כיפה אדומה

פעם הייתה ילדה קטנה שהייתה אהובה מאוד על ידי סבתא, הסבתא הייתה מפנקת את הילדה בהרבה מתנות, פעם אחת היא נתנה לה כיפה קטנה של קטיפה אדומה, הכיפה התאימה לה מאוד ולכן היא החליטה לא להוריד אותה אף פעם, לכן כולם קראו לה כיפה אדומה.

יום אחד אמרה לה אימה: “בואי כיפה אדומה, הנה חתיכת עוגה ומיץ תפוזים טרי. קחי אותם לסבתא שלך, היא חולה וחלשה, והמצרכים יעשו לה טוב. צאי לדרך מוקדם בבוקר לפני שמתחיל להיות חם, וכשאת הולכת, תלכי יפה ותזהרי לא לצאת מהשביל, שהבקבוק לא ישבר לך ואז סבתא לא תקבל כלום. כשאת נכנסת לחדר

של סבתא, אל תשכחי למסור לה דש חם ממני. “

בסדר אמא, אמרה כיפה אדומה.

הסבתא התגוררה ביער, וכשכיפה האדומה נכנסה ליער, פגש אותה זאב. כיפה אדומה לא ידעה איזה יצור מרושע הוא, וכלל לא פחדה ממנו.

“יום טוב כיפה אדומה,” אמר.

“תודה לך.”

“לאן כל כך מוקדם, כיפה אדומה?”

“לסבתא שלי.”

“מה יש לך בתיק?”

“עוגה ומיץ תפוזים. סבתא חולה וזקוקה למצרכים האלו כדי להרגיש טוב ולהתחזק.”

“איפה גרה סבתא שלך, כיפה אדומה?”

“באמצע היער. ביתה ניצב מתחת לשלושת עצי האלון הגדולים, אם אתה מאיזור אתה בטח מכיר אותה,” ענתה כיפה אדומה.

הזאב חשב לעצמו, “איזה יצור צעיר, איזה פה שמנמן ונחמד, היא תהיה טובה יותר לארוחה מהזקנה. אני חייב להיות ערמומי כדי לתפוס את שניהם.” הלך הזאב זמן קצר לצד כיפה אדומה ואמר, “תראי כיפה אדומה, כמה יפים הפרחים כאן, למה שלא תיקחי כמה פרחים לסבתא?”

כיפה אדומה הרימה את עיניה, וכשראתה פרחים יפים אספה מעט לסבתא כדי שתהייה שמחה, לאחר מכן ראתה עוד ועוד פרחים יפים וכך יצאה מהשביל ושכחה לגמרי מההוראות של אמא שלה.

בינתיים הזאב רץ ישר לבית הסבתא ודפק בדלת.

“מי שם?”

“כיפה אדומה,” ענה הזאב. “הבאתי עוגה ומיץ תפוזים. תפתחי את הדלת.”

“תרימי את התופסן,” קראה הסבתא, “אני חלשה מדי ולא יכולה לקום.”

הזאב הרים את התופסן, הדלת נפתחה, ומבלי לומר מילה הוא הלך ישר למיטת הסבתא וטרף אותה. אחר כך לבש את בגדיה, התלבש בכובעה, הניח את עצמו במיטה וסגר את הווילונות.

כיפה אדומה אספה כל כך הרבה פרחים שהיא לא יכלה לשאת יותר, היא נזכרה בסבתה, וחזרה לשביל בדרך אליה.

היא הופתעה לגלות שדלת הבקתה עומדת פתוחה, וכשנכנסה לחדר הייתה לה תחושה כל כך מוזרה.

“בוקר טוב”, אמרה כיפה אדומה אך לא קיבלה תשובה. היא ניגשה למיטה ומשכה את הווילונות כדי שהשמש תיכנס פנימה. סבתה נראיתה מוזרה מאוד באותו יום.

“אוי, סבתא,” אמרה, “איזה אוזניים גדולות יש לך.”

“כדי שאוכל לשמוע אותך טוב יותר יקירתי,” הייתה התשובה.

“סבתא, איזה עיניים גדולות יש לך,” אמרה.

“כדי לראות אותך איתי, יקירתי.”

“אבל, סבתא, איזה ידיים גדולות יש לך.”

“כדי שאוכל לחבק אותך.”

“אבל, סבתא, איזה פה גדול ונורא יש לך.”

“כדי שאוכל לטרוף אותך.”

ברגע אחד קפץ הזאב מהמיטה ובלע את כיפה אדומה.

לאחר שהזאב הרגיע את תיאבונו, הוא נשכב שוב במיטה, נרדם והחל לנחור בקול רם מאוד, הצייד דרך הבקתה וחשב לעצמו איך הזקנה נוחרת מוזר היום, אני חייב רק לראות אם היא צריכה משהו.

נכנס הצייד לחדר, וכשהגיע למיטה הוא ראה שהזאב שוכב בתוכו. “טוב שאני מוצא אותך כאן” אמר הצייד, “חיפשתי אותך הרבה זמן.”

לפני שהצייד ירה לעבר הזאב הוא חשב לעצמו “אולי הזאב טרף את סבתא?”, בעוד הזאב נכנס לשינה עמוקה החליט הצייד לקחת מספרים ולפתוח את הבטן של הזאב, הוא מצא שם את כיפה אדומה ואת הסבתא שיצאו משם בחיים.

כמה פחדתי, אמרה כיפה הדומה, היה חשוך מאוד בתוך הזאב.

הסבתא הזקנה התקשתה לנשום אבל יצאה בחיים.

לקח הצייד אבנים גדולות ומילא את בטן הזאב, כשהתעורר הזאב הוא רצה לברוח אבל האבנים היו כבדות כל כך שהוא התומטט בבת אחת, נפל ומת.

שלושתם היו מרוצים. הצייד שלף את עורו של הזאב וחזר איתו הביתה. הסבתא אכלה את העוגה ושתתה את המיץ שכיפה אדומה הביאה, כיפה אדומה חשבה לעצמה “בפעם הבאה אקשיב לאמא ולעולם לא אצא מהשביל”.