שירה

הפיילה של סבתא

לְסַבְתָּא הָיְתָה פַּיְלָה גְּדוֹלָה מִבַּרְזֶל, אֲפֹרָה, מִתַּחַת לַמִּטָּה.

וְדוּד-הַרְתָּחָה לִכְבִיסָה בַּמִּרְפֶּסֶת, שֶׁכְּבָר לֹא הָיָה שָׁנִים בְּשִׁמּוּשׁ,

מֵעָלָיו תְּלוּיוֹת הָיוּ מִקְלָעוֹת שׁוּם סְגֻלּוֹת טְרִיּוֹת עַל חֶבֶל פְּלַסְטִיק לִתְלִיַּת בְּגָדִים לְאִוְרוּר, כְּבִיסָה קַלָּה שֶׁנֶּעֶשְׂתָה בַּיָּד, וּלְאֹרֶךְ אֶדֶן הַתְּרִיס שֶׁל מִרְפֶּסֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה שָׁכְנוּ קֶבַע שְׁתֵּי צִנְצָנוֹת שְׁמַנְמַנּוֹת שֶׁל זְכוּכִית עִם מִכְסֶה פְּלַסְטִיק יָרֹק וּבָהֶן שָׂחוּ מְלָפְפוֹנִים קְטַנְטַנִּים לְהַחְמָצָה כְּשֶׁמֵּעֲלֵיהֶם פֻּזַּר שָׁמִיר בְּיָד רְחָבָה, וּנְקֻדּוֹת שֶׁל פִּלְפֵּל אַנְגְּלִי בִּצְבֵּץ בֵּינוֹת לַמְּלָפְפוֹנִים, עַל כָּל הַמְּלָאכָה הָיָה אַחְרַאי סָבִי. שֶׁיֻּחְמְצוּ כַּהֲלָכָה. כְּמוֹ הַחַיִּים.
וּבְלֵב הַמִּרְפֶּסֶת הַצָּרָה מְכוֹנַת תְּפִירָה “זִינְגֶּר” עָמְדָה, וְהָיָה בָּהּ מַדָּף שֶׁנִּפְתַּח וּמִתַּחְתָּיו אֶפְשָׁר לִמְצֹא עוֹד פִּנַּת מַחֲבוֹא וְעוֹד מְגֵרָה קְטַנָּה.
שָׁם הָיוּ כָּל מְצִיאוֹתַי,
תַּגְלִיּוֹת עוֹלָמִיּוֹת, תֵּבֵל רַבָּה,
שָׁם הָיְתָה כָּל מַלְכוּתִי בִּצְבָעִים:
שְׁאֵרִיּוֹת בַּדִּים לְמִשּׁוּשׁ, לִגְזֵרָה, לְהַרְכָּבָה, גַּרְבִּיּוֹנִים, לַהֲרָחָה, חֲתִיכוֹת שֶׁל בַּדִּים קְרוּעִים, סְפוּגִים קְטַנִּים חֲתוּכִים כְּלַהֲכָנַת בֻּבּוֹת, חוּטִים בְּכָל הַצְּבָעִים, סִכּוֹת וּמְחָטִים בְּתוֹךְ כְּלִי מֵעֵץ, כָּזֶה שֶׁנִּפְתַּח לִשְׁנֵי הַכִּוּוּנִים, וּבְתוֹכוֹ עוֹד מְגֵרוֹת קְטַנּוֹת, מְחִלּוֹת נִסְתָּרוֹת, אֶצְבְּעוֹנֵי פְּלָדָה כְּכוֹבָעִים לָאֶצְבָּעוֹת זְעִירוֹת, וְגִירֵי מְדִידָה סְגֻלִּים, חֲלַקְלַקִּים, סְרָטִים לִמְדִידָה, חֶלְקָם קְרוּעִים בְּאֶמְצָעָם, כַּמָּה דַּפִּים גְּזוּרִים שֶׁל “בּוּרְדָה”, סִרְטֵי תַּחֲרָה, כַּפְתּוֹרִים מֻזְהָבִים, גּוּמִי לָבָן לְתַחְתּוֹנִים, חֲתִיכוֹת קְטִיפָה אֲהוּבוֹת לְמִשּׁוּשׁ, אֶצְבָּעוֹת קְטַנְטַנּוֹת, מִטְפָּחוֹת דְּקִיקוֹת, חֲלָקוֹת, שִׁיפוֹן, כֻּתְנָה וּבַדִּים מְחֻסְפָּסִים, חֶלְקָם מְנֻקָּדִים, חֶלְקָם עִם דֻּגְמָאוֹת גֵּאוֹמֶטְרִיּוֹת, כֹּה יְשָׁנוֹת, כֹּה רַכּוֹת.

וּבְתוֹכָם אֲנִי, נִכְנֶסֶת לַדוּד, סוֹגֶרֶת הַמִּכְסֶה הַכָּבֵד,
מֵעַל רֹאשִׁי, כְּשֶׁמֶשׁ שְׁחֹרָה נֶעֱטֶפֶת, אֲנִי בַּחֹשֶׁךְ הַנִּפְלָא הַזֶּה, הַצִּבְעוֹנִי וְהָרַךְ, הַמְּכַסָּה אֶת הָרְעָשִׁים, מְחַכָּה שָׁם שֶׁיִּמְצְאוּ אוֹתִי, מְצִיצָה מִדֵּי פַּעַם מִתּוֹכוֹ, הַמִּכְסֶה הַכָּבֵד נִפְעַר לְאִטּוֹ לְסֶדֶק עֵינַיִם רַק לִבְדֹּק שֶׁמְּחַפְּשִׂים אוֹתִי, שֶׁבּוֹדְקִים שֶׁאֲנִי קַיֶּמֶת, לַמְרוֹת שֶׁכְּבָר לֹא נִרְאֵית וּבַחֹשֶׁךְ חוֹלֶמֶת.

שָׁם אֲנִי מִתְחַפֶּשֶׂת כָּל פַּעַם לִדְמוּת אַחֶרֶת,
מְדַבֶּרֶת בְּכָל מִינֵי קוֹלוֹת, לֹא שֶׁלִּי,
מְחַיֶּכֶת, מִתְרוֹצֶצֶת, קַיֶּמֶת, כָּל כָּךְ קַיֶּמֶת,
מְשַׂחֶקֶת מוּל סָבְתָא וְסַבָּא שֶׁלִּי
מְנַסֶּה לְהַצְחִיק,
לִרְאוֹת אוֹתָם
מַעֲלִים
בְּדַל חִיּוּךְ,
מוֹצְאִים אוֹתִי
וּקְצָת מְרֻצִּים
וּקְצָת שׁוֹכְחִים, אוּלַי קְצָת שְׂמֵחִים
וַאֲפִלּוּ קְצָת מְאֻשָּׁרִים – –

*
היה יום קייצי.
הייתה לה בת מצווה.
לקחו אותנו לבסיס צבאי.
ערכו לכבודה מפגן ראווה.
צנחנים נפלו מן השמיים.
אחד כמעט צנח עליי,
רצתי לצד הלא נכון.
נעליי הצבא האדומות
והכבדות שלו כמעט נשקו לעורפי
המזיע ומפחד, רצתי בכול כוחי,
החול היה רך וטובעני.
הוא צנח מטרים ספורים ממני.
היא הייתה היפה בבנות הכיתה.
בשיכון שכולו נעליים אדומות.
מעבר לכביש עמדה השכונה שלי.
בכניסה לביתה ניצבה תמיד תמונת אביה
על קיר גדול בסלון מואר, חצר ומבואה.
היא אותו לא הכירה,
הייתה אז בת פחות משלוש.
הוא נהרג במרדף.
הוא היה גיבור.
היפה בבנות הכיתה.
הייתה יתומת מלחמה.
וכמה הערצנו אותה.

בעקבות שורה של שרון אולדס “אני רוצה לינוק”

 

גם אני ביקשתי לינוק ולא מאמי, שבגיל שלושה חודשים הרחיקה אותי ואמרה שאין לה חלב. אני רוצה להניח את לחיי כמו על שדי סבתי המנוחה, המרגיעים והרכים מלאי החמלה והחסד, האישה האנושית הראשונה בחיי.

בעקבות אנה סווירשנצ’סקה בעקבות השורה: “אני רוקדת בתוך העור הזה”

 

שגם אם הוא מלא נימים כחולים, סגולים, ירוקים,

שגם אם הוא מלא צלוליטיס, מעגני שומן,

שגם אם הוא לבן ומנומש.

הוא שלי ורק שלי ורק איתי הוא עד יום מותי.

עוטף אותי ורוצה להגן עליי מפולשים רעים.

אני רוקדת בתוך העור הזה כי הוא שמירת הגבולות

שלי, הוא שלי ורק שלי ואני נותנת לו הרבה תשומת-לב

להיות איתי ורק שלי עד יום מותי.

כל העור הזה רוקד באושרי כל העור הזה קמל

בזקנתי, אבל הוא רק שלי, שלי, שלי.

 

מגבת גוף אדומה (קטע של זיכרון טוב מן העבר)

 

מגבת גוף אדומה וגדולה סבתא עוטפת אותי מהאמבטיה למיטה הגדולה אחרי הים. שבת. הגוף חם ונעים וסבתא לצדי. קרני אור נכנסות מהתריס ורוח נעימה נושבת שם. אפשר להריח את הים. שבת. הכול מבטיח, הכול פתוח. הלוואי הייתי נשארת שם עטופה ומוגנת. רק שתי עיני סבתי מתבוננות בי באהבה בהכלה בחמלה.

 

הנדנדה

על הנדנדה הגדולה בגינה הציבורית שרה במלוא-גרון עם ילדים נוספים מהשכונה. “שייפתח עליי, שייפתח” מרגישה קלה ומחוברת לצמרת העצים ולמקום שבו מתחילים העננים. זה אושר אמתי.

(18.12.20)

אני שטה בגינתי ועכשיו רע לא יבוא.

בספינתי הירוקה אין רע.

בעקבות שורה מיונה וולך – “גופי היה חכם ממני”

 

גופי היה חכם ממני הוא חש חום ורגש, הוא הרגיש חופשי לבטא את עצמו, כמו ריקוד, כמו התפרצות, כמו כוח גדול ממני. כמו ענק שהסתתר מתחת לאדמה, שלא ידעתי על קיומה. לגוף הכוח שלו, ההכרח שלו, המאוויים שלו. כל כך לימדו אותנו להסתיר אותו ולא לגלות רצונו. וולך אפשרה לגוף שלה להתנסות, להיכשל, לכאוב, לא שמרה על מוגנות, לא שמרה על כללי החינוך הטוב, עשתה דברים בלי חשבון, המיניות והפורקן הובילו אותה באש ובמים, כי הגוף חכם ממך והגוף מגלה לך את שחבוי בך ואת עוצמותייך, את תעצומותייך ואת כל שהסתרת מכל. גופי הוא מצפן לכל מה שאני ממששת אחריו, הוא חכם ממני, הוא הבין שהחום והרגש חשובים כדי לבנות מקום חופשי ואינטימי לבטא את עצמו. כמו ריקוד, כמו התפרצות, כמו כוח גדול ממני.

כתיבה בעקבות יצירת אמנות – התבוננות של דקה וכתיבה בת דקה

(מיצג של מיטה)

כבלי מוסר הם חבלי מוסר על גוף האישה עוד

מימי יוון העתיקה שמו איסורים. האיסורים הביאו לייסורים.

בא לי להסיר ממנה את כל החבלים.

מיטה היא קבר לישבנה העגול, לחמוקיה, לרגשותיה.

מיטת ברזל כהה לגופה הלבן. בעמדת המיטה

בחלל זורקת זרקור לשאלה האם זו מיטתה.

אולי מיטת חוליה אולי מיטת כלאה.

הרחם שורפת ומגדלת. חבית אבק שריפה ויחד עם

זאת מקום הטמנת הזרע. מקור חיים. פטמות זקורות

ברגע של הפרייה.

בעקבות “אני רואה לך בעיניים” אתי אנקרי

להתגעגע לבית ולא לתת לאף-אחד לסגור אותי,

להיות בבית, ולא להיסגר בתבניות,

אם היית יכול היית סוגר אותי

לא, לא ניתן לסגור אותי אני פתוחה לרוח, לנצח,

ורואה בכל מקום שמיים, שיהיו לי שמיים,

כשיש שמיים אף אחד לא יכול לסגור אותך

בבית מרחבי-הכול אם היית יכול היית סוגר אותי

לא מאפשר לי לכתוב, אבל לא ניתן לסגור אותי, אני שמיים לכול,

פתוחה לנצח, מלאת-רוחות כשיש לך שמיים

אף אחד לא יכול לסגור אותך. להיות בבית ולהתגעגע לבית

ולא להיסגר בתבניות, להדליק פרחים ונרות, לברך על היש הקיים

ולראות בכל מקום שמיים בבית מרחבי הכול

כשיש לך שמיים אף אחד לא יכול לסגור אותך

אתה פתוח לקולות , לרחשים, לצבעים, לריחות, לגעת באדמה

שכל היום בוהה בשמיים כשיש לך שמיים, שיהיו לי תמיד שמיים.

(19.02.2021)

בעקבות שורה משיר של רחלי מדר בספרה “כמעט קורעת בה ויוצאת”, הוצאת “פרדס”

“אני צריכה שוב לקרוע שם משהו, להיוולד בה כך – שמנה וריקה”

ביום שהיא כרעה ללדת היא קודם הלכה וחיבקה את אמה, שילדה כבר חמישה ואמרה לה ‘אימא, אני שמנה וריקה, כי העובר ייקרע וייצא ממני אל מרחקיו ואני איוולד מחדש עם קרע, כי הוא ייקרע ממני ואני אשאר שמנה וריקה ממנו וארגיש אותו כל הזמן קשור לחבלי טבורי, בדאגותיי, בשערותיי המלבינות באחת. בנשימתו הרכה כשיישן’.

המחזה “הילד חולם” של חנוך לוין מתחיל בתמונת שני ההורים מעל עריסת בנם הם רואים את יופיו, אך גם את חדלונו ואת שנתו כשהוא פוער את פיו ונראה כמת. החשש הזה לשלומו משכיח את החשש לשלומי. זו התמסרות מוחלטת כי אני צריכה לקרוע שם משהו, ולהיוולד מחדש – שמנה וריקה. השילייה כבר הוצאה והעובר כבר בכה ורצה לינוק ולצעוק ואני חלולה,    בעלת קרע ממנו, שנתלש באחת וממני שאינני נושאת אותו בבטני, אבל איתו לעד בנפשי בדאגותיי בשערותיי, המלבינות באחת, בנשימתו הרכה שיישן.

כל חיינו הנשים מרגע היבקע העובר הן בליפוף החבל, בחיבוק, בריסון

הדאגות ואנו נותרות ריקות ושמנות, שמנות וריקות.

בילדותי שעות ביליתי

תחת הכיור באמבטיה

מקום מסתור

מקום מחבואים להיסתר

דמעות עיניי היו נעקרות

מאפור הברזל הצינורי

המתעקל שנתלו בו אצבעות

והדמעות היו שם

חופשיות ומשוחררות

כי בשום מקום אחר

אסור היה לבכות

ובלי קול הייתי

משתרעת מתחת לכיור

כאילו על כר דשא

מרופד ועגול והברזל

האפור המתעקל מקום

לאצבעות ושם בלי קול

שוטחת בפניי את הצרות

המתח היה גדול

הכוויות על הזרוע

המכות שבירת תבנית

הביצים על שולחן המטבח

וניתוץ הזכוכית

של חלון המטבח

כולם ידעו

אף אחד לא הושיט

יד לעזרה

ואני נשרפתי בתוכי

מאשימה את עצמי

במריבות

או בחוסר יכולתי

להפריד

ואני נשרפתי בתוכי

ונחבאתי בכלים

בצינורות המים

הרבים אינם מכבים

את הלהבות

ומן המחבוא יש

לצאת בפנים גלויים

ונקיים מדמעות

 שם הייתי מותירה

את המים הנוטפים

האפורים הרועמים

וחוזרת אל

עולם החיים

                                      (27.08.95).

אֲנִי שׁוֹמֶרֶת פֶּתַח אֹהֶל

מוֹעֵד, כְּשֶׁהוּא יָבוֹא הוֹא יָבוֹא

עֵירֹם כִּי הַמַּלְבּוּשִׁים הֵם כִּנּוּיִים

וְעָלָיו לַחֲזוֹת בָּאֱמֶת, לְלֹא מַעֲצוֹרִים

שֶׁיָּבוֹא בַּמּוֹעֵד הַנָּכוֹן, כְּשֶׁזְּמַן הַגּוּף

מְבַקֵּשׁ עֵירֹם, וְהַנֶּפֶשׁ גַּם הִיא נְכוֹנָה

לְכָל סוּג שֶׁל הַשְׁפָּלָה, חֲשִֹיפָה פְּתִיחָה

יָרִים אֶת שׁוּלֵי הָאֹהֶל

בַּמּוֹעֵד כְּשֹׁבֶל הַכַּלָּה שְׁהֻנַּח בִּידֵי

הַשׁוֹשְׁבִינוֹת הַרַכּוֹת, וְחֹם הָאֹהֶל

וּזְמַן הָעֵירֹם שֶׁיָּבוֹא יִתְרוֹקֵן מֵהֲבָלִים

מִמַּלְבּוּשִׁים, מֵהַצֹּרֶךְ לַעֲטֹף בְּמִלִּים

וְיִרְאֶה אוֹתִי כִּי לְבָנָה אֲנִי מֵעֵירֹם

וְשׁוֹמֶרֶת פִּתְחִי, יָרִים אֶת שׁוּלֵי

הָאֹהֶל, וִימַשֵּׁשׁ בְּחֹם, וְהַנֶּפֶשׁ גַּם

הִיא נְכוֹנָה, שֶׁתָּבוֹא. עָפָה בְּשֹׁבֶל־הַכַּלָּה.

אֲנִי יְכוֹלָה לֶאֱהֹב אֶת הָעוֹלָם

בִּזְכוּת הַצֶּבַע, הַצְּלִיל וְהָאוֹר

וַאֲנִי יְכוֹלָה לָשֵֹאת אוֹתוֹ

בְּלִי כְּתֵפַיִם בִּזְכוּת

הַחֹשֶׁךְ, הַדְּמָמָה וְהַמַּגָּע

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָשֵֹאת

מַשֶּׁהוּ שֶׁטֶּרֶם נִבְרָא

כִּי הַפַּחַד הוּא חֹסֶר

אוֹנִים מַמָּשִׁי וְגָדוֹל

כִּי הַפַּחַד הוּא עֹנֶג

שֶׁל חֹם וְקֹר

וְאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִבְרֹא

 

עָצַרְנוּ בִּנְקֻדַּת גְּבוּל

בִּקֹּרֶת שְׁתִיקָה. יָד

מְגִיבָה, רֶגֶל זָזָה, עַיִן

מִתְרוֹצֶצֶת בְּמַסְלוּלָהּ, רוֹאָה

עָצַרְנוּ בִּנְקֻדַּת גְּבוּל לֹא בָּא שָׁם שׁוֹטֵר

לִבְדֹּק מִסְמָכִים לֹא שָאַלְנוּ לֹא הָיוּ שְׁאוּלִים

מִבְּנֵי הָאָרֶץ, הַמְדַבְּרִים בְּלִי אֲוִיר,

אֲנַחְנוּ עָצַרְנוּ שְׁתִיקָה, יָד, עַיִן

מִתְרוֹצֶצֶת בְּמַסְלוּלָהּ, רוֹאָה

זֶה קְצָת פַּחַד לַעְצֹר, אֵין גָּדֵר.

בָּא שׁוֹטֵר. חֲקִירָה. דַּבֵּר. דַּבֵּר.

תרגיל כתיבת “פאנטום” ראשון שלי. סגנון צורני ממלזיה הרחוקה:

9,1,10,3  – 7,9,8,10 –  5,7,6,8 – 2,5,4,6 – 1,2,3,4

    במסגרת סדנא בהנחיית המשורר ערן צלגוב ביום חוויה למורי ספרות של ה”ספרייה הלאומית” “הכתיבה היא התענוג האמיתי” שנערך ביום שני השבוע ב”זום” אחה”צ בין שלוש לשש (25.05.20).

ראיתי ציפור רבת-יופי

הציפור ראתה אותי

ציפור רבת-יופי כזו

לא אראה עוד עד יום מותי

הציפור ראתה אותי

והיופי נזל מעיני לעיני

לא אראה עוד עד יום מותי

אין כיופי אשר לי

והיופי נזל מעיני לעיני

וראתה אותי וניתרה ניתורים

אין כיופי אשר לי

והתנועה העורגת לבוא

ראתה אותי וניתרה ניתורים

מחול קפיצים עיגולים

והתנועה העורגת לבוא

עיגולי פירות בעצים

מחול קפיצים עיגולים

ראיתי ציפור רבת יופי

עיגולי פירות בעצים

ציפור רבת יופי כזו –

זה סיפור על אישה אחת בבית כנסת. שמדי שבת עורכת קידוש קטן ב״עזרת נשים״ לה ולמספר חברות. במעגל קטן שפתיה דבקות וממוללות תפילה ועיניה נעצמות כבטקס קדום שיש למסור את נפשך בו על המזבח. לעתים היא מארגנת הסעות לקברי צדיקים, לעתים היא אוספת כספים לנזקקים, ובעיקר, היא עמוסה לפני החגים. היא לובשת לבן לא רק בשבת. ומטפחת לבנה מסתירה שערותיה הלבנות. עיניה כבויות וגופה עייף מלסחוב את עצמו. היא מדברת מהר ובמלים חטופות. ועל פניה שרידי יופי. למשל, יהיה מי שיבחין, בגבות מקועקעות, יראה בן משקע שנשאר מן הימים בהם הייתה קוסמטיקאית, שעלו לחדרה נשים רבות יום אחר יום, שנה אחר שנה. עכשיו נכדתה חופפת באיזו מספרה, מוזנחת, כבויה, משרכת רגליה, גופה עייף מלסחוב את עצמו. אימא שלה, הבת של האישה בלבן, לובשת ג’ינס שחור ושערותיה הארוכות השחורות שחורות במחליק נתונות, סיגריה וקעקוע בגב. היא הבת היחידה שנותרה לה. לאישה בלבן היו פעם שלושה ילדים (היה לה גם בעל , אך ממנו התגרשה כשהילדים עוד היו קטנים): שני בנים ובת קטנה, נסיכה. היום, שנים לאחר גירושיה, אם לבת היא מרוטה לעייפה, גופה עייף מלסחוב. הבן הבכור והבן הקטן של האשה בלבן, מבית הכנסת, עבדו יחד בפיצוצייה. הקטן נרצח שם בוקר אחד בשוד מזוין. אחיו הגדול ניסה להציל אותו וזרק לעבר השודד קרטון ואז הסתובב השודד וירה ירייה בודדה מטווח אפס והרג במקום את האח. אך לא רק האח נהרג בירייה, והוציא נשמתו באחת. האח הגדול המשיך לחיות את חייו, אך הוא לא נשא את גופו, מוזנח ומרוט הוא התהלך בעולם ולא סלח לעצמו לעולם על זריקת הקרטון על השודד באותו בוקר בהיר וקר. גם מבטי האם ייסרו אותו על שלא הציל את האח מהירייה המדויקת, שהייתה שמורה רק לו. ״הצעיר״, הוא אמר לעצמו, בלי הפסק, נורה בגללי. הוא התחתן והיה אב לבן מתולתל כמותו וכעבור זמן קצר הוא התגרש, ואחר כך הוא עישן ושתה כל דבר אסור שמצא, וכך נמצא ללא רוח חיים בדירה נטושה, בעיר שכנה. קודם הוא רק התאבד בתשלומים, בכל חומר אסור שמצא, לבסוף הוא הצליח לגמור עם החיים האלה, שהמוות נראה מתוק לידם וגן-עדן הוא לא אופציה לאח בכור שלא הצליח לשמור על אחיו. לאחר מות הבנים, וגירושי הבת, הבת הקטנה, הנסיכה חלתה במחלה קשה. עשתה האם חזרה בתשובה, הקימה אוהל אבלים גדול, הביאה מתפללים לסעודות. מאז היא לובשת לבן ולא רק בשבת. וגופה בקושי נושא את עצמו. בעברה לבשה שמלות מיני צבעוניות ודקות ושערה הבלונדיני-לבן היה קצוץ ומטופח, בעברה לא היה נהג מונית שלא ניסה להתחיל איתה ורק לשונה הנוזפת הייתה עוצרת אותם מלקרב אליה ומלהטרידה יותר. רק הגבות המקועקעות מזכירות שהייתה קוסמטיקאית. בבוקר שבת בבית הכנסת בעת עלייה לתורה היא נוזפת באורחת שהגיעה למסיבת “בר מצווה”, לבל תדבר בטלפון הנייד, כי זה חילול הקודש. ואני כותבת את הסיפור הזה כי היא בעיניי חיים שלמים שהיו בהם ‘חילול’ והיום היא מקדישה את כל כולה לקודש.

בעקבות גיאורגיה / שרית זמיר-שפיר , 10.08.2010

עץ בודד בין מרחבים ירוקים ושמיים. ושמחת עננים בי. איזה יופי ברא אלוהים. שמיים, בקשו רחמים כמה שופעי יופי אתם נוטפים.

ערפל של מתוק וצוף עסיסי של דבורים מרקדות וקוצים סגולים ופרא של הר שעולה פס צר של מפל וסוס לבן שעולה אל הר. פרפר על סלע נעצר, נרעד. ומחולות אהבה ותנאים של חיבה ובתוך המעוף הזה חולפים חיינו ועוברים.

                              **************************

לא רק נופים אילמים גם מילים שתוקות. מחוללות הבנה שהכול יהיה כאן למרות חדלוני. השווקים ימשיכו להסריח ולצעוק בצבעים ובקולות. האגמים ימשיכו לאגור מים והטל ייאסף אל הפרחים. הים יימלא אבנים קטנטנות ויפות ורק אני אבקר בהם כאורחת לרגע. כמו ההלך של אלתרמן, עובר אורח זר ופתאומי מסלולי ומחזורי שבנקודת זמן אחת מסוימת ייעצר ויפסיק להבהב, ללבלב.

                             *****************************

  לפני הכול לחוש, לברוא, לצמוח, לגעת בקרחון, בעץ, באוויר הסובב, כי אין שני לו, להווה. ואחר-כך זהו-זה. אחר-כך זהו זה. גם זך המליץ לגעת בסגול הרועד.

                     *********************************

  חיוך של תינוק, תמימות, הבטחה של שחר מעירה בנו משהו רדום, קדום. הבריחה של ביאליק אל הצפרירים ואל להג הילדים, העמידה של קפקא על השער, הריחוק האסתטי המקפיא המדויק. המעוף וההשפלה, הגאות והשפל, היפה והמכוער צמודים זה לזה כמו ה-ין והיאנג, אחדות הניגודים, בו-זמניות של התופעות: קול, תנועה, זרימה. (- – הו! כמה רומנטית. כמה רומנטית אני).

                     *********************************

בכל מלאות ישנו מחסור, בכל אושר טבוע יגון, בכל רגע נתון צריך לראות את יפי החידלון. להעריך יופי, לתבוע חדות בצבעים, לא לעצור.

                 וזה השיר לתמר, אשתו של ווליקו (כפר טורי, גיאורגיה)

בקבקבי פלסטיק וגרביים, בעבודת שדה, בחליבת פרה חיה שנים איכרה

היא לא יודעת על מראות העיר הגדולה.

מיטתה מיטת ברזל. יתושים סבים.

עולמה מלא. סיר על גחלים.

תבשיל מעט.

בגד מעט.

שמחת הפשטות.

אווזים. כמה ערוגות.

גרזן נטוע בגזיר עץ.

חריץ גבינה.

קרן פרה.

שתיית יין וברכה.

שתיית יין וברכה.

אֲנִי עוֹד רַבָּה בָּעוֹלָם/

הַחֵרוּת שֶׁלִּי הִיא הַזְּמַן הַחוֹלֵף
הִיא הָרֶגַע שֶׁחָלַף

הִיא הַהַכָּרָה שֶׁאֵין בִּלְתּוֹ וְאֵין,
אֲנִי עוֹד רַבָּה בָּעוֹלָם, אֲנִי יְחִידָה.

שָׁאָלָה נַפְשִׁי, יְחִידָה, בַּשִּׁיר “שְׁפַל רוּחַ”
שֶׁל רַשְׁבָּ”ג, הָאֶחָד וְהָרַב הוּא שׁוּב אֶחָד.

“חֵרוּת” זוֹ תְּנוּעָתוֹ שֶׁל בֵּגִין
שֶׁסָּחַף אַחֲרָיו אֶת הַסְּפָרַדִּים

וְזָקַף אֶת גַּבָּם וְקָרָא לְאַחְדוּת,
לְשֻׁתָּפוּת וּלְאַחְוָה.

“חֵרוּת” זֶה הַשִּׁיר “אַתְּ חֵרוּתִי”,
שֶׁמַּשְׁמָעוּתוֹ לְהֵאָזֵק בְּכַבְלֵי אַהֲבָה.

לְוַתֵּר עַל הַחֵרוּת
מִתּוֹךְ רָצוֹן חָפְשִׁי.

חֵרוּת עֲבוּרִי
הִיא שֶׁיָּנִיחוּ לִי לְנַפְשִׁי.

שֶׁאֶחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת לְעַצְמִי
שֶׁהַזְּמַן יַעֲמֹד לְגוּפִי לְרַוְחָתִי.

שֶׁאוּכַל לְהַבִּיעַ אֶת רִגְשׁוֹתַי
וְאֶת דַּעְתִּי. וּבֶאֱמֶת וּבְתָמִים

לֶאֱהֹב אֶת מָה שֶׁהַחַיִּים
מַצְמִיחִים וּמְבִיאִים.

לְהוֹדוֹת עַל מָה שֶׁהִשַּׂגְתִּי
וְעַל מָה שֶׁכְּבָר לֹא אֶרְדֹּף.

חֵרוּת עֲבוּרִי הִיא הָרֶגַע
שֶׁחָתַרְתִּי אֵלָיו בְּמָשׁוֹט.

הָרֶגַע שֶׁהֶאֱמַנְתִּי שֶׁחָרוּט עָלָיו טוֹב
וְהוּא עוֹד יוֹתֵר מְיֻחָד מִטּוֹב.

הַסְּפִינָה שֶׁשָּׁבָה מִן הַיָּם הַגָּדוֹל,
וְעָגְנָה, וְכָל מִטְעָנֶיהָ מְלֵאִים סְחוֹרָה.

צְרוֹרוֹת-רוּחַ שֶׁאוֹדִיסֵיאוּס קִבֵּל
וְעָף אִתָּם לְכָל רוּחַ.

הוּא חָזַר לְאִתָקָה שֶׁלּוֹ,
שֶׁחֲרוּטָה בְּנִשְׁמָתוֹ.

חַרְסֵי-חֵרוּת אַהֲבָתוֹ
לָאִשָּׁה, לָאֲדָמָה,

לַבַּיִת, לַבֵּן, לַמֻּכָּר,
לַיַּצִּיב וְלַזְּמַן שֶׁחָלַף,

כְּעָלֶה נוֹשֵׁר
כָּאן עַל הַכַּר.

הָרֶגַע עָבַר חָלַף לוֹ,
וַאֲנִי עוֹד רַבָּה בָּעוֹלָם.

זוֹכֶרֶת, אוֹרִי, בָּאת לְהָבִיא לִי מָרָק
וְלָשֶׁבֶת אִתִּי לַיְלָה לִפְנֵי הַנִּיתּוּחַ.
יָשַׁבְנוּ מִחוּץ לַחֶדֶר, עַל סַפְסְלֵי בַּרְזֶל קָרִים,
הָיִיתְ עֲיֵיפָה, אַחֲרֵי יוֹם עֲבוֹדָה,
לָבַשְׁתְּ מְעִיל יָפֶה וְתַלְתַּלַּיִךְ אָמְרוּ שִׁירָה.
אֲנִי הָיִיתִי מְתוּחָה,
אָמַרְתִּי לָךְ, תִּישָּׁאֲרִי,
וְאָמַרְתִּי לָךְ, תֵּלְכִי כְּבָר הַבַּיְתָה,
הֵבֵאת שְׁנֵי טְעָמִים, אַךְ שְׁנֵי הַמְּרָקִים הָיוּ דּוֹחִים.
אֲבָל זֶה שֶׁהָיִית אִתִּי
זֶה הָיָה הַמָּרָק הֲכִי טָעִים
שֶׁאֵי פַּעַם טָעַמְתִּי.

לאבא שלי קראו “קוקה קולה”
הוא היה “טעם החיים”.
בדרך לבית העלמין “ירקון”
הבוגנוויליה מסתערת בוורוד עז על הכביש
ועל המפעל ומולו “גבעת שמואל”
עיירה שהיתה לעיר שגדל בה.

פתאום התובנה
שיש דגש על המילה.
היא לא נתרוקנה מתוכן.
היא דווקא מלאה וגדושה.
הצבע התמלא, הטעם השתנה.

אחריה חוצים עוד כמה פרדסים שנותרו בשרון
והשאר כבר מפלצות בטון.
מהצד השני, חוצים את פרדס כץ היכן שהמחבל עף מתחנת האוטובוס למטה, וחצי גופו היה על האספלט,
ובבית העלמין, בגוש שלך, יש עבודות בנייה
והקבר פתוח מראשו
וסביון עם ראש שיבה לבן ומלא עף לחלקיקיו.
נפשו של אבי, יעקב טוביה, עליו השלום, משוטטת.
משוטטת בין גבעת שמואל לבין בית העלמין “הירקון”,
בין של “תל ליטבינסקי” לבין הים,
בין “קוקה קולה” לבין “מפתחות ירדני”,
בין הכלב “פלוקי” לבין הסוסים ב”הדסים”.
נפשו משוטטת ואני מזמינה.
הקפה בריח הפרדסים המבושל, השחור, בפינג’אן,
אתה תשב קצת ואנחנו נשתוק
על כל שעבר ויכול היה גם
להיות אחרת,
אני אבכה,
אתה – –

לאבא יום הולדת. גם לששת הימים ולשלום הגליל. גם למלחמות שלום. אז הוא כבר היה אבא שלי. על המשאית הייתה רגל של ערבי. הוא גידל אז זקן עבות ופראי. ולי האזעקה הייתה שירת הים והצדפים. היום אזעקות הן פס-קול רוטיני. החיים סך הכול פראיים ועבותים בפנים.

אבא במחסן.
חום גג האזבסט על ראשו.
על השולחן, שסבא חיים,
אביו הנגר, בנה,
מוטלים כלים.
על הרצפה שבבים.
רק המקור האדום של הסיפולוקס,
שגופו כסוף וכבד,
וננעלים בו שני בלוני גז קטנים,
מפיק פכפוכים קלים.
“זהו זה, מלא”, אתה אומר
וממלא כוס זכוכית קטנה.

והחיוך שלך עולה בי
פניך, עיניך,
קצה השפתיים שלך, אבא,
בוערת בתוכם,
סיגריית “רויאל”,
רוקדת רועדת,
סליל עשן לבן.
אתה בגופייה וסנדלים
מפויס עם העולם הזה והבא,
“המחייה”, אתה אומר.
“זהו זה, מלא”.

בְּיָאלִיק, אָבִי

לַאֳמָּן, מִכְחוֹל, לְצַיֵּר קִירוֹת נַפְשׁוֹ,
אַחֵר אוֹחֵז פַּטִּישׁ לְהָפִיק צָרוֹתָיו הַגְּדוֹלוֹת
לְאַחֶרֶת יֵשׁ מַחְבֶּרֶת
לְבָנָה
מְלַבֶּבֶת,
שֶׁאוֹסֶפֶת צְרִיחוֹתֶיהָ. חֶבְיוֹנוֹת.

וְרַק לְךָ הָרוּחַ הִיא רוּחַ
וְאֵין מֵעֵבֶר, וְאֵין בִּלְתּוֹ.
וְהַדִּמְעָה הָרוֹתַחַת
בְּחֶלְבִּי
וּבְדָמִי
בִּבְצֵק
לַחְמִי

שֵׁם שְׁכִינָה שָׁכְנָה. הַקַּיִץ כְּבָר גָּוַע.
וְכֻלָּם נָשָׂא הָרוּחַ
סַבְיוֹנֵי סַבָּא,
שָׁמַיִם, בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים חַמִּים.

וְרַק לְךָ הַתַּפּוּחַ אֵינוֹ רַק תַּפּוּחַ
וְהַנַּעֲרָה שֶׁאַתָּה כָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ
הַכֹּל בָּהּ קַיִץ, וּתְכֵלֶת עֵינֶיהָ,
וְגוּפָהּ
מְלֵא קָמָה.

וְאַתָּה כָּמֵהַּ לִנְגִיעָה
לְהָמִית בִּנְשִׁיקָה,
אֲבָל נִשְׁאַר צוֹנֵחַ.

זַלְזַל תְּשׁוּקָה.

הָעוֹרְבִים הֵם יוֹנִים שֶׁהָיוּ נְקִיּוֹת עִם שַׁחַר,
והַיַּלְדוּת מָחוֹז
גַּעֲגוּעַ,
בַּטֶּבַע,
עָב אַחַת עוֹדֶנָּה
עוֹמֶדֶת
בְּמֶרְכַּז הַשָּׁמַיִם.

“וְאִם הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי, לְכִי,
וְאִם מְקוֹמֵךְ בִּלְבָבִי, בְּצוּר עֻזִּי,
שִׁכְנִי שָׁם, שִׁכְנִי בִּי”.
רַק שֶׁתֵּדַע, בְּיָאלִיק, אָבִי,
צִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת הוּא לִבִּי
וְלַנֶּצַח לֹא תֵּעָקֵר
מִמִּקְלָט רֹאשִׁי,
אָבִי,
בְּיָאלִיק, אָבִי.

רָאִיתִי מוֹדַעַת אֵבֶל עַל אָנָה קָאוּפְמָן. חָשַׁבְתִּי שֶׁאָנָה כְּבָר לֹא. וְאִם אֲנִי עוֹד כֵּן אָז לָמָּה לֹא. אֲבָל אָנָה כְּבָר לֹא. אִם נוֹלָדִים אָז נִשְׁאַר אַחַר כָּךְ כְּבָר אָנָה לֹא. לָמוּת לְמַעַן רַעְיוֹן אָנָה כְּבָר לֹא. לָמוּת לְמַעַן עַצְמָהּ אָנָה כְּבָר. אוֹ כְּמוֹ שֶׁאַבָּא שֶׁלִּי אָמַר: ‘הִיא כְּבָר בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה’, הוּא אָמַר זֹאת עַל מִי שֶׁמֵּת מִזְּמַן. אֲבָל אָנָה קָאוּפְמָן מֵתָה אֶמֶשׁ. אַמְבּוּלַנְס פִּנָּה אוֹתָהּ מִבֵּיתָהּ. וְעַכְשָׁיו גַּם הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּהּ כְּבָר לֹא. וְלָמוּת לְמַעַן רַעֲיוֹן גַּם לֹא. וְלָמוּת מִזִּקְנָה עַל מִיטָּתָהּ. כָּךְ אָנָה לֹא. וְאָנָה כְּבָר טְמוּנָה בָּאֲדָמָה. וְאָנָּא אָנָה. אָנָה אֲנִי. אָנָה לֹא. (24.12.2015).

ימים אדירים של מחול. שמלות מתעופפות עוטה המכחול. בהינף אחד של כוח אושר צבע ניתז. עושר גווניו נרגע על הדף. מתי יסתיים המחול. בים הסוער של המכחול ממתין בשלווה עוד ים כחול. בהינף אחד של צער יבקש כי יתגנב ללב. מיעוט גווניו ננטש ויבש. ימים אדירים של מחול למכחול.

השעה היפה

הַשָּׁעָה שֶׁנִּסְגָּרוֹת חֲנוּיוֹת הִיא
הַשָּׁעָה הַיָּפָה
שֶׁל הַיּוֹם.

סִדּוּר הַדֶּלְפֵּק. עוֹד מַבָּט מִשְׁתַּהֶה
עַל מַדָּף. אִישׁ לְבֵיתוֹ.
אִישׁ לְבֵיתוֹ.

יֵשׁ אֶחָד מִצְטַיֵּיד בְּבַקְבּוּק מַשְׁקֶה יֵשׁ לוֹ לַיְלָה שָׁלֵם לַעֲבֹר.
בְּחֶבְרַת עַצְמוֹ.

(07.01.2018).

אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת לְחַיֵּי הַמֵּתִים.
לֵךְ לְכָל הָרוּחוֹת, שֶׁיְיקְסְפִּיר,
עִם כָּל פִּטְפּוּטֵי הַבֵּיצִים,
אֲנִי אָבָק עוֹבֵר כְּנֵר, כְּצֵל,
וְאַתָּה חֲרוּט בְּפַנְתֵּאוֹן הָאֶבֶן
אֲפִילּוּ בְּמַטְלִית הַמְּנַקָּהּ אֶת הָאָבָק מִמַּצַּבְתְּךָ
מוֹפִיעוֹת מִלִּים עַל זְכוּיוֹת עוֹבְדִים
לְכִי לְכָל הָרוּחוֹת, פּוֹמְפֵּיי,
עִם כָּל בָּתֵּי הַזּוֹנוֹת שֶׁשָּׂרְדוּ לְסַפֵּר
לֵךְ, גַּיְיזֶר נִצְחִי מֵאִיסְלַנְד,
שֶׁכָּל מִסְפַּר דַּקּוֹת
יוֹרֶה מַיִם חַמִּים מִקִּרְבֵי הַכַּדּוּר לְשָׁמָיו
לְכוּ מִמֶּנִּי שֵׁדִים, מַלְאֲכֵי חַבָּלָה,
אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת,
לֹא לַחֲשֹׁשׁ לְחַיֵּי הַמֵּתִים,
גַּם לֹא לְחַיֵּי הַחַיִּים
הַחַיִּים לְתֻמָּם, יוֹרְדִים אֶל הָרְחוֹב
וְצוֹעֲקִים אֶת מְרֵירַת נַפְשָׁם,
עִם כָּל פִּטְפּוּטֵי הַבֵּיצִים,
אֲנִי אָבָק עוֹבֵר כְּנֵר, כְּצֵל.

קטע ליומן שלא ייכתב:

השיר הזה הוא שיר חשוף/ השיר הזה לא שומר על רוחק אסתטי מהחוויה/ השיר הזה מציג את הבטן העירומה/ את שבעת הניתוחים/החתכים/ב “עתידות״ של המסטיק הוורוד היה כתוב: ״עד גיל 21 תגיע לירח״/ לא היה כתוב שעד גיל חמישים תגיע לרקיע, לשבעת הרקיעים/ אם שואלים אותי מתי נולד/משבר האמון הראשון ביני לבין המילה/ אני עונה מאז ש״עתידות״ במסטיק הוורוד לא קרה./ קרו דברים אחרים/ שלא היו רשומים/ המציאות ניצחה/ הכתוב עוד מדדה אחריה, לפניה, מצדדיה/ את ספרי ״צער אינו משאיר שושנים״(״גוונים״, 1998) חתמתי בשורה:”צריך הרבה אמונה במילה כדי לכתוב אותה”. (2014).

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ אַבָּא בָּא לְדַבֵּר
אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ סָבְתָא עָטְפָה אוֹתִי בְּמַגֶּבֶת אַחֲרֵי הַיָּם
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁנִּרְגַּשְׁתִּי מִמַּרְאֵה הֶהָרִים
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁרָאִיתִי מַרְאֶה שֶׁלֹּא כְּדַאי לִרְאוֹת
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁקָּרָה פִּגּוּעַ יֶרִי אֶתְמוֹל בִּירוּשָׁלַיִם
אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת רֶצַח רַבִּין
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁתַּלְמִידָה כָּתְבָה לִי עַל הוֹרֶיהָ
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁיֶּלֶד נִסְחָף אֶל הַחוֹף וְנִמְצָא מֵת
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁרָקַדְתִּי בְּ”כִכַּר הָעָם” בְּצ’וֹנְג-צִ’ינְג
אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת פָּנָיו הַגַּסּוֹת שֶׁל טְרַמְפּ בָּעִמּוּת שֶׁל אֶמֶשׁ.

(נִכְתַּב בְּסוֹף אוֹקְטוֹבֶּר 2016, בְּתַרְגִּיל כִּתָּה בַּמְּגַמָּה הַסִּפְרוּתִית).

עכשיו היא עולה באותן המדרגות. עשרים ושבע, פעם ספרה. היא כבר הגיעה סך הכול קומה שנייה, אבל הלחץ בחזה גובר. עכשיו לא אבא בסלון ולא אימא במטבח וסמבו נובח למרחבי המרפסת מעיר את השכנה והשכונה. עכשיו הבית שלה, מנומנמת תפתח את הדלת ותאמר ‘אימא, מה קרה, למה את חיוורת כל כך, מה קורה, בואי תשתי, תירגעי’.
אנא אחמטובה כתבה ב”שיר הפגישה האחרונה” שהיו שם רק שלוש מדרגות ונראה שהן רבות משלוש, והניחה על כף ידה השמאלית כפפה של היד הימנית.
מדרגות מעוקלות, חלקן האפירו עם השנים והסדק בחדר המדרגות התרחב ממה שהיא זוכרת. היא מחזיקה את הילדה הדמיונית שהיא הייתה אז, כשספרה עשרים ושבע מדרגות. וכשאבא היה בסלון ואימא במטבח היא אומרת לילדה הקטנה הדמיונית שעכשיו כבר אין לה מה לפחוד אפילו סמבו לא ינבח ויעיר את השכנה זו שכבר מריחה את השורשים מתחת לפני האדמה. ‘אימא, מה קורה, תשתי, תשתי, זו רק אני, כאילו ראית איזה שד’,’כן, ילדה, כן’, תאמרי ותיכנסי ותצנחי על הכורסה או הכיסא הראשון בדירה ותאמרי לה לפעמים היַלדוּת קופצת עלייך כמו שד. אני שותה, לגימה קטנה זה מספיק, הנשימות נרגעו.
אבא לא בסלון ואימא לא במטבח זה רק הווילון שנע וחובט בזיכרונות לצאת אל האור.

(12.07.18).

אִימָּא, מָה הִרְגַּשְׁתְּ כְּשֶׁאַבָּא אִיֵּים עָלַיִךְ בְּרֶצַח?
אִימָּא, מָה הִרְגַּשְׁתְּ כְּשֶׁאַבָּא אִיֵּים עָלַיִךְ?
אִימָּא, מָה הִרְגַּשְׁתְּ כְּשֶׁאַבָּא אִיֵּים?
אִימָּא, מָה הִרְגַּשְׁתְּ כְּשֶׁאַבָּא?
אִימָּא, מָה הִרְגַּשְׁתְּ?
וּמָה יְהֵא עָלַי?

וְזֶה עוֹלֶה לִי בִּמְחִיר חַיַּי.
וְזֶה עוֹלֶה לִי מְחִיר.
וְזֶה עוֹלֶה לִי.
וְזֶה עוֹלֶה.
וְזֶה

מִכָּל דַּלְתוֹת הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁבָּעוֹלָם יוֹרֵד מוּלִי וּמְבַקֵּשׁ עֶזְרָה הַיּוֹם בִּשְׁמוֹנֶה בָּעֶרֶב בְּתֵל-אָבִיב פְּרוֹפֵסוֹר פַיְינְגּוֹלְד הַיָּקָר וְכָל כָּךְ שָׂמַחְתִּי לִקְרָאתוֹ נִזְכַּרְתִּי בְּמַבָּטוֹ הוּא לֹא הֵבִין לָמָּה זֶה מַגִּיעַ לוֹ שִׂמְחָה כָּזוֹ מֵעוֹלָם לֹא הָיְיתָה מִשְׁנָתוֹ. הוּא פָּנָה לְכִוּוּן רְחוֹב אַרְלוֹזוֹרוֹב לְנֶהָג גִּלִּיתִי שֶׁהוּא הָיָה הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי וַאֲנִי כְּבָר מוֹרָה עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָנֶּהָג קֵרֵב אֶת הָאוֹטוֹבּוּס לִשְׂפַת הַמִּדְרָכָה. פְּרוֹפֵסוֹר פַיְינְגּוֹלְד יָרַד בְּכוֹחוֹת עַצְמוֹ לְלֹא עֶזְרָה הוּא נָתַן בִּי מִמַּבָּטָיו הַחוֹדְרִים וּפָנָה וְהָלַךְ עָלִיתִי לָאוֹטוֹבּוּס לָכִוּוּן הַמְּנֻגָּד לוֹ אֲבָל לְמַעֲשֶׂה אֲנַחְנוּ תָּמִיד בְּאוֹתוֹ הַכִּוּוּן אֲנִי עוֹד הַרְבֵּה אַחֲרָיו אֲנִי עוֹד הַרְבֵּה אַחֲרָיו

משפטי “אני זוכרת” (02.04.2021)

(מחווה ל- עודד מנדה-לוי, שבאחד משיעוריו, כתבנו עשרה משפטי “אני זוכר”)

אני זוכרת את אור קמינסקי, הבת של המתופף,הם גרו בקצה השכונה לתקופה קצרה. היו לה אחים קטנים ואימא בלונדינית משגעת, בעלת גוף נערי וחיוך כובש. בערב באתי לשמוע צלילים לראות אותם בארוחת הערב.
אני זוכרת שגם בצבא לאחר שנים, במערכת עיתון “במחנה”,היא הגיעה בצהריים ונזכרתי בצלילים ובאמה החייכנית, ובשעות ארוחת הערב ומה איתה.
אני זוכרת שהרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה איתה.
אני זוכרת את ורד שגרה בקצה השכונה, היא ידעה לצייר יפה והלכה ללמוד שרטוט. בערוגות הגינה שלה לא היו ורדים רק שושנים אדומות ריחניות כמו קיץ.
אני זוכרת את בדרי, מי לא זוכר אותו, הנכה בכיסא הגלגלים, עם הסיגריה הלא גמורה והשפם השחור, שפע קללות יצאו מפיו, חלק בערבית, שלא הבנתי.
אני זוכרת את עמוס, ששיחק עם הילדים בכדור, כל יום אחר-הצהריים, היו לו מכנסיים קצרים וזקן של מבוגר.
אני זוכרת את חוה, היא שיחקה כדורסל רק עם הבנים, והיתה יתומה מאב, הברכיים שלה נכנסו פנימה כדי להיות דומה לבנים, גם אני התאמנתי על הקליעות.
אני זוכרת את אבנר, שחזר מהצבא ביום שישי אחד, הוא עזר לי לסחוב את הסלים מפלסטיק ירוק, מהמכולת, ואמר לי איך שהשכונה הזדקנה, זה היה משפט עצוב ביום שטוף שמש נפלא. אני זוכרת שבמוצאי שבת מצא אותו זאב, אבא של אורי, מתחת לוואדי שם ירה בעצמו מחסנית, כמעט שלמה, זאב שהיה הלום קרב מ-73׳ הזיע וצעק ובלילה ההוא ובבוקר יום ראשון היו אמו ואחותו מפורקות על המדרגות. אני הייתי צריכה ללכת לבית הספר רק הרגליים היו מאובנות.
אני זוכרת שאני מחויבת לכל הזיכרונות. אמת ושריר וקיים כמו שדליה רביקוביץ׳ אמרה. זה הכול קיים ורץ ודוהר בשניות הזמן האחר, המקביל להווה, זהו זמן זיכרונות. ולא דיברתי על הגינה ועל חנה, חברתי חרושת הקמטים, בת המאה, ממנה קניתי פרחים בימי שישי, ולא סיפרתי על שעה אחת צהובה וכתומה בטרם חג שבועות, כשחשבתי שהנה סוף העולם כבר בא, היה גשם בשבועות בשמיים והצבע התייחד במינו. וקול דממה דקה נשמע, קבלת תורה עד שקראו לנו לעלות הביתה.
אני זוכרת שאני נכנסת הביתה, לבית הזיכרונות שלי. קוראת להם הביתה. תבואו לבקר.

עַל שֻׁלְחַן כְּתִיבָה קָטָן, לָבָן וּמַלְבְּנִי

 

הוּא לָקַח אוֹתִי עַד לְעִירוֹ הָרְחוֹקָה לְהַרְאוֹת לִי אֶת שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה.
שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה הַקָּטָן, הַלָּבָן וְהַמַּלְבְּנִי,
שֶׁסַּבָּא שֶׁלִּי הַנַּגָּר-הָאָמָּן הֵכִין.
הִסְתּוֹבַבְתִּי בְּקִרְבָתוֹ וְנָגַעְתִּי בּוֹ אוּלַי מַשֶּׁהוּ מִמַּהוּת סָבִי תַּעֲלֶה בְּמַגָּע. לֹא קָרָה דָּבָר. הַשָּׁמַיִם לֹא נָפְלוּ.
הוּא סִפֵּר לִי שֶׁהוּא לֹא מְסֻגָּל עַד הַיּוֹם לְהַחֲלִיף אֶת הַשֻּׁולְחָן הַקָּטָן, הַלָּבָן וְהַמַּלְבְּנִי, שֶׁסַּבָּא שֶׁלִּי נִסֵּר, הִרְכִּיב וְהִדְבִּיק.
מְעַנְיֵין כַּמָּה שִׁירִים נִכְתְּבוּ כְּבָר
עַל הַשֻּׁולְחָן הַקָּטָן, הַלָּבָן וְהַמַּלְבְּנִי.
מָה נַגָּר יוֹדֵעַ מִי בָּנָיו וּנְכָדָיו וְהַשִּׁירִים
שֶׁאַף הֵם בָּנָיו מַמְשִׁיכָיו.
(אַגַּב לְיֵשׁוּ הָיָה אַבָּא נַגָּר וּלְפִינּוֹקְיוֹ גַּם).
נַגָּר הוּא מִקְצוֹעַ רוֹמַנְטִי, כִּי מֵעֵץ חַי אַתָּה מְגַלֵּף וּבוֹנֶה דּוֹמֵם שֶׁמִּתְגַּעְגֵּעַ לִחְיוֹת.
לְסַבָּא שֶׁלִּי, אַגַּב, קָרְאוּ, חַיִּים.
הוּא הִתְגַּעְגֵּעַ לִחְיוֹת.
בְּגִיל שְׁלוֹשִׁים הוּא הִתְאַלְמֵן
נוֹתַר מְטֻפָּל בִּשְׁנַיִם; בַּת אַרְבַּע וּבֶן שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים
הוּא אָבִי.

בַּדֶּרֶךְ לְבֵיתוֹ בָּעִיר הָרְחוֹקָה הוּא הִסְפִּיק לְסַפֵּר לִי עַל אָבִי, הַיָּתוֹם הַפִּרְחָחִי,
זֶה שֶׁהָיָה בַּחוּץ כָּל הַיּוֹם,
שֶׁאָהַב כַּדּוּרֶגֶל וּבָעַט לְחָזֵהוּ בְּעִיטָה קַטְלָנִית, שֶׁכִּמְעַט וְלֹא הָיְיתָה הַשִּׂיחָה הַזּוֹ כַּיּוֹם.
חָכַכְתִּי בְּדַעְתִּי אִם עָלַי לְהִתְנַצֵּל אוֹ לִהְיוֹת גֵּאָה בַּבְּעִיטָה הַחֲזָקָה שֶׁבָּעַט אָבִי. כַּנִּרְאֶה שֶׁבָּחַרְתִּי לְהִתְגָּאוֹת בְּכוֹחוֹ. הוּא תֵּאֵר לִי כֵּיצַד נֶעֶתְקָה נְשִׁימָתוֹ וַאֲנִי רַק רָאִיתִי אֶת עָצְמַת הַכַּדּוּר הַנִּבְעָט וְאֶת מִצְהֲלוֹת אָבִי עַל כּוֹחוֹ.

אֵין צֵרוּפֵי מִקְרִים יֵשׁ יָד מְכֻוֶּנֶת שֶׁנִּשְׁלְחָה
כְּדֵי שֶׁאַכִּיר אֶת אָבִי הַצָּעִיר וְאֶת עֲבוֹדַת הַנַּגָּרוּת שֶׁל סָבִי כְּשֶׁכָּל רְצוֹנִי הָיָה לְפַרְסֵם בַּיַּרְחוֹן הַהוּא שִׁירִים מִ”יַלְקוּט זִמְרָתִי”.
לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֶסַּע לִרְאוֹת שֻׁלְחַן כְּתִיבָה
קָטָן, לָבָן וּמַלְבְּנִי. וְסִפּוּר עַל כַּדּוּרֶגֶל עָגֹל.

וְנָחֲתָה עָלַי רוּחַ חַג בִּלְבוּשׁ לָבָן וְטֹהַר חֲסִידִי וְנִגּוּנִים עָלוּ וְשׁוֹפָר רָחוֹק נִשְׁמָע. סַבָּא סִפֵּר לִי עַל הָרַבִּי מִקּוֹצְק שֶׁהָלַךְ בַּיַּעַר וּפָחֲדוּ מִפָּנָיו. הַפַּחַד שֶׁדִּבֵּר בּוֹ הָיָה יִרְאָה. כְּמוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּחֶרְדַּת הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַצּוֹם וְהַתַּחֲנוּנִים כִּי צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם מַעֲבִיר תְּחִנָּתוֹ לַמְּרוֹמִים. וְהָיְתָה בִּי דַּקַּת חֲרָדָה מְרֻכֶּזֶת כְּזוֹ שֶׁל פְּגִישַׁת הָרַבִּי מִקּוֹצְק שֶׁעָמַד בִּמְלוֹא קוֹמָתוֹ וּזְקָנוֹ הַלָּבָן בַּיַּעַר שֶׁפָּסַעְתִּי בּוֹ יְרֵאָה וְלֹא מִזְּאֵבִים. וְיָשַׁבְתִּי לִכְתֹּב אֶת אֲוִירַת הַחַג הַזֶּה שֶׁהוּא כֻּלּוֹ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וּפַחַד אֱלוֹהִים נָפַל עַל הַכֹּל. סַבָּא שֶׁלִּי צָם כָּל יוֹם כִּפּוּרִים, כִּי אֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ אָסְפוּ וְכִנְּסוּ בְּמָקוֹם שֶׁרִכְּזוּ בְּעוֹדָם צָמִים, חַלָּשִׁים וַעֲיֵפִים וְחוֹפְרִים לְעַצְמָם אֶת בּוֹר קִבְרָם בְּמַעְדְּרִים. וְאֵין שׁוּם אוֹת הַאִם נוֹרוּ אוֹ נִזְרְקוּ חַיִּים. לְזִכְרָם כָּל שָׁנָה הוּא צָם רַק לְזִכְרָם. וְזֵכֶר הָרַבִּי מִקּוֹצְק שֶׁסִּפֵּר עָלָיו, גַּם הַ’מִתְנַגְּדִים’ וְגַם הַ’חֲסִידִים’, וְהַלְּבוּשׁ הַלָּבָן וְהַקַּפּוֹטָה וְהַסִּדּוּר הַקָּטָן הַמְּמֹרָט בְּיָדָם.וְהַיִּרְאָה מְרַחֶפֶת בַּעֲדָם כִּבְצִיּוּרִי שׇׁאגַאל. (09.09.2021).

שְׁבָרִים

נֶהָג מוֹנִית בַּדֶּרֶךְ לת”א:
“אַל תַּגִּידִי ‘לַעֲשׂוֹת טוֹב’, טוֹב יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת רַק הָאֶחָד וְהַיָּחִיד, לִפְעָמִים אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁעָשִׂיתָ טוֹב וְהַתּוֹצָאָה לֹא הָיְתָה טוֹבָה, אֲבָל תַּגִּידִי שֶׁנִּמְנַעְתְּ מִלַּעֲשׂוֹת רַע. כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ מַהוּ רַע, וְכָל יוֹם צָרִיךְ לְהִמָּנַע מֵרַע. לֹא רַק בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לָבוֹא לְבֵית כְּנֶסֶת לִמְחֹק אֶת כָּל מָה שֶׁעָשׂוּ בַּיּוֹמְיוֹם”.

בָּחוּר בְּתַחֲנַת אוֹטוֹבּוּס:
“הִיא עָזְבָה אֶת הַבַּיִת, הִיא עָזְבָה. אֵיפֹה הִיא תָּגוּר עַכְשָׁו?” מֵאָז אֲנִי דּוֹאֶגֶת לָהּ. מִיהִי? מָה קָרָה לָהּ? מָה אִתָּהּ?

נֶהָג מוֹנִית ב’:

“בְּבוּלְגַרְיָה, לֶחֶם עוֹלֶה 17 אֲגוֹרוֹת.בְּפִילִיפִּינִים עָלִיתִי עַל הַר מֵעַל לָעֲנָנִים”.

כַּמָּה רָחוֹק הוּא הָלַךְ בְּזִכְרוֹנוֹת, בְּהֶבֶל-פֶּה, בַּפְּקָק הַלֹּא נִגְמַר בְּאַיָּלוֹן.

אִמָּא אָמְרָה לִי בַּמּוֹנִית:

“אַתְּ רוֹאֶה, פֹּה, פֹּה, בַּפִּנָּה, בַּבִּנְיָן, שֶׁעוֹד לֹא הָרְסוּ, בְּפִנַּת הַמַּסְגֵּר, הָיְתָה גָּרָה הַדּוֹדָה שֶׁל דּוֹד גִּדְעוֹן, הָאָח הַחוֹרֵג שֶׁל אַבָּא שֶׁלָּךְ”.

“אַתֶּם בִּקַּרְתֶּם אוֹתָהּ? אֵיךְ הִיא הָיְתָה?”

“הִיא הָיְתָה אִשָּׁה רָעָה, רָעָה”.

נֶהָג מוֹנִית א’, זֶה שֶׁדִּבֵּר עַל טוֹב וְעַל רַע,זֶה שֶׁבְּדֶרֶךְ לת”א דִּבֵּר תּוֹרָה:

“מִי יַגִּיד מָה זֶה טוֹב? מִי כָּאן מַחֲלִיט מָה זֶה רַע?”

(‘טוֹב לִי לַשִּׁיר’, “הַטּוֹב, הָרַע וְהַנַּעֲרָה”). (ספטמבר 2021).

אַגָּדָה

שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חוֹצְבוֹת בָּהָר.
הַצְּרִיף שֶׁלָּהֶן חוֹרֵק
תַּחַת נֵטֶל הַשֶּׁלֶג.
מְנוֹרַת הַנֵּפְט דּוֹלֶקֶת בְּאוֹר צָהֹב חֲרִישִׁי.
אֲנִי יְכוֹלָה לָחוּשׁ אֶת הַבַּד הַגַּס
שֶׁל הַכְּתֹנֶת וְאֶת הַמַּחַט הַדּוֹקֶרֶת בִּתְפִירַת עוֹד טְלַאי.

שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חוֹצְבוֹת בָּהָר
אֲבָנִים דִּמְיוֹנִיּוֹת.
הַבַּיִת שֶׁבּוֹ גָּרוּ זָב זִבְחֵי רִיב וּמֶתַח נִתְלָה בּוֹ כְּחֶבֶל מֵעַל רָאשֵׁיהֶן.
הָאוֹר הָיָה חַלָּשׁ, כַּנִּרְאֶה, נֵרוֹת שַׁבָּת.
הַבַּד הָיָה רַךְ, טְרִיקוֹ, וְהַסְּוֵדֶר, כַּנִּרְאֶה, אַנְגּוֹרָה.
הַמַּחַט הָיְתָה לַבָּה רוֹתַחַת, יוֹקֶדֶת וּמִתְרַפֶּקֶת עַל הָאַהֲבָה.

שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חוֹצְבוֹת בָּהָר.
וְהַתְּהוֹם קָרְאָה לָהֶן כָּל
יוֹם לָבוֹא.

(11.09.2021)

“פה, בבניין שעוד לא הרסו,
בפינת ‘המסגר’,
הייתה גרה הדודה של גדעון”,
(אחיו החורג של אבי המת,
שמזדקן בלוס אנג’לס, עיוור וערירי)
כך, בקצרה, אמרה.
(איך נראתה, מה לבשה,
איזה לוסטרה הייתה בחדרה,
ומה היה צבע הקירות).
“הייתם מבקרים אצלה?
איך היא הייתה?”, שאלה.
“אישה רעה”, כך, בקצרה, ענתה.
(וכל הדרמה של החיים
נשארה בסוגריים).

בעקבות  האזנה לשיר “חתול עכבר” באלבום של שני פלג “ניתוקים”

הוא אמר לי לבוא. הוא לבד. הוא גר ברחוב בשם כל כך יפה ומעשיו כל כך לא. והלכתי לשם. הוא שיחק בחיוך היפה שלי. הוא היה כפול מגילי. לא פגשתי את אלוהים. גם לא הערצתי אותו. אבל הייתי מהופנטת. מעולם לא הייתי עבורו יותר מדימויי חיות: עכבר שדה, עטיני תאווה, הוא כתב לי בגלויה, שאני בתוך ספרו. הוא שטף לי את הצחוק מהפנים.

והיה רופא צבאי אחד שאמר לי בואי נראה אם את יכולה להתנשק עכשיו, אחרי שהיה לי שיתוק בחצי פנים והוא נעל את הדלת. לא היה אלוהים בחדר ההוא. לא הבנתי ועד היום לא אבין כיצד רופא מסוגל היה לדחוף את לשונו לפי ולמשמש בידו באיברו. והיה לו זקן לבן ואיבר זקן. ואז החיוך המקסים חישב שוב להימחק ולהתעוות ולהתעקם. מדברים כאלו שמיים ננעלים. רביקוביץ’ דמיינה תנועות בעננים כסיפורי-חיים.

לכל הנשים היפות שיושבות איתי בחדר יש רחם ואין רחמים טובים מאלה. הנשים שיכולות לבנות ולהכיל וליצור נשמות בתוכן מתרוצצות. אבל אני כבר הוצאתי מתוכי את רחמי ועכשיו כל הרחמים נתונים בעולם ולא בגופי. נפטרתי ממנה כי החלה לגדל בי גינה עזובת קוצים ומסוכנת השהייה בה חיות טרף משוטטות בהרים ובעשבים. לכל הנשים שיושבות איתי יש רחם ולי כבר אין.

         (במפגש על הרחם, א’ באדר תשפ”א, יום הולדתי העברי, 12.02.21).

תרגיל כתיבה ע”י חגית גרוסמן – אמנות היא משחק.

כתיבה אוטומטית בלי לחשוב. ניתנת שורה ראשונה או מלים בודדות מדי פעם.

אני זוכרת שהכול היה צהוב אח”כ התבהר ללבן יום אחד הכול היה לבן ובתוך הלבן שטה אוניה אחת כבדה כחולה והצבע שלה הלך והפך לבן לבן שום דבר לא מכאן רק התורן והמפרש

  בית על הגב , בית על הראש , בית על היד שום אימא לא תבוא לא יבוא מחר אני אנה אני בא לאן לפתח מערה חשוכה לאורה לא דעכה מנורה אתה לא מפתיע אותה היא רגילה לעצמה היא מוכנה לעצום את העצים מגדילה להיות מפלצת גורילה אותה איילת של יונה תועה אותו יער עבות של אנה משולה כפפות רואה דלת עם פרחי יסמין והריח מציף אותה לא להאמין היא מחר בספינה תהיה מפרש ותורן לבן היא תהיה חדר לבן לא מכאן לא מכאן אל תלך תחכה הכול ההפך למשתה מלכה אהבה מלכה מיטה הבית היה דעוך ודל האימא הייתה חנוקה וכנועה הצמידים רשרשו עד האוזניים העיניים עלו עד לאוזניים הטעם היה חד וצורח  היד הייתה מכסה את העין אצבע באצבע פכרה בייאוש האם היא מכאן האם היא מכאן אצל פנקס המטבח היה ריק כי אימא נעדרה היא חתכה בסכין פרוסה וגבינה היא חתכה בסכין פרוסה וגבינה ומאז נעדרה מאז נעדרה.

 

תרגיל כתיבה ע”י חגית גרוסמן – אמנות היא משחק.

כתיבה אוטומטית בלי לחשוב. ניתנת שורה ראשונה או מלים בודדות מדי פעם.

בראשית ברא אלוהים את כל מה שזז ובועט. ועכשיו אמר ניטשה הוא מת והנה אני מורט ומורט ולא חושב שיהיה לי מי שימלא את הכד הריק את העלייה הקשה במדרגות כחולות למקדש אל תאווה שם הכול היה רך ומחוספס ונמוך ושום עץ לא טיפס את הדלת לפרוץ ועמד שם אדם שכולו ריח דובדבן פעם הוא היה שרוף והוא רצה נדבה . היום היום נמרים שאגו בקולו לא פתחתי לו לא פתחתי לו לו היה שם עץ שכולו יהלום הייתי בונה לשמיים חלון שמשם יסתכלו עליי מרחוק כי כל הערוגות מלאות בושם  ושום חלון לא יכיל אור מתוך דממת שממון כחול ריק לי רק לי אתך הכד העולה במדרגות הכחולות לא לא יבוא העיוור הנורא לא אפתח את הדלת לא ייכנס העלייה קשה המדרגות כחולות הקירות יגביהו עד שמיים לראות את החלון הקטן שנבנה שם מאור חלון שמפיץ חושך נגוהות ולא יכיל אור רק יבוא העיוור מתוך דממת השיממון שיבוא לא אפתח לו את הים לא יראה אור ים הערוגות מלאו בוץ ואתה נטוע בן בשתי רגלי ים מלא בושם וים והחלון מפיץ אור נגוהות מבשר שחורות העלייה קשה בטיפוס אתה נוגע בקירות מריח את בושם הים , לא תנשק את היד שליד החלון שנגע.

בַּיּוֹם שֶׁנִּבְקְעָה הַחוֹמָה, אוֹ אוּלַי יוֹם לִפְנֵי

עָמְדוּ פְּרוֹפֶסוֹרִים מֵעַל מִיטָּתִי

וְסִדְּרוּ אֶת הָאֵיבָרִים בַּבֶּקַע שבשיפולי דֶּרֶךְ בִּטְנִי.

קָרָאתִי שָׁמָּה איכה נָשִׁים בקועות הָיוּ וְיַלְדֵיהֶם שדודים

אֵין מקבילות בודלר,

אֵין מקבילות

בֵּין עליונים לַתַּחְתּוֹנִים, בֵּין כּוֹכָבִים וְאֶרֶץ

בֵּין זִיכרוֹנוֹת וְהֹוֶוה.

רַק עִם בודלר

אֲנִי עוֹד מִסְתּוֹדֶדֶת

בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת.

אוּלַי בְּחֶדֶר מוּאָר רָאשִׁי.

 

 

כמו ציפור על דשא

מפזזת רואה ודואה

הוא לפסוע חרש יצא

על שבילו של אל תאווה

שריטות ציפורניים , נגעו בי

השאירו צלקת רכה

בסומק עינייך אראה חיוורון

איזו תפילה נואלת

תביא מפיך ברכה

איזו מילה נואפת

תביא מפי עלה

נשום-איבה .

כמו

      ציפור

               על

 

דשא

כנפיים נכוות מרוחה

איזו תוחלת לצקת מגוש זה

את גופך .

 

(09.05.86)

ציפור על עץ

דרך סורגי החלונות

שמשות רבות משתברות

ציפור אחת נושרת מן העץ

והעלים שבעבר פיזרו שלום

נאה בתנועה מורכנת , משתעבדת,

נתנערו  מזו, ראו שלא תהיה.

אפשר להתקשר לעיזבון ,

לקן,שהרטיבה בנוצותיה.

 

(26.02.86)

בשעה המנחמת

הגוזזת מן העלים

את הירוק, שאבד בין כה.

המשיכה מן השמיים

כחול עבות-מותניים, שבין כה.

הזקן בשולי הגן, בין כה

וכה עומד על מטה ומתפלל

לשמיים

מים

והעלים ששכחו ירוק,

                        בינתיים.

 

קניתי לו דירה

של קמין מתהפך

של חתול מקמר גב

אוכל אכל לכלבים

על צל הגג

מפיל ירח רך

כדירה מסובכת

עבודת יד

נוחת על כרית

נוצות מדוכאות-קש.

(27.07.86) .

 

אפשר למחוק מלים

אך לא מראות

תמיד יום חגיגי

שמש ואוויר

מוחי כבר יין

כבד ומתוק

נבו צובע באדום

הוא אומר שזה מתוק כמו סוכריה

 

ב”כנסיית הקבר” בירושלים

מוטל ישו חסר-ישע

וסביבו עדת צלבים

ושני גנבים

כומר קופטי

ניצב בתום גרם מדרגות

כאילו היה שם

כל-כך מזמן

מחשבות מתמלטות

לכניסה צדדית

נוף פניה של אימא

מתקמש כמים הזורמים

אפה מושך דמעות

אפרוריות קבועה בלי משקפיים להגנה

אומרים שאדום זה צבע של נשים

בדם הן מוציאות ילדים

בדם הן מאפשרות שפתיים לחשק

שיר אהבה

שניות בחוף תל-אביב

לידך השדיים שלי אינן נופלות,

אתה הסלע ואני הגל המתנפץ אל גבך,

הסקלה שלך מכוונת למקסימום-רומנטי.

אני מכבה את מד-ההתנגדות

למרגלותיה

סלילי טבק חוטי

היא מעשנת

לתוך חייה

רקמות של איברים חיים

רקמות שלל

צבעים  עם

ריחותיה

למרגלותיה

צומח יער עבות

יפה ומרנין

והיא מעשנת

את פאן היפה

באלילים ורוקמת

מזימותיה

עמו ביער

בלילה בסלילי

חייה

מראה

פתאום פרפר יצא משלולית של מי סערה

שום שלווה שום חובה רק משחקים

אסיה קוראת לי מסכה מהנהנת בראשה.

הערכים שלי מדולדלים

בספירת הדם.

יש מקבילות בין עליונים

לתחתונים.

אני אוכלת עבור שני אנשים

לא האכלתי אחד מרעבו

אני עובדת שעות קצרות

לו פטרתי איש מעבדותו

זו שעת המשמנים

ערכים מדולדלים

שוק הקנייה

בגדי אהבה

מלך חדש

סבא ממעקה גבס נפל

גוריו התרסק מזמן

ואין חס

לו האכלתי גור אחד

ולו שמרתי על נדירותו

על גופתי מתנוסס

דגל הערך

והוא מדולדל וריק

וחתוך כאסון.

בין היריות מגיח הר מכוסה ירוק

בין היריעות מופיעה אחת מדמויות

המיתוס הרבות ופניו בשר ודם

על הערימה מונחים רגל ויד ושן ועין

בין היריות מגיח הר מכוסה טל

בין היריעות אופיע ולו גם

להתגשמות בשר ודם

על הערימה מונחים שן ובשר ועין

ושוב הבשר אל הבשר.

למשל, המילה כיכר לא יצאתי מהבית, כי קר זה הצליל המנוכר, אבל הכיכר שחרט קיוסק בפינה, אמר לי לא קר, כי כר אני שם תחת ראשי וחולם, כיכר פסלים, כיכר סוסים ואני הסוס.

עם יום בהרבה מלים נמוג איזה יום יכול לברוא את עולמן לצייר להן מקלט ומחיצה להושיב אותן סדורות כשהן אינן רוצות לתת להן חיות כשהן בהן רצון לבקש אותן לבוא מסודרות ומתייפות וכך כל טבעיותן אומרת לסרב ונשמטת העט והמוזה נודדת למשש חפצים ולא לבקש אותן הן חופשיות באוויר הלח, לא סדורות בכלל.

תראו הוא הבעל שלי ולכן הוא יפה אף כזה וכזה ופה ואף השגרה פה הוא בא כשעושים קפה הוא מתיישב על המים ומריסי זולגות עיני הטובות, ששמתי שם והוא יפה כאביר וחכם כאור רב וכל לילה לצדי הוא מושיב את שתי עיני העצומות שלא תיגענה מחשבות כשעושים קפה הוא יפה ובא אל החלומות והפתרון היה בן, רון או שרון או בגלל שאני כותבת בעפרון.

10-11.11 ב”גשר” , ירושלים

בירושלים המזרחית מאוד

אני נותנת שקל

לאשה עם תינוק

עיניה שחורות

היא מבקשת להכניס

את כוס הקפה

לבקבוק התינוק

ולבסוף מתפנה

מבטה צורב

התינוק נמס

ותכלת בגדו

בשמים

עכשיו ציפור

האם בעלה מכה אותה?

עדיין  ריח  תשוקה  באוויר

החדר  ממרום  קולותיו

ההשתהות אחר החפץ , עגילי הזהב

פסל העץ עודו שותק – עוד אילם

לתאר את השולחן כדרך מוצא מחוסר השראה

מתוק הצליל

מתוק האור הקטן

כל הכתום השמיימי

שברא

מתחת תפוז המגירה

ברחה לי שורה טובה

יער כתום צחור צליל של ילד יתום

מריץ  מריץ  מאיץ  חלומות

מהי  הזווית הנשברת במעבר זכוכית לאוויר

מהי זווית  ההחזרה  מג’וק  לאדם

ומאדם לאדם דתי

חיי עצרו והמשיכו פעולתם בקמילה מלבלבת בצוהב סביון ראשו סב מתנותיו מתנות אביונים

מוסרית מה אומר לעצמי

למשל , שרית , איך ישנת בלילות מוסרית

כשילדים אויימו באבנים בלילות איך מצפונית

אוכל לקבל שהעבדתי עובדת זרה ולא בת , אביונה , בת-עמי

איך מצפונית אוכל להשיב

מדוע לא נסעתי לטייל בירושלים מפחד האש המחבלת

ושם יושבים כל העת ערבים ויהודים תחת חרב המאכלת .

מה אומר לבני ומה לנכדי .  מה אומר על חלומות לילותי  לבני .

בליל הסילבסטר נהגו לבזוז ולהרוס

הלכו היהודים לישון מוקדם אפילו להסתתר מצרות

בליל הסילבסטר הזה

אני תודעה מרחפת שונה מכל הלילות .

תזזית אוחזת ברוחי ובשנתי אני גומאת מרחקים ומקומות וגבי מעלה אדום

כי בכל מקום סדום ועמורה ותקשורת מתעדת

אני תודעה מרחפת לוקטת מכל השדות הפרועים

ואחר-כך קמה מותשת גוררת את נשמתי היגעה  ממראות לראות את העץ לראות את האבן

בשלג המר

ילדה

בשלג גלולות מרירות

רופא

שום דבר לא נאמר על מחלה

רק הערות של זכר נקבה

למשל , האם את נשואה ?

 

 

                                                        שרית .  3.1.2002  ,  בבית עם ערמות חיבורים

                                                                    לאחר שבועות עמוסים ושבעה נוספים כגון אלה  . .

                                                                    במקום  לשחק  במחשב  משחקי  קלפים  או

                                                                     מבחנים ודברים לתלמידים אפשר שאדפיס גם

                                                                     דברים אחרים . .  למשל , אישיים . . ליריים .

זה תחילת ההריון .עוברתי אז ביופי , באיתמר .

היום אני יודעת , שאין דבר גדול מהחיים רק החיים . אני ארצית יותר וצפופת מעשים קטנים אבל בהם אני מוצאת נחמה ותשובה ומראות מרגיעים . באתי לכאן לנוח ולהירגע כל הריצה המטורפה אני מקווה להאמין היא מאחורי ולפני עוד טעמים מתוקים כמו חופשות בחו”ל ודברים נאים . אנא אלוהים עשה את ימינו קטנים ומלאי אורה ואמונה , כי באותה השלווה שאני חיה בה , ללא עבודה מחוץ לבית , אותה השלווה תתפוגג לי במהרה עם החזרה לכיתות למבחנים ולנורא . שרית . 01.03.2003

 

 

מטרוניתה קראתי אבוא עם

קולות פיצוץ וברק

דרך שער כהה ומבהיק

כל נוצר מתחבא

מטרוניתה

ממך

**

השרוף לא רץ , הליכתו צולעת , לא מדודה

הוא תמיד מעבר לקיר

עורו מאפיל ומגליד בו בעת

הוא רוצה לעבור את הדלת

לשם

אולי צריכה אני

לפתוח לו

**

במדבר דמי האש והמים

מין ערבוב משמיים

שום דבר לא יקרה

מסתירות מהפכים

בכל זאת

רצים

בהרי עורי הסלע והבהרה

מין ערבוב משמיים

פעם אמרה וקרה

ומאז נעצרה ריצתה .

ביום 25.12.2003

נתגלגל לידי ראש  מגליוטינה רחוקה מהמאה ה-שמונה-עשרה

ראש עטור תלתלים שחורים , שפוצץ עימו יהודים שתי חיילות יפות במדים

שאר גופו מתחת הגשר מעל המכוניות הצופרות בפקק אינסופי איטי

עיניו סגורות בשלווה הוא עכשיו רגוע

ואני ידי השמאלית משותקת היסטרית

לאן נימלט על נפשותינו הרכות

אחר שראינו הזוועות

מי היה מאמין שעל פתחי השנים חוזרים מראות ישנים

של זוועות

יוסל בירשטיין נפטר אמש בן שמונים ושלוש .

נצר להומור מגליציה

לפשטות המבע שיש בו חוכמת-חיים .

איך היה מתאר את הראש  ?

 

********************************************************

רציתי לכתוב על היופי

על נגיעת אף באפון הקטון של בני התינוק

רציתי לשמוח בשמחת בעלי על שעודנו אוהב

אוהב אותי

רציתי לתת חיבוקי אהבה לבתי

על יופיה ועל חוכמתה

והיו סלעים מתפוצצים בחזי והיו שברונות-לב כתומים מרצדים סביב מבע הנחל הזה העכור .

*******************************************************

 

יד קלה על ההדק

יד מנענעת תינוק

יד פורצת גדר ויד מנופפת לשלום שלום

ושתי ידים כבולות

ושתי ידים עושות

 

 

היום חלמתי על סבא שלי

הוא אמר שהוא בחברה טובה

הוא לא רצה פרוסה של לחם כפרי שחור

בתנועת הביטול הידועה שלו

הוא העדיף את הלחם הלבן

ממש כאילו והוא כאן חי .

 

התבוננות בתמונה

תמיד מגלה צד נסתר

צבע שנעלם

שכבה אחרת

אי אפשר את כל התמונה

לקלוט באחת

מה אומר על המילה אסון

היום שאחריו נקי יותר

מאוורר משנים של קהות מחודד

התידדנו איתו כמכר

 

 

הוא יושב בכורסא

והכורסא יושבת אותו

25.06.2005

כל הזמן תמונות מסרט יומו האחרון של אבי .

בלילה בשלוש על משכבי .

הו כאביו כאבי .

לרגע נדמה היה כי גיורא הוא ביאליק המהורהר

השירי על צלחת של חומוס בשלולית שמן זית הוא חייך חיוך מיוגע ב “אבו גוש “

החומוס מצוין .

תמיד שברי כתום התפוז

תמיד עיני החתול

תמיד נר וירושלים

תמיד אש התמיד .

שמוליק קרא לי שירים בטלפון

ופתאום חזרה ההשראה .

אז כתבתי על דא ועל הא .

ובעצם על התחושה .

השבוע חשבתי על תלתלי גלידה או על ענני גלידה ריחוף מהמציאות זה חלום לא אפשרי .

16-17.08.2005ימי פינוי חבל עזה וגוש קטיף

אבא אז פרצו חומי אוגוסט וימי הפינוי וההתנתקות

והבנתי שלא היית יכול לשאת את המראות והקולות

והבנתי שביקשת את מותך מעוד הרבה סיבות

מאד רצית למות מאודך רצה מאד

עבודה קשה ובריאות קשה ואשה קשה וילדה קשה , לא אחת ,

שאהבתה לא ידעת

כי שרית עם האל ובחלום יעקב היה טוביה

ובחלום אפילו נולדה לך בת אחרת,  לא מאמא

ובחלום אתה בבגדי עבודה או שהשלייקס פרום כמו מכנסיים בלי מכפלת כמו חיים לא סדורים כמו קצב נשימה לא-סדיר כמו מראות המוות כשנלחמת על כל חרחור נשימה וחיכית שנצא מן החדר ואז

לפעמים אני רוצה להוציא אותך מקברך לשעה קלה לשיחה

תמיד מעניין אתה , איתך

אבל להתמודד איתך קל לי יותר במותך . והנה חמישה חודשים כמעט נסגרים ממותך לימי ההתנתקות שהתראת וזעקת אותם הנה ימים באים

אני ברחתי לאוסטריה לראות הרים , אלפים שאננים , נחלים , מים רבים

אבל הם לא מכבים את האהבה

ומכיוון שלא תבוא ולא תטלפן ולא תטעם מהמרק או מהסלט

עדיין קל לי יותר להתמודד איתך במותך

ללטף את ידיך הגרומות והסדוקות מיובש ולתת לך בפה קוביית שוקולד מריר , שתתענג עליה לתמיד .

בזמן שיעור

         על האלימות

ואז יבואו ימים שחורים

ועגומים וכל גופכם פצעים-פצעים

אבנים מושלכות ופגזים נורים

ושלל קללות וגידופים .

ולא תוכלו עצור

ולא תוכלו לסגור השער לבאים

הלוא שאלתי אתכם

אין לכם אלוהים .

אתמול אחרי שנים ראיתי תחושת הכתיבה , אך קרסתי מן היום העמוס של תחילת חופשה האחד ביולי , וחשבתי על “ברח ואני מבכה אודותיו” שכתבתי פעם ועל “על הנתק המציאותי שנוצר ביני לבין מציאותי” ו

 

 

 

 

 

 

לעיתון ביה”ס

 

 

                              בואו ונתבונן /   שרית זמיר-שפיר

               בשיר קצר שלפניך מעשה של התבוננות בתמונה . המעשה מביא להארה נוספת מעין “צד נסתר” , שנגלה בה לרגע  . והמסקנה החותמת את השיר “אי אפשר את כל התמונה / לקלוט באחת” , כלומר , התפיסה שלנו היא חלקית , למרות שנראה לנו , כי במבט מהיר וחטוף אחד , ניתן להבחין בכל הפרטים שבתמונה  מסוימת .

התבוננות בתמונה

תמיד מגלה צד נסתר

צבע שנעלם

שכבה אחרת

אי אפשר את כל התמונה

לקלוט באחת .

          אני מציעה בטור צנוע זה , לעצור לרגע ופשוט להתבונן . מצא לך פנאי של דקות ובחר במה להתבונן . מתוך ההתבוננות הזו עולה ריכוז ונאספים כל כוחות-הנפש יחד , כבכל שיטת יוגה או/ו מדיטציה מוכרות יעלו ויבואו במחשבותיך : תקוות חדשות , מחשבות עתיד ועבר , הכרה במהות העולם , מודעות לטבע הדברים . מומלץ להתבונן במוצרי-טבע “נקיים” ולא תעשייתיים , כמו : עץ , להבת-הנר , טיפת- מים וכיוצא בזה .

בתוך “פרקי התבוננות” של קפקא/סיפורים  (הוצאת “שוקן” , 1977 בתרגום :ישורון קשת , עמ’ 24 ) מצאתי סיפור קצרצר זה   (פרנץ קפקא , סופר מפראג 1883-1924)  :

                                                 החלון הפונה אל הרחוב

  “מי שחי עזוב לנפשו ועם זאת יש ברצונו מדי פעם לבקש אי-פה אי-שם מגע-ומשא , מי שמבקש לפתע – על פי התמורות בעיתות היום , במזג האויר , בתנאי העבודה וכיוצא באלו – לראות , פשוט , זרוע כלשהי , שעליה יוכל להיסמך – איש זה לא יחזיק מעמד זמן רב בלי חלון הפונה אל הרחוב . אפילו נתון הוא במצב כזה שאינו מבקש דבר , ואין הוא פוסע לעבר אדן-חלונו אלא כאדם עייף כשעיניו נישאות מעלה ומטה בין קהל העוברים ושבים לבין השמים ובלא חמדה יטה במקצת את ראשו אחורנית – יסחפוהו בכל זאת הסוסים , למטה , עימם , אל שובל המרכבות והשאון של שעטתם – ובכך סוף סוף לקראת האחוה האנושית ” .

       בסיפור קצרצר זה בא לידי עימות : הרצון הזה להיטמע בהמון (לחוש באיזושהיא אחוה אנושית , שאתה חלק ממרקם אנושי גדול ) והרצון המנוגד לכך רצון להתבונן מן הצד , התבוננות האמן בחלון הפונה אל הרחוב .

לעיתון ביה”ס

              בואו ונתבונן זהו רגע לפני החופש הגדול / שרית זמיר-שפיר

       הפעם אלו רק “עצות” , וכדרכן של עצות , תרצו תקחו , תרצו – לא תקחו :

 א. הישמרו לחייכם היקרים !  בעיקר , תאונות-דרכים – סכנה ממשית , בעלת הסתברות גבוהה  .

 ב. זיכרו שלא נורא אם תאמרו “לא” .  “הפרי האסור” מפתה ויפה מתמיד , אך השכל צריך

    לעמוד למשמר. הישמרו מן הזר .

ג. זיכרו שלא להיכנע ללחץ חברתי , מחר סיבותיו יישכחו  , אך המעשה או/ו תוצאותיו

   יישארו וידבקו  כמו כתם , כמשהו שלא נמחק  .

ד. השתדלו לא לבקר ב”פארק פרס” בשעות הלילה המאוחרות . בזמן האחרון הביטחון האישי

    שלכם שם בסכנה ממשית . כמחנכת וכאם , אני אומרת לכם :  הישמרו לנפשותיכם  !

קרו שם כבר יותר מדי מקרים לא-נעימים .  .  .

ה. זיכרו  , כי  בחיים רב הלא-צפוי מהצפוי .  כך שלא כל המתוכנן מראש יוכל להתקיים . . .

    ועכשיו , בסעיף ו’  – מצויה רק תפילה קטנה , מי יתן ותזכו לחופשה מהנה , עמוסת

חוויות  יפות  , ותשובו לשנת-הלימודים הבאה בכוחות מחודשים ורעננים  , ובליבכם

חיבה , התעניינות  והתבוננות . .  .

אגב , התבוננות ,

בתוך “פרקי התבוננות” של קפקא/”סיפורים”  (הוצאת “שוקן” , 1977 , בתרגום :ישורון קשת ,

עמ’ 24 ) , מצאתי סיפור קצרצר זה   (פרנץ קפקא , סופר מפראג 1883-1924)  :

                                                  החלון הפונה אל הרחוב

 

  “מי שחי עזוב לנפשו ועם זאת יש ברצונו מדי פעם לבקש אי-פה אי-שם מגע-ומשא , מי שמבקש לפתע – על פי התמורות בעיתות היום , במזג האויר , בתנאי העבודה וכיוצא באלו –  לראות , פשוט , זרוע כלשהי , שעליה יוכל להיסמך –  איש זה לא יחזיק מעמד זמן רב בלי חלון הפונה אל הרחוב . אפילו נתון הוא במצב כזה שאינו מבקש דבר , ואין הוא פוסע לעבר אדן-חלונו אלא כאדם עייף כשעיניו נישאות מעלה ומטה בין קהל העוברים ושבים לבין השמים ובלא חמדה יטה במקצת את ראשו אחורנית – יסחפוהו בכל זאת הסוסים , למטה , עימם , אל שובל המרכבות והשאון של שעטתם   –   ובכך סוף סוף לקראת האחוה האנושית ” .

      ובתגובת מילה  :   בסיפור קצרצר זה בא לידי עימות ,  הרצון הזה להיטמע בהמון ( לחוש באיזושהיא “אחוה אנושית” , שאתה חלק ממרקם אנושי גדול , ולעתים סוסים אף דוחפים אותך להיות שם )  –  –  והרצון המנוגד לכך , רצון להתבונן מן הצד , לשמור על ייחודיותך , התבוננות האמן בחלון הפונה אל הרחוב . . .

              לסיכום , התבוננו במעשי-ידיכם ומצאו שם רק טוב . וגם חופש טוב .

יום הזיכרון לחללי צה”ל 06.05-07.05.2008

וכשהלב עולה כך על גדותיו

לאן מוליכים אותו ?

להיכן משתפכים נהרות האופל ?

הולכים ימות סתיו יגעים

קוטפים פירות עסיסיים , מתבקעים

להיכן משתפכים  בכיות סתווים ארוכים

היכן לבבות שבוקעים ועולים

על גדותם מוצאים פריים ?

תנו רק לראות תמונה אחת חדה וברורה

שחפציה עומדים על מקומם

ולא סערות ותנודות וסחרחורות

מתי לובשים לבן ?

רופאים , אחיות , צוות בית-החולים

מתי לובשים לבן ?

חג שבועות , עוגות גבינה , הליכה לגן

מתי לובשים לבן ?

כשגוף כרוך בתכריכים

ואין קרן-אור בפנים .

ים , צדפים , גלים

כל המשברים , הקצבים

השמיים המתבוננים

קורעים קריעה לשמש להציץ

לעורר תקוות אדמומיות

ולהפציר באדמה לנבוט

********************************************************************************************

ארספואטיקה היום

 

שב כתוב פֶּרֶץ-כתוב

מכלוא אפור-לבן

ושבוי .

את הגולם ניתן להוציא מהפרפר

את התולעת מן

התפוח  –  חָפוּי .

אל תמטיר גל על ההרים

אל תשאוף לכבות בהבלך

את כובד המשיכה

של האבן הקבורה .

רק שתשב כך לכתוב

פרץ מילה וריטושה

חום חום והמולה.

(04.08.85)

 

 

 

מתוך מלכות יגעה

להיות סינדרלה עצובת פנים

וורידים. להוציא מן הדלעת

רק גלעינים ומן התמרים

את סודות המדבר, ואת הקסמים.

להיות סינדרלה רוגעת

(היא איננה נרדמת מרוב  עצבים)

להתהפך בשלום לנערת מטאטא

ולבסוף לחגוג על במה

שחקנית עצובת פנים,

שחקנית יגעה.

(21.08.85)

במקום בו לא רואים דבר (תרגיל כתיבה עם המשורר משה אוחיון)

במקום בו לא רואים דבר צומחים כל הרעשים היפים בצבעוניות מושרשת , סבוכה . במקום כזה העיניים מתגדלות לגודל הנמלה והראש שומע זעקה וכך מתוך אש כחולה רואים מפלט, מערה.

במקום בו לא רואים דבר (תרגיל כתיבה עם המשורר משה אוחיון)

 

אני אבן קטנה בחצר

אני אבן קטנה בחצר

יום יהפוך את העשב לידי

יום יעביר את החול לתוכי

ואתפורר מתוך זכוכית

אטבול בטל אוליד אפעל

אתגלגל אל שאר האבנים

אבנה חומה אפרוץ גדר.

במקום בו לא רואים דבר (תרגיל כתיבה עם המשורר משה אוחיון)

צריך להיכנס אל השכונות לראות

צריך להיכנס אל השכונות לראות

את שביקשה להסתיר הדרך הראשית

הים יפרוש מניפות

חלונות מן השמיים קרועים

ילדה בצמות עם בוץ בעצמות

קפה שחור ואבא שם מחייך מתחת לשפם

בינות הים מניפות ווילונות בעצמות

ילדה בצמות וקפה שחור ואבא הנה אבא שם מחייך מתחת לשפם.

תפילה לשינה

שני

על המיטה סדין עם שפנים וברבורים , וכך באים

כמו שהולכים תלים , מילים וחוסר שינה דביקה ,

אוורירית הכתונת הוורודה , כמו נקבה שאספה שנים  עם הדרך –

עם השפנים והברבורים – היפים לעדן ולגיהינום

הוורוד של הנשיות (שעל המיטה) מפזרת כוחות רצון

למין .

(04.08.85)

                    **********

חזרתי לכתוב לי נצח מחוק .

שחזרתי את יום האתמול לדקותיו .

וברקות הרכות התעלסו אצבעותיי

בפרטים המדויקים , אלו שלא נותנים לשכוח .

בור סוד שאינו מאבד טיפה ,

טיפה נשרה מגג הזיכרון היא

עוד תירוץ לבור בזיכרון . וכך

כבריכה בגירעון אני מתייבשת

בקרוב לא יצטרכו לעצור

את הזרם מלזרום . בקרוב .

טיפות אחרונות של רקב הבריות

טיפות אחרונות של ריח רענן

תחת כל עץ ושיח –

יפיחו בעצמות היבשות

את כל הבקעה

ואשוב איברים-איברים לנגוע

בדקותיי , ברקותיי , בהתעלסות

הבלתי-חוזרת של חלומותיי בחיי .

           ****************

כך שירתו של שר המוות הולכת

לחץ את ידו שר המוות ואמר לו : “תשכח מחלום כי חלום הוא אינסוף” ,

“הוא פתרון” , “הוא חלום לביאת המשיח” .

אז הניד את ראשו העלם הצח ונישק את אפו הירח .

וכתם שחור , וקולות צבועי-ריח

הם חושיו של הילד-העלם .

שר המוות נרדם . ירח צבע את לחייו באטום . והנער התהלך עירום . אבל התהלך .

הנער התהלך מחלום . הוא קם . ועימו הכתמים השחורים שהיו לו מאז .

כך שירתו של שר המוות הולכת . והעלם הצח באדום עז , כנכתב .

       *****************

חשפנית

ערב-אחר-ערב

     בא מזגה וקוצף

             מנגינת עינוי-גוף

                חושפת מחשוף

שני

שלישי – לא היה .

רגלה מעלה –

מעלה

וכך התרגלה  לה .

            קחי את הגוף

            ערב-ערב

             תלבישי אותו

             קרוב לחוף . לב מאופר

             על שלוש במות

     מחלונות – הבית כורך צלופן

את צווארך האדמדם .

ובתוך הביריות

בין הברכיים

       (או שמא ירכיים)

שחור ולבן הם קולות

עיניך חושפות

כשתי כפפות-אגרוף . את

עור-התוף הנושב באוזניים  –

                          –  שוב  קולך .

************

תמונת מצב

ספסל הימורים צהוב .

תפוז כתום .

עגבנייה .

יתושים מספרים בעשב

אלימות מוסתרת .

בכביש ממול האספלט נגמר

לפני שנבנה צריף.

***************

פועל במה לומד משחק בקלפים של רועה אדמה .

משרתת שחורה קטנה לומדת אהבה בגדלים מרובי-שנאה .

זריחת חמה היא ערב מתבונן במשקפיים תלויים על חבל .

ודקות ההבחנה היא סטייה קלה בראייה ,

היא מסמר נעוץ בגוף אישה בקצה תנוכיה

עגילים בצבע

פטמותיה .

(07.07.85)

כמו ציפור על דשא

מפזזת רואה ודואה

הוא לפסוע חרש יצא

על שבילו של אל תאווה

שריטות ציפורניים , נגעו בי

השאירו צלקת רכה

בסומק עינייך אראה חיוורון

איזו תפילה נואלת

תביא מפיך ברכה

איזו מילה נואפת

תביא מפי עלה

נשום-איבה .

כמו

      ציפור

               על

דשא

כנפיים נכוות מרוחה

איזו תוחלת לצקת מגוש זה

את גופך .

(09.05.86)

****************

ציפור על עץ

דרך סורגי החלונות

שמשות רבות משתברות

ציפור אחת נושרת מן העץ

והעלים שבעבר פיזרו שלום

נאה בתנועה מורכנת , משתעבדת,

נתנערו  מזו , ראו שלא תהיה .

אפשר להתקשר לעיזבון ,

לקן , שהרטיבה בנוצותיה .

(26.02.86)

*************************

בשעה המנחמת

הגוזזת מן העלים

את הירוק , שאבד בין כה .

המשיכה מן השמיים

כחול עבות-מותניים , שבין כה .

הזקן בשולי הגן , בין כה

וכה עומד על מטה ומתפלל

לשמיים

מים

והעלים ששכחו ירוק ,

                        בינתיים .

**********************

קניתי לו דירה

של קמין מתהפך

של חתול מקמר גב

אוכל אכל לכלבים

על צל הגג

מפיל ירח רך

כדירה מסובכת

עבודת יד

נוחת על כרית

נוצות מדוכאות-קש.

(27.07.86) .

*********************

הוא מוריד לה את האודם בממחטה לבנה מנייר

הוא מקלף לה קצת פנים ומעט מסיכה צבועה ועליזה

היא נשארת בלי חולצה כשהוא כבר בלי תחתונים

היא מלאת תחנונים , שהפעם היא לא תתפתה

לאחוז בו ולנערו מתוך עורו להביא אותו להסיר הפרשותיו

הוא עומד מול הטלוויזיה ומול החלון עכשיו הוא פרוק

לחלקיקיו עכשיו הוא רגוע שמוט ועכשיו היא צריכה

לשתוק את שתיקותיו כי  אין לו זמן להטרדות

מיניות ואחרות הוא משוחרר מהפרשותיו הוא ישן

יחידי במיטותיו היא הולכת בעוד עשר דקות

כשהסיגריה נגמרת והטלוויזיה משעממת אותה עד דמעות

לא מובנות לא חונקות את גרונה היא קוראת במילון

אנדרופוביה פחד אישה מגבר , שנאת גבר ע”י אישה

היא מסבירה לעצמה את עצמה משוחחת יחידה

במיטתה הסרוגה מקש ראשה הריק איך את לא

מבינה שאת מטרידה זמנם של אחרים מציקה

להם בשפעת האהבה הסוכרית שאת מפזרת להם

ולא שונאת אלא את עצמך – איך את לא מחטיפה להם

מכה אחת אפיים כולם יכולים לנשק לך כולם יכולים

לקפוץ אף אחד ראוי עוד לא היה לך ואת שותקת

ולא מגינה על עצמך מפני הרוע המיני שהם שולחים בך

לחופשי , את שה עקוד שני , את עולה לעולה את אפילו

לא מתרגשת , את מחותלת היטב לא יגעו בך רק

מהמותניים ומעלה את מחוללת ומתייבשת אף אחד

לא שם עלייך ידיים , ועיניים חוץ ממבט קטן של חיבה סרוחה .

(11.04.88)

***********************

איקסים בכפות הידיים

מאפרות , כיסים , נחיריים

משקע אפרורי של גשם

מי קפה במי אגרטל

שנים לא בא – יבוא

(25.03.86)

***********************

משכו אותי , משכו אותי בכוח לפי הברית החדשה ביותר אני סוג של

ישו

עה תפסתי תנועה , משיכה , התנגדות , משקל ,

אני אוספת עצמות מתגלגלות , חוליות חוליות

עוברות את צווי הגלים מאירופה למזרח התיכון

אשיב לפעולת המשיכה סוג חדש של ישו

עה .

(15.04.86)

***********************

יצורית מלמלה חפויה בקונכייתה

בפרחים היא מתקבלת באיים

בכל הפגישות היא שומעת

 את הגלים ואת ההמיות

אחר כך פנים רגילות

היא לא מאמינה במבע

ואם לא תאמין בעיניה

מי ירצה בן .

(15.04.86)

***************************

                                      בלאט

                          אתפוס הרבה מן המותר

                                    – המועט .

                                      בשקר

                              תכה אותי ותתיר

                                     – היתר .

בטיסת-עפיפונים קדתי את קץ צעדיך

נושמת קמעא מגביע-פניך

בכך שהיית איתי לא-אוהב

שתאיר דרכך ותתקל בברכת

שתאיר דרכך ותתקל בברכת

אורות המזח והאורוות ששוכנות עמוק

ולא מוצאות פורקן גם עם בואך , בחושך .

תולדות

בבוקר וונוס מלעיטה אותי שקרים

באוכל לכלבים .

מצלחת “למורעבים” .

בערב אל-האהבה כולא אותי

לסהרורים

הרואים אותי קשורה כשולה

לא מתקרבים מפנסים כגחלילים עטלפים

כפוסידונים מכוערים , מוצצים

אודם-הביישנות הנטף

צעקות שלי מתערבות בשחור –

המערה המקוללת

מימי האדם הראשון

מימי הולדת חווה .

ב.

לילה עם מאורות

ונמרים באפריקה

משחרי צאצאים

ושדי יונקים

בחלב גורים

משדל שידולים

בכלא אל האהבה

וקול הסוהרים מקשקש

במפתחות .

מגיש לי תפוח אדום

והוא לא

מכשפת שלגיה

והוא גם לא

נסיך אולי גמד מבין שבעת-ימי-האבל

העסיס הזה המתאבל (וכך נובל)

רציתי אותו שכוב מאוזן

לשחק בין סבכי-תלתליו

ולתעות,

ולטעות ,

ולתהות ,

***

ברובה , שלמדונו לירות

שן חולצת לירות

לירות

בנוקר , בתוף .

ובין טיפין , היריות

***

ראיתי אדם גורף

גרב נגררת שחורה

מעצמה . אולי לא

ראיתי , לא שמעתי .

לא אותו , לא אותו

זועק ודוחק את

קיצו של שעונו

לבוא , לקרב את

עצמו לו לי . אולי לא

לי . אדם מעלה

במגרפתו שרירים

שפויים , שחורים

לגרוף איתם את

מנקה המדרכות , וגם

***

לרגעים מתעלפת אישה

אובדת בעצות

אחריה

למראה שריון אבירה

למראה חולשת אונו

מעטה צעיפים

כנרכבת על גב גמל השממה

לבה קמע שחוק

***

ומשנסתלקו לזורע זרעי-החמנייה

לא נותר לו מלבד השק

על גופו להסיח ולהלך שבעה

ימים לאורכה ושבעה לרוחבה

ואדמתו מעצמה מרחמה

לשבעה מאכילה כל שורש ותלם וגדה

פרחים יבשים כמעטרת לרחמה

בנגיסות גסות הוא לה

את פער לוע הזמן

יביא לה תנובת קיצה

ואת שהיו לנו כאחד לאחד

האדם למטמונים נשאב

עדיה נותרת זרועה בזרעיו .

***

חצאיתה משיקה עם רוחות ,

שרגליו העצבניות המרידו

רוח שרקה את פשר

האהבה

כמלחמה

שהיא בה עמדה .

אינה נשברת

לפרקים ,

גוערים פניה

ומניפת כפות ידיה

הזעירות המקומטות

והיא אינה יוצאת מדעתי ,

מדעתה מטפסת במדרגות

גבוהות אלה מהמין השלישי

יותר מן הגג יותר מגובה הקומה השלישית

מזדקרים מדרגות שעקבות המטפסים בהן בלתי-נראים

סולם שביר ושקוף עליו היא עולה יורדת למשבים

המכוונים ולא מגיעה ,

לא מגיעה

לקצה גבול

ההוויה .

 

 

*********************

הוא מוריד לה את האודם בממחטה לבנה מנייר

הוא מקלף לה קצת פנים ומעט מסיכה צבועה ועליזה

היא נשארת בלי חולצה כשהוא כבר בלי תחתונים

היא מלאת תחנונים , שהפעם היא לא תתפתה

לאחוז בו ולנערו מתוך עורו להביא אותו להסיר הפרשותיו

הוא עומד מול הטלוויזיה ומול החלון עכשיו הוא פרוק

לחלקיקיו עכשיו הוא רגוע שמוט ועכשיו היא צריכה

לשתוק את שתיקותיו כי  אין לו זמן להטרדות

מיניות ואחרות הוא משוחרר מהפרשותיו הוא ישן

יחידי במיטותיו היא הולכת בעוד עשר דקות

כשהסיגריה נגמרת והטלוויזיה משעממת אותה עד דמעות

לא מובנות לא חונקות את גרונה היא קוראת במילון

אנדרופוביה פחד אישה מגבר , שנאת גבר ע”י אישה

היא מסבירה לעצמה את עצמה משוחחת יחידה

במיטתה הסרוגה מקש ראשה הריק איך את לא

מבינה שאת מטרידה זמנם של אחרים מציקה

להם בשפעת האהבה הסוכרית שאת מפזרת להם

ולא שונאת אלא את עצמך – איך את לא מחטיפה להם

מכה אחת אפיים כולם יכולים לנשק לך כולם יכולים

לקפוץ אף אחד ראוי עוד לא היה לך ואת שותקת

ולא מגינה על עצמך מפני הרוע המיני שהם שולחים בך

לחופשי , את שה עקוד שני , את עולה לעולה את אפילו

לא מתרגשת , את מחותלת היטב לא יגעו בך רק

מהמותניים ומעלה את מחוללת ומתייבשת אף אחד

לא שם עלייך ידיים , ועיניים חוץ ממבט קטן של חיבה סרוחה .

(11.04.88)

***********************

איקסים בכפות הידיים

מאפרות , כיסים , נחיריים

משקע אפרורי של גשם

מי קפה במי אגרטל

שנים לא בא – יבוא

(25.03.86)

***********************

משכו אותי , משכו אותי בכוח לפי הברית החדשה ביותר אני סוג של

ישו

עה תפסתי תנועה , משיכה , התנגדות , משקל ,

אני אוספת עצמות מתגלגלות , חוליות חוליות

עוברות את צווי הגלים מאירופה למזרח התיכון

אשיב לפעולת המשיכה סוג חדש של ישו

עה .

(15.04.86)

***********************

יצורית מלמלה חפויה בקונכייתה

בפרחים היא מתקבלת באיים

בכל הפגישות היא שומעת

 את הגלים ואת ההמיות

אחר כך פנים רגילות

היא לא מאמינה במבע

ואם לא תאמין בעיניה

מי ירצה בן .

(15.04.86)

***************************

כמו ציפור על דשא

מפזזת רואה ודואה

הוא לפסוע חרש יצא

על שבילו של אל תאווה

שריטות ציפורניים , נגעו בי

השאירו צלקת רכה

בסומק עינייך אראה חיוורון

איזו תפילה נואלת

תביא מפיך ברכה

איזו מילה נואפת

תביא מפי עלה

נשום-איבה .

כמו

      ציפור

               על

דשא

כנפיים נכוות מרוחה

איזו תוחלת לצקת מגוש זה

את גופך .

(09.05.86)

ציפור על עץ

דרך סורגי החלונות

שמשות רבות משתברות

ציפור אחת נושרת מן העץ

והעלים שבעבר פיזרו שלום

נאה בתנועה מורכנת , משתעבדת,

נתנערו  מזו , ראו שלא תהיה .

אפשר להתקשר לעיזבון ,

לקן , שהרטיבה בנוצותיה .

(26.02.86)

*************************

בשעה המנחמת

הגוזזת מן העלים

את הירוק , שאבד בין כה .

המשיכה מן השמיים

כחול עבות-מותניים , שבין כה .

הזקן בשולי הגן , בין כה

וכה עומד על מטה ומתפלל

לשמיים

מים

והעלים ששכחו ירוק ,

                        בינתיים .

(27/07/86)

*********************

משכתי את אזני אל מעל לעיניי

לא לראות , תחנוני הרבים

זורמים כמו גשמים הנשמעים בי תמיד .

סגרתי את נפשי בחדר

וציוויתי לצעוק מתוך תענוג הכאב ,

מתוך דקירות , מתוך ספירת הדם המתעקש בכוחו לחזור לסדר התאים

כמו המחשבות שחוזרות לכד אלדין

פן תגדלנה מכוחי להיעשות בהן את היחסים .

***************************

*

                                      בלאט

                          אתפוס הרבה מן המותר

                                    – המועט .

                                      בשקר

                              תכה אותי ותתיר

                                     – היתר .

****

בטיסת-עפיפונים קדתי את קץ צעדיך

נושמת קמעא מגביע-פניך

בכך שהיית איתי לא-אוהב

שתאיר דרכך ותתקל בברכת

שתאיר דרכך ותתקל בברכת

אורות המזח והאורוות ששוכנות עמוק

ולא מוצאות פורקן גם עם בואך , בחושך .

***

תולדות

בבוקר וונוס מלעיטה אותי שקרים

באוכל לכלבים .

מצלחת “למורעבים” .

בערב אל-האהבה כולא אותי

לסהרורים

הרואים אותי קשורה כשולה

לא מתקרבים מפנסים כגחלילים עטלפים

כפוסידונים מכוערים , מוצצים

אודם-הביישנות הנטף

צעקות שלי מתערבות בשחור –

המערה המקוללת

מימי האדם הראשון

מימי הולדת חווה .

ב.

לילה עם מאורות

ונמרים באפריקה

משחרי צאצאים

ושדי יונקים

בחלב גורים

משדל שידולים

בכלא אל האהבה

וקול הסוהרים מקשקש

במפתחות .

***

 

מגיש לי תפוח אדום

והוא לא

מכשפת שלגיה

והוא גם לא

נסיך אולי גמד מבין שבעת-ימי-האבל

העסיס הזה המתאבל (וכך נובל)

רציתי אותו שכוב מאוזן

לשחק בין סבכי-תלתליו

ולתעות,

ולטעות ,

ולתהות ,

***

ברובה , שלמדונו לירות

שן חולצת לירות

לירות

בנוקר , בתוף .

ובין טיפין , היריות

***

ראיתי אדם גורף

גרב נגררת שחורה

מעצמה . אולי לא

ראיתי , לא שמעתי .

לא אותו , לא אותו

זועק ודוחק את

קיצו של שעונו

לבוא , לקרב את

עצמו לו לי . אולי לא

לי . אדם מעלה

במגרפתו שרירים

שפויים , שחורים

לגרוף איתם את

מנקה המדרכות , וגם

***

לרגעים מתעלפת אישה

אובדת בעצות

אחריה

למראה שריון אבירה

למראה חולשת אונו

מעטה צעיפים

כנרכבת על גב גמל השממה

לבה קמע שחוק

***

ומשנסתלקו לזורע זרעי-החמנייה

לא נותר לו מלבד השק

על גופו להסיח ולהלך שבעה

ימים לאורכה ושבעה לרוחבה

ואדמתו מעצמה מרחמה

לשבעה מאכילה כל שורש ותלם וגדה

פרחים יבשים כמעטרת לרחמה

בנגיסות גסות הוא לה

את פער לוע הזמן

יביא לה תנובת קיצה

ואת שהיו לנו כאחד לאחד

האדם למטמונים נשאב

עדיה נותרת זרועה בזרעיו .

***

חצאיתה משיקה עם רוחות ,

שרגליו העצבניות המרידו

רוח שרקה את פשר

האהבה

כמלחמה

שהיא בה עמדה .

אינה נשברת

לפרקים ,

גוערים פניה

ומניפת כפות ידיה

הזעירות המקומטות

והיא אינה יוצאת מדעתי ,

מדעתה מטפסת במדרגות

גבוהות אלה מהמין השלישי

יותר מן הגג יותר מגובה הקומה השלישית

מזדקרים מדרגות שעקבות המטפסים בהן בלתי-נראים

סולם שביר ושקוף עליו היא עולה יורדת למשבים

המכוונים ולא מגיעה,

לא מגיעה

לקצה גבול

ההוויה.

(ינואר  1983 – תחילת השירות הצבאי , תל-השומר ,

מפקדת קצין תחזוקה ראשי) .

 

 

 

הַיּוֹם הִסְתַּיֵּם הַבִּידוּד.
הַיּוֹם שְׁתֵּי עֲגָלוֹת מִלֵּאנוּ.
בָּעֲגָלָה עִם הָרִבּוּעִים הַחוּמִים
נִסְחָב בָּשָׂר לַחַג וּלְיָמִים הַסְּגוּרִים הַבָּאִים.

בַּעֲגָלָא בִּזְמַן קָרִיב,
תָּא בּוֹדֵד בַּעֲגָלָה נִפְתַּח
וּבוֹ שְׁלוֹשָׁה מַצִּיתִים שֶׁלְּךָ
עַל גַּבָּם אִיּוּרִים אוֹפְּטִימִיִּים
בִּמְנוּחָה שׁוֹכְבִים דּוֹמְמִים
גַּם חֲבִילַת טִישׁוּ לְבָנָה וּסְגוּרָה.
נַרְתִּיק קָטָן בּוֹרְדּוֹ, עִם מַרְאָה צָרָה,
שֶׁנָּח בּוֹ בְּשַׁלְוָUה הָאֹדֶם הַחוּם שֶׁלְּךָ.

נָאוָה, חֲמוֹתִי הַיְּקָרָה,
כָּל הַזְּמַן אַתְּ כָּאן, אִתִּי.

הֲתֵדְעִי?

אֵיךְ חֲפָצִים שֶׁצָּצִים וְנִגְלִים,
בּוֹנִים מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ אֶת דְּמוּתְךָ.
וְהַלַּיְלָה אוּלַי גַּם בַּחֲלוֹם –
וְגַם בְּשִׁירָה חֲדָשָׁה, בִּרְנָנָה –

(24.03.2020)

הַיּוֹם
סִיַּימְתִּי מֻקְדָּם
רָצִיתִי לְהַזְמִין אֶת
אַבָּא שֶׁלִּי
לַאֲרוּחַת דֵּלִיקָטֵס
קָנִיתִי הֵרִינְג
“זֶה טָעִים עִם לֶחֶם
לָבָן טָרִי”
“לֶחֶם טָעִים
רַק כְּשֶׁהוּא טָרִי”
אוֹמֵר אָבִי
וְהַמְּחֻתָּן שֶׁלּוֹ
בִּסְעֻדָּתָם הָרִאשׁוֹנָה
אָמַר לוֹ
שֶׁ”לֶחֶם זֶה
לָעֲנִיִּים”
שָׁמְעוּ אֶת לְעִיסוֹתֵיהֶם
כֵּיצַד בָּלְעוּ
אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ
בְּלִי לֶחֶם לָבָן טָרִי
בֵּינְתַיִים גַּם הַמְּחֻתָּן
“מֵרִיחַ אֶת הַשָּׁורָשִׁים
שֶׁל הַפְּרָחִים”
כָּכָה אָבִי דִּבֵּר עַל
מֵתִים אֵלֶּה שֶׁכְּבָר
“בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה”
וְכָל דִּמְעָה
שֶׁיּוֹרֶדֶת כָּעֵת
מִלִּבִּי, מֵעֵינַי,
מַעֲלֶה אֶת אָבִי
בְּמַעֲלוֹת
צַדִּיקִים
אֵלּוּ שֶׁלֹּא אָכְלוּ לֶחֶם
לָבָן טָרִי
אֵלּוּ שֶׁלֹּא לִקְּקוּ דְּבַשׁ
אֵלּוּ שֶׁלֹּא זָכוּ
לָשֶׁבֶת לַאֲרוּחַת דֵּלִיקָטֵס
הֵרִינְג וְלֶחֶם לָבָן
אֵלּוּ שֶׁזִּבְחֵי-רִיב
הָיוּ שַׁחֲרִיתָם
וְעַרְבִיתָם
מְנַת-חֶלְקָם
מֵעוֹלָם
אָבִי, אָבִי
רַק קֻלְּפָה תּוֹדַעְתִּי
וְאַתָּה יוֹשֵׁב
וְסוֹעֵד אֶת לִבְּךָ
בְּמַעֲלוֹת
צַדִּיקִים
כִּכַּר לֶחֶם
לָבָן וְטָרִי
הוּא וְאַתָּה
בּוֹצְעִים
וּמְחַלְּקִים
גַּם לָעֲנִיִּים.

שני שולחנות קלפים פרומה, מינה, שרה ושפרה
ובשולחן השני גברים ישראל ועוד שניים וברוך סבי
וכריכים קטנים על בגט מעוטרים
בזית שחור או נקניק ומלפפון חמוץ תוצרת בית
הם היו כאן לפני המלחמה
וכל מי שהיה להם שם נשאר שם. בחלבו ובדמו.

החדשות מתיישנות מהר והזיכרונות מצטללים – –

בנהר רחצו הנשים וסירקו שערן הארוך.
בנהר הנשים כרעו ללדת וכיבסו בגדי הגברים.
בנהר שטו בסירות תינוקות וכוסו בשמיכות רכות.
בנהר הזה אשוט עד אמות.

מולי בגינה:
הולכת ילדה
בת ארבע
מחזיקה בלון סגול,
תלתליה דבש,
על לחייה השאירה השמש
טיפות נחושת קטנטנות.
והיא סחה לתומה,
או אומרת לאביה,
שלצידה,
שאוחז בידה השנייה:
“המפלצת התובענית
פוצצה את הבלון”.
אביה שאל,
“המפלצת
התובענית?”
פלאים יש בעולם
ילדים שסחים לתומם
ואפילו אבותיהם
לא ידעו מה אמירתם.
ואני המאזינה,
הולכת בגינה.

יש לי חדר משלי, וירג’יניה, הוא צבעוני ופתוח לעולם. בכל מקום כנוודת אוכל לתקוע יתד ולומר אני כאן. יש חדר בעולם. הולכים איתי דמויות נוספות, חלקן כבר צלליות, אבל יש חדר בעולם מלא דעות ורגבי אדמות. חדר אסור לו להיות ארבע קירות. חדר אסור לו תקרה. חדר צריך כיפת שמיים מעל, כי פיסת שמיים יכולה לברוא ברק ואור וחושך אדירים ונצנוץ קל של כוכב כך שזה הכול. בשמים גם מראות ומרחבי דשא ואפשר ללכת וללכת בהם בדמיון.

                                                           (13.01.21).

אַחֲרֵי הַבִּקּוּר

הָרֹאשׁ הֻבְרַג לִמְקוֹמוֹ
הָרַגְלַיִם הֻחְזְרוּ לִמְקוֹמָם
מִתַּחַת לַבֶּטֶן
שׁוּם דָּבָר לֹא כָּאַב

הָאִחוּי שֶׁל הַגְּבֶרֶת הַזְּקֵנָה,
קְלֵיְר זַחַנְסְיָאן, עִם חַיֵּי עֲבָרָהּ,
עָלָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִי שֶׁחָטָא לָהּ
מִילְיוֹן חֻלַּק לְתוֹשְׁבֵי הָעֲיָרָה, גִּילֶן.

המזגן היה רצפתי.
הצעקה עלתה השמימה.

ילדה בשלוליות
לחיים אדומות.

גם המגפיים מים
ואיזה כיף לאסוף טיפות.

כך כל העונות.

בְּסָדִין בֵּית הַחוֹלִים
נִבְקְעוּ חֹורִים רַבִּים
שֶׁהָלְכוּ וְגָדְלוּ

בַּשָּׁמַיִם פָּרְחוּ עַנְנֵי נוֹצָה
עֲנָפִים צָמְחוּ מֵהַחֹרִים
עָשׂוּ אֶת דַּרְכָּם

אֶל הַחַלּוֹנוֹת הַגְּדוֹלִים
אֶל הָעֲנָנִים
אֶל הַשָּׁמַיִם, מְמַהֲרִים,

וּבְאִטִּיּוֹת, מִישֶׁהוּ צִיֵּר
בְּמִבְרֶשֶׁת מִבַּחוּץ
אֶת “הֶעָלֶה הָאַחֲרוֹן”

הַשַּׁעַר נִפְתַּח

העוגה כמעט נחתכת. הסכין הגדולה בידה. הוא להוט לנשק. מנוסה מאוד. כבר היה נשוי שנה והתגרש. היא תמימה ועצומות עיניה. הוא יבנה לה קן. בית יפה עם כלים נאים שלא הרחיבו דעתה. החיוך שלה אושר זך. הגבות משורטטות, הצוואר ברבורי ודק ועל השיער מונח קישוט ההינומה כקשת מעוטרת פרחים קפואים. היד המעוגלת שלה, האצבע שמונחת בה טבעת הנישואין שמחה. והמהלך שלו אליה הוא כולו השתוקקות ורצון לנשק ולהתעלס. היא תיפטר מן העולם צמוקה וצהובה. גם הוא. שערם כהה ומלא. “בית המהנדס” בחיפה, הוא אולם השמחות, הערב ל”ג בעומר, תשכ”ד. המדורה באהבתם מתוכה נולד האיש שהולך איתי שנים, אבי ילדיי שנולד תשע עשרה ימים אחריי. העדיף להיות כמזלו דג ברחם אימו. בת העשרים ושתיים. שזה מקרוב השתחררה משירותה הצבאי כקצינה בחיל רפואה. העוגה הלבנה עם עיטורים כמו השמלה. ואיש הצבא, החתן, בחליפה עם עניבה שחורה וחולצה מגוהצת לבנה.
אני כותבת ושומעת את הלחן של יוני רועה לשיר המגדיר מהו “אושר”. “שיר אושר” של רוני סומק “אנחנו מונחים על העוגה/ כמו בובות חתן כלה/ גם אם תבוא הסכין/ ננסה להישאר באותה הפרוסה”.

סבא ברוך

כשעבר ליד דלת הזכוכית הפתוחה של חדרי
היה עושה תנועת ביטול ופונה אל המטבח
להכין קפה של אחר הצהריים בתל אביב הלחה
“שר המשקים” של בחרותי
ואולי זו לא הייתה תנועת ביטול, שעלתה בי,
עוד שנים אחר כך, אלא מחוות שלום לי
הוא היה מחויך
בדרך למטבח – –

לארז ביטון

בקפה “רוול” בדיזינגוב

סבתא שלי ראתה את הנשים ב”רוול”
את הלק האדום על הציפורניים את השיער המנופח מה”רולים” ואמרה :
“אלה אלמנות של סוחרים גדולים
שהשאירו אותן מסודרות”
ומעולם לא דרכה כף רגלה בבית קפה בתל אביב
היא גרה ב”בלוך” ברחוב מקביל,
לא רחוק

אלמנות בהודו שורפות עצמן
אלמנות ביוון לובשות שחורים עד יום
מותן
ההגדרה לאלמנה היא מי שמתה
כבר פעם אחת בחייה
בזמן קבורת בעלה
טומנת נפשה בכפו
נפשו בכפה
ושפתיה כבויות

הנשים ב”רוול” מעבירות חצי יום בשיחה בדיזינגוב רוצות לראות ולהיראות שותות קפה מוקצף היטב כמעט לא מדברות סוקרות, זורקות, עיניים
לוטשות, נטויות גרון,
בפוך נותנות עינן
וכף ידן רכה
בקצה, כבר נאמר, נמרח הלק

גם כשסבתי הייתה לאלמנה
לא ישבה ולו פעם אחת בבית קפה

ופעם בקפה “סוזן דלל” היא אמרה:
“בשבילי
שום דבר
יש לי
סנדוויץ” בתיק”.

(11.06.2017)

“קדוש”

על אחד הקירות במיצג במוזיאון
נכתב בשחור במסגרת שחורה: “קדוש”.

אוצרת התערוכה התרעמה על מנהל המוזיאון
על ההשחתה.

צופה אחת נזכרה ש”קדוש”
היו מכנסי הג’ינס הראשונים שלה
במעבר לכיתה ט’ במידה 38
אז הייתה בטוחה שהיא הכי חתיכה בעולם.

המנהל ענה לאוצרת שהוא היה בטוח
שמדובר בחתימת האמן על היצירה.

צופה אחת נזכרה שבשלושים ואחת
עליה להתפנות

שום דבר לא קדוש.

מול כל גיבוריי , עטורי התהילה , עומד זקן אחד בקצה המסילה … (הסוסים השחורים של פוגל מחכים) מול ילדה בשמלה לבנה או אדומה עומדת ילדה ששמלתה הוכתמה והבעת פניה זעקה מול רעידות האדמה שלי עומדים הרי אוסטריה שלווים באדישותם ובכלל הנהרות שוקטי- גלים ומרכבות האש והכיכרות ההומות כירכרות ושקשוק מתכות שייכים למאות אחרות בהן שטן צעד ברחובות ואסף לחגורתו גולגלות עוד ועוד גולגלות
(24.08.2014)

לקטע יקראו: מספר המנוי 38…

כשאת נכנסת לספרייה הציבורית ומגלה שהספרנית האהובה עלייך פרשה לגמלאות. הספרייה משנה צבעיה. ואז שמספרים לך שמספר המנוי שלך השתנה בשל תוכנה חדשה וכותבים לך אותו על פתק צהוב של העירייה והספרות המתחילות שם הן 38…..
מיד עולה הספרייה העירונית הקטנה ב”נווה יהושע” ברמת גן מאחורי המרכז המסחרי עם דוכני הפרי וליד חנות כלי הבית הקטנה של אמו של השדרן, עדי טלמור, ז”ל, שהייתה אחת הקשישות המנטוריות החברות שלי בילדותי, מעבר לקשישה גרמנית עם מבטא כבד, חנה מוכרת הפרחים שפניה היו קמוטות כל כך וחרושות והיא הייתה מנטורית רבת יופי הפרחים הסתירו אותה כשחיפשתי אותה מצאתי אותה עובדת כפופה כאיכרה נוגעת בשורשים ומטפלת בהם.
בדרך לספרייה שיננתי את מספר המנוי שלי. הוא היה: 3855 ומספר זה לעולם לא יימחק מזיכרוני זה היה כרטיס הזכייה שלי לממלכת הספרים האפלולית לזירת דמיון המשוגעים לכריכות המפתות ללחש רחש היוצא משם ולצאת עם ספר תחת השחי ורון גדול בלב ובחזרה הביתה להתעכב ולהיכנס לשוחח עם אימו של טלמור בחנות גדושת החפצים לבית ואחר כך בדרך ליד הגן העירוני להיצמד לגדר גנה של חנה מול אורנה וענת ולחכות שיבוא יום שישי שאביא לאמא פרחים לשבת.
(28.08.2017)