עץ המחשבות

שלום 🙂

הוראות הפעלה לספר:

– מחקר מתקופת האבן מגלה שהקראת סיפור לפני השינה הוא החלק הטוב ביותר ביומו של כל הורה – איזה כיף שהגעת אליו סוף סוף, נכון?!

– הסופר ג’ורג’ ברנארד שו: “אנחנו לא מפסיקים לשחק כשאנחנו מתבגרים, אנחנו מתבגרים כשאנחנו מפסיקים לשחק” ולכן, למי שרוצה להישאר עם מעט ילדיות בתוכו, מומלץ לקרוא את הספר במעט שובבות והתלהבות, בסדר?

ההבדל בין טחינה סבבה לבין טחינה מרגשת – כמון. זו העצה הטובה ביותר בכל הספר הזה וכנראה בחיים בכלל. בלי הגזמה. בתאבון. אין בעד מה.

בספר כוחות וסגולות פלא, יש בו את המתכון שיכול לגרום לילדה שלך לצמוח ולגדול, להתפתח ולהאמין (בעצמו), ולסגל לעצמם את היכולות החשובות כל כך להצלחה בחיים – אמונה בעצמי והתמדה – שיכולים להפוך להרגלים מנצחים.

בסוף הספר ישנו מתכון לזריעות לילה. ממחקרים רבים בתחום עולה ש- 21 לילות הן התחלה טובה לפיתוח הרגל שיכול לשמש אותנו לכל החיים. זה לא אומר שצריך לקרוא את הסיפור *הזה* כל לילה (זה בסדר, לא נעלבתי, אני טעם נרכש), אבל בהחלט כדאי, במשך התקופה הזו, לפתוח את עמודי התרגול שבסוף ולציין מה אנחנו זורעים הלילה.

דבר אחרון – טרם קריאת הסיפור בכלי כתיבה לטובת רישום תרגול הזריעה בלילה

החיים יפים

שלום, אני זוהר, ואני רוצה לספר לכם משהו מדהים ששינה לי את החיים.

לפני כמה ימים, בלילה, רגע לפני שנרדמתי, שמעתי את אמא ואבא מדברים בחדר שינה שלהם. בשקט. ממש לוחשים.

אז אתמול בלילה, ממש לפני שהלכתי לישון, נזכרתי בזה ושאלתי את אמא:

– “אמא, על מה אבא ואת מדברים ועושים רעש בלילה?”

– “איזה רעש?” היא שאלה, “מתי?”

– “לפני כמה ימים, בלילה, שמעתי אתכם מדברים בשקט ועושים קצת רעש”

אמא הסתכלה עלי לרגע, חשבה, וענתה:

– “דיברנו על עץ המחשבות”.

ומיד שאלתי בהתרגשות:

– “וואו, אמא, מה זה עץ המחשבות?”

ואמא השיבה:

– “עץ המחשבות הוא עץ שאפשר לדמיין שיש לנו בתוך הראש”

– “מה? עץ בתוך הראש?” שאלתי ואני מודה שקצת התפלאתי

– מה???” עניתי ממש מהר כי רציתי לדעת כבר

העץ, בכל בוקר, מניב את הפירות שצמחו מהזרעים שנשתלו לפני שהלכנו לישון”

– “מדהים” חשבתי לעצמי בתוך הראש, זה ממש נפלא, והרגשתי שאני רוצה לשאול שוב, במיוחד כי אמא אמרה שמאוד חשוב לשאול שאלות (ולא להתבייש) אם רוצים לדעת משהו:

– “לכולם יש עץ בראש אמא? למה לי אין עץ בראש? אני גם רוצה עץ בראש”

כל כך התרגשתי שיצאו לי כמה דמעות, ואמא אמרה שזה בסדר גמור כשיש דמעות כשאני מתרגשת כי זו הדרך של הגוף שלי לספר לי שאני מתרגשת.

אמא ניגבה לי את הדמעות ושימחה אותי כשאמרה:

– “בטח זוהר מדהימה שלי, לכולם יש עץ של מחשבות, אבל לא כולם משקיעים בו זרעי מחשבות.

יש כאלה שמחליטים לטפח ולטפל בו כל לילה, ויש כאלה שמעדיפים לדחות את הטיפוח והשתילה ליום אחר.

אבל שתדעי שהעץ מניב פירות כל בוקר – בין אם את שותלת שם בעצמך, או בין שהעץ משתמש במחשבות שהוא מוצא מהיום שעבר”

זה כל כך מדהים חשבתי לעצמי, אבל ממש. לשתול לעצמי מחשבות בראש, ושאני אוכל לבחור אילו פירות יצמחו. וואו זה ממש, אבל ממש מדהים, כל כך מדהים.

– “אז אמא” המשכתי לשאול, “אילו מחשבות את בדרך כלל שותלת לעצמך?”

אמא חשבה לרגע, וענתה:

– “לפעמים אני שותלת לעצמי זרעי מחשבות שאני חכמה – ובבוקר אני באמת מרגישה שקמתי מעט חכמה יותר.

– “ולפעמים אני שותלת לעצמי זרעי מחשבות שאני גבוהה – ובבוקר, אני באמת מרגישה שאני קצת גבוהה יותר. קצת כזה שבקושי רואים אלא בעיקר מרגישים. מכירה את זה?

ולעיתים אני שותלת לי מחשבה כללית, למשל, שאני אוהבת את החיים – ובבוקר, החיים יפים :)”

אמא שאלה בלחש:

– “זוהר, יודעת מה הסוד שלי?”

– “מה?” עניתי בלחישה

– “ברגע שזרעת מחשבה, בשביל שתניב פירות יפים ועסיסיים – צריך להשקות אותה כל לילה. חשוב להשתדל שלא לפספס אף לילה. וגם אם קורה לפעמים, שמפספסים, כדאי להשלים בלילה שלמחרת.”

– “וואו, וואו, וואקה וואקה וואו” נישקתי את אמא ללילה טוב וביקשתי ממנה שאלך לישון כי אני רוצה לזרוע זרעי מחשבות לעץ שלי.

– ואחרי שאמא נישקה אותי, וכיסתה אותי בדיוק כמו שאני אוהבת  (פעמיים – אני לפעמים מתגעגעת כשהיא מגיעה לדלת) התחלתי לשתול את  זרעי המחשבות שלי:

התחלתי לדמיין שאני זורקת כדור לסל.

זרקתי מקרוב וזרקתי מרחוק, זרקתי מלמטה וזרקתי גם מלמעלה – ובכל הזריקות כולן דמיינתי שאני קולעת. תמיד.

גם כשזרקתי הפוכה עם הגב לעבר הסל, וגם כשזרקתי עם יד אחת.

אפילו ניסיתי לזרוק כשאני הפוכה על הראש – וקלעתי.

זרקתי מאמצע המגרש, פעמיים, וקלעתי.

וזרקתי מאחורי הסל, וקלעתי – שלוש פעמים ברצף.

לא משנה איך ניסיתי לזרוק – דמיינתי שאני קולעת. וזה היה מדהים.

דמיינתי שאני על גג בית הספר ואני זורקת – וקולעת.

ניסיתי לזרוק כשאני יושבת על הכתפיים של אמא – וקלעתי.

ופתאום הפסקתי לדמיין כי שמעתי את אמא ואבא מדברים בחדר השינה שלהם.הם בטח מתייעצים לגבי אלו זרעים לשתול הלילה, חשבתי לעצמי. כל הכבוד להם על שיתוף הפעולה, בטח יצא להם עץ יפה בבוקר. אבל אז נזכרתי שאני בעצמי באמצע שתילות וחזרתי להתרכז במחשבות שתילת כדורי הסל שלי:

ופתאום זה קרה –

דמיינתי שאני בחדר שלי, מסתכלת על התקרה, מחזיקה כדור כדורסל כחול (מה אכפת לי, זה הזרעים שלי כך שאני יכולה לדמיין איזה צבע שבא לי), ואני זורקת את הכדור הכחול חזק אל עבר התקרה, והכדור הכחול פותח פתח בתקרה וממריא אל על, עובר דרך השמיים ואפילו את העננים, אומר שלום לירח, נוגע קלות בכוכב צדק ואז מתחיל לרדת מטה חזרה כלפי כדור הארץ, שוב חוצה את העננים, מסתובב ומסתבסב סביב עצמו, מתקרב אל המגרש, ועובר בצורה חלקה דרך טבעת הסל והיה אפשר לשמוע את הרשת – סוווששש!

הקהל משתולל. קריאות ותשואות אדירות. הם קוראים בשמי:

– “זוהר, זוהר, זוהר, זוהר” בזמן שאני מנופפת בידיים ומודה להם: תודה תודה, הכול בזכות הזרעים שזרעתי, תודה.

וברגע הזה, פוף, נרדמתי.

למחרת בבוקר, מיד קמתי, צחצחתי, אכלתי, התלבשתי, נעלתי, הסתרקתי ומיהרתי לבית הספר לפני שהלימודים יתחילו.

נכנסתי לכיתה, לקחתי את כדור הכיתה שלנו, שהיה בצבע כתום, ירדתי למגרש, נעמדתי מול הסל ובכל כוחותיי זרקתי – וקלעתי!

כן, כן, כן זה עובד. קלעתי.

וניסיתי שוב, הפעם מהצד –

וקלעתי! ישששששששששששששששששש, אני אלופה, אני מדהימה, יש, יש, קבלו אותי אני מלכת הסלים.

דניאל מהכיתה הגיעה וראתה שאני מקפצת משמחה ושאלה מדוע אני קורנת מאושר ועניתי – תראי, אני קולעת!

וזרקתי –  ולא קלעתי.

אוקיי… ‘מוזר’, אמרתי לעצמי. חשבתי שברגע שהעץ מניב פירות – הם לנצח. כל זריקה שתהיה, באשר היא, מכל מקום ומרחק – קליעה בטוחה.

רגע, אז מה קורה פה? למה זה לא עובד?

דניאל מסרה לי את הכדור וניסיתי שוב והנה – קלעתי! יש יש יש. דניאל גם שמחה ומסרה לי את הכדור שוב זרקתי ו… לא קלעתי.

אוף. ממש ממש מוזר, יכול להיות שהזרעים שזרעתי היו קצת מקולקלים והם עובדים רק בחלק מהפעמים? בכל אופן השעה להכנס לשיעור הגיעה והתחלנו להתקדם אל עבר הכתה.

המשכתי את היום קצת מצוברחת, אני מודה. למדנו חגים, והיה גם שיעור לשון ואפילו קצת חשבון. היה נחמד, אבל כבר חיכיתי שהיום ייגמר.

בסיום הלימודים אמא של דניאל באה לקחת את שתינו ובדרך שאלה אותי אם הכול בסדר? היא כנראה ראתה שאני קצת מצוברחת.

אמרתי לה שלא אבל שאני לא לא כל כך רוצה לדבר על זה והיא הציעה שאני אספר לאבא, שמחכה לי בבית, כי לא טוב לשמור דברים בבטן. ואני שתקתי, אבל בתוכי חשבתי שזה רעיון טוב.

כשנכנסתי הביתה ראיתי את אבא יושב על הספה, מקפל כביסה. רצתי אליו לחיבוק ופניתי אליו:

– “אבוש, אפשר לשאול שאלה?”

– “בוודאי” הוא ענה

“אתמול אמא סיפרה לי על עץ המחשבות שיש לנו בראש, אתה מכיר נכון?”

– “עץ המחשבות שיש לנו בראש” הוא חזר על המילים שלי בזמן שהמשיך לקפל חולצה שלי. “בטח זוהריקו. בטח שאני מכיר”

– “אוקיי יופי! אז זרעתי מחשבות שאני קולעת,  והופכת להיות ממש טובה בקליעה, אבל ממש, ושאני מצליחה לקלוע לסל מכל מרחק ונקודה, כשאני זורקת לסל כדור כחול, וזו היתה תחושה מדהימה!

ובבוקר, כשהגעתי לבית ספר, לקחתי את הכדור הכתום מהכיתה, ניגשתי למגרש, זרקתי לסל וקלעתי – 3 פעמים ברצף!

ואז, כשדניאל הגיעה ורציתי להראות לה שיש לי פירות של עץ המחשבות – לא קלעתי. למה זה קרה לי אבא? אוף! למה זה לא עבד?

ממש מעצבן, כל כך התעצבנתי שאפילו זלגו לי כמה דמעות. 3 לדעתי, אבל לא ממש ספרתי.

אבא הפסיק לקפל את הכביסה והרים אותי על הברכיים שלו, ניגב לי את הפנים עם המגבת הרכה שרק יצאה מן מהכביסה ושאל:

– “שמעת אותי ואת אמא זורעים?”

הסתכלתי על אבא מעט מופתעת – “אויש אבא, מה זה משנה עכשיו, אחר כך תספר לי איזה זרעים זרעתם אתה ואמא, קודם בבקשה תסביר לי למה הפירות שלי מקולקלים?”

– “צודקת” הוא אמר, והתחיל להסביר:

– “זה נכון, העץ מניב פירות מהזרעים שזרעת. אבל, מהרגע ששתלת זרעים את צריכה להתחיל ולטפח את העץ הזה – לחשוב ולהאמין כמה שיותר, וכמובן להתאמן. ככל שתזרקי יותר לסל, כך תצליחי יותר לקלוע”.

איזה אבוש חכם יש לי, ממש מציאה.

רציתי לוודא שהבנתי אז שאלתי:

– “הזרעים צריכים שישתלו אותם גם עם אמונה?”

– “בטח” ענה אבא בזריזות, “האמונה זה המים שלהם, זרעים יכולים לנבוט בלי שמשקים אותם במים?”

– “ברור שלא אבוש. חייבים מים, הרבה מים, במיוחד בהתחלה”

– “בדיוק זוהריקו שלי, בדיוק. הרבה, הרבה מים בהתחלה” אז כך גם את צריכה להאמין במחשבות שאת זורעת כי בלי מספיק אמונה הם יתקשו לנבוט

– “ועוד דבר” אבוש ביקש להוסיף:

– “ברגע שינבט מהזרע נבט קטן קטן, צריך גם שמש שתחבק ותלטף אותו מדי פעם, נכון?”

“בטח אבוש, שמש זה חשוב מאוד” עניתי.

– “אז להתאמן זה כמו השמש” הוא חייך אלי.

מדהים חשבתי לעצמי, המחשבות בלילה הם הזרעים, להאמין בהם זה כמו להשקות במים, והשמש שהם זקוקים לה הוא האימון.

אז הלילה, לפני שאלך לישון, החלטתי שאני מייצרת לעצמי סדר פעולות:

לשתול את הזרע – כי אני רוצה לקלוע יותר טוב!

להשקות בהרבה מים – כי אני מאמינה שאני קולעת יותר טוב!

ושמש – כי מחר אני מתכוונת לבקש מאמא ללכת למגרש ולזרוק לסל לפחות 10 פעמים!

והנה, אני שומעת שגם אמא ואבא התחילו לשתול זרעים – “אל תשכחו להשקות במים” לחשתי.

החיים יפים.

לילה טוב 3>