דובדבן

למדנו לכתוב מכתב אישי

התחלנו ממכתבים אישיים למשפחות שלנו ולחברים שלנו

התוצר שלפניכם/ן הוא מכתבים שכתבנו בשם חלוצי העליות הראשונות למי שנשאר שם מאחור- בגולה

טל שרי

1.5.1920

רחל וראובן היקרים

כותב את המכתב זה היום מתוך געגוע וגם גאווה כי אנו מתקדמים בצעדיי ענק ליישוב ארץ ישראל  ואתם חסרים פה.

בשנה זו אני מתכנן לרכוש אדמות באזור עמק יזרעאל ולעזור למתיישבים העתידיים שיבואו ליישב את העמק ומקווה שתוכלו להצטרף בהקדם למפעל הציוני האדיר שאנחנו מקימים פה.

רחל וראובן, דודים יקרים שלי, אני והמשפחה מתגעגעים מאוד ומקווים לפגוש בכם בקרוב.

גאולת הארץ ובנייתה ממלאים את ליבי באושר, התרגשות וגאווה רבה ומקווה לחלוק רגשות אלה אתכם מקרוב.

מתגעגעים מאוד ומחכים בכיליון עיניים שתעלו ”לארץ ישראל” ונקים פה ביחד מדינה ליהודים

אוהב יהושע חנקין

(כתב ליאור ברייר)

מרץ 1917  

אימא ואבא היקרים, 

אני כל כך מתגעגע אליכם, יש לי כל כך הרבה מה לספר לכם:

עליתי לארץ לפני חודש וחצי, לפני שבוע עברתי לגור בתל אביב והשגתי עבודה, אני עובד בתור מחלק עיתונים. 

אתמול אני עשיתי את היום האחרון שלי השבוע לפני שיוצאים לחופש, יצאתי לכיוון העבודה על האופנים שלי  כמו כל יום רגיל. שסיימתי לחלק את כל העיתונים השעה היתה 22:30 בלילה והתחלתי לחזור לכיוון הבית שלי. 

היה ממש חשוך, לא ראיתי כלום, רכבתי ממש מהר ופתאום התנגשה בי מכונית! עפתי מהאופנים על הכביש והתעלפתי… התעוררתי בבית החולים, הרופאים אמרו שיש לי מזל גדול שלא מתתי.

שמח הייתי אם הייתם פה איתי,

אני מקווה שאת יום ההולדת הבא שלי כבר נחגוג יחד פה

שלכם, יונתן

(כתב אפיק טל כורה)

05/09/1887

אימא ואבא יקרים, 

לפני כחודשיים הגעתי לארץ ישראל.

אני מתארח בבית גיסי יחיאל מיכל פינס, ועובד בכרמי יהוד וגם בתור מורה.

בדמיוני אני רואה עשרות, מאות ואלפי תלמידי תורה, לומדים  תורה וכן פועלים למען קידום הציונות בארץ ישראל.

אני חושב רבות  עם הפעולות שלנו בארץ ישראל מקרבות את גאולה או אולי בכלל מרחיקות אותה, אלה מחשבות קשות  אך  אני  באמת  מאמין  שמה שאנחנו עושים  פה הוא לטובה.

געגועי הרבים אליכם קשים לי אך אני מלא בתחושה שחלומי יתגשם.

בגעגוע,

זאב יעבץ

(כתב: אודין ברקת)

אוקטובר, 1917

אחי ורעי היקר, אהרון יקירי.

צר לי מאוד, אך זהו מכתב פרידה.

פגעו בנו במזיד. לצערי, הטורקים מצאו אותי. לא נתנה לי נפשי לנטוש מאחור חברי מחתרת, לכן, החלטתי להישאר בזיכרון. הטורקים מצאו אותי, ולקחו אותי לחיקם. 

ארבעה ימים שלמים של עינויים. זה היה גרוע. ממש גרוע. עינויים נפשיים ופיזיים עברתי, אבל יקירי, אתה בטח יודע שלא פציתי פה. זה לא הייתה שום אפשרות.

הם ביקשו לדעת על המחתרת שלנו. הם רצו שנכשל במשימה שלנו. אך נצח ישראל לא ישקר.

אהרון, אחי היקר, אני מאמינה בך וידעת שתצליחו להתיישב בארץ ישראל. יבוא יום וזה יקרה.

הטורקים ברצונם לקחת אותי לנצרת – ואז לדמשק כדי לתלות אותי. 

אפסה תקוותי, אני לא אצליח לברוח. ולכן, אני אהיה זאת שתיקח את נשמתי האחרונה. זאת, אהרון, זאת משימתי האחרונה. 

לפני מספר שנים החבאתי בבית שלנו, בשירותים, בסליק משקוף הדלת, אקדח. 

אהרון, תנקום את דמי הן מהממשלות הטורקיות והן מהיהודים שמסרו אותי לשלטונות.

מסור את אהבתי לאבא, אמור לו שאני מאוד אוהבת אותו. ולרבקה, אחותינו הקטנה והנאמנה, מסור לה את אהבתי..

המחתרת שלנו, ניל”י, היא יחידה במינה. ואני אקח את נשימתי האחרונה עבורה. הכל בשביל מטרתנו הסופית.

אין בי חרטה על תרומתי לארגון. 

אהרון יקירי. אלו הדקות האחרונות. ברצוני שתדע שאותן אני מקדישה לך. תודה לך על הכל. נעמת לי מאוד.

ניל”י – נצח ישראל לא ישקר.

אוהבת ונאמנה,

      שרה אהרונסון.

(כתבה: שלי וסרמן)

27 יוני, 1906

אהלן אבא,

אני לא יודע אם אתם מקבלים את המכתבים שאני שולח, אבל אני חושב ששווה לנסות.

בזמן שלקחו אתכם השוטרים ופשטו על מחסן הנשקים הצלחתי להתחמק דרך החצר האחורית לקייב ומשם כמה יהודים צדיקים עזרו לי להימלט לווילנה.

המצאתי שם בדוי והמשכתי במחתרת. מתחיל להיגמר האביב והחום הבוהק מכביד לי על פעולות היום.  

מקווה שאתם מסתדרים שם. אני לא יודע אם אתה, אמא ואחי היקרים נמצאים באותו מחנה או בכלל יכולים לתקשר אחד עם השני, אבל אם כן בבקשה תמסור להם את אהבתי החמה.

בקרוב אני יוצא למבצע מסוכן במחתרת. מקווה שאצא מזה בשלום.

אהבתי החמה

יצחק בן צבי

(כתב: אחישחר נוב)

1911

אחותי היקרה, 

אני כותב אליך בהתרגשות אחרי זמן רב שאני פה.

היום התחלתי להוביל את מפלגת הפועל הצעיר.

אנחנו רוצים לקדם את שוק העבודה במדינת ישראל ואת התרבות היהודית.

אתמול דיברתי עם חבר שלי דיברנו על עתיד המדינה התפתח ויכוח גדול וזה גרם לי להבין שאני רוצה לעשות יותר מרק להיות העורך של העיתון אז ביקשתי מהמעסיק שלי ועכשיו אני ממש מוביל את המפלגה.

אני מאמין שאנחנו יכולים להקים כאן מדינה טובה וגדולה ליהודים ובתפקידי החדש אני יכול לקדם ולהוביל לזה

לסיכום אני מתחיל תקופה חדשה ומרגשת בחיי ורציתי לספר לך.

אני כותב לך מביתי ברחובות.

אוהב ומתגעגע,  

אחיך יוסף אהרונוביץ

(כתב: רתם ישראלי)

10.1.22 

אבא יקר, 

אני כותב לך מתל אביב שם נרכש עבורי בית ברחוב על שמי – אחד העם

עברנו הרבה אני ואתה, לפני 20 שנה, עזבתי את החסידות. אני מאמין שזה היה מאוד קשה לך. 

למדתי שפות, פילוסופיה ומדע, התרחקתי מכל אמונה דתית. אני מאמין שישראל צריכה להיות לא רק מקלט עבור היהודים, אלה להיות מקום להתפתחות רוחנית ותרבותית להיות אור לגוים, מגדלור מוסרי אוניברסלי. על כך אני ואתה בטח נסכים. לפחות לגבי ה”אור לגויים”. 

אני מאמין שמדינת ישראל צריכה לחדש תכנים מודרניים עם שמירה באהדה למסורת ובכך לייסד את הזהות החילונית לאומית. 

אני יודע שאתה ואני לא מסכימים על זהות זו . 

בכך אני ורבקה אשתי, היא מול אביה מחב”ד ואני מולך בחסידות בגלל ששניינו באים מבתים דתיים חרדיים. לשנינו חשוב לשמור על הדיאלוג בין חרדים לחופשיים חשוב. כפי שאני ואתה עושים במכתב הזה. 

אני סבור שהציונות הרוחנית היא הפתרון לבעיית האנטישמיות. 

אני מרגיש שכל מה שלמדתי ממך מאפשר לי להיות לגשר בין העולם הדתי הישן לבין העולם הציוני החדש. 

אני מרגיש בר מזל שנולדתי בבית חסידי, שלמדתי לכתוב ולהעריך ידע. שהחשיבות של העבר כהמשך להווה מתחדש הוא המפתח לזהות יהודית, חילונית, רוחנית. 

באהבה 

אשר צבי הירש גינצברג (אחד העם)

(כתבה: אוריה ברוסטין)

28.9.1900

אמא יקרה,                               

אנוכי נמצא כעת באזור טבריה שעל הים הקטן- הכנרת.

אני וחבריי מתחילים בהקמת מושבות באזור, אחריי שרכשנו 80,000 דונם באמצעות כספי קרן יק”א, 

התחלנו בהקמה של מסחה, משמר הירדן ועוד בדרך 

אני מאוד מתגעגע ומקווה לראותכם בארץ הקודש, שסוף סוף ושוב- תהיה שלנו! 

המשכתי בפעילות וקנינו עוד 18,000 דונם קרקע בעמק הירדן, מכפר דליקה ומכפר “און-גונה”, במקום בו יוצא נהר הירדן מהכנרת. 

פקידות יק”א לא אישרה את כל הקנייה, היא הסכימה לרכוש שני שלישים מהקרקע.
במאמץ רב, שכנעתי את זלמן דוד ליבונטין, מנהל בנק “אנגלו-פלשתינה”, שיהיה שותף לרכישה. 

על אדמות אלה בנינו את חוות כנרת שממערב לירדן ודגניה א’ שממזרח לירדן.

אשמח לדעת מה שלומכם מקווה שכולכם בסדר, מצפה לראותכם.
שלכם חיים מרגליות קלווריסקי

(כתב: טל דאנס)

תרע”ד י באייר                                        

לאסתריקה אבלסקי היקרה, מה שלומך?

אני מתגעגעת מאוד אליך, לשכונה ולמזג אוויר. לא תאמיני עד כמה חם בארץ.

אני כותבת לך מישראל וברגע זה מצפת, הגעתי לפה באביב האחרון כדי לסייע בבית ספר עברי, להפתעתי גיליתי שמאה וחמישים נערות לומדות בבית ספר של מיסיונרים (!) ואין כלל בתי חינוך מודרנים, דבר זה לא נתן לי מנוח, בעקבות זה פרסמתי מאמר בעיתון “חירות”, שם פניתי להורים ולארגון הצפתי באצבע מאשימה, הייתי מתוחה ולחוצה כיוון שזה היה המאמר הראשון שלי בעיתון עברי, אך אחרי שהוא פורסם הרגשתי גאה בעצמי.

היום בערך שבוע לפני לג’ בעומר, גיליתי שיש איסור על נשים לעלות למירון ולחגוג או במילה אחרת “הדרה”.

אני המומה וכועסת, לא יכולה לעבור על זה בשתיקה. אני מתכננת לעלות למירון עם כמה חברות ובכך “לשבור את החרם” כולי תקווה שהמהלך ייצא לפועל ועוד יותר מקווה וזה ישנה אחת ולתמיד את החוק השוביניסטי הזה.

לסיכום, חברתי היקרה, אני שמחה מאוד על כך שעליתי לארץ ומקווה להמשיך לשנות למען זכויות הנשים,

הלוואי שהיית איתי פה, משנה איתי ביחד.

 מתגעגעת ואוהבת מאוד 

עדה פישמן מימון. 

(כתבה: ארבל שוקרון)

20/04/1912

אמא יקרה

אני כל כך מתגעגעת אליך ואני כל כך מצטערת שאת לא כאן איתי.

התחלתי לעבוד בחווה כאן בישראל ואני בטוחה שתאהבו להיות כאן, למרות שקצת חם פה.

מצאתי פה איש, אליעזר שוחט, הוא עובד במולדבי רבוצ’י, והוא מצוין.

אני מקווה שאת במצב טוב ושיהיו לך חיים נפלאים.

חנה מייזל שוחט

(כתב נעם צור)

Дата 20.04.1912

дорогая мама

Я так скучаю по тебе, и мне так жаль, что ты не здесь со мной.

Я начал работать на ферме здесь, в Израиле, и я уверен, что вам здесь понравится, хотя здесь немного жарко.

Я нашел здесь человека, Элиэзера Шохада, он работает в «Молдави Рабучи», и он превосходен.

Я надеюсь, что ты в хорошей форме и проживешь прекрасную жизнь

Ханна Мейзел Шохат