סליחה 

אני רוצה לבקש סליחה מהאדם החשוב לי ביותר,

הקרוב אליי ביותר,

זה שלא מקבל מספיק ממני – סליחה מעצמי.

סליחה שאני פוגע בך כל פעם מחדש.

סליחה שאני נותן לך לפתח ציפיות כל פעם שיש בחורה בסיפור.

סליחה שאני לא מקבל אותך כמו שאתה.

סליחה שאתה לא בעדיפות הראשונה שלי, ולמרות זאת ממשיך לאהוב אותי.

סליחה, שאני גורם לך להרגיש כמו אידיוט.

חופשת שחרור 

הייתי חודשיים לסוף השחרור.

לא עניין אותי כבר להכיר אנשים חדשים שמגיעים, הרי ממש בקרוב אני הולך הביתה.

שמעתי עוד שבוע לפני,

שהגיעה מישהי חדשה, טוב נו בסדר.

יצאת מהמשרד, עם שיער חלק, אודם אדום כמו דם, ומבט מבוייש ומפוחד בעינייך.

המילה הראשונה שעברה לי בראש הייתי, וואו.

חשבתי שאני אמשיך כרגיל, אבל ככל הנראה לכל דבר שקורה יש סיבה.

מישהו אמר לי דבר איתה,

היא בסך הכל בסדר, יותר בסדר.

מזל שהקשבתי לו!

שירתתי שלוש שנים באותו מקום, אבל החודשיים איתה הרגישו כמו השלוש שנים כולם.

למדתי להכיר בחורה מדהימה, שכמוהה לא היו עוד בבסיס.

כמה אירוני שדווקא בסוף השירות שלי הגיע מישהו שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.

אבל למדתי לקח, לעולם לא לשפוט לפי מראה,

בטח שלא לפסול מיד.

המספרים שבלב 

מפגש אחד מהיר, אחד שאומר הכל.

הייתי בטוח שאני מכיר את כולם,

הייתי בטוח שאני מכיר הכל.

היא ישבה שם עם חיוך שמסתיר המון,

חיוך מביוש כזה שלא מסגיר כאב.

אני לא מאמין גדול באהבה ממבט ראשון,

אבל יש מבטים שהם המראה של הלב.

ידעתי שהיא לא מכאן,

אולי גם לא בגיל המתאים.

אם רק היה לי את האומץ להראות לה מה אשר על ליבי.

את מה שכולם מספרים,

אולי אז הייתי מבין שלא הכל קשור במספרים.

נואש 

הוא עצבני ולא רגוע,

כי לא דיברתם כבר שבוע.

הוא לא אכל והוא עדיין שבע,

כי ממש מתגעגע.

הוא מקווה לא להישבר,

את לא מדברת איתו יותר.

מתי כבר תביני, מתי תחשבי,

שמה שיש ביניכם זה הדבר האמיתי?

למי אתה מקשיב? 

אף פעם לא ידעתי למי או למה להקשיב.

האם אני צריך להקשיב לאנשים שאוהבים אותי ונותנים לי ביקורת בונה אבל גם פוגעת?

או בכלל להקשיב לאנשים שמראים לי רק אהבה ועד כמה אני מושלם בעיניהם, אבל

בעצם זאת אהבה מזוייפת?

אני קרוע בין שני עולמות,

האחד שאומר לי שאני רע, והשני שאומר לי ההפך.

ברור שלעולם אין מושלם,

אבל מזה בכלל מושלם?!

אולי זה סה”כ בעיניי המתבונן?

לצערי אף פעם לא ידעתי למי או למה להקשיב…

מה את רוצה 

אני לא מבין אותך!

יום אחד טוב לך כשאני לצידך,

את מבקשת ודורשת שאהיה בעתיד בעלך.

אבל פתאום כמו רעם ביום בהיר,

הכל משתנה, הכל מחוויר.

פתאום את כבר הודעות לא שולחת,

פתאום את ממני שוכחת.

את טובה במשחקי כוחות,

ועוד יותר בלגרום לאנשים לרצות לידך להיות.

יש גם פעמים בהם את אותי דוחה,

בטענה לא ממש ברורה.

אז עד שתביאי לי מילון, או שתתחילי להאמין,

אני אותך כלל לא מבין!

ציפור הנפש

ראיתי שיש בך פוטנציאל,

האמנתי בך,

נראית כמו גוזל קטן ומכוער שלא מסוגל לעוף.

האמת, שכך גם חשבת על עצמך,

שזה ייעודך בחיים,

אני ראיתי בך נץ,

נץ מיוחד.

עם מעט עזרה והרבה עידוד ידעתי שתוכלי לעוף

ואחר כך גם להתפתח ולהתבגר.

היום את כבר עם כנפיים פרוסות,

באורך מדהים,

היום את כבר ממש נשר.

אבל שאלה אחת בלבד נשארה פתוחה:

למה לי זה צורם, למה לי זה מפריע?!

מה הקשר 

הקשר שלנו חזק מכל דבר אחר.

חזק מקנאה, חזק משנאה.

הקשר שלנו חזק מכל דבר אחר.

חזק מאהבות צדדיות, חזק מדרכים חלופיות.

הקשר שלנו חזק מכל דבר אחר.

חזק מכתיבה, חזק מקריאה, חזק משתיקה.

הקשר שלנו חזק מכל דבר אחר.

אז למה הוא לא מצליח לפרוח ולהתקדם מהר?!

איקאה 

לחבר ארבע רגליים ואת גוף השולחן – כך כתוב בדפי ההסברה.

להכניס סוללות לשלט, ללחוץ על כפתור – כך זה פועל.

מכניסים את הכביסה למכונה,

מכוונים את הטמפרטורה הנכונה – כך הכביסה נקייה.

הכל פשוט, הכל מובן בסך הכל.

חבל לי שרק דבר אחד לא מגיע עם חוברת הוראות – איך להצליח עם בנות.

האביר שבלב 

הכל את יודעת ודבר לא שוכחת.

לידך יש אביר ומסביבך קיר. לקיר ארבע פינות, לכל פינה הגנה.

האמנם?

קיר אחד מלא בהמון קישוטים, הוא בהחלט הקיר היפה בעיר.

קיר שני המון חלקיקים, אך רובם קטנים וחלשים.

הקיר השלישי בעיקר רועש, כל היום צוחק וגועש.

הקיר האחרון הוא קיר מפתח, מאחוריו האביר שניצח.

אך האביר הגיע באיחור,

מבחינתך זה דבר שאסור.

לך לא קל להבין שעלייך שומר האביר,

ולאו דווקא אותו הקיר.

איך קרה שהעדפת קיר סתמי ושביר,

על פני אותו האביר?!

אבל הכל את יודעת ודבר לא שוכחת.

הרס עצמי 

“אתה רק צועק כל הזמן”.

“כל קשר אפשרי שעשה לך טוב הרסת”.

“אתה פשוט לא מודע לעצמך”.

ישבתי שם וחשבתי, ישבתי ובכיתי.

מדוע זה מגיע לי?

למה חושבים עליי ככה?!

אני עד כדי כך אדם שלילי?

אדם שמשדר רוע לסביבה?

אומרים שמה שבתוככך גם משודר כלפי חוץ.

אז האם בעצם אני צועק על עצמי?

הורס את עצמי?

רע לעצמי?!

תשאירי את ההצעות לעצמך 

“אני באה לישון אצלך הסופ’ש”, אמרת לי.

“אין בעיה” – עניתי, “אבל רק תדעי שיש משחק בערב ואני עסוק”.

“סבבה, אבל אני רוצה שנצא לאנשהו”, אמרת.

לא האמנתי שכך זה יהיה.

חשבתי שכמו תמיד תגידי משהו ואח”כ תוותרי מיד.

חשבתי שאת סתם צוחקת, למרות שאין לך חוש הומור.

אז, זה היה נראה לי ממש טוב ההצעה שלך.

“היום אני מעדיף שתשאירי את ההצעות שלך לעצמך – תודה”. (הראש שלי).

“אבל בכל זאת אני מתחרט על מה שאמרתי” (הלב שלי).

עדיף מאוחר מאשר אף פעם 

סוף סוף הבנתי, אחרי תקופה לא קצרה,

תקופה מבולבלת שחייתי בבועה.

הבנתי שאני רוצה אותך, הבנתי שאת האחת.

תמיד היו בתוכי שני אנשים – אחד הגיוני,שקט ומופנם. השני ציני, מלא בבטחון ותמיד שומעים רק אותו.

ידעתי שהאדם הנכון להקשיב לו הוא האיש השקט, אבל לצערי, תמיד שומעים את השני.

האיש המופנם תמיד אומר שאת יפה כמו שאת,

רוצה רק להיות איתך ולא משנה לו מה חושבים ואומרים,

כי הוא יודע שכשיהיה איתך, הוא יהיה המאושר באנשים.

אבל אז מגיע האיש השני, אותו אחד שתמיד מחפש את השלילי בכל דבר ואפילו בך.

כשאתה חי בבועה, אתה מקשיב בלית ברירה לאיש השני.

בתוך הבועה יש הד ורק אותו שומעים.

אבל ברגע שאתה יוצא מהבועה, לאיש הרועש כבר אין משמעות,

שישאר פה מצידי,

לי הוא כבר לא מפריע…

אני אוהב אותך ולא מישהי אחרת, ולא משנה לי מה חושבים.

כי מבחינתי יש בי כבר איש אחד בפנים, איתו אני מסכים.

האם גם את חושבת עליי 

האם גם את חושבת עליי?

כשאת שוכבת לבד במיטה,

אני מופיע לך במחשבות?

האם תוקפת אותך לפעמים תחושת געגוע,

גם ללא סיבה הגיונית?

תחושת הפספוס שאנחנו לא ביחד,

תקופת גם אותך?

גם את חושבת ששנים של הכרות אומר בעצם הכל?

או שאולי זה רק בראש שלי בעצם?!

 

ראשונה 

את היית הראשונה שכבשה אותי,

אבל גם הראשונה שרציתי לוותר עליה מיד.

את היית הראשונה שישנה אצלי,

אבל גם הראשונה ששכחה מזה לגמרי.

את היית הראשונה שבאמת האמנתי לה,

אבל גם הראשונה ששיקרה לגבי עצמה.

את היית הראשונה שבאמת ראיתי אותנו יחד,

אבל גם הראשונה ששכחתי, כמעט.

כבר שנים 

זה כבר שנים שאנחנו מכירים.

זה כבר שנים שאנחנו נפגשים.

זה כבר שנים שבטלפון אנחנו מדברים.

זה כבר שנים שאחד על השני חושבים.

זה כבר שנים שאנחנו כל פעם מחדש רבים.

זה כבר שנים שאנחנו מתעצבנים.

זה כבר שנים שאנחנו אחד את השני מהראש מוחקים.

זה כבר שנים שאנחנו אחד בלי השני, לא יכולים.

תודה 

זה אולי כבר לא זה מבחינתך,

והיום אנחנו כבר לא מדברים.

אבל רציתי להגיד לך מילה אחת גדולה – תודה!

תודה על זה שהיית שם בשבילי,

גם כשאף אחד אחר לא היה.

תודה על התמימות לאורך השנים הראשונות.

תודה על הרגעים בהם נפגשנו,

גם אם לא תמיד התאים לך.

תודה שתמיד שיתפת אותי במה שמפריע לך,

כי סמכת עליי.

תודה על החיוך הזה שלך.

תודה על זה שגרמת לי להרגיש מה זה אומר להיות מכור אלייך בגלל מי שאת!

אם רק היית אומרת

אם רק היית אומרת לי, נו יש לי הרבה מה לומר לך,

אבל קשה לי להתבטא, הייתי מבין.

אם רק היית אומרת לי, נו ידעתי למה באתי אלייך באותו ערב,

אז היום היחסים בינינו כבר היו שונים.

אם רק היית אומרת לי, נו יוצאים היום יחד,

זה היה לי מובן יותר.

אם רק היית מבינה כמה זה חשוב לי , נו ידעת,

אבל עדיין התעלמת והכחשת.

היכרות ראשונית 

מה אפשר להספיק בחודשיים של היכרות?

אפשר לדעת מה את אוהבת לאכול,

ומה את שונאת.

אפשר לראות אותך בוכה,

אם זה משמחה או מכאב.

אפשר להרגיש כיצד הלבבות שלנו

מתחברים רקמה אחר רקמה.

אפשר לספר אחד לשני את כל סודות העבר שלנו,

לדבר אפילו על אהבה.

אפשר לקוות ביחד על עתיד טוב יותר.

אפשר פשוט להתחבר.

אני כועס 

אני כועס עלייך.

אני כועס כי היינו כל כך קרובים,

והיום את אותי כבר לא אוהבת.

אני כועס כי זה קרה בלי שום התראה,

והיום את איתי לא מדברת.

אני כועסת כי הייתי בטוח שכולך זהב טהור,

והיום את אפילו לא בצבע תכלת.

אני כועס כי את כבר לא מתייחסת.

אני כועס כי את עם אחרים מחייכת.

אני כועס כי את מראה סימני חיבה אבל לרוב מתעלמת.

אני כועס כי את לא רואה שאותי את מאבדת.

או שאולי אני כועס על עצמי.

שאהבתי, שסמכתי, שהאמנתי, שהחמאתי,

שנפגשתי, שחייכתי, שמהחיים שלי זמן הקדשתי.

אני כל כך כועס שבבחירה שלי אני פישלתי.

איפה היציאה 

העפתי אותך מהראש שלי,

אבל את לא יוצאת לי מהמחשבות.

העפתי אותך מהמיטה שלי,

אבל את לא יוצאת לי מהחלומות.

העפתי אותך לפני חודשים,

אבל את לא יוצאת לי מהזכרונות.

העפתי אותך מהחיים שלי,

אבל את לא יוצאת לי מהלב.

השנה שאחרי 

עברה כבר שנה.

מהיום שבו ישנת איתי,

היום בו גרמת לי להרגיש טוב עם עצמי,

היום שבו באמת נהנתי.

עברה כבר שנה.

את לא זוכרת את מה שהיה בינינו,

את גם לא מכירה את המילה “בינינו”.

עברה כבר שנה.

היום את במקום אחר,

ואני נשארתי תקוע במקום שלנו.

מגן דוד אדום

ממש התחברתי אלייך, יותר מלכולם.

דעי לך, רציתי שנהיה בקשר כזה לעולם.

אבל, התאהבת בדבר שהוא “מושלם”.

מעלה בראש את הזכרונות איתך.

דמעה זולגת מעיניי.

איך היה לי טוב, לפעמים מדי.

היום אני לא שבור אבל גם לא שלם.

תרופה לזה לא מצאו, גם אנשים ממד”א לא יעזרו.

מקווה שיבוא היום בו תגלי,

שמי שהיה טוב גם בשבילך עוד יושב,

מחכה ושכואב לי.

געגועים לפעם 

ישבנו שם שנה אחרי,

אחרי מריבה קלה כשאת כבר רווקה,

התייחסתי מעט בקרירות ,

אבל מיד חיבקת אותי בדרך הכי אמיתית שיש.

כתבתי לך מכתבים בחיי,

ככל שקיבלת עוד מכתב כך התרגשת פחות.

והאמת שגם אני.

בצבא הייתי מגיע אחת לשבועיים.

היו תקופות לפני, שגם אותך ראיתי אחת לשבועיים ולפעמים כמעט כל שישי.

ועם כל הדברים האלה, אף פעם לא היינו זוג.

פעם היית אחותי,

לפרקים הייתי אחיך, היית גם חשובה לי ככה.

אבל איכשהו זה עניין של תקופות,

פעם אוהב אותך ופעם פחות.

לי את 

לי את תמיד מקשיבה.

לי את תמיד עוזרת.

לי את תמיד מביאה את התמיכה שצריך.

לי את פתאום נעלמת. נעלמת בלי סיבה מוצדקת.

לי את פתאום מתנכלת.

לי את גורמת כעס, כמעט שויתרתי עלייך.

לי את כבר שוב מקשיבה.

לי את כבר שוב עוזרת.

לי את כבר שוב חשובה.

לי את אמרת שככה זה החיים, כמו גלגל, וכולם תמיד משתנים.

שינה 

אני מעדיף לא לישון.

אני מעדיף שלא להגיע למצב שאני חולם חלומות,

כי בכל החלומות שלי את מופיעה.

ולא רק את אלא גם מישהי נוספת,

אחת שסתם אהבתי להסתובב איתה.

אפילו שנת צהריים כבר לא עושה לי טוב…

את שתיכן מחקתי מהטלפון,

את שתיכן מנסה למחוק מהראש שלי,

אבל על חלומות, לצערי,

עוד אי אפשר לשלוט…

העיניים שלך 

את מבלבלת אותי.

יש לך עיניים מיוחדות את יודעת?

דרך העיינים שלך אני יכול לראות הכל.

אני יכול לראות את הכאב שלך, את האהבה שלך לדברים מסויימים, אולי גם אליי.

גם החיוך שלך אומר המון שתדעי.

יש לך חיוך שלפעמים מסגיר בושה,

לפעמים באמת מראה את הלב שלך,

ולפעמים חיוך שסתם כובש.

קיבלת חינוך טוב בבית!

אין בך טיפה של רוע, אם יש מושלם בעולם – אז את הכי קרובה שיש!

שוב 

שוב קיבלת הזדמנות ושוב אותה הרסת.

שוב סמכתי עלייך ושוב את איכזבת.

שוב ציפיתי שתבואי ושוב לא הגעת.

שוב חשבתי שזה לא ישפיע עליי, אבל שוב בי פגעת…

כמה הזדמנויות את עוד יכולה לקבל?

זאת הייתה האחרונה.

אז כדאי שלחיות בלעדיי תתחילי להתרגל!!!

אחרית הימים 

לא הרבה יוצא לי לחשוב על הצד הזה,

אבל מסתבר שמי שהיה המגעיל בסיפור, מי שלא חשב לפני שדיבר,

מי שלא חשב לפני שזרק מילים פוגעות,

זה אני.

מי שאמר לך שבחיים לא נצא מסתם סיבה מפגרת,

שהוא מצטער בגלל חיבוק מסכן בינינו,

זה אני.

ואת היית שם, יכלת לומר אותו הדבר,

אולי גרוע מזה ובכל זאת בחרת לשתוק,

בחרת לחייך חיוך מבוייש, בחרת לשמור על כבודי.

כמה שלא הערכתי אותה,

זה מעשה אצילי.

מעשה של בחורה טובה,

מעשה של בחורה בסה”כ ולמרות הכל, גם די חכמה…

שוב להתאכזב 

שוב יש לך מישהו.

שוב אני אמור להתאכזב.

אבל הפעם משום מה זה לא קרה.

הפעם חיכיתי להזמנות לכעוס עלייך,

אך ורק משום שככה אני לא אצליח להתקרב אלייך.

גם היום נפגשנו, ממש לפני כמה דקות.

איך את כזאת כובשת?

איך את מצליחה כל פעם לתת לי להרגיש טוב.

אבל מצד שני גם להרגיש רע,

ששוב נפגשנו ושום דבר לא קרה.

אם רק היה איזה כוח אחד בחיים,

כזה שאומר לי איך להיות זוג, אנחנו מצליחים…

נמאס לי 

נמאס לי להתאכזב כל פעם שאת כועסת.

נמאס לי ליפול ברשת שלך כל פעם מחדש.

נמאס לי שכל פעם אני חושב עלייך,

ומתאכזב שזה לא הדדי.

נמאס לי שכל פעם שאת לא עונה כואב לי.

נמאס לי כבר שאני כזה אובססיבי אלייך ושאת לא.

תן לי 

תן לי את הכוח לשנוא אותה.

תן לי את הכוח לא לשלוח לה הודעות.

תן לי את הכוח לא להיפגע ממנה כל פעם שהיא אומרת משהו,

שאני לא אוהב לשמוע.

תן לי את הכוח לא להיות הסמרטוט שלה יותר.

תן לי את הכוח לעבור הלאה,

למצוא מישהי אחרת.

תן לי את הכוח לשכוח אותה.

הנקמה הצבועה 

היה לך קשה, בכית המון,

אולי כי הכל חדש לך כאן ואולי סתם ככה.

סמכת על האנשים שנמצאים כאן,

הסברתי לך שלא כולם נולדו טובים,

יש בעולם גם אנשים רעים.

כאלה שמנצלים חולשות,

כאלה שסתם נוקמים, כאלה שהאגו שלהם בשמיים.

הערכת אותי, הערצת אותי אולי והיה לנו כיף…

מי חשב שאני אחד מהאנשים האלה שסיפרת לך.

איתך הייתי בסדר.

אבל מה עם השניה? זאת שהיה לי איתה כמעט סיפור אהבה.

סה”כ אמרה לי לא, אפילו זה בקושי העזה.

אבל מיד התרגזתי, מיד רציתי לפגוע. לא יותר מדי. רק שיהיה לי קצת טוב.

אמרתי לה שלא נצא,

אמרתי לה שהיא טיפשה,

אמרתי לה שיש לי רגשות למי שהיא הכי שונאת – אלייך… וזה היה כמובן בדיחה.

ידעתי לבוא ולהטיף לך, ללמד אותך.

אבל שכחתי לגמרי שאני גם חלק מהשיעור שלך,

אחרי מה שעשיתי לשנייה…

השקט שנשאר 

זה קרה פתאום, בעצם כולם ידעו שזה יקרה.

אני לא לוחם, בסה”כ שירתתי בגדוד, הייתי אחרי שבת וכבר רציתי הביתה.

אף פעם לא האמנתי למילה שהמפקד שלי אמר,

אבל הפעם היה לו משהו אמיתי בעיניים, כשאמר:

” תקווה שמשהו יקרה בבסיס, שיפציצו פה כבר, כדי שתצאו הביתה, אחרת תישארו כאן עוד הרבה זמן…”

מצד אחד בא לך כבר לצאת הביתה,

אבל מצד שני זה לא שפוי לרצות שהבסיס שלך יופצץ.

יום אחד זה קרה, אזעקה ואחריה כולם רצים, נכנסים למקומות מוגנים.

לא עברה דקה וכבר נשמעים בומים באוויר.

הסמ”פ הליצן רועד,

הנגדים מקללים את היום שחתמו קבע,

וצמד הבנות שעוד נשארו בבסיס עם דמעות בעיניים.

רק אני עם חיוך מטופש על הפנים, חיוך שהרגיז אנשים ומצד שני גם הרגיע אחרים והאמת שגם אותי.

זה היה היום שבו גם נגמר האירוע הנוראי.

אבל הפחד האמיתי הגיע אחרי זה.

להביט על אותו ההר שרק עד לפני כמה שעות נפלו ממנו פגזים,

להביט על אותו ההר ולשמוע את הדממה המוחלטת שאחרי האירוע.

מין שקט כזה שמחריש את האוזניים.

מעולם לא חשבתי ששקט זה דבר כזה מפחיד…

הסיפור הסודי של חיינו

ישנת אצלי.

התחבקנו בלילה.

למחרת כבר לא דיברנו על זה.

האמת, זה גם לא היה נראה לי חשוב לדבר על זה.

המשכנו בחיינו כרגיל, צחקנו, נהנו.

מי חשב שאני אתחיל להרגיש משהו.

נהיה לך חבר.

התרחקנו.

אמרת: “מתחננת שזה לא ישפיע עלינו”.

הסכמתי.

לא עמדתי במילה שלי והתרחקתי.

חשבתי שוב, נשכתי את עצמי.

התרקבנו יותר מתמיד.

גיליתי שלמרות שהיית אצלי, התנשקת עם חבר משותף.

כעסתי.

ניסיתי להוציא ממך מידע.

בתגובה שאלת האם נצא?

אמרתי לך לא.

שאלת למה?

נשכתי את עצמי.

הרגשתי מושפל.

שיקרתי.

אמרתי שאת לא בשבילי.

נפגעת.

יצאנו לחופשה 4 חברים, ביניהם גם את.

2 מיטות נפרדות.

קמנו בבוקר, אמרת לי בוא שכב לידנו.

הוא קם והלך, אנחנו נשארנו מחובקים.

שוב גיליתי שהתנשקתם.

מה את רוצה ממני.

שוב כעסתי, שוב הושפלתי.

הפעם לא ויתרתי וכעסתי עלייך מאוד,

ממש צעקתי.

משם כבבר אין דרך חזרה כי אני כבר ממש רותח ואת ממש פגועה.

בשביל לתקן הכל, צריכים להחזיר לאחור כמה גלגלים, ואת זה בטח עוד לא המציאו.

אני אתנחם בעובדה שאת לא איתו.

אבל תמיד אכעס עלייך שלא היית איתי.

את קטנה 

לא האמנתי שנמשיך לדבר,

שלמעשה את תהיי זאת שתיזום הכל.

ביקשת תמיד שנצא לאנשהו, אולי התלהבת מעצם המחשבה על הנסיעה באוטו שלי.

אני התעקשתי לבוא אלייך, ולא מעבר.

אולי בגלל שאת קטנה.

בחיי שהפחדת אותי.

באותו יום שאמרת :”בא לי בריכה”.

“ב-11 בלילה?” – שאלתי.

“כן, אפשר להתגנב לבריכה בקיבוץ שלי”.

ומה אני יודע, אני סה”כ גר בעיר ואת בסה”כ קטנה.

היה לי כיף לדבר איתך, אבל את בסה”כ קטנה.

מלאך בשמיים 

במשך שנים חיפשתי את הדרך לתקשר איתך.
כמובן שהתעלמת בהתחלה, עשית לי חיים לא קלים.
אבל בסופו של דבר הסתדרו העניינים.
הייתי בטוח שנהיה הכי מאושרים…

וביום אחד הכל השתנה,
אותו יום ארור של התאונה.
שוב אני מחפש את הדרך לתקשר איתך.
דניאל, האם בשמיים כבר שינו את שמך לדניאלה? כמו לשאר המלאכים.
האם כבר קיבלת כנפיים?
האם אותה הילה, שעטפה אותך פה, עוטפת אותך גם למעלה?
למדתי עם הזמן לתקשר איתך.
אבל מי ילמד אותי איך מתקשרים עם מלאכים?

הלב או הראש 

מה חשוב יותר הלב או הראש?

בלי לב, לגוף אין חיים.

בלי ראש קשה לגוף לתפקד.

בראש, המוח הוא כמו מבוך.

הלב, לא פחות מסובך.

הלב מזרים את הדם בגוף.

לראש מחוברים על העצבים.

אומרים שהדג מסריח מהראש.

בינינו, גם לבבות על שיפוד לא טעים.

בלב יש את הרגשות.

בראש יש את המחשבות.

לב הוא מרכז הדברים.

הראש אחראי על הכל ועל כולם.

לב שבור לא ניתן לתיקון.

ראש מעוות גם לא ניתן לתיקון.

אז מה יותר חשוב בעיניכם?

האח הגדול 

“הם נראים כמו זוג “.

“הם כל היום מסתובבים יחד” .

“היא ישנה אצלו בבית”.

“היה לו בית ריק, מעניין מה הם עשו”.

“הם יצאו יחד לחופשה כמה חברים, מעניין מה הם עשו בחדר”.

“הם מדברים ליד הסלע כבר שעתיים, מעניין אם הם התנשקו כבר”.

לא זוכר שבחרתי להשתתף בתכנית ריאלטי חושפנית.

לא ביקשתי לקחת בה חלק.

לא ביקשתי לזכות, אבל אני רואה כבר שזכיתי בתואר ‘אהוב הקהל’.

העיניים שלכם החליפו את המצלמות.

הדיבורים שלכם החליפו את הריכולים ברשת.

הלחשושים שלכם החליפו את מחיאות הכפיים והצעקות של הקהל.

ריאליטי הרי זה החיים.

המלצה אישית – כדאי שתמצאו לכם כאלה, במקום להתעסק בשלי.

חבר שהיה לי 

חלמתי חלום, על חבר שהיה לי.

שנידון למוות ואותו להציל לא בא לי.

הוא נידון לתלייה,

אבל לי זה לא הפריע אפילו לשנייה.

רצו לתלות אותו בכיכר העיר,

באותו רגע הפנתי לו גב, פניי היו לכיוון הקיר.

חלמתי חלום, על חבר שהיה לי.

חבר טוב, שמאוד פגע בי.

חבר כזה, חבר מוצלח.

חבר שהיה ממש כמו אח.

חזרתי לכיכר העיר,

כל מה שנותר שם זה רק אותו הקיר.

הקיר הזה אולי מסמל את אותו חבר אטום.

חבר שהיה כמו אח, אבל היום כבר לא שווה כלום…

הזמן שלי 

הזמן הוא דבר מסתורי, זה כולם יודעים.

הזמן כולל ימים, חודשים ואפילו שבתות וחגים.

אומרים שהזמן גם מרפא הכל, גורם לנו לשכוח.

לסלוח לאנשים שמנעו מאיתנו לשמוח.

את כל פעם מחדש מכעיסה אותי.

אני אמור לכעוס עלייך עד יום מותי.

אכזבת אותי במשהו שקשור בקודש.

אני אמור לכועס עלייך חודש.

את מכעיסה אותי באופן קבוע.

אני אמור לכעוס עלייך לפחות שבוע…

פגעת לי בלב עם לום.

אני אמור לכעוס עלייך כל היום.

אז תסבירי לי את הכלל:

איך אני לא מצליח לכעוס עלייך בכלל?

אני קטנה?

עוד יום רגיל, ישבתי עם חברה.

אמרה שתבוא, לא חשבתי אהבה.

שלחת לי הודעה, לא ציפיתי.

זה גרם לי לסערת רגשות, מההתרגשות כמעט בכיתי.

שכנעתי את עצמי שלא קרה דבר,

בטח אשכח הכל עד מחר.

שתקת ושתקת ואני לא ויתרתי.

בחרתי לשלוח הודעה חזרה, התעניינתי.

דאגת להדגיש שאני קטנה,

סה”כ רציתי שניפגש, אז למה ההערה?

אני גרה בקיבוץ ממש ילדה טובה,

אז למה אתה ממשיך להגיד שאני קטנה?

ניסיתי להראות לך שאני יוזמת,

בריכה, בית קפה – אמרת שאני חולמת.

מה גרם לך לפחד, מה גרם לך לנסיגה?

זה שאני סה”כ ילדה קטנה?

אז דע לך משהו “ילד גדול”,

אותי לשבור אתה כבר לא יכול.

אתה טוען שאני ילדה קטנה.

אבל מי שברח היה – אתה!!!

שינוי 

התחברנו, אהבתי אותך.

משהו מאוד הפריע לי בך.

אהבת את האנשים הלא נכונים.

טענת שהם, דווקא הם, חיוך לך גורמים.

ידעתי שזה שקר, ידעתי שזה לא נכון.

ידעתי שהם לא באמת מעלים לך את הביטחון.

רבנו.

כעסתי, לא הבנתי.

אמרת לי משפט ששינה את הגישה שלי:

“אותך אני לא מבינה,

אתה אוהב אותי לפעמים גם בלי סיבה.

התחברת אליי בגלל מי שאני,

אז למה אתה מתעקש לשנות אותי? “

זמנים אחרים 

במצב של היום כולנו חסרי שינה,

השגרה הזו בהחלט לא תקינה.

אותה ילדה קטנה,

לחופש היא נולדה.

אותו הילד, שכל חטאו הוא שרצה לגדול,

לישון בבטחה הוא לא יכול.

אותה הנערה, שרוצה להצטיין בלימודיה,

בשל המצב ירדו הישגיה.

אפילו סבתא את האוכל לא מסוגלת לתבל,

היא חוששת שמא יופיע מחבל.

כמטוסי קרב חגים מעלייך,

אין מי שישמע את דמעותייך.

דמעות שווא, דמעות של פחד,

בתקופה כזאת כולנו חייבים להיות יחד.

חייבים להיות חזקים, להיות מאוחדים,

רק ככה עוברים זמנים מפחידים.

איפה האהבה שלי? 

אם רק היית יודעת מה אני חושב,

יש דברים שאפשר לומר רק דרך מחשב.

פספסתי הזדמנויות, אני אחד שחושש,

היום אני יודע, עד כמה אני טיפש.

הייתי רוצה שהכל יהיה אחרת.

את גם אשמה, גם את לא מתאמצת.

האם תתני לי לחוש מעט שמחה?

באמת שאני רוצה,

הודה לך אם לא תפתחי בי לשווא תקווה.

שנים את תוהה

למה אנחנו לא ביחד?

יודעת מה, אני בסך הכל מלא בפחד!

דמעות 

דמעות רבות יורדות מהעיניים,

לכל דמעה משמעות אחת , אולי אפילו שתיים.

יש דמעות שיורדות לפי קצב,

אלו הן דמעות של עצב.

יש דמעות של פרידה מאדם אהוב לשבוע,

אלו הן דמעות של געגוע.

הדמעות המלוחות הן דמעות של כאב גדול,

לעצור אותן כמעט ואתה לא יכול.

אם דמעה קטנה של עייפות זולגת מעינייך,

שינה קלה יכולה לפתור את בעיותיי.

ישנן דמעות שאני קורא להן ‘דמעות של יושר’,

אלו הן דמעות של אושר.

אך יש דמעות שבהן אי אפשר לשלוט,

בהגדרתן נקראות “ים של דמעות”,

כאלה שבגינן אי אפשר להפסיק לבכות.

פרץ של רגשות,

לפעמים גם בלי סיבה.

אך אל תתבייש, לבכות זה לא בושה!

ג’ונגל 

בג’ונגל חיות רבות.

חלקן גדולות וחלקן קטנות.

חלקן ארסיות וחלקן מפחידות.

אבל לכולן יש רגשות.

אם מישהי תגנוב את האריה מהלביאה,

מיד נוכל לראות כיצד היא מקנאה.

השועל יושב מתחת לשיח, מלא בכאב,

זה משום שכמה ימים הוא רעב.

אם תפריעו ללהקה ולא יהיה לכם סבלנות,

הזאבים ידעו להסביר לכם מהי נאמנות.

אם אתה עצוב וכלפי חוץ את זה מקרין,

יאמרו עלייך שאתה בוכה דמעות של תנין.

כדאי שמדי פעם תקדישו זמן להקשיב,

ללביאה, לשועל, לזאבים,

לכולם.

כך תוכלו למצוא את כל הרגשות שבעולם.

ובפעם הבאה כבר תהיו חכמים.

לחברים תוכלו לגלות,

שהלב של כולם הוא כמו ג’ונגל של רגשות.

מפקד שלא היה לי 

המפקד תמיד רץ בראש,

אין דבר שממנו אמור לחשוש.

המפקד אמור להיות נחוש בדעתו,

אך גם לדאוג לכל החיילים שלו.

מפקד הוא דבר נערץ,

אחד שמסוגל להפוך כל סלע לחצץ.

דמות חזקה ואהודה,

כולם מרעיפים לכיוונו אהבה.

אבל שאלה קטנה בפי,

מדוע לא היית שם בשבילי?

לא מעט אמרו שאין כמותך,

רק אני לא הצלחתי להבין אותך.

ציפיתי למפקד, כמו שכתוב בספר,

מפקד שאוכל להתגאות בו ולא רק בסתר.

אומר לך רק עוד דבר אחד,

חבל שחשבת על עצמך בלבד!

מירוץ החיים 

תחושה של פספוס עלתה באוויר,

עשית טעות, אתה לא זהיר.

ביום שבאמת נזהרת,

ליום הזה חשיבות לא ייחסת.

היא הגיעה אלייך למיטה,

היססת, היססת ופספסת הזדמנות איתה.

תחושה של פספוס עלתה באוויר,

עשית טעות, משום שאתה יהיר.

שנים אתה חושב עליה,

איך כבר הצלחת לאבד את הרגשות כלפיה?

האגו תמיד בך שולט,

פספסת זהב, איך אתה לא קולט?!

תחושה של פספוס עלתה באוויר,

עשית טעות, אתה לא מספיק מהיר.

הבנת כל מה שלחשה לך,

אך בכל זאת חיכית ולכן מישהו הקדים אותך.

בינתיים כדאי שתעצור קצת למחשבה,

כי מירוץ החיים שלך בסכנה.

ימים יגידו 

ישבנו ביחד על ספסל רעוע,

לא ידעתי שמלגעת בך אני מנוע.

תמיד הדגשת וחזרת רק ידיד הוא,

 האם זה ישתנה?

רק הימים יגידו.

בחורה מיוחדת,

בחורה מעט אחרת.

אחת שיודעת הכל,

לשלוט בה אתה לא יכול.

צוחקת המון, לעיתים גם בלי סיבה,

בחיוך כובש בולטת בכל מסיבה.

בחורה עם לב זהב,

אך אותה לא אוהב.

כי, ישבנו ביחד על ספסל רעוע,

לא ידעתי שמלגעת בך אני מנוע.

תמיד הדגשת וחזרת רק ידיד הוא,

 האם זה ישתנה?

רק הימים יגידו.

עיניה ושיערה מעיניי לא נעלמו,

פוחד שמא ידיה בי יפגעו.

לעיתים הערות פוגעניות אומרת,

אך קשה להחליפה באחרת.

אך בתקופה האחרונה הגעתי סיכומים,

שעדיף שיהיו בחיי אנשים אחרים.

כאלה שיאהבו אותי בטוב וברע,

יקבלו אותי ללא שום תמורה.

אך לפעמים נזכר אני.

שישבנו ביחד על ספסל רעוע,

לא ידעתי שמלגעת בך אני מנוע.

תמיד הדגשת וחזרת רק ידיד הוא,

 האם זה ישתנה?

רק הימים יגידו.

לבד 

“לא טוב היות האדם לבדו” – אומרים

בעולם מלא באכזבות ושקרים

דע לך שיפגעו בך לא מעט פעמים.

לא חשבת לפני ששיחקת איתו משחקים

בגלל זה הוא שבור רגשית ומפחד מאנשים

דרכך הוא גם למד על החיים.

לעולם אין לקחת הכל כמובן מאליו

בבוא היום ירדו דמעות גם מעיניו

דבר שמראה עד כמה הוא פגוע ומאוכזב.

ליוותה והנחתה הציפור את גוזליה

ברכות גידלה אותם, הגנה בכנפיה

דאגה וחשבה עליהם עד אשר אזלו כוחותיה.

גם אם אתם לבד,

זו לא סיבה להתמלא בפחד.

להישאר לבד זו לא בחירה,

זו דרכה של אמא אדמה.

דרכים לשכוח 

ישנן הרבה דרכים לשכוח.

אך אל תמהר לשמוח,

לא תמיד תצליח לברוח.

דרכים רבות ניסיתי, לא חששתי מהרס,

אך לדאבוני, בידי העלתי חרס.

זרקתי את הכל לנהר, לא נשאר דבר.

אבל למחרת הכל שוב חזר.

טיפסתי על הר גבוה.

לא רציתי עוד מילה לשמוע,

אך שוב בעצמי הצלחתי לפגוע.

השלכתי את זיכרונותינו מעבר למדף,

אך שוב אני מרגיש כמו ציפור שבורת כנף.

ישנן הרבה דרכים לשכוח.

אך אל תמהר לשמוח,

לא תמיד תצליח לברוח.

כמות 

כמות הלייקים שמופנים אלייך,

לא מראה את כמות האהבה כלפייך.

כמות החברים שסביבך,

לא מראה עד כמה חברותי אתה.

כמות הפעמים ששמעת “לא” בחייך,

לא מראה כמות כישלונותייך.

כמות הפעמים בהן חיית בבדידות,

לא מעידה על כך שאתה נחות.

כמות זה רק מספר, רק מטרד,

אין זה מאפיין אף אחד.

ואם על ידי כמות אתה שופט אנשים,

דע לך, שהם לא האשמים!

בחורה מיוחדת

הרשו לי כתוב שיר קצרצר,

על בחורה מיוחדת אליה אני מחובר.

בחורה כזאת שלא מוותרת באף קרב,

אך לב לה, לב זהב.

שנים רבות אנחנו מכירים,

עברנו לא מעט מריבות וכעסים.

מבט אחד בעיניה. זה נכון,

מיד אתה מתמלא שמחה ובטחון.

היו פעמים בהם שאלנו “בשביל מה”,

מדוע זה לזו אמרנו שלום בהתחלה?

אך אל תטעו אף לא לרגע,

החיבור בינינו חזק מכל משאב שקיים בטבע.

מאחל לכל אדם יחסים כמו שלי,

אחת שגם ברגעים הקשים תמיד לידי.

כנפיים

מה היית עושה אם היו לך כנפיים?

אולי היית משתמש בהם בשביל נסיעה בזמן,

אל העבר הרחוק.

שם תוכל למנוע מעצמך ליפול שוב עמוק.

האם בכלל תעוף ותשכב על ענן?

עם פנייך אל הנוף של המעגן.

תשכב ותחשוב טוב עמוק בליבך,

כמה כיף אם הייתה שוכבת כאן לצידך.

‘אני אעוף למדבר’ חשבת לעצמך בראש.

מקום לא פשוט, אך אל תחשוש.

שם אתה כל יכול,

אפילו לצבוע את השממה במכחול.

או שאולי תעדיף לבקר את קרובייך שבשמיים?

מבקר אותם, מחבק, שואל לשלומם,

כבר שנים שאתם משוחחים מעל קברם.

עצור, חשוב אולי גם פעמיים.

לפעמים מספיק רק להביט אל השמיים.

כי לפני שכנפיים תקבל,

תביט אל המלאכים.

שם תלמד כיצד בהם משתמשים.

שני עולמות

קרוע בין שתי אהבות,

כמו גר בשני עולמות.

בעולם אחד אוקיינוסים עם גלים גבוהים.

בעולם שני אגמים חסרי כל רעש, שקטים.

בעולם אחד מדבר עם חיות פרא.

בעולם שני ציפורים מצייצות לפלא.

קרוע בין שתי אהבות,

כמו גר בשני עולמות.

בעולם אחד סלעים, הרים וגבעות.

בעולם שני מישורים רבים, ללא תלאות.

לעולם אחד קשה להיכנס ללא שינוי.

בעולם שני כניסה מיידית למקומות בילוי.

באיזה עולם עליי לבחור,

על מנת שאת ליבי לא אשבור?

או אולי משתי העולמות להנות?

כי קרוע בין שתי אהבות,

כמו גר בשני עולמות.

מסקנה 

את מקומי אצלך הוא תפס.

מרגיש כאילו אותי הוא דרס.

ואכן “מביא הצער” עליי לא חס.

מדוע אני מתרגש?

כיצד בגופי העצב שוב מתרחש?

ליבי פשוט עולה באש.

אני נשבר מבחוץ ונשרף מבפנים.

התנפצה בפניי אשליה של שנים.

שנים של מחשבות, שנים של תקוות.

בסוף כולן מתנפצות.

אך גם צד חיובי לסיפור.

כעת אני יודע בבירור,

מה עליי לעשות ומה אסור!

המחשבה שלה 

ראיתי אותך, את החבר הקרוב שלי,

ידעתי שתמיד תהיה שם לצידי.

היית שם ברע ובטוב,

לא חשבתי שאותך אוכל לאהוב.

אם תיקח אותי רגע אחד עבר,

הכל שם נראה מטושטש ומוזר.

כמו שני ילדים קטנים שמשחקים בפארק,

כך היינו שנינו.

ובשל כך המרחק.

מנגנוני ההגנה הפכו את ליבי לקרח,

כזה שימנע את כניסתך לשם, אף אם תביא פרח.

ניסית להגיע לשם בכל דרך שהיא,

אך דע לך, קשה לי לתת לך את אהבתי.

חיוכים ומחמאות חילקת לי בלי הרף,

איך המילים שלך פגעו בי כמו חיית טרף.

הרגשתי בלבול, אולי משום שחומות ההגנה נסדקו,

הסק נעשה עמוק יותר בכל פעם שגברים אותי עזבו.

בלא מעט מקרים השארת אותי במחשבה,

האם להיות איתך זאת הדרך הנכונה?

לצערי, במקרה זה, שלא כמו באגדות,

להיות זוג, עם החבר הקרוב שלי, שפוט לא יכול לקרות.

העדפה 

ראיתי אותך בפעם הראשונה,

ידעתי שחיבור לא יקרה במהרה.

ראיתי אותך בעלטה מוחלטת,

בהתחלה התייחסתי אלייך כלא קיימת.

דיבר מועט ועקיצות לרוב,

לא חשבתי שנתחבר בקרוב.

אך יום אחד קרה הנס,

התחלנו לדבר, בלי להסס.

מאז דרכינו כמעט ולא נותקו,

חיוך אחד שלך וכל העצבים עזבו.

הודעה, שניים, כמעט כל יום,

לא מעט פעמים הרגשנו כמו בחלום.

שיתפנו אחד את השנייה, ידענו הכל,

כשלאחד היה קשה, לא איפשרנו לו ליפול.

מעט אנשים הבחינו וידעו,

שאת המועדפת, את התירוצים הם קנו.

אמרתי לך לא פעם,

החיוך שלך מרשים יותר מכל רעם.

כולך עטופה בזהב טהור,

לכן לא זנחתי את הקשר, לא זחלתי מאחור.

אך כשם שכל דבר טוב סופו להיגמר,

הקשר החזק בינינו לא יכל להישמר.

לכן על התקופה היפה אומר לך שתי מילים –

תודה רבה! ומי ייתן ונחזור לאותם ימים.

האם הגיע הרגע? 

האם הגיע הרגע?

המחשבות עלייך כבר פסקו,

כמו אנשים מפני הגשם הם ברחו.

אולי עצבים אולי כעס,

או אולי הרגל שנמאס.

אפשר אולי לזקוף זאת לאגו שהרס.

ידעתי שבשלב מסויים גם אליי תגיע ההארה,

מה חשבת לעצמך?

שאני תמיד אקפוץ לעזרה?

יחסים זה דבר מורכב,

זה ידוע.

אז מדוע ברחת מהאחריות?

יחסים טובים הם לא דבר קבוע.

זה דבר שאמורים לעצב ולטפח,

כמו פרח שעלול לנבול או אפילו סתם צמח.

האם הגיע הרגע?

אשאל זאת שוב.

הרגע בו אני הוא הדבר החשוב!

כששמים את האגו בצד 

כששמים את האגו בצד הרוחות נרגעות,

אפשר פשוט לדבר,

מי צריך יותר?!

כששמים את האגו בצד השמיים נפתחים,

צבעם הכחול אותנו שוטף,

אף אחד מהצדדים לא נחבל ולא חוטף.

כששמים את האגו בצד רואים עולם אחר,

לא סתם,

המלאך שבאדם מולך מתעורר.

כששמים את האגו בצד חושבים בדרך שונה,

על אותם דברים שהרסתם,

שניתנים לתיקון אם בכך חפצתם.

כששמים את האגו בצד רואים את הגשר.

גשר שמוביל בבטחה ולא בהכרח מהר,

אל הלב של האחר.

גיבור לעד 

כולם חושבים על מה יקרה מחר,

איתך לא היה חסר לי דבר.

חיוכים, מחשבות ואהבה ללא גבולות,

איתך החיים שלי עמדו להשתנות.

בטחת שנתחתן מיד כשאתה שב,

אך מי ידע שלא תחזור מאותו קרב?

שוכב בארון ללא רחמים,

מי חשב שפרחים, תפקידם – לכסות מצבות של אנשים.

או שבעצם תפקידם הוא לא אחר,

מאשר למלא את החלל שחסר.

חלל עצום שעם הזמן רק נפער יותר,

ניתן לעצור זאת,

אך אתה אליי לא חוזר.

אוהד, אתה כמו פרח שעתיד לנבול.

בגללך נכנסתי לתוך משפחת השכול!

אני רוצה לכעוס עלייך ולא מצליחה,

כיצד העזת להשאיר אותי לבד במערכה?!

גיבור שלי! אומר לך עוד דבר אחד.

על אף שהשארת אותי לבד,

אזכור אותך לעד!

קח עוד רגע 

אם תקחו אותי רגע לעבר הרחוק,

לא חשבתי שחיוך ממך יגרום ללב שלי לצעוק.

פגישה מוזרה שלא העידה על הבאות,

טוב; למה כבר ניתן לצפות.

שנים של הכרות, חיבור מעולם אחר,

חבל שכרגע אנו תקועים, נמצאים במשבר.

תיקח לך עוד רגע אחד,

רגע לעצמך,

רגע לבד.

תזכור טוב, תזכור ואל תחשוש,

גם ברגעים קשים,

גם במשברים,

הכל בראש.

לפתע הגיעה לה מישהי חדשה,

עיניים בצבע ים ושיערה בצבע אדמה.

לב זהב לה,

לב שכולו חום ואהבה.

גם כאן כרעם ביום בהיר,

ניתק עימה הקשר. את הכעס בי הצליחה להבעיר.

תיקח לך עוד רגע אחד,

רגע לעצמך,

רגע לבד.

תזכור טוב, תזכור ואל תחשוש,

גם ברגעים קשים,

גם במשברים,

הכל בראש.

עם השלישית זהו כבר סיפור מדהים,

אליה האהבה המריאה לגבהים חדשים.

לא נותר מה לומר חוץ מלבחור מה הרגש,

אך עוקצנית ושורפת היא ממש כמו השמש.

לידה ניסיתי להראות צד רגיש וחלש,

אך בכל פעם נכוותי מחדש.

תיקח לך עוד רגע אחד,

רגע לעצמך,

רגע לבד.

תזכור טוב, תזכור ואל תחשוש,

גם ברגעים קשים,

גם במשברים,

הכל בראש.