינה, שהתמחה בייצוב בתים ברומא, הבנויה בחלקה על אדמות סחף של נהר הטיבר. טראצ’ינה הציע לחזק את בסיס המגדל מהצד הנגדי של השיפוע. רוב המומחים חששו שפעולה כל שהיא בצד הנגדי לא תשנה את המצב, ואולם בסופו של דבר התקבל הרעיון. השיקום ארך 11 שנה והסתיים בשנת 2001. לאחר פעולות שיקום אלו יוצב המגדל, נטייתו הואטה והוא נפתח מחדש לציבור הרחב.      ב-2008 הוצאו עוד 70 טון עפר מהצד המנוגד לנטייה לייצוב המגדל. בנובמבר 2018 בעקבות עבודות שיקום, קטן השיפוע ב-4 סנטימטרים.

צ’ינקווה טרה

צ’ינקווה טרה (באיטלקית: Cinque Terre; “חמש האדמות”) היא קבוצה של חמישה כפרים הממוקמים לאורך קו חוף סלעי תלול בריביירה האיטלקית, במחוז ליגוריה באיטליה, מצפון מערב לעיר לה ספציה. חמשת הכפרים הם (מצפון לדרום): מונטרוסו אל מארה (Monterosso al Mare), ורנאצה (Vernazza), קורניליה (Corniglia), מאנארולה (Manarola) וריומג’ורה (Riomaggiore).לאורך מאות שנים אנשים בנו בזהירות טרסות על צלע ההר התלול והמצוקי המשקיף על הים. בטרסות הללו מגודלים מטעי זית, כרמי גפן, וכן קיים בהם חורש טבעי רב. בחמשת הכפרים, בגלל השטח המצומצם הראוי לבנייה, נבנו חלק מהבתים, לכאורה בחוסר סדר, ונראים כתלויים על בלימה מעל המצוק ובכך, יוצרים נוף ייחודי. את הכפרים מחברים שבילים, מסילת ברזל, ונתיבי שיט. הגישה למכוניות נחשבת כקשה ומותרת לשני הכפרים הקיצוניים (מונטרוסו וריומג’ורה). גם לכפרים האחרים מגיעים כבישים אך הם צרים מאוד ותלולים. עם בנייתה של מסילת הרכבת בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, הפך האזור ליעד תיירותי. מאז תחילת המאה ה-21 גברה מאוד הפופולריות שלו, ונכון ל-2016 מבקרים בו כמיליון תיירים בשנה.

גנואה

גנואה (Genoa),  בירת חבל ליגוריה בצפון איטליה, זכורה ודאי למי שצפה בשנות השמונים בסדרה “הלב” והמתעניינים במגלי ארצות מכירים אותה כעיר הולדתו של כריסטופר קולומבוס. אבל לא כולם יודעים שגנואה היא עיר מרתקת ומלאת חיים, שיש לה המון מה להציע למבקרים. גנואה נמצאת בין הים הליגורי להרי האפנינים בצפון-מערב איטליה. יש בה רובע עתיק מהגדולים באירופה, כיכרות אלגנטיות, ארמונות מפוארים, כנסיות מרשימות, נמל מלא חיים ומסעדות מצוינות.

לגנואה יש שתי כיכרות כאלה. כיכר פרארי (Piazza De Ferrari) נמצאת בלב העיר, כשהרחובות הכי הומים, בהם הרחוב הראשי Via XX Settembre, מובילים אליה. בלב הכיכר יש מזרקה יפה ומסביבה ארמונות ומוסדות אמנות ותרבות, כמו האקדמיה לאמנויות יפות או Teatro Carlo Felice, מבתי האופרה הגדולים והיפים באיטליה. מומלץ לשבת באחד מבתי הקפה הרבים שבכיכר, להתפעל מהבניינים המרשימים ולצפות בעוברים ושבים. בסמוך נמצאת כיכר מטאוטי (Piazza Matteotti) הגדושה גם היא בבניינים היסטוריים ובכנסיות, כמו קתדרת סן לורנצו וארמון הדוג’ה.

הארמונות של ויה גריבלדי

הטיול בוויה גריבלדי (Via Garibaldi) הוא חגיגה אמתית לכל אוהבי האדריכלות, האמנות וההיסטוריה. הרחוב הצר משובץ בארמון אחרי ארמון, עם חזיתות נאות, פרסקאות, גילופי אבן ושערים מרשמים, עדות למאות ה-16 וה-17 בהן גרו פה המשפחות העשירות והחזקות של  גנואה. הריכוז המרשים של הארמונות אחראי לתואר אתר מורשת עולמית של אונסק”ו. מרבית הארמונות סגורים לקהל הרחב, אך תענוג להתבונן בהם. בין הארמונות שפתוחים לביקור – פלאצו רוסו (Palazzo Rosso, הארמון האדום), פלאצו ביאנקו (Palazzo Bianco, הארמון הלבן) ופלאצו טורסי (Palazzo Tursi), כולם גדושים ביצירות אמנות. בפלאתו טורסי מחכה הפתעה נוספת: כינור של ניקולו פגניני, המלחין והכנר בן העיר.לגנואה אמנם אין שם של עיר אמנות כמו רומא או פירנצה, אבל מי שיבקר בה יגלה היצע גדול של מוזיאונים משובחים, רבים מהם ממוקמים בארמונות. בארמון הלבן תמצאו בין היתר יצירות אמנות של רובנס ושל קראווג’יו, בארמון האדום מוצגות עבודות של טיציאן ודירר ובמוזיאון של מנזר סן אוגוסטינו מוצג אוסף מרשים של פסלים מהמאות ה-18-10. בפלאצו ריאל (Palazzo Reale), ארמון מרשים שהוסב למוזיאון, תוכלו לראות יצירות של טינטורטו, ואן דייק ואחרים.

הנמל של גנואה

הנמל של גנואה הוא הגדול באיטליה והשני בגודלו בים התיכון ויש בו הרבה בתי קפה, מסעדות ומקומות בילוי. אבל בראש וראשונה, זהו נמל פעיל ואפשר להתרשם בו מהספינות ולספוג את האווירה התוססת. אחד מסמלי הנמל הוא המגדלור, Lanterna di Genoa, אחד המגדלורים העתיקים בעולם. אזור הנמל הישן הפך למוקד בילוי משפחתי עם הרבה מאוד אטרקציות. אחת מהן היא האקווריום של גנואה, אחד הגדולים באירופה. באקווריום אפשר לצפות ביצורים ימיים מגוונים, כמו דגים, כרישים, צבי ים, מדוזות ודולפינים. אטרקציה נוספת בנמל היא המוזיאון הימי. המוזיאון, אחד הגדולים מסוגו באירופה, מוקדש לעבר הימי המפואר של גנואה ובארבע קומותיו תמצאו מודלים של ספינות, תצוגה של אטלסים וגלובוסים עתיקים ומוצגים נוספים.

התצפית היפה על העיר נמצאת ב- Spianata Castelletto. כדי להגיע אליה תצטרכו לטפס ברגל בעלייה תלולה או לעלות בקלילות במעלית הציבורית המעוצבת בסגנון אר-נובו מפיאצה דל פורטלו (Piazza del Portello). כך או כך, כשתגיעו למעלה תחכה לכם תצפית של 360 מעלות על העיר, הנמל והים.

רובע הדייגים בוקדסה

רובע בוקדסה (Boccadasse), למרות שהוא נמצא במרחק נסיעה קצרה ממרכז העיר, נראה יותר ככפר דייגים שליו מאשר שכונה של העיר השישית בגודלה באיטליה. במפרץ הקטן יש חוף עם חלוקי אבן, סירות דייגים ובתים הצבועים בשלל צבעים, מה שיוצר מראה פוטוגני במיוחד.

אוכל רחוב

המטבח של גנואה עשיר בעשבי תיבול והוא תרם לעולם כמה תשורות קולינריות. כאן נולד ממרח הפסטו, הסלסה די נוצ’י – ממרח אגוזי מלך וגם הפוקצ’ה. עוד מנות נוספות הייחודיות למטבח המקומי הן פרינאטה – לחם שטוח על בסיס של קמח חומוס וטורטה פסקואלינה – פאי במילוי עלי סלק וירקות. לצד מסעדות מצוינות, מומלץ גם להתנסות באוכל הנמכר בדוכני רחוב, אפשרות טעימה וזולה. ברחבי העיר תמצאו דוכנים של פיצות ופוקצ’ות בשלל תוספות, Friggitorie – שמציעים פירות ים וירקות מטוגנים, ו-Sciamadde – חנויות מסורתיות הממוקמות בעיקר באזור הנמל הישן שבהן אפשר לקחת לדרך מטעמים חמים וקרים מהמטבח המקומי.