אפשטיין וטוביאשביץ’ – רח’ הפרטיזנים, וילייקה. וילנה

“אלי,

לפחות הספיק לספר לך את הסיפור שלו”

מוישה

.

השיר האהוב על לובה אימי:

מאת הזמר – אוטיוסוב

ששר לה ביום הולדתה:

..הלילה האפל

תיומנה יא נוצ’

המשפחה של אבי:  

אבי שפסל ז”ל, היה בן למשפחה גדולה. אביו משה אהרון ואמו רחל לאה.

בארה”ב חיו אחותו רבקה ( בנה, בן דודתי משה, נולד ב41 וביקר השנה בארץ ) ואחיו אלי שנפטר, נותרו שם רק בני הדודים.

לאבי היו אחים נוספים שלא נותרו בחיים: אחיו – חונה, ואחיותיו אסתר וחיה דרישקה.

לאמו של אבי, רחל לאה, היתה מאפיה שם אפו ביגעלעך הכי טעימים שיש.

אבי התנדב במכבי האש ( שהיו בנויים על בסיס התנדבות ), יחד עם כל הספורטאים של העיירה. הוא היה גבר אתלטי.

המשפחה של אמי:
אמי – ריסיה ז”ל ילידת אילייה, היתה בת לחווה ולאלי יוסף.
לאמא היו שני אחים ושתי אחיות: ליפצ’ה ואמא חיים וליפה. זו היתה משפחה מבוססת יחסית. אמה גדלה כמעט בלי אבא, שכן סבי אלי יוסף נפטר בגיל צעיר ואני קרוי על שמו. משום כך, הם גדלו אצל הסבא ( האבא של אביהם אלי יוסף ) ששמו היה יענקל דר גלר ( הצהוב/ג’ינג’י ).  בערוב ימיו הוא התעוור והילדים והנכדים טיפלו בו עד שנרצח על ידי הגרמנים, כשהיה בן 105.

אמי – ריסיה התחתנה עם אבי – שפסל והם הלכו לגור במקום אחר באילייה. אבי היה סנדלר צמרת, שעשה עבודות מיוחדות. אני נולדתי בשנת 32, כשהסבים שלי כבר לא היו בחיים. אבי סבי, יענקל דר גלר, היה דמות שסביבה נרקמו אין ספור ספורים. הוא התחתן פעם שניה בגיל 89, עם אישה מבוגרת ( הבן שלה, נחמן, היה ספר ). היא נפטרה והוא נשאר לבד. הוא היה ענק בגודל ובכוח. הוא עבד כקצב והיתה לו חנות של בשר. הוא לא השתמש בסוס ועגלה, כדי להביא הביתה את הבשר. הוא היה הולך לעיר השכנה קונה עגל וסוחב אותו 10 ק”מ על הכתף. גם כשהיו פוגרומים לבית של יענקל אף אחד לא התקרב. הוא אהב לנקום, לא רק באותו רגע והגויים ליד העיירה הכירו אותו.

יענקל התעוור בגיל 100. הוא היה הולך לבית הכנסת, היה לו מקום מיוחד. היו בויליקה שלושה בתי כנסת: בית הכנסת הגדול ושניים קטנים: בית כנסת מתנגדים וחב”דניקים. הוא הלך לבית הכנסת הגדול. זה היה בית כנסת ענק. למעלה היו הנשים ולמטה הגברים. הבמה היתה באמצע וארון הקודש היה בצד על הבמה. קראו את התורה ליד ארון הקודש. היה חזן, שעמד ליד סטנד והיה מתפלל. ליענקל היה אסור להתפלל ליד ארון הקודש, כי היה עיוור ואסור להתפלל בלי לראות את האותיות, גם אם אתה יודע את התפילה בעל פה. אני הייתי לוקח אותו לבית הכנסת והוא היה תופס לי את היד. אני זוכר את התפיסה שלו עד היום, כמו ברזל. הייתי יושב לידו ואסור היה לי לזוז. בחוץ היו ילדים משחקים, אבל לא יכולתי לצאת.

הוא היה פדנט, חס וחלילה שהיה חסר לו כפתור. היה לו מעיל ארוך ואם הוא חלילה לא היה מגוהץ, הוא היה מקים צעקות כאלה על כל הבית.

פעם בשבוע, כשהיו באים אנשים לשוק ( אחרי 20 ש’ רכיבה ), היו לנים אצלו. הבית שלו היה בכיכר באמצע השוק. סבתא שלי ( אמא של אמא שלי ), היתה מטפלת בהם.

הייתי בן 6 וסבתא חווה שלחה אותי לשוחט לשחוט תרנגולת והייתי צריך לחכות בתור. לקחתי תרנגולת ונתתי לה לשחק בדשא, כשהרגלים שלה קשורות, היא אכלה עשב וחתיכה נתקעה לה בגרון.

השוחט מצא את זה ואמר “תגיד לסבתא שתביא תרנגול אחר כי זה טרף”. ואז היה אסור לאכול טרף ואני אמרתי לו “אלא שבאים מ-דרהינף ( כפר בסביבה ), יאכלו את זה” ולא סיפרתי לסבתא כלום. הגיעה שבת והשוחט פוגש את סבתא ושאל “הנכד שלך אמר לך שהתרנגולת טרפה?” והוא סיפר לה את כל הסיפור ואת מה שעניתי לו. אבל מאחר שהשבת כבר עמדה להכנס הוא אמר לה “אני לא יכול לקחת את זה על עצמי, אבל את יכולה ללכת, לשאול את הרב ושהוא יפסוק”. סבתא הלכה לרב והוא פסק, שאם יש לה תרנגולת אחרת זה טרף ואם אין לה – אז זה כשר.

סבתא עשתה גלידות, לא כמו שהיום, אלא מחלב מלא. היו לוקחים חבית של קרח ושמים בתוכה חבית פח עגולה גבוהה עם מכסה ואת זה היו מסובבים עם ידית עץ וככה היתה נהיית גלידה. ואני אהבתי לאכול גלידה חמה, אז הייתי מסובב את הידית ואחר כך מקבל גלידה. סבתא מכרה את זה בשוק עבור גרושים.

כניסת הגרמנים:

שגרת החיים נמשכה עד שנכנסו הגרמנים ביולי 1941. כשנכנס הוורמכט לעיירה הסנדלר שלהם עבד עם אבא. הם תיקנו נעליים של הגרמנים בתוך הבית שלנו עד מרץ  1942.

אילו היו חיים לא חיים, כי כל הזמן הגיעו דרישות “קונטרבוציה”. הגרמנים ביקשו זהב, כסף ובחורף ביקשו אוסף של מעילי פרווה לחיילים והמתח גבר מיום ליום. עד שבמרץ 1942 באחת בלילה, כיתרו הגרמנים את העיירה. מסביב היו המון גרמנים “פוליסאים”.

כל הגברים מגיל 16 נלקחו כאילו לעבודה ביער אחר כך סגרו אותם בכיכר, שבה היתה אכסניה ( קרצ’מה ), בה היו לנים הכפריים, שבאו לימי השוק.

לקראת הבוקר, החלו הגרמנים לירות ולהרוג את כל הציפורים ואחר כך את כל החיות.

עם אור ראשון החלו להכנס לבתים, עברו בית בית והוציאו את כולם לכיכר.

אבא נלקח ליער ולא ידענו, שהוא בעצם נלקח לאכסניה עם יתר הגברים. אמא אמרה, שהתחילו לאסוף את כולם ועל הבית שלנו דילגו. אמא אמרה לי ולמשה להתלבש וחיכינו בבית עד שהגיע פוליסאי ולקח אותנו לכיכר, שם ראינו את אבא שלם.

פגשנו אותו והינו בכיכר ובסביבות הצהרים, התחילו לקרוא בשמות של הגברים ופקדו עליהם לצאת עם המשפחות מתוך המון האנשים, שאספו שם.

אבא לקח אותנו ואת סבתא – אמא שלו ( רחל לאה ) ויצאנו.  אחרי זה סגרו אותנו ביחד עם עוד ארבע או חמש משפחות באורוות הסוסים שבאכסניה. שם ישבנו וחיכינו.

את מי שנשאר בשוק, הביאו לחצר של “ווינס”, שהיתה בסוף החצר שלנו, בין הבית שלנו ושל פרל’ה ( אשתי היום ).  בחצר ההיא בנו הרוסים בית קירור עם בור ענק, אליו הביאו את האנשים ושם ירו בהם, שפכו דלק והדליקו את זה. בלילה נתנו לנו לצאת הביתה וראינו את השרפה מחלון הבית.

למחרת בבוקר התחילו לצאת אנשים, שהצליחו להמלט ולהתחבא בכל מיני מקומות מסתור. הגרמנים לקחו את הגברים שנשארו ואת הסוסים ושלחו אותם ללכת בתוך העיירה ולאסוף גויות של הרוגים, שנשארו בדרך. כי מי שהתנגד ירו בו על המקום.

ככה נסענו עם עגלה וכמה גברים, אספנו גויות וזרקנו אותן לאש הבוערת.

עוד אנשים התחילו לצאת מהבונקרים ופוליסאים עברו ממקום למקום עם רמקול וצעקו “צאו ! לא יעשו לכם כלום”. עוד אנשים יצאו ואחרי חודש עשו גטו.

את הסבא יענקל הרגו הגרמנים ליד הדלת של הבית. על הגג ישבה דבירק’ה ( אשתו של חיים, אח של אמא ) ושמעה אייך מחפשים בבית, מוציאים את סבא יורים בו והוא צועק “שמע ישראל”.

עשו גטו, ובגטו היה הרב של העירה, שגם הוא הסתתר במחבוא. בזכות האיש האציל הזה אנחנו נשארנו בחיים. כי כשעשו גטו לקחו את אבי ואת יינה ( שני גברים ) לגטו שהוקם בעיר המחוז וילייקה  – לעבוד בשביל הגרמנים. והרב לא נתן לאמא שלי לחיות וכל הזמן לחץ עליה שתבקש לצאת לאבא שלי לויליקה. הרב האמין שהגטו בויליקהישאר בחיים בין האחרונים, כי יהודי ויליקה כבר נרצחו קודם לכן וכעת ריכזו שם בעלי מקצוע  מכל האזור.

המעבר לגטו וילייקה:

יום אחד במאי לקחו אותנו לשם. נתנו לנו גוי ( בילורוסי ) עם שתי עגלות ופוליסאים עם נשק וליוו אותנו לוילייקה. הגטו היה ליד בית הקברות היהודי, שם היו צריפים מקורניץ מסמרגוי, מהסביבה מהיערות.

אבא עבד שם עם עוד בעלי מקצוע בבתי המלאכה של “גביצקה מסרייט” ( ממשל הצבאי ).

הגרמנים ראו שהגטו גדול וידעו שהולכים להרוג את הגטו והעבירו גם את המשפחות לשם.

אותנו בודדו בגטו אחר, שליד בית הממשל. אחרי כמה שבועות הרגו את מי שנשאר בגטו בויליקה ואנחנו נשארנו בגטו שליד הממשל.

ביולי הרגו גם את האנשים שנשארו בגטו באילייה ( ממנו הגענו ).

הגברים הלכו לעבוד ואנחנו הילדים עבדנו ורצנו פה ושם ( הילדים תמיד יודעים הכל, כי הם תמיד רצים ממקום למקום ). הגטו היה בית מגורים מגודר בתיל ושומרים עמדו ושמרו על היציאה והכניסה.

בינתיים הינו מקבלים לחם, שהיה עשוי מכל הזבל ( קליפות, קש..) והיה מתפורר ביד. גויים הגיעו מהגדר והיו מוכרים אוכל ולחם, ליושבי הגטו שבתמורה מסרו הכל: בגדים, זהב, טבעות.. הכל רק בכדי להתקיים.

ב 1943 החלה התארגנות של פרטיזנים, שהיו נגד הנאצים. הרבה מהם שבויי מלחמה שברחו משבי הגרמנים והתארגנו לקרב נגד. פוצצו פסי רכבת ומנעו מהאספקה להגיע לגרמנים.

היהודים היו קונים בגטו נשק עם כדורים ושולחים לפרטיזנים. ליהודים היה קשר איתם. הפוליסאים היו מקבלים זהב, נותנים נשק ליהודים והיהודים שלחו את הנשק לפרטיזנים באמצעות גוי מקשר ( שהיה פרטיזן ). הגוי הזה היה מביא עצים לממשל הצבאי לחימום והיהודים פרקו את העצים. בעגלה היה קרש כפול ( סליק ), שם הכניסו את הנשק עבור הפרטיזנים.

יום בהיר אחד במרץ 1943, הגוי הזה לא נסע הביתה, אלא היה צריך להיות בסידורים בעיר. ופוליסאי אחד, אישתו חלתה והיה צריך להוביל אותה לבית חולים ולכן לקח את העגלה עם הנשק. היהודים שראו את העגלה חונה ליד בית החולים, שליד הגטו, חשבו שתפסו את הגוי וחששו שהגוי יספר היכן הנשק והם ידעו שברגע שימצאו את הנשק יהרגו את כולם.

לכן פה אחד החליטו, שחייבים לברוח. הם פרצו את הגדר ו 150 איש ברחו לרחוב, שם לא יכלו הגרמנים לירות בנו, כי היו בו הרבה אנשים. הגרמנים חיכו עד שהגענו ליער ( בערב ) ואז התחילו לירות.

אבא אמר לאמא “קחי את שני הילדים ותברחי ואני אחזור לקחת את הסבתא” ( רחל ).

ואז תפסו אותו והוא נשאר בגטו. סיפרו לי שבגטו נשארו רק כמה גברים והרגו אותם דקה לפני שנכנס הצבא האדום. הם נשרפו בכפר ליד ויליקה עם הגויים ( עם האוכלוסייה המקומית ) באסם.

אנחנו הגענו ליער בלילה. כל אחד רץ לבד. אמא רצה עם מוישה שהיה בן 4 ואני הייתי בן 11 ורצתי לבד. ואז התחיל לילה. הגרמנים באו והתחילו לרוץ אחרי יהודים ולתפוס. תפסו חבר שלי מהגטו ( הילקה ) ואני רצתי ונפלתי לבור, מתחת לשכבה דקה של קרח. הגרמני שתפס את הילקה, ראה בחורה שברחה ואמר לחבר שלי “חכה כאן עד שאני אתפוס אותה”. ראיתי את הילקה וצעקתי לו “תן לי יד, תוציא אותי” והוא אומר “הגרמני אמר לי לחכות כאן”. תפסתי אותו ואמרתי לו “בוא נסתלק מכאן”. רצנו במעגלים, לבד ביער לא יודעים לאן. אחרי הרבה סיבובים פגשנו את אמא ואת מוישה במזל.

הגיע עוד כוח גרמני. אנחנו הגענו ליד הכביש ונשכבנו לצד הדרך. מכונית עצרה ושמענו את הגרמנים מתפזרים עם כלבים. כלב הגיע ממש לידינו, אבל אנחנו נשארנו לשכב כמו מתים – שעה או יותר. עד ששמענו את הגרמנים צועקים “אומזמלן” ( להתרכז חזרה ). הם נסעו ואז ראינו שנשארה קבוצה של 20 איש מכל ה 150, שברחו.

בוקר הלכנו ופגשנו עוד גבר ( גרשון ) מהגטו. ככה הלכנו חמישה ואתנו עוד אשה לייקה הרצלס ( דודה של הילקה חבר שלי ) עם ילד קטן. הלכנו והסתובבנו בלי לדעת אייך לצאת.

הילד הרגיש לא טוב, כנראה אכל פרחים רעילים מהעץ כי לא היה אוכל והוא כנראה הורעל – אמו בדקה ואמרה שהוא מת. האם הורידה לו את המעיל וכך הוא נשאר מתחת לשיח, אפילו לא יכולנו לקבור שם כמו בני אדם.

המפגש עם יענקעלע’ הורשיטש:

פגשנו פרטיזן, שנראה כמו איש מהסרטים. רוכב על סוס עם נשק כמו המקסיקנים, עם שרשראות של כדורים ועם כובע פרווה ושיער משוך לאחור.

הוא לקח אותנו לבית בודד ביער, שבו גרו גויים ששיתפו פעולה עם הפרטיזנים. הגוי הכניס אותנו לבית המרחץ והדליק עצים לחימום.

היו לי מגפיים, שאבא עשה לי, הורדתי אותם והרגליים התנפחו מקור ולא יכולתי לנעול אותם שוב. השארתי לגוי את המגפיים והוא נתן לי נעלים קלועות מקליפות של עצים ומסמרטוטים. הרגלים התנפחו, היו לי פטריות והם התחילו להרקב. על רגל שמאל לא יכולתי בכלל לדרוך, עד היום אין לי תחושה בחצי כף רגל.

יענקעלע’ הורשיטס, אמר לגוי לתת לנו אוכל ואמר שהוא יעשה איתו חשבון. הגוי המקומי לקח אותנו למחנה של יהודים ליד “אזירודה”, באמצע יער, שחשבו שגרמנים לא יגיעו לשם. פגשנו שם את הגיס אלי מישין, שהיה בזימלנקה ( בונקר מתחת לאדמה ). שם היינו כמה שבועות ולא יכולתי לדרוך על הרגל. יום אחד נשמעו צעקות וירי והגרמנים עמדו מולנו מרחק של 20 מ’.

כולם ברחו ליער. הגיס אומר לאמא שיקח אותי ונלך לכיוון אחר ואמא לא הסכימה ואמרה “נלך עם כולם”. הוא ברח לכיוון אחר ואמא לקחה אותי על הגב כמה מאות מטרים בביצה, שמי שלא ידע איך לכת לא היה יכול לעבור אותה. משה רץ לידינו ברגל. בביצה ישבנו עד הלילה. כשחזרנו למחרת הכל היה מפוצץ ונשאר קצת אוכל וקמח. הגברים לקחו את הגוויות וקברו ואז מצאו את אלי מיישה הרוג. הזמינו את אמא לזהות אותו והיא זיהתה אותו לפי הסידור שהחזיק ביד.

הצטרפות לפרטיזנים:

משם הלכנו ועברנו בין גויים עוינים ואפשר לספר עוד כמה ימים על הדרך, שעשינו עד שהגענו לרוסקובסקה פושצ’ה ( כפר בתוך היער ), מסביב היו מאות קילומטרים של בוץ ויער, שרגל אדם לא דרכה בו. שם היו הרבה פרטיזנים. סבא יהודה סיפר שבהתחלה לא רצו לקבל את אמא עם שני ילדים קטנים. באותה תקופה הגברים הפרטיזנים, נהגו להסתובב בכפרים ולהשיג אספקה, אז אמא הלכה עם הגברים, סחבה על הכתפיים לחם וקמח והביאה את כל הכמות הנדרשת ואז ראו כמה חזקה היא היתה. היא היתה חזקה כמו גבר. אמא נכנסה לעבוד בקבוצה, שעבדה עם הפרטיזנים. הם סיפקו להם בשר ןאפו לחם. היו שם כ 15,000 פרטיזנים, שלחמו בגרמנים ולא נתנו להם לזוז.

המפגש עם הסרן:

אמא עבדה עם משה והרגלים שלי השתפרו ויום אחד יצאתי לטייל וראיתי רועה סוסים על קביים. הוא היה סרן קטוע רגל מהבריגדה של שליזניאק ( ברזילי ) מיחידת באטרד סוסלוב, שהיו כולם צנחנים. התפקיד שלהם היה לקשר בין הפרטיזנים ובין מוסקבה. הם היו במפקדה וגם נלחמו. הסרן העדיף לא להשלח חזרה למוסקבה, אלא להשאר כאן יחד עם החברים שלו. הוא אומר לי “ילד תעזור לי לרעות סוסים?”

זה היה אדם, שלימד אותי הרבה והינו עושים מבצעים יחד, למשל: היה בית שבו שמרו את כל הבשר המעושן והיה שם שומר, אז הוא דיבר עם השומר ואני בינתיים הוצאתי לבנה מהקיר ונכנסתי פנימה. חתכתי חתיכה גדולה מהשוק של הבשר ובגלל שהיא היתה כל כך כבדה לא יכולתי להרים אותה, אז גררתי אותה על האדמה. ומשם לקחנו אותה לאיש קשר, שהיה נותן בשבילה וודקה וזו היתה הפעם הראשונה ששתיתי וודקה.

הפרטיזנים היו עובדים בלילות ואני ניקיתי להם את הנעליים. היה להם קשר עם מרגלים רוסים, שישבו אצל הגרמנים. זו היתה תנועה עממית, שלא נתנה לכלום להגיע אל הגרמנים לחזית. הם היו מפוצצים פסי רכבת וכ”ו.

פרטיזנים זו לוחמת גרילה. הם לא יכולים להחזיק קרב, לכן הם יוצאים מרביצים וחוזרים. שום מדינה לא יכולה להתגבר על גרילה. הם לא נתנו לאספקה הגרמנית לעבור דרך אוקראינה ורוסיה הלבנה.

פרטיזנים יכולים לשכב 5 ימים בשלג ולחכות לרכבת. אם תעבור רכבת נוסעים לא יגעו בה, הם יודעים בדיוק לאיזו רכבת לחכות. בהתחלה שמנו מטען חומר נפץ עם פיקה מתחת לפסים. כשקטר הרכבת היה עולה על הפסים עם כל המשקל הוא היה מפעיל את המטען. אבל אז הגרמנים התחילו לשים קרונות עם חול, לפני הקטר, שהיו מפוצצים את המטען.

כדי לפתור את זה שמנו מטען עם ניצרה של רימון. חיכו שהקרונות יעברו ואז הינו מושכים את החוט, שולפים את הנצרה ומרימים את הקטר באויר. הקטר שפוצץ היה מושך אחריו את שאר הקרונות. כך לא נתנו לגרמנים לחיות.

הגרמנים חששו להתקרב לכל הכפרים, שמסביב. הפרטיזנים לא נתנו להם להתקרב ובתמורה היו גובים “מס” מהתושבים. למשל, אם היתה תחנת קמח על הנחל, פרטיזן שמר על הגויים, שבאו לטחון קמח. בתמורה הוא לקח מהם מס 5 קילו של קמח וכך הפרטיזנים אכלו לחם.

הפרטיזנים היו מחולקים לאזורים. היו 250,000 פרטיזנים, שהיו בגדודים של בין מאה לחמש מאות איש. בתור צבא, זה צבא קטן, אבל בתור פרטיזנים זה הרבה, כי הם נלחמים ביער ואז כל פרטיזן, אפשר להכפיל במספר העצים, שלידו ( כל אחד היה אחראי על תא שטח ).

היו להם נקודות אספקה בכפרים, שמהם הם אכלו. ואם מישהו נכנס יכולת לקחת ממנו את האוכל. היתה סכנה כי אתה יוצא החוצה מהיער ( לפעולות ולהשיג מזון ). היו מקומות שיצאו 50 ק”מ מתחת לשמירה של הגרמנים ובין כפרים בשליטה גרמנית.

הגרמנים היו עושים “בלוקדה”, תוחמים שטח יער ועושים מצור. ועליו מפילים פצצות. אבל בגלל שהיער היה ביצה הפגזים היו נופלים לבוץ ואנחנו הינו פותחים אותם, מוציאים את חומר הנפץ ועושים ממנו מטעני נפץ, ששמשו נגדם.

נשארתי עם הפרטיזנים עד סוף המלחמה. הייתי בנפרד מאמא ומשה והיה קשר איתה לעיתים רחוקות מאוד. אמא עבדה כאמור בקבוצה, שנתנה שירות לפרטיזנים ושם סבא יהודה טוביאשביץ’ עבד בתור נשק ( תיקן נשק לפרטיזנים ).

שם היינו עד שב יוני 1944, הצבא האדום שיחרר את רוסיה הלבנה מהגרמנים. ב1 במאי 1945 נולדה אהובה וב 9 במאי נגמרה המלחמה. הצבא האדום התאחד עם הפרטיזנים. חלק מהפרטיזנים לבשו מדים והמשיכו עם הצבא ומי שלא התגייס נשאר.

אנחנו חזרנו לוילייקה. אחרי כל כך הרבה זמן ביערות ( ממרץ 1943 ועד יולי 1944 ), לא היה אפילו כוח לשמוח.

קליטה בויליקה:

הפרטיזנים חילקו את ה”רכוש”, ונתנו לאמא פרה, שק גדול של נקניק יבש ושקי תפו”א. היה אז רעב וזה היה שווה הון.

בשנת 44, כשחזרנו מהפרטיזנים לוילייקה אמא קיבלה בית ליד אגם, שגר בו נאצי שברח. ליד האגם היה בונקר, שהגרמנים בנו, שיגן עליהם מהפרטיזנים. הגרמנים זרקו לאגם את כל התחמושת, שלא הצליחו לקחת איתם. אנחנו הינו ארבע חבר’ה שובבים. הינו אוספים שלל:  רובים, תחמושת…

פרטיזן אחד, לא היה לו בית אז מישהי לקחה אותו לאימוץ. הינו בגיל 12. צוללים באגם ומוציאים תחמושת, רימונים…ארגזים שלמים. קושרים רימון לקיר של הבונקר מבפנים ומושכים את הנצרה מבחוץ  עם חבל. או זורקים רימון בנחל והדגים היו מתים וצפים.

פעם הרימון לא התפוצץ ואמרתי “אני נכנס, צולל ומוציא אותו”, כי זה נחל ומישהו יכל להפגע מזה. למזלי נכנסתי עד הברכיים, אם הייתי מכניס את הראש הייתי יוצא חרש בגלל ההדף.

אחרי זה המשטרה באה, רצה אחרינו, לקחה לי חגורת תחמושת והזהירה אותי בפעם המאה שזו אזהרה אחרונה. אמא לא ידעה, היא היתה הולכת לעבודה, כשחזרה הינו שנינו בבית.

אני ומשה.

יום אחד חבר שלי מצא פגז עם מטען הודף. איך פותחים פגז. אחד תופס בזנב ואחד בקליע ודופקים אותו על אבן. מוציאים את הקליע, זורקים לאגם ומוציאים חומר נפץ, כמו מקרוני. מדליקים אותו וחומר הנפץ רץ אחריך.

יום אחד בא אלי חבר ואומר “מצאתי פגז, נלך לפתוח אותו” והיה לי מצב רוח זיפת וגם אמא היתה צריכה להגיע. ישבנו עם מוישה בבית ופתאום שומעים “בום” רצנו לשם ומצאנו רק מקום רטוב. אחר כך מצאה המשטרה פה רגל ופה ראש. היה מזל, שכנראה אני צריך לחיות עוד.

כאמור אמא קבלה פרה מהפרטיזנים. בחורף הכינו אוכל ובקיץ הוצאנו פרות למרעה ליד פסי הרכבת. הן אכלו ואנחנו שיחקנו. גם שם היה לי מזל. שכן שלי אמר לי “לך הביתה תביא תפו”א, נעשה אותם במדורה”. אני הלכתי והם הדליקו מדורה, זו לא היתה אשמתם, שזה היה בדיוק על מוקש. הוא התחמם ושניהם התפוצצו ואני רצתי עם התפו”א.

משה היה בן 8, היה רץ אחרי ואני ברחתי ממנו, לאן אני אסחב זנב? אף אחד לא רצה לשחק איתי.

עם סבא יודה בוילייקה:

אמא עבדה במסעדה כטבחית. יודה עבד ליד המסעדה. הם הכירו עוד מהפרטיזנים, אז סבתא הביאה לו אוכל למסגריה ( מרק דליל עם חלב יבש וגריסים ). הם התחתנו.

סבא היה נשוי לפני המלחמה והיו לו אישה וילדים בוילנה. הוא נשא לוילנה לחפש אותם ןאמא נשארה בהריון וחששה, שעכשיו גם לא יהיה אבא לבת שלה. אבל סבא יודה חזר אחרי שלא מצא שריד למשפחתו וכשנולדה הבת, הוא נתן לה שם, לפי אשתו הראשונה “לובה”.

עבדתי בוילייקה עם יודה מגיל 13 “במשרד השיכון”, הוא עבר אחר כך למפעל שחותכים בו עצים ( מנסרה ), כל בו לנגרות. הוא דרש ממני יותר מכל אחד אחר. לפעמים היה נמאס לי. הוא היה פרפקציוניסט.

אחרי המלחמה וילייקה היתה שרופה. היו כספות שרופות וסבא היה לוקח עגלה עם סוס מעמיס כספות, פותח אותן והיינו מסדרים מנעול. הינו עובדים עד אמצע הלילה, אחרי שעות העבודה. אחר כך הוא היה צובע אותן ומוכר לבנקים. הוא היה מומחה לפריצת כספות. וכשהיתה מתקלקלת כספת בבנק היו קוראים לו לפתוח.

הוא הקים והחזיק שם מפעל ממש מאפס. הוא היה המכונאי הראשי. בימים ההם הכל עשו מכלום, לא היתה יכול לקנות ציוד או מכונות. למשל, היו צריכים מכונה לנגריה שעושה חריצים בקרש, אז הוא המציא ובנה אותה. בזכותו המפעל עבד.

לא עניינה אותו הדת, כי מי שלא היה בעל מקצוע לא עניין אותו. מילים לא נחשבו בעינייו.

חיינו חיים קשים, אני עבדתי בניין וגם אמא הרבה פעמים סחבה מריצות. החיים הלכו על עבודה. כל יום א’ באו חברים לשחק קלפים – משחק שנקרא 61. הם שיחקו בהתלהבות והיו זורקים בכוח את הקלפים על השולחן. אמא עשתה להם לביבות. לדעתי הם באו בשביל הלביבות.

יהודה היה איש ספר. גם אנחנו אהבנו מאוד לקרוא. הינו יושבים שעות עם מוישה וסבא ומספרים סיפורים. הינו קוראים הרבה, אז לא היתה טלויזיה והיתה סבלנות לשמוע סיפורים. כל אחד סיפר על הספר שקרא לפירטי פרטים.

יודה היה אדם חכם מאוד, לדוגמא: היה לו שעון זהב עם שרשרת, שהביא מפולין מוילנה. שעון שקיבל בחתונה שלו עם לובה ז”ל. בפרטיזנים היה לו מעיל קרוע זרוק על הגג של הזימלנקה ( הבונקר ). כל אחד יכל לקחת אותו, אבל אף אחד לא העלה על דעתו, שיש בתוכו דבר כל כך יקר ערך. כל המלחמה הוא הסתיר בו את השעון.

אמא שלך נולדה, אחרי הכל ב 45. כשהיתי לפני הצבא, יום אחד אמא שלך הלכה לאיבוד. היא יצאה מהגן, שבו היא היתה ( הרוסים נתנו אז הכל לחינוך והגנים היו מאוד מטופחים ). חיפשנו וחיפשנו והיא איננה, עד שבסוף מצאתי אותה עומדת במסבאה ושרה. היה לה קול יפה מאוד ובטחון כזה לעמוד על במה. היא ידעה בעל פה הרבה קטעים ( למשל: השחף ).

סבא היה מפנק אותה. הוא היה מחזיק תמיד את כל הכסף אצלו, אבל לה היה שם כל יום שלוש רובל מתחת לכר – לגלידה.  והיינו אומרים לה אל תבזבזי את זה והיא היתה אומרת, “זה לא אשמתי, ככה הרגילו אותי”.

גיוס לצבא:

בספטמבר 49, כשהיתי בן 18 התגיסתי לחיל הים, כשאמא שלך היתה בת 4. חזרתי הביתה לחופש אחרי 3 שנים, כשהיתה בת 7 ולובה לא זיהתה אותי. היא ראתה אותי ואני שואל אותה “טוביאשביץ’ גר פה?” ואמא שואלת “לובה מי מדבר אתך?” ולובה עונה לה “איזה חייל שואל עלייך!”

עברתי קורס מ”כים. היו לי שני מפקדים יהודיים. רופא חטיבתי יהודי בדרגת סא”ל ומח”ט בדרגת אל”מ בשם אשמיאנסקי, שהיה גיבור מלחמה ( אחרי המפקד וינבר שהיה גוי ). הוא היה מפקד סקאד של צולות ועבר פעמיים זעזוע מוח, שבעקבותיו לא יכל להיות יותר מתחת למים ולכן העבירו אותו לנחטים.

אני הגעתי אליו ליחידה, אחרי שנמאס לי לחיות על הים. תכננתי עם חבר איך לעוף משם. הינו כבר 2.5 שנים בצבא ונותרה לנו עוד ½ שנה ו – הביתה ! אז התחלנו לעשות בעיות. הוספנו עוד כמה גרושים ושתינו קצת, שיהיה ריח של אלכוהול מהפה והיינו חוזרים לבסיס עם דאוו’ינים.

המפקד קפיטן אפשטיין, גיבור מלחמה נוסף, קרא לי פעם פעמיים ואמר לי “תזהר אני אכניס לך”. אמרתי לו “מה אני יכול לעשות? מציעים לי ואני מתפתה”. פעם שלישית אמר לי “לך מפה!”. חשבתי שאגיע לחייל רגלים, אבל הגעתי לנחתים בינואר 53 לפני שסטאלין מת ( במרץ 53 ).

כשהגעתי נהייה לי חושך בעיניים. כל האנשים ה”בררה”, היו שם. סוג אנשים, שאני לא רגיל אליהם. זה ישב 4 שנים, זה שנתיים, זה שנה, זה קיבל חנינה. חבר’ה אחד אחד. בכל הפלוגה היו גם כמה טובים, אבל אני כמעט התחלתי לבכות.

שם הינו שלושה, באותו החדר: מפקד הפלוגה סרן וסילצובורב סמל הפלוגה לסגין מקווקאז מהסיצינים, שגם הוא סבל שם. אשתו של הסרן היתה יהודיה היתה רופאת ילדים, שנשארה בלנינגרד והוא שלח לה את המשכורת שלו. הינו בעיר נמל של לטביה. עיר סגורה, שאסור להכנס ולצאת. מי שגר גר. אבל בשביל לצאת ולהכנס צריך תעודה. כל העיר היתה מחנה צבאי אחד גדול. הסרן ישן איתנו.

כשקרה המקרה עם סטאלין, כל האנטישמיות יצאה, כמו שד שיוצא מתוך בקבוק. הרגשתי שהולך להיות “שמח”. החילים התחילו לנקום ביהודים. התחילו גילויים של אנטישמיות. למשל חיל שלי הלך למטבח ונתן מכה על האצבע עם גרזן ולא הסכים ללכת לעשות תחבושת כי המפקד היה יהודי ויהודים הרעילו את סטאלין. מקרים נוספים: באתי להעיר חייל בבוקר והוא אומר – “לך מפה יהודי מלוכלך”, חייל מעשן על המיטה, שזה ממש בלתי נסבל בצבא ואתה מעיר לו והוא אומר – “לך תרעיל ת’תחבושת”.

אני הייתי אבוד. הלכתי למ”פ ואמרתי לו “תוריד אותי מהתפקיד, תן לי להיות חיל”.

הוא אומר לי “אם תהיה חיל הם יאכלו אותך בלי מלח. אני אתן לך גיבוי, אני אחריך”. הוא נתן לי סמכות, אבל מה זה יעזור לך אתה לא יכול להלחם נגד כולם. היית בן אדם אבוד. הרגשה שלא היתה לי אף פעם בחיים. שאין כבר מה לעשות.

בתקופה ההיא הכניסו לכלא הרבה רופאים יהודים במוסקבה. הרגו את השחקן היהודי מיכאילוב, כנראה בגלל שהיה לו קשר עם הציונות. הוא היה בין השחקנים הגדולים ברוסיה ושיחק את המלט ואותלו ביידיש.

הלכנו לישון עם תת מקלע ומחסנית בפנים עם דלת נעולה. אם החייל שעשה השכמה היה דופק יפה על הדלת, הינו קמים ואם לא, הייתי צועק לו “אני קם ולוקח את כולם ביחד איתי”. כל התחמושת היתה לידינו.

הנס היה שבמרץ 53 סטאלין מת. העמידו אותנו בחצר עם נשק שעתיים. לא ידעתי אם לשמוח או להיות עצוב.

כשחרושצ’וב הגיע לשלטון. הודיעו שהכל היה סתם עלילה, שיחררו רופאים מהכלא,

מצאו את הרופאה, שכאילו הלשינה עליהם ולקחו לה את אות הכבוד של לנין, שקיבלה עבור זה בימי סטאלין.

הסופר היהודי הגדול אליה ארנבורג כתב כתבה בעיתון על רציחתו של השחקן מיכאילוב. הוא כתב שהזמינו את מיכאילוב למינסק לקבל פרס וארגנו מכונית שתעלה על המדרכה ותדרוס אותו ( זה היה מוות מוזמן ).

אחרי שסטאלין מת אולוגייב הלסגין מצא הודעה קטנה בעיתון “פראוודה” . היה כתוב שם שהיהודים קיבלו רהביליטציה ושהכל היה שקר. ואז החלטנו להתחיל לעבוד – לנקום.

ידענו שהיה חוק, שאם חייל ברח מהמחנה 20 דקות הוא קיבל 20 יום ריתוק, אבל אם ברח מהמחנה 21 דקות, עליו לעמוד למשפט. לכן התחלנו לחשוב איך נכניס לבית הסוהר בן אדם, כשלא כתוב כלום בכרטיס שלו.

היו חבר’ה ששמנו עליהם עיין והבטחנו שננקום בהם בכל צורה. שניים מהם הכנסנו לכלא. אחד מרוסיה הלבנה ואחד מאוקראינה – אנטישמי בשם מסלובקי. מלאנו טופס תלונה, שיתפנו את המ”פ בתוכנית. אנחנו הינו ממלאים את הטופס והוא היה חותם.

חילים אחרים, סגרתי להם את הברז ככה, שכל מילימטר שהיו דורכים, אני הייתי אצלהם על היבלת. והם הבטיחו לי “איך שנשתחרר, נזרוק אותך מהרכבת”. וקרה להם נס והשתחררנו יחד. רכבת שלמה עם חיילים.

מה עושים?

כשעליתי לרכבת היה לי בתרמיל בקבוק וודקה, שקניתי לפני הנסיעה כשכולם קנו. חשבתי שיכול להיות רע אם החיילים שלי יגשו אלי. בגלל זה לא חיכיתי, ידעתי שכשהם יתחילו, לא תהייה פה דרך חזרה – אף אחד לא ישים יד לעזור לי.

נגשתי אליהם כולי רועד ואמרתי בבטחון “הנה אנחנו משתחררים. הגענו יחד והבטחתם לי שאם נגיע יחד, תזרקו אותי מהרכבת. אז בואו”. הרכבת היתה מלאה באנשים, שהשתחררו אחרי 4 שנים ושמונה חודשים, שלא ראו את הבית והיתה שמחה גדולה. אז הם שקשקו, כי הם לא ידעו מי עומד אחרי, כי הרבה חיילים קמו מהמקומות שלהם. הם לא קמו, אז אמרתי להם “אם אתם רוצים שאני אסלח לכם, תוציאו כל אחד עכשיו בקבוק וודקה על השולחן”. הם הוציאו וגם אני וכל הקרון שתינו לחיים. היה מסע שמחה ועם זה הגענו הביתה.

אפילו שידעתי, שהם נוסעים על אותה רכבת לא יכולתי להשאר כי יש רכבת אחת ביום

ואיפה תשב יום, אז הלכתי על כל הקופה וככה הגעתי הביתה.

היהודים ברוסיה:

היהודים היו מאוד נאמנים לרוסים כי הם שיחררו אותם. היום נחשפים מסמכים שמראים שהאמריקאים והאנגלים ידעו על מחנות ההשמדה ולא עשו כלום. בפרטיזנים היו יהודים והיו גם גנרלים יהודים, גיבורי מלחמה.

בהצבעה באו”ם גרומיקו היה הראשון שהרים יד לעצמאות ישראל – הם רצו לחלק את העולם לאזורי השפעה, חיפשו דריסת רגל במזרח התיכון ועל כן רצו, שנהייה לטובתם. משום כך הם סגרו עיין, כשהעברנו נשק מצ’כיה, אבל כשזזנו לכיוון ארה”ב הכל התהפך.

אז הם נכנסו למצרים ולסוריה. במלחמת סיני, הם טבעו את שלושת הלאוים: לא להכרה, לא לשיחות ולא לשלום ( ועידת חרטום).

בששת הימים: רבים מהמפקדים במצרים ובסוריה היו רוסים.

ברוסיה לא קראו ליהודים ז’יד ( זר ), אלא כינו אותם בצורה מעודנת יותר “עיברי”. אבל מתחת לזה היתה הרבה אנטישמיות. הרי את המהפכה עשו יהודים. הסתובבה בדיחה שטרוצקי היה אומר ליתר המהפכנים “חכו שהגוי ( לנין ), ילך ונעשה לנו מניין”. לנין חיסל אותם, כי רצה להשאר שליט יחיד. רק את טרוצקי הוא השאיר, נתן לו לברוח לדרום אמריקה, שם המשרת שלו ( שנשלח מרוסיה ), חיסל אותו עם גרזן.

סטאלין הרג את כל הגנרלים שלו בעצמו, לפני המלחמה. הגרמנים היו מסמנים בעל תפקיד רוסי שהיווה עליהם איום. מרגלים גרמנים, היו שולחים לו מכתב וכך מפלילים אותו. הוא אפילו לא היה צריך לפתוח את המכתב, מספיק שקיבל אותו והרוסים חמומי המוח היו הורגים אותו. אם היטלר היה מחכה עוד חודש ימים לא היו נשארים לסטאלין גנרלים, שילחמו את המלחמה. גם ככה הוא הוציא מהכלא גנרלים, כדי שילחמו.

מוישה שרת בצבא בסחלין, על גבול יפן. בשביל להגיע לשם צריך לנסוע 24 יום ולילה ברכבת 100,000 ק”מ. שם הלכת לשמירה עם מגלשי סקי, כשאתה קשור עם שרשרת לכבל, כמו כלב. כדי שאחרי השלג יוכלו למצוא אותך. אבל הוא יספר לך על זה.

בפולין הוא עבד כנגר. הוא התחיל בזה עוד לפני הצבא ברוסיה.

כשהיתי בצבא בארץ, התאמנו בשטח חשוף ולא היה אפילו עץ אחד לצל. היו איתנו קבוצה של רומנים. שהיו כל הזמן ביחד, עוזרים אחד לשני. היה יום חם ולא היתה טיפת צל. היה רק קיר אחד. אני מגיע לקיר ורואה רומני אחד יושב ולידו הוא שם קסדה ותיק ושומר מקום לחברים שלו. אני בא לשבת והוא אומר לי “זה שמור!”. היה לי אפוד מלא ברימונים. אף אחד לא רצה ללבוש אותו אבל אחרי כל מה שעברתי, כבר לא פחדתי מכלום, הייתי מחוסן. ואני מוריד את האפוד עם הרימונים וזורק אותו על הרצפה בכל הכוח. ותוך שניה כבר לא היה אף אחד ליד הקיר. מאז כל פעם שבאתי, אפילו אם לא היה מקום, מיד פינו לי מקום ונתנו לי לשבת פחדו להסתבך איתי. זהו – אין דרך אחרת.

הגירה לפולין:

ב 1944, היתה אפשרות לעזוב את רוסיה אבל סבא יהודה לא רצה לנסוע וגם מוישה לא.

ב 1958 התחילו ידיעות על ישראל מפסטיבל בין לאומי, שנערך במוסקבה. הגיעו מהארץ ספרונים שהסבירו על החיים בארץ ותארו הכל בצבעים שחורים וסיפרו שזו מדינה קשה.

אני כבר הייתי נשוי ( עם פרל’ה הבת של המורה שלי לעברית ), ולמרות הכל החלטנו

לעלות לארץ וגם סבא יהודה השתכנע.

היתה לנו רשות לבוא לפולין כי לישראל ישירות לא נתנו לעלות. גרנו בשטח שהיה פעם פולני ומי שהיה בשטח פולני עד 1939 החליטו שהם אזרחים פולניים ונתנו אפשרות לעבור ועברנו.

בספטמבר 1958 הגענו לפולין במטרה אחת, לעלות לארץ ישראל.

אמא נולדה 1907 וכשהגענו לפולין היתה בת 51, הינו בפולין שנתיים וכשעלינו ארצה היתה בת 52.

משה התחתן.

בפולין גרנו בעיר “ואלבז’יק”, שהיה שטח גרמני “וולדנברג”. אמא עבדה במטבח של קהילה יהודית, שסיפק אוכל לנצרכים. סבא יודה לא עבד. אני עבדתי במכרה פחם “ולסוב חרוברי” 800 מ’ מתחת לאדמה. אני חושב, שמתחת לעיר “ואלבז’יך” אין כלום, הכל חפור וכל העיר עומדת על כמה עמודים. כשאתה מגיע לשם אתה מקבל תעודת זהות של זאב. אסור לך לצאת מהעיר. אם תתפס במקום אחר ישלחו אותך ישר לבית הסוהר.

הם שנאו את הרוסים. בזמן המלחמה ארמיה אוקראינית שלמה עברה לגרמנים עם כל הנשק, הם רצו אוקראינה חופשית. הייתי שם יהודי יחידי בין אוקראינים. מהנדס המכרה שמע שאני מדבר איתם רוסית ואמר לי “אני יודע שאתה יהודי, אבל אצלנו יום יום יש הרוגים. אי אפשר לדעת אם אבן נופלת מלמעלה או מהיד ( שם היו מחסלים חשבונות בצ’יק ), אני לא רוצה שתיפול קורבן, אז אני מבקש ממך לא לדבר רוסית”. “אז מה אני אדבר?” שאלתי אותו. “תדבר אידיש”, אומר לי המהנדס “כולם יבינו אותך. למטה אין רוסית”. אז התחלתי ללמוד אידיש ודיברתי למטה אידיש והם קיבלו אותי. עדיף יהודי, רק לא רוסי.

אהובה ( לובה ), למדה שם בבית ספר יהודי והיתה לה יידיש טובה.

קליטה בארץ:

בשנת 60 נסענו לישראל. כדי לנסוע שילמנו כסף טוב. 12000 לבן אדם. פחדנו שיסגרו את הגבול בין פולין לישראל. הגענו שלוש משפחות לקריית גת. בתי נחמה נולדה בפולין ב1959 וקראה על שם אמא של אשתי נחמה רוזה ז”ל.

יודה היה בן 67 והלך לעבוד אצל תלמידו מוילנה איצ’קה קצ’רגינסקי בבני ברק. הוא היה שמח לעבוד והיה חוזר הביתה עייף ומזיע. סבתא שהיתה בת 52 טיפלה באשה משותקת, שגרה עם הבן שלה. היא היתה מבשלת לה, אבל הבן לא נתן לה לרחוץ אותה.

הם הרויחו גרושים ואהובה, היתה צעירה ואהבה להתלבש וסבא אהב אותה כמו העיניים שלו.

סבא יודה נפטר בן 79 בשנת 72. אמא כל כך אהבה אותו וכשנולד יודקה היא התעקשה לתת לו את השם של סבא ולא ויתרה.

מספרת אימא:

עלינו לישראל כי אלי וסבתא רישה היו ציוניים (אנחנו עדיין ציוניים, אומר אבא למרות שהיום כבר אסור). שמו אותנו בדירה של 20 מטר בקריית גת. 2 חדרים עם ריצפה מבטון עם גלים. מסביב מלא חלונות ואין לך טיפה פרטיות. הביאו לנו קופסת שימורים. אהבתי לנסות .. ראיתי שם שזיף גדול ואכלתי .. ואז התברר לי שזה זית שחור.

היו לי בעיות בעיניים מגיל 16 ואושפזתי לטיפולים בתל השומר, אבא שלך עוד ביקר אותי שם, איבדתי את הראייה כמעט לגמרי בעיין שמאל, רואה רק דמויות מטושטשות. פיתה עם סטייק הוא הביא לי ל”אסוטה”, כשלמדתי לבחינות של אחות מעשית. היום אלה אחיות אקדמאיות שהולכות רק עם מחברת ונותנות לכוח עזר לעשות הכל,אבל עדיף לא לדבר על זה.

שרידי משפחתו של סבא יהודה:

לייזר, שגר בארץ הוא בן דוד של אמא שלך ( אהובה ). אמו –חשקה, היא אחותו של סבא יהודה. אביו היה דוד של סבא יהודה, שהתחתן עם אחיניתו ( בת אחיו ), שהיתה אישה יפה. הוריו גרו בוילנה וכשעזבנו ב 58 הם באו להיפרד. הוריו נפטרו וגם אחותו אתל ורק הוא נשאר. סבתא היתה שולחת להם כל הזמן חבילות.

זכרונותי מסבתא רישה ומסבא יודה:

מסבא אני זוכר רק ליל סדר שעשינו יחד. ישנו כולם ליד שולחן בבני ברק בדירה קטנה על כריות.

כילד סבתא עשתה עלינו ביביסיטר ופעם עשתה לנו שניצל ואני אמרתי שהוא לא טעים והיא התחילה לבכות. היא אמרה שאנחנו לא יודעים להעריך ושבמלחמה היו עושים שניצלים עם הרבה קמח ומעט בשר.

כשהיתה רעידת אדמה, סבתא הורידה אותנו  למטה עם יודק’ה ובועז.

אבא צייר תמונה של סבתא.

אני זוכר המעבר לכפר סבא ואת שיפוץ הדירה עם אבא.

שברנו שם הרבה קירות וסידרנו בגינה מידרכה מבטון ומעקה מעץ.

סבתא היתה עושה לנו גלידה אבל בשל מחלת הסכרת היא לא יכלה לטעום.

פסח עשינו אצל סבתא ומוישה החביא את האפיקומן בתוך כרית.

היא אהבה את עוזי חיטמן ואת השיר “אלוהים שלי רציתי שתדע”.

היא היתה עושה ריבת תותים עם ריח מתוק ומבשלת דגים.