מוסיקה חסידית – מודז’יץ

ברוכים הבאים לעולם המופלא של חסידות וניגונים.

בספר זה בחרתי להתמקד בניגונים של חסידות מודז’יץ – חסידות קטנה באופן יחסי אך עם השפעות תרבותיות ומוסיקליות עמוקות ביותר בחברה החרדית כולה והחסידית בפרט.

כפי שניתן לראות אפילו בויקיפדיה:

“חסידות מודז’יץ הוא שמה של חצר חסידית שקמה בעיירה הפולנית דמבלין שכונתה בפי היהודים מודז’יץ. החסידות מפורסמת בדגש הניתן בה לפיתוח הניגון החסידי.”

כל אדמו”ר בחסידות קיבל כינוי – לרוב לאחר פטירתו, שכלל את שמו.

וניתן על שם ספר הווארטים (חידושים) שיוצא לאחר הפטירה. לדוגמה “הנחלת דן” על שם האדמו”ר ישראל דן, “האמרי א”ש” על שם האדמו”ר שמואל אליהו טאוב.

בשונה משאר החסידויות שמה של החסידות אינו נובע ממקום היוסדה של החסידות אלה מהכינוי שנשגר בפי ה”דברי ישראל” וחסידיו מוד ז’יץ ביטוי פופולרי למושג ‘פה נשב’.

מאפיין נוסף המבדיל את מודז’יץ מחסידויות נוספות הינו היחס האוהד כלפי ציונות ופתיחות למגזר הכללי. גרעין החסידות בישראל נוסד ברחוב לילינבלום בתל אביב ולאחר מכן עבר לרחוב לשכון שנים ארוכות בדיזנגוף ודלתות האדמו”ר והחסידים היו פתוחים לרווחה לכל החפץ בכך. בחגים ומועדים היה הבית כנסת גדוש מקצה לקצה בחסידים, חילונים, דתיים וכל קצוות הקשת הישראלית.

שושלת האדמו”רים קצרה יחסית ומראשית תולדותיה ניחן הכושר המפעים בהלחנה של ניגוני ושירים בעלי עומק. רבים מהם נהפכו פופולריים ביותר בקרב הקהילות החרדיות, וחלק מהניגונים אף נהפכו לסוג של “קאלט”.

כיום חצרות של חסידויות רבות משתמשות בניגונים שהולחנו על ידי אדמו”רי מודז’יץ כבשלהם.

בספר זה בחרתי להתמקד בניגון אחד, שכל חרדי מכיר מקטון ועד גדול.

תקראו כאן על סיפור הרקע המצמרר של הניגון, על איך הולחן, ומדוע הוא חרוט כה עמוק בתודעה ובהוויה החרדית.

לפניכן, תוכלו להינות ממספר ניגונים פופולריים להיכנס לאווירה.

לפני שנצלול אל הלחן שבחרתי להתמקד בו, אספר לכם מדוע לתפיסתי ניגוני מודז’יץ כה פופולריים כבר מעל מאה שנה. עם תנופה נוספת מראשית הקמת המדינה.

רק במודז’יץ קיימת התופעה של שושלת של אדמו”רים מלחינים. כל אחד מחמשת האדמו”רים לשושלת טאוב, שהנהיגו את החסידות לאורך כ-120 השנים האחרונות, היה מלחין פורה.

לכל אחד מהם היה סגנון הלחנה שונה וייחודי לו לפי אופיו, לדוגמה ה”אמרי שאול” התאפיין בלחנים כבדים ומלכותיים שנוגנו אף בחצרות אצולה וארמונות. כך על פי מחקרה המעמיק של שרה פרידלנד בן ארזה.

וה”נחלת דן” התאפיין בלחנים מורכבים ופיוטיים שהיו לעיתים קשים לתפיסה לאדם ללא אוזן מוסיקלית.

לעומתו, האדמו”ר הנוכחי מאופיין בלחנים המסברים את האוזן ונחקקים בזיכרון ובתודעה הקולקטיבית ולרוב מאפיין אותם קצב מהיר וקליט יותר.

כך שלכל אדם, לפי טעמו במוזיקה, יכול למצוא ולהתחבר ללפחות סוג לחן אחד מתוך המבחר המשובח.

הניגון אני מאמין הולחן דווקא על ידי חסיד מודז’יץ ולא על ידי אחד האדמו”רים ובכל זאת החלטתי להביא אותו לספר בשל העובדה שהלחן הוא בין הניגונים הבולטים ביותר של מודז’יץ ובגלל סיפור הרקע המצמרר שלו.

מדובר על ניגון חסידי שחובר למילות התפילה אני מאמין. הניגון זכה לפרסומו העיקרי לאחר שהושר בשנת תש”ה (1945) אצל האדמו”ר ממודזיץ’, הרב שאול ידידיה אלעזר טאוב, שישב בארצות הברית, והפך מאז למעין שיר הנצחה לשואה בעולם החסידי. מאז הוא בוצע על ידי מבצעים רבים, חסידים ושאינם חסידים.

גם בלי להכיר את הסיפור מאחורי הלחן ניתן לחוש ברגשות הכאב והתקווה העזים הנובעים מהשיר.

הניגון מיוחס לעזריאל דוד פסטג, חסיד מודז’יץ וחזן ומלחין בולט בוורשה שלפני מלחמת העולם השנייה.

כאשר נשלחו פסטג ובני משפחתו בשנת תש”ב (1942) אל מחנה ההשמדה טרבלינקה, דחוסים אל תוך קרונות משא ללא אוויר ומים, החל פסטג לשיר בשארית כוחותיו את “אני מאמין” בלחן זה. בעוד יושבי הקרון מצטרפים אליו ומדקה לדקה התגברה השירה, הכריז פסטג כי מי שינצל מהתופת ויעביר את הניגון לרבי ממודז’יץ השוהה באמריקה, יזכה בחצי מחלקו בעולם הבא. שני בחורים צעירים נענו למשימה וקפצו מהרכבת הנוסעת, רק אחד היהודים הצליח לשרוד ולברוח לשווייץ שם רשם את תווי הניגון וסיפורו, ושלחם לרבי ממודז’יץ.

בעמוד זה ניתן לקרוא באריכות על הסיפור של השיר

שמי אירופה התקדרו בעננים שחורים, ענני הכיבוש הנאצי. ר’ עזריאל-דוד פסטג, היה על הרכבת לטרבלינקה. קולו הערב של ר’ עזריאל-דוד פסטג היה שם דבר בוורשה כולה. רבים נהרו אל בית הכנסת שבו נהגו ר’ עזריאל-דוד ואחיו, אף הם משוררים בחסד, להתפלל בימים הנוראים. ר’ עזריאל-דוד היה עובר לפני התיבה והם ליוו אותו כמקהלה. הוא ניחן בקול רם, צלול ומרגש, שסחף את כל שומעיו.

חייו החומריים היו צנועים למדי. את עיקר סיפוקו ואושרו שאב ממקור אחר – מעולם הנגינה. ניגוניו המרגשים עשו את דרכם היישר לאוטווצק, אל בית מדרשו של רבו, רבי שאול ידידיה אלעזר ממודזיץ’, אמן ניגון בזכות עצמו, שחיבב מאוד את ניגוניו. החסידים בסביבתו של הרבי כבר ידעו כי יום שבו הגיע לחצר ניגון חדש של ר’ עזריאל-דוד, הוא יום חג לרבי.

כעת נדחס ר’ עזריאל-דוד, עם אלפים מאחיו היהודים, באחת מרכבות המוות, בדרך מוורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. האוויר בקרון הבקר העמוס היה מחניק. אנשים, נשים וטף, ששיוועו למעט אוויר ומים ,נדחסו באכזריות על ידי החיות הנאציות. קודם לכן הופרדו זוגות זה מזה, ילדים נקרעו מידי אימותיהם וזקנים כושלים נורו למוות לעיני יקיריהם. הרכבת יצאה לדרכה. ר’ עזריאל-דוד היה מכונס בתוך עצמו. שקשוק הגלגלים המונוטוני, עם מעט האוויר שחדר פנימה מבעד לחלון הקטן ,השקיטו במקצת את האווירה. האנשים עמדו דבוקים זה לזה, נאנחים ונאנקים בשקט.

מול עיניו של ר’ עזריאל-דוד קמו לפתע מילות העיקר הי”ב: “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.” הוא עצם את עיניו והתעמק במילים ובתוכנן. דווקא עכשיו, אמר בלבו, כשהכול נראה אבוד, נבחנת אמונתו של יהודי.

ופתאום החלו שפתיו לפזם נעימה שקטה וחרישית. הנעימה השתפכה לה, ואט אט חברה אל המילים עד שהתאחדה עמן. דבקותו של ר’ עזריאל-דוד גברה והלכה מרגע לרגע. עיניו עצומות וגופו דחוס, אבל רוחו מתנתקת מנסיבות הזמן והמקום ונוסקת אל על.

הוא לא חש כלל בשקט המוחלט שהשתרר בקרון ובמאות האוזניים הכרויות בתדהמה למשמע הצלילים המופלאים, שכאילו נלקחו מעולם אחר לגמרי. הוא גם לא שמע את הקולות המצטרפים בהמשך לשירתו, בתחילה בשקט, ומרגע לרגע בקול גובר והולך.

הנעימה המרגשת, עם המילים הקדושות, חברו לאמונה הטהורה שבלבבות ופרצו מתוכם בשירה גדולה ואדירה. קרון שלם, דחוס באנשים מושפלים, מורעבים ומדוכאים, העושים דרכם לטרבלינקה, שר בעוז: “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה…”

שעה ארוכה נמשכה השירה המופלאה הזאת.

לפתע, כמתעורר מחלום רחוק, פקח ר’ עזריאל-דוד את עיניו והביט נכחו.עיניו היו אדומות מבכי ולחייו רטובות מדמעות. הוא היה נסער מאוד. “אחים יקרים!”, פנה אל הסובבים אותו, “הניגון הזה הוא ניגונה של הנשמה היהודית. זהו ניגון האמונה הטהורה, שגם אלפי שנות גלות ורדיפות לאיכלו לה.” קולו נחנק לרגע. “רוצה אני להציע לכל מאן דבעי עסקה בלתי שגרתית: מי שיקפוץ מהרכבת, יציל את עצמו ויצליח להביא את הניגון הזה אל מורי ורבי האדמו”ר ממודזיץ, מעניק אני לו מחצית מחלקי בעולם הבא…”

ר’ עזריאל-דוד התרומם על קצות בהונותיו וסקר את ראשי האנשים. כעבור רגע הורמו שתי ידיים. אלה היו שני בחורים צעירים שכוחם עוד עמד להם. “מקבל עלי”, אמר האחד. “מוכן לעסקה”, החרה-החזיק האחר. כעבור שעה קלה הצליחו השניים בעזרתם של האחרים, לפרק את הקרשים שסגרו על החלון הקטן שבמרומי הקרון. הם נפרדו מאחיהם וקפצו בזה אחר זה מתוך הרכבת השועטת.

כעבור זמן התייצב על סף דלתו של הרבי ממודזיץ בארצות הברית אחד מהשניים. התברר, כי חברו התרסק אל מותו בקפיצה מהרכבת, ואולם הוא ניצל והצליח להימלט מהתופת. הוא נכנס אל חדרו של הרבי, גולל באוזניו את הסיפור המלא ושר לפניו את ניגונו של ר’ עזריאל-דוד, חסידו. כל אותה שעה ישב מולו הרבי ומירר בבכי.

הרבי ממודזיץ הוא שהפיץ את ניגונו של ר’ עזריאל-דוד פסטג בכל העולם כולו. “עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים,” אמר, “ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח צדקנו”

שיר זה מנוגן מדי שנה בחג שמחת תורה. בתוך כל השמחה והששון, בסיבוב השישי לריקודים המוזיקה נעצרת, האורות נכבים והאדמו”ר מתיישב בכבדות ומתחיל לבכות את הניגון כשכל החסידים מצטרפים וזאת כדי להזכיר שגם בשמחה הכי גדולה עם ישראל עדיין נרדף ובגלות.

שיר זה נבחר עקב הקישור העוצמתי שלו לשואת העם היהודי. הסמל הגדול ביותר של הגלות.

בעמוד המקביל תוכלו לשמוע מספר ניגונים שונים המבוססים על אותו לחן כואב ומרגש.

במידה ואתם מעוניינים לקרוא וללמוד עוד אני מזמין אתכם לפנות לקישורים הבאים:

כתבה ב”הארץ” על ניגוני מודז’יץ

https://www.haaretz.co.il/labels/avi-chai/1.2898945

האתר הרשמי של המכון לשימור ותיעוד ניגוני מודז’יץ

וניתן לצפות בקונצרט שלם שמוקדש רק ללחני מודז’יץ (בערך שעתיים)