תעלומת ארמון גייטווד

חזרתי מבית הספר גוטלשפלט ביום רביעי שעבר כביום רגיל ככל הימים. בית הספר הוא אותו בית הספר בו למדתי מכיתה א’, ובו אלמד עד סיום לימודיי בתיכון ובכך אגמור את שלב ההשכלה שלי בחיי ואכנס לשוק העבודה כבוגרת ולא כתלמידה. לא חשבתי שיקרה משהו מיוחד באותו יום – להפך. כל הימים נראו לי אותו דבר עד עכשיו, וכבר התרגלתי לשגרה הנוחה של חיי. תכננתי לשנותה רק בסוף שנה הבאה, כשאעבוד במשרה מלאה בבית קטרידג’, הבית של הזוג קולינס שגרים בבית הסמוך אליי. הם זוג מבוגר ואמיד ללא ילדים שיעזרו להם במטלות הבית ובגלל זה הם שכרו את שירותיי. הייתה להם ילדה קטנה לפני עשרות שנים, ככה אמא סיפרה לי, אבל היא מתה משחפת. הם מאוד אדיבים אליי ואני אוהבת לעבוד אצלם. באותו יום רביעי כשחזרתי מבית הספר תכננתי לעבור בבית שלי ולהאכיל את אחי הקטן אנדר, ואז ללכת מיד לעבודה שלי.

העבודה התחילה כמו ביום רגיל. מזגתי תה לכוסות של גברת קולינס ולכוסה של גברת המפשייר, חברתה משכבר הימים של גברת קולינס. אדון קולינס קרא עיתון והתרעם על מחאת הבנקים שהתרחשה כמה ימים לפני כן. התחלתי לאבק את המדפים עד שלידי נפל ספר על הרצפה. החדר כולו השתתק וכל העיניים היו נשואות אליי. האדמתי ממבוכה, התכופפתי, לקחתי את הספר והרמתי אותו חזרה למדף. לא הבנתי איך זה קרה, כי הוא לא היה בטווח היד שלי, והדבר היה בעיניי תמוה אבל לא הייתה לי הפריבילגיה לתהות בקנקנו של זה.

כשתליתי כביסה, יום מאוחר יותר בחמישי. הרגשתי כי מישהו מסתכל אליי. לא הבנתי מי, כי מר קולינס היה במועדון וגברת קולינס הלכה לבדיקה אצל הרופא השכונתי. הרגשתי לא בנוח. כאילו מישהו חודר אל עמקי נשמתי וקורא על אודותיי לעומק. כשהסתכלתי מסביבי, לא ראיתי אף אחד, ואז אחרי כמה דקות שמעתי קול. זה היה קולו של ילד קטן, זאטוט. לפי מה שידוע לי, לא גרה משפחה עם פעוטים מסביבנו. וכשהלכתי לבדוק אם נמצא מישהו בסביבה שממנה הקול הגיע, לא מצאתי אף אחד. הדבר הדאיג אותי מעט. חשבתי שהשתגעתי.

הלכתי למקלחת להתרענן. רציתי לשטוף את פניי ולחזור לעבוד, כאשר הסתכלתי על המראה – אבוי – ראיתי יד! נבהלתי עד עמקי נשמתי, צרחתי וברחתי משם ככל שרגליי יכלו לשאת אותי. בסלון, שמתי לב שתמונה ישנה נפלה מתוך הספר שנפל קודם לכן. זו הייתה תמונה של זאטוט קטן, ומאחורה היה רשום “אנדר ג’וניור קולינס 1856”. הבנתי באותו רגע שזו רוחו של הילד שרודפת אותי בימים האחרונים.

זכרתי שגברת קולינס אמרה כי היא נהגה לנגן בפסנתר אחרי שילדה, ונראה לה כי הדבר הרגיע את הילד. כשהייתי קטנה לקחתי שיעורי נגינה בפסנתר, והחלטתי למרות כל פחדיי, לשבת ולנגן בפסנתר בביתם. קיוויתי שהדבר ירגיע את נשמתו של אנדר ג’וניור, ואני מאמינה שהדבר קרה. לא קרו דברים אבנורמליים מאז בעיירה ובחיי, ואני מקווה שגם לא יקרו, וכי סגרתי מעגל עבור אנדר ג’וניור.