רק נולדו

המתמטיקה של החיים

.

“כמה ילדים יש לך?”

“שניים” אני שומעת את הפה שלי עונה,

ואת הלב “ארבעה”.

פי וליבי אינם שווים –

אני נאבקת לתקן את המשוואה.

.

כמה ילדים יש לך?

השאלה ממשיכה להדהד בחלל הגוף

מהראש שרואה את תמונת צעיר בניי,

דרך הלב המאוחה בסיכות ביטחון,

ועד לרחם שזוכרת כמו שרק רחם יכולה.

.

שלושה ילדים בכו עם צאתם,

ואחד לא בכה מעולם.

שניים שזכיתי לגדל, נולדו יוצאי דופן,

ושניים שלא זכיתי נולדו בלידה טבעית

מה טבעי בלידות שסופן ידוע מראש?

.

“כמה ילדים יש לך?”

“בת כמה הבת שנולדה לפני תשע שנים?”

“בן כמה בן הזקונים שלך?”

אני מתגברת על הקושי

ועונה את האמת שלי.

בין הטיפות

.

כשאנחנו עומדים משני צידיי חבל הכביסה, תלויות בינינו שנים סחוטות,

מילים שלא נאמרו, מילים שנאמרו,

הילדים שלנו החיים והמתים,

האיש והאישה שהיינו, האיש והאישה שאנחנו עכשיו.

אנחנו מהלכים בין הטיפות,

הדמעות שבכיתי, הדמעות שלא בכית,

מתמלאת לה כוס חצי ריקה, חצי מלאה, או שאין כוס בכלל.

ואולי אני תולה כאן כביסה לבד,

אולי רק דמיינתי אותך.

האין יהפוך ליש

.

את מסתכלת על המקלון

והוא מביא בשורה רעה

כן, גם החודש, התשובה היא לא

ולא בפעם הראשונה.

עוד תראי, האין יהפוך ליש

עוד תראי, האין יהפוך ליש.

.

החלונית עם קו אחד

ואת נזכרת בשניהם

חלום חדש, לא במקומם

שוב חלום שמתנפץ.

עוד תראי, האין יהפוך ליש

עוד תראי, האין יהפוך ליש.

.

גם מבעד לגשמים, אני רואה לך קשת

עוד יהיו לך שני פסים, בינתיים, מחבקת.

.

אני יודעת, הייתי שם

גם במבול, גם בשרב

בציפיות, באכזבות

הקשת לא זרחה עליי.

עוד תראי, האין יהפוך ליש

עוד תראי, האין יהפוך ליש.

.

גם מבעד לגשמים, אני רואה לך קשת

עוד יהיו לך שני פסים, בינתיים, מחבקת.

בתי הבלתי מושגת

.

בבוקר,
פרפרי השינה ניתזים ממני
ואני רואה אותה
מעופפת איתם.
ביתי המדומיינת
קטנטנה ובלתי מושגת.

.

אני קוראת לה:
בואי, נכין קישוטים ביחד,
נצייר.
אני מתנצלת בפניה:
אני לא יודעת לקלוע צמות.
אני מסבירה לה:
מה אני כבר מבינה בבנות.

.

אני קמה מהמיטה
לחבק את שני בניי
ושולחת לכביסה
את בגדי הספורט.

יום אחד אחבק תינוק

.

יום אחד אחבק תינוק
או תינוקת
או גם וגם ברבים.
באימוץ, באומנה, בחיבוק לשעה,
או נכדי הקטן, בנו של בני.

.

יום אחד אחבק שוב תינוק,
ולרגע יהיה הוא שלי.

.

הוא לא יהיה במקום הקטנה שנולדה,
קראה קול חלש של תינוקת קטנה.
לא הספקתי לראותה
כי פחדתי,
כי לא ידעתי,
כי היה מאוחר כשביקשתי.

.

יום אחד אחבק שוב תינוק.

הוא לא יהיה במקום
התינוק הבובתי השקט שנולד.
ביקשתי בזמן לראותו.
כבר לא פחדתי
כבר ידעתי
והספקתי.
יום אחד אחבק שוב תינוק.

שני קצרים על קטנה

.

1.

קטנה שלי,

620 גרם, טהורה.

עוד לפני שנולדת

ידעתי

שההיריון הזה

יימשך לאורך כל חיי.

.

2.

ובתוך הזיות הכאב

ראיתי אור.

לזכור –

שיש הרבה על מה להודות.

שלא צריך לחכות,

כדי לחיות.

יד מתוך הנהר (לחן: רועי צמח, שירה: נועה הר-פז)

.

זוכרת איך נפגשנו

במרחב עצום כחול

הפייסבוק עמד בינינו

המוני מלא-פנים וגדול

כן, את היית שם קודם

ידעת מה מתחולל אצלי

עברת את כל הצרות שלי

ניחשת – מה יהיה איתי.

.

באוקיינוס מדומה

של מילים ותמונות

הושטת יד מתוך הנהר

איפשרת לדמעות פשוט להיות.

.

זוכרת איך נפגשנו

במונית שאספה אותי

היישר אל תוך חיבוקך

היישר אל תוך ליבי

כן, את היית שם קודם

ידעת מה מתחולל אצלי

עברת את כל הצרות שלי

ניחשת – מה יהיה איתי.

.

באוקיינוס מדומה

של מילים ותמונות

הושטת יד מתוך הנהר

איפשרת לדמעות פשוט להיות.

אמא יוצאת עם עגלה לטיול

.

אמא יוצאת עם עגלה לטיול,

ובעגלה – חלום.

היא מלטפת את החלום,

והוא צעיר כל כך,

עדיין לא מחזיר לה חיוך.

בבוקר, היא מטיילת כמעט לבדה.

רק היא, והחלום.

.

אמא צועדת ברחובות

שבהם היא עוברת כל יום.

אנשים מברכים אותה לשלום.

.

השכנים מחייכים אליה,

מסתכלים אל העגלה

מבטם עובר דרך החלום.

הם עדיין לא רואים אותו – אבל הוא, כבר שם.

.

יום יבוא, והחלום ילמד ללכת בעצמו.

אמא תיקח אותו לטיול,

ותגיד לו: “הנה, כאן ברחובות האלה,

טיילנו ביחד, ואנשים עוד לא ראו אותך.

אבל אני ידעתי מהרגע הראשון

שאתה

תחזיר לי את החיוך”.

מנחת מסוקים (מילים: שרון בריין ודן תורן)

אחרי שבועיים במעצר מיטה,

השמירה לא הצליחה, לידה שקטה,

חיבקת, אצלי הלב מתרוצץ,

מה יהיה, מה נגיד לילדים.

.

יוצאים מרמב”ם, בחוץ החיים

השמש טובה, והים נוצץ,

מנחת מסוקים קורא לי לעוף –

על גופתי המתה אחזור לעבודה.

.

יוצאת לחופשת לידה

והידיים שלי ריקות

יוצאת לחופשת לידה

לוקחת ת’זמן – לנשום.

החיים הם יותר מעבודה רעה,

הילדים שלי הם אור,

נפרדת מהבושה שלי,

דברים הולכים להשתנות.

.

יוצאת לחופשת לידה/ והידיים שלי ריקות

יוצאת לחופשת לידה/ לוקחת ת’זמן – לנשום.

.

באוזניות שומעת שירי תרופה

מאיר כתב, שהאושר כבר כאן.

הכל יהיה בסדר, אני מאמינה –

עכשיו זה בדיוק הזמן.

.

יוצאת לחופשת לידה/ והידיים שלי ריקות

יוצאת לחופשת לידה/ לוקחת ת’זמן – לנשום.