כיבוש מצדה

כבוש מצדה.

מגישה: אלה ליבין

מצדה הוא ארמון ומבצר שבנה הורדוס. מצדה נמצאת על צוק מבודד במדבר יהודה. מדרונותיו התלולים והזקופים, המתנשאים לגובה של יותר מ- 400 מטרים מעל פני ים המלח, הבטיחו שכיבוש המקום יהיה בלתי אפשרי, או לפחות קשה ביותר.

מצדה נכבשה לראשונה מידי חיל המצב הרומי שישב בה על ידי מנחם בן יהודה ואנשיו, ויוספוס מציין כי את מצדה תפסו “האנשים הנקראים סיקריים”. לאחר זמן נהרג בן יהודה, ואת השליטה במקום קיבל אלעזר בן יאיר (שם: 2.445–448). הבריחה מירושלים למדבר התרחשה זמן רב לפני המצור הרומי על ירושלים, וקבוצת הסיקריים שנמלטה לשם נשארה במקום עד לסופה הטראגי.

המצור על מצדה לא החל, ככל נראה, מיד לאחר חורבן ירושלים בשנת 70. פלוויוס סילווה, נציב יהודה שנשלח לאחר מות המושל הרומי לוקיליוס באסוס שקדם לו, החליט לרסק את השריד האחרון שבו היו מורדים יהודים, קרי מצדה: “מאחר שראה כי הארץ כולה כבר הוכנעה במלחמה וכי מבצר אחד בלבד עומד במריו, אסף את כל החילות שהיו במקומות אלה ויצא עליו למלחמה; מבצר זה נקרא מצדה” (פלאביוס 2009: 7.252).

מחקרים עדכניים מלמדים כי סביר להניח שהמצור על מצדה החל בחורף של השנים 73-72, ונמשך כנראה בין ארבעה לשמונה חודשים, עד לאביב 73. המאמץ הרומי שהושקע בהבסת המבצר לא יצא מגדר הרגיל,    ונעשה בהתאם לתורת הלחימה הרומית המקובלת באותם ימים. הוטל מצור על המבצר, וייחוד המקרה היה בכך שנדרשה לוגיסטיקה מעט מורכבת בשל מיקום המבצר במדבר.      

בכמה פרטים שאותם מוסר יוספוס ישנן אי-התאמות בין תיאוריו לעדות הארכיאולוגית, וחשוב להכיר בהן. יוספוס למשל מצהיר שסוללת המצור הייתה מרוצפת בצורה מאוד ספציפית: “מַסָּד מֵאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת, תּוֹאֲמוֹת בְּדִיּוּק מֻשְׁלָם, שֶׁרָחְבּוֹ חֲמִשִּׁים אִמָּהּ וְכֵן גַּם גָּבְהוֹ”. לפרט הזה, לדוגמה, טרם התגלתה עדות.

יוספוס גם מתאר שבנקודת הפריצה היהודים עיבו את החומה בקירות עץ, אך הרומאים שרפו את החומה – אלא שגם לשרידי שריפה בנקודת הפריצה שמול הסוללה לא נמצאה עדות ארכיאולוגית.

מנגד, בחפירות נמצאו עדויות לסוללה נוספת, על ההר, שנשפכה מול החומה של הארמון הצפוני, ובה נמצאו ראשי חיצים רבים. שמא היה מאבק בתוך מצדה על כיבוש הארמון הצפוני?…בפועל, ככל הנראה, היה במצדה גיבוב של פליטים ממקומות שונים. הסיקריים אולי בחרו בהתנגדות פסיבית ובהתאבדות. ייתכן שאחרים כן התבצרו בארמון הצפוני וניסו להשיב מלחמה. יוספוס, מטעמים השמורים עימו, בחר להתעלם מהם ולהציג סיפור של התאבדות קולקטיבית. בימינו קוראים לזה רייטינג.

רוב התיאור ההיסטורי איננו עוסק בגבורתם של אנשי מצדה. להפך מכך –הוא עוסק בניסיון הכושל למרד שהוביל בסופו של חשבון לחורבן בית המקדש ולהריסת ירושלים, להרג המוני של יהודים בידי הלגיונות הרומיים, לחיכוכים פנים יהודיים שגרמו למאבקים אלימים, ובסופו של תהליך – להתאבדות. השאלה המצריכה עיון היא מה אֽפְשֵר לסיפור ההיסטורי – סיפור קודר של חורבן וכישלון חד-משמעי – להעפיל לדרגת מיתוס הגבורה היהודי? הרי ההיגיון מורה כי דווקא סיפורי ניצחון והצלחה ישמשו את הגרעין ההיסטורי העובדתי למיתוס, ולא סיפורים המבטאים כישלון ותבוסה…דווקא כאשר סיפור היסטורי מחולל רגשי אשמה ומעורר יחס מעורב, מתעורר רצון פנימי עמוק לשנות את הסיפור ולהפוך אותו לחיובי. במילותיו של אליאדה, המיתוס מסייע לנו לשאת את ההיסטוריה. ייתכן שדווקא בשל היותו סיפור אנטי-גבורה, אנטי-שיקול דעת, אנטי-הפי אנד, עורר סיפור מצדה את הצורך לקדש אותו, להעלות אותו על נס, לחנך לאורו ולהלבין אותו דרך המיתוס.

האתוס הציוני, הנבוך למול העובדות ההיסטוריות, לא יכול היה להיבנות ללא סיפור מכונן שעליו יגדלו דורות של ילדים ונערים. כך עלה וצמח סיפור מצדה, אשר עובדות היסטוריות ובדיה רצויה בלולים בו זה בזה לבלי הכר.