אהבה מיניות ופיתוי במקרא- יחידת לימוד חמישית

מדוע משמשת הבאר מקום נבחר לזיווגים בשלושה סיפורים אלו שבתורה?

הבאר משמשת מוקד של פעילות אנושית אינטנסיבית בגלל היותה מקור חיים לאנשי העיר ולבהמתם. לפיכך ניתן להכיר על הבאר את מידותיהם של בני אדם בתחום החברתי. בשלושת סיפורי הזיווג אכן סיפקה הבאר את העילה להכרת בן הזוג ולרקימת הזיווג עמו. לעבד אברהם שימשה הבאר כאמצעי לבחינת אופייה של המיועדת להיות אישה ליצחק; באמצעותה נתגלו ברבקה מידת החסד והחריצות. יעקב הראה לרחל את אהבתו לה בכך שאזר למענה את כוחו וגלל לבדו את האבן מעל פי הבאר כדי להשקות את צאנה לפני כל שאר הרועים. במעשה זה נקשר קשר אהבה בין השניים. משה הושיע את בנותיו של כוהן מדין מיד הרועים שגירשו אותן מן הבאר והשקה את צאנן בצדק, ובכך נשא חן בעיני רעואל אביהן עוד בטרם הכירו פנים בפנים, דבר שהביאו להשיא את ציפורה בתו למשה.

בכל אחד משלושת הסיפורים הללו מבליטה הבאר תכונת אופי עיקרית של אחד מבני הזוג בעיני בן הזוג השני (או שלוחו): את תכונת החסד השלמה של רבקה בעיני עבד אברהם, את האהבה והגבורה של יעקב בעיני רחל ואת מידת הצדק והרגישות המוסרית המלווה בנכונות לפעולה של משה בעיני בנות רעואל ואביהן.

דימויים רבים יש לאישה במקרא ומחוצה לו, ואחד מהם הוא באר מים או מעיין, גם בתרבויות אחרות משמשת הבאר כדימוי וכסמל לאישה וזאת משום ההנאה משתיית המים הצוננים המיוחדים לבארו של אדם היא דימוי לאהבת האיש את אשתו המיוחדת לו; הבאר כמקור מים חיים המחיים חי וצומח, אדם ואדמה, היא דימוי לאישה שהיא מקור החיים האנושיים – אם הבנים, בנוסף, מכיוון שמלאכת שאיבת המים מן הבאר הייתה מלאכתה המובהקת של האישה, נוצר זיהוי סמלי בין האישה לבין מקום מלאכתה – הבאר.

בכל שלושת סיפורי הזיווג שבתורה הנרקמים על הבאר תפקידה של הבאר הוא סימבולי: הופעתה של האישה אצל הבאר בכל שלושתם, פירושה הופעת הדמות האנושית ביחד עם סמלה הדומם – באר המים. הסמל מסייע בכל המקרים הללו להבין את המסומל בו: במעשים הנעשים על הבאר ובזיקת הנפשות הפועלות אליה מתגלה מראש מערכת היחסים שתאפיין את הזיווג הנרקם שם. וכך מטרים סיפור הפגישה על הבאר בכל שלושת המקומות באופן סמלי את מה שיבוא לאחר מכן בחיי האיש והאישה הנפגשים והעומדים לפני בניין משפחה.

סיפור אירוסי רבקה כסיפור אירוסין: בראשית כ”ד

רבקה היא אחת הנשים הבודדות אחריה יכול הקורא לעקוב בכמה תחנות בחייה: נערה, אישה ואמא.

החשיפה של רבקה לאורך תחנות חייה השונות יכולה לפתוח לקורא צוהר אל עולמה ודרך להתחקות אחר אופייה ואישיותה המורכבת.רבקה, היא  אחת מארבע האמהות של עם ישראל, היא נזכרת לראשונה בסיפור הבאתה מחרן לכנען, להיות אישה ליצחק (בראשית כד).

רבקה היא בתו של בתואל : ” ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת אשר יולדה לבתואל בן מילכה אשת נחור אחי אברהם..” (בראשית כ”ד פס ’15), אחותו של  לבן: “ולרבקה אח ושמו לבן…” (פרק כ”ד פס’  29) ,אשתו של יצחק אבינו

“ויביאה יצחק האוהלה שרה אימו, וייקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה” (בראשית כ”ד פסוק 67)

ואמם של התאומים יעקב ועשו: “וימלאו ימיה ללדת , והנה תומים בבטנה: ויצא הראשון אדמוני, כולו אדרת שיער, ויקראו שמו מעשו: ואחרי כן יצא אחיו, ידו אוחזת בעקב עשו ויקראו שמו יעקב”. (בראשית כ”ד פס’ 24-26).

המדרש מציין את גדולתה של רבקה שאין כדוגמתה בכל האימהות והנביאות:

“מעולם לא נזקק הקב”ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת”[1]

פירוש השם רבקה- הפירוש המקובל של השם “רבקה” הוא ‘עֶגְלָה’, בדומה לצירוף “עגל מרבק”  (שמואל א’, כ”ח 24). יש מפרשים את שמה מלשון קשירת שֶׂה או פרה בחבל, או מלשון דַיִשׁ (בסורית). חוקרים אחרים מפרשים את שמה על פי הערבית, במשמעות של רכּוּת וגמישות.

על רבקה אמנו נאמר “כשושנה בין החוחים”,  ר’ יצחק אמר על רבקה, “ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי וגו’, אם ללמד שהיא מפדן ארם מה תלמוד לומר אחות לבן הארמי, אלא אביה היה רמאי אחיה היה רמאי ואנשי מקומה רמאין והצדקת הזאת יצאה מבינותם. למה היא דומה – כשושנה בין החוחים[2].

תמצית סיפורה של רבקה:

אליעזר עבד אברהם נשלח על ידי אברהם  להביא רעיה ליצחק. כשהגיע לחרן פגש את רבקה ליד באר המים, כשיצאה לשאוב. במפגש הראשון עם רבקה מציין הכתוב את יופייה של רבקה ואת העובדה כי היא נערה בתולה: ” והנערה טובת מראה מאד, בתולה ואיש לא ידעה” (בראשית כ”ד 16).

נראה כי המראה החיצוני של רבקה חשוב למספר, אחרת הדבר לא היה מצוין או מודגש, ונראה שגם אליעזר התרשם מכך ורצה לראות על פי מבחן שתכנן מראש, האם הנערה היפה שלפניו היא אותה נערה המיועדת ליצחק: “והיה הנערה אשר אומר אליה: הטי נא כדך ואשתה…” (בראשית כ”ד פס’ 14), הוא ביקש ממנה כי תשקהו ורבקה ענתה לו “שתה וגם גמליך אשקה” (בראשית כ”ד פסוק 14). לאחר המפגש הוזמן אליעזר לבית רבקה וזכה לסעודה חגיגית. הוא ביקש את ידה של רבקה עבור בן אדוניו, יצחק, ובני משפחתה של רבקה ענו לו בחיוב אך התנו זאת בהסכמת רבקה: “נקרא לנערה ונשאל את פיה” (בראשית כ”ד פס’ 57)  לאחר שרבקה נתנה את הסכמתה היא עזבה את בית הוריה והלכה עם אליעזר לעבר ארץ כנען להכיר את בעלה.

לאור הדברים נראה כי אליעזר בחר את רבקה, האישה האידיאלית, בשל יופייה החיצוני ויופייה הפנימי שהתבטא ברוחה הנדיבה והכנסת האורחים שלה: ” ותאמר שתה אדוני. ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקותו ותאמר: גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות”. ( בראשית כ”ד פס’ 18-19) ” ותאמר אליו: גם תבן גם מספוא רב עמינו, גם מקום ללון” (בראשית כ”ד פס’ 25).

כשהגיעו רבקה ואליעזר לכנען, אל השדה, ראתה רבקה את יצחק, נפלה מהגמל ובצניעותה

כיסתה עצמה בצעיף. יצחק לקח אותה להיות לו לאשה ואהבה עד מאוד “ויביאה יצחק האוהלה שרה אימו, וייקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה” (בראשית כ”ד פסוק 67). מכאן נראה כי רבקה היא ממשיכת דרכה של שרה אמנו.  המדרש מספר כי בזמן ששרה חיה היו ארבעה מרכיבים בביתה: נר דולק מערב שבת לערב שבת, ענן קשור מעל האוהל, דלתות פתוחות לרווחה, וברכה

[1] בראשית רבא – ס”ג, ח

[2] שיר השירים רבה, ב, ב,

משולחת בעיסה. כשמתה שרה- פסקו. מאז חיכה יצחק לאישה המתאימה שתחזיר לאוהל את תכונותיו ותמלא את מקומה של אמו החסרה: כיוון שבאה רבקה, חזר הכל, כיוון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו, ותהי לו לאשה[1] ועל כך נאמר : “עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה”

כמו שרה אמנו, לפניה ורחל, אחריה, הייתה גם רבקה עקרה ורק לאחר שיצחק התפלל בעדה לאלוהים: ” ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו כי עקרה היא..” (בראשית כ”ה פס’ 21) .ה’ נעתר ליצחק ורבקה הרתה וילדה תאומים: יעקב ועשו. עשו היה הבן החביב על יצחק, משום שציד בפיו, אך רבקה אהבה את יעקב,  שהיה איש תם יושב אוהלים בנוסף לכך היא לא ראתה בעין יפה את נישואיו של עשו לבנות החיתים, שהיו עובדי אלילים.

כאשר עיני יצחק כהו מרוב זקנה רבקה היא זו שיזמה תחבולה ערמומית שבאמצעותה הערים  יעקב על יצחק וקיבל ממנו את הברכה שנועדה לעשו. מהלך זה תאם את התוכנית האלוהית, כפי שזו התבטאה בדברי אלוהים בעת לידתם של הבנים: “ורב יעבוד צעיר” (בראשית כ”ה, פס’ 23). מאחר שלא היה אפשר להשיב את הברכה, עשו, שזכה בברכה נחותה, תכנן עשו להרוג את אחיו יעקב, משנודע לרבקה כי עשו מתכנן להרוג את יעקב, היא לא רוצה לשכול את שני בניה ביום אחד, היא שוב מוצאת פתרון ושולחת את יעקב, בנה האהוב אל משפחתה בחרן, כדי שימצא לו אישה. מרגע זה, רבקה סיימה את תפקידה בעלילה, היא נעלמת ולא ידוע עליה דבר. לפי האגדה, הייתה רבקה בת 133 שנים במותה. אולם מותה של רבקה אינו נזכר במקרא; לעומת זאת, נזכר מותה של דבורה המיינקת שלה, שליוותה אותה  עוד מבית אביה: “ותמת דבורה מיינקת רבקה ותקבר מתחת לבית אל תחת האלון, ויקרא שמו אלון בכות”  (בראשית לה פס’ 8). רבקה נקברה במערת המכפלה אשר בחברון , לצד יצחק בעלה: “שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמו קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה”  (בראשית מ”ט  פס’ 31).

על היעלמותה המסתורית של רבקה ועל העובדה שמותה לא צוין ישנה אגדה שמספרת: ” כשמתה רבקה… הוציאו אותה בלילה והיא ציוותה כן. “יעקב, בני הצדיק”, אמרה, “איננו כאן. יצחק בעלי הצדיק, יושב בבית מפני שכהו עיניו. יוציאנו ביום, ויהא רשע זה (עשו) הולך לפני מיטתי. ויהיו אומרים: אוי מן הדד הזה היניק”. לכן ציוותה להוציאה בלילה, ולא נכתב על מיתתה”.[2]

רובו של פרק כ”ד בספר בראשית, עוסק באירוסי רבקה. למרות שדרכו של המקרא היא לקצר ולא להאריך, הפרק העוסק באירוסי רבקה מתואר בפירוט רב, ומכאן נובעת גם חשיבותו להמשך השתלשלות האירועים. אברהם הזקן, שולח את  עבדו הנאמן אליעזר, אל ארץ מולדתו, כדי לחפש לבנו יצחק אישה. אברהם משביע  את אליעזר עבדו, למצוא לבנו כלה, שאינה מבנות הכנעני “ואשביעך בה’ אלוהי השמים ואלוהי הארץ אשר לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו”  (בראשית כ”ד פס’ 3). אליעזר יוצא למשימה ולוקח עמו עשרה גמלים ומתנות רבות. כשהוא מגיע לבאר הוא מציב לעצמו סימן  על פיו יבחר את הנערה הראויה ליצחק. הסימן אותו הציב לעצמו אליעזר, יהווה מבחן לבחירת הנערה המתאימה ליצחק. המבחן הוא : הנערה צריכה להשקות אותו ואת גמליו במים. מיד כאשר אליעזר מסיים את דבריו מופיעה רבקה, והקורא מבין שהיא הנערה המיועדת: “ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת אשר יולדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם וכדה על שכמה” (כ”ד פס’ 15). הופעתה של רבקה מיד עם סיום דבריו של אליעזר, נראית כעודף מקריות, אך ברור לכל שאין זו יד המקרה והדבר מקבל משנה תוקף גם בעקבות תיאור ייחוסה המשפחתי:” …יולדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם” (פס’ 15).אברהם שולח את אליעזר עבדו לקחת לבנו אישה מעמו ומולדתו, והעבד פוגש מיד באישה שאינה  רק  מארצו וממולדתו של אברהם, אלא אף ממשפחתו, לכן נראה כי אין זו מקריות סתמית, אלא התערבות אלוהית מכוונת.

בהמשך הקריאה עולה, כי סצנת דפוס זו אינה מושלמת משום שקיימת בה שבירה של הקונבנציה  המקובלת.

על מנת לבחון את החריגות מן הקונבנציה, תחילה יש לבחון את מרכיבי סצנת הדפוס השלמה מדגם  האירוסין בהשוואה לאירוסי רבקה.

[1] רש”י, בראשית כד, סז

[2] אבירמה גולן, עלי קללתך, בני, בתוך: “קוראות מבראשית”, ע”מ 202

השוואת  אירוסי  רבקה  לסצנת   דפוס  מדגם  אירוסין

משמעות סצנת הדפוס בסיפור אירוסי רבקה:

רבקה, הרצה אל המעיין הלוך ושוב כדי להשקות את עשרת גמליו של עבד אברהם, מגלה לא רק את מידת החסד שלה, אלא אף את מידת פעלתנותה במסגרת המשפחה העתידה שיסודותיה נרקמים על הבאר. עמידתו של העבד, הפסיבי והמשתאה, לנוכח מרצה הבלתי-רגיל המתגלה לפניו, משמשת ביטוי לפסיביות של יצחק בחיי המשפחה. יצחק נותן לרבקה לנהל את המשפחה ולהיות הדמות הקובעת בכל עניין מרכזי, לרבות הכרעתה למי תינתן ברכת אברהם ודחיפתה לשלוח את יעקב אל לבן חרנה.

מדרש שמות רבה שהבאנו בראש סעיף ד’ לעיל ציין מפגש נוסף של יצחק ורבקה שקשור אל הבאר: יצחק נתגלה לראשונה אל רבקה בבואה ארצה, כאשר “בא מבוא באר לחי רֹֹאי”.

מפגשם עתה משלים את המפגש עם שלוחו של יצחק על הבאר בחרן, ורבה חשיבותו להשלמת מה שנתגלה אז, שכן עתה נפגשת רבקה עם ארוסה עצמו. וכך מתואר המפגש (כ”ד, 65-62):

ויצחק בא מבוא באר לחי ראי… ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב…

ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפֹל מעל הגמל.

ותאמר אל העבד: מי האיש הלזה ההֹלך בשדה לקראתנו?

 ויאמר העבד: הוא אדֹנִי.

ותקח הצעיף ותתכס.

הנצי”ב בפירושו העמק דבר חש בקווים הפסיכולוגיים הברורים המשורטטים בתיאור התנהגותה של רבקה במפגש ראשון זה ובמשמעותם ביחס ליחסי יצחק ורבקה בעתיד:

ותשא רבקה וגו’ ותרא את יצחק – בעודו עומד ומתפלל, והיה אז כמלאך א-לוהים נורא מאוד, וכמבואר

בבראשית רבה ס, יד-טו: “ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב – אין שיחה אלא תפילה… ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק – אמר ר’ הונא: צפת שידו שטוחה בתפילה, אמרה ‘ודאי אדם גדול הוא’, לכך שאלה עליו”.

שראתה ידיו שטוחות בתפילה, על כן נבעתה מאוד ‘ותפל מעל הגמל’ – מרוב פחד ואימה. אמנם לא ידעה ממי היא מתפחדת… ובתוך הפחד שאלה את העבד ‘מי האיש הלזה’ – אשר אני מתפעלת ומתפחדת ממנו… כששמעה שהוא אישה ‘ותקח הצעיף ותתכס’ – מרוב פחד ובושה, כמי שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאישה. ומאז והלאה נקבע בלבה פחד. ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב – אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר רתת לפניהם. מה שאין כן רבקה. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות, שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות (כ”ה, כח), ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת… וכן בשעת הברכות.

שני המפגשים עם רבקה על הבאר מטרימים שתי מערכות יחסים שלה עם יצחק, הנראות לכאורה כסותרות זו את זו: מחד – הערצה ובושה, הנובעות מהכרת הפער הגדול בינו לבינה, ומאידך – אקטיביות והחלטיות של אישה הסבורה שהיא מבינה את המציאות טוב יותר מאישהּ, ועל כן נאלצת לכוון אותו בדרכה שלה. רק צירופן הנדיר של שתי מערכות יחסים אלו יכול היה לאפשר את ההתרחשות הדרמטית בסיפור נטילת הברכה מעשו והכוונתו של יצחק לברך את יעקב.

שבירת הקונבנציה ומשמעותה בסיפור רבקה:

שבירת הקונבנציה סצנת אירוסי רבקה אינה סתמית או מקרית[1].

לכל חריגה ולו הקלה ביותר תפקיד ומשמעות באפיון דמותם של גיבורי הסיפור,  הווה אומר רבקה ויצחק.

1. החתן יצחק, נעדר לגמרי מן הסצנה, במקומו מופיע שליחו, העבד אליעזר, שיצא למצוא כלה ליצחק.

היעדרותו של יצחק מהסצנה אופיינית לדרך חייו, המנוהלת תמיד על ידי אחרים

 (בפרק כ”ב הוא מובל ע”י  אביו כדי להיעקד על המזבח, בפרק כ”ז  הוא מרומה ע”י אשתו וע”י בנו)

יצחק מוצג בדרך כלל כדמות פסיבית והפסיביות הזו בולטת במיוחד בסצנה זו, העוסקת בו ובגורלו, אך  הוא חסר בה והדבר בולט לעין בייחוד לאור העובדה שהוא כחתן לא מופיע בסצנת הדפוס ולא בוחר  בעצמו את כלתו, אלא משאיר זאת  בידי אדם אחר, שנבחר על- ידי אביו, ומביא לו את כלתו ממש עד לפתח האוהל.

2. בכל סצנת דפוס הגבר פוגש נערה ליד הבאר ושואב עבורה מים, (אולי כאות לאדיבות ולרצון לכבוש את לב הנערה המיועדת).

בסצנת אירוסי רבקה חל היפוך ודווקא הנערה היא זו השואבת מים עבור הגבר.

יתכן, כי ההיפוך הנזכר באירוסי רבקה, בו האישה שואבת מים  במקום הגבר, מרמז על כך שבעתיד  רבקה תיקח על עצמה את התפקיד ה”גברי” בבית, היא זו שתנהל את הבית ביד רמה ותקבל את כל ההחלטות הגורליות.

בשלושת הפסוקים הבאים המתארים את פעולותיה בעת שאיבת המים, מצויים פעלים רבים המציינים את  מעשיה :

“ותאמר שתה אדוני ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרוץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו…” (בראשית כ”ד פס’ 18-20 )

רצף פעלים זה מרמז על אופייה של רבקה, המוצגת כדמות דומיננטית ופקחית, אישה יוזמת, חרוצה  פעילה ואדיבה, אישה שמרבה בפעולות ובעשייה. דומיננטיות זו, המאפיינת את רבקה, תתקיים גם בהמשך חייה, כאשר היא תסייע ליעקב בנה, לזכות  בברכת אביו, במקום עשו אחיו.

בסיפור בבראשית כ”ד נבחנות מידותיה של הכלה, ואילו בסיפור יעקב ורחל כמו גם משה וציפורה נבחנים הגברים הן בכשרם הגופני והן בהתנהגותם האבירית כלפי בת הזוג.

[1] מתבסס על מאמרו של א. אלטר “סצנת דפוס במקרא וחשיבותה של קונוונציה”  בתוך:“אומנות הסיפור המקראי, נושא מסכם לבחינת הבגרות” ע”מ 26-28

3. בדרך כלל בסצנת דפוס מדגם אירוסין, הנערה רצה לבית אביה לבשר על בואו של הזר.

הדבר משקף חברה פטריארכאלית, בה לאב חשיבות, מעמד והשפעה רבה ולמעשה הוא זה הקובע כיצד יתנהלו הדברים בביתו.

בניגוד למקובל, במקרה שלפנינו, הכתוב מציין במפורש כי רבקה רצה לבית אמה לבשר את הבשורה:

“ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה” (בראשית כ”ד 28).כנראה  שלאמה של רבקה השפעה רבה עליה, והדבר מדגיש את הפעילות הנשית בבית, דבר שיתעצם  ויקבל משמעות מחוזקת בבית שתקים רבקה, כאישה נשואה.

בעתיד, כשתנהל את ביתה היא תהיה הדמות המרכזית, המשפיעה והמכריעה בבית. רבקה כאם תהיה משמעותית מאוד בחיי בניה וככזאת תשפיע על גורל ילדיה ועתידם. היעדר אזכורו של אביה של רבקה מעצים את ההשפעה המטריארכאלית בה גדלה, דבר המסביר את  הדומיננטיות שלה, בבית שהקימה.

בשלבים מאוחרים יותר בחייה, נראה, כאילו רבקה היא זו המנהלת את ענייני הבית, ואילו יצחק הפסיבי נבלע ונאלם.

4. כחלק ממרכיבי סצנת דפוס מדגם אירוסין, מוזכרים השורשים ר.ו.צ או  מ.ה.ר.

שורשים אלו נזכרים ביחס לריצתה המהירה של הנערה אל בית אביה, ומעידים על התרגשותה הרבה,  ועל הזדרזותה לבשר את הבשורה המרנינה, שהנה הגיע איש זר, הציע לה נישואין וכעת צריך לחתום על התנאים.

בסיפור אירוסי רבקה  השורשים ר.ו.צ או מ.ה.ר. מיוחסים לא רק לריצתה אל בית אמה, אלא גם ובעיקר לפעלתנותה הרבה ליד הבאר.

בעתיד, רבקה תיקח את היוזמה לידיה, כדי להשיג את ברכת יצחק בעלה, עבור בנה המועדף, ועשייתה זו  תבוא לידי ביטוי בעוד שרשרת של פעלים, שידגישו את הזדרזותה לבצע את המשימה, שהציבה לפניה.

5. כאשר מסוכמים פרטי האירוסין, נשאלת השאלה מתי תעזוב רבקה את הבית.

תשובת  משפחתה  היא: “נקרא לנערה ונשאל את פיה” (בראשית כ”ד פס’ 57) שוב מצטיירת רבקה  כדמות דומיננטית, דעתנית, ולא כדמות פסיבית כנועה, יש לה דעה, מכבדים אותה ועושים כרצונה, היא קובעת  את גורלה. כך גם בעתיד, רבקה היא זו שתחליט על מהלך העניינים בביתה, ותקבע אותם. רבקה מצטיירת כדמות “שלא מקבלת לא כתשובה”, היא ההחלטיות, היוזמת והנחושה בדעתה, זו שתעשה את הדבר הנכון כדי לקדם את תוכניותיה.