SUZANNE SALMON סוסנע רייזל בת רחל ומשה פנחס הכהן – ז”ל

Jérusalem le 27 juin 2021 (Jahrzeit N°1 de Suzanne le 5 av = 14 juillet 2021)   בסייד   

Quelques mots de Werner concernant son épouse qui n’est plus. 

Suzanne nous a quittées il y a 1 an.  Pour moi elle est présente encore à tout instant.  Ni vantarde ni timide elle occupait une place centrale dans notre foyer et pour tout son entourage.  Elle m’a rendu heureux pendant 57 ans, pendant plus de 3 000 semaines de complicité, d’élans harmonieux où chacun a su faire l’effort de s’adapter à l’autre.   Elle était la fée du foyer au retour de mes nombreux voyages tout en gérant, avec maitrise, une activité professionnelle scientifique de niveau élevé :  le code génétique, structure moléculaire de l’ADN, de l’ARN-messager, des aspects différents du cholestérol, du rôle de rayons divers sur la structure moléculaire des tissus – et  de ses recettes de cuisine et pâtisserie soigneusement rédigées et classées par origine et nature en son ordinateur.  Je dois à son souvenir un hommage particulier pour l’intelligence et l’amour déployé dans l’éducation de nos enfants. Leur conduite aujourd’hui, est le plus bel héritage laissé par leur maman.  Comment faisait-elle pour collecter, mettre en forme et exploiter la vaste étendue de ses travaux de généalogie ? Comment faisait- elle pour entretenir des liens étroits avec le cercle étendu de nos amis et connaissances sans négliger notre famille dispersée en France, en Israel, en Suède, au Brésil, en Angleterre, en Australie, en Suisse et même dans notre quartier de Jérusalem ? Comment faisait-elle pour tenir une compilation exemplaire, minutieuse, détaillée, précise de notre comptabilité domestique ? Comment faisait-elle pour bâtir patiemment et artistiquement une superbe collection de timbres ? Comment arrivait-elle à maîtriser l’hébreu, littéraire et celui de tous les jours ? Où trouvait-elle le temps de suivre des cours réguliers de pensée juive et de connaissance approfondie de notre beau pays – tout en allant  à la piscine une fois par semaine, à lire à fond le Jérusalem Post en Anglais du Vendredi sans oublier la lecture de quelques ouvrages d’auteurs recommandés ? Et un petit sourire quand elle a précisé, lors de nos fiançailles, ne pas accepter de renoncer à sa voiture et la présence dans sa future cuisine d’une cocotte-minute à vapeur.  Animée d’un sionisme ardent et d’un judaïsme sincère par héritage de son papa et par l’entourage qu’elle s’était choisi, elle m’a – sans difficulté – convaincu d’élever nos enfants dans l’amour de Sion puis d’y installer notre foyer. Suzanne a sillonné le vaste monde, dans les 5 continents, visités avant et pendant notre vie commune. Les gros albums de photos, numérotés de 1 à 126, ont un commentaire à chaque vue— commentaire préservé dans son disque dur. Une liste de plus de 75 lieux visités est témoin de son éclectisme.  Je dois à Suzanne une vie sans accros et le privilège de bénéficier de son influence autour de moi et de la sollicitude de mes enfants et petits-enfants. 

                                 Je l’aimais……………Werner    

.
.

.

כמה מילים מאת ורנר על אשתו שכבר איננה.
סוזן נפטרה לפני שנה. מבחינתי היא עדיין איתי בכל עת. לא גאה ולא ביישנית, היא תפסה מקום מרכזי בבית שלנו, לנו ולכל הסובבים אותה. היא שימחה אותי במשך 57 שנים, יותר מ -3,000 שבועות של שותפות, התלהבות בהרמונייה, שבהן כל אחד התאים את עצמו לשני. היא הייתה פיית הבית. כשחזרתי מנסיעותיי הרבות, הבית התנהל על מי מנוחות, הכל זרם. היא ניהלה את הבית ביד רמה במקביל להשקעתה ברמה גבוהה בחייה המקצועיים: הקוד הגנטי, המבנה המולקולרי של ה- DNA, ה- RNA של המסנג’ר, היבטים שונים של הכולסטרול, תפקידיה השונים של קרני האור על המבנה המולקולרי של הרקמות. מתכוני הבישול והאפייה נכתבו בקפידה, מויינו וסווגו במחברות ובתיקיות במחשב.

אני חייב לזכרה מחווה מיוחדת לדרך שבה היא חינכה את ילדינו, בחוכמה ובאהבה. התנהלותם היום היא המורשת הטובה ביותר שהשאירה אמם.

כיצד היא הצליחה לאסוף, למיין ולשמר את ההיקף העצום של עבודתה בחקר המשפחה? כיצד היא הצליחה לשמור על קשר הדוק עם המעגל המורחב של חברינו ומכרינו מבלי להזניח את משפחתנו המפוזרת בצרפת, בארץ, בשבדיה, בברזיל, באנגליה, באוסטרליה, בשוויץ ואפילו בשכונתנו בירושלים? כיצד היא הצליחה לנהל אוסף מופתי, מוקפד, מפורט ומדויק של חשבונות הבית שלנו? כיצד היא הצליחה לבנות בסבלנות ובאומנותיות אוסף בולים מפואר? כיצד היא הצליחה לשלוט בעברית, ספרותית ויומיומית? איפה היא מצאה את הזמן להשתתף בשיעורים שיעורים קבועים במחשבת ישראל ובידע מעמיק על ארצנו היפה – בזמן שהיא גם הולכת לבריכת השחייה פעם בשבוע, קוראת את הג’רוזלם פוסט באנגלית ביום שישי וקוראת את כל הספרים המומלצים של אותה תקופה? חיוך קטן תעורר כשאני נזכר, באירוסין שלנו, איך היא הודיעה שהיא לא תוותר על מכוניתה ועל רכישת סיר לחץ למטבח העתידי שלה.  ציונית נלהבת ויהודייה כנה, כפי שירשה מאביה ומושפעת מהסביבה שהיא בחרה לעצמה, היא – ללא קושי – שכנעה אותי לגדל את ילדינו באהבת ציון ולאחר מכן להקים שם את ביתנו. סוזן טיילה בעולם כולו, בחמש היבשות, לפני ובמהלך חיינו המשותפים. באלבומי התמונות הרבים, שמספרם 1 עד 126, יש הערה על כל תמונה ותמונה – הערות שגם נשמרו בכונן הגיבוי של המחשב. רשימה של יותר מ -75 מקומות בהם ביקרנו מעידה על טעמה הרחב והאקלקטי. אני חייבת לסוזן חיים ללא משכולים והזכות ליהנות מההשפעv עלי, על סביבתי והטיפול המסור של ילדיי ונכדיי.

אהבתיה…………… ורנר

les voyages de Suzanne       המסעות של סוזן

1-2  Amman, Amsterdam,

3-11 BadDurrheim, Bâle, Baltimore, Barcelone, Berlin, Bornemouth, Bruxelles, 

Cambridge, Copenhague, 

12-13 Evian, Florence, 

14-16 Genève, Gibraltar, Graz, 

17-20 Hälsingborg, Homburg, Hong Kong, Hossegor, 

21. Jerash en Jordanie, 

22-36 La Bourboule, La Bretagne, La Galillée, La Vendée, Las Vegas, Le Caire, Le Grand Canyon, Le Palatinat, Les Pyrénées, Les Vosges, Limoges, Lisbonne, Londres, Los Angeles, Lyon, 

37-41 Madrid, Marseille, Megève, Menton, Moscou, 

42-46 Nancy, Naples, New-York, Nice, Nyons, 

47-54 Palerme en Sicile, Paris  et sa région, Pekin et Gde Muraille, Périgueux, Petra en Jordanie, Philadelphie, Porto Portugal, Prague, 

55-57 Rimini en Calabre, Rio de Janeiro, Rome, 

58-64 Salvador Brésil, San Francisco, Saquara en Egypte, Saint Pétersbourg, Shangai, Stockholm, Strasbourg, 

65-69 Talpiot, Terezin , Thresienstadt, Tolède, Turin, 

70-72 Venise, Verbier en Valais, Vienne,

73-74 Washington, Wengen,

75 Zürich

Cette année de deuil a été marquée par des assauts de souvenirs, toujours éveillées par un des cinq sens

La vue : tu aimais tellement les fleurs pour leur beauté mais la scientifique ne te quittait jamais et quand nous partions en balade en montagne, il y avait toujours dans le sac un petit livre avec la description, la photo et le nom des fleurs, fleur de montagne ou fleur alpine.

L’ouïe : notre enfance a été baignée de chansons. Lorsque nous partions en vacances, on chantait tous ensemble “mon père ainsi que ma mère n’avaient de fille que moué…”, “le beau chalet sur la montagne” ou des canons comme “vent frais vent du matin” Nous écoutions aussi la radio des feuilletons et surtout les informations , écoutées dans toutes le langues (la radio émettaient des bulletins d’information pour les touristes et papa et toi ne voulaient surtout pas manquer ce que l’ORTF voulait diffuser en allemand et en anglais).

L’odorat : pendant toute notre scolarité à Vincennes, on rentrait à la maison manger à midi. Tu rentrais à la maison pour ta pause repas et nous préparais tous les jours des repas frais. On rentrait à la maison, il flottait déjà l’odeur du repas de midi. Et nous mangions tous les 4 ensemble, patronnés par le jeu des mille francs.

Le goût : on rentre de l’école. L’après-midi, les jours de marché, tu as trouvé de délicieux petits pois frais ou des haricots et nous sommes tous assis ensemble, Laurent, toi et moi à les écosser. Ensuite, tu as appris à mes filles à faire la même chose quand nous venions en France à Fontenay en vacances. Et si l’on parle de goût, il faut, aussi, absolument évoquer ton don pour transformer tous les fruits en sorbets délicieux.

Le toucher : avant de partir en colo, tu nous demandais une provision de bisous pour que tu ne sois pas en manque quand nous serions loin.

Anne Frédérique

שנת האבל התאפיינה בזיכרונות שהתעוררו מאחד מחמשת החושים.

ראייה: כל כך אהבת פרחי בר אך המדען מעולם לא עזב אותך וכשיצאנו לטייל בהרים, תמיד היה בתיק מגדיר, היית פותחת, בודקת ומקריאה לנו את שם הפרח.

שמיעה: מוזיקה ושירים ליוו אותנו כל הילדות. כשיצאנו לחופשה, כולנו שרנו יחד שירי צופים. האזנו גם לרדיו לסיפורים בהמשכים ובעיקר לחדשות, בכל השפות (היו שידורי חדשות מיועדים לתיירים הבאים השוטפים את צרפת בחודשי הקיץ. ואת ולאבא לא רציתם לפספס את מה ששודר בגרמנית ובאנגלית)

ריח: במהלך כל הלימודים בווינסן היינו חוזרים הביתה לאכול בצהריים. היית חוזרת הביתה מהעבודה ומבשלת עבורנו ארוחות טריות מדי יום. חזרנו הביתה, ריח ארוחת הצהריים כבר היה באוויר. ואכלנו את ארבעתנו ביחד, בחסות משחק טריוויה אהוב שהתנגן ברדיו.

טעם: אנחנו חוזרים מבית הספר. אחר הצהריים, בימי השוק, מצאת אפונה או שעועית טרייה וכולנו ישבנו יחד, לורן, את ואני, חתכנו את הקצוות, בקענו את התרמילים… אחר כך, לימדת את הבנות שלי לעשות את אותו הדבר כשבאנו לחופשה בצרפת. ואם אנחנו מדברים על טעם, יש צורך בהחלט להזכיר את הכשרון שלך להפוך כל פרי לסורבה טעים.

מגע: לפני היציאה למחנות הקיץ (שלושה שבועות מחוץ לבית, ללא ביקורי הורים. כי כך היה מקובל), ביקשת משתינו אספקת נשיקות כדי שלא שיהיו לך מספיק במלאי גם אם לא נהיה בבית.

דולצא

Quand j’ai essayé de trouver un souvenir ancien et ancré celui qui m’est venu à l’esprit immédiatement rappelle le rapport particulier que j’ai toujours eu avec maman.

Je suis un petit garçon (mais pas si petit que ça), assis au fond de la cuisine, et je raconte ma journée à maman.

Petit, j’étais pas mal dans les jupes de maman, elle me faisait assoir sur une chaise au fond de la cuisine, à côté de la radio, pour que je la laisse travailler et on parlait ensemble. Je me rappelle encore avec émotions de ces moments forts.

Ce souvenir est pour moi une occasion de remercier maman pour tout ce qu’elle a fait pour nous, ses enfants. Après notre naissance elle na pas tout de suite repris le travail pour être avec nous. Puis elle a repris à mi-temps et ce n’est que quand nous sommes devenus grand qu’elle a repris à plein temps. Cependant elle rentrait entre midi et deux pour nous faire manger.

Pour maman, notre éducation, autant juive que générale, passait avant tout. Nous lui devons beaucoup de nos réussites.

Laurent

הזיכרון הראשון שעליו חשבתי כשחשבתי על אמא ז”ל הוא זיכרון ישן אך חשוב לי במיוחד. הוא מבטא היטב את הקשר המיוחד שהיה לי אם אמא.

אני ילד קטן (אבל לא כזה קטן) יושב מאחורה במטבח ואני מספר לאמא על היום שהיה.

כשהייתי קטן הייתי די צמוד לאמא, היא לרוב ביקשה ממני לשבת על כיסא בחלק האחורי של המטבח, ליד הרדיו, כך שנתתי לה לעבוד ודיברנו יחד.

הזיכרון הזה הוא עבורי הזדמנות להודות לאמא על כל מה שהיא עשתה למעננו, ילדיה. אחרי שנולדנו היא לא חזרה מיד לעבוד. מאוחר יותר היא עבדה במשרה חלקית ורק לאחר שהתבגרנו חזרה למשרה מלאה. עם זאת, היא המשיכה לחזור הביתה באמצע היום כדי להיות אתנו לארוחת צוהריים.

החינוך שלנו, יהודי וגם כללי, היה בראש מעיינותיה. אנחנו חייבים לה הרבה מהצלחותינו.

לורן

La première fois que j’ai vu Suzanne, c’était quand j’ai fait sa connaissance en tant que future fiancée de Laurent. Elle était dans la cuisine de l’appartement à rehov Tchernihovski, en train de préparer le pique-nique de la sortie que nous allions faire avec les Kahn. Elle m’a regardé et m’a dit que je ressemblais beaucoup à ma sœur Myriam (qu’elle connaissait en tant que copine de Simone).

Elle m’a raconté, ce qui m’a beaucoup touchée, qu’elle connaissait mon père depuis son enfance, et se rappelait que ses parents l’appelait Claudele. Ils tenaient une mercerie et venaient acheter régulièrement des tabliers aux grands-parents Buch, accompagnés de leur fils Claudele.

Bien plus tard, quand j’étais déjà mariée avec Laurent, chaque fois que Suzanne rencontrait mon père, elle se mettait à lui parler en alsacien, ce qui était bien apprécié par lui et ce qui dégénérait très souvent en blagues et expressions alsaciennes qu’ils se lançaient l’un à l’autre.

Ces souvenirs me touchent profondément et gardent une grande place dans mon cœur.

Hanna Salmon

הפעם הראשונה שראיתי את סוזן הייתה כשפגשתי אותה, כארוסתו העתידית של לורן. היא הייתה במטבח הדירה של רחוב טשרניחובסקי, והכינה את הפיקניק לטיול עם משפחת כאהן. היא הביטה בי ואמרה לי שאני דומה מאוד לאחותי מרים (אותה הכירה כחברה של סימון).

היא אמרה לי, וזה נגע מאוד בליבי, שהיא מכירה את אבי מאז שהיה ילד, ונזכרה שהוריו כינו אותו קלוד’לה. הם ניהלו סדקית וקנו באופן קבוע סינרים מהסבים והסבתות בוש בליווי בנם קלודלה.

הרבה יותר מאוחר, כשכבר הייתי נשואה ללורן, בכל פעם שסוזן פגשה את אבי, היא החלה לדבר איתו באלזסית, מה שהיה מוערך על ידו ולעיתים קרובות המשיך בבדיחות ובביטויים אלזסיים שהם זרקו אחד לשני.

זיכרונות אלה נוגעים בי עמוקות וממלאיםמקום נהדר בלבי.

חנה סלמון

כשהתבקשתי לבחור זיכרון אחד שיש לי מממי סוזן. לא ידעתי מה לבחור, איך אפשר לבחור זיכרון אחד מדמות שמילאה את כל ילדותי ובגרותי? שהייתה משמעותית וליוותה אותי במהלך חיי? יש לי זיכרונות של כיף בתור ילדה וזיכרונות של שותפות ושיחות עומק בתור בוגרת. אבל הדף והמקום מוגבלים וצריך לבחור.

כשאני חושבת על ממי סוזן, הזיכרונות החזקים שלי בתור ילדה הם מצרפת. אני זוכרת שבטיולים בהרים היא לימדה אותי ואת מרב להקשיב טוב לרוח שמספרת לנו סודות. לימדה אותנו שירי הליכה שהפכו את כל ההליכה להרבה יותר מהנה. אני זוכרת איך בבית שלהם הייתה גינה ענקית, עם נדנדות וצמחייה. שהיינו הולכות לקטוף עגבניות שרי לארוחת הצהריים ויושבות איתה במטבח (שהשקיף לגינה) ושברנו haricots verts (שעועית ירוקה) לכבוד שבת. אני זוכרת שהיא לקחה אותנו פעם לToy R Us לבחור ברבי מתוך המבחר הענק שהיה שם. ופעם שהיא לקחה אותנו למוזאון המדע ליד העבודה שלה.

ממי גם חקקה אצלי זיכרונות עם ערך המשפחה ומסורות משפחתיות שעוברות מדור לדור. בין אם זה ללמד אותנו מתכונים משפחתיים. הזיכרון הכי חזק שלי הוא מלפני כמה שנים שהיא הזמינה את כל הנכדות בהושענא רבא ולימדה אותנו איך להכין קרפלך. בין אם זה ערב האירוסין שלי לספר לי על המשפחה ולהעניק לי שרשרת שעוברת מדור לדור. בין אם זה שעות על גבי שעות של סיפורים וזיכרונות משפחתיים בע”פ, באלבומים שיצרה ובהסרטה שישבתי איתה מעל לשלוש שעות לצלם אותה מספרת את סיפור חייה. שזהו זיכרון שאני מוקירה ונוצרת עד היום, זהו זיכרון מוחשי שניתן לחזור אליו שוב ושוב, לצפות בה מספרת בכזו חיות את חייה וחיי משפחתה, בטון ובאינטונציה בהם הייתה מספרת את אותם הסיפורים. בנוסף, ממי גם יצרה מסורות משפחתיות חדשות שהן לא פחות משמעותיות בשבילי כמו קניית שרשרת זהב של השם לכל נכדה בהגיעה לגיל 10, לכבוד החלפת הקידומת.

כאמור ממי היא עוד אוסף של רגעים קטנים וגדולים. היא כל כך חסרה לי ביום יום, חסרות לי שיחות יום שישי בהם היא מעדכנת בכל מה שעבר עליה השבוע ובכל האירועים החשובים שמתקיימים. חסר לי שהיא לא תזכה לראות את הבנות גדלות. חסרות לי התובנות והמחשבות שלה. ובעיקר מעל הכל חסרה לי הנוכחות שלה ומאור הפנים שלה.

מעין

Quand on m’a demandé de choisir un souvenir que j’ai de mamie Suzanne, je ne savais que choisir, comment choisir un seul souvenir d’une personne qui a rempli ma vie de mon enfance à l’âge adulte? Qui a été significatif et m’a accompagné tout au long de ma vie? J’ai des souvenirs de joies en tant qu’enfant et des souvenirs d’échanges et de conversations approfondies en tant qu’adulte. Mais la page et la place sont limitées et il faut choisir.

Quand je pense à mamie Suzanne, mes meilleurs souvenirs d’enfance sont en France. Je me souviens qu’en randonnée en montagne elle m’a appris à moi et à Mérav à bien écouter le vent qui raconte des secrets. Elle nous a appris des chansons de marche qui ont rendu toutes les randonnées beaucoup plus agréables. Je me souviens que dans leur maison il y avait un immense jardin, avec des balançoires et des plantes, que nous allions cueillir des tomates cerises pour le déjeuner et que nous nous asseyions avec elle dans la cuisine (vue sur le jardin) et que en cassant des haricots verts pour le repas de chabbat. Je me souviens qu’elle nous a emmenés une fois à Toy R Us au stand gigantesque des barbies pour en choisir une. Et une fois, elle nous a emmenés à la grande Galerie du muséum près de son travail (au jardin des plantes).

Mamie a aussi gravé en moi le souvenir des valeurs familiales et des traditions familiales qui se transmettent de génération en génération, y compris les recettes de famille. Mon souvenir le plus fort est d’il y a quelques années, lorsqu’elle a invité toutes ses petites-filles à Hoshana Rabba et nous a appris à faire des krèpleH. Pour mes fiançailles, elle m’a préparer un arbre généalogique , m’a parlé de la famille et m’a donné un collier qui se transmet de génération en génération. Combien heures avons-nous passé ensemble à écouter l’histoire de la famille et de souvenirs, regarder des albums photos? Je l’ai  même filmer pendant plus de trois heures, pendant lesquelles elle raconte l’histoire de sa vie. la vie de sa famille. Repasser ce film, c’est revivre ces instants magiques, retrouver l’intonation de sa voix et se souvenir de tous les petits détails oubliées. De plus, mamie a également créé de nouvelles traditions familiales qui ne sont pas moins importantes pour moi comme acheter un collier en or au nom de chaque petite-fille à 10 ans, en l’honneur du changement de préfixe.

mes souvenirs de mamie sont une énorme collection de petits et grands moments. Elle me manque tellement au quotidien, le coup de fil hebdomadaire du vendredi où elle faisait le point sur tout ce qu’elle a vécu pendant la semaine. Je regrette tellement qu’elle ne voit pas voir mes filles grandir. Ses idées et sa réflexion me manquent. Et surtout sa présence et son visage plein de lumière me manquent.

Maayan

זיכרון מממי סוזן 

בכל פעם שהייתי נפגש עם ממי סוזן תמיד היו לנו שיחות ארוכות (כשהיא בעיקר מדברת..), והן תמיד היו בעברית. וזה בעצם בכלל לא מובן מאליו, כי זה לא הלך לה לגמרי בקלות. אבל מדי פעם היא הייתה אומרת לי שאיתי יש לה הזדמנות לתרגל את העברית שלה, והיא שמחה על ההזדמנות הזאת. פעם אחת היא גם סיפרה לי בהתלהבות שהיא התחילה ללכת לסדנת כתיבה, והיא היחידה שם שעברית אינה שפת האם שלה. היא אמרה את זה בגאווה גדולה, והוסיפה שזה לא תמיד קל אבל המורה משתדלת מאד לעזור לה. וככה גם בפגישות הבאות שלנו הייתה זוכרת לציין שהיא עדיין בסדנת כתיבה ושהיא מתקדמת. 

אני זוכר שזה הפתיע אותי. כשהיא סיפרה לי בהתחלה על הסדנה חשבתי שזה בטח לעולים חדשים, ואז הבנתי שלא, ובכל פעם שהיא הזכירה את הסדנה הבנתי שהיא עדיין שם ולא ויתרה למרות שהנחתי שהיא כנראה הכי חלשה שם. הבנתי שהרצון שלה ללמוד היה פשוט יותר חזק מהפחד לא להצליח או מהבושה להיות הכי חלשה בקבוצה. ככה גם כשהיא הייתה מתעקשת לדבר איתי בעברית, ראיתי כמה היא באמת מתייחסת למפגש איתי גם כהזדמנות ללמוד עוד. זה משהו שלקחתי מהשיחות עם ממי ואני מאחל לעצמי שאוכל ליישם את זה בחיים שלי, שהסקרנות והתשוקה שלי ללמוד תהיה חזקה יותר מהפחד להיכשל או להיחשב חלש. 

אסף 

Souvenir de mamie Suzanne

Chaque fois que j’ai rencontré mamie Suzanne, nous avons toujours eu de longues conversations (c’est surtout elle qui parle…), et elles étaient toujours en hébreu. Ce ne lui était pas toujours facile. Mais, elle me disait qu’avec moi, elle avait l’opportunité de pratiquer son hébreu, et elle en était fort heureuse. Une fois, elle m’a aussi raconté avec enthousiasme qu’elle avait commencé à suivre un atelier d’écriture et qu’elle est la seule là-bas dont l’hébreu n’est pas la langue maternelle. Elle en était très fière, ajoutant que ce n’était pas toujours facile mais que la prof faisait tout son possible pour l’aider. A toutes nos rencontres, elle me répètait qu’elle est toujours dans cet atelier d’écriture et qu’elle progressait.

Je me souviens que cela m’a étonné: quand elle m’en a parlé la première fois, j’ai pensé que c’était probablement un atelier pour nouveaux immigrants, puis j’ai réalisé que non, et chaque fois qu’elle a mentionné l’atelier, j’ai réalisé qu’elle continuait et n’a jamais abandonné même si je pensais qu’elle était probablement la plus faible. J’ai réalisé que son désir d’apprendre était tout simplement plus fort que la peur de ne pas réussir ou la honte d’être la plus faible du groupe. C’est ainsi que j’ai compris combien il lui était important de toujours apprendre et progresser et que c’est pour ça qu’elle ne me parlait qu’en hébreu. C’est ça que je retiens de mes conversations avec mamie et je me souhaite, moi aussi d’appliquer cette règle dans ma vie, que ma curiosité et mon désir d’apprendre soient plus forts que la peur d’échouer ou d’être considéré comme faible.

Asaf

סיימתי את התואר הראשון שלי בפיזיקה עם ממוצע שלא הספיק לקבלה ישירה לתואר שני במחלקה לפיזיקה באוניברסיטה העברית. אני זוכרת ששיתפתי את mami בתהליך הקבלה לתואר שני והאוניברסיטאות שונות שבדקתי. אחרי ראיון קבלה במחלקה לפיזיקה יישומית הייתי בטוחה שהחלום לתואר שני לא יתגשם, וmami  כמובן האמינה כל הזמן ועודדה אותי שבטוח אמצא את המקום שלי. 

כאשר התקשרו אלי מהאוניברסיטה להודיע שהתקבלתי לתואר שני הטלפון הראשון שלי להודיע על הבשורה המשמחת היה לmami. עד היום אני לא בטוחה מי מבין שתינו התרגשה יותר מהמשך לימודי לתואר שני. 

Mami, תמיד התגאתה שיש לה נכדה שממשיכה את דרכה בעולם המדע ואני שמחתי שיש לי השראה כמוה. כמובן שבטקס קבלת תעודת התואר השני היה לי ברור שmami צריכה להיות נוכחת ולהתרגש איתי! 

מרב

J’ai terminé ma license de physique avec une moyenne qui n’était pas suffisante pour une admission directe à la maîtrise au département de physique de l’Université hébraïque. Je me souviens avoir partagé avec mamie le processus d’admission dans les différentes universités. Après un entretien au département de Physique Appliquée, j’étais sûre que le rêve d’une maîtrise en physique ne se réaliserait pas mais mamie a bien sûr continué à y croire et à m’encourager, me disant sans cesse que je trouverais sûrement ma place.

Quand la fac m’a appelé pour m’ annoncer que j’avais été reçu en maîtrise, mon premier appel téléphonique pour annoncer la bonne nouvelle a été à mamie. Je sais pas laquelle de nous deux était le plus enthousiaste à l’idée de poursuivre mes études supérieures.

Mami, a toujours été fière d’avoir une petite-fille qui continue son propre chemin dans le monde de la science et j’étais heureuse d’avoir eu un tel modèle. Bien sûr, lors de la cérémonie de remise des diplômes, il était clair pour moi que Mami devait être présente et au moins aussi excitée que moi !

Mérav

  לנסות לכתוב זכרונות על ממי. 

האמת שזו משימה קשה. 

בין הבליל הבלתי נפסק לבין הרצון לשמור לעצמך הכל. 

 אני מנסה לחשוב על הזכרון הראשון שלי ממנה. 

והוא זכרון עדין ומתוק. 

זכרון של ילדה אולי אפילו על גבול התינוקת. 

זכרון שלי עם ממי, בצרפת בהרים, מטיילות וממי מחזיקה לי את היד והיא שרה לי שירים ומספרת סיפורים וקטופת פרי כלשהו…. 

זכרון של ילדת יסודי שקמה מוקדם מוקדם בשבת בבוקר ועולה מהר במדרגות להצטרף לממי למיטה ולשחק איתה משחקים- מלמדת עברית ולומדת צרפתית. 

שומעת מאות סיפורים ומתענגת על רגעי שקט קסומים- רגעי שקט שילוו אותי עד היום בערגה. 

הזכרונות ממשיכים לצוף ולעלות וכל יום הגעגוע רק גובר 

 זכיתי בסבתא מדהימה שכל חיי רציתי להדמות לה. 

והיום אני מקווה שאולי ויש סיכוי שקצת הצלחתי 

 נעה 

Essayez d’écrire un souvenir de mamie est une tâche difficile.

Entre tous les souvenirs qui m’assaillent et que je voudrais partager et l’envie de les garder tous pour soi.

J’essaie de penser à mon premier souvenir d’elle.

Et c’est un souvenir délicat et doux.

La mémoire d’une petite fille peut même un bébé.

avec mamie, en France à la montagne, en randonnée et mamie me tenant la main, me chantant des chansons, me racontant des histoires et cueillant des baies sauvages….

Souvenir d’une petite fille à l’école primaire qui s’est réveillée tôt le chabat matin, a rapidement monté les escaliers pour rejoindre mamie au lit et jouer à des jeux avec elle, lui enseigner l’hébreu ou apprendre le français.

Entendre des centaines d’histoires et savourer des moments magiques de silence – des moments de silence qui m’accompagneront encore aujourd’hui avec nostalgie.

Les souvenirs continuent de flotter et de monter et chaque jour le manque ne fait que grandir

J’ai eu la chance d’avoir une grand-mère extraordinaire à qui j’ai voulu ressembler toute ma vie.

Et aujourd’hui j’espère que peut-être et il y a une chance que j’ai réussi… un peu.

Noa

כשאומרים לי לספר משהו על ממי אני ישר מתחיל להתבלבל, כי לא יודע מה לספר היו לנו מלא חוויות יחד. אבל יש חוויה אחת שהיא החוויה של ממי בשבילי. והיא בתור ילד כשממי ופפי היו באים אלינו שבת או היינו באים אליהם הייתי יושב עם ממי ומלמד אותה קצת עברית והיא הייתה מלמדת אותי צרפתית. והכל בכל כך כיף וחיוך ושמחה לא משנה מתי זה היה.

שמואל

Quand on me dit de raconter quelque chose sur mamie, je commence à être confus, parce que je ne sais pas quel souvenir choisir, nous avons beaucoup de souvenirs en commun. Mais il y en a un plus marquant que les autres, celui où, même tout petit, quand mamie et papi venaient nous voir le chabbat ou que nous allions chez eux, je m’asseyais avec mamie et lui enseignais un peu d’hébreu et elle m’enseignait le français. Et le tout avec tellement de plaisir, de sourires et de joies, peu importe quand c’était.

Schmouel

הזיכרון הכי חזק שעולה לי מממי סוזן הוא זיכרון ילדות בו אנחנו מכינות “des souris de radis”  (עכברי צנוניות). הצנונית עצמה הייתה הגוף של העכבר, השורש – זנב, והוספנו שתי חתיכות קטנות מקדימה כדי לדמות אוזניים. החוויה של להיות ביחד במטבח רק ממי ואני, יוצרות ביחד, ועוד לא סתם משהו רגיל אלא יצירה שכנראה הייתה נוגעת במיוחד עבור ילדה קטנה (שבכלל לא אהבה צנוניות!), נרשמה בי מאוד. אני זוכרת את התחושה של הביחד, ואת תחושת ההערצה לממי שיודעת להפוך צנוניות לעכברונים 🙂 

עוד זיכרון, אולי של ממי יותר משלי, הוא סיפור שככל שעברו השנים היא נהנתה לספר יותר ויותר- על איך שהייתה מטיילת איתי הרבה בתור תינוקת בעגלה, ואיך שדרך הטיולים האלו היא הכירה את השכונה (פפי וממי עלו לארץ מעט אחרי שנולדתי). את הברק בעיניה שהופיע בכל פעם שסיפרה את הסיפור לא יכלו לפספס. 

 אליה 

Le souvenir le plus fort qui me vient de mamie Suzanne est un souvenir d’enfance dans lequel on prépare “des souris de radis”. Le radis lui-même était le corps de la souris, la racine – la queue, et nous avons ajouté deux petits morceaux devant pour simuler les oreilles. J’adorais être ensemble dans la cuisine rien que de elle et moi, créer ensemble quelque chose d’original, c’était une expérience inoubliable pour la petite fille que j’étais (qui n’aimait pas du tout les radis !). Je me souviens du sentiment d’union et d’admiration pour quelqu’un qui sait transformer les radis en souris 🙂

Un autre souvenir, peut-être de plus un souvenir mamie pqu’un souvenir propre, est une histoire qu’elle aimait de plus en plus raconter au fil des ans – sur la façon dont elle se promenait beaucoup avec moi quand j’étais bébé dans une poussette, et comment, grâce à ces balades, elle a appris à connaître le quartier (papi et mamie ont fait leur alya peu après ma naissance). Ses yeux brillait chaque fois qu’elle le racontait.

Eliya

בשבילי הזיכרון הכי חזק מממי הוא מכשהייתי קטנה. בכל פעם שהיינו באים לפפי וממי לארוחת שבת הייתי מחכה לקינוח שממי הכינה ושכל כך אהבתי: הגטו דה קנל וסורבה התות שלה- עד היום כשאני אוכלת גלידת תות אני נזכרת בגלידות שממי הכינה. 

 נעמה

Pour moi, le souvenir le plus fort de moi, est un souvenir de ma petite enfance. Chaque fois que nous venions chez papi et mamie, pour le dîner de chabbat, j’attendais le dessert que mamie préparait et que j’aimais tant : son gâteau à la cannelle et son sorbet à la fraise. Jusqu’à aujourd’hui, quand je mange de la glace à la fraise je pense à Mamie

Naama

Le temps qui file entre nos doigts laisse des morceaux de moments forts et d’impression qui marquent nos vies.

Sans en être bien certain je crois me souvenir de Suzanne à Verbier qui déjà marchait en montagne en s’arrêtant devant chaque fleur intéressante, décrivant ses qualités ses noms et son intérêt pour la science avec le ton didactique et enthousiaste que je lui ai toujours connu.

Avec le temps je mesure mieux ses qualités de persévérance de travail de conviction sans manquer de sens critique et de sens des responsabilités. La liste est longue des domaines d’intérêt qu’elle a investis de la biologie a la généalogie du judaïsme au sionisme et de sa famille au large cercle des ses amis.

J’ai toujours senti chez elle un intérêt sincère pour ce que j’avais a lui raconter et de l’intérêt a échanger des idées et des histoires. C’est finalement cette autre qualité cachée et pourtant si précieuse qui me paraît importante a ceux qui veulent penser à elle et prendre un “casse croute pour la route” (צידה לדרך). Chercher l’autonomie par l’étude, le travail, l’engagement, l’ouverture d’esprit et la curiosité. Elle nous manque pour cela mais aussi beaucoup pour le simple plaisir d’entendre son rire assez facile à venir, ses encouragements dans nos entreprises et son esprit positif. יהיה זכרה ברוך

Isi

הזמן אוזל ומותיר רגעי קסם וחוויות שמעצבים את חיינו.

נראה לי שאני זוכר את סוזן בוורבייה (Verbier, עיירה בשווייץ) מטיילת בהרים, ועוצרת לפני כל פרח מעניין, נוקטת בשמו, מתארת ​​את איפיוניו, ומשתפת אותנו בצדדים המדעיים בטון הדידקטי והנלהב שתמיד הכרתי בה.

אחרי כל השנים, אני מסוגל להעריך טוב יותר את יכולת ההתמדה ויכולתה לשכנע תוך כדי הפעלת בקרה ואחראיות. רשימת תחומי העניין בהם היא השקיעה את זמנה ארוכה: מביולוגיה ועד לפיתוח אילן יחוסין, מיהדות לציונות, ממשפחתה עד למשפחת חבריה.

תמיד הרגשתי שהיא מתעניינת במה שיש לי לספר לה ושהיא אהבה בכנות להחליף רעיונות וסיפורים. בסופו של דבר, יכולת ההקשבה, תכונה מעט סמויה אך יקרה מפז, היא מה שהייתי רוצה שנקח כ”צידה לדרך”: להשיג עצמאות באמצעות הלימוד, העבודהת המחויבות האישית, יחד עם ראש פתוח לכל חידוש וסקרנות רבה. אנחנו מתגעגעים לדרך שלה וגם לכיף לשמוע את הצחוק שלה שפרץ בקלות, את מילות העידוד שלה לכל יוזמה ולרוח החיובית שלה.

יהיה זכרה ברוך

איזי

Mes Chers, 

Voilà bientôt un an que tante Suzanne nous a quittée subitement. Et tellement de souvenirs chaleureux qui me remontent à la tête durant toute cette année. 

Je remonte à Vincennes puis et surtout les nombreuse années et visites à Fontenay Avenue Foch et enfin à Jérusalem. D’abord comme enfant avec les parents, puis comme adolescent voulant passer le weekend avec les copains du Bné Akiva. 

Puis plus tard de passage en voyage professionnel, et à chaque reprise on a toujours été reçu avec une chaleur et un sentiment qu’on attend que toi “ on t-a préparé le lit en haut… on a sorti les beefsteaks du congélo…le petit déjeuner ensemble dans la cuisine avec tout de bon … et voici le dernier journal des activités à Paris…” 

Tante Suzanne malgré ces activités professionnelles intenses a toujours été aux petits soins bien sûr avec le support et la complicité de notre très cher tonton Werner. 

Puis évidement les nombreuses soirées du Seder en famille ensemble à Strasbourg depuis notre plus tendre âge…que de beaux souvenirs. 

Tante Suzanne a toujours été pour moi un exemple et a précédé sa génération combinant une carrière professionnelle une vie de famille et surtout une vie juive de famille…et bien sur les recherches généalogiques et courir un a cours ou toute autre activité. 

Tante Suzanne a toujours pris soins de nous suivre, s’intéresser à notre vie familiale et professionnel ainsi que celle de nos enfants et encore plus intensément après le décès de maman il y a maintenant plus de 25 ans essayant de combler le manque. 

Pour nous, les neveux Hochner ça a toujours était un véritable Kiff de rendre visite à tante Suzanne et tonton Werner étant toujours amusé par la complicité et le taquinage du couple. 

 Michel Hochner

.

יקיריי,

כמעט שנה עברה מאז ש Tante Suzanne עזבה אותנו פתאום. וכל כך הרבה זיכרונות חמים עלו לי לאורך כל השנה.

אני נזכר ב-Vincennes, אחר כך בשנים הרבות שבהם ביקרתי ב Fontenay פונטניי ולבסוף בירושלים. תחילה כילד עם ההורים, אחר כך כנער שרוצה לבלות את סוף השבוע עם החבר’ה של בני עקיבא. אחר כך מטעם העבודה. בכל פעם התקבלנו בחום ובתחושה שחיכו לנו  “הכנו לך מיטה בקומה העליונה … הוצאנו לך סטייקים מהמקפיא … ארוחת בוקר ביחד במטבח עם כל טוב … והנה עדכון על כל הפעילות בפריז … “

Tante Suzanne , למרות הפעילויות המקצועיות האינטנסיביות שלה, תמיד הייתה קשובה מאוד, כמובן, בתמיכתו ובשותפות עם tonton Werner היקר שלנו.

וגם, כמובן, לילות הסדר המשפחתיים הרבים ביחד בשטרסבורג מאז ילדותינו… זיכרונות כה יפים.

Tante Suzanne תמיד הייתה דוגמה עבורי והקדימה את דורה. היא שילבה קריירה מקצועית עם חיי משפחה ובעיקר חיי משפחה יהודיים … וכמובן השקיעה זמן רב בחקר המשפחה והמרוץ התמידי שלה אחרי שיעור מעניין או כל פעילות אחרת.

Tante Suzanne דאגה תמיד להתעדכן ולדעת מה קורה אצלנו, להתעניין בחיי המשפחה ובחיים המקצועיים שלנו, כמו גם בחיי ילדינו ובאופן אינטנסיבי עוד יותר לאחר מותה של אמא לפני למעלה מ- 25 שנה, בניסיון למלא את חסך.

עבורנו, האחיינים הוכנר,  היה תמיד כיף אמיתי לבקר אצל Tante Suzanne ו- Tonton Werner ולהקשיב בחיוך אחרי השותפות האמיתית וההקנטות של ​​בני הזוג.

מישל הוכנר

13 juillet 2021

5 av 5781

Pas un rébus, mais cinq étapes pour s’attarder encore un peu

en compagnie de tante Suzanne

Tante Suzanne s’est éteinte il y a un an, éteinte est le terme juste parce que tante Suzanne est partie en s’affaiblissant. Comme une lumière qui vacille on croyait à chaque moment qu’elle aller briller à nouveau, mais à notre profond chagrin elle a vacillée. En son hommage et au nom de mes frères et sœurs et de Papa et de toute la tribu Hochner je me propose d’évoquer quelques moments, quelques objets qui sont comme des madeleines de Proust, des saveurs et des souvenirs, de petites étincelles. Je vais ponctuer mon hommage en cinq volets, ou plutôt cinq objets que je pose virtuellement sur la table du zoom pour mettre en lumière des réflexions que tante Suzanne nous laisse en héritage et en souvenir. J’en aurais bien davantage à vous proposer, mais j’ai promis de ne pas trop être bavarde.

1.

Mon premier est un jeu de lumière. Je suis dans la chambre à coucher de Pépé et Mémé au boulevard Clemenceau. Je ne sais pas si c’est une image à moitié reconstruite ou si elle est véridique, les plus anciens me corrigeront peut-être, mais je me souviens du couvre-lit rose en satin et des lampes de chevet. Une ampoule fine en ellipse entre deux plaques de verres bombées vieux rose sur un socle noir et puis le bouton variateur blanc qui pivote pour régler l’intensité. Plus tard lorsque ces lampes de chevet étaient chez nous, j’adorais jouer avec le variateur et la lumière qui s’allumait et s’éteignait graduellement avec un grincement et résistance. Je commence là, parce que tout commence chez les Busch et à mon époque c’est le boulevard Clemenceau. Je ne sais pas pourquoi ces lampes de chevet sont restées dans ma mémoire comme un objet de magie et de fascination. Lorsque je pense que tante Suzanne s’est éteinte je me souviens de ces lampes de chevet et la magie captivante de pouvoir rallumer et éteindre la lumière à l’infini. Je me retrouve sur ce couvre lit comme on en fait plus, et le meuble coiffeuse aux jeux de miroirs. Tous les tissus de Pépé et Mémé sont là, tout est cousu maison. Songez que tante Suzanne n’a pas un instant conçu de s’engager dans les shmatess elle était comme un papillon attiré par la lumière, une tout autre lumière pas celle de ces lampes de chevet, mais la lumière de la connaissance et du savoir.

La connaissance juste et précise – tante Suzanne croyait qu’il y a une explication rationnelle au monde qui nous entoure. Pas de savoir qui se borne à être interprétatif, par de récit qui soit narratif, pour tante Suzanne il y avait la Vérité, la Vérité avec un grand V et tout autour ne sont qu’hypothèses. Je me souviens qu’on avait parlé du terme narratif, qui l’agaçait plus qu’autre chose. La curiosité et la soif de savoir sont omniprésentes dans la vie de tante Suzanne, l’esprit scientifique qui démêle le vrai du faux aussi. Toujours un numéro de Sciences et Vie sur la table du salon près de la cheminée à Fontenay, ou ici à Jérusalem. Suzanne s’amuse à me raconter qu’elle était resté encore dix minutes dans la voiture pour écouter la fin d’un épisode des lundis de l’histoire ou des chemins de la connaissance sur France culture avant d’aller au labo, qu’elle a réussi à faire un saut au centre Edmond Fleg entre midi et deux, qu’elle était à une expo, qu’elle vient de recevoir le programme des cours du Machon Zalman Shazar et on discute de ses choix, ces conférences dont tante Suzanne sera si fière de suivre et d’avoir suffisamment maitrisé l’hébreu pour en jouir. Une soif de savoir, mais aussi de partager, de s’instruire et d’apprendre. Une soif de savoir qui l’accompagne aussi en Chine, au Brésil, en Suède ou en randonnée, l’histoire, la botanique, le folklore elle est toujours curieuse d’en apprendre davantage. C’est une lumière qui va en s’intensifiant et ne faiblit pas toute une vie, bien avant le boulevard Clemenceau et bien longtemps après.

2.

Mon deuxième temps c’est le 2 juin 2021, il y a un mois et quelque, un procès-verbal atterrit dans ma boîte courriel. 46 pages de documents tout récemment retrouvées grâce aux démarches de Simone l’experte archiviste qui connaît parfaitement le monde des fonds d’archives et sait où chercher. On y trouve les déclarations de tante Suzanne aux autorités suisses. Ce sont des documents de police et de la croix rouge datés de Genève et de Bern avril 1944 puis aussi juillet 1944. Tante Suzanne a 12 ans. Il y a trois petites photos et la signature d’une enfant, ou plutôt d’une grande adolescente presque bat mizva, 1mètre 46. Ce document émouvant derrière ses aspects laconiques et secs, dit bien que tante Suzanne est la grande, l’aînée, c’est elle qui est responsable, c’est elle qui va parler pour sa petite sœur et qui prétend sans doute que ses parents sont déportés pour pouvoir rester en Suisse. Tante Suzanne racontait souvent qu’elle accompagnait Pépé pour être son porte-parole pour tout ce qui était administratif ou bureaucratique, un Papa immigré qui n’est pas très au point avec son français et les paperasseries.

Donc Suzanne est l’aînée c’est elle qui est responsable, pas seulement de sa petite sœur lorsqu’elles sont réfugiées en Suisse mais aussi responsable de ses parents, et ce souci de la famille et ce sens de la responsabilité accompagneront tante Suzanne pour toujours. Peut-être que cela pèse sur ses épaules, mais elle prend aussi crédit de son rôle. Suzanne est aussi responsable de la famille, et j’en profite pour rappeler que maman et tante Suzanne avaient deux aînées, deux cousines, Zap et Tamar qui étaient suffisamment âgées pour faire de la Résistance et pour convaincre Pépé et Mémé de faire passer tante Suzanne et maman par la Suisse. Aussi Rosi Lang qui était très proche à Bâle, et Tova ben Moshé à qui elle parlait régulièrement. Tante Suzanne comme maman a toujours été fidèle à ce noyau familial. Une toute petite famille, mais qui s’est toujours soutenue en temps de guerre et après.

Tante Suzanne était donc l’aînée – la responsable – et si la famille était toute petite, elle avait autour d’elle aussi autre une grande famille d’amis, amis précieux avec qui tante Suzanne a entretenu jusqu’à son dernier jour une amitié ininterrompue et fidèle. Je dois dire que j’ai toujours trouvé cela remarquable, même après des années et des années elle avait encore gardé contact avec des amis d’enfance de Périgueux comme Ruth Buchinger, de Strasbourg comme Francine Hirsh, et bien d’autres, de Fontenay, du labo, des amis de Jérusalem. En déménageant du pavillon de Fontenay tante Suzanne m’avait raconté toute les correspondances qu’elle avait encore gardées et dont elle se séparait tristement. Un grand arbre généalogique, un vaste réseau d’amis et de proches et tante Suzanne est au cœur de ces liens, un baume pour la petite fille de 1944, mais aussi un effort soutenu d’une aînée, responsable et profondément loyale.

3.

Mon troisième moment, c’est pourim. Tante Suzanne est au masculin avec une casquette de Gavroche, une canne, un petit foulard de garçon autour du cou. Tonton Werner est à l’opposé bien sûr, au féminin la perruque complétement de travers et un grand sourire complice. Combien de pourim, de déguisements sophistiqués, et de moments de joie. Je dois évoquer si déjà on parle de costume, l’ultime parure en fourrure pour le voyage à la cérémonie des Nobel. Manteau et chape de vison rappelez-vous en. Tante Suzanne est tout de même née dans la confection elle n’est pas aussi coquette que sa maman ou sa belle-sœur Hélène, mais elle a du goût. On ouvre justement l’album photo que Suzanne a patiemment annotée pour raconter ses moments de joie, Suzanne au masculin? On parle de la cause féminine. Honnêtement Maman ne songeait pas un instant à la lutte féminine; Suzanne non plus. Pourtant les deux sœurs avaient pleinement joui des profonds changements de mentalité. Maman est au volant de sa voiture, Suzanne est inscrite à l’Université. Mais oui, c’est une révolution.

Pour cette génération où certaines brandissaient l’émancipation et la liberté, tante Suzanne est plus préoccupée à prendre sa revanche. Oui, sa revanche sur l’extrême fragilité de sa condition. Et sa revanche sera complète, elle surmonte sa condition d’immigrée, naturalisée française qui apprend avec grand soin le français à l’école et le rapporte à la maison. Elle prend aussi sa revanche sur sa condition d’enfantes cachée qui a échappé certes au pire mais au prix d’un retard scolaire, sa détermination est absolue, elle est assidue, rigoureuse, vivement décidée à réussir jusqu’à ce qu’elle soit la première en classe. Mais n’oublions pas qu’elle est une fille dans une famille de filles, et malgré le climat encore largement patriarcal, pour les Busch on ne s’oppose pas du tout aux études très ambitieuses qu’entreprend tante Suzanne. On ne trouve pas inconvenant qu’une fille aille à l’Université et fasse des études. C’est vraiment une révolution que tante Suzanne mène jusqu’au bout – car c’est loin d’être la norme à l’époque, parce que franchement ça sert à quoi faire des études pour une fille… ?! Certes, tante Suzanne profite d’une France d’après-guerre où la mobilité sociale est à son apogée. Mais tout commence chez les Busch – pas des révolutionnaires, des avant-gardistes, mais pas non plus des conformistes – les Busch sont très ouverts: maman c’est Shulamit, un prénom moderne pour un espoir d’une nouvelle vie; une grande ouverture, une grande souplesse. Et on respecte les choix de tante Suzanne et de maman. Tante Suzanne d’ailleurs sera toujours fidèle à cet héritage très exigeante pour elle-même et très tolérante pour le choix des autres. On parle du prix de certains choix, car pour Suzanne il faut toujours assumer. Bien sûr elle a son opinion, elle déplore certains choix – elle peut me confier que le rabbin Kapetas l’agace, ou qu’elle est attristée par celui-ci ou celle-là, mais pas de mis à ban ni dans la communauté ni dans la famille.

Tante Suzanne est à l’écoute, mais elle n’est pas très souple, elle n’est pas flexible, elle est même parfois carrée et pourrait sembler rugueuse à certains égards. En fait, elle n’a jamais fini de faire de la résistance, elle lutte entêtée jusqu’à ce qu’elle obtienne ce qu’elle veut, et les limitations du grand âge lui ont été très pénibles, renoncer à la voiture a été très douloureux. Au jardin, les mauvaises herbes avaient peu de chance d’échapper à l’entêtement de tante Suzanne même si elle se cassait le dos à la tâche. Les tricots même archi compliquées, tante Suzanne en venait à bout même si elle tricotait les yeux fermés et qu’on croyait qu’elle s’était assoupie en fait tante Suzanne a un don miraculeux, maintenant on peut le dire, elle sait compter les mailles tout en dormant. Tonton Werner qui est doué d’une grande intelligence affective, a depuis longtemps compris qu’un tête-à-tête avec tante Suzanne était perdu d’avance. Tout est dans l’art de contourner.

Les trois dernières semaines de sa vie, hélas, tante Suzanne avait perdu le goût de la lutte tenace, elle n’avait plus envie d’être la première pour exceller. Elle, qui avait franchi tant d’obstacles, avait surmonté tant de difficultés, s’était cassé le bras et avait littéralement baissé les bras. C’était vraiment la seule et unique fois où on a vu tante Suzanne renoncer.

4.

Tout de suite je vais mettre un peu de sucre et de baume à ces souvenirs sombres pour évoquer un quatrième objet, qui tout simplement est un pot. Un pot de confiture avec l’étiquette et la date, avec une couche de paraffine, un film de cellophane, un élastique, enfin tout comme il faut, pas le pot d’un amateur. Un pot comme il faut! Tante Suzanne est docteur en chimie, et dans la cuisine elle est pro. Un chef. Elle m’appelle au téléphone pour me dire qu’elle vient de finir un sorbet à la mangue, des yaourts faits maison, une gelée très compliquée sans pépins, bref des heures de travail. Des pâtisseries formidables et très délicieuses. Je viens au plus tôt les déguster. Les recettes sont toutes cataloguées et recopiées. La minuterie, la montre, le thermomètre rien n’est laissé au hasard dans la cuisine d’une scientifique. On se régale – on a l’eau à la bouche, les kougelhof, les humentashen, les petits cannelles, les buchettes, les tartes et la liste est longue, les rôtis au four, les poissons et les savoureuses ch’  alots On trouve chez les Salmons des saveurs uniques, des calissons d’Aix ramené de voyage, du nougat français, du miel de lavande, des marrons glacés, des pissenlits dans la salade, des olives de Nyons, des herbes du jardin, bref chez Suzanne et Werner on se régale.

5.

Pour finir mon dernier objet c’est ce foulard en soie de Chine. Un foulard et du thé en vrac parfumé au lychee que tante Suzanne et tonton Werner m’ont ramené de leur voyage en Chine. Je l’évoque parce que tante Suzanne et tonton Werner ont toujours été très généreux avec nous. Pas une fête sans que notre table soit fleurie, toujours un petit mot gentil, une attention, un geste, un souvenir, un cadeau, un coup de fil. Chaque vendredi j’allume mes bougies sur le magnifique bougeoir en argent reçu de tante Suzanne et tonton Werner pour mon mariage. Adolescente, je m’étais trois ou quatre été de suite installée à Fontenay pour faire tous les musées de Paris, mariée, on a profité de l’hospitalité de tante Suzanne et tonton Werner à Saint Mandé, et combien de shabbatot à Almog ou autre tous réunis pour célébrer un anniversaire ou une joie familiale. Je suis si reconnaissante pour toutes ces marques d’hospitalité, Tous ces moments de joie. Cette générosité de tante Suzanne qui veillait sur nous. A notre tour on tachera d’essayer de veiller à garder son souvenir et évoquer sa mémoire, d’allumer une petite lumière et raviver ces moments, ces liens.

Nicole

 בלק תשפ”א 

דברים לזכרה של Tante Suzanne 

השיחות הרבות שהיו לי עם Tante Suzanne  היו תמיד בנויות על מודל אחיד. עדכון על הנעשה במשפחה, מעבר מסודר בין כל בני המשפחה אחד אחרי השני ומדי פעם סקופ עם איתור של קרוב משפחה ואז נגמר השיחה או ליתר דיוק היה כבר מונולוג בהתלהבות על הנכדים. אההבת המשפחה והארץ היה המשאב ומקור השמחה של Tante Suzanne. 

הזיכרונות הראשונים שלי היו ימי הפסח שבאו לבקר בשטרסבורג עם ה 16-R. הטבעיות שהשתלבו לחגים והקשר המיוחד שהיה בין Tante Suzanne  לאמא. האוירה והדינמיקה שהיה ברגעים האלה, ליל הסדר, הטיולים ב VOSGES (הרים קרוב לשטרסבורג) יחד עם משפחת פרנק. החוויות האלו יצרו סוג של חינוך לא פורמלי שהפשיעה על כל הבני דודים עד היום. ההשפעה הייתה על הכנסת אורחים, שמחת החג, כבוד הדדי, רצון ללמוד וללמד, הכיף שיש בחג, תרבות החיובית בוויכוחים. אפילו שאבא היה מחפש והיה מציק קצת את Tante Suzanne  על נושא כל שהוא ובמיוחד על המחקרים החדשים של הקוד הגנטי, בסוף כולם היו צוחקים.  

קשה להזכיר את Tante Suzanne  בלי לחבר את זכרה עם אמא. הן היו מאוד קרובות אחת לשנייה והעובדה שהן היו הפכים לכמעט כל דבר חיזק עוד יותר את הקשר שלהן. הרבה דיברו, הזכירו וכתבו על זה. זה מקור השראה גדול לכל הדור הצעיר היכולת לכבוד הדדי ולקשר עמוק למרות ההבדלים. הם אומנם עברו יחד זמנים קשים וזה בטח ייצר את הקשר המיוחד. 

המשפחה היה הדבר הכי חשוב עבור Tante Suzanne   ולא רק משפחה עכשווית גם חיפוש אחרי קרובי או רחוקי משפחה היה נושא קרוב לליבה. 

זה המורשת שאנו לוקחים לעצמינו ולדורות הבאים.  

ג’קי

–

Balak 5741
A la mémoire de Tante Suzanne
Les nombreuses conversations que j’ai eues avec tante Suzanne étaient toujours construites sur le même modèle . Une mise à jour sur ce qui se passe dans la famille, en passant de façon ordonné de l’un à l’autre sans omettre personne et parfois un scoop avec la découverte d’un nouveau parent puis la conversation se termine ou  plutôt redémarre avec un monologue enthousiaste sur ses petits-enfants. L’amour d’Israel et l’amour de la famille était l’essentiel et une vraie source de joie pour Tante Suzanne.
Mes premiers souvenirs datent des jours de Pessah quand les Salmon venaient à Strasbourg avec leur R16. Ils arrivaient à la maison et se fondait dans notre routine familiale comme s’il en était ainsi tout au long de l’année grâce au lien particulier qui existait entre Tante Suzanne et maman. L’ambiance et la dynamique qui régnaient dans ces moments, les deux soirs du séder, les randonnée dans les VOSGES (montagnes proches de Strasbourg) en compagnie de la famille Frank. Ces moments ont créé une sorte d’éducation informelle qui compte dans la vie de tous les cousins jusqu’à aujourd’hui . Nous y avons appris ce qu’est l’hospitalité, la joie des vacances, le respect mutuel, le désir d’apprendre et d’enseigner, le plaisir des vacances, la es discussions positives. Même si papa cherchait à taquiner un peu tante Suzanne sur n’importe quel sujet et surtout sur les nouvelles études du code génétique, à la fin tout le monde riait.
Il est difficile de se souvenir de tante Suzanne sans relier sa mémoire à celle de maman. Elles étaient très proches l’une de l’autre et le fait qu’elles étaient opposées presque en tout renforçait encore leur relation. Nous en avons déjà beaucoup parlé et écrit. Elles étaient, toutes les deux, une grande source d’inspiration pour la jeune génération par leur respect mutuel et leur connexion si profonde malgré les différences. Elles ont traversé ensemble des moments difficiles et cela a probablement créé ce lien particulier.

La famille était la chose la plus importante pour Tante Suzanne la famille proche comme la famille éloignée et elle était toujours à la recherche d’une nouvelle branche ou d’un nouveau cousin.
C’est l’héritage qu’elle nous laisse à nous et aux générations futures.

Jacky

Je suis de tout coeur avec vous dans le souvenir de votre mère et épouse. 
Mon souvenir le plus marquant de la chère Suzanne : 
Je devais avoir 6 ou 7 ans et Suzanne, (la cousine de ma mère Rachel Altmann) m‘avait emmené dans son labo de l’hôpital de Strasbourg 
Elle y préparait une thèse sur les rats carencés en protéines. 
Le spectacle du labo m’ avait fasciné au point que j’avais à ce moment décidé que la science serait ma voie .. 
Et celà m’a naturellement amené à la fac de médecine .. 
Ce n’est pas rien. 
 
 Daniel MISRAHI 

את ממי סוזאן הכרנו בחתונה של בננו שי עם מרב, פגשנו בה עוד קודם בחתונת מעיין, אבל שמענו עליה כבר בחתונתו שלנו, לפני למעלה מ-30 שנה.

כאשר ההורים של תמר הגיעו לישראל לכבוד החתונה, הם התאכסנו בדירה של ממי סוזאן ופפי וורנר, מכרים ותיקים עוד משטרסבורג ולא העלו על דעתם שכעבור קצת יותר משני עשורים הנכדים שלהם יתחתנו זו עם זה.

אנחנו, כמובן, שמחים מאד על הזיווג הזה שנתן לנו שני נכדים מדהימים (בינתיים…)

הכרנו אשה אצילית, תמיד מחייכת ותמיד נעימת סבר.

יהי זכרה ברוך!

תמר ודן פניגשטיין

 

Nous avons rencontré mamie Suzanne au mariage de notre fils Shai avec Merav, nous l’avions rencontrée auparavant au mariage de Maayan, mais nous en avions entendu parler d’elle lors de notre propre mariage, il y a plus de 30 ans.

Lorsque les parents de Tamar sont venus en Israël pour le mariage, ils  sont restés dans l’appartement de mamie Suzanne et papi Werner, de vieilles connaissances strasbourgeoises et n’imaginaient pas qu’un peu plus de deux décennies plus tard leurs petits-enfants se marieraient.
Nous sommes bien sûr très heureux de ce jumelage qui nous a donné deux incroyables petits-enfants (pour l’instant…)

Nous avons rencontré une femme noble, toujours souriante et toujours aimable.

Que son souvenir soit béni

Tamar et Dan Fenigstein

Presque une année…

Mais son sourire reste présent

Je n’ai pas vraiment d’anecdote mais un souvenir, celui du mariage de Hanna et Laurent ou.. Suzanne était de bleu vêtue, moi en tailleur rouge et la… mariée… en blanc, joli drapeau français

J’admirais beaucoup mamie Suzanne pour son parcours intellectuel, pour son savoir, pour les anecdotes qu’elle aimait et savait raconter

Que son souvenir reste une bénédiction pour vous tous

Amitiés

Danielle lederer

Juste un petit mot

Avec une photo

Pour dire que Suzanne, la mariée,

Pour être bien accompagnée,

M’a choisi, aussi,

Comme demoiselle d’honneur.

Quel honneur !!!

Merci,

Annick.

Mes souvenirs:

D’abord, elle était la grande soeur de mon amie Buchette zal.

Le 1er souvenir important est celui de son mariage à Strasbourg. Nous étions encore à Metz, et avons passé le Chabbat chez ma belle mère à Colmar.

Dimanche, nous sommes arrivés, Raymond, mon beau frère Gérard et moi en gare de Strasbourg, où nous attendait une patinoire.

Impossible d’avancer. Raymond est resté près de la gare, Gérard et moi avons surmonté notre peur, et avons avancé au milieu de la route, tout au long du chemin jusqu’à la grande Schoule, où nous avons trouvé la même patinoire sur le parvis

Nombre d’invités n’ont pu venir, mais les mariés étaient bien là, heureux et chaleureux.

Suzanne zal et Werner sont devenus nos amis, et je me souviens de leur accueil à Vincennes et à Yerouchalayim, de leurs visites chez nous à Strasbourg, toujours avec ce sourire que je retrouve sur les photos jointes, prises au mariage de notre fille Muriel.

Elle était fière de ses enfants et petits enfants, et de là où elle se trouve, sera heureuse de votre initiative.

Bon zoom

Amicalement

Nicole Franck

את סוזן אני מכירה הרבה מאוד שנים.
הייתה חברה מאוד טובה שלי.
אחרי המלחמה נסענו שתינו לשוויץ.
היא הייתה בת 18 ,צעירה. אני זוכרת שהיא נהגה.
היא הלכה במסלול לדוקטורט.
תמיד הייתה נחמדה ומאוד צנועה. מאוד אהבתי אותה.
גרנו אחת ליד השניה. בזמן המלחמה, היינו חברות טובות.
לקחתי ממנה ספרים לקרא.
אמא שלה פתחה בבית שלה מפעל לסינרים. מזה הם התפרנסו.
בשטרסבורג הלכנו יחד לבית הספר.
ההורים שלה היו נחמדים.
הייתה לה רק אחות אחת שנפטרה צעירה מסרטן.
אני מתגעגעת אליה.

שרה קרוטהמר

Je connais Suzanne depuis de nombreuses années.
C’était une très bon amie.
Après la guerre, nous sommes allés toutes les deux en Suisse.
Elle avait 18 ans, jeune, je me souviens que c’est elle qui conduisait.
Elle a fait ses études et a continué jusqu’au doctorat.
Elle était toujours gentille et très modeste, je l’aimais beaucoup.
Nous étions voisine pendant la guerre et de très bonnes amies. Elle me prêtait des livres-
Sa mère avait ouvert un atelier de tabliers dans sa maison pour gagner leur vie.
A Strasbourg, nous allions à l’école ensemble.
Ses parents étaient gentils.
Elle n’avait qu’une sœur, décédée jeune d’un cancer.
Elle me manque.

Suzy

Evoquer Suzanne pour moi c’est toute une partie de mon existence, parce que j’ai connu Suzanne quand j’étais au PCB (maintenant le P1).
J’ai énormément de souvenirs de cette période où nous étions étudiantes ensemble.

Je me souviens avec émotion de vacances où j’étais avec ses parents et elle à Lugano, et d’une jolie robe que sa Maman, Madame Busch, m’avait faite.
Pour masquer son cadeau, elle avait prétexté un manque de tissus.
J’avais une grande admiration pour les parents Busch qui nous cédaient leur salon et se retiraient dans leur atelier pour nous laisser à nous les jeunes le salon pour nous distraire.

Nous avons été un peu séparées par la distance mais malgré cela avons gardé un contact régulier.
Nos maris, Werner et Jean avaient beaucoup d’affinités en commun.

Nous avons été plus proches en Israël où on nous avons eu l’occasion de nous rencontrer lors de nos voyages, particulièrement pour les fêtes.

Un des souvenirs des plus récents et des plus véridiques, que je réalise tous les jours, est quand elle m’a dit « je peux tout faire mais je suis très lente ».

C’est une amitié sans faille d’environ un demi-siècle, renforcée par le fait que nous avons évolué de manière similaire.

Que son souvenir soit une bénédiction.

Francine Hirsch

Pour la Azkara de Suzon Salmon זייל    

 Un an déjà… une remarque banale sans aucun doute… 

mais aussi un an, un an seulement, que notre amie nous a quittés. 

                                        חכמות בנתה ביתה   (משלי יד’, א’)                            

 Nous nous voyions, de temps en temps, pas assez souvent, mais l’âge et les préoccupations de la vie en étaient les seuls responsables. 

 J’ai connu Suzon à Strasbourg, dès 1952, lorsque nous nous sommes trouvés en même temps sur les bancs de l’Université. Nous étions une bande de copains dont Suzon était la plus intelligente, la plus vive, la plus entreprenante. Binômes de laboratoire en chimie, nous y passions nos journées avec enthousiasme. Mais Suzon et moi nous joignons avec joie aux autres pour les dimanches de ski à la Schlucht ou au Champ du Feu. C’était une excellente skieuse, pleine d’ardeur et de joie. Tant de beaux moments passés ensemble. 

  Puis Paris, Rehovot et enfin Jérusalem. Nous étions désormais quatre. C’est toi, Werner qui est devenu son bonheur. Vous avez été un couple exemplaire, rayonnant de lumière qui rejaillissait sur vos enfants et sur tous ceux qui vous connaissaient et vous aimaient. Autour d’Anne Frédérique à Rehovot, nous nous sommes revus et avons fait de beaux rêves. 

  Vous étiez et vous resterez dans nos souvenirs un couple dont l’amour mutuel jalonnait tous les instants. 

  Notre Suzon, ton épouse, Werner, était une femme merveilleuse. Heureux ceux qui ont eu le bonheur de la connaitre. Elle vivra dans le sourire de vos petits enfants et sa sagesse – comme dans le verset des Proverbes – sera toujours le ciment de votre maison.  

         Daniel et Elisheva Revel 

Avec le temps et le confinement, nos rétroviseurs s’élargissent et proposent de plus en plus d’images.

La relation ancienne et privilégiée de Suzanne et de Werner avec mes parents a duré jusqu’à la fin de leur séjour vincennois.
Voici une photo ancienne tirée de leur collection, prise sans doute en octobre 1993.
Aucun besoin de discours, un sourire suffit.

Avec nos amitiés pour Werner, Laurent et toi, et bien sûr pour votre famille.

Prenez soin de vous.

Elie Szwarcbaum

Pour moi, du haut de mes 1m40, Suzanne était TRÈS GRANDE :
– Par sa taille,
– Par sa générosité, et sa gentillesse,
– Par son intelligence,
– Par sa culture et ses connaissances.

Bref c’était une “Grande Dame”.

Hélène Rotemberg

Je te mets en pièces jointes quelques images retrouvées sur mon ordinateur.
Le petit montage que nous avions fait pour les 50 ans de mariage de tes parents et 80 ans de ta maman avec toutes ces bougies est un peu naïf, mais finalement je pense qu’il évoque bien ta famille qui a apporté beaucoup de lumière.
J’ai du mal à parler de Suzanne ZL seule, car c’est l’alchimie avec ton papa qui faisait la réussite.
Maman aimait le côté à la fois très rigoureux de Suzanne et en même temps extrêmement chaleureux. Elle m’a redit combien c’était convivial à la synagogue de Vincennes.
Quant à moi, j’ajouterais que Suzanne était particulièrement attentionnée : sans qu’on se connaisse intimement, elle connaissait mes centres d’intérêts. Plusieurs fois elle m’a incitée à aller écouter telle ou telle conférence au centre Shazar car elle savait que c’était pour moi ! Je lui suis aussi reconnaissante de m’avoir donné goût aux recherches généalogiques, elle me parlait avec un grand enthousiasme de ses travaux.

Bref, chez ta maman, il y avait un équilibre entre le souvenir du passé, des périodes difficiles et la construction de l’avenir : une grand-mère qui croyait en ses petits-enfants.

Je pense bien à vous

Nicole Pérez

Chère amie Suzanne z’l,

Ta présence, tes réflexions, ton apport intellectuel et scientifique, ta générosité, les Valeurs que tu incarnais, toi, la fidèle compagne de notre ami Werner, comme tu nous manques.

J’ai souvenir de nos longues conversations téléphoniques, avant tes interventions chirurgicales, tu avais ce don de ne jamais te plaindre et de remonter le moral de la personne qui prenait de tes nouvelles, qui parfois, elle, avait une petite voix….

Chère amie Suzanne, tu peux être fière de ton mari Werner et de tes enfants et de tes proches amis.

Werner et son dynamisme dans ses différentes activités, au sein de la Loge Robert Gamzon et ailleurs, est soutenu et aidé, toujours, par sa tendre épouse, Suzanne, z’l.

Chère amie Suzanne, tu resteras toujours parmi nous .

Werner, que je remercie pour son amitié et sa fidélité.

Jacqueline Rebibo.

Suzanne Salmon ז״ל

Je l’ai connue du temps où j’allais dormir chez mon amie Doltsa… j’aimais tellement l’ambiance que Suzanne faisait régner à la maison, le calme, la sérénité, la chaleur, la douceur, la bonté… c’est chez elle que j’ai découvert le gâteau au fromage qu’elle réussissait à la perfection…

Et puis je l’ai retrouvée 30 ans plus tard à Jérusalem, bien fatiguée, mais toujours la même… je l’aimais beaucoup, ainsi que toute sa famille. Et je sais que c’était réciproque.

Qu’elle repose en paix auprès d’Hachem

Caroline Bodok Enriquez

Tout au début de nos années de cohabitations à Ramat Gan , pendant cette joyeuse période de la rehov Klauzner , nous avons chacune commencé nos études . Je suis entrée à Shenkar pour devenir créatrice de mode . Un des premiers projets de réflexion a été de réaliser un vêtement en matériaux de récupération, et mon inspiration a été Paris et plus précisément le Centre Pompidou . Mais il me fallait une quantité de tickets de métro , à l’époque où ils étaient jaune et que les utilisateurs les jetaient par terre . J’ai alors demandé à ta Maman si elle pourrait m’en récupérer, et elle a eu la gentillesse de m’en fournir une grande quantité grâce à laquelle j’ai pu faire un vêtement inoubliable, dont je n’ai d’ailleurs pas de photo mais je pense que tu en as .

Déjà un an ,

יהיה זרכה ברוך ,

Eliane Stoléru