התאומים אפיולות’ במסע להצלת המימדים
by yair gadoth
- Joined May 2020
- Published Books 1
Copyright © 2021
סחל”ב – כתיבה יוצרת תשפ”א
התאומים אפיולות’ במסע להצלת המימדים
ספר זה נכתב על ידי תלמידי כתות ה’ בקורס לכתיבה בהדרכת ד”ר נגה רוזנפרב במרכז מחוזי מחוננים סחל”ב גבעתיים, תשפ”א 2021.
נעמי אופק
עידן ארז
אייל בר
נטע בר
מיכאל בר יוסף
לירון בריק
יאיר גדות
אלון הרצברג
אורי מלמד
רונה מסיקה
אור נאומן בר
אביגיל סמט
רננה פלג
אלי פתאל
גפן קיכלי
טליה רוקח
עדי שילוח
רוני שפי
איור קרפניטוס: מיכאל בר יוסף
עיצוב העטיפה: יאיר גדות
הספר מוקדש לכל מי שאוהב את המספר 2 …
לכל מי שחלם לטייל בין מימדים…
לכל מי שמאמין בקוסמים וביצורים קסומים…
לכל מי שתהה איך יראה העתיד…
ולכל מי שאוהב לקרוא…
תוכן העניינים
פתח דבר
- קוסם האופל היחיד בעולם
- הקיסר רוקח מזימות אפלות
- סודות, חלומות ומשימות מסוכנות
- החטיפה ששינתה את הכללים
- מהפכה במימד נינצ’קוב
- התודעה האפלה
- האבן המקודשת
- שובו של הארומראק
- נבואה או קללה?
- פנימי מירור? מקום אמיתי?
- בינתיים בנינצ’קוב
- מה מתרחש ביערות אמיפל?
- סופו של נבל
- היכן האבן השנייה?
- גראפט
- חצר הגרוטאות
- ארמונו של אמפרורוס
- כוכב אדום-כתום
- הכפר של גראפט
- המגדל הגבוה ביותר בששת המימדים
- הפתעת הקיסר
- בדרך לנט פי
- מוזיאון הרוגלאך נפתח ובגדול
- הילד בתחפושת
- סוף סוף השאלתי ספר
- אות העיט
- הכוחות הסודיים של האבנים הקדושות
- צללית עמומה ושחורה
- קללת הארצ’יטורסט האיומה
- הבנה חזיונית
- בעיות, בעיות ועוד בעיות
- הארומארק הסורר שב לעניינים
- משהו מוזר עומד לקרות
- מעבר
- חרב המימדים
- הרמז הגדול של חידת אות העיט
- היום המטורף של גראפט חלק א’
- היום המטורף של גראפט חלק ב’
- חילוץ באולם הפיחלוץ
- הקרס
- המשתחררים
- הבוגדת נכנסת לתמונה
- המשימה הנועזת
- מפגש בלתי צפוי
- בקולוסיאום
- החרב האגדית
סוף דבר
פתח דבר
ב-31 באוקטובר 2222 בלילה חשוך במיוחד התכנסו כל הרשעים בעולם לחגוג את איחודם בהתאם לתוכנית של הקיסר הגדול קוניסטיוס אמפרורוס.
הם חגגו מתחת לאור פנסי הרחוב הקלושים, בשקט אך בלב שמח ואמיץ. הדי קולם עברו בלחישות נרגשות מהאחד לשני. הם עדיין נדרשו לשמור על סוג של חשאיות מאחר ודבר איחודם לא נגלה.
הסיבה לשמחתם הייתה תכניתם הזדונית שבה הם התכוונו לחטוף את הזוג האגדי והמדהים אזמרלדה ותיאודור אפיולות’ – הקוסמת ורוח הטבע החזקים בכל המימדים, על מנת לפתוח במלחמה בין-כוכבית (עם לייזר מומטוני) שלא נראתה אי פעם, במטרה להפר את ההרמוניה, האיזון והסדר המתואם באופן מושלם בעולם ולנצל זאת לטובת הקיסר ושליטתו בששת המימדים הנחשקים.
* * *
הייתה זאת שעת ערב מאוחרת, השמש כבר שקעה בבית משפחת אפיולות’ כאשר ילדי המשפחה תומאס ואמיליה, ילדיהם של אזמרלדה ותיאודור אפיולות’ התארגנו ושכבו לישון. הם היו עייפים למדי מפני שעברו על כל חומר הלימודים מתחילת השנה בכל המקצועות. מה שהם לא ידעו זה שבדיוק בזמן הזה, מתקיים הרחק מהם איחוד הרשעים הגדול ומתארגנת תוכנית החטיפה של הוריהם אזמרלדה ותיאודור.
* * *
השעה הייתה 7:00 בבוקר.
הרובוט ביפ-בופ טלטל את אמיליה בעדינות.
היא שכבה במרכז החדר על השטיח הצבעוני בצבעי אדום וכחול שאזמרלדה קנתה בשוק המלך.
מה אני עושה כאן? חשבה לעצמה. האם יתכן שבלילה נפלתי מהמיטה?!
אמיליה הדחיקה את הרעיון הזה במהירות ונעמדה על רגליה.
היא הבינה שהתעוררה מסיוט שבו היא ותומאס אחיה ברחו ממישהו שרדף אחריהם. הם ניסו להתחמק ורצו הכי מהר שיכלו. אמיליה קפאה במקום אבל תומאס משך אותה לסמטה קטנה בין שני בניינים כי לא היה להם הרבה זמן… הם היו חייבים לברוח. השעה היתה עשר בלילה והם ידעו שרק החנות השכונתית “עתיד 10” תהיה פתוחה. הייתה זו חנות מכולת קצת שונה. היו בה הרבה מאד מדפים גבוהים ועל מנת לבחור מוצר היה צורך ללחוץ על כפתור שהיה ממוקם מתחת לרצפה השקופה. אזמרלדה אהבה לקנות שם את הלחמניות המיוחדות לארוחת הבוקר.
אמיליה ותומאס הכירו את המוכר מולי שעישן מרגילה (כמו נרגילה רק שזה לא נגמר לעולם) והיה צרוד מאד. הם ידעו שאם הם ימצאו בצרה, הם צריכים להיכנס למסדרון הכי מואר ב”עתיד 10″ ושם יוכלו למשוך בידית שמפעילה שער קסום שהוריהם סיפרו להם עליו.
אמיליה פתחה את דלת המכולת ו…
הדבר הבא שזכרה היה את עצמה מתעוררת על הרצפה כשביפ – בופ מטלטל אותה.
בערב כשהתכוננה ללכת לישון, לקחה אמיליה את מעקה המיטה הישן שלה, זה ששימש אותה בילדותה על מנת שלא תיפול ממנה והתקינה אותו. אבל בבוקר, לתדהמתה הרבה, שוב התעוררה במרכז החדר כאשר כלב ההאסקי סיבירי ששמו היה וניל מלקק את צווארה.
ביום השלישי היא מצאה את עצמה באמצע הסלון ובבוקר הרביעי היא התעוררה כשהיא שוכבת מקופלת על המדף הכי גבוה בארון שלה בין כובעי החורף לבגדי הריקוד.
לתומאס אחיה התאום היו בעיות משלו. באחד הלילות הוא התעורר וגילה שהמיטה שלו רטובה לגמרי. כשהריח את הנוזל גילה שיש לו ריח של מי ים. בעודו המום, יצא מהחדר לשטוף את הפנים ואז ראה את אמיליה אחותו מרחפת באוויר באמצע החדר מתוך שינה.
“אמיליה!” צעק
היא התעוררה בבהלה ונפלה על הרצפה.
״אמיליה!״ צעק שוב ״הרגע את רחפת באוויר מתוך שינה!״.
״מה?״ אמרה וקמה מהרצפה במבט מטושטש.
״רחפת באוויר מתוך שינה!״ צעק תומאס.
״אוו, זה כואב״ מלמלה בתגובה
1
קוסם האופל היחיד בעולם
היי, אני אמיליה, אני בת 11 ואני גרה במימד נינצ’קוב, המימד השלישי מבין ששת המימדים המוכרים. יש לי אח תאום בשם תומאס שאני קוראת לו תום. זה הסיפור שלנו, על איך שהצלנו את העולם.
בזמן שאמיליה התארגנה לבית הספר היא חשבה על החלום שלה – שבו היא ותומאס ברחו ונראו מפוחדים. באותו הזמן בדיוק חשב תומאס על איך שאמיליה נראתה בזמן שריחפה באוויר.
אמיליה ותומאס למדו בכיתה ו’ בבית הספר הרולדינטור.
היה זה מוסד חינוכי גדול על שם הנרי הרולדינטור (הרולדניטור – גלאי מימדים בתרגום מהשפה העתיקה), האדם הראשון שכף רגלו דרכה אי פעם במימד אחר. זה היה בית הספר הפרטי הראשון בכל נינצ’קוב, שנוסד בשנת 2158. מסדרונותיו הארוכים והחשוכים הבהבו בשלל צבעים כאשר אדם אחד השמיע את הציוץ הקטן ביותר. כל הכיתות משכבה א’ ועד י”ב הכילו 20-16 תלמידים בלבד.
את בית הספר ניהל רובוט בשם דירקטור פור, (המנהל הרביעי שלא התקלקל במשך 3 שנים לפחות) שלימד את התגוננות מהאופל וספורט. צוות מוריו היו גם הם רובוטים מסוגים שונים.
רוברטו – המורה לגיאומטריה ותורת המכניקה היה טיפוס כעסן ורגזן בעיקר מאז שתומאס צבע לו את השיער לכתום. הוא נהג לבחון באופן פתאומי על נושאים שלא לימד.
לעומת רוברטו, ג’וזפה – המורה לאנגלית, ספרות עתיקה, תורת הרובוטים והגנה מפני רשעים, הייתה אהובה מאוד בקרב תלמידי בית הספר, בעיקר מפני שלא נהגה לתת שיעורי בית או בחנים מכשילים.
לרובו פלוס – המורה לחשבון ושפה עתיקה, הייתה תקלה משונה! בכל פעם שמישהו כתב משהו רובו פלוס היה צועק “תעזבו מיד את העפרונות ואל תכתבו יותר כי אצלי בשיעור לא כותבים את התשובות. אצלי צועקים אותן” במקום ההיפך. וכשצעקו את התשובות הוא אמר לכתוב אותן. התקלה הזאת לא תוקנה מעולם וזה היה מוזר מאוד.
רודי (פרינס) – המורה להיסטורית המימדים היה בכלל רודי, אבל הכינוי “פרינס” הודבק לו במשך השנים כי הוא התפנק והתנהג כמו נסיך.
כניסתו של המורה להיסטורית המימדים, פרינס קטעה את מחשבותיהם של תלמידי הכיתה.
“אהממממ… אתם זוכרים את השיעור הקודם, שבו למדנו על תקופת הקורונה?” שאל פרינס, מבלי להגיד בוקר טוב.
הידיים של אמיליה ושל אנידה הונפו באוויר כרגיל.
אנידה ג’ונסון הייתה תלמידה מצטיינת שנהגה לקבל במבחנים את הציון 350 מתוך 100. היא הייתה בלונדינית מגונדרת עם עיניים ירוקות ואחת החברות הכי טובות של אמיליה. בת למשפחה עשירה מאוד. אמא שלה אנה, היא אלפית ואבא שלה לנדי הוא ערפד, שהסתגל מזמן לחיים הרגילים ולאור השמש (למרות שלפעמים עדיין חטף כוויה קטנה) ואף אחד כבר לא פחד ממנו.
“אנידה. הסבירי לנו איך התפשטה המגפה, ואת אמיליה, הסבירי על התסמינים שלה” פרינס הצביע על בלו, החבר הכי טוב של תומאס. “אתה, בלו ריידר, תסביר לנו על איך נגמרה מגפת הקורונה, כי נראה לי שלא הקשבת אתמול בשיעור.” בלו ריידר הג’ינג’י היה חברו הטוב ביותר של תומאס, זה שכל הבנות מאוהבות בו כי הוא ספורטאי מעולה ועושה שטויות, והוא היה גם כריזמטי.
“ואת איילו!” צעק פתאום פרינס “למה את שקטה כל כך?! בדרך כל את מאד פעילה בשיעור!”
“אני.. אה… אני… אה” גמגמה איילו. כל הכיתה גיחכה, חוץ מאנידה, בלו, תומאס ואמיליה שנחשבו לחבורה.
איילו קארטר הייתה ילדה יפה, חברותית ושקטה. המשפטים הבודדים שאמרה הסתכמו בעיקר בפתגמים חכמים. הוריה, פניה ונייב היו חלק מהמקימים של הייטק קוסמות בע”מ יחד עם הוריה של אנידה, אנה ולנדי.
“אה… אח שלי, נבאד, ננננע.. עלם.. במערות הסחל”ב, ל- לפפפנ-נ-י כמה ימים!”” אמרה איילו ופרצה בבכי מר, מה שגרם לכל הכיתה לפתע לרחם עליה.
“אל תדאגי איילו,” אמרה אמיליה, שהיתה חברתה הטובה ביותר “שמעתי שאנה, אמא של אנידה, שלחה משלחת חיפוש למערות.”
“נכון!” התערבה אנידה “היא באמת שלחה. אומרים שמצאו כבר את האות של נבאד.”
“ב-באמת?!” שאלה איילו בפליאה
“כן” אמרה אמיליה ברוך.
השיעור המשיך להתנהל ללא תקלות, ואיילו שהרגישה עכשיו יותר טוב, ענתה על שאלותיו של רודי בלי בעיה.
“אני חושבת שהכל בסדר עכשיו…” אמרה אנידה בזמן שהתעסקה במכשיר האייפון 98 פרו מקס שלה. “אמא שלחה לי הודעה בוואטסאפיד שהכל בסדר ומצאו את נבאד, אומנם הוא פצוע אבל בסדר גמור.” הסבירה.
“תודה לאל!” צווחה איילו בשמחה.
“בכל מקרה, מישהי ראתה את תומאס?” שאלה אמיליה
“כן, הוא בכיתה…” אמרה אנידה והוסיפה להתעסק באייפון שלה. לאחר כמה רגעים אנידה הרגישה סטירה מצלצלת.
“תגידי?!” שאלה איילו בכעס “את בכלל הקשבת לי?!?!”
“מה??” שאלה אנידה “כולי קשב.”
***
בזמן ההליכה במסדרון שלא הפסיק להאיר ולהבהב בשלל צבעים, שמעה אמיליה משהו די נפוץ, ריב בין אנידה לאיילו. היא נכנסה לכיתה וראתה מחזה מפחיד, תומאס שכב על השולחן כולו רועד.
לפתע פתאום, בלי שום התראה, תומאס הרגיש כאילו מותחים אותו כמו גומי עד הקצה השני של החדר. “אהההההההה!!” צרח. עכשיו הוא הרגיש שהוא מתנפח ומתכווץ “אוווווווווההההההה תעזרו לי!!!!!!” תומאס התייבש כאילו הוציאו לו את כל האוויר מהריאות ואת כל הכיף של לא להקשיב בשיעור.
מישהו נשף עליו. זו הייתה אמיליה. “נגמר השיעור, טמבל, יש הפסקה”
“אבל…” תומאס היה תשוש מכדי להתווכח.
“אל תדאג, רק אני הייתי פה כשצרחת. עכשיו בוא. יש שיעור עוד 3 דקות. זמן להפסקה!”
תומאס לא הבין. במדריך של כיתות ו’ לתלמיד היתה כתובה ומתוארת בדיוק אותה הרגשה שהרגיש… וההרגשה הזאת אמרה שיש קוסם אופל באזור… תומאס הכיר קוסם אופל אחד.
קוסם האופל היחיד בעולם.
הקיסר קוניסטיוס אמפרורוס היה בכיתה.
2. הקיסר רוקח מזימות אפלות
“מהר!!!” שאג אמפרורוס בזעם “חתיכות קטנות של טינופת לא יוצלחת. זה מה שאתם! זה בדיוק מה שאתם!” אמפרורוס עמד ליד 4 מיכלים של נוזל צהוב ירקרק ולידו 18 נערים ונערות שבחשו את הנוזל במרץ. הוא עצמו לעולם לא היה נוגע בנוזל, שמשכיח זיכרון. אמפרורוס לעולם לא היה מודה בכך, אבל הוא לא היה חזק מספיק מכדי לכשף כישוף זיכרון בעצמו, ועוד על קוסמים כל כך חזקים! לכן הוא נזקק לנוזל שיעשה זאת במקומו.
“אני צריך אספקה חדשה של שיעבוד נוזלי מרות’…” רטן הקיסר “חשמיר!!”
“הו קיסר נעלה!” אמר חשמיר המזכיר הראשי.
“אני צריך עוד חמישים ליטר של שעבוד נוזלי מרות’! תארגן משלוח!” אמר הקיסר בכעס על עצמו ששכח לארגן דבר חשוב כל כך…
“כן, הו קיסר! איגרת נשלחה!” אמר חשמיר.
“הכל מוכן?” שאל הקיסר והביט בנתיניו
“כן!” ענו כולם במקהלה מפוחדת,
“חוץ מדבר אחד!” רטן הקיסר.
“מה??” ענו לו כל הנערים המפוחדים. הוא שלח לעברם כדור אופל מבריק. הכדור התפוצץ על רצפת השיש במרחק מטרים ספורים מהנערים והיצורים.
“השד!” קרא אמפרורוס בכעס והביט בעיניים רושפות בנתיניו הטיפשים, “הוא מאחר!!! אני זקוק לו בדחיפות!. שיבוא עכשיו!”
הקיסר קוניסטיוס אמפרורוס נולד בעיר דיימונד שנמצאת במימד 2 סטרלנפ, (מימד קטן יחסית לשאר המימדים האחרים, שם גרות כל משפחות המלוכה המשפיעות) כאח הצעיר מבין שלושה אחים. (האח הגדול – יוניכצק, והאח האמצעי – אחיצעל). כשהתקשה ללמוד ללכת; הוריו קנו לו קלנועית קטנה ששימשה אותו על מנת להתקדם ממקום למקום.
הוא היה ילד מפונק וממש לא אהוב על ‘חבריו’ שהציקו לו לעיתים קרובות. הוא נשבע לנקום בהם כשיהיה קיסר אחרי כל משפחתו.
הבעיה הראשונה שהוא נתקל בה בדרך לקיסרות הייתה שני אחיו הגדולים ממנו שהיו מיועדים לרשת את הקיסרות. לכן הוא רקם מזימה להיפטר מהם מבלי לקבל עונש. התוכנית הייתה להרעיל את אחיו, להאשים את אביו חליגנם שיוצא להורג ואז אמו לחכמל תמות מעצב. אבל זה לא עבד כי לא היה לו רעל אז במקום זה הוא לקח אקדח טיטניום מחדר הנשקים וירה בכולם (כולל המשרתים, שלא יהיו עדי ראיה), וכך היה לקיסר, שתקופת כהונתו הייתה התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה של חמשת המימדים.
“הנה אני כאן.” אמר קול עבה מאחוריו. היצור הענק שעמד מאחוריו השאיר רושם אחד. קשוח. השד היה ללא ספק גדול יותר ממנו. היתה לו שרשרת שחורה עם להבות סגולות שהוצמדה לו לצוואר, שכמעט חנקה אותו, מה שהסביר את הקול הצרוד שלו. היה לו שער אדום בוער והוא היה גבוה מאוד, מה שגרם לקיסר להרגיש ממש קטן. מה שגרם לקיסר לפחד. ומה שגרם לו להכי הרבה רושם היה שעל כל ידו השמאלית של השד היה קעקוע גולגולת בצבע אדום בוער. הקיסר ציווה עליו להשתחוות בפניו אבל השד לא השתחווה.
“ירמיאל. נעים מאוד. אני לא אוסיף לשירותך. אל תראה בי משרת לעולם!” אמר ירמיאל השד בקול עמוק וצרוד. לא נראה שהוא מתרשם.
השניים שתקו.
“ובכן, מה מביא קיסר אופל נודע כמוך לבקש עזרה ממני? סוף סוף הבנת שאתה לא מלך העולם?” ירק ירמיאל בחוצפה.
“דווקא הבנתי שאני מלך העולם. לפחות אהיה בעוד… חודש ימים מעכשיו. ואני חותם על זה. את הכסף תקבל אחרי ה.. כישוף.”
נראה היה שאחרי שאמר בקול את המשפט “אני מלך העולם” הקיסר הרגיש טוב יותר. הוא ירד באיטיות מהקולנועית שלו, והלך בצעדים איטיים אל ירמיאל.
אמפרורוס היה רוצה שיחשבו שהצעדים האיטיים שלו נועדו כדי לאיים על ירמיאל, אבל האמת הייתה שאמפרורוס לא יכול היה ללכת מהר יותר. עוד כילד קטן התקשה ללכת, וזה היה נס שידע בכלל להתקדם גם אם באיטיות. (התקדמות בקולנועית גם נחשבת. הנס הוא שהוא הצליח להתקדם, ולא לשבור את הקלנועית בהתקף זעם)
“תראה,” ירמיאל התקרב אל אמפרורוס והם נפגשו באמצע החדר “אני שד דגול. שמי יצא לתהילה בדיוק כמו שמך. אבל ההבדל ביננו…”
ירמיאל התקדם עוד צעד אחד לעבר אמפרורוס, והתכוכף אל אמפרורוס. האפים שלהם כבר נגעו זה בזה.
“שאני עושה כשפים מרצוני. אני רע מרצוני. המניע שלי טהור מכל טוב. אבל אתה…” עצר ירמיאל וצחק צחוק גבוה וקר והתקרב לאמפרורוס עוד יותר. “סתם איזה נער שהכריחו אותו לבחור בדרך הרשע. לכן הרשע שלך הוא מלוכלך והרוס. אינך ראוי להיקרא מלך העולם. אם כבר מלך העולם… אז אני מכיר רק בן אדם אחד שראוי להיות מלך העולם והוא לא אתה!” אמר ירמיאל
“אני דווקא כן, אני אוכיח לך! אתה סתם שקרן שקורא לעצמו שד דגול.” ענה אמפרורוס בחוצפה. “ובכל מקרה אתה הוא זה שעובד אצלי הפעם. אז אל תנהל אותי חתיכת חצוף!”
“אתה הוא החצוף.” אמר ירמיאל וסיכם את השיחה.
בזמן שהקיסר ניהל את השיחה ההזויה עם השד, מדי 5 דקות, אחד הנערים שבטעות נגע בנוזל, היה מתמוטט על הרצפה בזיכרון מרוסק. מה שלא הפריע לאמפרורוס. למעשה שום דבר לא היה אכפת לאמפרורוס. חוץ מההצלחה של התוכנית שלו: לחסל את היורשים של הממדים, אמיליה ותומאס אפיולות. איזה שמות מעצבנים! אבל מה שהיה נפלא בתוכנית של אמפרורוס זה שהוא לא יעשה שום עברה. ההורים של אמיליה ותום יריבו, יופרדו אחד מהשני, ואמיליה ותומאס לא יתקיימו. אבל המריבה תהיה אשמה שלהם ורק שלהם. כי הם בעצמם ירצו לשתות את הנוזל שמשכיח מה- ירמיאל נגע בקעקוע “שעל ידו, אמפרורוס הרגיש חוטים של אנרגיה אפלה מתקדמים אליו מקעקוע הגולגולת של ירמיאל. “אהההההההה” אמפרורוס צעק בחרדה ולפת את ראשו בידיו בכוח, באמצע המשפט קולו התעבה.
“הכל בסדר אדוני? אתה בסדר?” שאל אחד הנערים וניגש לבדוק מה קרה.
“אל תיגע בי!” הוא אמר בקושי. לאחר כמה שניות עיניו הפכו להיות שחורות וזגוגיות. מתוך גבו צמחו שני כנפי עטלף, והתחילו לצמוח לו קרניים וניבים. “כן, עכשיו אני בסדר!” אמר אמפרורוס ופרץ בצחוק מרושע.
“תודה לך אמפרורוס”, “היה קשה ומסובך לעשות את העסקה הזאת כדי להחזיר את אברטון מהמתים בריק של יארק הבוגד הזה… עכשיו איפה היינו?” שאל ירמיאל את אמפרורוס שהיה עכשיו שד בעצמו. הוא לא הבין מה הוא עשה…
“בלקבל את הכסף.” אמר אמפרורוס בקול שונה לגמרי. אמפרורוס הרגיש שראשו כואב מאוד. לתוך ראשו נכנס אברטון מלך השדים, שחזר מהריק. היו כאלה שאמרו שהוא בן אלמוות. והוא שלט רק בגופו שלו. הוא כיוון את קולו בכוונה כך שהוא ישמע כמו הקיסר האמיתי.
“לכבול את הנשמות של הנערים הצעירים ולשאוב מהם את העוצמה ולאחר מכן לתת לי את השליטה ולדרוש את התוכנית.” אמר אמפרורוס בקולו הרגיל “ו.. לא חשבתי שזה כל כך יכאב. כלומר, אתם השדים, כל הזמן צרודים! קשה להתרגל לזה”
“הו כן, זה מאוד יכאב! ואתה תתרגל” צחק אברטון, מלך השדים, בראשו של אמפרורוס. ובליווי צחוק מרושע אמפרורוס הרגיש שמוחו מתפצח, ותודעתו האמיתית של אמפרורוס שקעה בריק האפל של מלך השדים.
השד אברטון, שהיה עכשיו בגופו של אמפרורוס, פנה לירמיאל ושאל “הכל מוכן לתוכנית?”
“כן” אמר ירמיאל “אז סיימנו את העבודה?” שאל בקוצר רוח. כנראה כי חשב שהוא עדיין מדבר עם אמפרורוס “יש לי עוד הרבה דברים לעשות.”
“לא,” אמר אברטון בכעס גלוי. “לעולם לא!” צעק, וידו נשלחה במהירות הבזק לבטנו של ירמיאל.
ירמיאל נשמע צורח “לא ידעתי! הוד מלכותו! לא! אני מתחנן לרחמים! אתה אמרת לי להשגיח על אמפרורוס!” ומה שהיה פעם אמפרורוס גרגר בהנאה גלויה, לאחר כמה שניות נשמע קול של משהו נמעך.
“מגיע לך, אמרתי לך שאתה לא ראוי להיקרא שד” אמר אברטון בקול חד.
“אדו-אדוןן ל-לא ידעתי שא-” וירמיאל צנח על הרצפה. ידו של אברטון הייתה אדומה ואצבעותיו החדות מלאות דם. בבטנו של ירמיאל היה חתך גדול בצורת יד. לאחר מכן צחק אברטון צחוק מוטרף וגרגר שוב בהנאה.
אמיליה נחרדה, וקמה בחרדה במיטתה וגילתה שהיא נמצאת בקומה הרביעית בחדר האורחים בין המנורה למיטה המתקפלת מדור 45.
3. סודות, חלומות ומשימות מסוכנות
יום הלימודים חלף מהר. לאמיליה היה שיעור בהישרדות והגנה מפני רשעים, ולתומאס משחק כדורגל סוער נגד נבחרת הביפ-בופ. אחר כך כולם הגיעו הביתה ונפגשו יחד ליד השולחן בחדר האוכל.
לארוחת הערב הגיש הרובוט ביפ-בופ שתיים פלוס, את הצלחות החכמות שאיפשרו לכל סועד לבחור את המאכל שמתחשק לו לאכול והוא הופיע מיידית על הצלחת. שקט מטריד שרר בחדר והוריהם של אמיליה ותומאס נראו לחוצים. אמיליה שהרגישה מתח באוויר שאלה “קרה משהו?”
“ל-ל-א” אמרה אזמרלדה .
איזמרלדה אפיולות’ הייתה אישה רגישה, חכמה ויפה, בעלת שיער בלונדיני ארוך ועיניים כחולות גדולות שבערו בעוצמה ובנחישות. היא לעולם לא ויתרה, גם כשהיה לה קשה ומסובך והיא נחשבה לקוסמת החזקה ביותר בכל חמשת המימדים והמימד הנסתר.
“הכל בסדר” הרגיע אותה תיאודור, “כדאי שנסים לאכול מוקדם הערב. כך יהיה לכם זמן ללמוד מהר למבחן בתורת הרובוטים”.
רוח הטבע תיאודור אפיולות’ היה אדם נחמד מאוד בעל שיער שחור שהוא הקפיד מאוד לטפח, ורוב הזמן הוא היה לבוש בחליפת עסקים כחולה. הוא פיתח סדרת רובוטים בשם ביפ בופס ( ביפ-בופ היה הראשון שפיתח) הכסף שהרוויח מימן את לימודיו באקדמית רולדינטור הטובה ביותר בכל חמשת המימדים.
אמיליה ותומאס הנהנו בהסכמה ועלו לחדריהם. לאחר לילה מייגע של הכנות למבחן, נפל תומאס למיטתו בתשישות ומיד נרדם. ואמיליה שכבה טרודה במיטתה והתהפכה מצד לצד בלי יכולת להירדם.
***
תומאס רכב על סוס פרא במרכז המדבר. לסוס היו כנפיים אפורות ארוכות. כשתומאס סובב את ראשו להסתכל עליהן מקרוב, הוא ראה שהן עשויות מנחשים אפורים דקים, נדמה היה לו שהוא ראה עליהם את הסמל של משפחת אמפרורוס! אבל הוא לא הספיק לראות… הוא הכין את רגליו לקפיצה.
כשניסה לקפוץ מהסוס אל האדמה הרכה, הנחשים נכרכו סביבו ומנעו ממנו לזוז. תומאס נאבק, אבל לשווא. נחש אחד היה קרוב לפיו. לאאא… צעק תומאס בחולשה. אבל באופק נראה שביל סלול. כפר. בשארית כוחותיו לקח עוד נשימה. הנחש התקרב עוד.
הסוס הגיע בדהירה לכפר. התקווה היחידה. כל בני הכפר יצאו מהבתים והסתכלו על הנחשים ועל תומאס בפה פעור. אבל הם לא עשו דבר. הנחשים כבר חנקו את תומאס והוא צנח על הסוס באפיסת כוחות, ונשף נשיפה אחרונה… מישהו פילח את האוויר בחרב. כשהחרב התקרבה לסוס הנחשים נסוגו. לחשוש עצבני נשמע והסוס דהר, מתרחק במהירות מהנחשים הארסיים. אדון החרב זרק לתומאס משקה מהסוס שרכב עליו. “תשתה” הוא אמר לו,
“זה טוב”. תומאס קירב את המשקה לפיו ולגם ממנו. בין רגע הוא הרגיש מעולה. “מי אתה?” שאל. “אני…” אמר בעל החרב, הסתובב אליו, והוריד את מסיכת הדרקון שלו. זה היה ג’יימס.
ג’יימס ותומאס היו חברים נאמנים. הם גילו אחד לשני הכל. הם עשו תעלולים ביחד. לפעמים בלו הצטרף אליהם ואז הם היו שלישייה. בלו, תומאס וג’יימס. החברות שלהם הייתה חזקה יותר מכל חברות אחרת. אבל באמצע כיתה ד’, ג’יימס עזב, בלי שום התראה. שום סימן. בממדים האחרים לא היה לו זכר. יותר מזה, אף אחד לא זכר אותו. לא בלו, לא ההורים, ולא אף אחד. רק אמיליה. אבל אמיליה זכרה אותו רק כי תומאס זכר אותו והם תאומים. זה לפחות מה שתומאס חשב. האמת היא שאמיליה התאהבה בג’יימס. איך שהוא היה, נאמן, אמיץ, שובה לב, ומצחיק, היא אהבה אותו. כשתומאס איבד כל תקווה למצוא אותו, אמיליה האמינה שהוא לא עזב את תומאס למען מישהו אחר בלי להשאיר זכר. שהיתה לו סיבה לעזוב. שיום אחד הוא יחזור אליה, ואז הכל יסתדר.
.
“ג-ג-ג’יימס? ז-ז-זה אתה-ה-ה? למה עזבת בלי להודיע? אף אחד כבר לא זוכר אותך חוץ ממני ומאמיליה, אפילו בלו, למה???” צעק תומאס בשמחה מעורבבת בכעס, מנסה להחליט אם להרביץ או לחבק את ג’יימס. שניהם היו בלתי אפשריים בהתחשב בזה שהשניים דהרו על סוסים בלי שליטה עליהם.
“אתה זה שהעלמת אותי, תומאס. אני לא יכול להסביר. אני מתגעגע. מאוד. אבל… אני עובד כדי להציל אותך. ו… תמסור לאמיליה שתמיד אני אוהב אותה. ואתה… מתישהו אחזור אליך, אני מבטיח. אם תחפש במקום הנכון, תמצא אותי, ואני מקווה שתמצא את אות העיט לפני שיהיה מאוחר, תמצא תשובות.” וג’יימס התפוגג.
תומאס התיישב במיטה שטוף זיעה מהחלום. ואמיליה גם התעוררה בבהלה במיטה, משוכנעת שהיא פרנואידית שחולמת הזיות, הרי התקבל דיווח לפני שנה שגופה של ילד בעל שיער חום ופסים ירוקים בשיער נמצאה מתה ביערות אמייפל במינטאואר!
***
תיאודור ואיזמרלדה ישבו בחדר האוכל ושוחחו בשקט.
“אי אפשר שהילדים ימשיכו לחיות ככה. באשליה אחת גדולה שהעולם מקום טוב. שהמימד שלנו לא מותקף. הם בכלל לא יודעים על המימד החמישי ושמשפחת אמפרורוס העלימה את שמו. בכל רגע יכולים לשלוח אותך לחזית המלחמה. אותי ישלחו לציד מרגלים קוסמיים. הילדים יצטרכו להתחבא. והם הכי פגיעים מכולם. הם היורשים שאמורים לשלוט בכל חמשת המימדים והמימד הנסתר לפי הנבואה. מי יודע באיזו דרך יבחר הקיסר קוניסטיוס לפגוע בהם. אולי דרכינו” אזמרלדה הרכינה את ראשה ונאנחה. “נמצא דרך להילחם בקיסר.” מה עם הסכמי השלום?” שאל תיאודור, מנסה לנחם את אשתו.
“שלחתי את את המומחה מספר אחת שלנו למדבר”, המשיכה אזמרלדה, רועדת “תפקידו הוא לחזק את ההסכמים. האלפים הטובים כמובן בעדינו. הטרולים גם. מימד החלום… טוב, הוא כרגע בטיפול של ג’יימס. לפחות יש לנו את אד שם…” אמרה אזמרלדה ונאנחה. לאחר רגע היא המשיכה שוב. “כרגע ג’יימס בהסכם שלום עם האלפים המרשעים מה שאומר שגם אין לנו דרך להשלים עם מימד סטרלנפ, מה יהיה עם המשפחה שלי? האלפים האפלים הם התומכים הכי נלהבים של של הקיסר אמפורורוס! העולם לא זוכר בכלל את המימד לג’ינדה! שמעתי שהוא מכונה עכשיו המימד ללא השם והוא נמחק מהזיכרון של כולם חוץ מהמבוגרים מספיק שזוכרים את הביקורים שם.” סיימה אזמרלדה ביבבה.
“אמ.. אזמרלדי, את בטוחה שג’יימס מתאים למשימה לחיזוק הסכמי השלום? “שאל תיאודור ברוך, הוא מאוד חיבב את ג’יימס ולא רצה שיפגע, במיוחד לא במצב כוננות למלחמה.
“הוא לוחם מעולה. ראית איך הוא הגן על תומאס במשך כל השנים הללו…” איזמרלדה התעקשה. בהמלך השנים תומאס ואמיליה הותקפו על ידי יצורים וג’יימס הגן עליהם כל פעם ופעם. אזמרלדה דאגה למחוק את הקרבות מזכרונם.
“אבל הוא בסך הכל ילד. תחשבי על זה. לך היה מאוד קשה ללחום בגיל הזה. אפילו לך! אולי כדאי שקצת נתרכך איתו. אפילו בקצת. לטובתו” ניסה תיאודור קלף אחרון.
ושניהם שתקו. דממה.
“אני… מצטערת. אתה תמיד צודק תיאודור, אמרה אזמרלדה ברעד. “פשוט אין לי עוד אמצעי הגנה… ו…הוא, עם כל הלב שלו, היחיד שיכול לעזור… אני כבר נואשת. המלחמה תתחיל עוד מעט. הכל די אבוד.”
“רק רגע.. רק רגע!” נראה לי שיש לי רעיון.” תיאודור דיבר בלהט. “איזמי… תספרי לי את סיפור חייו של ג’יימס. הוא כתב לנו את קורות חייו. יש נבואה… קללה… משהו. ספרי לי עליו. ככה תהיה לנו תוכנית לחזק את הסכמי השלום מבלי לפגוע בג’יימס.” אזמרלדה הלכה וחזרה עם ספר עב כרס:
קללות, ברכות, והלוקים בהם
מאת: רובי דרוויש, הכתב הראשי של עתידנט, האתר הראשי לדיווחים רבי משמעות מכל חמשת המימדים. (או בקיצור: ההלרממח”ה)
קללות וברכות הינם עול, טוב או רע, הנוטלים בו ישאו בהשלכות שלו או בברכות שהוא מביא עימו. פעמים רבות העול ניתן בלית ברירה. בספר זה תוכלו לראות את כל הנושאים ברוע או בטוב ותוכלו להיזהר מהם, או להיות בקרבתם.
*לכתבה המלאה לחצו על כריכת הספר בפינה הימנית
“איפה העמוד של ג’יימס?” שאל תיאודור. “התוכנית לא תעבוד בלי הקללה שהטילו על ג’יימס… הנה.” תיאודור פתח את הספר בעמוד עם תצלום דהוי מעט של נער רזה וגבוה שבשיערו החום אדמדם נצבעו פסים ירוקים התואמים את צבע עיניו.
תיאודור קרא בקול:
זהו ג’יימס ארצ’י. לא היה קשה לשכנע אותו שיכתוב את סיפור חייו בספר זה. אבל סיפורו מרתק… במידה נוראה, אז שבו מיד וקראו.
תמונת הנער נראתה כעת ברורה מתמיד. אזמרלדה ותיאודור שתקו. מאחור, בתמונה, הם ראו את תומאס מאחוריו, מחזיק את ידו של הנער הרזה…
ג’יימס נושא בקללת הארצ’יטורסט. זוהי קללה האומרת שאם לא יגשים הנושא בה את הנבואה שלו, גורלו יהיה מר יותר מהמוות. מי שכישף אותו היה רופרטוס מקנייר, ההרפתקן הנודע שהקים את מימד החלום.
מקנייר ניסה לכשף אלף אפל, אבל הקללה פגעה בג’יימס, שעבר במקום. הנבואה שלו נשמעה פעם אחת ויחידה, ופעם ניתנת לג’יימס ממקנייר, כתובה על נייר, משוכתבת כמו שמקנייר שמע אותה.
החבר הנאמן של השולטים בעולם.
יבגוד בהם כשאין ברירה
אך כשיצטער ויצהיר שלא בגד
יבגוד שוב, מרצון בלבד
אל הרשע הטהור ליבו רוצה להגיע
אך חבריו יעצרו בו ויחזירוהו למוטב
אבל מי שיחזירו בשנית יהיה האב.
כן חברים. זו הנבואה אותה ג’יימס חייב להגשים. נבואה קשה. יש לה עוד חלקים רבים, אבל הלשכה לפרטיות הקוסמים ובראשה מטילדה אפיולות’, אמו המפורסמת של תיאודור אפיולות’ וסבתם של התאומים אפיולות’, נאמה נאום מרגש ובו ספרה על חייו הנוראיים של הנער והוכיחה שלג’יימס יש זכות לא להראות את כל חלקי הנבואה בציבור למרות הסקרנות הרבה.
כאות תודה למטילדה, על זה ששמרה על פרטיותו ועזרה לו בפרויקט לא לפרסם את הנבואה, עזר לה ג’יימס בטובה קטנה. להגן על תומאס ואמיליה אפיולות’, הנכדים שלה, ולהתחזות לאחד מהתלמידים. לפי הנבואה שרק הוריהם והקיסר אמפרורוס יודעים עליה והיא מסווגת מטעם מועצת המימדים, הגורל קורא לאמיליה סאם ותומאס ג’ק אפיולות’ לעשות מעשה נורא.
“זה מספיק.” אמר תיאודור. “לא צריך יותר מזה. ו… אסור שהילדים יחשפו לספר הזה.” הוא מייד לקח כמה עותקים ומיהר להשמיד אותם עם הלייזר שבקע לפתע מטבעת הנישואין שלו.
“מה בדיוק התוכנית שלך תיאודור??” שאלה אזמרלדה.
“אתה יודע שג’יימס לא רוצה לחשוף הרבה על הקללה שלו ושרובי דרוויש הוא שקרן יהיר וקצת…”
“נוטה לצד הרשע ולקוניסטיוס אמפרורוס”… השלים תיאודור את אזמרלדה.
“כן. אני יודעת שרובי שקרן, ובכל זאת… ג’יימס… הקללה שלו… לפחות בעניין הנבואה הכל אמיתי… אני זוכרת שכשהקפצתי את התאומים לקמפינג עם איילו, אנידה ובלו הוא עצר את הרכב. הוא אמר שיש לו הודעה חשובה למסור לי…. שנדבר במקום פרטי. ואז… הוא סיפר לי שהוא נושא בקללה ו… שהוא רוצה להקדיש את חייו להתגייסות לצבא של הגנת הממדים, מקוניסטיוס אמפרורוס…
הוא ביקש טובה. ג’יימס רצה לעבוד אצלינו בהגנה על תומאס ואמיליה… כששמע שהם נושאי נבואה גורלית… שרק אני, את והקיסר אמפרורוס יודעים עליה… הבחור רצה להגן עליהם. הוא היה עושה זאת גם לולי אימי מטילדה לא היתה עוזרת לו. הוא התחזה לתלמיד. למד. עשה הכל… אבל החברות עם תומאס הייתה חזקה מידי. היינו חייבים להטיל קסמי זיכרון על כולם כדי שישכחו אותו. הנבואה אומרת שהוא יבגוד בתומאס ואמיליה ולכן, היינו חייבים להרחיק אותו אל המדבר שבו נמצא אות העיט. האות היא הדרך היחידה של התאומים לשמוע את הנבואה שאנחנו ואמפרורוס שמענו. ככה הם יבינו שהם היורשים. ושאמיליה קוסמת אופל. לנו אסור לגלות להם. נשבענו שהם יעשו את מסע הטוב והרע לבד.” סיימה אזמרלדה ונשמה נשימה עמוקה. היא מיד פתחה את פיה אבל תיאודור הקדים אותה.
“הנה הנבואה המסווגת. בואי ננסה לפענח אותה שוב. לדעתי, אמפרורוס עדיין לא הצליח לפענח אותה” המשיך תיאודור בנימה מרגיעה.
איזמרלדה הוציאה מכשיר הקלטה ישן מתלתל מסולסל בשערה, וקול בקע מתוכו: אמיליה ותומאס, יורשי העתיד העבר וההווה, ישתלטו על הקיסר ויחזירו את המימד לג’ינדה. אסור שהם יגלו על נבואה זו בעזרה של מישהו, גורלם למצוא את אות העיט.
* * *
אמיליה התעוררה בבהלה מרעש לא ברור פקחה אט אט את עיניה הכחולות. מולה ראתה יצור עם מקור בולט של ציפור ואת הוריה מעולפים בזרועותיו. היא התחילה להתיישב. “אמא? אבא?” שאלה אמיליה בקול ישנוני.
היצור התקרב אט אט לאמיליה המבועתת שלאט לאט החלה להתעורר, היא הייתה כמעט בטוחה שהיא חולמת שוב את אותו חלום… אבל ברגע האחרון, נשמע חריקת גלגלים והיצור נעלם בנהמת כעס. אמיליה נבהלה אבל אז הבינה שזה היה רק הרעש של גלגליו של הרובוט ביפ-בופ וחזרה לישון.
בבוקר כשירדה במדרגות אל המטבח, תומאס כהרגלו כבר הכין להם שתי כוסות שוקו והאכיל את יקוקי האקסולוטל. ההורים תיאודור ואזמרלדה, לא היו שם. זה עדיין לא עורר את חשדם של השניים. אמיליה שכחה קליל את המקרה שקרה בלילה, היא חשבה על כמה נפלא יהיה לצאת לטיול הבוקר עם הכלבים וניל וקינמון ולהבריז משיער הסטוריות המימדים עם רודי…
היא בדיוק חיממה רוגלך לארוחת הבוקר כאשר הבחינה בבליטה מוזרה על העורף של תומאס.
״תסתובב רגע, תומאס״, תומאס הסתובב, היא ניסתה להירגע ואמרה לו ״תומאס, יש לך משהו שנראה כמו סנפיר על העורף.״ הוא מישש את העורף שלו ופיו נפער בתדהמה. והלך לראות במראה את הסנפיר בחשש שהוא חולם. ואז פתאום, בום! פיצוץ עז נשמע מבחוץ, תומאס צרח ״אמאל׳ה!״ ונשכב על הרצפה, אמיליה מיהרה אל החלון וצעקה ״בוא תראה!״ תומאס התקדם בזהירות על ארבע לעבר החלון והציץ, ״אוי לא!״ הוא צעק.
4. החטיפה ששינתה את הכללים
12 שעות קודם לכן…
“כמו תמיד, אין כלום… הנבואה הזאת היא הדבר הכי מוזר בכל המימדים! אם יש נבואה, כל הרעיון שאפשר לפצח אותה! אוף…” אמרה אזמרלדה ביאוש לאחר שניסתה כבר כמה שעות לפצח את הנבואה עם בעלה.
“אני יודע שזה מסתכל,” עצר תיאודור ושקל את מילותיו הבאות. “אבל אין ברירה, ג’יימס והילדים שלנו בסכנה ואני לא יודע מה אפשר לעשות למענם חוץ מלפענח את הנבואה.” אמר תיאודור.
“העעעעעעעע!” נשמע בקול חלוש מחדר הסלון, תיאודור ואיזמרלדה הסתכלו אחד על השני, החביאו את מכשיר ההקלטה במקום הסודי, מתחת למעמד האוכל של וניל וקינמון הכלבים, שמתחתיו יש דלת סודית, עם כספת וסורק עיניים, וירדו למטה לבדוק מה פשר הרעש.
כשירדו למטה הם ראו צללית גדולה באחת הפינות. הם התקרבו אל הצללית מוכנים לכל דבר שיקרה כאשר… זינקה עליהם מהפינה הציפור עם ראש הסרדין הכי גדול שראו אי פעם, תיאודור ניסה להפעיל עליו לחש כובל כדי שילכדו רגליו, אך בשנייה האחרונה היצור הזיז את ידו והתחמק מהלחש. היצור יצא מהחלון וברח.
צעדים נשמעו. תיאודור ואזמרלדה השתמשו בלחש העלמות והפכו לבלתי נראים. כשהארומרק (הציפור הגדולה עם ראש הסרדין) נכנס לחדר. הוא עוד הספיק לראותם נעלמים וניסה להתנפל עליהם אבל ללא הצלחה. הוא ניסה שוב והפעם הוא הצליח לתפוס אותם בזרועותיו החזקות ונתן להם מכה בוריד הקסם (איבר בגופם של הקוסמים שבו זורם הקסם. ככל שהקוסם מנוסה יותר כך גופו תלוי יותר בוריד הקסם. למשל תיאודור ואזמרלדה היו תלויים מאוד בוריד הקסם והם יכולים היו להתעלף אם פגעו להם בו. אם וריד הקסם נפגע הקסם משותק לזמן מה) כך שהקסם לא זרם בעורקיהם והם התעלפו מעוצמת המכה. רק ליתר ביטחון הארומארק חסם את פיותיהם וקשר את גופם אל בטנו.
***
תיאודור פקח אט אט את עיניו ומצא את עצמו בתוך מיכל ירוק. בדיוק באותו הרגע הקיסר קוניסטיוס אמפרורוס הסתובב וצחקק לעצמו ”אני אשלוט בעולם יום אחד, והיום הזה קרוב מאוד!”, ולכן תיאודור עשה את עצמו מעולף. הוא הספיק לראות שגם אזמרלדה כבר התעוררה אבל פועלת כמוהו.
בעזרת האוזניות העל קוליות תקשר איתה תיאודור והם הודיעו אחד לשני שהכל בסדר. חלפו מספר דקות של שתיקה עד שהבחינו בצללית מוקרנת על מסך גדול, צללית מעורפלת של אמיליה, כמו בטלגרפוניט. הם חשבו לצעוק אבל הבינו שזו רק הולוגרמה ושזה מעשה לא חכם ולכן המשיכו להציג את עצמם מעולפים והקשיבו לשיחתם של אמיליה המוקרנת והקיסר.
כעבור כמה שעות, לאחר נסיונות נואשים להקשיב לשיחתם של בתם ואויבם, הרגישו תיאודור ואזמרלדה כאילו ששואב אבק עצום יונק את נשמתם, ההרגשה הייתה נוראה.
“שבו!” צעק הקיסר. אזמרלדה ותיאודור לא הבינו מה קורה – השניים לא שלטו בגופם והם התיישבו. הם הבינו שכעת הם נתונים לשליטתו של הקיסר קוניסטיוס אמפרורוס ואין ברירה אלא לציית.
“כעת אתם הנתינים שלי! הבקשה הראשונה שלי תהיה….”
תיאודור ואזמרלדה לא האמינו למשמע אוזנם. הם נחרדו מהמילים ולאחר רגע, שניהם התעלפו שוב. זה לפחות מה שאמפרורוס חשב.
“מהר! חייבים לשמר את הנוזל בתוך הגוף שלהם!!”
“כן אדוני!” אמרו מספר אנשים ודחפו את גופם ה’מעולף’ של שני הקוסמים.
מרחוק הם שמעו את אמפרורוס ממלמל “אולי חשפתי אותם יותר מדי זמן לנוזל?” בראשם חלפה אותה מחשבה. נעשה הכל כדי לא לבצע את הפקודות! חשבו שניהם.
5. מהפכה במימד נינצ’קוב
בחזרה להווה
המראה שנגלה לאמיליה ותומאס היה איום ונורא.
כל דיירי השכונה ברחו למקלטים בבהלה, אחריהם רדפו חשופיות ענק. אמיליה צעקה לתומאס, “צריך לרוץ!” הם ארזו כמה חפצים נחוצים בתיק גב ורצו החוצה. שניה אחרי זה נשמע פיצוץ מבית השכנים, בפינה העליונה של הבניין היה פיצוץ גדול. הספות היו שרופות למחצה כיורים ואמבטיות על הקרקע שנפלו מלמעלה.
“איך ידעת מה עומד לקרות?” שאל תומאס.
“לא יודעת, אינטואיציה?” צעקה אמיליה והם רצו מהר ככל יכולתם.
היצור המוזר שרדף אחריהם, רץ במהירות על טבעית, מהיר אפילו יותר מקוסם ראש חץ! אמיליה הרגישה שמושכים אותה אחורה.
“תוםםםםםםםםם” זעקה אמיליה, אבל תומאס היה כל כך מרוכז בריצה עד שלא שם לב שאחד היצורים תפס את אמיליה בחוזקה. הוא שינה כיוון והתנגש ביצור בכוח רב עד שעיניו של היצור התגלגלו בחוריהן והוא נפל על המדרכה מחוסר הכרה. בזמן שתומאס נגח ביצור הוא אמר “אל- תיגע- באחותי- ככה- שוב- בחיים!!” והוא הפיל אותו בחוזקה לאדמה.
לאט לאט הם התקדמו לביתם לבדוק את הנזק שעשה הפיצוץ. אמיליה שמה לב שהשפה של תומאס מדממת.
“תומאס, יש לך דם על השפה” אמרה לו בעדינות
“אה, זה כלום” ענה “קיבלתי את זה מהמקור שלו…” הם המשיכו לרוץ ככה כמה דקות בשתיקה.
“אמי, תגי-” באותו רגע תומאס שם לב שאמיליה כבר לא לידו. “אמיליה?” הוא צעק “אמיליה איפה את?!”
בזמן שתומאס חיפש את אמיליה, היא נחטפה על ידי יצור אחר. היא ניסתה לצעוק לעזרה אבל היצור חסם את פיה והיא שקעה בשינה עמוקה. המחשבה האחרונה שלה לפני ערפול החושים הייתה: סם הרדמה משולב!
***
בזמן שהייתה מעולפת היא חלמה על קוניסטיוס אמפרורוס הקיסר הרשע. אבל משהו בו היה שונה… היא לא הספיקה לראות וכבר הבחינה שהוא ניצב ליד מיכלים עם נוזל ירוק שבתוכם היא זיהתה שתי דמויות שנראו דומות במידה מחשידה להוריה.
“מה עשית להם?!” שאלה בכעס
“אה שום דבר, אני רק הופך אותם לנתינים המרושעים שלי” אמר הקיסר ברשעות
“מה?!” צעקה אמיליה בבעתה
“לא שמעת אותי? אני הופך אותם לנתינים המרושעים שלי!” אמר הקיסר
“כן, שמעתי בפעם הראשונה.” ענתה לו אמיליה בכעס. היא לא הייתה במצב לשטויות.
“אה, הייתי בטוח שלא שמעת,” אמר הקיסר בחיוך מרושע שמטרתו הייתה להוציא את אמיליה מריכוז. “את צריכה להסגיר את עצמך עד ה-1 בינואר 2223 ואז אולי אשחרר אותם… אחרת הם יהפכו לנתיני, והמשימה הראשונה שלהם תהיה להרוג אתכם” אמר הקיסר בזדוניות.
זו בטח מלכודת חשבה אמיליה, אבל אם זאת הדרך היחידה… “אבוא אלייך!” אמרה אמיליה בהחלטיות אבל חשבה בכעס “למה הוא עושה את זה, הוא כאילו מתגרה בי?” והקיסר צחק צחוק רשע, “מוהאהאהאהא”. ואמיליה חשבה שזו מלכודת…
באותו רגע התעוררה אמיליה מהעילפון והרגישה את כף ידו של תומאס מחזיקה בה ומושכת אותה.
“יופי שהתעוררת, עכשיו צריך לברוח, מהר, בקושי אני מצליח לברוח מהסרדינים האלו…”
“סרדינים?!” התפלאה אמיליה, “לי הם נראו יותר כמו ציפורים מוזרות וגדולות”
“כן!” אמר תומאס “הם צמודים כמו סרדינים ויש להם ראש של דג…”
“אבל יש להם מקור”
“ששש!” לחש תומאס. הוא אחז חזק בידה והוביל אותה למחילה הסודית שלהם.
“תגיד לי? השתגעת?” יש מצב שהם גילו את המחבוא שלנו”
“אין סיכוי, אמא ואבא כישפו אותו כך שלא יוכלו למצוא אותנו אם נתחבא פה” אמר תומאס. אבל הם החליטו לבסוף ללכת לביתם.
“אם כבר מדברים על אמא ואבא,” אמיליה חששה לומר לתומאס את האמת
“מה עם אמא ואבא?” שאל תומאס
“הקיסר קוניסטיוס אמפרורוס הרשע חטף את אמא ואבא!!!”
“מי זה קוניסטיוס אמפרורוס? שאל תומאס
“האמת שאין לי מושג” הודתה אמיליה “ולפי העור השזוף ,השיער בצבע אגוז והשפם המהודר, אני מנחשת שהוא מסטלרנפ מימד מספר 2.”
“מוזר” אמר תומאס “לא מזמן קראתי בעתידנט שהיתה מהפכה במימד לג’ינדה, יש מצב שהוא כלא אותם שם….”
“אז בוא נמצא דרך להציל אותם!” אמרה אמיליה “ודרך אגב נזכרתי במשהו שאתה אמרת לי פעם על מים במיטה וסנפיר על העורף, חשבתי על זה הרבה זמן.. וכנראה שאתה קוסם מים! אני יודעת שזה לא הגיוני…”
“נחמד!” אמר תומאס וצחק. “קדימה!” אמר. “אבל לפני שאנחנו מתקדמים אני חייב שתקראי את מדריך חמשת המימדים כדי שתביני מה קורה כאן”. תומאס שלף מהכיס שלו את המדריך ונתן לאמיליה לקרוא:
ששת המימדים המוכרים
מאת: אדמונד הזפילד, הצלם והמטייל הראשי של מילאניב, המימד הרביעי
מינטאואר
משכנם של היצורים המיסטיים: טרולים, גמדים, אלים, מלאכים אנקרופודים, שמבלוים, ועוד שלל יצורים מרתקים. מאפייניו: שטח עם דשא, ביצות ואגמים, ג’ונגלים, ארמונות שיש, בתי עץ וטירות בדולח. אזהרה: אם אתם נתקלים באדמה עם חול אדום סימן שהגעתם לפנימי מירור. שטח קטן (חמישים מיליון קילומיליטר רבוע) בתוך מינוטאואר (שטח של מינטאואר: חמישים טריליון קילומיליטר רבוע). המשכן של השדים. חשוב מאוד לא להיכנס לשם, האזור מלא בשדים מסוכנים. אם הגעתם לאזור מכוער שחור, ארמונות עם חודים, חושך נצחי ואור אדום קריפי סימן שאתם באפרוריה, עירם של הערפדים.
סטרלנפ
מימד קטן ביחס לאחרים. שם גרים האלפים הטובים שבגדו בשושלת שלהם, שלא רצו להתעסק בקסמי אופל אלה בקסמי עזרה וטוב, ולכן הוגלו. שם גרות כל משפחות המלוכה החזקות והמשפיעות וביניהם יש את משפחת אמפרורוס, משפחת קסטריה, ומשפחת מלנדיה. (אורך 60 מיליארד קילומטר רבוע)
נינצ’קוב
מימד הצומת. הוא נמצא בדיוק באמצע של המעבר. גם שם חיים כל האנשים הקסומים ובעלי הקסם, המכשפים והחצי אלפים חצי נימפות יער. זה המימד שבו רוכשים השכלה גדולה, ושם רבותי, גרים הקוסמים המפורסמים אזמרלדה ותיאודור אפיולות’!!! מימד שווה לביקור, שווה מאד. (אורך 400 טריליון קילומיליטר רבוע).
מילאניב
המימד שלי. מילאניב הוא מימד החלום, שם אתה חי את החלום שאתה חולם בלילה. לכן יש תמיד לוכד חלומות מצורף לכל בית אצלי במימד. גרים שם קוסמים ורובוטים עשירים שזוכים בתענוגות של פעם בחיים: פינוק, פינוק ופינוק. ואם במקרה הגעתם לשם, על תפספסו את מוזיאון הרוגאלך! מוזיאון מדהים! רק 3 צוותי רובוט דמי כניסה ואתם שם, גם שם נמצא המפתח ליקום המקביל (5,000,000,000,000 ססטריוס לכניסה של חמש דקות), ובוא נמצא המוזיאון האמיתי של הרוגאלך עם הרוגאלך האמיתי האגדי!!. (5 קוורדליון קילומיליטר רבוע)
לג׳ינדה
המימד האסור. אף אחד לא נכנס לשם. מאז המהפכה המוזרה של משפחת אמפרורוס מסטרלנפ שהיו ידועים בזה שהם שוחרי שלום. יש עליו קללה שהאלפים האפלים שהתעסקו עם שדים הטילו עליו. עם זאת החליף הקיסר קוניסטיוס אמפרורוס בצורה מפתיעה מאוד לשמו הקדום, מרקיביניון מגעילוס השלישי. אם מישהו אומר קוניסטיוס אמפרורוס כשמו של הקיסר, הוא מת במקום וגופו מתפוצץ. מאז למדו תושבי המימד האסור ללא שם לא לקרוא לקיסר בשמו הקודם. נ.ב. שמו הקודם של המימד היה לג’ינדה. (אורך 20 קוורדיליון קילומיליטר רבוע).
צלינדרומים
מימד לא מוכר, נראה שגרים בו קרפניטוס, צפחות האבן, בעלי חיים מאוד תבוניים, וגם כנראה שנורקק פחוס אף ואולי אפילו אולי ה-אליקונרים, בע”ח שדומים לחדי הקרן שנמצאים במילאניב. שטחים יפים ומטופחים אבל עם אבטחה גבוהה מאוד. אם אתה לא אחד מהיצורים שגרים שם אתה לא יכול להיכנס אליו (המומחים מאריכים שהשטח של מימד זה הוא קווינטיליון אחד).
***
בזמן הריצה תומאס הרהר על ההרגשה המוזרה שהרגיש בכיתה. הייתה זו הרגשה דמונית, חשב תומאס, היא הייתה בדיוק כמו בספרים. כמו שג’וזף אמפרוג’ריס הרגיש כאשר מוקנייר הנורא היה בסביבה.
לפתע עלתה מסקנה הגיונית וכל כך מוטרפת עד שהוא כמעט דחק אותה הצידה. עיניו התרחבו והוא עצר בפליאה. לא יכול להיות! אמיליה הייתה היחידה בכיתה, הוטל כישוף הגנה מסובך על בית הספר הרצל, שאפילו קוניסטיוס לא היה יכול לעבור אותם. חוץ מזה, מה לו ולענייני בית ספר משעמים?, למה שהוא יהיה בכיתה?!, חשב תומאס, כך שכל הסיבות הביאו למסקנה אחת… אמיליה! הוא הדחיק את המחשבה ונכנס הביתה עם אמיליה. הוא עלה מהר לחדרו והוא היה כל כך עייף עד שהוא חלם את החלום הזה…
***
הוא נלחם באמצע יער, היער הכי יפה שהוא ראה בחיים, היה חבל להרוס אותו. לצידו נלחמה אמיליה, ועוד יצורים משונים. הם נלחמו נגד דמות עם מסיכת הדרקון, הכל היה מאוד מטושטש, תומאס ראה אותו הורג יצורים רבים, מעבר לשאגת הרוח הוא צעק לאיש “למה אתה עושה את זההההההה?!?!”
“אני לא מי שאתה חושב שאני” אמרה הדמות.
“אז מי אתה?!” שאל תומאס בחרדה.
“אני הוא…” והוא הוריד את המסכה.
מיד לאחר מכן הוטל תומאס על האדמה הרכה כשהוא פצוע ובקושי זז.
6. התודעה האפלה
איפה אני?! זאת הייתה מחשבתו הראשונה של הרודן האכזרי.
הוא ההסתכל סביבו וראה שהוא בחדר שחור.
“מה קורה כאן?!!” צעק בקול.
“שלום לך, חברי הוותיק.” אמר מישהו.
“אברטון?!” זיהה אמפרורוס את הקול. “איפה אני?” שאל
“אתה בתודעה האפלה. כאן אתה לא יכול לשלוט על גופך, רק לראות מתוכו. השתלטתי על התודעה שלך ועל הגוף שלך.” אמר אברטון.
“גם אתה כאן?” שאל הקיסר
“לא.“
“אז איפה?” שאל אמפרורוס בבלבול
“אני שולט בתודעה שלך עכשיו. “חזר אברטון בנימה מסוכנת.
אמפרורוס גמגם “כל מה שרציתי, היה חופש, כסף, והערצה. ואתה מנעת ממני לקבל אותם.”
“נכון” אמר אברטון. “אבל יש לי משהו קטן להוסיף לרשימה שלך, משהו שלא תאהב. סבל.“
אמפרורוס לא הבין. בעבר, הוא בטח באברטון מלך השדים. אבל כעת הבין שאביו צדק. אסור לבטוח באף אחד. גם לא בחברים…
“מה אתה מתכוון לעשות בזמן שאני פה?” שאל אמפרורוס בקול מיואש
צחוקו הקר של אברטון נשמע בכל האזור המוזר. “אתה עוד תראה, יצור קטן, אתה עוד תראה“.
פחדו של הקיסר הלך והתגבר. הוא מעולם לא הרגיש הרגיש פחד, עד לרגע הזה.
“אתה רועד לך שם, מה?” אמר אברטון “בוא אליי החוצה ואני מבטיח “לשמור” עליך מכל סכנה” נשמע קולו המהדהד שוב
“א-אני לא פוחד!” אמר הקיסר. הוא הרגיש כאילו שהוא והאדם שהוא עינה – מתחלפים… הוא הפך ממענה למעונה.
“כן, ממש נוגע ללב” אמר אברטון בלגלוג “עכשיו, אם לא אכפת לך?“
“כן כן, לא אכפת לי” מיהר אמפרורוס להגיד. פניו המבעיתות של אברטון הופיעו בכל מקום.
“אני הולך לסדר כמה עניינים דחופים” המשיך אברטון וצחק את צחוקו הקר והמבעית. “ואתה שואל מה איתך? אתה תלחם בסיוטים שלי ואז נראה מי יותר חזק“
“אוקיי” גמגם אמפרורוס בפחד. ידיו רעדו וגופו זז בקצב. מייד החלו להופיע מפלצות בעלות לשונות אש, מפלצות בעלות שמונים עיניים וידיים ארוכות ומוצקות. מרוב פחד הוא שיגר כדור אפלה עצום לעבר המפלצת בעלת לשונות האש. היא התחמקה אבל בטעות פתחה את פיה וכדור האפלה נכנס אליה. “גרעפ! אמפרורוס הצטמרר אך לא נכנע. עיניו נחרדו כשראה את פחדו הבא. “לא נכון לא נכון!!!” צעק אמפרורוס. אבל אז קלט שזה טיפשי מפני שזה רק פחדיו הוא צרח מכעס ואכזבה וירה על כדור אופל. הוא היה נחוש בדעתו להוכיח לאברטון שהוא גם חזק ומרושע. פניו נחרדו ועיניו נפערו לרווחה כאשר ראה את פחדו הבא: דבורים. אבל הן לא היו דבורים רגילות. הן היו בגודל של מכונית וחצי. העוקץ הגדול נטף ארס ירוק ומבעבע. אמפרורוס הוציא את ידו, הדבורה כיוונה את העוקץ שלה והתקיפה את אמפרורוס, אמפרורוס ירה כדור זעם אפל במהירות מטורפת והדבורה הפכה לסוכרייה על מקל, נפלה לרצפה ונשרפה, במהירות הבזק הופיע הפחד האחרון של אמפרורוס. פקח קלנועיות שיבוא וייקח לו את הקלנועית .הפקח הושיט את היד שלו ואמפרורוס התחיל לבכות. הוא יצא מהקולנועית והתמוטט על הרצפה, צליל של “קראק” נשמע מכיוון ידו שנשברה אך היא תיקנה את עצמה במהירות. אמפרורוס שיער שזה קרה מפני שהוא רק דמות רוחנית ולא עצם פיזי. הוא המשיך לבכות על הרצפה “די אני נכנע… אני לא חזק כמוך… רק בבקשה תפסיק את זה! אני אגלה לך הכול!!!” צרח אמפרורוס. עיניו של אברטון הופיעו מסביב ונשמע צחוק רועם “אתה רציני, כבר נכנעת?!” נשמע קולו העמום של אברטון. “חשבתי שאתה יותר קשוח!“
“מה, יש עוד?” שאל אמפרורוס באימה,
“ברור שיש עוד! נו באמת, חשבת שאני פראייר?” השיב אברטון “אני עומד לענות אותך עוד הרבה! זה לא יעזור אם תיכנע!”
“לא, תפסיק!” צעק אמפרורוס. הצל הגדול גהר מעל אמפרורוס. “לא! בקשה!!”
“אני חייב לצאת מכאן!” הוא חשב “אבל איך?” אמפרורוס לא הצליח להשתחרר, אולי זה בלתי אפשרי.
7. האבן המקודשת
איילו ואנידה המתינו לאמיליה למעלה מחצי שעה והיא לא הגיעה.
“לאן היא נעלמה?” שאלה איילו בחוסר סבלנות “היא בדרך כלל מקפידה להגיע בזמן! בואי נרד למטבח וננשנש משהו עד שהיא תגיע”.
במטבח עמדה פניה אמא של איילו והכינה תבשיל עם ריח מתוק לארוחת הערב. למרות שהייתה מנכ”לית של הייטק קוסמות בע”מ הקפידה על ארוחות ערב משפחתיות.
“היי בנות, מה אתן עושות?” שאלה
“קבענו עם אמיליה והיא מאחרת” אמרה אנידה.
“בואו שבו, אגיש לכן את התבשיל המפורסם שלי – תבשיל הפנקייקים המורכב מפנקייק שוקולד, מרשמלו נמס, שוקולד לבן, סופגניות, וכמובן הרוטב המפורסם ביותר שלי “רוטב הקסמים”, עם המרכיב הסודי” הציעה פניה “כמובן שהכל בריא כי זה אחת מההמצאות של הייטק קוסמות בע”מ”. איילו ידעה שכאשר אמא שלה מציעה להן לשבת לאכול במטבח זה תמיד ילווה בסיפורים מילדותה הרחוקה.
“ספרי לנו משהו אמא” ביקשה איילו. היא לא הייתה צריכה לבקש פעמיים כי פניה מיד החלה לספר:
“זה היה כל כך מזמן… חייכה, “כשאני הייתי קטנה נסענו באוטו מרחף. אני וסבתא רבתא שלך ג’וי שנולדה בשנת 2024 יחד עם סבא רבא רני שנולד בשנת 2020 (תקופת הקורונה) נסענו לקנות טלפון. זה היה מכשיר מוזר וקדום. היה לו מסך של ממש במקום מקרן הולוגרמות, הייתן צריכות ממש לגעת בטלפון הזה כדי להשתמש בו ולא לחשוב על מה שאתן רוצות שיקרה וזה פשוט יקרה.”
“חוץ מזה, ה”טלפון” הזה היה ממש קטן. לי קנו את הטלפון הכי חדש שהיה אז לחברת הטלפונים המצליחה “אפל”. קנו לי את “אייפון 112 פרו מקס. אני יכולה לחפש לכן אותו אם אתן רו-” באותו רגע נפתחה דלת הבית בפתאומיות ופניה השתתקה. נבאד עמד בפתח.
“נבאד!” צעקה איילו בהתרגשות וקמה לחבק אותו. “דאגתי לך כל כך….”
“אני בסדר” אמר נבאד וחייך חיוך של התנצלות לאיילו ולאימו פניה. “הלכתי לאיבוד במערות סחל”ב אבל המשלחת ששלחה אמא של אנידה מצאה אותי וטיפלה בי. אמנם הייתי קצת מיובש וחבול אבל העיקר שנשארתי בחיים” מלמל. “איפה אבא?” שאל.
“נייב בעבודה” אמרה פניה.
“אוקיי” השיב נבאד.
“נבא!!” צרח אית’ן מחדרו וזחל לעבר נבאד בהתרגשות.
“היי, אית’ן.” אמר נבאד והרים את אית’ן ועשה לו חללית. (חללית זה כשמרימים אותך למעלה. קצת כמו אווירון של היום)
“נבאד!” צעקה גם רלמה ורצה לחבק אותו.
“היי רלמה” הוא אמר וחיבק גם אותה.
אנידה הביטה בנבאד. לה לא היו אחים ותמיד הרגישה קרובה לאחים של איילו – לרלמה בת השש ולאית’ן בן השנה, אבל עכשיו עם נבאד זה היה רגש אחר… אנידה הרגישה שפניה מסמיקות. היא הייתה מבולבלת ומיהרה לסלק את התחושה המוזרה הזו מראשה.
“מה בעצם עשית במערות סחל”ב? שאלה אנידה.
“יצאתי לחפש שרידים של מרכז המחוננים משנת 2034” השיב נבאד.
“נו? ומצאת משהו?” שאלה פניה.
“לא. הלכתי לאיבוד לפני שהצלחתי לאתר שרידים כלשהם” שיקר נבאד ותוך כדי מישש בכיס המכנסיים שלו את האבן המוזרה מהמערות. לאחר הארוחה הטעימה נבאד הלך לחדרו ומיהר לנעול את הדלת. “איזה מזל שהם לא גילו אותך…” לחש נבאד לאבן הקטנה.
דפיקה נשמעה על הדלת.
“פתוח!” הוא צעק תוך כדי שהוא מעמיד פנים שהוא עושה את שיעורי הבית בתורת הרובוטים.
“היי!” אמרה אמיליה. היא נראתה נסערת והיא גם הייתה מלוכלכת מאוד.
“היי אמיליה! מה קרה? את לא נראית כל כך טוב…” אמר נבאד.
“כן.. הייתה לי איזו הרפתקה…” אמרה אמיליה. “ובכל מקרה, מחר אני מבטיחה שלא אאחר. ביי!” היא צעקה ונבאד נופף לה לשלום. מייד אחרי שנסגרה הדלת הוא הסמיק מאוד. האמת שהוא היה מאוהב באמיליה מהרגע שאיילו הזמינה אותה הביתה בפעם הראשונה. היא הייתה אז קטנה, בת 6 בערך, נבאד היה אז בן 9 אבל זה לא מנע ממנו לאהוב אותה. למרות התחושה שהיא קטנה ולא מתאימה. הרבה בנות הציעו לנבאד חברות, אבל הוא עדיין לא אישר. דווקא חבל, חשב נבאד וסחרר את האבן בידו. האמת שהיה לאבן ערך רב יותר ממה שהוא ידע… האבן הייתה אחת מחמש האבנים הקדושות ממקדש המימדים.
דפיקה נוספת בדלת קטעה את מחשבותיו. בפתח עמדה איילו.
“היי איילו” אמר נבאד. מבטה של איילו היה נעוץ באבן שהחזיק.
הוא מייד חשב על משהו חדש והסתכל מסביב בזריזות. הוא מיד הושיט את האבן המיוחדת לאיילו ואמר לה “קחי, הבאתי את זה במיוחד בשבילך.”
“תודה,” אמרה איילו “איזו אבן יפהפיה! אני אשבץ את האבן בתליון שלי ואשחיל אותה על השרשרת, אני לא אוריד אותה. מה שהכי יפה באבן הזו הוא שהיא מבליטה את העיניים הכחולות שלי.”
“אין בעד מה! ואת באמת תהיי מאוד יפה עם האבן!” אמר נבאד.
לפתע התפרצה אמיליה לחדר “שלום! סליחה על ההפרעה” אמרה
“היי! לא אמרת שאת הולכת?” ענה נבאד והסמיק במבוכה
“לא, אני ישנה היום אצל איילו” ענתה ולפתע הבחינה באבן שמחזיקה איילו בידה.
“איילו! מאיפה האבן הזו? איך השגת אותה?” שאלה אמיליה ובנשימה אחת המשיכה “אני מבקשת ממך לתת לי אותה, עכשיו!” אמרה בתוקף.
“אבל כרגע קיבלתי את האבן מנבאד, הוא הביא אותה במיוחד בשבילי ממערות סחל”ב” אמרה איילו בהתגוננות, הסתכלה על נבאד וציפתה שיבוא לעזרתה. אבל נבאד שתק ומשך בכתפיו בחוסר אונים.
“למה אני צריכה לתת לך את האבן היפהפיה הזו?” שאלה איילו בסקרנות לאחר שהבינה שלו תקבל עזרה.
“זו אבן מסוכנת. מישהו ששמו הקיסר אמפרורוס רוצה אותה… אם הוא יגלה את האות של האבן, הוא יבוא לכאן וזה יגמר רע. תתני לי אותה בבקשה!” שלפה אמיליה קלף אחרון.
“מי זה הקיסר אמפרורוס? ומה הוא רוצה ממני?” שאלה איילו בסקרנות
“הקיסר הוא אדם מרושע שרוצה להשתלט על המימדים, ומה הוא רוצה מאיתנו? אני לא יודעת… פשוט תני לי את האבן בבקשה”
“אמממ..” איילו שקלה את הבקשה. המשפחה שלה הייתה חשובה לאיילו יותר מכל דבר.
“טוב, בסדר, רק תשמרי עליה כמו שצריך, טוב?” אמרה לבסוף איילו והניחה בעדינות את האבן המעוגלת בכף ידה של אמיליה.
“ברור!” ענתה אמיליה.
8. שובו של הארומארק
“מהר!” צרח אמפרורוס “צאו למערות הסחל”ב, ותביאו כבר את האבן הזו!”
“אבל אדון” אמרו האנשים, “לא מצאנו כלום, זאת כבר הפעם השביעית שאנחנו יוצאים!”
“לא אכפת לי!” צרח אמפרורוס “אתם חייבים להביא את האבן הזאת!!! היא המפתח למימד החמישי! צאו מיד שוב!!!” אזמרלדה בקושי פקחה את עיניה פן קוניסטיוס ישים לב. היא שידרה לאמיליה את מה שקורה והנחתה אותה לבקש את האבן מאיילו ולשמור עליה היטב. היא גם שדרה לתומאס את מה שקרה ביומיים האחרונים. השידור היה בעזרת קו האופל. זה הקו שמעביר הודעות שמישהו אומר את הסיסמה שלו. הסיסמה ניתנת רק לקוסמים בכירים. ואמיליה ותומאס קיבלו אותה בתוך חלום.
תומאס התעורר שוב שטוף זיעה במיטתו. מה שראה זיעזע אותו בצורה שלא תאמן. שני הוריו כלואים אצל קיסר ששמו קוניסטיוס אמפרורוס ומחוייבים לבצע כל פקודה שלו!
הוא התלבט האם לספר לאמיליה… או לא? אולי לא. לא כדאי. בינתיים. היא עדיין יכולה לנחש! מה לעשות? מה לעשות? לשטוף פנים! כן.
הוא יצא מחדרו, הלך לאורך המסדרון אל חדר האמבטיה. כשעבר ליד חדרה של אמיליה ראה אותה שוב מרחפת במרכז החדר.
“אמאל’ה!” צעק תומאס “אמי! את מרחפת שוב באוויר, באמצע החדר!” אמיליה התעוררה ומרוב בהלה ונפלה על הרצפה.
“מה?! שוב?” שאלה בבלבול.
“כן” אמר תומאס “את רחפת ככה באוויר, זה כנראה קורה לך בכל לילה, אם מעירים אותך את נופלת ואם לא את מתעוררת על הרצפה!”.
“וואו! תום! יש מצב שגילינו את הסימן הקוסמי שלי???” שאלה אמיליה בהתרגשות
“כנראה…” אמר תומאס בעודו סורק את כל הסימנים הקוסמיים שהוא מכיר, שום דבר לא התאים. אמיליה המתינה בציפייה שתומאס יגיד לה מה הסימן הקוסמי שלה. חלפו עשר דקות ותומאס חמור הסבר סוף סוף דיבר. “אמי, אני לא הצלחתי לזהות בדיוק, אולי אבא ואמא היו יודעים. אבל כן הצלחתי לזהות משהו, את קוסמת אופל… “
אז בגלל זה הרגשתי מוזר ביום ההוא בבית הספר, חשב תומאס לעצמו, זאת הייתה אמיליה!
“מה?!” הזדעקה אמיליה “אתה רוצה להגיד לי שאני קוסמת אופל?!”
“כן אמי, אבל את לא צריכה להתעסק עם זה, אבל בכל מקרה…. הממ.. לא משנה.”
“מה בכל מקרה?” שאלה אמיליה
“לא, לא, כלום” השיב תומאס שוקל בראשו את ההצעה.
רעשים חזקים שנשמעו מבחוץ קטעו את השיחה בפתאומיות.
בום! בום! בום!
אמיליה ותומאס מיהרו לחלון וראו מחזה מפחיד. אלפי חשופיות עצומות רדפו אחרי האזרחים ועליהם רכבו גמדים משוגעים עם עיניים סגולות מתערבלות. הרעש שוב נשמע. בום! בום! בום! מהדלת פרץ יצור דמוי ציפור עם ראש סרדין ענקי ורץ במהירות על טבעית במדרגות, עוד מעט הוא יגיע לקומה החמישית, ששם גרים תומאס ואמיליה!
“מהר! הארומארק חזר!, מהר!”
“מה זה ארומארק?” שאלה אמיליה
“היצור עם המקור שחטף את אמא ואבא” אמר תומאס במהירות ואסף מספר חפצים נחוצים אל תוך התיק שלו.
“בואי אמיליה, מהר! אנחנו חייבים לברוח מכאן” צעק לה תומאס.
הוא אחז בידה והם רצו לדלת שמביאה לכיוון הפטיו וגילו שהכל חסום על ידי חשופיות ענק וגמדים, ברגע שהם ראו את תומאס ואמיליה עיניהם דלקו והם טסו אליהם במהירות בלתי אפשרית. אמיליה אמרה לתומאס “תומאס, הפטיו חסום, אז נקפוץ מהחלון!” היא חשבה שזה רעיון טוב, אבל לעומת זאת תומאס קיווה שכך יצליחו להתחמק אבל לא היה בטוח. תומאס החזיק אצבעות וקפץ מהחלון. כשהוא נחת בערימה של שקיות זבל, קפץ החוצה והתחיל לרוץ במהירות. אמיליה קפצה מהחלון ונחתה בערימת השקיות, קפצה החוצה ורצה בעקבותיו בשיא המהירות. היא שמעה את הנהמות. “העעעעעעעעעעעעע!” אמיליה העיפה מבט לאחור וראתה את הארומארק רץ במהירות על טבעית, יותר מהיר מקוסמים ראשי חץ משוגע מטורף שרוצה להשמיד את כל העומד בדרכו. “העעעעעעעעעעע!” הוא נהם ואמיליה הרגישה את הנשימות הכבדות שלו הולכות ומתקרבות אליה. היא התחילה להתעייף.
תומאס הגביר את הקצב. לאמיליה היה קשה לרוץ בעקבותיו.
“מהר יותר!” צעק תומאס ואמיליה קפאה מפחד “מהר אמיליה! מהר! רוצי!!!” תומאס הוביל אותם לחנות השכונתית “עתיד 10”. הוא ידע שזה יהיה המקום היחיד שפתוח ושם יוכלו למשוך בידית הקסם כפי שהסבירו להם תיאודור ואזמרלדה. את “עתיד 10” פתח חבר של הוריהם, מולי. היה לו מחבוא קסם במרתף החנות. המרתף היה משמש להגנה מפני צרותיהם של הלקוחות, שלדעת מולי היו החשובים ביותר, אפילו יותר מהוא עצמו. למולי אף פעם לא היו ילדים, לכן אמיליה ותומאס היו כמו ילדים בשבילו.
“מולי!!!!, זה אמיליה ותומאס, אנחנו!!! תפתח לנו!”
שום קול לא ענה להם.
תומאס פתח את הדלת בתנופה ונשען עליה כל כוחו. החנות הייתה ריקה וחשוכה. מולי המוכר לא נראה שם. אמיליה הסתכלה פנימה וראתה את המסדרון המואר באור ירוק – כחול.
“אני לא יכול להמשיך להחזיק את הדלת, הם חזקים מדי!” צעק תומאס “קדימה! תמשכי בידית של השער הקסום!”
אמיליה תפסה את הידית בשתי ידיה ומשכה, השער נפתח ושניהם קפצו פנימה.
“תומאס!” היא קראה “איפה אתה?” היא הרגישה תחושה מעקצצת ולא היה לה מושג שעיניה הפכו לירוקות זוהרות. היא הייתה תשושה.
“תומאס!” היא צעקה אבודה באמצע שום מקום.
סביב ידיה נמתח משהו שחור ושמנוני. אמיליה המבועתת צפתה בידיה היוצרות תווים של קסם אפל לגמרי בעצמן, שהיא זיהתה כ… “לא!” היא צעקה “זה לא קורה לי!!”
9. נבואה או קללה?
תומאס ניסה להסתגל לחשיכה סביבו ועיניו החלו לשנות את צבען לשחור.
“אמיליה?” צעק “את כאן?”
צמרמורת אחזה בגופו כששמע ברקע את הקול העמוק והמפחיד:
“החבר הנאמן של השולטים בעולם.
יבגוד בהם כשאין ברירה
אך כשיצטער ויצהיר שלא בגד
יבגוד שוב, מרצון בלבד
אל הרשע הטהור ליבו רוצה להגיע
אך חבריו יעצרו בו ויחזירוהו למוטב
אבל מי שיחזירו בשנית יהיה האב.
כאשר יצאו למסע של טוב ורע,
הוא יחליט לאן ללכת, לאבדון או לשמחה,
כאשר האושר בוער תמיד מבעבעת שנאה.
הקיסר ישתמש בו, לטוב או לרע, ויהרוס את ליבו.
המשימה שאליה שלחו אותו הוריהם של השולטים, מסוכנת שלא יתואר,
האם הוא יעמוד בה כבר?
מה זה היה? תהו שניהם. הם חלקו את המחשבות. תומאס חשב שזה נשמע כמו נבואה ואמיליה חשבה על קללה.
הקול העמוק המשיך להדהד: “הנבואה שמגשימה חלומות אבל גם הורסת אותם, אהיה לצידך כל עוד תחפצי בכך, גברתי האפלה.” וכך נדם הקול.”
מה קורה כאן? חשבה לעצמה אמיליה, ואיפה תומאס כשצריך אותו?! השער הזה היה צריך להכניס אותנו למקום מגונן ולא למקום אפל ומסוכן. אמיליה החלה ללכת לכיוון האור הסגול שראתה מרחוק. לאחר שצעדה כקילומטר ראתה לשמחתה את תומאס סורק את השטח.
“תומאס!” קראה לו אבל הוא לא הסתכל לכיוונה. “תומאס!” קראה שוב והפעם הוא הסתובב כאשר חיוך ענק על פניו. הוא היה לבוש במעין חליפת אימונים יפנית מלפני 300 שנה.
“אמיליה!” תומאס רץ לעברה וחיבק אותה חזק. “דאגתי לך כל כך! הייתי בטוח שנשאבת לתמיד… שמעת את הנבואה של השד, נכון?” אמר תומאס והסתכל בעיניה הירוקות הזוהרות של אחותו ואמיליה התבוננה בעיניים השחורות שלו.
“כן! אין לי מושג מה אנחנו צריכים לעשות עם זה… ודרך אגב, גיליתי את הסימן הקוסמי שלי.”
“נו מהו?” נראה שתומאס מאוד רצה לדעת.
“תסתכל על השיער שלי.” אמרה לו אמיליה.
“וואו, מה זה?” על שיערה הבלונדיני של אמיליה היו עכשיו פסים שחורים.
“סימן לאפלה ולכוח האור שבתוכי.” הסבירה לו אמיליה. “ואתה יודע מי זה האיש עם מסכת הדרקון?”
“כן!” אמר תומאס, “פגשת אותו גם?”
“כן, והייתה לי תחושה שזה ג’יימס, משהו באיך שהוא דיבר איתי, בחלק מהשובבות הרגילה.”
“רגע, איך זה יכול להיות שגם את פגשת את ג’יימס? זה היה חלום! אני חלמתי את זה!” אמר תומאס “אלא אם כן אנחנו חולמים את אותם החלומות!!!” אמרו שניהם ביחד והסתכלו זה על זאת בתדהמה.
חלפו כמה שניות של שתיקה ואמיליה הציעה לזמן את ג’יימס במקשר העל קולי מדגם 2,000 שאבא שלה נתן לה למקרי חירום (הוא היה בתיק). אולי ג’יימס יוכל לעזור להם. חלפו כמה שניות נוספות ודמותו של ג’יימס הופיעה לפניהם.
“ג’יימס!” קראו יחד “נקלענו למצב מסובך ביותר, ברחנו מהבית שלנו דרך השער כי בחצר שלנו מסתובבים עשרות יצורים שמזכירים ציפורים שנקראים ארומארק שמנסות לתפוס אותנו.” אמרה אמיליה בנשימה אחת.
“וההורים שלנו נחטפו על ידי הקיסר קוניסטיוס אמפרורוס על מנת לפתוח במלחמה כדי שישלוט בעשרת המימדים.” הוסיף תומאס.
“בנוסף לכל הצרות האלו, יש נבואה-קללה שמאיימת עלינו…ואין לנו מושג איך להתחיל לפתור אותה.” הוסיפה אמיליה בבעתה.
ברקע נשמע שוב קולו של השד שחזר על המשפט מתוך הנבואה שוב ושוב:
“כאשר האושר בוער תמיד מבעבעת שנאה.
כאשר האושר בוער תמיד מבעבעת שנאה.
כאשר האושר בוער תמיד מבעבעת שנאה…”
“הבנתי…” אמר ג’יימס “אני בא עוד רגע, רק עושה משהו..” קולו נחלש בפחד וההולוגרמה של המקשר נעלמה והמכשיר נדם.
“אוי לא!” אמר תום “אין לנו דרך ליצור קשר עם ג’יימס.”
“נמצא דרך!” אמרה אמיליה. בעודה מדברת הופיעה מולם שוב דמותו של ג’יימס המפוחד.
תומאס ואמיליה לא ראו אותו ככה מעולם.
“מהר-ר אין קלי-ה מ-הר לכו למי-ואר ות-ו עזרה מהשמבלוים, ביי, או-אותכם!” אמר בקיטועים מאחורי דמותו הופיעו שלל פיצוצים וקולות מפחידים. הוא מיהר ניתק והדמות התפוגגה. הסוללה של המקשר נגמרה.
תומאס גירד בראשו “מי הם השמבלוים? ונראה לי שהוא אמר ללכת למינוטאור?”
“אני לא חושבת, לדעתי הוא התכוון למימד מינוטאואר. והשמבלוים הם יצורים חמודים וחברותיים בעלי מזג טוב. הם מתגוררים ליד עצים ונהרות בעיקר, אבל הם יכולים גם לחיות באמריה, העיר של האלפים. חשוב לזכור שהם מהירים מאוד, והנשיכה שלהם ארסית.”
“אבל…. יש רק בעיה אחת.” אמר תומאס.
“מה היא?”
“שהאלפים לא הזמינו אותנו, השדים לא הזמינו אותנו ואפילו האלים לא הזמינו אותנו.” “הממ… תום, נראה לי שמישהו כן הזמין אותנו.” אמרה אמיליה והצביעה על שיערה השחור. “אני יכולה לקחת אותנו לשם. נראה לי”
“וואו! אמיליה, את גאון!”
“תודה.” אמרה אמיליה “אבל אני צריכה להתרכז.” אמיליה עצמה את עיניה והרגישה כאילו היא מתנתקת משאר העולם. לאט לאט החל להיפתח חור שחור מולם
“נו, אתה בא?” היא אמרה, והם עברו בשער שהיא יצרה.
10. פנימי מירור? מקום אמיתי?
הדבר הראשון שתומאס ראה היה חול אדום ושרוף, הוא נפל עם הפנים לתוך החול. פניו החלו לעקצץ. הוא הרגיש את אמיליה מושכת אותו. “נו כבר טיפשון! תקום!”
“אני-אני חי?” ששאל תומאס בקושי.
“כן כן!” אמרה אמיליה בשעשוע ובבת אחת השתתקה.
“מה??” שאל תומאס. אמיליה לא ענתה. פניו של תומאס היו מלאות בכוויות אדומות בוהקות.
“אה… כלום??!” אמרה אמיליה והתכווצה. תומאס מישש את פניו והרגיש רק עור חלק.
“אני לא מבין…” אמר תומאס
“או… זה נעלם!” אמרה אמיליה בהקלה. פניו של תומאס היו חלקות שוב.
הטירה שניצבה מולם הייתה מחודדת ואש פרצה מכל מקום בסביבה. נהמות הדהדו מכל עבר, נשמעו קולות שדים צווחים וצוחקים. וברקע נשמעו קולות של מגפיים כבדים צועדים.
הם ידעו שאלה הסימנים המעידים על כך שהם הגיעו לפנימי מירור שהיה שטח קטן בתוך מינוטאואר – המשכן של השדים הכפופים לאברטון.
מאחורי אחד הסלעים נשמע רחש.
“אהה!” צעק תומאס כשמולם התגלה שד “מי אתה?” שאל אותו. לשד היה עור כהה מאוד כמעט שחור, העיניים שלו היו אדומות, זרועותיו החסונות העידו על שנים של אימונים.
“שמי יארק.” אמר יארק “אני השד שמלווה את אמיליה, וזאת הגנה זמנית” אמר השד והצביע על פניו של תומאס.
“ממה?” שאלו תומאס ואמיליה פה אחד.
“אבעבועות השדים. הנושא במחלה זאת לאט לאט בלי שהוא ירגיש יכין את גופו לשד ויום יגיע ששד יבוא וישתלט על הקורבן. אני עדיין לא מכיר דרך לבטל את זה אבל אמצא אחת. עד ה1 לינואר אני מבטיח שיהיו לכם את בקבוקי הקסם. החומר המב-“
לפתע נשמעו הצעדים הרועמים שמקודם נשמעו כל כך רחוקים…
“מהר! אם הם יזהו שאתם שני בני אדם הם יקחו אתכם בשבי!”
“מי זה הם?” שאל תומאס
“שאר השדים” ענה לו יארק בדחיפות ומיהר ללחוש כמה מילים.
“אז מה אתה מציע לעשות?” שאלה אמיליה
“אני מציע שאת תהפכי לשדה ואני אתחזה לבן הזוג שלך. ואתה תברח לשם!”
והצביע לכיוון חלקת יער רחוקה.
“אתה רציני?!” אמרה אמיליה.
”אני לא מאמין!” תומאס הוסיף..
“כן, מהר!” ענה השד.
“אני לא ממש אוהבת את ההצעה הזו, אבל אם חייבים, אז בסדר, כבר עשיתי זאת בעבר.” אמרה אמיליה ועצמה עיניים. אגלי זיעה טפטפו על צאוורה והקשו עליה להתרכז. אך לבסוף, גופה התכסה במשושים. אט אט המשושים החלו לשנות את הגוף שלה. למעין יצור שחור ארוך גבוה ורזה, בעל עיניים סגולות ושמלה אדומה כדם ללא גוונים אחרים.
השד התאים את עצמו לאמיליה ונראה אותו דבר, רק חסון יותר וגבוה יותר ובעל עיניים אדומות. על גבו נח מגן ארד גדול ומעוגל והוא לבש שריון ממתכת שחורה ועל כתפו נחה חרב שחורה משובצת בזגזגים אדומים ובוערים. ותומאס פתח בריצה הכי מהר שיכול לכיוון המקום שיארק הצביע עליו.
שומריו של המלך אברטון הגיעו אל אמיליה והשד.
תומאס החזיק אצבעות שהיא תהיה בסדר. מרחוק הוא שמע את אחד השומרים שואג עליהם. “איפה שני בני האדם שהיו כאן?!!”
“אין כאן שום בני אדם.” אמרה אמיליה השדה בשלווה “אני ובן זוגי היחידים שנמצאים כאן.”
“אני פוקד עליכם ללכת!” צעק יארק וכהרף עין השומרים הסתלקו בפחד ובצעקות: בוזז!
לאחר שהשד ואמיליה וידאו שהם הלכו, אמיליה חזרה אל תומאס.
“חכה רגע” שאל תומאס את השד “איך הברחת אותם כל כך מהר?!”
“אוי, סליחה! שכחתי להסביר לכם. אני מנודה מהעם. בעבר הייתי הנסיך הבכור בממלכה, וניסיתי להרחיב את הממלכה וליצור קשרים עם שאר היצורים. אבי אברטון, שהוא ממש במקרה מלך השדים והבחור שהשתלט על מר אמרפרורוס היקר, התנגד בתוקף, ונלחמנו. אני שהתחזקתי במהלך השנים, ואבי שלא התאמן שנים כי חשב שהוא בלתי מנוצח. תפסתי אותו לא מוכן ונלחמנו קרב קשה, לבסוף הפלתי עליו את המהלך הסופי שלי. לוע הדרקון, והשמדתי אותו כמעט לגמרי. בני העם נידו אותי בגלל מה שעשיתי למלך.”
אמר יארק במעט עצב
“לפחות עכשיו אני יכול ליצור קשר עם שאר היצורים בלי שיחששו ממני.“
הוא אמר לבסוף ונראה שהוא נהיה עצוב יותר ויותר כל פעם שהוא אומר עוד מילה.
“אנחנו נעזור לך!” אמרה אמיליה
“באמת?” שאל השד נראה שהוא מתעודד קצת.
“אני חושב שהקול ההוא אמר ללכת לשם” אמר תומאס והצביע על היער. היער נראה ממש חברותי, יחסית לשטח של פנימי מירור. העצים היו ירוקים, היו הרבה שיחים, ציפורים צייצו, פרחים פרחו, מסיבה לא ברורה שתומאס לא הבין אותה, נשמעה מוזיקה מהיער. תומאס הרגיש מוזר לרגע והתחיל להימשך ליער, כאילו הוא בובה על חוט.
“לא, טיפש!” אמרה אמיליה וחבטה קלות בראשו של תומאס,
“הוא אמר ללכת ליערות, הוא לא אמר לעשות כיף חיים.”
“אאוץ’.” אמר תומאס בתגובה ושפשף את ראשו.
לפתע נשמע קולו של השד, “אני הייתי הקול ההוא ואני אוביל אתכם ליערות אמייפל, אבל בתנאי אחד.”
“מה התנאי?” שאלו אמיליה ותומאס ביחד
“התנאי הוא שאתם מתפצלים. אמיליה איתי ותומאס לבד!“
“אוקיי…” אמרה אמיליה בזהירות
“אבל איך אתה יודע?” היא שאלה
“רגע, מה?!” קטע אותה תומאס בכעס “אני לא מסכים!”
“אבל תומאס… נסה להבין את זה… אנחנו חייבים לעשות את זה, זה בשביל שנינו!”
“לא! אני לא נפרד מאחותי! כבר נפרדנו יותר מדי פעמים במסע הזה!”
אמיליה הבינה שאין טעם להתווכח ולכן שלפה קלף אחרון “זה בשביל ג’יימס! אתה יודע את זה!”
“טוב!, אני מסכים! אבל רק עד לשלב של השמבלוים” התפשר תמאס ושלח לאחותו מבט חושש.
“מצוין” אמר יארק “אנחנו יוצאים!“
אמיליה התחילה לרוץ אחרי צלליתו של השד ולאט לאט נעלמה באפלה של פנימי מירור.
***
“אני חייב לעשות את זה, הבטחתי לאמיליה!” לחש תומאס לעצמו והתחיל לרוץ אל היער.
ברגע שכף רגלו דרכה ביער הוא הרגיש בעננים… “רגע!” הוא חשב “אני באמת בעננים!” מסתבר שגבעול עצום העלה את תומאס לשמיים. הגבעול שלח לו מחשבות שונות כמו: נעים ביער, קפוץ לשם, קפוץ מכאן! תומאס כמעט התפתה לקפוץ שלפתע נשמע קולו של אביו “לא תומאס! אסור לך לעשות את זה! אסור היה לך להסכים לתנאי של השד!”
“מה?!” אמר תומאס בקול רם “אבא? אתה לא כלוא אצל אמפרורוס?”
“אני כלוא עם אמך, אנחנו בסדר והמעט שאני יכול לעשות למען בני ובתי הוא לתקשר איתם. עכשיו קח את עצמך למקום נינוח ושקט, כמו הפטיו שלנו בבית, ותתעלם מהסביבה.”
“כן! יופי! אתה מושלם בזה! עכשיו, תדמיין את עצמך יורד בעזרת צמחים לאדמה… כן! יופי!”
“עכשיו פקח את עיניך.” אמר תיאודור
תומאס פקח את עיניו. הוא היה על האדמה הרכה. המוזיקה התנגנה בראשו עכשיו חזק מתמיד.
“לך לאן שהמוזיקה מובילה, שם תוכל למצוא את מה שאתה חפץ בו…” וקולו של אביו נדם.
הוא הניח למוזיקה להוביל אותו ולאט לאט עצם עיניים והרגיש בטוח יותר בעצמו והתחיל לרקוד.
כאשר פקח שוב את עיניו, קולות היער התחזקו ובכל צעד שלו, צמחו עוד פרחים וצמחים נבולים לאט לאט זקפו ראש. העצים נעו עם המוזיקה, הציפורים עברו לידו בציוצים שמחים, איילים קפצו לצידו, נמר נהם לידו, והחיות רצו ואחריו. ועם כל צעד שפסע צמחו צמחים ועוד צמחים עד שהוא הרגיש טוב כל כך… היער השתתק. כל הציפורים עצרו את הציוצים, הצמחים נבלו והעצים נפלו “לא! לא!” צעק תומאס “איך אני מחזיר את זה??!!” הוא לא רצה שכל הצמחים והחיות ביער ימותו. האייל התחיל לגסוס, והנמר שקע ברעב עמוק והתחיל לתקוף ציפורים.
“אתה תמצא בעצמך את הכוח… את הכוח… את הכוח…” מילותיו של אביו מלפני כמה שנים היכו בו בחוזקה.
לרגע אחד נדמה היה שהיער מנסה לכלוא את תומאס בתוכו.
תומאס פלט צרחה וקולו שבר את הדממה הכבדה. עיניו השחורות כהרף עין התנקו מכל השחור וחזרו לצבעם הרגיל. הם זהרו בירוק וכל היער חזר לפעולותיו הרגילות! עיניו הסתגלו לצהלת היער. כעבור כמה רגעים הוא רץ לכיוון הנחל השוטף ושם נגלו לעיניו קבוצת היצורים הכי חמודים שהוא ראה אי פעם!
“גב קחי חוק גיחגי חב נל??” שאל היצור הראשון
“סליחה, אני לא מבין.” אמר תומאס
“בקג’ קגם חקך חד!” אמר מי שנראה כמו סגנו
“ביג’ל!” ענה הראשון ואז הוא שינה את שפתו לשפה של תומאס והוא דיבר בצורה משובשת מאוד “ז’לום, אני מטחולי, המנחיג ז’ל הז’מבלוים, זליחה על ספתי המשובז’ת אני פזוט לא מגיר אודה כל כג דוב.” אמר היצור
“סליחה? אני מפריעה לשיחה?” נשמע לפתע קול שתומאס היה מזהה בין קוורדיליוני קולות. “אמיליה!” צעק תומאס בשמחה והושיט את זרועותיו לחיבוק.
“כן, תום, אני כאן, מעכשיו אני אתרגם לך את שפתם. דרך אגב, זה מטחולי” היא אמרה והצביעה על המנהיג “וזה אמריל, הסגן שלו.” והיא הצביעה על הסגן.
“יקונגיק!” אמרו שניהם
“הם אומרים היי! בחטית, השפה שלהם.”
“בחג’מ, דחבשיחלב נושדי, בוג’יג” אמר מטחולי
“אנחנו שמחים לארח אתכם, נוכל לעזור לכם עם הכל, רק תעזרו לנו לנצח את מלך הערפדים אמברון!” “יקחי?” שאלה אמיליה את מטחולי
“חס בינו, סיוג ‘קכקןכ י’!” אמר השמבלול, וחבריו הנהנו בהסכמה “מפני שהוא רודן אכזרי שמתנשא עלינו!” תרגמה אמיליה.
“אוקיי, אני חושב שכדאי שאמיליה תצא למשימה!” אמר תומאס
“בקחוגלג, לךקככק’ חכןק’ןח קיכק’יכל, ויגח!” תרגמה אמיליה
“אדי חוז’ב ז’ה שה רעיון מסוין, אני מסגים, אני עלך אם עמיליא.” אמר מטחולי בשפת בני האדם. אמנם הייתה משובשת, אבל לפחות כך תומאס יבין אותו.
“אני גם מסכימה” אמרה אמיליה.
תומאס לקח אותה רגע הצידה “תיזהרי בבקשה אמי, אני לא יכול לאבד אותך, אם הוא מרגל תסמני לי במבט בעינים, אוקיי?” שאל תומאס בלחישה פן מטחולי מאזין.
“אוקיי” אמרה אמיליה.
11. בינתיים בנינצ׳קוב
”אני לא מאמינה שכבר עברו שלוש שעות ואמיליה ותומאס עדיין לא הגיעו” אמרה איילו לאנידה ובלו.
“ועכשיו יש שיעור עם רובו פלוס ואם מישהו לא מגיע אז הבאג שלו משתגע לגמרי” אמר בלו.
הם נכנסו לכיתה ושם חיכה להם רובו פלוס שכבר התחיל את השיעור וכתב על הלוח. הן העיפו מבט אל הכותרת: “הקורונה – המשך”. לפתע הסתובב רובו פלוס והחל לקרוא את שמות התלמידים בהפתעה גמורה.
“תילדט ג’ינה?”
“כאן!” צעקה ילדה ביישנית בעלת שיער חום בהיר.
“שייני ג’ורג’?”
“פה!” צעק אחד הילדים שישב בקצה הכיתה.
“רילוד מולין?”
“פה!” אמר הילד שישב בשולחן ליד אנידה. כך המשיכו להם השמות. עד שהגיעו לאות א’.
“אפיולות’ אמיליה?” שקט השתרר ורובו הרים את מבטו מטאבלט השמות והסתכל אל תלמידיו. הוא הבין שהיא לא בכיתה.
“אפיולות’ תומאס?” שאל רובו פלוס בקול מתוח. דממה. רובו פלוס והתחיל להסתובב בכיתה ולפלוט עובדות שגויות כמו
“הקורונה הייתה מחלה בשנת 2135” או “המצרים האמינו בדת הנוצרית” לאחר פליטה של כמה עובדות שגויות נוספות, הוא קרס ונפל על הרצפה. בלו ישר קם, וצייר לו שפם על הפנים בעזרת העל טוש.
כשדירקטור פור מנהל בית הספר ראה את כל זה קורה בעזרת כדור הטכנו-בדולח שלו, הוא רץ לכיוון הכיתה. הוא היה אמנם רובוט דמוי אדם מבוגר בעל פנים קמוטות, זקן אפור קצוץ ועיניים שחורות נוצצות אבל מהיר ביותר. בלו לא הספיק להתיישב במקום, כך שהמנהל תפס אותו והעניש אותו ואת חבריו לכיתה. הם קיבלו אקסטרה שיעורי בית שהיו צריכים להספיק עד מחר. לאחר מכן איילו, בלו ואנידה הלכו במסדרון המאיר, בכיוון לגביש הביתי שיזניק להם עתידטקסי.
אוף!” צעק בלו בייאוש “למה הוא תמיד חייב להפריע?!”
“אני שומע אותך” אמר קול רובוטי מאחוריו. בלו והבנות הסתובבו וראו את השרת הרובוטי חימן “אני רץ לספר ישר לאמפ-דירקטור פור.” הוא נסע במהירות בגלגליו ובלו התחיל במרוץ מטורף אחריו. בדרך הוא הפריע לכמה ילדים והפיל כמה ספרים אבל הוא עצר רק לרגע להגיד:
“סליחה!” והמשיך לרוץ. איילו ואנידה צחקקו מרחוק. “אני-לא-יכול-לתת-לזה-לקרות!” התנשף בלו, חימן בהחלט היה מהיר. בלו הגביר את מהירות הריצה ובזינוק עצום שהדהים את כל הסובבים הוא קפץ על הגב של השרת, פתח לוח סודי בגבו של חיימן והכניס את ידו. הרובוט נפל מתשותק (מונח שהמציאו לגבי רובוטים שמשותקים. הם נחשבים מתים. ולא, אין פה שום לחש ‘שתק!’) על הרצפה מול דלת המשרד של דירקטור פור. והוא רץ בקלילות חזרה אל הבנות, לפני שהמנהל הגיע.
דלת המשרד של דירקטורפור נפתחה בחריקה. “מה קורה כאן?” שאל תוך כדי יישור משקפיו הישנים.
אחד הילדים הצביע אל מתחת לרגליו של המנהל. הוא הביט למטה וראה את חימן שכוב על הרצפה בלי לוח אם. עיניו המצומצמות ננעלו על בלו המבוייש שעשה לו ‘היי’ קטן.
“מר ריידר, אני בטוח ב-99.9997435666767 אחוז שאתה אחראי למעשה הזה!”
“אההההה-ההההההה” גמגם בלו “אני אההההה… טוב תפסת אותי…”
“זאת האזהרה ה-99 שלך, לא אוכל לסבול עוד מקרים כאלו. מובן?” שאל המנהל בחדות. בלו היה תלמיד בעייתי בהחלט. הציון הממוצע שלו מקצועות שהם לא ספורט היה 85 מתוך ה-350 של אנידה. לעומת המצב הגרוע של בלו במקצועות אחרים, בספורט הוא מקבל את מיטב הציונים. אם דירקטור פור היה יכול, הוא היה נותן לו 800 מתוך 100. הוא גם שלח את בלו לחמשת התחרויות המימדיות האחרונות מאז כיתה ב’, והוא תמיד ניצח במקום הראשון ברמה הכי גבוהה, עם הביצועים שהכי הרשימו את השופטים. אבל הוא לא יכל לתת לו 800 כי החוק החליט שהציון המקסימלי הוא 350.
“טוב…” אמר בלו ולאחר שהוא וידא שהמנהל הלך, הוא לחש לאיילו ואנידה
“גם כשאני אקבל את האזהרה ה-234 אני לא אפסיק!”
הבנות פרצו בהתקף צחקוקים מחדש.
“מה?” הזעיף בלו את הפנים מה שגרם להם לצחקק שוב.
“אתה פשוט חמוד” אמרה אנידה וחיבקה אותו.
“אוי! פוצי שמוצי!” נשמע קולו של מישהו מוכר במעמקי ראשו. הוא חשב על דמות אחת. ג’יי- מה? מי זה ג’יי? אולי ג’ני? או ג’ורג’? אולי.. לא לא משנה. הוא הדף את אנידה בצחוק והעמיד פני רציני.
“טוב, אז אבי, לורד פלוצריידר (כינוי גנאי של בלו, לאביו קוראים צ’ארלס ריידר. *לכתוב את ה’כינוי גנאי של’ וכו’, בכוכבית בדף של הספר*) המושלם יצטרך לסבול עוד איחור של בנו.” ולאחר מכן הוא זייף הסתכלות בשעון.
“אוי לא! כבר 14:01! אבא כל כך יכעס!” והוא עשה לאחר מכן פרצוף כל כך מטופש עד שהבנות צחקו בקול רם. מה שגרם לשלל של הבהובים במסדרון.
“טוב עכשיו באמת, אני חייב לזוז” והוא רץ משם לכיוון הגבישים. לפתע נשמעה רעידה באדמה, והילדים קלטו שבית הספר ריק והם נשארו אחרונים. מרחוק נשמעו במסדרון קולות מוזרים, מעין נהמות חלושות.
“העעע! העעעע”
הילדים התקרבו בחשדנות לכיוון הארון של חימן. בלו פתח בזהירות את הדלת וחימן התפרץ מתוכה. הוא לא דיבר. לאחר רגע נשמע קליק ואחריו עוד הרבה כאלה. לאט לאט גופו של חימן השתנה למעין ציפור, עם ראש סרדין ומקור בולט. זרועותיו החזקות נראו עשויות טיטניום.
עכשיו נהמותיו נשמעו חזקות יותר “העעעעעעעע!” הוא הפנה את עיניו אליהם. עיניו היו שחורות נוצצות משנאה ממש כמו הרובוטים בבית הספר. הוא שחרר עוד נהמה “העעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע” כלום לא קרה. נראה שהיצור שמח. לאט לאט הוא הסתובב עם שאר הגוף לכיוונם והתחיל להסתער עליהם. היצור קפץ על הילדים אבל בלו חסם אותו בידו. היצור ובלו החליפו כמה מהלומות, בלו הבין שהוא מתחיל להתעייף ושחייבים לעשות משהו. הוא החליק על הרצפה ב”מטרה” להשיג את המטאטא שמאחורי היצור, היצור עבר למגננה על חלק גופו התחתון, ובהפתעה גמורה בלו קם מהרצפה והכניס חתיכת אגרוף! למצחו הקשה של היצור.
הוא גייס את כל כוח הרצון שלו, וטראח! טס ברק מהשמיים במהירות עצומה, ישר לידיו של בלו. הברק נהפך לחרב עצומה, ובלו קפץ שוב. הברק פגע פגיעה מדויקת בליבו של היצור.
היצור שאג בכאב, וקרס על הרצפה מובס.
***
“בלו!” צעק ג’וני אחיו הקטן של בלו. בזמן שירד בטיסה במדרגות מהקומה השנייה. ג’וני היה ילד בן 4 ג’ינג’י וקופצני כמו אחיו בלו ושטותניק. “מתי אתה יכול לשחק איתי???? מתי????” שאל בהתרגשות עצומה.
“היי ג’ון ג’ון, לא עכשיו, יש לי טונה של שיעורי בית.” ענה לו בלו ופרע את שערות ראשו של אחיו הקטן.
“שיעורי בית.” ג’וני עיקם את האף והלך משם, בדרך לחדרו הוא מלמל משהו כמו “שיעורי בית מעצבנים לא נותנים לי לשחק עם אח שלי פעם אחת?!”
“מר בלו ריידר הנכבד!” צעק אביו של בלו צ’ארלס ריידר, “מה מביא אותך הפעם באיחור??!”
“שלום גם לך אבא” אמר בלו “ולצערי… אני לא ממש יכול לספר לך… בכל מקרה יש לי טונה של שיעורי בית… אזזזזז ביייי!“
“נו באמת… הילד הזה עוד יהרוג את כולנו…”. לורד ריידר היה אדם גוץ ושמנמן בעל עיניים חומות שיער ג’ינג’י וחוש הומור מפותח.
“אוי נו צ’ארלס,” נזפה בו בצחוק לונה. גם ה היה חוש הומור מפותח, מה שהביא להולדתם של שני ילדים שעושים צרות. “זאת הדרך שלו, תן לו, ואני חושבת שבקרוב הוא יהיה גיבור ויביא למשפחתנו תהילה רבה…” אמרה לונה אמו של בלו ולטפה את בטנה השמנמנה. לונה הייתה אישה יפה בעלת שיער כסוף כמו הירח ועיניים בצבע ירוק בהיר, ולפי המרפאים, היא התכוננה ללדת עוד כמה חודשים. המין והשם של התינוק ידוע לכמה אנשים. התינוק הוא בת, וההורים מתכוונים לקרוא לה איווי.
במקום לעשות את שיעורי הבית, בלו ישב והרהר במיטתו. למה חימן אמר אמפ- ואז רק דירקטורפור. יש מצב שהיה לנו מרגל בבית הספר? היצור דמה רק לדבר אחד שבלו ראה בחייו. במוחו הציקה לו תמונה וזיכרון מטושטים. משהו לפני 11 שנים… מישהי בעלת שיער כסוף כמו של אמו… עושה משהו… נוגעת בליבה של אמו והשיער שלה הופך לצבע אחר ושיערה השחור של אמו משתנה לכסוף… האם זה היה אל או מלאך?! חשב בלו האם יתכן שאמו התמזגה עם אלה או מלאכית?!
דפיקה בדלת העירה את בלו מהרהוריו. בדלת עמדה אנידה קצת מבוישת
“בלו… אה…” גמגמה אנידה. בלו מייד חשש פן היא ראתה אותו בבית הספר.
“תודה על שליוית אותי הביתה מבית הספר… והיית מדהים מול הדבר הזה…” אמרה והסמיקה.
“גם לי היה נעים…” אמר בלו ברוך. ונאנח בהקלה.
“אממממ…” היססה אנידה “אני יכולה… להיות חברה שלך?”
“ברור!” אמר בלו בהתלהבות. “חכי עד שחצי מתלמידי בית הספר ישמעו על זה!”
“בלו!” צעקה אנידה. אוזניה האדימו מאוד. בלו פרץ בצחוק.
“סתם עבדתי עליך” אמר בלו וקרץ לה “היה שווה להגיד את זה כדי לראות אותך ככה..” אמר בלו והמשיך לצחוק עוד יותר “טוב, נו ברור שלא אספר על זה לאף אחד” אמר בלו לאחר שנרגע.
“תודה…” אמרה אנידה עדיין סמוקה.
לאחר שאנידה הלכה בלו חזר להרהר במה שקרה בבית הספר. מאיפה צץ לי כוח הברק הזה, מאיפה אני יודע על מה קרה עם אמא שלי?! למה דווקא עכשיו?!
“היי בלו” קול קטן לחש במעמקי ראשו
“ג’יימס?” חשב בלו
“כן זה אני” אמר ג’יימס.
“לאן נעלמת?” חשב בלו.
“אתה יודע… הנבואה והכל. ו… אבא שלי.”
“כן, אני מבין.” נוסף קול מוכר.
“רגע מה?! תומאס???” חשב בלו.
“כן. אני עם אמיליה ביערות אמייפל, היא בדיוק חזרה מהארמון של אמברון ואנחנו מתארחים אצל השמבלוים. הם יצורים נחמדים ונדיבים מאוד.” אמר תומאס. הוא הדגיש את הנחמדים ונדיבים. “תוב סעמרטא עט סא!” נשמע קול קטן ליד תומאס. “כן כן, זהו הבנו, ריציתי אותך?” לחש תומאס. “לע…” מלמל היצור. בלו צחקק.
“אוקיי רגע מה??” איך זה ששני החברים הכי טובים שלי שלא נראו כבר הרבה זמן מדברים איתי?”
“לא יודע, שאל את אמיליה” אמר תומאס
“כנ”ל” ענה ג’יימס.
לפתע נוסף עוד קול “היי בלו!”
“רגע מה?? אמיליה??” חשב בלו בבלבול.
“כן” ענתה אמיליה.
“דרך אגב יש לך מושג מה התאריך, הזמן במינטאואר עובר שונה…”
בלו הציץ בשעונו. “היום ה-08 בדצמבר, למה?”
בלו שמע את תומאס מקלל.
“אנחנו חייבים להגיע לארמון של אמפרורוס, ב-1 בינואר 2223. אל תשאל למה…”
“למה??” הסתקרן בלו
“אוף נו…” אמר תומאס
“טוב אני אשלח לך הודעה בטרלגרפוניט, יש לך?” אמרה אמיליה
“כן, מדור 5.” ענה בלו
“אני אסביר לך,” אמר ג’יימס שהבין שהכל יסתבך עוד יותר אם בלו לא ידע מה מתרחש.
“אבא שלי זה אמפרורוס” אמר ג’יימס והדהים את כולם. “הוא העלים את אחי הגדול טיחול, את אימי לינדה ואת לבנדר אחותי התאומה. אני הצלחתי לברוח. אני הייתי בדרך אל הקוסמים תיאודור ואזמרלדה על מנת לקבל עצה. ואז בדרך חטפתי את קללת הארצ’יטורס. זאת הסיבה שקוראים לי ג’יימס ארצ’י… ואז הגעתי לנינצ’קוב ומייד קבלתי עזרה, בית, חברים חדשים ואז פתאום בלי שום התראה הרגשתי הרגשה מוזרה-“
“מתנצלת מראש” אמרה אמיליה ובלו הרגיש שהיא מחייכת
“כאשר הייתי אצל תומאס בבית. מייד ספרתי להורים שלכם והם שלחו אותי הרחק מכאן והשכיחו אותי מהזיכרון של כולם. אתם יודעים עד כמה זה קשה להסתובב בין אנשים שאתה מכיר והם לא מכירים אותך?! ויש את הנבואה… אמיליה, ותומאס אני דיי בטוח שחברי יארק השמיע לכם אותה?”
“כן,” אמרה אמיליה “הוא איתי עכשיו, רוצה לדבר איתו?”
“יותר מאוחר…” אמר ג’יימס. “אני אמשיך, הקיסר צריך אותי כי הוא יודע שאני היחיד שיש לו את המפתחות לסיום אות העיט, המסכה, והחרב, כמובן שזאתי מזויפת, למקרה שאמפרורוס ימצא אותי ויגלה איך לשלוט בקללה… ואם יש לו אותי, יש לו את הכוח למנוע מכם להשמיד את האבנים הקדושות.” ברקע נשמעו קולות תקתוק
“איפה אתה עכשיו?” ניסה בלו להסיט את השיחה לכיוון פחות מטריד.
“תאמין לי שאתה לא רוצה לדעת” אמר ג’יימס.
לפתע, נשמע צליל דינג! ממחשבו של בלו. הדינג מבשר על התקבלותה של איגרת חדשה בטלגרפוניט. בלו קרא אותה והבין פתאום למה אמיליה ותומאס לא היו בבית ספר כבר הרבה זמן.
“רגע לפני שאתם נעלמים לי,” אמר בלו “אנידה הציעה לי חברות!”
“אוווו!” אמרה אמיליה
“מזל טוב” אמר תומאס במעט שעשוע
“אוי, פוצי שמוצי!” התבדח ג’יימס “עכשיו אני חייב לנתק… ביי!”
וכך נגדע הקשר.
12. מה מתרחש ביערות אמייפל?
“בסדר, אני מוכן ומזומן.” אמר אמברון מלך הערפדים. הוא סגר את האיתותלות שלו והתרווח בכורסה המלכותית שלו באפרוריה. איתותלות היה מכשיר עגול ודומה לטלגרפוניט רק למצבים דחופים יותר וקשה יותר לפריצה.
“אריק!” צעק המלך
“כן, אדוני” מיד הגיע ערפד בריצה
“תכין איגרת לקוניסטיוס, ותודיע לו שהילדה ומטחולי בדרך לכאן. אל תשכח לשלוח את האיגרת באיתותלות שאנחנו תכננו עם הטוויסט מיוחד. אבל לא במערכת הרגילה כי הילד הזה שפומאץ יודע להתעסק עם זה.”
“כן אדוני!” אמר הערפד ומיהר בזינוק לחדר הסמוך.
הטלרגרפוניט, היה מכשיר עגלגל קצת דומה לטלפון, עם מסך שטוח שעובד על אנרגיית אור אדום או אור שמש, שדרכו אפשר היה לשלוח מסרים. הוא היה בעל חומת הגנה של עתידוספט. בשוק היו שלושה דגמים: של אפל (אפל חשוך), של סמסונגיסט ועוד אחד של עתידומי.
“מסוכן, מסוכן, מסוכן” אמר אמברון לעצמו.
לאחר רגע חזר אריק עם מעטפה “אדוני, זה מאמפרורוס”
“מה קוניסטיוס כבר יכול להגיד? מצוין? הכל הולך לפי התוכנית? המשך ככה? חשב אמברון לעצמו אבל כאשר קרא את תכולתה של המעטפה עיניו התרחבו בכעס, וסביבו נמתחה עיסה לבנה סמיכה שלאט לאט הרגיעה אותו. לאחר כמה רגעים הוא השליך את המעטפה לפח והורה להשמידה. לאט לאט ובשקט התגנבה עובדת ניקיון שכירה מהמעמד הנמוך, חטפה את המכתב ולא נראתה יותר באפרוריה…
***
הערפדית הגיעה בין רגע ליערות אמיפל, הביאה את המכתב לתומאס ואמרה: “קרא את זה, אחי” וחזרה להיות אמיליה
“תודה…” אמר תומאס בעודו שקוע בקריאת המכתב “מעניין מאוד” אמר תומאס.
לאחר כמה רגעים הוא ביקש ממטחולי לזמן אש בעזרת קסמי יער, ושרף בה את המכתב. הנה הצצה למה שהיה כתוב בו.
לאמברון שלום רב,
אני חושב שאתה מקווה לציון לשבח אבל זה לא מה שתקבל היום, האמת שהייתי שמח לתת לך סטירה. אתה אסטרטג גרוע, אז תן למבוגרים ממך ולטובים ממך לנהל את העניינים.
אינך יודע כלום לגבי המלחמה. פתה גם את הילד הזה, הם ממש קרובים לרמז הראשון של אות העיט, אז בבקשה סתום את הפה כי עוד לא סיימתי. תעדכן את לחמוטי בכל, ותחליט מה עושים. תכלא את הילדה ודרכה פתה את הילד, מצא בשבילי את האות לפניהם, אני לא יכול. אני עסוק בדברים אחרים, לא להגיד אפילו מילה! לאף אחד, אפילו לא לאריק.
יום הדין שמח!
“ברור שלחמוטי זאת אנגרמה!” אמרה אמיליה בגיחוך קל.
“כן, תחשבי על שמות שמתאימים…” ענה תומאס.
“מטחולי!” לחשה אמיליה לפתע
“באמת?!” לחש בחזרה תומאס
“כן, זה השם היחיד שמתאים, חשבתי שזה יכול גם להיות חוטלים, או חלמוטי”
“לכי איתו בכל מקרה, התקווה היחידה שלנו למצוא את הרמז היא לגלות איפה הארמון של אמברון!” לחש תומאס
“נכון, אגיד לו שאני מוכנה לנסיעה.” אמרה אמיליה והלכה לעדכן את השמבלול, היא לא מצאה אותו בשום מקום. עד שלפתע הוא הגיח מפיסת שיח חבויה בין העצים
“מכפסת עותי?” הוא שאל בסקרנות
“כן” אמרה לו אמיליה “אני מוכנה, אפשר לצאת?”
“‘חיגובי” ענה מטחולי. “נחון יס עט הסד אעו?”
“כן ו…” אמרה אמיליה
“עולי או עיקנש עליי וקחה נהיה בתוכים?” שאל מטחולי
“רעיון טוב” אמרה אמיליה וקראה ליארק במחשבתה. היא הסבירה לו את התוכנית והוא הנהן ונכנס למטחולי. רוח קרה נשבה ליד מטחולי והרגשה אפלה חמימה נכנסה לתוכו.
אמיליה שידרה לתומאס את המקום של המחבוא וביקשה ממנו לחקור אותו.
“חיובי” ענה לה תומאס
“משדרת מקום של הטי…” פתאום נקטע הקשר, תומאס הרגיש שמשהו לא בסדר. הוא הלך אל המחבוא ומצא שם מכשיר טלרגרפוניט משוכלל, מלא איגרות. הוא קרא את כולן, זאת אחר זאת ולאט לאט עיניו נפערו.
13. סופו של נבל
שעות ארוכות חלפו מאז שאמיליה ומטחולי הלכו לכיוון הטירה.
“מתי נגיע?!” התלוננה אמיליה בפעם העשרים אלף.
“בכרוב” ענה שוב מטחולי באותה התשובה.
בזמן שאמיליה שוחחה עם תומאס כדי להעביר את הזמן נקטע הקשר. היא הרימה את ראשה, הביטה סביבה וחשכו עיניה. מיליוני חיילים ערפדים הגיעו משום מקום. מטחולי נראה מפוחד גם כן. הוא התחיל לדבר איתם בשפה מוזרה ומהירה ועדיין שום דבר לא זז. לפתע החיילים הסתערו לכיוונם.
מטחולי נראה ממש מפוחד ואמיליה דווקא הרגישה לרגע מלאת כוח. היא השתמשה בכוחה והשתנתה לאלפית, חטפה את מטחולי והתחילה לרוץ יותר מהר מהערפדים.
“מה קרה?” היא שאלה את מטחולי הממש ממש מפוחד
“נישיטי לערהוט לעם שענכנו רכ מתיילים ועז ע-עם ז-זי-זיה-זיאו א-עותך ותקפו!”
“הכל בסדר, רק בוא נגיע מהר לטירה של אמברון?” שאלה אמיליה שהבינה שמטחולי מת מרוב פחד.
“או- או- אוקיי” אמר מטחולי הממש ממש ממש ממש מפוחד.
אחרי ריצה ממושכת ראתה אמיליה את אפרוריה מולה. השם הלם את העיר מאוד. היא הייתה אפרורית וחשוכה, בעלת טירות מחודדות ואור אדום מוזר. ערפדים רצו ברחובות. והטירה שבאמצע הייתה מחרידה. צריחים מחודדים, ארמונות אדומים כדם (שאמיליה חשדה שהם באמת עשויים מדם.) חלונות בוהקים באדום, וצרחות בקעו מבפנים…
היא ומטחולי התקרבו בשקט אל הטירה ונכנסו דרך כניסת המשרתים. אמיליה הורידה את מטחולי והוא הוביל את אמיליה למקום שבו היא תוכל להתחפש בשקט לאחת מערפדיות החצר של המלך.
ההליכה הייתה שקטה, כאילו שאף אחד לא רצה להרעיש. לא נשמעו אפילו הקולות של הליצנים שמנסים להצחיק את בני המלוכה. אף אחד מהם לא רצה להפר את הדממה.
מרחוק הם ראו דלת גדולה, בלי שומרים. שהייתה פתוחה מעט. אמיליה משכה בידית והדלת נפתחה בחריקה עמומה.
“תראו תראו!” אמר אמברון בעודו יושב על הכורסה שהייתה ריקה שניה לפני.
“יש לנו אורחים? חיילים, התואילו בטובכם לעשות להם קבלת פנים?”
“כן, אדון!” צעקו הערפדים והקיפו את אמיליה ומטחולי. הפעם מטחולי נראה מפוחד באמת.
“אבל אמברון! זה לא מה שסיכמנו! אמרת שאם אתן לך את הילדה, תעזוב את השבט שלי! מה עשינו לך?” מלמל מטחולי. הוא דיבר בלי שגיאות ליד אמברון.
“לך תחפש לך חברים במקום אחר…” צעק אמברון והפעם מטחולי כבר לא נראה מפוחד אלא כועס, מאוד כועס.
“אחסיו טרגיסו עט קאסו סל סמבלול בוגאר!” צרח מטחולי בעלבון.
“חה! חה! חה! חה!” צחקו אמברון והחיילים. “מה הוא כבר יכול לעשות?”
“ראאאררררררררררר!!!” שאג מטחולי ובמהירות מדהימה הוא עבר בין כל חייל וחייל נשך את כולם, ולקח עוד תנופה, ועוד תנופה! עד הוא הגיע לצווארו של אמברון, גייס את כל הרעל שהיה לו ופשוט נשך את אמברון נשיכה ממושכת.
לאחר כמה רגעים שכבו כל החיילים פצועים קשה, ואמברון שכב מעולף ופצוע קשה על כורסתו.
“זה סופו של נבל!” אמר מטחולי בהתנשפות. ולאחר רגע נפל בעצמו על גופתו של אמברון. החיילים האחרים ששמעו את המהומה הסתכלו ולא האמינו למראה עיניהם. השמבלול מעולף, אמברון מת, וחבריהם פצועים קשה. אמיליה המבוהלת עמדה בצד. כאשר הם זיהו את הילדה הם ניסו לתפוס אותה.
אמיליה חיפשה דרך מילוט ועיניה ננעלו על אחד החלונות שנאר פתוח.
“חשבת שתוכלי לברוח משם?” שאל אמברון
אמיליה הסתובבה בפליאה.
אמברון, עמד מולה חי ונושם.
“ה-ה-ה-היי! ר-ר-ר-גע מה-ה-ה-ה-?!” גמגמה אמיליה.
“אה, זה?” אמר המלך והצביע בידו על הפצע שהחלים במהירות מדהימה “זה כלום. מטחולי היקר, אתה זוכר שאתה בעצמך, חיסנת אותי מהרעל?”
“אנ- אני” מטחולי בקושי דיבר.
“אתה חייב להישאר איתי, מטחולי!” היא לחשה לו.
“אה… אבל זה אבוד!” צחק אמברון “חיילים! לתקוף!”
“כן אדון!” צעקו כל החיילים והסתערו לכיוונה של אמיליה ומטחולי.
אמיליה הרגישה שליבה פועם בקצב מסחרר.
“תני לי לטפל בזה…” אמר מטחולי בכל שונה לחלוטין. בעיניו התערבל נוזל שחור.
“מה?!” צרח המלך. הוא לעולם לא ראה שמבלול גם אחרי שעבר את מגבלת הארס שלו!
“נכון” אמרה אמיליה בסיפוק וקפצה מהחלון. מטחולי הצטרף אליה לאחר כמה שניות ויארק עזב את גופו. היא רצה לכיוון היער בדמות אלפית. מהחלון נשמעו קולות מזוויעים.
“זה היה קרוב! הרעיון שהיה לך… להיכנס למטחולי ואז להפתיע את אמברון, פשוט גאוני!” לחשה אמיליה למטחולי החצי שמבלול חצי שד שהחזיקה בזרועותיה.
“נכון…” הוא אמר ומיד שקע בשינה ארוכה, אמיליה חששה שזאת תהיה השינה שלעולם לא יקום ממנה. כשאמיליה שבה למחנה, היא העריכה שהשעה הייתה 2:56 לפנות בוקר. תומאס קידם את פניה במבט חמור סבר. הוא משך אותה לשיח החבוי והראה לה כמה איגרות. עיניה של אמיליה נפערו והיא הרגישה שראשה מסתחרר.
“האם האבן אצלך?” שאל תומאס
“כן,” ענתה אמיליה “אמא ביקשה ממני לקחת אותה מאיילו.”
“מעולה!” אמר תומאס “ככה נוכל להתחיל את אות העיט!”
תומאס החזיק את האבן בזווית שבה אמפרורוס הורה למטחולי להחזיק את האבן כאשש=ר ישיג אותה. האבן רעדה מעט והשמיעה נבואה בקול עמוק:
“האבן הבאה נמצאת אצל קבוצת יצורים, קצת מוזרים.
גרים הם ליד אבנים ועצים, לפעמים במדבר, לפעמים בכפרים.
הם נמצאים במימד השישי, זה שלא כולם מכירים. אך את שמו נגלה: צלינדרומים.
היצורים חסונים ועקשנים, אך טובי לב, בסך הכל. את האחד תחפשו. אותו בארמון תמצאו.
הוא שבוי אצל הקיסר, את המפתח לאבן השניה רק הוא יודע, רק השמרו, מהשומר, הבן של הרודן.“
“מה זה היה?!” אמר תומאס
“לא יודעת, אבל נראה לי שכדאי להקשיב לזה” אמרה אמיליה בספקנות ופיהקה.
“נראה לי שכדאי ללכת לישון” אמר תומאס
“אני מסכימה” אמרה אמיליה
“לילה תוב” לחש מטחולי. אמיליה ותומאס קםצו בהפתעה. הם שכחו שהוא שוכב לידם.
כאשר קמו בבוקר הם מצאו את מיטתו של מטחולי ריקה.
***
מטחולי היה צמוד לחומת העיר אפרוריה והקשיב לדיבורים. הוא שמע מישהו. “הם הצליחו לברוח, הא?” שאל המישהו.
“זאת השמועה!” אמר מישהו אחר. “הילדה הפכה לאלפית או משהו… והיה איזה שד קטן…”
המישהו הראשון צחקק.
“אתה חושב שזה מצחיק, אבל אמברון…” אמר השני
“כועס.” ניחש הראשון. למטחולי נמאס אז הוא התחיל לטפס, הוא נאחז בחומה בכוח והעלה את עצמו למעלה ולמעלה. כשהוא הגיע לסוף היה כבר ערב, החומה הייתה גבוהה כל כך… פתאום מטחולי נפל ונחת על הראש של אחד הערפדים.
“אהה! מה זה?!” זעק הערפד ולפת את מטחולי בחוזקה.
“אני חושב שזה שמב-שמבלול…” אמר אחד הערפדים והסתכל לכיוונו של מטחולי.
“ואני חושב שהוא טיפש” גיחך ערפד אחר והשמיע קולות מוזרים שכביכול היו אמורים להישמע כמו שפה זרה. הערפד השעמד לידו התפוצץ מצחוק. הערפד הגבוה שעמד לידם גלגל עיניים.
“היי, מי אתה?” הוא שאל.
“עני מתחולי,” ענה היצור בגמגום קל “ועני סמבלול! עם ס’!”
“חה חה חה!” צחקו שני הערפדים, השניים החליפו כיף.
“תתעלם מהם” אמר השלישי.
“ס-ס-ס-סמבלול!” מטחולי ניסה לבטא את האות ש’ אך ללא הצלחה.
“הוא לגמרי גרוע בשפה שלנו!” צחקו הראשון והשני.
“ומה אתה עושה פה חבר קטן?” שאל הערפד הראשון בקול רך. מטחולי הבין שמדובר באישה.
“עני מרג’ל של עמברון” אמר מטחולי בגאווה מזויפת. נראה שהערפדית ניחשה למה הוא התכוון אבל לא שיתפה את הערפדים האחרים.
“אוקיי…” היא אמרה “אני אלי, אליזבת׳ אלה הילדים שלי מרקוס” מרקוס השתחווה בצורה מוגזמת. “וזה ג’ין, הילד השני שלי….” ג’ין חיכה את אחיו הגדול בהערצה.
“עני בדיוק בדרח לערמון של עמברון לכבל מסימא חדסא…” אמר מטחולי בשעמום והביט בשני הערפדים. השניים התלחששו ביניהם.
“בסדר.” אמרה אלי בחיוך חם. “היה נעים לפגוש אותך. בנים, בואו!”
“בעי!” קרא מטחולי לכיוון השלושה המתרחקים. מטחולי הבין שהוא מאחר ומיהר ללכת במהירות לכיוון הארמון המפחיד. בדלת עמדו שני שומרים.
“למי?” שאל השומר הראשון ששמו בליגרו.
“לעמברון” ענה מטחולי
“הראה אישור כניסה!” אמר השומר השני ששמו ליבונגו. מטחולי פשפש בפרוותו ולבסוף מצא את מה שחיפש.
“רשאי לעבור.” אמר בליגרו באכזבה. התחשק לו להילחם.
“מטחולי!” רעם קול לידו. הכל הגיע מאזור קטן ברצפה שליד מטחולי.
“עבא!” צעק מטחולי בשמחה ורץ לכיוון שמבלול זקן למראה. פרוותו השחורה באזור הבטן כבר הייתה קשה ומלאה בקשרים, הפרח שמלווה כל שמבלול מאז לידתו נראה נבול ומסכן. לפתע, נפלו סורגים מכושפים מול פניו הנדהמות של מטחולי.
“מטחולי!” קולו המפחיד של אמברון נשמע. “זאת תהיה המשימה האחרונה שלך!” מטחולי התרגש מאוד. “בתמורה להשלמת המשימה, אשחרר את אביך האומלל, ואת שבטך המסכן.”
“אל תאמין לאף מילה שהנחש הזה אומר” מלמל אביו של מטחולי
“הס תרח זקן!” שאג אמברון בחמת זעם. אביו של מטחולי השתתק בפחד.
“משימתך,” עצר אמברון בהתרגשות “היא לתפוס את שני הנמלטים האלה,” אמר אמברון ונופף במסך מתכוונן עם הולוגרמת של שתי ילדים נחמדים למראה. אלה אמיליה ותומאס, קלט מטחולי. למה לי בכלל להביא אותם אליו? חשב מטחולי. הם הוכיחו לי שהם חברים טובים ונאמנים וגם בכלל מה הם כבר עשו לאמברון שהוא צריך אותם? להקשיב לאבא? או לאמברון? “ולמסור אותם אליי!” שלף אמברון את מטחולי מהרהוריו. “מובן?” שאל אמברון בקול חד
“מובן!” ענה מטחולי. בליבו הוא הוא החליט החלטה שונה לגמרי. הפעם לא לרצות את אמברון! אני, מטחוליוסיח השלישי ראש השבט של השמבלוים, אשחרר את אבי, שבטי וחברי בעצמי!
“ושלא תחשוב אפילו לבגוד בי!” ניפץ אמברון את חלומו של מטחולי. “אחרת תסבול בתוצאות” אמר אמברון ברשעות. בידו התלקחה אש סגולה.
“רק לע זא… רק לע זא…” מלמל מטחולי בפחד והתכווץ במקומו.
“כן, רק זה! אם לא תקשיב לי, אתה תקבל טעימה מלהבות הגיהנום שלי!” צעק אמברון בטירוף וליבה את האש בידו.
“עוקיי!” מלמל מטחולי ומיהר לצאת מהארמון לפני שיקרה משהו לאביו או לשבטו האומלל.
***
“אעעעעעעעעעע…” מטחולי התנשף בהקלה כאשר הגיע לנחל הקרוב ביותר ושתה עד שהוא התפקע. הוא ארז ליתר ביטחון כמה פירות פרוסטברי וסנואוברי כי הוא ידע שהוא הולך למדבר, לעקוב אחרי תומאס ואמיליה במטרה לספר על כל מה שקרה. הוא הלך הליכה מייגעת וארוכה הוא יצא מהיער ואכל שני פירות פרוסטברי כדי להצטנן מחומו של המדבר הלוהט. מרחוק הוא שמע קולות מוזרים… הוא הביט סביבו בפחד ומיהר להתחבא מאחורי אחד השיחים היבשים. הוא עצם את עיניו בחוזקה וציפה לרע מכל עד ש… “אהה!”
14. היכן האבן השנייה?
אחרי הליכה ארוכה ומייגעת יצאו תומאס ואמיליה מהיער והגיעו לארץ צחיחה מאוד.
“מתי נגיע?” שאלה אמיליה
“עוד מעט” ענה לה תומאס בשעמום. ברקע נשמע רחש מאחורי אחד השיחים היבשים.
“אהה!” מישהו שהתחבא שם צרח בפחד.
“מה יש שם?” שאל תומאס
“נראה לי שזה שמבלול!” ענתה לו אמיליה.
“עמיליא!” נשמע קול מוכר.
“מטחולי!” צעקה אמיליה בשמחה.
“מה קרה? איפה היית?!” שאל תומאס
“זה איה קשא מהוד! בהתכלה עני התחזטי למרג’ל בתירה סל עמברון ואז’ ברחטי” ענה מטחולי. הוא עדיין לא רצה לעדכן אותם בהכל… לא עכשיו.
“מא איתחם?” הוא שאל.
“אנחנו בסדר, תשמע, אנחנו צריכים לעדכן אותך בכל מה ש-” אמרה אמיליה.
“לא!” קטע אותה תומאס. “אני לא בוטח בו! קודם הוא הסגיר אותנו לאמברון! תחשבי מה עכשיו הוא יעשה לנו!”
“תום! אני בוטחת בו. אני אעשה מה שאני רוצה. תקשיב, מטחולי, יש לי אבן שהקיסר אמפרורוס רוצה. נראה לי שהוא רוצה אותה כי היא מובילה לעוד ארבע אבנים והאבנים נמצאות במימדים שונים והאבן דברה אלינו.” היא אמרה בנשימה אחת.
“מא עיא המרה?” שאל מטחולי בסקרנות.
“האבן אמרה משהו כמו: ‘האבן הבאה נמצאת אצל יצורים. הם גרים במדבר. הם נמצאים במימד צלינדרומים. היצורים חזקים, אבל טובי לב. תחפשו אחד, תמצאו אותו בארמון. הוא כלוא אצל הקיסר, את המפתח לאבן השנייה רק הוא יודע, רק השמרו משומר שהוא הבן של הרודן.’” ענתה לו אמיליה
“זה מהניין…” מלמל מטחולי “נרעה לי שהוא מתכוון לקיסר עמפרורוס, וערמון סלו… והיצ’ורים… עני לע מכיר ארבה יצ’ורים שגרים בצ’לינדארומים. יש קרפניטוס. יש קטאו. יש כל מיני חיידכים, כרקים ורכיכוט. פהם כשאייתי סם בסיור מודרח, פגסנו במין כרק אנקי שנכרא חיפוסית דמויית בננה, או שאם רוצים לחסוח בעותיוט אומרים חד”ב. יס לי מדריח, אנע, טקרעו וטבינו”
יצורים קסומים
מאת: אמרי לינדהר, האלפית הגאה
שם: אלפים
פרט חשוב: האלפים הם חזקים מאוד ולכן לא כדאי או שווה להתקרב לשטחם אלא עם הוזמנת או שאתה בעל רשות.
מראה: דמויי אדם, עור חיוור ובהיר, אוזניים מתחדדות עם השנים. למלכת האלפים יש כתר צמחים גדול.
מקום מגורים: מינוטאואר, יערות אמייפל, איטקיה
הזנה: הם צמחוניים, הם לא שוחטים חיות בשביל בשר.
רבייה: כמו בני אדם, האם מולידה את התינוק. (בנוסף יש אלפים שמתמסרים לקסמי טבע אז הם הופכים לשחומי עור, כמו עץ)
יכולות גוף וקסם: הם גבוהים, גמישים וחינניים יותר מבני אדם, בעלי כוחות קסם מלידה.
כלי נשק: קסמים, לחימה בחרב וירייה בחץ וקשת.
שם: ארומארק
פרט חשוב: כשף הברק בריקל הנפורד (בכינויו: זאוס) הרג את כולם חוץ מאחד הקרוי מוקנייר הנורא.
מראה: יצורים מוזרים מאוד עם מקור וזרועות חסונות מאוד. מהירים מאוד. ראש גדול וציפורי, עם מקור גדול וחד, וזוג עיניים חלולות כמו דג.
מקום מגורים: לא ידוע, הם כנראה באו מצלינדרומים.
הזנה: בעיקר חיות שהם צדים
רבייה: הם מטילים ביצה שצריכה להתבשל ברוק של ארומארק בוגר במשך 500 שנים. מה שהופך את הארומארקים למין שנמצא בסכנת הכחדה 1,000,000 בסולם הנפורד. בנוסף, הם שברו שיא גינס; היצור שהריונו/בקיעת הביצה שלו/השרצת העוברים שלא היא הארוכה ביותר. זה שיא שכבר מחזיק 153 שנים בלי אף יכולת של בעל חיים אחר לשבור אותו.
יכולת גוף עיקרית: זרועותיהם החזקות ומהירותם נותנים להם כוח אדיר.
כלי נשק: ציפורניהם החדות, המקור הארוך ומהירותם האדירה.
שם: קוסמים
פרט חשוב: הקוסמים תמיד נחשבו לעילאים יותר מנטולי הקסמים, מה שהוביל לפריצת המרד הגדול בשנת 2182. בתיקון החוק 2199 תוקן החוק: יחס שווה בין קוסמים ונטולי קסם. העבריין יאלץ לשלם סכום של כ-200,000 ססטריוס.
מראה: כמו בני אדם אך חכמים בהרבה.
מקום מגורים: כל המימדים.
הזנה: כמו בני אדם. אוכל כמו שעועית, לחם, תירס, בשר משוכפל (כל קוסם הורג רק חיה אחת כל החיים שלו ופשוט משכפל את הבשר עד שהוא מת).
רבייה: כמו בני אדם.
יכולת גוף עיקרית וקסם: הקוסמים הם חזקים מאוד ולא כל כך כדאי לריב איתם כשהם עצבניים. (כי אם תעשו את זה יכול להיות שתהיו משהו לא נעים לחצי שנה פחות או יותר).
כלי נשק: שרביט שצובר אמון עם הקוסם במהלך השנים עם יכולות כגון: לחשים וקללות משרביטם.
שם: דרקונים
פרט חשוב: עד היום קיימים רוכבי הדרקונים. הכלאה בין אלפים ובני אנוש.
מראה: יצורים גדולים מאוד, יש להם קוצים על הזנב והגב וכנפיים, הקרפניטוסים צאצאים של אישריגיוס מלך הקרפניטוסים ולמפה מלכת הדרקונים.
מקום מגורים: בכל המימדים.
רבייה: הטלת ביצים.
הזנה: .בעיקר חיות שמתו או חיות שהם צדים.
יכולת גוף עיקרית: הרמת משקל כבד, הרכבת רוכבים על גבם, יכולות תמרון מעולות באוויר.
כלי נשק: טלפיים חדים, שיניים חדות והאש שיוצאת מפיהם.
שם: אנקרופודים
פרט חשוב: רוחות המים יכולים להפוך לאנקרופודים
מראה: יצורים דמויי דגים שיכולים לחיות מעל פני האדמה. נבונים ונדיבים אבל קשוחים. מהמותניים ומטה גופם דומה לבני אדם (אמנם הרגליים דומות לרגלי צפרדע) ומהמותניים ומעלה יש להם ראש דג ענקי. הם כחולים.
מקום מגורים: מילאניב, אגמים ונהרות.
רבייה: הטלת ביצים.
הזנה: בשר, פירות וירקות.
יכולת גוף עיקרית: אגרופים חזקים במיוחד ותמרון מדהים בנוזלים (כולל שיעבוד נוזלי).
כלי נשק: סנפיר זנב גדול, להצלפה.
שם: גמדים
פרט חשוב: אין
מראה: יש להם בדרך כלל הרבה גבשושיות מגעילות על הראש, בגלל זה הם מעדיפים להסתיר את ראשם הקירח בכובע או מטפחת. העיניים שלהם סגולות מתערבלות. מכינים כלי נשק בשביל אמפרורוס.
מקום מגורים: לג’ינדה, שדות.
רבייה: כמו בני אדם.
הזנה: בשר, פירות וירקות.
יכולת גוף עיקרית: התעסקות מיוחדת עם ברזלים ומתכות.
כלי נשק: שיניים חדות וקטנות.
שם: חשופיות למבדינה
פרט חשוב: אין
מראה: החשופיות של הגמדים. הם בפיקודו של המלך לוי, בעל אלפיים הפרצופים. ענקיות ומחליפות צבעים.
מקום מגורים: לג’ינדה, שדות. בעבר הרחוק צלינדרומים.
רבייה: לא ידוע.
הזנה: כלום. החשופיות האלה מאוד מיוחדות, הן לא צריכות לאכול.
יכולת גוף עיקרית: לא ידוע.
כלי נשק: לא ידוע.
שם: שמבלול
פרט חשוב: אין
מראה: יצור חמוד וחברותי בעל מזג טוב המתגורר במינטאואר, מימד 1. גובהו כ-80 ס”מ, הגוף שלו הוא מעין שילוב של פרווה וקשקשים, יש לו על הגב פרחים למיניהם. מאוד חמוד ומתחשב. יש לו נשיכה ארסית. מהיר מאוד.
מקום מגורים: מינוטאואר, יערות אמיפל, איטקיה, כפר השמבלוים.
רבייה: הם מטילים ביצים גדולות. כשהתינוק בוקע לוקח לו שבוע להתבגר ואז צריך לחכות עוד 3,000 שנים בערך עד שהוא ימות.
הזנה: עשב, פרחים, צמחים טורפים/ארסיים.
יכולת גוף עיקרית: ריצה מהירה.
כלי נשק: נשיכה ארסית, טפרים קטנים.
שם: קרפניטוס
פרט חשוב: אין
מראה: כמו דרקון, רק בלי כנפיים. הולך על ארבע. מאוד תוקפני. אף אחד חוץ ממני, אמרי לינדהר, לא ראה אותו.
מקום מגורים: צלינדרומים, מדבריות והרי געש.
רבייה: הטלת ביצים.
הזנה: סלעי מגמה ובשר.
יכולת גוף עיקרית: יריקת אש ותעופת ג’ט פאק (אש שיוצאת מכפות רגליהם).
כלי נשק: טפרים, ניבים, ומוח ענקי שמאפשר לו לדבר.
שם: חיפושיות דמויות בננה, בקיצור חד”ב
מראה: דמויות חיפושיות זבל. הכנפיים נראות כמו קליפת בננה, אבל כשהן פותחות את ה”קליפה” רואים חיפושית ענקית מפחידה ומאיימת. היא עוקצת ויש לה רעל בקצה ה”גבעול בננה” והיא אוהבת להתקיף בלהקות, כאשר איש מנסה לקטוף בננה מעץ, מיליוני בננות מרושעות מתקיפות אותו במעוף. אם היא עוקצת מישהו אז הוא מת אחרי כמה שניות.
מקום מגורים: מינוטאואר, יערות אמיפל.
רבייה: הטלת ביצים. אלף ביצים בכל הטלה.
הזנה: בשר חי.
יכולת גוף עיקרית: תמרון מצוין באוויר.
כלי נשק: צבתות גדולות ועוקץ.
שם: טרולפחידים נוראיים
פרט חשוב: אין
מראה: יצורים דמויי דובים. גבוהים, חסונים.אוזניים גדולות ומחודדות, פה מאורך מלא בהמון שכבות של שיניים חדות, אף קטן ופחוס.
מקום מגורים: מינוטאואר, יערות אמיפל.
רבייה: כמו בני אדם.
הזנה: נבלות.
יכולת גוף עיקרית: הרמת משקל מאוד כבד במידה מוגזמת, למשל, מכונית קראון במשקל שש מאות טונות.
כלי נשק: טפרים ענקייים.
שם: קטאווים
פרט חשוב: אין
מראה: יצורים דמויי בני אדם. גבוהים, חסונים. ראש מאיים וחייתי, מאורך עם ארבע בליטות בצדדים, חדות ומשולשות. חלקו הקדמי של הלסת המאורכת קטום ושטוח, שם נמצא פיו.
מקום מגורים: צלינדרומים, קטוואריה.
רבייה: כמו בני אדם.
הזנה: פירות ובשר, בעיקר לוקטים, סוג של פירות.
יכולת גוף עיקרית: הרמת משקל מאוד כבד.
כלי נשק: בליטות חדות בראש, לנגיחה.
שם: ערפדים
מראה: יצורים דמויי בני אדם. יש להם שיניים מחודדות מאוד, שהם נוהגים לשייף ולצחצח מדי יום.
מקום מגורים: מינוטאואר, אפרוריה
רבייה: כמו בני אדם.
הזנה: בעיקר בשר, חי.
יכולת גוף עיקרית: ריצה מהירה מאוד. פי שניים מהירים יותר מקוסמי ראש-חץ
כלי נשק: טפרים חדים, שינים חדות וקרניים לנגיחה.
שם: שדים
מראה: גבוהים, שריריים, בעלי עור שזוף לרוב. עיניים אדומות, סגולות או צהובות.
מקום מגורים: פנימי מירור, אזורים נידחים בצלינדרומים
הזנה: נשמות, בשר, בשר חי, פגרים, צמחי שדומון ואדמומיות נפוצות.
יכולת גוף עיקרית: מהירות וכוח על טבעיים.
כלי נשק: חרבות שהם מכינים מברזל הערביים וגרזנים מאותו החומר. שליקת נשמות ולפעמים אפילו האגרופים והציפורניים.
* * *
“אוקיי” אמרה אמיליה “נצליח להסתדר עם זה”
“בואו נתחיל לזוז” אמר תומאס בזעף. הוא עדיין כעס על אמיליה שהיא בוטחת במטחולי. היא תראה מה התוצאות, הוא יבגוד בנו. חשב.
“אז’ למא ענחנו מכקים!” אמר מטחולי בהתלהבות.
“לפי החיסובים סלי, נגיע אוד שלוסה ימים, כולל את מאבר מהיר בין המימדים, כמו להסתמש באבק מימדים, או חלליט מימדים מהצי של עמפרורוס.” מלמל מטחולי
“נהדר!” אמרה אמיליה בכעס, “אין לנו אבק מימדים או חללית מימדים. כמה זמן זה לוקח בלי העזרים האלה?”
“אממ… 364.656565665 סנים בדיוק.” אמר מטחולי באנחה מתמשכת.
“אבל אנחנו אמורים להגיע ב-1 בינואר 2223 בדיוק!” צעק תומאס “אוף אם העולם הזה! אוף איתו! אוף עם כל מה שקיים! ובנוסף, אני כבר אמרתי לך שאי אפשר לבטוח בו! אני הולך!” הוא הלך והתיישב על קבוצת אבנים גדולות שהייתה רחוקה ממטחולי ואמיליה בכמה עשרות מטרים. לפתע, נשמע רעד מתחתיו, האבנים התרוממו ונשמעה נהמה, צל כבד נפל על הארץ והסתיר את השמש. תומאס צרח “קר-קרפ-קרפניטוס!”
15. גראפט
“הממ… כן! מעולה!” אמר הקטאו החביב גראפט בעודו מבריג את מכסה פתח אבקת המימדים בחלק התחתון של החללית.
“גראפט! הקיסר רוצה לדבר! צייץ חשמיר הטרולפחיד הצנום, המזכיר הראשי של הקיסר.
גראפט נאנח והנהן. חשמיר פתח את דלת התא, והוביל אותו במעלה המדרגות הקטנות שלא התאימו לרגליו הגדולות והמגושמות של גראפט. כשהגיעו לדלת רחבה עם מנעול ברזל ידע גראפט שמשהו לא נעים עומד לקרות לו, זאת הייתה הכניסה לחדר הניסויים.
“שלום לך, ידידי החביב גראפט” אמר הקיסר קוניסטיוס אמפרורוס בלי שום אהדה או חביבות בעיניו. הוא עמד מאחורי שולחן העץ הגדול שלו ושפך נוזלים בשלל צבעים לתוך מבחנות
“שלום לך, אמפרורוס” אמר גראפט בזעף.
“רציתי לדבר איתך… אתה לא רוצה… תא גדול יותר?”
גראפט הופתע למשמע השאלה. “כמובן, האם תוכל לארגן לי אחד כזה?” הוא שאל
“בהחלט” ענה לו הקיסר. “אבל רק בתנאי אחד. תבנה לי מימדותנמוס.”
“קוניסטיוס, אמרתי לך אלפי פעמים, אני לא יכול לבנות דבר כזה! צריך לפחות 2 נשמות בריאות שזורם בהם דם של רוח טבע כדי לספק את האנרגיה הנחוצה למימדותנמוס!”
“מה אתה אומר…” אמר אמפרורוס “אז למה אתה לא משתמש בתיאודור?!” הוא צעק
“אנ-אני לא יכול. קודם כל אתה הרי יודע שתיאודור לא בריא וגם הוא רק נשמה אחת, זה לא מספיק” אמר הקטאו
“זה לא מעניין אותי! אם לא תבנה לי את חללית המימדים הזאת אתה תהיה אחת מהנשמות האלו.” הזהיר אותו הקיסר.
“אין לך מכונאי חלליות טוב כמוני” ניסה גראפט את הקלף האחרון.
“אני מציע לך להתחפף מכאן ולמצוא שתי נשמות למימדותנמוס!“
“כן, קוניסטיוס” אמר גראפט.
“הו קיסר, יש לך תור לשיננית” צייץ חשמיר
אמפרורוס נאנח בכעס והלך אחרי מזכירו.
* * *
“תומאס!” צעקה אמיליה בבעתה
“אמי-” תומאס נבלע בפיה של החיה הענקית שהתנשאה מעל אמיליה ומטחולי.
“עכשיו תורכם” גיחך היצור בקול עמוק
“ז’ה כרפניתוס” אמר מטחולי במבט חמור סבר “בדיוק קמו שתומאס אמר.”
“בהחלט” אמר הקרפניטוס בעונג.
“ז’ה לא מצכיק!” צעק מטחולי “עוא חוור סלי!” ולא הספיק להגיד דבר נוסף לפני שבלע גם אותו.
“אוי לי!” צווחה אמיליה וברחה משם מהר ככל שיכלה, אבל היה מאוחר מדי. הקרפניטוס הנורא בלע גם אותה. אמיליה הרגישה שהיא מתגלשת בחלל חלקלק וחשוך, הלב שלה פעם בחוזקה. פלופ! היא החליקה ונפלה לנוזל חמים וסמיך. היא התחילה להתרגל לחושך וזיהתה שני פרצופים מוכרים. “תומאס! מטחולי!” היא צעקה בשמחה
“סלום עמיליא!” ענה לה מטחולי
“כדאי שנמשיך לשם” אמר תומאס והצביע לחלק האחורי יותר של הקיבה שלו
“ל-לשם?” שאלה אמיליה בהיסוס
“כן. לשם. מה הבעיה?” שאל תומאס
“כלום” אמרה אמיליה וחשבה לעצמה שהרגעים הבאים שתחווה יהיו המגעילים בחייה.
אמיליה זעקה פתאום “מה זה? הצילו!” כדור הרוק המגעיל פגע במטחולי
“איכס…” הוא מלמל
“מה זה?” שאלה אמיליה והצביעה על שלד חיה גדולה שצף והתפורר.
“זה מה שיקרה לנו אם לא נצא מפה מהר” אמר תומאס
“מה נעשה?” שאלה אמיליה בפחד
“רגע! אמיליה, את לא יכולה ליצור שער שחור כמו שעשית כשרצינו להגיע למינוטאואר?”
“אממ… אני אנסה, בפעם הקודמת זה היה קשה, אבל… אולי זה יהיה יותר קל הפעם.”
“נאדר!” צעק מטחולי בהתלהבות. “טוציעי הוטנו מקאן!”
אמיליה התרכזה. היא הרגישה קווים שחורים נתווים באצבעותיה אבל משהו השתבש. כדור רוק ענקי נורה עליה והשער ניזוק קשות. הכל רעד מסביב והיה רעש חזק.
“לא!!!” שאג הקרפניטוס בקול נורא ונשאב לתוך עצמו
* * *
גראפט עסק בבניית השילדה הענקית של חללית המימדים- המימדותנמוס בחצר הגרוטאות של הארמון. הוא הלך להביא שלושה ברגים גדולים וכבדים ונאנח בעודו מעמיס אותם על המריצה שלו. גלגליה המחלידים חרקו מכובד הברגים. נשמע רעם חזק, גראפט הרים את מבטו וראה שנפתח שער שחור ענקי בשמיים וצנחה ממנו לטאה עצומה בגודלה.
״קרפניטוס!״ זעק גראפט והקרפניטוס המסכן נחת בחוזקה על שילדת המימדותנמוס.
16. חצר הגרוטאות
״מה לעזאזל?!” מלמל גראפט, וחשב לעצמו: איך הקרפניטוס צנח משער אפל, הוא קוסם אופל? זה לא הגיוני, הקיסר הוא הקוסם אופל היחיד שראיתי יוצר שער אופל כזה. ולמה אני מרגיש רוחות טבע בסביבה?! הוא הסתכל על שילדת החללית המרוסקת ומלמל בכעס, עכשיו אני אצטרך להתחיל את הכל מהתחלה!!! המחשבות האלו התערבלו בראשו ובלבלו אותו מאוד.
נשמעה צעקה מתוך הקרפניטוס. הוא עדיין חי? חשב לעצמו גראפט. אולי יש שם מישהו בפנים?
גראפט התקרב קצת והקשיב. הוא שמע את הצעקה שוב. הפעם הבין שהיא הגיעה מתוך הבטן של הקרפניטוס, הוא הרים את מסור הלייזר הגדול וחתך את בטנו. נחשול של נוזל חמים וסמיך נשפך מתוך הבטן ושלושה גושים ירקרקים יצאו ממנה. הגושים הריחו נורא, גראפט סתם את אפו והסתכל על הגושים בגועל. פתאום אחד הגושים דיבר.
“אצ’ילו!” אמר הגוש הקטן
“אל תדבר! אנחנו לא יודעים מי הוא!” לחש אחד הגושים הגדולים לגוש הקטן.
מה אלה?! מלמל לעצמו גראפט והסתכל על הגושים בתמיהה. “אתם רוחות טבע?” הוא שאל בזהירות.
“ח-חצי חצי” גמגם תומאס, שכבר התנקה מרוב הריר הירוק.
“למה א-אתה שו-שואל?” אמרה אמיליה.
“עכשיו הכל מתחיל להסתדר לי בראש… אתם בני אדם וחצי רוחות טבע. הגיוני שאתם ילדיו של תיאודור.” אמר גראפט.
“כ-כן, איך את-אתה יודע?” אמרה אמיליה ופתאום הרגישה שהקטאו שעומד מולה גם הוא רוח טבע. גראפט לא ענה כי ראה על פניה שהבינה בעצמה.
“מה ת-תעשה איתנו?” שאל תומאס בפחד.
גראפט הבין שסוף סוף מצא את שתי נשמות המתאימות שהוא היה צריך. “אחביא אתכם. עוד רגע יבואו שומרי הקיסר לבדוק מה פשר הלטאה הענקית הזו שנפלה מהשמיים.” אמר בהחלטיות.
״הקיסר?״ שאל תומאס בבלבול.
״כן. אתם נמצאים במימד סטרלנפ. כאן שוכן הקיסר אמפרורוס. אבל מה בקשר אליך?” אמר ופנה אל מטחולי.
“עני סמבלול” אמר מטחולי.
“אני מבין…” מלמל גראפט “והאם אחד מכם הוא קוסם אופל?” אמר גראפט, אפילו שלא האמין בדבר.
“אני” אמרה אמיליה.
גראפט ההמום חשב לעצמו ‘הילדה הזאת היא קוסמת אופל?‘, זה הגיוני כי אמפרורוס אמר שהילדה של תיאודור היא מיוחדת אבל… אמפרורוס הוא קוסם האופל היחיד בעולם!! המחשבות בלבלו אותו אף יותר והוא מיהר להדחיק מהר את המחשבה ולקח את שלושתם והחביא אותם במהירות מתחת לאחת ערימות הגרוטאות הענקיות. לפתע, ארבעה שומרים חמושים הגיעו בריצה אל חצר הגרוטאות.
תמאס הצליח לראות את המתרחש דרך חריץ בין גרוטאות המתכת.
״נראה לי שאלה השומרים שגראפט הזהיר אותנו מהם״ לחש תומאס. הוא הקשיב.
״גראפט!״ צעק אחד מהשומרים
״שלום חלופרו״ אמר גראפט ״יש לכם הסבר לקרפניטוס הענק שריסק את העבודה שלי?״
״לא.״ אמר שומר אחר, עם קול עבה. ארבעתם התקרבו אל הקרפניטוס ובחנו אותו.
מטחולי שכב בין הגרוטאות וחשב לעצמו מתי אוכלים. הוא זז קצת ונפל עליו ענן אבק מלוח הפח ששכב מתחתיו, הוא הרגיש דגדוג חזק באף, הוא ניסה לעצור את העיטוש, “עוי לא, חשב. נמוט בג’ללי.” והתעטש
״מה זה היה?״ שאל השומר עם הקול העבה בכעס.
״שום דבר״ מלמל גראפט
״אני אלך לבדוק את הערימות״ אמר השומר הראשון, חלופרו.
תומאס שמע את צעדיו הכבדים של השומר. הוא רעד. הוא הרגיש את לבו הולם בחוזקה. זה הסוף שלנו, חשב. עוד רגע הוא מגלה אותנו.
פתאום קפץ מטחולי על חלופרו, נצמד אליו ונשך אותו ברגל. חלופרו ניער את רגלו, והעיף את מטחולי. שאר השומרים מיהרו לתפוס את הפולש. מטחולי זינק עליהם אבל הם קשרו אותו ותפסו אותו. מטחולי התנגד וניסה לנשוך אותם, אבל היה קשור.
״מי זה?״ שאל זינג, השומר השני עם הקול העבה
״אני לא יודע״ שיקר גראפט ״זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו״
״אנחנו נברר לבד. קלאד, קח את השמבלול, נביא אותו לקיסר״ אמר זינג וגרר איתו את חלופרו חסר ההכרה.
* * *
הקיסר ישב על כסאו משועמם כשפתאום התפרצו מהדלת ארבעה שומרים ובידם שמבלול.
״הו קיסר, יש לנו חדשות חשובות״ אמר קלאד, השומר השלישי.
״מה החדשות?״ שאל הקיסר.
״תפסנו שמבלול שנשך את חלופרו״ אמר קלאד.
״אני מבין שאתה השמבלול הנשכן״ אמר הקיסר והצביע על מטחולי.
״עני מטחולי״ אמר מטחולי.
״לפני שאתם מכניסים אותו לכלא אני רוצה לדבר איתו״. אמר אמפרורוס.
״מטחולי, איך הגעת לכאן?״ שאל הקיסר.
״מטוך בתן סל קרפניטוס מרוסע״ אמר מטחולי באי נוחות.
״היה איתך עוד מישהו?״ שאל אמפרורוס.
״לא, רק עני״ שיקר השמבלול המפוחד.
״הבנתי״ אמר הקיסר שניחן ביכולת לזהות שקרים ״זה מספיק״. הקיסר באמת הבין. הוא הבין שמטחולי שיקר והחליט להוציא את המידע מפיו של מטחולי בדרך הקשה.
״טיפשים! הוא משקר! הוא לא היה לבד!״ צעק הקיסר בכעס
״סליחה, הו קיסר״ אמר קלאד
״תהפכו את החצר הזאת!!״
״כן, הו קיסר״ אמרו השומרים והשאירו את מטחולי ואמפרורוס לבד.
***
ברגע שהשומרים התרחקו מהאיזור הוציא גראפט את אמיליה ותומאס מהמחבוא.
״בואו, אקח אתכם למחבוא בטוח יותר. דרך אגב, החבר הקטן שלכם ממש אמיץ!״ אמר גראפט
״נכון! הוא באמת גיבור!״ אמרה אמיליה
״כנראה שטעיתי לגביו״ אמר תומאס וחייך.
״אז לאן אתה לוקח אותנו?״ שאלה אמיליה.
״עוד תראו. ושמי הוא גראפט״
״נעים להכיר, גראפט״ אמרה אמיליה ״אני אמיליה וזה אחי התאום תומאס. ולשמבלול קוראים מטחולי.״
בעודם מדברים הוביל אותם גראפט אל ערימת גרוטאות אחרת שנמצאת בקצה של חצר הגרוטאות.
״זה המקום?״ שאל תומאס
״לא בדיוק״ ענה לו גראפט ולחץ על כפתור אדום שהיה חבוי מאחורי אחת הגרוטאות. דלת נפתחה וגילתה מעלית. רק עכשיו הם שמו לב למשהו נוצץ על טבעת שהייתה על האצבע של גראפט… משהו כתום אדום בצורת כוכב… כל הפרטים החלו להתחבר… גראפט הרגיש אותם כי… הוא רוח טבע בעצמו! הוא גם בן מלוכה מנודה, גראפט טוב הלב מהסיפורים! לכן הוא הרגיש קוסם אופל! הוא קיבל זריקת אופל בעצמו! זה מסביר את הכתמים השחורים הקטנים בעיניו…
״מעבר סודי!״ צעק תומאס ונכנס פנימה. המעלית ירדה וירדה עד שעצרה בחבטה. הדלתות נפתחו. תומאס ואמיליה ציפו למשהו יותר מלהיב.
17. ארמונו של אמפרורוס
מטחולי שהיה כלוא בארמון של אמפרורוס נלקח לחקירה.
חדר החקירות היה קטן ומטחולי נדחס לשם אחרי הקיסר. החקירות התחילו.
“האם באו איתך ילדים?!!” שאג הקיסר בפעם המאה
“לע.” אמר מטחולי בפעם המאה. הוא היה מאוד נאמן לאמיליה ותומאס.
“אתה יודע מה, מטחולי?” שאל הקיסר
“מא?” שאל מטחולי בשעמום
“נמאס לי לנסות להוציא ממך את המידע בדיבורים, אני אוציא אותו בכוח!”
“אאאאאעעעעע!” צעק מטחולי כאשר אמפרורוס מתח את גופו בכשפים שלו.
“בסדר, בסדר, אני אונה לך! רק טפסיק אט ז’ה!!!”
אמפרורוס עזב את אותו. “לא בעו איטי ילדים, עני לא מסקר!” אמר מטחולי וחיכה לתגובתו של הקיסר.
הקיסר נאנח וקרא לשומרים. הם תפסו את מטחולי, הוא ניסה להשתחרר אבל לשווא. השומרים לקחו אותו מחדר החקירות והובילו אותו במסדרון גדול עד שהגיעו לדלת גדולה כסופה ומבריקה.
***
אולם הפוחלצים היה החדר החביב על הקיסר. על קירותיו נתלו ראשי יצורים ולצידם נתלה מסך גדול.
באמצע החדר עמדו שלושים מיכלים שקופים מסודרים בשורות. בתוך כל אחד מהם הייתה צללית מוקפת נוזל כחלחל אפרפר מכל צדדיה.
נשמעה חריקה רמה, הדלת נפתחה ונכנסו כמה שומרים עם שמבלול בידם. אחד השומרים לחץ על כפתור והופיע עוד מיכל זהה לשאר. השומרים זרקו את מטחולי לתוכו וסגרו את המכסה.
מטחולי הרגיש שהוא שקוע בנוזל עכור וסמיך. הוא הבין שהוא צריך לנשום, אחרת יטבע. הוא שחה מהר כלפי מעלה וניסה לבדוק אם יש פתח אוויר כלשהו. מרוב לחץ הוא לא מצא עד שלפתע ראה שכבת אוויר דקה בקצה המיכל. הוא הגיע אליה ונאנח בהקלה. הוא הרגיש בטוח. אבל שמחתו לא ארכה הרבה זמן, הנוזל העכור החל לעלות עוד ועוד לכיוונו של מטחולי והוא התחיל לפחד. מה יהיה כשהמים יגיעו אלי? חשב. הוא עצר את נשימתו. למים נשארו רק סנטימטרים אחדים. הוא התחיל להיאבק ולבעוט בקירות המיכל. השומרים התחילו לצחוק בקול רם, אבל מטחולי לא שמע אותם, הוא המשיך להיאבק ולבעוט. המים סגרו עליו. זה הסוף שלי, חשב.
זה לא! צעק מישהו לתוך ראשו של מטחולי, מטחולי הסתכל לצדדים וראה שאין אף אחד בחדר, השומרים כבר יצאו.
הקול צדק. מטחולי הרגיש תחושה מוזרה כאילו הוא לא צריך לנשום. הוא נרגע אט אט ושאל “עיפוא עתא?”
רואה את שני המיכלים שלידך? שאל הקול המסתורי שוב.
“קן!” צעק מטחולי, הוא הסתכל על המיכלים יותר טוב וראה דמויות בתוכן, בני אדם, הוא ניחש.
אני תיאודור, אביהם של אמיליה ותומאס. אמר הקול.
“טיעודור!?” צעק מטחולי בהפתעה ובבלבול מוחלט. מים עכורים נכנסו לפיו והוא סגר אותו מהר.
כן, תיאודור רוח הטבע, הקוסם, זה אני
“היך עני סומע אוטך!?” שאל מטחולי
אני משדר אליך מחשבות, וקורא את המחשבות שלך. קוראים לזה טלפתיה.
“לא ידאתי שאטה אבע סל אמילע ותומאש!” אמר מטחולי ביראה.
שלום מטחולי. אמר קול אחר, קול נשי.
“מי את?” שאל מטחולי וניחש שזאת הצללית השנייה, זאת שבתוך המיכל הרחוק יותר.
אני אזמרלדה, אמם של אמיליה ותומאס. אמרה אזמרלדה.
“עיך ידאט אט שמי?” שאל מטחולי.
קראתי את המחשבות שלך. עכשיו כשכולנו הכרנו אחד את השני כדאי שתספר לנו למה אתה כאן. אמרה אזמרלדה.
מטחולי סיפר להם את כל הסיפור, מהחטיפה עד לפגישה שלו ושל אמיליה ותומאס עם גראפט. למעט החלק שבו נפגשו, והוא לא היה במיטה כדי לבגוד באמפרורוס וללכת עם אמיליה ותומאס.
מעניין… מלמל תיאודור בספקנות. זה הכל? שאל.
“כן” אמר מטחולי והשתדל לא לחשוב על ההרפתקה שלו כמרגל בעיר הערפדים. הוא פחד שתיאודור יקרא את מחשבותיו.
מטחולי, תגיד אמיליה ותומאס בסדר? שאל תיאודור בחשש,
“עני לע יודא בוודעוט עבל עני חוסב סקן” ענה מטחולי.
יופי, נאנח תיאודור בהקלה.
פתאום נכנס לאולם שומר ומלמל בזעף משהו לא מובן, השומר התקרב למיכל של מטחולי ופתח את המכסה, “אנחנו יודעים שאתה מדבר עם אזמרלדה ותיאודור” ושפך את תכולת המיכל לתוך קערה גדולה.
מטחולי החל לשחות בקערה ולפתע צץ במוחו רעיון. בכיסו נותרו עוד כמה לוטקים. הוא פנה לשומר ואמר לו:
“עם טשכרר עוטי, עביע לך לותכים!”
“אווו, לוטקים! לא נותנים לנו פה אוכל בכלל!” אמר השומר.
מטחולי ידע את זה “עפ עפ עפ” אמר מטחולי לשומר שהושיט את ידו על מנת לקבל את הלוטקים הטעימים. “כודם טשכרר עוטי” אמר מטחולי.
“נו, טוב” אמר השומר ופתח את המנעול של דלת האולם הכסופה והמבריקה.
18. כוכב אדום-כתום
דלתות המעלית נפתחו ואמיליה ותומאס מצאו את עצמם במעבדה הסודית של גראפט.
“מה זו הטבעת הזאת?” שאלה אמיליה והצביעה על האצבע של גראפט.
“אה, זו סתם אבן יפה שמצאתי” השיב
“היא נראית מיוחדת” אמר תום והסתכל לאמיליה בעיניים.
תשובתו של גראפט לא סיפקה את אמיליה אך דעתה הוסחה כשהבחינה במיכלים עם יצורים מוזרים על רצפת המעבדה.
“בואו נעבור לחדר אחר, המקום הזה מטריד אותי” אמרה בגועל.
“בשמחה” ענה גראפט והוליך אותם לכיוון חדר צדדי.
“מה אנחנו עומדים לעשות כאן? שאלה אמיליה “יש לך תכנית?”
“יש לי פה חפיסת טאקאטיד” אמר גראפט
“מה?” שאלו אמיליה ותומאס
“בשפתכם זה נקרא טאקי” הסביר
“אני ממש טוב בזה! בוא נשחק!” אמר תומאס בהתלהבות
“אנחנו נמצאים בצרה די גדולה ועכשיו אתם רוצי לשחק טאקי?!” שאלה אמיליה והביטה בשניהם בהשתוממות.
“רק משחק אחד… בבקשה” התחנן תומאס והפציר באמיליה שתסכים.
“נו טוב, משחק אחד!
בינתיים… לא קשור בכלל…
מטחולי ישב לו במיכל ולרגע צץ במוחו רעיון, בכיסו היו לוטקים במקרה, איזה צירוף מקרים נחמד, הוא קרא לשומר ואמר לו:
“עם טשכרר עוטי, עביע לך לותכים!”
“אווו, לוטקים! לא נותנים לנו פה אוכל בכלל!” אמר השומר
מטחולי ידע את זה “עפ עפ עפ” אמר מטחולי לשומר שבא לקחת את הלוטקים הטעימים מידו “כודם טשכרר עוטי”
“נו, טוב” אמר השומר למטחולי ופתח את המיכל. מטחולי הושיט לו את הלוטקים ויצא לדרכו.
לאחר הרבה ניצחונות של תומאס…
“מספיק!” אמרה אמיליה בחוסר סבלנות “נסחפנו לגמרי! אנחנו חייבים להשיג את האבן השנייה!”
“רגע, אתם מחפשים את 5 האבנים הקדושות?” שאל גראפט.
“כן, בדיוק” ענו תומאס ואמיליה יחד.
“איך האבן השנייה נראית?” שאל.
“לפי הרמז שקיבלנו היא צריכה להיות בצבעים חמים – אדום, כתום או משהו דומה…” הסבירה אמיליה והסתכלה שוב על הטבעת של גראפט.
“רגע, זו האבן הזו?” שאל גראפט ואחז בטבעת שלו.
“כנראה שכן! היית יכול לחסוך לי מאה ניצחונות של תומאס!” צעקה אמיליה בהתרגשות.
גראפט נרתע לאחור בתנוחת כניעה והושיט לה את הטבעת בה הייתה משובצת האבן בצורת הכוכב בצבעי אדום כתום.אמיליה אחזה את הטבעת בהתרגשות גדולה ובמשך דקה שלמה נעצה בה מבט מכל כיוון.
“בואו נצא לחפש את האבן השלישית!” צעק תומאס.
“רגע!” אמרה אמיליה “אני רוצה לנסות להבין מה האות שלה! לכל אחת מהאבנים הקדושות יש אות או קוד וחשוב שנדע אותו במיוחד כעת, כשכבר יש לנו שתי אבנים מתוך החמש” הסבירה אמיליה.
היא לא הספיקה לסיים את דבריה כשהאבן החלה להשמיע רחשים מוזרים -מעין נקישות שחזרו שוב ושוב.
“תומאס תקשיב! אני חושבת שזה מורס” אמרה ולחשה משהו על אוזנו. פניו הסמיקו והוא קירב את אוזנו לאבן ורשם כמה שרבוטים על הדף שהושיט לו גראפט במהירות:
-… — –. -.. .-.. / — –. -… . — / -. — .– .- – / — .- -… -. –..– / -… .. -. / … . — .-. .. — / — .. .- / — -.-. – – .-. – –..–/ – — .– .- . / .- – / — .–. .-. .. ..- / . –. . .-. .-.. / — .-. / .-.. …. -… .-. / .-.. .-/ .. –. –.. .-. .-.-.-
והוא הושיט במהירות את הדף לגראפט שידע לקרוא כתב מורס. גראפט הביט בדף כמה דקות ורשם לעצמו הערות. אחרי כמה רגעים הוא פיענח את הכתוב פניו קדרו, והוא נחרד.
היה זה רמז נוסף למיקומה של אבן השלישית:
במגדל גבוה נמצאת האבן,
בין שומרים היא מסתתרת,
תמצאו את הפריט
וגורל מר לחבר לא יגזר.
“זה ברור” אמרה אמיליה “החבר הוא מטחולי, והמגדל הגבוה הוא הלוא לה טורה אלתא רולדינטור המפורסם”
“נוכל לטוס לשם!” הציע גראפט הצעה מפתיעה ומפתה.
“איך?” שאלו שניהם פה אחד.
“בחללית.” אמר ונאנח. הוא התקדם לכיוון כיסוי ברזנט שחור, הזיז אותו ומולם נגלה פלא טכנולוגי של ממש. מולם עמדה חללית בצבע ספיר מלוטש עם נגיעות רובי (אבן אדומה בוהקת) וזהב.
“אני רוצה כבר המון זמן לברוח מהמקום הנורא הזה, אבל אני צריך שני רוחות טבע חצויות או שלמות כדי להפעיל את החללית, ורק עכשיו מצאתי שניים כאלה – אתם!” הסביר גראפט בהתלהבות.
19. הכפר של גראפט
“מוכנים?” שאל גראפט את התאומים, שניהם הסתפקו בהנהון אחד.
“מעולה!” אמר גראפט “המנועים מוכנים? שניכם נמצאים במקומות? מעולה! יש בתא מספיק אבק מימדים?” הוא בדק את כל המכוונים והכל נראה תקין. הוא הסתכל מאחוריו וראה שני ילדים מפוחדים מביטים בו בבקשה לעידוד. לא נותר שום סימן לילדים המתלהבים שהיו מקודם.
“זה בסדר!” הוא עודד אותם, “זה כדי למצוא את האבן השלישית”
שניהם הנהנו ועצמו עיניים חזק למרות שלא התעודדו לגמרי הבינו שחובה עליהם לעשות זאת.
גראפט לחץ על כפתור בצבע שחור עם עיגול אדום באמצע. “קדימה, ממריאים!” תומאס היה לחוץ מכדי לדבר. החללית המריאה לשחקים ותומאס הרגיש בחילה. לפתע נטתה החללית על צידה.
“וואו! וואו! וואו!” צעק גראפט וייצב את החללית, ואז הביט לאחור והסתכל על תומאס המפוחד “אתה תסתכל לי עכשיו בעיניים ותירגע”.
לאחר כמה רגעים תומאס באמת הרגיש טוב יותר. אמיליה הרגישה דווקא די טוב בחללית. היא הרגישה שהיא עושה משהו גדול, משהו טו- לפתע, שריקה של אזעקה קטעה את מחשבותיה של אמיליה.
“לא לא לא!” צעק גראפט וכמעט יבב. “מזל שאנחנו מעל הכפר שלי” אמר גראפט, קפץ ללוח המכוונים והוריד מספר מתגים. בחללית שרר שקט מוחלט לכמה רגעים ואז היא נחתה בפתאומיות על אדמת הכפר הקטן. גראפט יצא מהחללית בתרועת ניצחון ומכל הבתים יצאו קאטווים והריעו. מאחורי גראפט הופיעו שני ילדים מפוחדים. לאט לאט התחלפו קריאות הידד בבוז!
“הם הצילו אותי!” צעק גראפט. כולם השתתקו.
“מה זאת אומרת?” שאל קטאו אמיץ אחד ומייד אחרי זה רץ להסתתר מאחורי אימו.
“בלי הכוח שלהם לא הייתי חוזר לכאן!” הוא צעק.
“אז מגיע להם כל הכבוד! נשכח את הקוסמים המרושעים שהרסו את האימפרייה שלנו ונהלל את הגיבורים שהצילו את גראפט!” צעק קטאו הזקן במיוחד. כנראה ראש הכפר. מייד התחילו קריאות הידד! תומאס לקח את אמיליה הצידה ושאל אותה.
“למה הם כל כך אוהבים את גראפט?!” הוא לחש לה
“גראפט, הוא גרופאטיניוס. הנסיך הכי קטן של ממלכת הקאטווים.” היא לחשה בחזרה “ואני אענה על השאלה השניה שמטרידה אותך, כן! הוא ויתר על התואר.”
“אוקיי” אמר תומאס והגניב מבט אל גראפט.
“בואו,” אמר גראפט “אתם בטח מותשים. אראה לכם את הבית שלי.” הוא הוביל את התאומים לעבר צריף עץ גדול. כשהוא פתח את הדלת השניים נכנסו ומצאו בית די רגיל, כמו במאה ה21 לפי התצלומים שרובו פלוס הראה להם. לצד שולחן אוכל שעשוי מעץ ממורק ישבו שלושה קטאווים צעירים שאכלו קורנפלקס ונפנפו לתומאס ואמיליה לשלום. אמיליה עשתה היי ביישני והלכה בעקבות גראפט. היא הספיקה לראות במטבח הגדול את אימם של הילדים. גראפט הוביל אותם לעבר דלת מעץ אלון. “זה יהיה החדר שלכם. אתם תחיו כאן בבית הזה עד שאצליח לתקן את החללית. אתם מוזמנים לעזור לי אם אתם רוצים.” אמר גראפט בחיוך חם והלך לכיוון המעבדה שלו. בתוך החדר לא היה דבר חוץ ממיטות ושידה לכל אחד.
“ציפיתי למשהו יותר מלהיב” אמרה אמיליה ועיקמה את האף.
“יששש! זה גדוללל!” צעק תומאס, רץ אל המיטה שכב כמה רגעים ונרדם, מיד החלו הנחירות.
“אני הולכת לעזור לגראפט” אמרה אמיליה ויצאה מהחדר. היא הלכה לכיוון המעבדה. מתוך החדר נשמעו קולות ריתוך ודפיקה. גראפט כמובן שמע את צעדיה ופתח את הדלת.
“באת לעזור לי?” הוא שאל
“כן, איך זה מתקדם?” היא ענתה ושאלה.
“טוב,” הוא אמר “בואי תכירי את בני, חוטלים.” אמר גראפט וזז. מאחורי גראפט עמד ילדו הצעיר ביותר.
“הוא בערך בגיל שלך.” אמר גראפט
“אה… היי חוטלים,” אמרה אמיליה “נעים להכיר אותך” חוטלים לא דיבר הוא רק לחץ את ידה המושטת. אמיליה נכנסה וגראפט התחיל להסביר לה מה עושים.
“ראשית קחי את המנסרה! ואז קחי את המברג וכווני אותו ל… כן!” אמיליה קלטה מאוד מהר מה עושים ועשתה זאת במהירות וביעילות. בזמן העבודה הבינה אמיליה שחוטלים בעצם מאוד דומה לג’יימס. הוא היה מצחיק ותעלולן. היא גם גילתה שיש לו אחות תאומה! ממש כמו ג’יימס.
כשהעבודה הסתיימה אמיליה הייתה מכוסה בפיח, אבל כמו שפתגם עתיק אומר: העבודה משחררת. אמיליה הרגישה עכשיו כל כך הרבה יותר טוב, וגראפט היה בדיוק כמו אביה תיאודור שתמיד היה שם כדי לעזור. עד הערב החללית הייתה כבר חצי מתוקנת. אמיליה כבר הכירה את ההגאים ולוחות המכוונים כל כך טוב עד שהיא ידעה להטיס את החללית לבדה. כשהיא נפרדה מגראפט ובנו לשלום היא הלכה לחדרה ותומאס עדיין היה שם…. ישן.
“היי תום….” מלמלה אמיליה לפני שהיא קרסה למיטה ונרדמה.
למחרת בבוקר כשאמיליה התעוררה וניגשה למעבדה היא גלתה שם את תומאס עוזר לגראפט ולאחותו של חוטלים לתקן את החללית. ברגע שאמיליה נכנסה מיהרו תומאס והקאטווית להיפרד ולהעמיד פנים שהם מתקנים דברים במקומות שונים לגמרי.
“היי” אמרה אמיליה
“היי אמיליה, בוקר אור” אמר גראפט. קולו בקע ממכסה המנוע. “החללית מוכנה, אתם יכולים לצאת”
“אוקיי” אמר תומאס ומיהר לחדרם לקחת את הדברים שלו ושל אמיליה.
“הנה זה בשבילכם!” אמר גראפט ונתן להם חופן פירות ורודים שנראים כמו אבטיח קטן. “זה יזכיר לכם אותנו!” גראפט מיהר להגיב למבטיהם השואלים של הילדים. “אלו לוטקים, פירות מתוקים וטעימים שגדלים רק אצלנו בכפר… זה המטע האחרון בעום של לוטקים, אז תשמרו עליהם טוב טוב.” הילדים הנהנו בהכרת תודה ומיהרו לכיוון החללית. תוך כמה דקות היו השניים מוכנים לצאת.
“ביי גראפט! תודה!” צעקה אמיליה ממקומה בהגאים.
“ממ… הנאצ’וס האלה כל כך טעימים…” אמר תומאס בעונג ולעס את המאכל הפריח.
“תומאס!” לחשה אמיליה בכעס.
“תודה חמוד! תוכלו לבוא לבקר כאן מתי שרק תרצו!” ענתה הקאטווית בשעשוע. השניים התיישבו במקומותיהם ויצאו בטיסה מהירה לכיוון נינצ’קוב. הדבר האחרון שהם ראו מהכפר הייתה משפחה נפלאה שמנופפת להם לשלום מפתח הבית.
20. המגדל הגבוה ביותר בחמשת המימדים
במהרה הגיעו השניים למימד נינצ’קוב המוכר. לפתע נדלק אור אדום בחללית, והדלתות בחזית נפתחו.
“זה הזמן!” צעקה אמיליה מעבר לשאגת הרוח.
“אוקיי!” צעק תומאס, הושיט לאחותו צעיף ויחד קפצו לרחובות הגדולים והמרווחים שמוכרים להם כל כך. כשהיו בגובה המתאים לחצו השניים בתיאום מושלם על כפתור שהיה בחלק האחורי של הצעיף. מיד נפתח מצנח שהנחית אותם בבטחה על אחד מבתי השכנים. תומאס, שהיה חובב פארקור מושבע החל לקפוץ בין גגות הבניינים, אבל אמיליה העדיפה ללכת על בטוח ורצה לידו.
בדרך הם חלפו ליד חנות המכולת “עתיד “10, תריסי החנות היו מוגפים. הם עברו גם ליד ביתה של איילו. בדיוק באותו זמן ישבה איילו משועממת בחדרה שלפתע שמה לב לדמות מוכרת עטופה צעיפים שחורים שנופפה לה לשלום וכבר נעלמה. איילו את עיניה והרחוב חזר להיות כרגיל. אבל איילו לא התכוונה לוותר על מפגש עם הדמות וכבר לשפשפה קחה את המכונית המחשבתית וכיוונה אותה לכיוון הדמות המסתורית. אותו דבר קרה עם אנידה. גם היא הבחינה בדמות המסתורית ומיהרה לכיוון הרכב של איילו שנראה באופק. השתיים נסעו אחרי אמיליה.
בלו שיחק עם אחיו בטאקי ופיהק בשעמום כאשר נשמע קול מריחה על הגג הפתוח של החדר. בלו הסתכל ומיד התפוצץ מצחוק, על הכיפה הזכוכיתית נמרח ראש שעשה פרצוף מצחיק. ובקול מצמוץ החליקה הדמות לאורך הכיפה ומיד מיהרה להתייצב שוב אבל אז נפלה שוב ושוב עד שבלו כבר התפוצץ מרוב צחוק ובקושי רב פתח את הכיפה. כמובן שהפרצוף היה של תומאס.
“היי תום! יצאת לסיבוב בעיר?” שאל בלו בשעשוע, והבעת הפנים שלו לא הראתה הפתעה כלל וכלל לראות את חברו הטוב.
“כן, רוצה לבוא?” שאל תומאס במבט מטופש
“ברור!” צעק בלו ותפס בידו המושטת של תומאס. בלו הסתכל מסביב וגילה שג’וני הלך כבר מזמן לדבר עם אמו.
השניים רצו וקפצו לבניין לבניין. מרחוק בלו הבחין בדמות עטופת צעיף שחור שרצה לפניהם.
“בוא נעקוב אחרי זה!” צעק בלו והקדים בפרץ כוח את תומאס.
“אוקיי!” צעק תומאס והגביר את הקצב. היתרון היחיד של תומאס בתחרות היה שהוא בכושר ובלו לא. תוך כמה שניות תומאס רץ ליד בלו. השניים עקבו אחרי הדמות המסתורית. עד שהדמות עצרה מול אקדמיית הרולדינטור. לפתע בלו ותומאס שמעו נהמה וחריקת בלמים. איילו ואנידה יצאו מהרכב ונדהמו לראות את תומאס קופץ מגג הבניין הקרוב בשאגת “ווהו!!!!!!!” מאחוריו קפץ בלו בצעקת “לאאא! אמא!!!” ונחת על תומאס שהסתבך ברגל של איילו שנפלה על אנידה שמעדה על הרכב שבכמה רגעים החל לזוז ממשקלם הגדול של הילדים ביחד והסיע את כולם עד לדמות שברגע האחרון קפצה אך נפלה על בלו הצורח. הדמות המסתורית נחלצה מערימת הילדים ומיהרה להגות כמה מילים, ומהדמות נשרו חלקיקים שחורים שנספגו בשביל. ומולם נותרה רק ילדה אחת שהסתבכה בצעיף הפרום שלה.
“אמיליה!” צעקו שתי הבנות ומיהרו לחבק את חברתם הטובה ביותר. בלו ותומאס הסתפקו בכיף אגרוף.
“מה אתם עושים בעיר?” שאלה אנידה
“אנחנו במסע סודי!” אמר תומאס בהתלהבות.
“מסע סודי לא אומר לך משהו?” נזפה בו אמיליה.
“אה….” אמר תומאס וגירד בראשו.
“אוי נו…” חבט בו בלו “אתה מפסיד את כל הכיף!”
“מה אנחנו עושים?” התערבה אנידה. לפתע, נשמעה אזעקת בטיחות, שמעידה על פולש.
“מוצאים משהו במגדל הזה!” צעק תומאס מעבר להמולת האזעקה.
“אני מתערבת איתכם שהאזעקה נועדה כדי לדווח על אחד העבדים של אמפרורוס!” אמרה אמיליה לאחר שהאזעקה שככה.
“בואו ניכנס!” אמר בלו בהתלהבות.
“אני בלו ותומאס נכנס למקום, אנידה ואיילו אתם כוח ההצלה!” אמרה אמיליה ושעטה במהירות אחרי זוג הבנים הנלהב. מרחוק אמיליה הבחינה בשומר רובוטי חדש. היא מייד עצמה את עיניה וענן שחור גדול התאסף סביב הילדים. בלו נכנס ללחץ אבל תומאס הרגיע אותו. “אם תלך רק אחרי אמיליה הכל יהיה בסדר.”
הם עברו ליד השומר ובלו לא עמד בפיתוי וצייר לו שפם. חיש קל הם היו בתוך תוכו של הבניין.
“אני מכירה את המקום הזה!” אמרה אמיליה בפליאה.
“נכון!” הסכים תומאס בעיניים פעורות. “זאת השכונה שלנו!”
“כאן היינו מעיפים על איילו ואנידה כדורי סליים ישנים!” התלוצץ בלו והצביע על המגרש הציבורי.
“אז זה אומר ש…” אמרה אמיליה. כאשר הם הגיעו למקום הגבוה ביותר לא היה ספק. המקום בו הייתה האבן היה…
“זה לא אפשרי!” מלמל תומאס
“לא לא לא! כל השנים האלה זה היה מתחת לאף שלנו?!” זעמה אמיליה. עכשיו זה היה ברור, המקום שהם היו אמורים לשדוד… היה ללא ספק הבית שלהם!
“אני זוכרת איפה זה! בקומה השישית! זאת שאבא ואמא לא הרשו לנו להיכנס אליה!” צעקה לפתע אמיליה
“עז.. מא ענחנו עמורים לאסות?” נשמעה לחישה חרישית. השלושה הביטו למטה. ומתחתם זחלה צללית חרישית בצורת שמבלול. הפרח והשגיאות הסגירו אותו…
“מה?! מטחולי?! מה אתה עושה פה?!?” שאלה-לחשה אמיליה.
“אוזר לחם, אלע מע?” שאל מטחולי בעיניים נוצצות “אוזר לעמיליא וטומאש סהצילו עט מתכחולי!”
“וואו! איך השבט?” שאל תומאס בהתרגשות
“עמברון כושל ונותרל!” אמר מטחולי בשמחה חרישית.
“ובנוסף, אנחנו הולכים למצוא את האבן השלישית!” אמר בלו. הוא נזכר בשמבלול הגיבור שעזר לאמיליה ותומאס. מטחולי הסמיק קלות. הם הגיעו מייד לפתח ביתם ובלו פרץ את המנעול בשנייה. הרביעיה המוזרה צעדה במסדרונות האפלים של הבית.
כאשר הגיעו לסלון שבקומה השנייה הם ראו את ביפ בופ… לא טעון… בצד… על סף התפרקות. אמיליה נאבקה בדחף שלה ללכת לחבק אותו ולהטעין אותו כדי שהם שוב יוכלו ליהנות ממנו, רק עוד פעם אחת…
לאחר שהרביעייה יצאה מהחדר ועלתה במדרגות, קרה לביפ בופ דבר מטריד. עיניו זהרו באדום והוא אמר: “ביפ בופ! מערכת שליטה!” ומייד התקשח גופו. הוא החל לזוז ברחבי החדר בודק את סביבתו ומייד נפל חזרה למקום שבו שכב מפורק קודם לכן.
הרביעיה הגיעה לחדר. הם פרצו את הדלת אחרי כמה נסיונות. מטחולי נכנס ראשון כדי לוודא ומייד חזר “אני חושב שהכל בסדר” אמר מטחולי ונכנס. אמיליה ותומאס נכנסו גם הם ובלו שמר בחוץ. בתוך החדר הייתה רק תיבה קטנה עם שרשרת זהב. במרכז השרשרת הפשוטה נתלתה אבן ריבועית בצבע אפור וציאן (מעין תכלת). אמיליה הרגישה משיכה לשרשרת ומייד ענדה אותה. האבן החלה לזהור והחלה להסתובב באוויר. היא השאירה שובל מאחוריה, השובל יצר מילים אחדות, תומאס מיהר לרשום את הכל לפני שהאבן חזרה לידה של אמיליה.
***
לאחר שחבריו נכנסו בדלת בלו הרגיש מוזר. היה לו קשה, בלי הבנות שיצחקו מהבדיחות שלו, או מהשותפים לתעלולים, תומאס ו.. איך קוראים לו? “זה מוזר” חשב בלו הזיכרון. מתרחק, ג’ון? ג’ני אולי? ג’יני? ג’וני? זה לא ג’וני כי ג’וני הוא אח שלי, לא חבר של תומאס. בלו ניער את ראשו וחשב עמוק. הוא חיפש את השם בראשו במשך כמה דקות שנדמו לו כמו שעות ולבסוף מצא: השם היה ג’יימס… והנה השם כבר החל להתרחק.
בלו חשב בכוח על השם בראשו ג’יימס ג’יימס ג’יימס! ג’יימס!! מייד הוא נזכר במיץ שאזמרלדה ותיאודור הגישו לארוחת הערב לפני כל כך הרבה זמן. יתכן שזה היה… קסם משכיח זיכרון?!
הם רצו להשכיח ממני את ג’יימס אבל למ- את מחשבותיו קטע קול רחש מלמטה. הוא מיהר לבדוק מה קרה ולפתע ראה את הרובוט ביפ בופ שסרק את החדר ונעצר. בלו חיכה…
כעבור דקה ביפ בופ החל לזוז שוב! הפעם בלו נכנס לחדר ותפס את גוף הרובוט בשתי ידיו. ידיו החזיקו את הרובוט בחוזקה. ואז לפתע, בלי שום התראה הרובוט נרפה. בלו הוריד את האחיזה כי חשב שנטרל את הרובוט, אבל ביפ בופ זינק על בלו ומייד זרועותיו החזקות של הרובוט לפתו את גרונו של בלו בעוצמה.
“מבצע סריקה! מבצע סריקה! בן אדם אותר: בל-” את מילתו של הרובוט הפסיק זרם חשמלי חזק מידו של בלו.
“אתה…?” סינן בלו והידק את האחיזה של הרובוט בו. הרובוט החל להתערפל.
“מפריע לחברים שלי!” שאג בתשובה לשאלה של עצמו. הרובוט השתגע לגמרי ואחיזתו התרפתה. לאחר מכן הרובוט התפוצץ ועלה בלהבות.
הוא שמע את חבריו יורדים במהרה במדרגות ומיהר לקראתם.
“לא תאמין מה קרה לנו שם!” צעק תומאס בהתרגשות
“איו סם לייסרים כעלא עני ותומאש אשינו תכרוט פערכור!” המשיך מטחולי והחליף כיף עם תומאס. אמיליה צחקקה מהצד והביטה בהם.
“מגניב!” אמר בלו בהתלהבות.
לפתע, נשמעה נהמה מבחוץ. בלו מיהר לבדוק מה קרה.
“אני חושב שאנחנו במצב רע.” אמר בלו בפרצוף קודר “בואו תראו!”
כאשר הם הסתכלו מהחלון הם ראו קרפניטוס שונה לגמרי מהקרפניטוס שהם ראו במדבר. במקום לטאה עצומה, נראה לפניהם דרקון מהלך על שניים ועיניו היפות מעוטרות בכתמים סגולים. על שתי ידיו היו שני פיסות עור שחורות ששמרו על קור גופו מהלבות שפרצו מהקשקשים. הוא השיר אליהם מבט משמעותי וחזר לשאוג על השומרים והאנשים המפוחדים שרצו וברחו ברחבי השכונה.
21. הפתעת הקיסר
“מה נעשה?” שאל בלו את הקבוצה.
“נחכה…” ענתה אמיליה בפנים עגומות.
“למע?” שאל מטחולי בעצב.
“למישהו” השלים תומאס את מחשבותיה של אחותו.
הם התפצלו למקומות שונים. בלו הלך לנשנש משהו במטבח, תומאס הלך לחצר לשחק כדורגל נגד ביפון, הרובוט הקטן שתיאודור המציא לתומאס כאשר הוא היה ילד, ואמיליה הלכה לצפות בטלוויזיה, ומטחולי הביט מהחלון בעגמומיות.
לפתע, פלט מטחולי קריאת שמחה.
“מה?” שאלה אמיליה בתקווה.
“אע… הין קלום עני רק דמיינטי… כשוותי שרעיטי שטי צלליוט” אמר בעגמומיות.
“אוףףף” התלוננה אמיליה וחזרה לצפות בטלוויזיה.
***
“אני מרגישה כמו נינג’ה!” אמרה איילו והתקדמה חרישית בחצר האחורית.
“ואני מרגישה כמו מוזרה!” אמרה אנידה בלחש, ומיהרה לסלק חיפושית רובוטית קטנה מהנעל שלה.
“אוי נו…” אמרה איילו והביטה בה בעינייה הגדולות. ” זה לא הזמן להתלונן עכשיו! בואי נלך להציל אותם!”
“כן… אבל כאילו יש דרקון ענק בחוץ?” ענתה אנידה.
“זאת הסיבה שאנחנו הולכות לפטיו! אמיליה הראתה לי אותו לפני כמה שנים!” אמרה איילו וקרצה. היא משכה את אנידה וכשהן הגיעו לפטיו חיכתה להן שם הפתעה.
“אה… אני לא בטוחה בקשר לרעיון של הפטיו…” אמרה אנידה והסבה מבט כשפניה ירקרקות. כל הפטיו היה מרוח בריר שקוף ומגעיל.
“כן…” אמרה איילו “אני חושבת שכדאי ללכת למקום אחר…” לפתע נשמע צליל חזק מהחצר האחורית.
“בואי!” אמרה אנידה ופניה אורו.
הן ראו את תומאס בועט במרץ ומבקיע גולים ללא אחר מלרובוט הקטן ביפון. ומייד רץ להגנה ועוצר את בעיטותיו החזקות של הרובוט הקטן.
“תומאס!” צעקה איילו בהתרגשות ונופפה לו. תומאס הטה לרגע את אוזנו ומייד חזר לשחק כאילו קולה של איילו לא היה אלא זמזום זבוב טורדני.
“חשבתי שהוא ירוץ לכאן וידבר איתנו!” אמרה איילו באכזבה ומיהרה לסובב את פניה הסמוקות.
“נראה כאילו מוטל על האזור קסם כלשהו. אני אראה אם אוכל לבדוק מה זה.” אמרה אנידה והתעסקה בטלפון שלה “הנה זה!” אמרה לאחר כמה דקות. “הקסם הוא קסם השתקה. היצורים שבתחום שלו לא יכולים לשמוע כלום בלי שהדובר יכנס לקסם עצמו…,” אנידה תפסה בידה של איילו והנידה בראשה. “אבל הקסם בעל שכבת עוצמה חזקה, ורוב הסיכויים שהדובר ישרף לאפר או שיקרו לו דברים מחרידים אחרים.” סיימה אנידה והביטה בחומרה באיילו.
“באמת חשבת להיכנס פנימה?!” גערה בה אנידה.
“הקיסר הזה באמת רציני…” רטנה איילו והשתחררה מאחיזתה של אנידה.
“מה את מציעה עכשיו?” שאלה אנידה וכיבתה את הטלפון שלה.
***
ביפון ניסה להדוף את כל השערים של תומאס אך לא הצליח מפני שתומאס מיהר בזריזות לעבר הכדור המעופף ובעט בעוצמה לעבר החיבורים.
“אולי תפסיק לשחק שם בחוץ כדי שנוכל לחשוב איך לצאת החוצה ולהמשיך בדרך בלי להימעך על ידי מפלצת בעלת מגני זיעה או מה שזה לא יהיה?!” צעקה אמיליה בכעס מחלון הבית.
“אוף… טוב! בסדר!” ענה לה תומאס. הוא הרים את ראשו ופנה ללכת אך פתאום ראה צורה שדמתה מאוד לאיילו מנופפת לו. הוא החזיר נפנוף ומיהר ללחוש כמה מילים לאוזנה של אמיליה. היא הנהנה וזמנה כדור שחרחר שהגביר את הקול של אנידה ואיילו.
“אתם שומעים??” נשמע קולה החלש של איילו מתוך הכדור. אמיליה ותומאס הנהנו והביטו אחד בשניה, הקסם מסובך מדי… רק קומץ אנשים ידע אותו, הקיסר הטיל אותו בעזרתם של הוריהם ואולי אפילו ג’יימס… הוא נעלם לגמרי. הוא נעלם, אבל הוא יחזור. כך לפחות חשבה אמיליה.
“יש! ידעתי שזה יצליח!” נשמע קולה של אנידה מתוך הכדור.
“אני הגיתי את הרעיון” אמרה איילו בשביעות רצון
“הממ.. זה מסובך” אמר תומאס
“אני די בטוחה שהן שומעות אותנו עכשיו, כאילו אנידה ואיילו לא הרוחות שאבא שומר בקופסה בקומה החמישית…”
“מישהו אמר שאיילו ואנידה כאן?” נשמע קולו של בלו מהקומה השלישית
“כן…” אמרה אמיליה היא כבר ידעה מה הולך לקרות.
“עכברמנגל!” נשמעה צעקה מהחלון ובלו המשוגע הזה, קפץ מהחלון ונתקע במין מחסום בתי נראה. גופו נמרח על המחסום כמו שוקולד על לחם שהתקינו לו מדחף אלקטרומגנטי (מדחף אלקטרומגנטי פועל בעזרת פלוצים מגנטיים. זה עובד כך: אתם אוכלים את המגנטים האכילים של דוקטור פפרוני ומפליצים אותם למדחף. הידד! אתם עפים!). תומאס צחק צחוק גדול ונפל על הדשא המטופח. אמיליה חבטה בפניה וגלגלה עיניים. היא הביטה בתומאס ולחשה משהו באוזנו של בלו. הוא הנהן ושר בקולי קולות את השיר גאס גאס גאס. איילו גירדה בראשה. הקול הדהד ברחבי השטח ואמיליה הבינה מה צריך לעשות. “אנחנו נצא וננסה לתקוף את היצור מקדימה אך כל זה יהיה הסחה מפני שאתן תלכו ותטילו לחש אש מחובר – מה שאומר ששתיכן תצטרכו להטיל לחש אש בדיוק באותו הזמן באופן מתוזמן להפליא.” הסבירה אמיליה.
אנידה קראה את שפתיה ואמרה לאיילו מה היא אמרה. איילו הנהנה בהסכמה.
“זה לא ממש שיש לנו ברירה… אנחנו בכל מקרה לא יכולות לדבר איתם.” אמרה אנידה לבסוף.
“צא!!!” צעקה אמיליה וכולם רצו לעמדות.
הקרפניטוס עמד מחוץ לדלת ושאג שאגות איומות וחזקות. ברגע שתומאס פתח את הדלת הקרפניטוס הסתער עליהם במהירות רבה, הם הטילו את כל הכשפים שידעו בתיאום מושלם (בכל משך לימודיהם בבית הספר התאמנו בדיוק לרגעים כאלה).
תומאס ראה את איילו ואנידה מתגנבות מהצד.
“עכשיו!!!” צעקה אמיליה
היא משכה את תומאס הצידה וחלקיק שנייה אחרי זה כדור אש ענק חצה את הקרפניטוס. הוא נשכב על הרצפה מת, עיניו נעמו והוא צעק שאגה אחרונה שנשמעה כמו: “רררראאאאאאאאאאאאאאאאאאווווווטטטט” והתפורר לאפר שהפך באוויר לדיקטטורים הכי מייסרים ואפלים שהיו בהיסטוריה כולה, גם בתקופה הלא מתועדת.
בכולם עברה צמרמורת. היה נדמה שהאדמה עצמה רעדה. היו כמה אנשים מעולפים על הרצפה אך לא היו מתים. הילדים נשמו לרווחה והמשיכו בדרכם…
רגע לפני שיצאו מהשכונה העתידנית ועברו לרובע המודרני, דידה אליהם בקושי בעזרת המקל הרובוטי החלוד שלו, עטוף בסרבל משוגעים.
“אל תלכו ל… ל… בית המשוגעים של סנטה פיי” צעק עליהם הזקן. הילדים התעלמו ממנו אך הוא לא הלך. “תאכלו את זה!” אמר הזקן והתיז רוק על המדרכה. הוא הושיט להם חופן ממתקים. בתחילה הם היססו אבל בסופו של דבר הם לא הצליחו להתאפק ואכלו את כולם. הם הודו לזקן בתודה קטנה ויצאו לדרכם.
22. אצל נט-פי
“אני מניחה שעכשיו אין מה לדאוג” אמרה איילו ומצצה את סוכריית הדר”פ בהנאה.
“אני דווקא חושב שיש הרבה מה לדאוג” אמר בלו בעודו נוגס בחפיסת השוקולד בכל טעם. המילה ‘בית המשוגעים-‘ לא התאימה לו.
“אני מסכימה עם בלו!” התערבה אנידה בעודה לועסת את החוכמסטיק שלה.
“גם אני” אמר תומאס.
הם לא ידעו מה לעשות עכשיו. הקרפניטוס נעלם ולא נראה אף אויב באופק.
הם לא יודעים על הכוחות שלי. חשב בלו. לא סיפרתי עליהם ממש.
“אממ.. אמיליה, תומאס? יש משהו שאני צריך להגיד לכם, באופן פרטי” אמר בלו והביט בבנות.
“בסדר” אמרה אמיליה ומשכה את אחיה אחרי בלו.
“יש לי כוחות-” לחש בלו
“כבר סיפרת לנו!” קטע אותו תומאס.
“תן לי לסיים!” התרגז בלו “אלה כוחות ברק, עכשיו אדגים לכם” הוא שלח את ידו מעלה וכיוון אצבע אחת לשמיים. מתוך האצבע נורה חזיז ברק.
“משהו קרה?” נשמע קולה המודאג של איילו אשר רצה אליהם.
“לא, הכל בסדר” אמרו אמיליה ובלו ביחד.
“הכל לא בסדר” תיקן אותם תומאס.
“בואו נלך לבית המשוגעים!” התלהב תומאס ורץ לכיוון בניין אפל אשר עשוי מאבן חומה. מספרים שבית המשוגעים של סנטה פיי נמצא פה עוד מהמאה ה-15.
“אני לא חושב שזה בסדר… הזקן אמר לנו לא ללכת למקום הזה…” אמר בלו. איילו ואנידה רצו אחריו. אמיליה משכה כתפיים וחייכה. בלו והיא רצו אחריהם. כמה אותיות חסרו בשלט כך שהיה כתוב שם: המשוגע של נט פי.
“זה לא נראה טוב!” מלמל תומאס.
“נכון! נט-פי… זה מוכר לי!” אמרה אמיליה
“מזל שיש את הספר למפלצות ידועות!” אמרה אנידה והוציאה מתיקה ספר עב כרס.
מפלצות ידועות
מאת: גודלי דרגון מדלייר השלישי
חשוב לדעת!
ספר זה מיועד רק להעשרת הידע! אין לזמן את המפלצות המצויות בספר זה! אני מקווה שלא תשתמשו בספר זה לרעה! המשתמש לרעה, גורלו יוכרע.
תוכן העניינים
מפלצות – איפה למצוא? הבנת מקומות המסתור ומקומות נפוצים
מפלצות – איך לזמן? הבנת הזימון וחומרים דרושים
מפלצות – שמות ודימויים. א’-נ’.
מפלצות – שמות ודימויים. ס’-ת’
מפלצות – איך להילחם טכניקות: איך להביס אותן? מה הדרך לפתות אותן?
———————————————————————————————————————
“אני חושבת שנקפוץ ישר לחלק השלישי, לאות נ’, ככה נמצא את זה בלי לקרוא הרבה” אמרה אמיליה.
“בסדר” אמרה אנידה והעבירה עמודים רבים.
“הנה זה!” אמר בלו והצביע על עמודת נ-ט.
נט-פי הוא מלאך מפלצתי ידוע.
כוחותיו העיקריים: שליטה על מוחם של יצורים אחרים.
איפה למצוא? בית המשוגעים של סנטה פיי. שם קוד ל’משוגעים של נט-פי’.
הזנה: קוסמי אופל, רוחות טבע וכשפי ברק.
***
“אוי לא!” צעק בלו
“אלה בדיוק אנחנו” אמר תומאס בפנים קודרות.
“תומאס רוח טבע, אני קוסמת אופל ובלו הוא כשף ברקים!” אמרה אמיליה.
“הוא אוהב לאכול פאשניסטיות?” שאלה אנידה בצחוק. זה הצחיק את כולם ושחרר קצת מהמתח.
“אני מניחה שלא” אמרה איילו בצחקוק.
“חחח ברור שלא” אמרה אמיליה בזמן הצחוק.
“הוא אוהב לאכול ילדות חכמות?” שאלה איילו. כולם שוב צחקו.
“הוא אוהב רק טיפשים!” אמר בלו בגאווה “כמונו” הוא הוסיף והצביע עליו, על תומאס ועל אמיליה. כולם התפקעו.
“אני רק מזכיר לכם באיזה מצב עגום אנחנו” אמר תומאס.
“אנחנו יודעים על נט-פי הרבה! עכשיו נוכל להביס אותו!” אמרה אנידה וסימנה לאמיליה שהיא מובילה. ובלו ילך במאסף.
“רק לפני שנכנסים!” אמרה אמיליה ולקחה את הספר מאנידה, והעבירה ישר לפרק האחרון, לעמוד של נט-פי. היא קראה בעניין והביאה לאחרים לקרוא גם.
“זה בטוח?” שאל בלו בחשד
“אמ… זה קצת מוזר” אמר איילו בחשש
“אני יודע, כל הקטע של הריר, פיכסה!” אמר תומאס בגועל.
“אממ… אמיליה? את בטוחה?” שאל בלו
“אני מקווה” אמרה אמיליה בחשש גובר.
“נו כל הקטע של להמיס אותו נשמע קצת מוזר” אמרה איילו
“אבל זכרו, לא משנה מה יקרה, אל תצאו מהשטח הירוק שלי” אמר תומאס בעודו יותר מגבעולים קטנים מגן.
“העיניים של ה’משוגעים’ זה שם קוד ל’מהופנטים’, יראו מוזר מאוד. צבע העיניים הייחודי למהופנטים הושג על ידי ג’ק לנדסון “קונאי”. זה ערבוב של שחור לבן” אמרה אמיליה. “אל תביטו בעיניהם של המהופנטים, זה יהפנט אתכם גם.”
“איך את יודעת את זה?” שאלה איילו בעניין.
“אני לא יודעת, פשוט חיפשתי מידע על זה בזיכרון” אמרה אמיליה ומשכה בכתפיה
“בסדר, אז בואו ניכנס ונמיס את יצור הריר הענקי!” אמר בלו
“אחי, זה לא עד כדי כך פשוט” אמר תומאס במבט רציני
“נו מה זה רק להמיס אותו!” אמר בלו
“נו בלו, זה יותר קשה ממה שזה נשמע” ניסתה אנידה
“בסדר בסדר נכנסים לבית המשוגעיםםם!” אמר בלו ודחף את חבריו פנימה.
“בסדר זה קצת קצת קצת טיפונת קטנצ׳יק קריפי” אמר בלו כאשר הם היו בפנים. האנשים המהופנטים התנודדו מצד לצד וזזו בצורה משונה.
״לא משנה מה, על תסתכלו עליהם!״ לחשה אמיליה. האנשים ניסו הכל כדי שהחבורה תסתכל עליהם אך הם לא הסתכלו והביטו אך ורק למטה.
״תראו תראו את מי אני רואה פה, יארק והמלאכית אקסיומה!״ נשמע קול במאות הדהודים של קולות שונים. הקול בקע מקול אדם באיזור. היצור צחק צחוק קר למראה הידיים הרועדות של החבורה.
״אתם בטח מנחשים מי אני״ אמר הקול בעל אלף הקולות שוב.
״אממ.. אתה נט-פי!״ צעק בלו ולא הרים את עיניו.
״אמת. אני נט-פי, המלאך השדי, השד המלאך, אל השלג הקר. המלאך בעל מיליוני הפנים, מלך השינוי, אל המוות, אלקטרו הנורא, ג׳ק ״קונאי״ לנדסון, ברנדון ״לג׳נד״ אלסיון, אלף הקסם ברדוק. בשמי המלא: נטופיוס בלגיוניוס אלקטרוניוס פיוסף!״ אמרו כל הדמויות כאחד.
״אחי, זה היה תיאור ארוך במיוחד״ אמר בלו.
״איך אתה מעז?! לתקוף!״ צעקו כל הדמויות כאחד. והסתערו על החבורה. הזמן כאילו קפא כשבלו ירה חזיז ברק קטן שפגע בכל האנשים והם נפלו כולם המומים על הקרקע וצבע עיניהם השתנה ללא הרף. כל האנשים נעלמו.
״טיפש! העלמת את כל נתיני, עכשיו… סופך הגיע!״ צעק נט-פי וקולו נשמע ברור עכשיו. יצור רירי קפץ מהצללים
״עכשיו!!!!״ צעקה אמיליה ואנידה שלפה מתיקה את ספריי השיער של אימה וריססה בו את נט-פי. הוא נעצר באוויר והתחיל לנזול.
״תודה רבה!״ צהל נט-פי ונהפך לנוזל.
״למה הוא התכוון כשהוא אמ-״ שאל בלו
״בלו, תיזהר!״ צעק תומאס בלו הבין ושוב הזמן נראה איטי ומידו של בלו יצא ברק שחישמל את נט-פי לגמרי.
״עבודה טובה!״ צעקה איילו. נט-פי גהר מעליה והיא השתמשה בכישוריה כמתעמלת והתחמקה בקלילות מהיצור המגושם.
״גרר, אתם מחרפנים אותי!״ צעק נט-פי.
״עכשיו תורי״ אמרה אמילה כאשר ראתה בראיית האקס-ריי שלה את נט-פי. היא קפצה בבוסט של חומר אפל ונחתה עם מגפיה השחורים על ראשו. קול מעיכה רירי נשמע. מגפיה התנקו מעצמם כאשר נחתה על האדמה.
״ישששש עכשיו אנייייי!״ צרח תומאס כמו ילד קטן ועטף את נט-פי בחומר ירוק.
״בעיית נט-פי נפתרה״ אמר תומאס.
״אממ לא נראה לי״ אמרה אמיליה כאשר הבחינה בגולם הירוק מעל תומאס.
״נה!!״ אמר תומאס ועטף את נט-פי בעוד שכבה של חומר ירוק.
“עכשיו כן” אמרה איילו.
“הוא היה מתואר מפחיד יותר בספר, הוא גם היה מתואר חזק יותר” אמר בלו
“כנראה שכוחו נחלש במהלך השנים.” הוסיפה אנידה
“טוב אז היה נחמ–מהההההההההההההה?” שאל תומאס כאשר הוא נשאב לתוך משהו לבן.
“אני מניחה שזה הטרמפ שלנו להמשך המסע” אמרה אמיליה בחיוך ונעלמה. השלושה הנותרים יצאו מהבית העצום.
“אני מניחה שאין הרפתקאות מיוחדות ל-150 השנים הבאות?” התלוצצה איילו. שלושתם צחקו ופנו כל אחד לביתו.
23. מוזיאון הרוגאלך נפתח ובגדול
“אני רוצה הביתהההה” התלונן תומאס בפעם המאה ונשכב על האדמה הרכה. הם לא ידעו איפה הם. בטח שלא איפה האבן הרביעית. וכשגורל של עולם שלם, כולל כל המימדים שבו, מחכה שיצילו אותו, זה לא הזמן לנוח.
“תומאס, קום!” אמיליה כעסה על אחיה. “זה ממש לא הזמן להסתלבט…”
“אבל אמיליה, אין לנו מה לעשות, חוץ מלחכות שתחשבי על איזו תוכנית מבריקה שתעזור לנו להבין איפה האבן הרביעית. בזמן שאנחנו מחכים, יותר טוב לנוח מאשר ללכת.” תומאס אמר בקול חלוש והושיט את היד שלו לאמיליה. הוא גרר אותה לידו ושניהם שכבו על החול. עד מהרה הם נרדמו.
לשם שינוי, אף אחד לא חטף אותם, התקרב אליהם ודיבר איתם בזמן שישנו. איזה כיף!
למרות זאת, הם לא ישנו יותר מ-5 שעות כי בערך לקראת הערב, תומאס סטר לאמיליה בכוח.
“אמיליה, אני יודע איפה אנחנו!!!!! אנחנו במילאניב, במוזיאון הרוגלאך!!!!! בזמן שישנת חקרתי את האזור ואם נלך קילומטר, נוכל לראות את הרוגלע האגדי!!!” תומאס דיבר מהר ועצר לנשום.
“במה הרוגלע יעזור לנו?” שאלה.
“רוגלע לא יעזור, אלא אדמונד הזפילד, המטייל הנודע, חבר של אבא ואמא, שיודע הכל! הוא גר במילאניב, עובד במוזיאון, ויוכל לתת לנו מידע על האבנים!!!!” תומאס צרח כאילו אמיליה היא קשת תפיסה.
“רעיון מבריק תום” אמרה אמיליה, ושניהם צעדו אל המוזיאון.
***
“נו מה זה התור הזה?” התלונן תומאס והביט סביבו. מסביבם היו מאות יצורים נרגשים שהחזיקו תמונה של הצלם האהוב עליהם כל כך…
“יש לי רעיון!” אמרה אמיליה והביטה בתומאס בחומרה, כי היא ציפתה ממנו להתנהג בהתאם לגילו… ולא רצתה לשחק את תפקיד אזמרלדה… במיוחד לאור חומרת המצב.
“ברגע שאדמונד ידע שאנחנו כאן הוא לגמרי יקדם אותנו. תראה מה אני אעשה עכשיו” אמרה אמיליה והלכה לכיוון השומר שעמד בפתח
“אני אמיליה אפיולות’, בת למשפחת קסטריה, והנער אשר עומד שם מאחורי היצור ההוא ששם, הוא אחי תומאס.” השומר החוויר והנהן במרץ הוא מייד רץ לתוך הבניין וכאשר הוא חזר הופיע איתו בחור גוץ למדי, בעל שפם דק ועיניים בצבע חום עמוק.
“אדמונד! אדמונד!” נשמעו קריאות הידד מסביב.
“די חברים!” אמר הבחור וחייך. מסביב לפיו היו קמטים קטנים שהעידו על זה שהוא מרבה לחייך. “אני כאן כדי לארח אורחים מאוד חשובים. אנא זוזו מהתור רגע ותנו להם לעבור.” האנשים החלו מיד לזוז בבלבול. אמיליה משכה בידו של תומאס והם מיהרו להיכנס לבניין.
“אז…” התחיל תומאס לדבר אבל אדמונד השתיק אותו בחיוך.
“אני מניח שאתם הילדים של תיאודור ואזמרלדה?” שאל אדמונד בעניין
“כן! אלה אנחנו!” ענתה אמיליה בהתלהבות “אנחנו צריכים עזרה. אנחנו במסע להשגת חמש האבנים הקדושות וקיווינו שתוכל לכוון אותנו” סיימה אמיליה את דבריה ותומאס הנהן בהסכמה.
“בואו נשב לשולחן ונאכל רוגלאך. כאשר אני אוכל רוגלאך אני חושב הרבה יותר טוב.” אמר אדמונד והוביל אותם לשולחן גדול ויפה.
“דבר ראשון! אדמונד, תוכל להגיד לנו למה הרוגלע נמצא במוזיאון ולמה הוא לא בסליטאופ – המכרה שממנו כרו את הממצאים פה?” שאל תומאס.
“שאלה טובה,” אמר האיש וחייך “הרוגלע האגדי משדר כוחות על טבעיים ויכול להרוס כל דבר שעומד בדרכו. בגלל עוצמתו ההרסנית, נבלים רבים בהיסטוריה רצו אותו -” במקום הזה אדמונד דחף רוגלע מפוצץ בשוקולד לפיו והמשיך “לפי מה שאני חושב, אמפרורוס הוא היחיד שיכול להשיג את המטרה: כי יש לו האגנה של שד-“
“מה זה האגנה?” קטע אותו תומאס.
“האגנה הוא תליון מיוחד שמועבר בין אדם לשד שמטרתו להבטיח את קיומו של האדם כל עוד פועם אחד משבע ליבותיו. אמיליה אחזה בתליון האבן הקטן שיארק דחף לה ליד כאשר הם שחקו בעל ואישה בממלכת השדים.
“ובכל מקרה, אני ממשיך” אמר אדמונד. “שמנו אותו כאן כי אין סיכוי שאמפרורוס יפרוץ לכאן כי אנחנו שומרים עליו טוב טוב.”
כשהארוחה הסתיימה עלה במוחם של אמיליה ותומאס רעיון חדש.
“תום, בוא נשתגר לסליטאופ, אולי נמצא שם רמזים!” אמרה אמיליה. תומאס הסכים.
לא עבר רגע וכבר השניים היו מוכנים להשתגרות.
“שלוש שתיים א-” ומייד נשמע קול.
“עצרו! נתפסתם באמצע מעשה! אסור להשתגר ליד הרוגלע הקדוש!”
המשטרה העתידנית העבירה אותם לעבר תא מעצר קטן השוכן ליד המוזיאון.
“מה נעשה?” שאל תומאס לאחר שתיקה ארוכה. הם ישבו בתא וורוד מרובע, מקושט במפות מוזיאון בשלל צבעים, ופרסומות בכרזות עצומות לבית הקפה במוזיאון. התקרה היתה שקופה.
“אני לא יודעת” אמרה אמיליה והביטה אל הירח… הלוואי שהיינו יודעים מה התאריך חשבה וזאת הייתה המחשבה האחרונה שלה לפני שהיא נרדמה.
בום! רעש חזק העיר את אמיליה משנתה.
“מה קרה?” היא מלמלה בישנוניות.
“מהר אמיליה!” צעק תומאס.
“הרוגלע כאן! ומישהו בדרך בואי נסתתר!”
“אני עדיין עייפה…” אמרה אמיליה ופיהקה.
“מהר!” צעק תומאס וניסה לגרור אותה.
“ילדים אתם שם?” נשמע קול מוכר
“אדמונד! אנחנו כאן!” צעק תומאס ומיהר להרים את הרוגלע ולתמוך באמיליה.
אדמונד הבריח אותם לביתו, דאג שהם יהיו עטופים בשמיכות מחממות ומזג להם משקה ששמו שוקולעך.
“מה קרה?” שאל אדמונד בקול מודאג.
“תפסו אותנו משתגרים ליד הרוגלע הזה.” אמרה אמיליה תוך שהיא לוגמת במהירות מהשוקו שלה וממהרת למזוג לעצמה עוד כוס.
“לפעמים, כשיש קוסם אופל בסביבה, הרוגלע מתפרץ ככה, אבל זה לא קרה שנים! אני בן כמעט 80 וזה לא קרה מאז שאני הייתי בן שנה, לפני 79 שנה!” אמר אדמונד בטון מודאג.
“אני לא יודע אם תאהב את זה אבל…” אמר תומאס וסיפר לאדמונד על מה שקרה להם בחודש האחרון.
“אחרי שאני חושב על זה… מה השעה והתאריך?” שאל תומאס בחרדה
“היום ה-” שיניו של תומאס נקשו בפחד. “ה- 27, למה?”
“אוי לא, זאת אומרת שיש לנו, פחות מחמישה ימים כדי למצוא את האבנים הרביעית והחמישית וגם להגיע בזמן כדי להציל את ההורים שלנו ב-1 לינואר” תומאס נאנח. והוא עוד חשב שנותר להם עוד שבוע לפחות.
“אבל זה נכון?” שאל אדמונד בפחד.
“מה?” ענה תומאס.
“שאמיליה קוסמת אופל! אלה מה?” שאל אדמונד והביט בילדה. היא לא נראתה לו קוסמת אופל בכלל. היא נראתה כמו כל ילדה אחרת שטורפת שוקולעך.
“היא באמת-” אמר תומאס והוא ראה שאדמונד נסוג בפחד ומתקרב לדלת. “אבל זה בסדר, היא בצד שלנו!” הרגיע אותו תומאס.
“אז… היא צריכה לאכול רוגלאך…” אמר אדמונד בעיניים נוצצות.
“איזה? ואיפה?” שאל תומאס
“יש לנו במוזיאון רוגלע אחד שהמומחים סבורים שהוא מקולל. איש אחד לפני כמה שנים ניסה לטעום ממנו והוא מת במקום. אני חושב, שאמיליה שלנו, תוכל לנסות לנגוס ברוגלע הזה. אני סבור שרק שני אנשים יוכלו לנגוס ברוגלע המקולל – הקיסר אמפרורוס, ואמיליה שלנו!
כל העולם נרגש לדעת מה יש בתוכו.” אמר אדמונד.
“לנגוס במה?” התערבה אמיליה בקול ישנוני.
“ברוגלע האגדי” אדמונד אמר בהתרגשות.
“בואו אחרי” אמר אדמונד.
אחרי הליכה ברחבי המוזיאון, הם הגיעו לבסוף לדלת עם הכיתוב, ‘הכניסה למורשים בלבד’. אדמונד הוציא מכיסו מפתח קטן והתאים אותו לדלת. הם ירדו במדרגות עד שהם הגיעו למעין מקדש קטן שבמרכזו ניצב רוגלע קטן בגודל של הכוכב האדום שהם לקחו מגראפט בסטרלנפ. “אני חושב שכדאי שתנגסי” אמר לבסוף אדמונד.
“אתה בטוח שזה בסדר?” שאלה אמיליה.
אדמונד הסתפק בהנהון.
אמיליה עצמה בחוזקה את עיניה, קירבה את הרוגלע אל פיה, ונגסה בו
24. הילד בתחפושת
“איפה אמרת שהילד?!” שאל אמפרורוס שוב בפליאה.
“אני אומר לך,” אמר תיאודור בקול חלול “הוא נמצא עכשיו בנחל כעך במימד מילאניב מחפש את השולטים. עם קצת קסם אפל תוכל להפעיל את הקללה ולרתום אותו לשירותך.”
תיאודור רצה לסטור לעצמו. הוא ניסה להסביר לאזמרלדה, אבל היא לא הבינה שהוא לא יכול להתנגד להשפעה. כל פעם הוא כעס על עצמו שהוא מגלה עוד מידע לאיש השפל.
“אתה בטוח?!” שאל אמפרורוס
“במ-אפס אחוז!” קטע את דבריו קול חדש.
“מי אתה ואיך נכנסת לפה?!” שאל אמפרורוס בכעס.
“אני אשיב על שאלותיך הוד קיסריותו. אני רוק הייפר, ונכנסתי לפה בגלל שהשמירה שלך גרועה.” אמר הנער והשתחווה.
“אתה מוכר לי מאיפה שהוא…” אמר הקיסר וגירד בראשו.
“אני לא אשקר, אני הילד שלך” אמר הנער.
עיניהם של אזמרלדה ותיאודור התרחבו ומיד חזרו להיות למצבם הקודם.
“אתה אומר שאתה ג’יימס הא?” אמר אמפרורוס ברשעות
“לא, ילד אחר” אמר הייפר.
“אז אתה טוען שאתה אחד מבני אברטון הא?” אמר הקיסר.
“בהחלט” אמר הנער וקרץ למטחולי ששחה במיכל כאילו המיכל לא מלא במים רעילים.
“אז אתה טוען שאתה או לוניזן או יארק או גיסמניסיום?” שאל הקיסר ברשע גובר.
“אכן.” אמר הנער ושב להביט במיכלים. “אתה יודע?” אמר הנער “אסירים נחמדים יש לך שם…”
“אני יודע מה אתה תגיד. זאת בדיוק אסטרטגיית המלחמה של בני השני. זה נכון, יארק?” אמר הקיסר וצחק. הנער פשוט הביט בקיסר בדמות קפואה.
הקיסר זינק על הנער ומייד נשלפו טפריו החדים.
תיאודור כמעט שהסב מבט, אבל אז קרה דבר משונה. גופו של הנער התפורר לערפל דקיק ונעלם.
“היי אבא,” אמר הקול שוב ואז השתנה לקול אחר.
“ידעתי שזה מה שתעשה, נכון אברטון?”
“יארק תקולל!” קולו של אברטון הדהד ברחבי חדר הכס.
“אני לא כאן” אמר הקול המסתורי שוב לפתע הוא נשמע לכולם כל כך מוכר…
“אתה כן! רמאי!” צעק אברטון ואחז לפתע בפיסת אוויר.
לפתע נשמעו קולות חנק. לאט לאט התגלתה הדמות.
זה לא היה אחר מאשר ג’יימס ארצ’י.
25. סוף סוף השאלתי ספר!
את דלתות ספריית “בין הדפים” לא פתחו כבר 58 שנים.
כשסאם בריינד ביקשה מאבא שלה שיקפיץ אותה לשם, הוא אמר לה שהספרייה נטושה ושהיא לא תמצא שם שום דבר. סאם אמרה לו שזאת הספרייה שמכילה הכי הרבה מידע בכל נינצ’קוב.
“היא מקוללת” אמר אביה והקפיץ את הפנקייקים על המחבת
“אז מה?” אמרה סאם “אני רוצה להשאיל ספר חדש!”
“את לא הולכת לשם!” הוא אמר בחומרה ונופף במרית באיום כאילו הייתה חרב חדה.
“אני כן!” צעקה עליו סאם
“את ילדה עקשנית!” רטן אביה והגיש את הפנקייקים לשולחן. מייד אחיה הקטן בוב, החל לטרוף אותם
“נכון” אמרה סאם והוציאה לאביה לשון ומיהרה החוצה.
“אמרתי לך שאת לא יוצאת לשם!” צעק עליה אביה מחלון הבית. הוא נרגע כאשר ראה שביתו נוסעת לכיוון החנות הקרובה ומיהר להכין לבוב הקטן עוד כמה פנקייקים. על פניו של בוב נמרחו שוקולד וקצפת. היא לקחה מונית ונסעה בלי שאביה ידע לספרייה.
הספרייה בהחלט נראתה מקוללת. מגדל אפור אדום גבוהה ומאיים עם דלתות ברזל.
המקום לא נראה מזמין כל כך, גם לא עם השלט ‘ג’חנון בכל שבת’ שהיה תלוי במסמר על הדלת. אבל סאם לא הייתה מוותרת על הכניסה לספרייה וחוזרת במונית הביתה. גם כי היא ידעה שיהיה שם ספר טוב לקריאה, וגם כי נגמר לה הכסף למונית בחזרה הביתה.
כשהיא פתחה את הדלתות הן חרקו וכמעט החרישו אותה.
בתוך הספרייה היה דלפק קבלה מוקף במדפים של ספרים שנראו כאילו הם עומדים עליו בכל רגע.
כל הספריה היתה ריקה כמעט מספרים, ועמדו בה בערך 20 מדפים שעל כל אחד מהם ספר עבה, או דף שרוף. סאם הופתעה. היא חשבה שהספריה תראה כמו בחלומות שלה. מלאה במדפים ובספרים ככה שאין מקום לדרוך בה. בספרייה הזאת…. אפילו בבית שלה יש יותר ספרים!
היא הסתכלה על הדלפק. בכיסא ישב שלד. ככה סאם חשבה בהתחלה לפחות. האיש נראה כמו שלד. היו לו כתפיים צרות, ראש מצומק וגוף רפאים. היו לו משקפיים ענקיות והוא בהה בקצה של מה שהיה פעם אולי שלט “ספריית בין הדפים” אבל עכשיו למילה “בין” היתה חסרה הי’, ולמילה “הדפים” היו חסרות הי’ והפ’. עכשיו זה נראה כמו “ב ן ה ד ם”
השלד הרים שלט עם הכיתוב “שלום! מה את רוצה? נעים מאוד! למה באת? כיף גדול שאת כאן! עופי מכאן. טוב?”
סאם לא ענתה. ספק אם לענות זה היה עוזר, כי נראה היה שהשלד לא ישים לב גם עם היא תחבוט בו עם מקל. פניו של האיש חייכו, והוא יצא מהדלפק לכיוון סאם ודחף אותה אל עומק הספרייה.
סאם הביטה סביב בפליאה, הספרייה מבפנים לא נראתה כמשהו מאיים אלא היא נראתה כמו הספרייה המקומית! אותם המנורות, אותו הקיר עם אקווריום הדגים הצבעוניים!
אבל כעבור שניות ספורות החל המבנה לזוז ולהשתנות… המנורות המרחפות נפלו ממש ליד רגליה של סאם, האקווריום של הדגים בקיר התנפץ והדגים התנפחו והתפצלחו בקול שבירת עצמות. המנורות שנשארו החלו להבהב בצורה מאיימת והחלו לחרוק וליפול. הן גם התנפצו במרחק קטן מרגליה של סאם המפוחדת. השלד נעלם.
“שלום” נשמע קול.
“איפה אתה?” שאלה סאם
“את ילדה חצופה” אמר הקול בחומרה “את לא יודעת שאומרים שלום בתשובה ורק אז אפשר לשאול שאלות מעצבנות כאלה?!”
“ס-סליחה” אמרה סאם בפחד “שלום לך אדון נכבד” נימוסיה של סאם נכנסו לפעולה. אולי היא ילדה שובבה אבל גם מחונכת וטובה.
“עכשיו טוב יותר” אמר הקול, מרוצה.
“עכשיו,” אמרה סאם “תוכל בבקשה להגיד לי איפה אתה?- אדון נכבד” מיהרה סאם להוסיף. אט אט התגלתה הדמות. היה לו מעיל חום מחויט מעור, משקפיים עגולים ושפם דק. על ראשו הוא חבש כובע גרב והביט בספר הקטן שהוא החזיק.
“ג’וזף אמפרוג’ריס?” שאלה סאם בלחישה. ג’וזף הנהן ושם את אצבעו על פיו. הוא מיהר אליה והחזיק בידה. היא הרגישה מעין הרגשה מעקצצת וכעבור שניות ספורות הוא פצע את פיו ודיבר.
“אנשים לא ידעו להעריך אותי… פעם” קולו היה רך אבל תקיף, כאילו הוא נזכר בזיכרונות כואבים, אבל זיכרונות שהתאמץ לזכור אותם.
“הספרים שלי, שכתבתי בנעורי, לא זכו לפרסום. שלושת השקעות שלי, שנראו מבטיחות, קרסו לנגד עיני. אף אחד לא רצה את קרבתי, ואפילו משפחתי הכחישה את קישרה אלי. אבל אז…. ” הוא ניתק את היד שלו מהיד שלה והתחיל להסתובב בחדר. הוא דיבר אליה כאילו שהיא מבוגרת, והיא אהבה את זה. “אבל אז, אמרתי לעצמי שצריך להשתקם, להוכיח, לומר לכולם מי אני… לילה אחד הופיע במוחי רעיון.. רעיון מהחיים שלי עצמם. מזה צמחה כל הקריירה שלי. אני גם רכשתי יכולות חדשות ומדהימות. את כנראה כבר יודעת את ההמשך.” סאם הנהנה. אין אף אחד שלא מכיר את ‘להיות אהוב‘ מאת ג’וזף אמפרוג’ריס. “אחרי שהבנתי שנועדתי להיות “סלב”, אם להשתמש במונח הקדמון, ביימתי את המחזה: האדם הקדמון החיים ב 2020. (אותו כתבתי בהשראת ביקורי במימד האלפים הטובים)
ומשם… הדרך הייתה סלולה לשלוט במילאניב, המימד שהכי העריץ אותי מכולם… אבל אני בחרתי להמשיך, עד כי הגעתי לכאן. לשרת את דורינו המתעניין.” נראה כי ג’וזף סיים את דבריו אבל הוא הוסיף “למרות כי מאז שבאתי לכאן, פושע נמלט מהפפראצי, אף אחד לא בא. חוץ… ממך. ומה… זה שלא אזכיר את שמו… זה העונה לכינוי אמפרורוס..” הייתה שתיקה.
סאם לא הייתה בטוחה שאהבה אותו… את מר “הביטחון העצמי והאדם שהכי אוהב את עצמו בכל מימד נינצ’קוב” (חוץ מחברה לכיתה הרולד)
אבל הוא עובד בספריה כמה שנים… אז אולי היא תבקש יפה חתימה (אם ג’וזף יהיה במצב רוח טוב) ואז תשאל מה הוא יודע על נושא האופל, הנושא שהיה כה מרשע אבל כה מרתק.
הוא חתם לה על פיסת דף שרוף ואחרי שהכניסה אותו לכיס האלקטרוני (כיס ששומר הכל בצורה הטובה ביותר בזכות שקיות הברזל האטומות שלו, מתקפל לגודל אטום ננסי, ונשמר בתוך הציפורן שלה)
“אפשר לשאול אותך משהו, ג’וזף האדיר?” סאם שאלה בקול מתחנן
“בשמחה ‘דור צעיר’ ” אמר ג’וזף וצחק למראה פניה הממורמרות של סאם. היא לא אהבה שקוראים לה כך אבל זה ג’וזף אמפרוג’ריס!
“מה אתה יודע, על אות העיט?, כלומר יש לך ספר על זה?” סאם הקפידה על ניסוח מדויק וברור .
לא נראה שהמילה הנוראה “אות העיט” משפיעה על ג’וזף.
הוא אמר לה “אני איני מבין דבר באומנויות האופל…” הוא רעד קצת שאמר את המילה ‘אופל’. “אבל”, הוא הוסיף, לנוכח אכזבתה של סאם, “הספר הזה יספק לך מידע!” הוא הושיט לה ספר שנראה חדש ועל הכריכה שלו נכתב: אומנויות האופל הסודות השמורים של העולם. אזהרה: האופל מעניין, אבל מסוכן! ספר זה מיועד לשואבי ידע להנאה בלבד. אין לעשות שום שימוש לרעה במידע זה.
מתחת לכיתוב היה ציור של קולוסיאום עצום בגודלו. מושבי האבן הגדולים בעלי הפיתוחים הכי מושקעים שסאם ראתה מימיה. הם בלטו בין כל הברזל האפרפר והאדמה החומה. במרכזה של הזירה היה מצויר עיט קורא ופורס כנפיים. הסמל של אות העיט, הניחה סאם. במרכזו של הציור שכבה חרב עתיקת יומין במרקם ברזלי וחלק. מסביב לחרב היו חמישה גומחות. אחת עגולה, עוד אחת בצורת כוכב, אחת בצורת ריבוע, האחת בצורת ענן והאחרונה בצורת מושלש.
“תודה רבה!” התנשפה סאם. כמות המידע שהיא יכולה לרכוש מהספר הזה פשוט עצומה!
בראשה היא ראתה את השעות הבאות, בהן תשב בלי הפרעה על כורסת העץ החורקת, ותקרא ותקרא ותקרא ותקרא ו…
אביה לא ישים לב להעדרה. הוא הולך לעבודה. אמה בביקור במילאניב, ואחיה צעיר מכדי להבין. אבל את החלומות קטע ג’וזף.
“אני הולך רגע” אמר ג’וזף והביט סביב. “אחזור עוד רגע, אני מניח שהספר הזה יעניין אותך” אמר ג’וזף והצביע לעבר ספר סגול.
“אוקיי” אמרה סאם וקראה מעט מהספר הסגול שג’וזף הצביע עליו. נשמעו כמה חבטות מהכיוון שבו ג’וזף הלך וצרחה קטנה. כעבור כמה שניות ג’וזף חזר.
“מה הייתה הצרחה הזאת?” שאלה סאם.
“שום דבר, סתם איזה יצור קטן.” ענה לה ג’וזף
“מה היה שם? יצור או שום דבר?”
“אמרתי שהיה שם יצור.”
“טוב טוב!” אמרה סאם
“גם אני רוצה להבין את האופל” הוא אמר בחשיבות. “כלומר, לא שאני מתענין באומנות, פשוט יצירת פאר, עם ילדת פאר, זאת ממש מציאה. בואי נקרא ביחד, שני מוחות מבריקים, את התורה הזאת! ואז.. הכח לא יהיה קרוב יותר אלינו אף פעם.. אנחנו נדע.. אמנות אפלה… וזה.. כוח בלתי נשלט!” קולו נעשה חמדני ורעב.
סאם רצתה לסרב לו, אבל לא ידעה איך. אם תמציא תרוץ ללכת הביתה, היא לא תקרא את הספר… לא, עדיף לקרוא ביחד עם ג’וזף.. גם אם הוא אידיוט.
אבל.. קול שאל אותה בתוך ראשה… למה הוא לא קרא את ספר לפני שבאת? היו לו חיים שלמים לעשות זאת… אולי, הוא רוצה שתסבירי לו על אומנויות האופל…. אולי… אולי הוא מנצל אותך… אולי הוא משתמש ביכולת שלך כדי להפנות אותה נגדך…
אבל בסופו של דבר מצאה את עצמה סאם יושבת עם ג’וזף על ספסל שבור בפינת הספרייה, זרועותיו מעל כתפה, ורגליה משולבות מעל הדום בצבע ירוק קטיפתי, שעליו נראו ציורים שדמו במידה מחרידה לכלב טורף אדם שמוצץ בפיו גופה.
היא פתחה את הספר והתחילה לקרוא.
26. אות העיט
מבוא לאופל
שלום לכם מרושעים צעירים!
הגעתם לספר האופל האפלולי של צ’ירוזל מידל מרלין השישי.
הספר הזה מדבר על מיומנויות האופל. המיומנויות החיוניות להישרדות, נכון לתקופתינו. אני מזהיר! ספר זה הוא אסור באופן חמור במדור הספרים. אני עצמי מתחבא כבר 40 שנים מאלה שרוצים משרת שבקיא באופל. אבל ספר זה הוא חיוני להישרדותכם., כפי שציינתי אם כך, הספר יתחלק לשלושה חלקים.
1. חלק הידע- החלק בו תקבלו מידע על הסודות והרזים של האומנויות.
2.חלק היתרונות והחסרונות- מה רע ומה טוב בלעשות אותם
3.חלק המעשה- איך מגיעים למקומות בהם חפצי האופל תמונים (אזהרה:אין לעשות את הכתוב בספר. הספר תורם רק לידע!)
———————————————————————————————————————–
לחרדתה של סאם, למשמע המילים ‘איך להגיע למקומות בהם חפצי האופל תמונים’ הופיע בעיניו של ג’וזף ברק.
“מדוע,” הוא אמר בהתרגשות, “שלא נעבור ישר לחלק השלישי של הספר? לא כדאי לחפש חפצי אופל כמובן, פשוט כי גאונים כמונו יכולים לקפוץ ישר לחלק השלישי בלי לקרוא את האחרים.”
“לא” אמרה סאם במהירות, “לא נראה לי…” במוחה היא חשבה על הספר הנורא. היא תקרא רק את החלק הראשון, החליטה. מידע על האופל. החלק השני… אולי. אבל השלישי? שם בטח ילמדו איך לעשות כישוף ברגר אפל. (ברגר הוא כישוף שדרכו אפשר להיכנס לתודעה של מישהו ולשלוט בגופו, אבל ברגר אפל?! זה הכישוף דרכו נכנס אברטון למוחו של אמפרורוס) או איך לעבור למימד אחר בעזרת הריגת מישהו אחר (כישוף נורא לדעתה של סאם).
“נו!” דחק בה ג’וזף המאושר. עכשיו היה בו משהו שונה.
“אתה בטוח שזה בסדר ואמין?” שאלה סאם בחשש. הספר הזה לא נראה לה.
“כן” מיהר ג’וזף לומר. “כבר שנים שאני מחפש את הספר הזה ואני לא יכול לשלוף אותו מהמדף.”
“למה לא יכלת להוריד אותו?” שאלה סאם עם קשיחות קלה בקולה.
“אני… אה…. אמממ….” גמגם ג’וזף.
“מה?” שאלה סאם. עכשיו היא הייתה בטוחה במשהו אחד. הג’וזף שישב לידה לא היה גיבור וסופר נודע, הוא היה מפלצת. מפלצת ושמה יורג’ין. אומן החיקויים הגדול ביותר בקרב השדים. חקיין מוצלח, שקרן מעולה והיכולת שלו… לשלוח מסרים תת הכרתיים למוח שלך ולשבש את החשיבה.
“לא משנה.” אמר ג’וזף
“הנה,” אמרה סאם “שלפתי אותו, למה שלא תקרא אותו עכשיו?”
“כי אני…” אמר ג’וזף בפחד פתאומי והביט סביבו.
“למה? בוא תקרא” אמרה סאם.
“א-א-ני… לא יכול!” הוא אמר
“למה?” שאלה סאם שוב. היא חייכה חיוך קטן ומלאכי.
“כי אני-” הוא קטע את עצמו והביט על סאם בזעם. קולות חבטה עמומים נשמעו מאחד הארונות. ג’וזף! ג’וזף האמיתי! הבינה סאם והחלה לרוץ לכיוון הארון. הוא אידיוט אם הוא חושב שהוא יכול להערים עליי. חשבה סאם ונעצרה פתאום. למה שאשחרר את ג’וזף? גם ככה אני שונאת אותו. או שבעצם, אולי בעצם ג’וזף טוב? רק המפלצת יורג’ין היתה רעה.. ואולי בכל זאת?
“זאת לא מחשבה שלי!” לחשה סאם ובקושי רב התקדמה לכיוון המדף והארון שנדמו פתאום רחוקים כל כך… מאחוריה עמד יורג’ין בפנים זחוחות והלך בנחת לכיוון סאם.
“הבנת, נכון?” קולו של ג’וזף השתנה לקול נוראי
“כן” אמרה סאם “ואתה הבנת?”
מה אני הבנתי?” התערער קולו של יורג’ין
“שאני גם קוסמת ראש-חץ” אמרה סאם ופרצה בריצה מהירה מאוד ושברה את הארון שממנו נשמעו החבטות.
“תודה לך סאם” אמר ג’וזף האמיתי בקול קר והביט ביורג’ין בשנאה.
“אתה!” אמר יורג’ין בפחד
“אנחנו נפגשים שוב יורג’ין מוקנייר הנורא” אמר ג’וזף בטינה ובשנאה.
“אני יכולה להעיר משהו?” אמרה סאם
“כן” אמר ג’וזף הזחוח והביט במוקנייר אויבו
“אני לא רק חכמה קוראת ולא רק קוסמת ראש חץ, אני גם כשפת מתכות”
“רגע..” אמר יורג’ין וקלט שכל המדפים שמסביבו עשויים מתכת. סאם הזזה את אצבעותיה והמתכת התקמרה לפי תנועתן של האצבעות.
השד יורג’ין התעלף. ג’וזף (האמיתי) התקדם לעברו. הוא הושיט את ידו והספר של אומניות האופל נפתח. על דף קרוע בעמוד 160 היה משורבט: “יורג’ין- שד מפלצתי, אשר ניזון מדפים בעיקר וחשוד בהיעלמותם של כ300,000 איש. המפלצת לא נחקר לעומק כבר שנים רבות אך כל הידוע לנו הוא נמלט מכבליו כבר 6000 פעמים ברציפות.
נ.ב. – המלאכים מתקשים לכלוא אותו כבר חמישים ושניים עידנים.
ואז סאם קלטה! ‘שד מפלצתי הניזון מדפים בעיקר’ בגלל זה בספריה לא היו ספרים, רק כריכות של ספרים!
ואולי….
ג’וזף הושיט לה ספר אחר ששלף. “אל תלמדי אף פעם את אומנויות האופל.” אמר לה
“קחי את זה. תוכלי ללמוד כאן על דברים מעניינים, לא על איך להרוג אנשים. היורג’ין הזה דחף לך את הספר הזה כדי שיוכל בעזרתך לכשף וללמוד איך לעשות תודעות אפלות וכדומה, כי הוא כבר חלש.”
“מה אני אמורה לעשות עם זה?” שאלה סאם. היא שקלה בידה את הספר, הוא נראה קשיר לקריאה.
“זה מעניין יותר ממה שהוא הראה לך,” ג’וזף עצר לרגע ושלף ספר אחר מהמדף, ואז הוסיף “הנה משהו אמיתי יותר, למקרה שהראשון פשוט לא נעים לקריאה”
“אבל… איך אדע שאוכל לסמוך עליך?” סאם שאלה
“כי את תלכי הביתה לקרוא את הספר הזה. לא עוד אופל. לא עוד צרות ו… אני יוצא לעולם אחרי 7 שנים בכלא הזה.” הוא הצביע על הספריה “הכוח של יורג’ין לא נתן לי לצאת מכאן. ואני מניח שאני חייב לך תודה על שהצלת אותי… אז קחי מתנה. הוא הושיט לה פיסת קלף של כרטיס למוזיאון הרוגלך. “אני מחזיר אחד כזה תמיד. והתוקף לא נגמר” הוא חייך
“בן כמה אתה?” שאלה סאם
“יותר צעיר ממה שנדמה לך” הוא אמר בחיוך קטן “אני טכנית בן 21 אבל אני בן 14. אני משנה את עצמי בכל פעם”
“ואני בת 13” אמרה סאם. “אז ניפגש שוב?” אמרה סאם והסמיקה מעט
“אנחנו עוד נראה” אמר ג’וזף בחיוך.
סאם תחבה את הכרטיס לכיסה ופנתה לדלת עם הספר.
“תודה” היא לחשה
“ביי” הייתה התשובה שלו.
“אנחנו עוד ניפגש ג’וזף, אנחנו עוד ניפגש.” לחשה סאם.
כעבור רבע שעה
סאם שכבה במיטה כאשר הספר מוחזק בתנוחה האהובה עליה. היא החלה לקרוא את הספר.
סאם קראה את ראש הפרק והמשיכה. היא הרגישה שמחה. אביה לא היה מעולם במצב רוח טוב משהיה, בגלל שסגר לפני שעה השקעה מוצלחת. בוב היה מלא בפנקייקים, ואמא שלה עמדה לחזור בעוד שעתיים. אבל השמחה העזה מכל באה מג’וזף. לראשונה בחייה הרגישה את זה. היא ידעה שזו אהבה. היא אהבה את ההרגשה. זה נפלא! אבל יש לה חיים שלמים להרהר בג’וזף, ושבוע לקרוא את הספר, כדי שתוכל להחזיר אותו לספרייה ולפגוש שם את ג’וזף שהתחיל לעבוד שם אחר הצהריים (הם קבעו להיפגש כל שבוע ביום חמישי, בשעה שלוש בצהריים, ליד דלפק ההשאלה. ובהודעת הוואצאפיד של ג’וזף הופיעה הזמנה, שלח לה ג’וזף מצטייר לב קטן)
לכן היא המשיכה לעיין בספר:
“זירת אות העיט היא זירת קרב במימד צלינדרומים. זו זירת קרב עצומה בגודלה. אפילו הקולוסיאום הגדול ברומא קטן יותר ממנה.
מספרים שזירת הקרב מיועדת לקרב האחרון בין איש הבגידה והרוע ליורשי המימדים.
ההיסטוריונים שלנו חוזים שהביטוי “איש הבגידה והרוע” מתייחס לקיסר אמפרורוס ולנבלים אחרים בהיסטוריה שלנו, למשל כמו אלקטרו או נט פי, הנבלים של המאה ה22 ושל המאה ה21. אך “יורשי המימדים” עדיין לא התגלו. אנו חושדים שיש מידע על היורדים בנבואה המסווגת ששמעו איזמרלדה ותיאודור אפיולות’, אך את הנבואה לא יפרסמו בתקשורת בזמן הקרוב, לכן אין לנו ידע בענין זה.
נשימתה של סאם נעתקה. אולי היא יורדת המימדים? אבל לא. היא לא. בזמן אחר אולי הייתה רוצה להציל את העולם, אבל כל מה שרצתה עכשיו היה לקרוא ואת ג’וזף.
במרכז הזירה יש סמל עצום שדומה לעיט. בעינו של העיט (שעשויה מאבן) נעוצה חרב. זאת החרב שהמלך ארתור שלף. במהלך השנים נוספו לה כמה פרטים מעניינים במיוחד. איננו מעוניינים לחשוף אותם פה שמה יגיע הספר לידיים הלא נכונות.
אחרי מותו של המלך ארתור החרב בחרה לה אדם חדש שיוכל להוציא אותה.
לפי מקורות מהימנים, הילד תומאס אפיולות’, בן תיאודור ואיזמרלדה אפיולות’, הוא האדם. כן כן, עוד מקור פרסום למשפחה בה ההורים הם הקוסמים החזקים ביותר בכל חמשת המימדים, הילד הוא היורש של החרב אקסקליבר, והילדה היא נשמה מבריקה.
החרב היא הפריט היחיד שיכול להשמיד את חמש האבנים הקדושות.
חושך ירד בחוץ, וסאם הביאה את הפנס שדולק על נשימות הגוף. היא הפילה בטעות את ההפנס על הספר. היא באה להרים אותו, אבל פתאום מילה משכה את עינייה. היא הופיעה רק כאשר האירו עליה בפנס.
“השתמשו בחרב כדי להרוס את האבנים לאחר שתסיימו את המלאכה ותהרגו את אברטון כדי שלא יהיו עוד יצורים שמתעסקים עם האבנים.
מג’יימס, לאמיליה ותומאס.”
27. הכוחות הסודיים של האבנים הקדושות
אמיליה השתנקה והשתעלה. עדיין לא היה סימן לדבר. היא ירקה את הרוגלע מפיה והוסיפה להשתעל.
“נו?” שאל אדמונד בדחיפות. רעד חלף בתקרת המוזיאון. אמיליה ירקה את כל שאריות הרוגלע מהפה שלה.
“איכס! יש לזה טעם של מתכת!” אמרה אמיליה ועיוותה את פניה.
“מה קרה?” שאל אדמונד אמיליה לא ענתה. היא רק הנידה בראשה
“מה יש בפנים?” שאל תומאס. ‘הוא מעולה בלקרוא את המחשבות שלי’ חשבה אמיליה
“אני לא יודעת! אבל זה מגעיל! אהההההההה!” אמרה אמיליה ופיה נצבע בגווני הקשת.
“האבן הרביעית?” שאלו אדמונד ותומאס ביחד. כאשר נפגשו מבטיהם הם ידעו כבר את התשובה.
“אמי, תפתחי רגע את הפה, אני חייב לעשות משהו” אמר תומאס.
“רק אם זה יקל את הכאב” אמרה אמיליה ופניה עוותו מהכאב השורף.
“כוחה הסודי של האבן הרביעית, שריפה ובנייה, כמו חלומות. גמיש ושביר” הסביר אדמונד לתומאס
תומאס הנהן והביט לגרונה של אחותו. הוא הרדים אותה כדי שלא תרגיש אם משהו יכאב.
“הכוח של האבן הראשונה היה יופי, כמו הצמחים המשמשים לנוי. וגם פריחה ושגשוג. הפרחים פורחים וצמחים מנקים לנו את העולם. לדוגמה, כשאמיליה ואיילו קמו בבוקר אז כל החדר היה מכוסה פרחים והבית השתנה מעט” אמר תומאס בעודו שולח צמח לעזור לאבן לצאת.
“אתה צודק בהחלט נערי.” אמר אדמונד “כוחה של האבן השנייה הוא הפנוט ושליטה. כיאה למקום בו היא נמצאה. משכנם של השליטים. לדוגמה, איך לדעתך גראפט הצליח לרכוש כל כך הרבה דברים ולקבל הרבה מתנות?” אמר אדמונד…
“כי הוא נסיך?” ניחש תומאס וגישש בגרונה של אמיליה.
“לא, כי הייתה לו את האבן השנייה. אתה חושב שאתה יכול להבין מה הכוח של…
“כוחה של האבן השלישית הוא התחדשות, הבנה וחוכמה. כמו המקום בו היא נמצאת כבר מעל 100 שנים. בירת הטכנולוגיה, נינצ’קוב.” אמר תומאס. האבן כמעט יצאה.
“אני חושב שאתה כבר מבין שאני לא יכול לספר משהו חשוב” אמר אדמונד.
“מה? תמשיך” אמר תומאס. בידו הוא החזיק ענן עשוי קריסטל שביר ושקוף.
“אסור לי לעזור לכם. כך מחייבת הנבואה. עליכם למצוא את הכוח הסודי לבד, זאת החידה של האבן הרביעית.” אמר אדמונד. הוא נגע באבן הרביעית והיא זהרה מייד בשלל צבעים. תומאס העיר את אמיליה.
“זה מה שהיה תקוע לי בגרון?” שאלה אמיליה והרימה את האבן הקטנה. “הייתי יכולה להישבע שהרגשתי את האבן הראשונה”
“חלום” לחש אדמונד לתומאס.
“אמיליה, כרגע נחשפתי למידע חשוב. אעביר מחשבות אחר כך. חייבים לפתור את החידה של האבן הרביעית, ומהר. היום ה-25 לדצמבר 2222. יש לנו עוד פחות משבוע” אמר תומאס.
“תן לי את האבן בבקשה” ביקשה אמיליה מאדמונד והוא הושיט לה את האבן.
“מה החידה?” שאל תומאס.
“ביננו היא נמצאת,
לפעמים טובה, לפעמים הורסת.
אך אחרי שהיא מתרסקת,
תמיד אפשר להתחיל מחדש.
בצורה טובה או רעה, אז בקערה תבחש.
ומה תקבל?
את כוחו של האל.”
אמרה אמיליה.
“אני מניח שזאת אחת החידות הכי קשות שהיו לנו” אמר תומאס,
“מה יכול להיות לפעמים טוב, ולפעמים הורס? אולי שנאה?” שאלה אמיליה.
“לא התייחסת לקטע הראשון” השיב תומאס.
“אז… מה נמצא בין שנינו?” שאלה אמיליה
“אני חושב שזה קשור לרגשות. לערכים” הציע תומאס.
“הממ… אנחנו אהה…” אמרה אמיליה.
“בואו אלי רגע” אמר אדמונד.
הם התקרבו ווא חיבק אותם חיבוק דוב ושיחרר אותם.
“מה זה אמור להיות?” שאל תומאס המבולבל.
“רמז” השיב אדמונד.
“אני יודע!” אמר תומאס “אהבה!”
“תשובה חלקית. התייחסו להמשך” אמר אדמונד
“אז… אנחנו יודעים שאהבה היא ביננו ושלפעמים היא טובה ולפעמים הורסת.” אמרה אמיליה.
“נכון… מה זה כוחו של האל?” שאל תומאס
“אני מציע לכם להתייחס לאלים בספרי פרסי ג’קסון מהמאה ה-21” אמר אדמונד.
“מה עם האלים… הממ… תמיד טוב להתחיל מחדש… אני יודע!” צעק תומאס “התחלה חדשה זאת התשובה השנייה!!”
“עדיין חלקי” אמר אדמונד ונד בראשו. אמיליה פתחה את פיה ואמרה…
28. צללית עמומה ושחורה
“הכוח של האבן החמישית הוא התחלה חדשה ואהבה!” אמרה אמיליה.
“כל הכבוד!” אמר אדמונד. הם לא שמו לב שהתקרה מעליהם החלה להתפרק.
“מה קורה?” שאלו אמיליה ותומאס.
“רוגלאך” אמר אדמונד בפנים חבורות סבר. חתיכות מהתקרה נפלו. “לכו בלעדי! אני לא אועיל לכם! אתם היורשים! אתם חייבים להסתלק מכאן!” צעק אדמונד.
“מה עם הערכים?” שאלה אמיליה “אהבה! מה יותר חשוב מאהבה?”
“המימדים, עדיף לכם שאני אפגע על פני זה שטריליוני יצורים ואנשים אחרים ימותו?”
התשובה שלו הפתיעה אותם.
“עכשיו לכו!”
הם נסו על נפשם. מרחוק נשמע בום ענק.
“אני מקווה שהוא בסדר” אמרה אמיליה.
“רגע, אמי” אמר תומאס כאשר הם הגיעו למקום בטוח “תגידי את התשובה שוב”.
“התחלה חדשה ואהבה!” צעקה אמיליה. קולה הדהד ברחבי הסמטה. תומאס הביט סביב בהתרגשות.
לפתע הרגישה אמיליה תחושה מוזרה, כאילו היא מרגישה איפה האבן, אבל ממש מרגישה. היא הבינה שמקור התחושה בשרשרת הזהב שלקחה מביתה בנינצ’קוב… השרשרת קיבלה גוון בוהק של סגול.
שער סגול נפתח מאחוריה והיא הרגישה שהיא נמשכת לשער ללג’ינדה.”
“לפי הרמז שם נמצאת האבן החמישית!” צעקה לתומאס, הושיטה לו את ידה ויחד הם קפצו אל תוך השער הסגול. תחושה מוזרה עברה בגופם, כאילו שהם נפרדים מהגוף שלהם… המעבר בשער הזה היה שונה מכל מה שהם הכירו… לאט לאט הם הרגישו מתרחקים מהאוויר הנעים של מילאניב ומגיעים לאוויר לח וקריר. לאחר כמה שניות נפלטו השניים על האדמה הקשה.
“תומאאאסססס!” צעקה לפתע אמיליה. אנרגיה סגולה העיפה אותה קדימה. תומאס הבין את המצב ויצר גבעול גדול מהאדמה הבוצית. אבל הגבעול נבל מיד.
“אמפרורוס ביטל את אפשרות הקסמים! אני רץ!” צעק תומאס והתחיל לרוץ אחרי אחותו המעופפת.
פרץ האנרגיה נפסק ואמיליה נפלה לכיוון האדמה. תומאס זינק ממש בשנייה האחרונה והצליח לתפוס אותה לפני שהיא התרסקה על האדמה הקשה שהפכה בלי שום התראה לאבנים חדות ומשוננות.
“תודה תומאס… אני חייבת לך…” אמרה אמיליה.
“את לא חייבת לי כלום, אני הצלתי אותך כמו שכל אח טוב היה מציל את אחיו או אחותו, אחרי הכל, גם עם כל הריבים אנחנו עדיין אחים ואוהבים זה את זה.” אמר תומאס. הוא החזיק את אמיליה עוד כמה דקות עד שהיא הרגישה שהיא מסוגלת ללכת שוב.
לפתע, נשמעו קולות רשרוש מהשיחים.
“הנה עוד מפלצת…” רטן תומאס והוציא את החרב השחורה שיארק ורוק נתנו לו.
מהשיח פרץ שמבלול קטן ומלוכלך. תומאס עצר את אמיליה והביט ביצור הקטן.
“אמיליה, תומאס, זה רק אני, מטחולי!” אמר היצור.
“אמיליה לא! זה לא מטחולי… אין לו שגיאות, ואין לו את הפרח הגדול על גבו! זה כפיל גומי שקוף!” לחש לאחותו. אמיליה הבינה מיד את המצב והכינה את מגני הידיים הלבנים שדודתהאירה והנסיכה אקסיומה נתנו לה. היא התכוונה לתקוף.
“אתם לא מזהים?” אמר הכפיל בפנים עצובות.
“אנחנו מזהים רק רמאי ושקרן…” סינן תומאס
“אה… אז הבנתם…” אמר הדבר בחיוך רחב ולאט לאט החל גופו של מטחולי להתפצפץ ולגדול ולגדול עד שהוא דרס כמה עצים.
“אוי לא!” אמר תומאס והביט ביצור הגדול
“הוא מזכיר את איש המרשמלו ממכסחי השדים… ג’וי הראתה לנו את זה…” אמרה אמיליה בבעטה.
“לאחר שאתקוף אתם לא תצחקו עוד!” אמר הכפיל והתרתח מצחקוקיו של תומאס. היצור הסתער בכבדות אך נפל מיד עם הפנים לתוך האגם הגדול ושקע שם. בעוד ראשו מבצבץ בקושי מעל האגם הוא צעק “אתם עוד תשמעו ממני!” ונופף באגרופו השמן.
“בסוף לא היינו צריכים להילחם!” אמר תומאס והשיב את החרב לנדן.
“אני חושבת שנלך להתרענן טיפה בא-” אמרה אמיליה ונעצרה. היא הבחינה בנקודה סגולה בצורת משולש בתוך המים…
“תומאס!” צעקה אמיליה בקול כוחה. תומאס כבר שחה לו הרחק ממנה.
“מה??” הגיעה התשובה בפחות משלוש שניות
“מצאתי את האבן! לפי הרמז היא משולש! היא בתוך האגם!” קראה אמיליה.
תומאס הבין את המצב וצלל למעמקי האגם.
בדיוק באותו רגע הבחינה אמיליה שצללית עצומה ושחורה שוחה לעברו.
“תומאס!” מיהרה אמיליה להזהיר אבל כמובן שהוא לא שמע אותה.
אז התרחש משהו מפתיע. תומאס לקח את האבן, אחז אותה בידו והצליח להתיישב במאמצים רבים על גבו של היצור שפרץ כמו טיל מהמים והניח את תומאס על האדמה.
“מה קרה שם?” שאלה אמיליה והביטה על הדיונון השחור (כך התברר לה) ששחה בכיף בתוך המים.
“אה… זה? בגלל שאני רוח טבע, זימנתי עזרה והדיונון הגיע! את יודעת מה גיליתי? שאני גם יכול להכפיף את הטבע לרצוני!” השוויץ תומאס והצביע על עץ. הוא הכפיף את ידו והעץ התעקם.
“אני כל כך מקנאת בך!” אמרה אמיליה וחבטה בראשו של אחיה.
“אומרת מי שיכולה ליצור צורות מאופל טהור ולקרוא לשדים וקיבלה מגני ידיים קסומים מהיישות העליונה ו…” אמר תומאס.
“דודה אירה ואקסיומה הן לא הישות העליונה” הסבירה אמיליה בסבלנות.
“עדיין…” אמר תומאס ומשך בכתפיו.
“אני חושבת שעכשיו מגיע לנו פיקניק על גדות האגם הזה, אני רעבה ממש אחרי הזוועות האלו”.
תומאס הנהן בהבנה ופתח את השולחן המתקפל. הוא הושיט לאמיליה את הסלסילה שאדמונד הזפילד נתן להם.
“החיים הטובים מה?” אמר תומאס שהתענג על הרוגלע השוקולדי שלו.
“לא!” צעקה אמיליה על אחיה הכנוע “תתאפס על עצמך! אמנם יש לנו כבר את חמש האבנים אבל מה קורה עכשיו אתה יודע? וחוץ מזה אמפרורוס חטף את ההורים שלנו, ויכול להיות שבשעתיים הקרובות, איזה יצור משוגע!!!” אמיליה הדגישה את המילה “יבוא לטרוף אותנו!”
“נכון אבל תני לי קצת לשמוח מהשעתיים האחרונות בחיים שלי! מצאנו את חמש האבנים הקדושות, אמיליה!” ענה לה תומאס בגלגול עיניים. אחותו הקפדנית וה’למדנית’ הציקה כל הזמן, מה לעשות הוא רק רצה להנות מהחיים ועכשיו היא גם הרסה לו את הפיקניק וגם הרסה לו את השעתיים הבאות עם כל הקשקושים שלה…
אמיליה התרחקה וישבה על סלע במרחק כמה מאות מטרים מתומאס והכועס. תומאס המעצבן הזה! חשבה אמיליה כל הזמן מנסה רק ליהנות! החיים לא נועדו כדי ליהנות! גם, אבל לא תמיד! יש עולם שלם להציל! היום ה-26 בדצמבר חשבה אמיליה לעצמה בכעס. רגע?! 26 בדצמבר?! היא מיהרה אל תומאס.
“מה עכשיו?!” הוא שאל בטון כעוס.
“היום ה-26! צעקה אמיליה.
תומאס קם בפתאומיות.
“את רצינית!” הוא רטן והביט למקום בו הוא הניח את חמש האבנים. הן לא היו שם. רגע אחד! הוא ראה מזווית העין דמות רצה במהירות ובידיה שלוש אבנים: הכחולה, האפורה והעננית.
“אמיליה!!!!! האבנים!!!!!” קרא תומאס והצביע לכיוון הדמות. אמיליה הבינה וזימנה שער שחור ממש מול הדמות. ממש ברגע האחרון היא התפוגגה ונעלמה אל מול עיניהם הנדהמות של אמיליה ותומאס.
“מי זה היה?” שאל תומאס
“לא יודעת, אבל הוא מזכיר את החבר הטמבל שלך, ג’יימס.” אמרה אמיליה.
“הוא לא טמבל! וחוץ מזה, אנחנו תאומים… נכון?” אמר תומאס בחיוך קטן.
“כן…” אמרה אמיליה.
“אז… אנחנו חולקים לפעמים מחשבות כן?” אמר תומאס בחיוך מתרחב.
“אוי לא אתה לא!” אמרה אמיליה ונאנחה.
“אז ראיתי שאת מאוהבת בחבר ה’טמבל’ שלי! הא! מה תגידי על זה?” אמר תומאס.
“אה.. אז אתה רוצה לשחק ככה מה?!” אמרה אמיליה
“נו…” אמר תומאס הוא קיווה מאוד שזה לא מה שהוא חושב שזה.
“אני ראיתי שאתה דלוק גמרי על איילו!” אמרה אמיליה בחיוך רחב.
“טוב…” אמר תומאס בחיוך מביוש “אוקיי, בואי נפסיק לריב ונתרכז בלמצוא את הדמות?” אמר תומאס.
“מסכימה” ענתה אמיליה.
“זאת לא בעיה בשבילי” אמר תומאס והרים את ידו. האדמה הפכה לבוץ טובעני ואת תומאס ואמיליה הרים גבעול שזז בחול. מהר מאוד הם מצאו את עצמם ביער המוכר להם כל כך…
“היער מהחלום שלי!” התנשף תומאס.
בעקבות החול הטובעני החל לרדת גשם. השניים ירדו מהגבעול והתחילו לרוץ לעבר הצללית הקלושה של הדמות השחורה שנראתה מרחוק.
“אמרתי לך!” אמרה אמיליה בניצחון.
הם הגיעו לקרחת היער. הדמות הייתה שם. כשהבחינה בתומאס ואמיליה היא ניסתה לברוח אבל את כל הדרכים חסמו עצים וגבעולים רבים שהקשו עליה למצוא דרך. הצללית נהמה לעברם נהמה עמוקה ולאחר שניה נשמעה נהמה חזקה שהיה נדמה כאילו היא בוקעת מהאדמה. תומאס לא נרתע אך הצללית כן ולכן אמיליה הניחה שהיא באמת בקעה מהאדמה.
הצללית החלה להתקרב לעברם ולעיניהם נגלתה מסכת דרקון שמעליה הזדקר נדן ארוך שבתוכו ננעצה חרב ארוכה ושחורה בעלת ידית עטופה בד שחור ובוהק שנטווה מצמר כבשים מעדר ה”נגוקיוואווה”, מה שנתן לחרב כוח רעל חודר.
במוחו של תומאס עברה המחשבה שחשב שחבל להרוס אותו בקרב אך לא הייתה ברירה. היצור היה מוכן למלחמה, אמיליה התכוננה לקרב, ותומאס חיזק את אחיזתו באדמה והתחיל למלמל מילות לחש מתחת לשפתו.
אמיליה שמעה בעיקר “חושדיגעארם” מפני שלא הייתה קוסמת טבע והבינה רק מילות כישוף אפל. תומאס התחיל לזהור באור ירוק בהיר, והוא שלח את ידו קדימה כמו מתוך טראנס. פרץ ענפים נורה לעבר הדמות מתוך גופו של תומאס. אמיליה, ברגע של תושייה כישפה שתי חומות אפלות שהיה צריך כוח של מאות בני אדם בכדי לפרוץ אותם. הדמות נתנה אגרוף אל החומות ואמיליה נרעדה כולה. ברגע האחרון לפני שהעלה הראשון נגע בדמות, היא נתנה עוד אגרוף ואמיליה קרסה. “תפסיק!!!” צעק תומאס לכיוון הדמות במסכה. תומאס צעק מילות כישוף מים חזקות במיוחד שנשמעו כמו לטינית. מהשמיים נפלו חיות שנראו כאדם ודולפין משולבים. אלה היו אנקרופודים, יצורים קסומים שאהבו מאוד קוסמי מים ושמחו לעזור תמיד. תומאס התחיל לראות הכל מאוד מטושטש, גם הדמות מולו נראתה מטושטשת והיא הייתה עסוקה בהשמדת אנקדופודים רבים. מעבר לשאגת הרוח צעק תומאס לדמות “למה אתה עושה את זההההההה?!?!”
“אני לא מי שאתה חושב שאני” אמרה הדמות.
“אז מי אתה?!” שאל תומאס בחרדה והביט במסכה המוכרת.
“אני הוא…” והוא הוריד את המסכה בדיוק כמו בחלום. הבזק מהיר של מתכת נראה ודם נשפך על האדמה. אמיליה הביטה לכיוונו של תומאס ונדהמה. כמו בחלום, תומאס שכב על האדמה הרכה ובקושי זז. ג’יימס התפוגג והופיע ליד אמיליה הוא בעט בגבה והיא נפלה בכאב על האדמה.
“תומאס! אתה בסדר?” צעקה אמיליה והרגישה מאוששת. “מה עשית לו?!” שאלה את ג’יימס בכעס.
“כלום” ענה ג’יימס שהכחיש את היותו ג’יימס באותו קול חסר רגש, ועינו הימנית אפילו לא טרחה להביט בחברו הטוב השרוע על הרצפה.
הפנים היו של ג’יימס אבל משהו בו היה שונה, עיניו הירוקות נראו זגוגיות ועורו היה קמוט וחום כהה במקום בהיר. עינו השמאלית קיפצה מעלה ומטה והביטה באימה על תומאס חברו אשר היה שרוע על האדמה.
29. קללת הארצ’יטורסט האיומה
“אתה בטוח שלא אכפת לך?” שאלה אמיליה. היא הכירה את ג’יימס ולא רצתה שהוא יכנע לקללה.
“כן אני בטוח.” אמר ג’יימס. עינו השמאלית אמרה משהו אחר. אמיליה הבינה, קללת הארצ’יטורסט משאירה איבר אחד מחוץ לתחום והמקולל עדיין שולט בו! הוא הניף את חרבו והתכוון להסתער. ידו רעדה מעט. החום הבהיר שוב השתלט על פניו ועל ידו.
“תקשיבי,” אמר ג’יימס “אין זמן, אברטון בעצם השתלט על אבא שלי, זה לא הוא, לפני שאני מאבד שוב שליטה, תזכרי, כלי הנשק הכי טוב הוא לא הקסם שלך אלא החברים והמשפחה שלך. אני למדתי את זה בדרך הקשה”
“מ-מ-מה?” גמגמה אמיליה.
“סליחה” אמר ג’יימס ועצם את עיניו. הקללה חזרה. עינו הבריאה של ג’יימס כבר אמרה לאמיליה מה לעשות. היא ברחה והתחמקה והתגלגלה. היה לה את המורה הכי טוב. לפתע קפאה עינו של ג’יימס ואמיליה מיהרה להתחבא מאחורי עץ.
“הקללה שימושית. אך עין קטנה אחת הורסת את הכלי. מה אתה חושב, בני?” אמר קול מוכר.
“העין, היא באמת מטרד” אמר ג’יימס. אמיליה לא האמינה למשמע אוזנה. היא מיהרה להציץ מאחורי העץ וראתה מחזה מבעית ביותר. צללית שחורה גדולה גהרה מעל ג’יימס והוא נראה נינוח למדי. ידים גרומות משכו בחוטים של אופל והזיזו את גופו של ג’יימס. הצללית ציחקקה צחוק מטורף והתפוגגה לה. ג’יימס חיפש במבטו את אמיליה. עורו שוב חזר לצבע הרגיל. היא ידעה שאפשר לבטוח בו ויצאה ממחבואה.
“אני חייב ללכת, הקללה כמעט מכניעה אותי. קחי את זה” אמר ג’יימס ודחף לידה חתיכת נייר. הוא התפוגג כמו הצללית ואמיליה נשארה לבד רק היא ואחיה תומאס השרוע על אדמת היער.
לפתע הרגישה אמיליה הרגשה מוזרה. תומאס קם בפתאומיות והיא חשה כאב חד בדיוק במקום שבו נחבל תומאס נחבל. היא הרגישה עייפה ועצמה את עיניה. הדבר האחרון שראתה היו פניו הנואשים של תומאס.
30. הבנה חזיונית
אקסיומה נהנתה על החול הרך בקרבת הים השקט. היא החזיקה ידיים עם בן זוגה, השד יארק. הייתה זאת שעת שקיעה יפה בעולם בני התמותה. הצבעים המנצנצים הרקומים בשמי הלילה נראו כמו חלום. קשת יפה של צבעים הנגלתה אליהם ברגע זה הייתה מרהיבה ביותר. האל אלקוסומון הוא הוא השמש האדומה היורדת באיטיות מהשמיים היפים. אקסיומה רצתה להמשיך את הרגע הנעים עם יארק לנצח אך את מחשבותיה קטע יארק.
“הקריסטל!” צעק יארק והחזיק חזק בראשו עטור התלתלים.
“מה קרה?” התנערה אקסיומה וקמה מהחול
“הקריסטל! הוא בסכנה!” אמר יארק ופרס כנפיים לבנות. “בואי!” צעק יארק והחזיק חזק בידה. הוא הוביל אותה לממלכה.
“הרוזן וויטיאון!” קראו השומרים “העלמה בסדר?”
“הלבנה בסדר גמור, הבאתי אותה לכאן כדי שתהיה מוגנת… שמעתי שאברטון מתכוון להשמיד את הקריסטל הלבן!” התנשם יארק והחזיק חזק בידה של אקסיומה. הדבר נראה כאילו הוא מנשק אותה לפרדה אך הוא לחש באוזנה:
“אם אני בסכנה את תרגישי! תשתמשי בהאגנה!” אמר יארק. אקסיומה הנהנה ויארק מיהר לכיוון המקדש החצוי. הוא מהר מאוד הגיע למקדש ונדהם לראות שם את אמה של אקסיומה.
“מהר יארק! עזור לי!” התחננה המלכה והתחבטה בשרשרותיה.
“דודה?!” הוא נדהם והתקרב. מהירה כרוח הסערה השתחררה המלאכית מכבליה ובהינף יד אחד היא נעצה את הנשק השמימי בליבו של יארק.
“כבר הרבה זמן שאני מחכה לנקום!” סיננה המלכה “אני אשמיד את האבן ואקדש את הצד הזה!”
“מה-מ-ה-מה… א-א-י-ך-ך” שאל יארק בחולשה. נקישות טיפות הדם הדהדו ברחבי המערה החולה.
“אתה עוד תראה” סיננה דודתו של יארק והביטה בו בשנאה. היא סגרה את ידה על הקריסטל והוא נשבר לחתיכות. ‘אקסיומה!’ לחש במחשבותיה בלחש. הוא מייד שמע קול שבירה. לפתע יארק הרגיש שהוריד הראשי מעל עינו הימנית מתחיל לפעום בכוח. מייד החלו להתפתל סביבו נחשים של אופל. ידיו החלושות לפתע היו חזקות ורעננות. כעת הוא שלף את הנשק מחזהו ונקש באצבעתיו. מייד הנחשים חזרו לידו של יארק ויצרו צורת חרב יארק הסתער חרישית והמלאכית בדיוק הרימה את שתי ידיה לצורך הכישוף וטוב שכך, אחרת יארק היה כורת את שניהן במכת חרב אחת. לבסוף ליארק נמאס והוא פשוט הסתער עליה. היא הסתובבה לשמע הרעש ומייד קבלה אגרוף בפנים, היא הרגישה להב נכנס לליבה והוא נדם. יארק שלף את חרבו מהגופה ויצא מין המערה…
מה לעשות? חשבה אקסיומה בחשש ומייד נשמע רעד וגל שחור הוטח במערה של המקדש. הפכתי אותו למפלצת! הכתה בה האמת לפתע. היא ישבה וחשבה. לפתע במוחה היא הרגישה פעימות ידעתי הוא חשבה ומיהרה לצלול לכיוון הצד השני של המקדש. השומרים לא שמו לב כי הם צפו בפה פעור באיש שסיים את חייהם. אמיליה הביטה בעיניים פעורות לרווחה במה שקורה והביטה במלאכית מתקרבת למערה השנייה. יד חמימה ומוכרת נגעה בכתפה והיא נבהלה והביטה לאחור. יארק נגע בה ואמר את המילים שלא יצאו ממוחה שנים.
“אולי מוטב שתחזרי. תמיד היית קצת מעופפת” אמר יארק וחייך מה שחשף את שיניו המחודדות. הוא נגע בה פעם אחרונה והיא הרגישה את היד של תומאס על כתפה.
“היי ישנונית, בואי נקום” אמר תומאס בחיוך. לשם שינוי, לו היו שיניים רגילות. אמיליה חייכה בחזרה ונתנה לו לשאת אותה מחוץ ליער. אל הבלתי נודע, השלב הבא בהרפתקאותיהם.
31. בעיות, בעיות ועוד בעיות
“הילדים הארורים האלה!” רטן אמפרורוס לעצמו. לא היה לו חשק לצפות בחדשות המימדים או לעשות משהו אחר. “מה עשיתי לא נכון? הארומארק בשיקום, הקוסמים מתנהגים בצייתנות, הילד שלי, היצור השטני הקטן כלוא, שלחתי את יורג’ין אחריהם, המלאכית ללא השם מסרבת להגיב, אמפרורוס המטומטם הרג את ירמיאל, עזאזל במשימה וגם השכונה מקורקעת.”
“אדוני אמפרורוס,” צייץ חשמיר מכיסא המנהלה הקטן שלו.
“מה?” שאל אמפרורוס בעצבנות.
“יש חדשות ממש טובות יש חדשות טובות, במה להתחיל?” אמר לו
“ביותר טובות, ברור!”
“תפסנו את מטחולי פעם נוספת, הפעם לא יהיה עוד שוחד, החרמנו לו את כל החפצים”
“נחמד, ומה הטובות פחות?”
“יש דיווחים על הילדים, ג’יימס ראה אותם. הוא נעלם, העין שוב השתלטה על הגוף.” צייץ בפחד חשמיר והתכווץ בכיסא שלו.
“חשבתי שזה יהיה מלהיב יותר.” אמר אמפרורוס “בכל מקרה, הלכתי למתוח את הכנפיים, זאת אומרת את הרגליים” הוא יצא בסערה למרפסת.
“אה.. אוויר צח!” אמר אמפרורוס ופרש את ידיו ובטעות נפל מהמרפסת והתנגש בחלן (לא מישהו שמכין חלות, רחפן שעף ומנקה את החלונות, למרות שהם מנקים את עצמם.) “חלן מטופש” חשב אמפרורוס לעצמו והתחיל לחזור לכיוון הבניין. הוא עלה במעלית להגיע חזרה לקומה משום מה לא חבוט ושרוט, אלא רק חבטה קטנה מהחלן.
ופתאום בופ-בופ רובוט הצפרדע ששימש לחיית מחמד ישנה לאמפרורוס הגיע ואמר לאמפרורוס: “תפסיקלהרוסאתהעולםיחתיכתמפלצת! והופיע בראש החדר
“חזור לפה, רובוט ישן! אני אגמור איתך, אחת ולתמיד!” צעק אמפרורוס וירה עליו כדור אפלה אבל בופ-בופ השתגר למאחורי אמפרורוס ונתן לו צ’פחה בגב “הא הא!” הרובוט צחקק
“אתה לא מדבר כמו פעם” אמר.
“דיי כבר רובוט ישן!” צעק אמפרורוס “אפילו לא היית שלי פעם!”
“ברור שהייתי ששלך פעם, אתה לא זוכר?” אמר בופ-בופ בנימת זלזול “הייתי החבר הכי טוב שלך”
“אתה לא ראוי להיות חבר שלי רובוט ארור!” צעק עליו אמפרורוס
“אוקיי” אמר בופ-בופ בנימה עצובה והשתגר משם.
“גם כן, עוד בעיה מעצבנת” אמר אמפרורוס ועופף לו במקום למשך כמה דקות נעימות
“שלום לך מלך!” אמר בופ-בופ שחזר
“שוב אתה??!!!” שאג אמפרורוס
“כן כן כן כן כן כן!” אמר הרובוט בזלזול ונעלם שוב.
“אין לי כוח אלייך” אמר אמפרורוס לאוויר ועופף לו הרחק משם, להר חלפיניו (המאכל האהוב על אמפרורוס). הוא עמד על פסגת ההר והביט בנוף המרגיע שמסביבו. רק דבר אחד היה יכול להרוס את הרגע המרגיע. בעיות המלוכה בגזע הטמבל הזה. אצל השדים הוא יכל לעשות מה שבא לו ופה כל הזמן קוראים לו.
“אדוני אמפרורוס!!” צעק חשמיר באוזנייה
“מה עכשיו?” רטן אמפרורוס
“בעיה בצנרת! מאה אנשים מתו היום. יחשיבו אותך כרודן שהורג אנשים אם לא תיתן אישור לטפל בצנרת” צייץ חשמיר
“רק רגע” אמר אמפרורוס וניתק את האוזנייה. הוא פרס את ידיו לצדדים ושער אפל נפתח מולו. נער ג’ינג’י יצא מתוכו.
“קראת לי, אבא?” שאל היצור. היה ברור שהוא שד. על ידיו השזופות והחסונות היו כתריסר קעקועי נחשים אדומים יפהפיים. נראה כאילו הנחשים זזו על ידיו. שערו הג’ינג’י היה מעוצב כהקוצים החדים ביותר בתבל ושערו חלף ברק לבן. עיניו הסגולות הבוחנות נראו כמחשבות אסטרטגיה להתמודדות בכל מצב. ז’קט העור שלו היה מעוצב ממאות אלפי ירחי הדם שראה בחייו. הירחים נראו כמתים יותר ויותר במהלך השנים. דם תמיד זלג מהן. על שיניו החדות היו כתמי דם יבשים וחרב גדולה בצבעים שחור ואדום בוהקים, הייתה חגורה בנדן על מותניו.
“הו בהחלט!” אמר אמפרורוס וחיכך את ידיו. “לך לארמון ותגיד להם שאתה אחיין של אמפרורוס ואם הם רוצים, אז אתן להם אישור חתום בהולוגרמה המהירה-הקשה-ביותר-לפריצה-בכל-המימדים!”
“קיבלתי!” אמר הנער הג’ינג’י ונעלם.
“רגע של שקט..” אמר אמפרורוס לעצמו.
“אדוני אמפרורוס!” צייץ חשמיר באוזנייה “יש-“
***
“אם יש שם נער ג’ינג’י שטוען שהוא אחיין שלי והוא מחליף אותי בתפקיד אז תכניס אותו ותדאג שהוא ינהל את העניינים” נשמע קולו של אמפרורוס מעבר לאוזנייה.
“אתה רשאי להיכנס” אמר חשמיר לנער העומד בפתח.
“הקשיבו! הקשיבו!” צעק הנער על השומרים והמשרתים בארמון “שמי הוא לונילג, ואני אחיינו של אמפרורוס. בחמשת הימים הבאים אני אהיה המלך שלכם! ואני מבטיח לכם, אתם תאהבו אותי! בתחילה, קראו לי לוני!”
קריאות “הידד!” נשמעו מרחבי הקהל. בקשתו הראשונה של לוני מצאה חן בעיניהם.
“והנה הפקודה הראשונה, קיבלתם אישור לתיקון הצנרת! ותמיד בימי שני בשעה חמש חמישים תהיה מסיבה (לא חובה לבוא) בחדר האוכל!” צעק לוני ברחבי האולם. הצוות אהב את המלך החדש והוא חייך.
“אבא, אני חושב שהאסטרטגיה עבדה!” אמר לוני לאחר ארבעת הימים שלו כמלך.
“מה זאת אומרת?” התעניינן אמפרורוס בזמן שהתעסק בשפמו. היה נחמד לדעתו להסתובב כבן עם פשוט.
“הם רוצים שאמשיך להיות המלך ל- אתה שומע?! לתמיד!” צעק לוני לאוזנייה
“מה אתה אומר?” שאל אמפרורוס והוסיף להתעסק בשפמו.
“אתה לא קולט? אני הולך להיות המלך הכי טוב בעולם ואז להרוס אותם מבפנים! הםם יהיו תלויים בי, ולא באיזה חלשלוש שרצח את יד ימינך” אמר לוני.
“אני אומר ש… קדימה! לך על זה. אני רק רוצה שתדע משהו, אני אוהב את המחשבה שלך לוניזן“
“הקפד לקרוא לי לוני. ייתכן שהשיחה מוקלטת. אדאג למחוק אותה מחר.” אמר לוני. טוב, עדיף שנקרא לו לוניזן, נסיך השדים. אחיהם של ראיין, יארק וגיסמנסיום מירורס.
32. הארומארק הסורר שב לעניינים
אמפרורוס זמזם לו בנסיעתו היומית בקרון המלכות בעודו צופה בהולוגרמת חדשות הבוקר האישית שלו.
צליל ה”קרעעעעע!” המוכר לו מאוד נשמע עמום. בהולוגרמה, יצור מטושטש הסתער לעבר המנחה, המנחה זעק לעזרה, וצלם עוזב את הפיקוד על מצלמת ההולוגרמה המשדרת והיא נפלה רגע לפני נתקע.
“הצילו את עצמכם!” צעק הצלם בעודו מביט בארומארק קוצץ את חברו המנחה. המסך החל להשמיע צליל “ביפ” ארוך ואז הוא נכבה.
“עוד בעיה… כמה בעיות אני יכול לסבול? קודם הרובוט השטני ואז זה?” מלמל אמפרורוס מתחת לשפמו.
“תהיו בכוננות!” אמר לשומריו “יש יצור שמסתובב חופשי!”
השומרים הנהנו ומתחו את הקשת הדיגיטלית שלהם. אמפרורוס השתעמם לו על כס המלכות וסובב בידו כדור אפל.
“אדוני!” צעק השומר המתנשף “יצור בלתי מזוהה נכנס לשטח הארמון! הקשתים מתים!”
“איך נראה היצור?” שאל אמפרורוס
“ראשו היה כראשו של דג, ציפורניו החדות קצצו את הקשתים בקלות, מהירותו הבלתי נתפסת מהירה יותר מקוסם ראש-חץ!”
“יותר מהיר מקוסם ראש-חץ אתה אומר?” הרהר אמפרורוס
“התשובה היא…” אמר חשמיר בציפייה
“ארומארק!” צעק אמפרורוס ומיהר להיכנס לחדר הכספות החדר הנעול ביותר בכל חמשת המימדים.
“אני אתקע פה” אמר לעצמו ומיהר לצאת משם ולחזור לחדר הכס.
“קרעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע!” פלחה נהמה ממושכת את הדממה שסררה בארמון.
“אהה!” צעק חשמיר ונעלם
“חשמיר?” שאל אמפרורוס. חשמיר נעלם.
“לאאא!” צעק השומר ונעלם גם הוא.
“מה?” אמפרורוס לא הבין מה קורה! דפיקה חזקה ובהולה נשמעה בדלת. אמפרורוס קיווה שהדפיקות יגוועו וזה באמת מה שקרה. אמפרורוס נאנח בהקלה ויצא ממחבואו. לפתע, הוא הרגיש נשימה חמה על עורפו. הארומארק היה מעליו! הוא ירה כדור אופל עצום לעבר התקרה מה שהימם את הארומארק לכמה שניות. אמפרורוס הרוויח עוד מעט זמן ופרס את כנפיו השחורות. הארומארק הגדול קפץ ממגדל למגדל וכמעט תפס את אמפרורוס כמה פעמים. אמפרורוס החל להיחלש.
“אוי… הגוף של בן האנוש שברירי מדי!” מלמל וכנפיו החלו להתפורר. והארומארק שזיהה הזדמנות, פגע לאמפרורוס בירך. הוא נשרט ונוזל שחור מילא את הפצע.
“לא תצליח לעצור אותי!” אמר אמפרורוס בשני קולות שונים באותו זמן. הארומארק שאג ונכלא במחסום אפל. אמפרורוס ירד לו בנינוחות ופוצץ את הארומארק לחתיכות. הארומארק התגבש מחדש בתור משרת של אמפרורוס. השומר הקרוב ביותר השתחווה והתרפס בפני אמפרורוס. הארומארק התקרב אליו ונגס בגרונו. אמפרורוס עף להר הקרוב והארומארק אחריו.
“עכשיו, אני עומד להיות מלך העולם ואף אחד לא יערער על זה! אני אברטון, מלך השדים!” הצעקה הדהדה במרחבי העמק שלמטה. ללא ספק האנשים שם פחדו.
“אקספלודינג אין פוטנטיה טנברייה!” צעק אמפרורוס ופיסק את ידיו קדימה. חומר שחור התגבש משתי ידיו של אמפרורוס. הוא לא החליט על צורה ממשית. זה יותר היה כמו גוש מעופף ששינה את צורתו בכל רגע. הגוש הסתובב בשמיים בלי פקודות ואז נכנס לאדמה. היא רעדה והשמיע קולות פיצוץ. האנשים שבכפרים מתחת להר הסתובבו כמו נמלים קטנות. אמפרורוס חייך חיוך אפל והנחה את הגוש. צרחותיהם של האנשים גרמו ליצור לחייך. הוא ירד מההר והתהלך בכפר השומם פתאום. חיוכו התרחב במעט. הוא חזר לארמון.
33. כשמשהו מוזר עומד לקרות
אמיליה ותומאס צעדו ברחובות השוממים של מימד לג’ינדה. הם בדיוק חזרו מקרב קשה נגד חברו הטוב ביותר של תומאס. קרב שהותיר אותם פצועים. אמיליה נאחזה באחיה העייף בעודה מנסה כמה שפחות להזיז את ידה הכואבת. תומאס היה מאוכזב מחברו. שהוא לא היה חזק יותר. אבל אמיליה ריחמה עליו. הוא היה חסר אונים, בלי יכולת לשלוט בגופו ואפילו בלי יכולת להגיד את מה שעל ליבו דברים שהוא לא באמת מתכוון אליהם. במיוחד אם זה קשור בדברים שחשובים לך. למרות הקור והריקנות שהרגישו השניים, במעמקי ליבם הם הוצפו בתחושת ניצחון מכיוון שהצליחו לקחת בחזרה את שני האבנים שחטף ג’יימס וכעת היו ברשותם ארבעה אבנים קדושות. האבן הראשונה נעלמה איפה שהוא, ותומאס ואמיליה ניסו לחפש אותה. למרות שתומאס הרגיש שאמיליה מסתירה ממנו משהו. לפחות ארבעת האבנים שהיו להם היו מאובטחות היטב בכיסים שלהם.
אמיליה החזיקה בידו המגובסת של תומאס. ככה הם המשיכו להם… מחובקים… הולכים להם בשקט ברחוב האפל.
“מה עכשיו?” שאלה אמיליה את תומאס בקושי והתמודדה עם הדחף שלה לפול ולשכב על האבנים האפורות.
“צריך למצוא את כל החומרים לשער” אמר תומס והביט מסביב.
“אולי מישהו מוכר כאן אבקת מימדים, בשוק המרכזי, נוכל לנסות לקנות קצת.” אמרה אמיליה והתביעה לכיוון הרחוב בעל הבניינים הקעורים.
“בסדר” אמר תומאס ותמך באחותו. השניים המשיכו לצעוד ברחוב האפל והקר. הם הגיעו לסמטה קטנה וראו אַלְף צעיר, חברותי למראה, עומד מאחורי דוכן אבקת מימדים. כל שאר הדוכנים באזור נראו שבורים והרוסים.
“איך אוכל לעזור לכם?” שאל האַלְף בחשש
“אנחנו רוצים לרכוש קצת אבקת מימדים כדי להגיע אל נינצ’קוב.” אמרה אמיליה.
“כמובן” אמר האַלְף וחייך חיוך מאולץ “קוראים לי ארטיס, איך קוראים לכם?”
אמיליה היססה. היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להגיד את שמה.
“אני תומאס וזאת אחותי אמיליה” אמר תומאס וחסך מאמיליה את ההתלבטות.
“שמות נחמדים” אמר ארטיס בחיוך קטן והושיט להם חופן אבקת מימדים. “מה אני מקבל בתמורה?” שאל האלף.
אמיליה נתנה לו כמה לוטקים, הפירות הורודים דמויי האבטיח שקיבלה מגראפט. ארטיס ליקק את שפתיו והכניס את הפירות לכיסו. האַלְף הצעיר נקש באצבעותיו כמה פעמים ולאט לאט הדוכן התפוגג.
“אז מה עכשיו?” שאל תומאס ונרגע מהדחף.
“אבני בלאקתנמוס…” אמרה אמיליה וקראה בדף הקטן שג’יימס תחב לידה. “ואז אובסידיאן מכושף. את ההכנה של השער אנחנו צריכים לגלות. ג’יימס אמר שהיה כבר אמור להופיע מולנו אות העיט…”
“מה אם אות העיט הוא…” תומאס עצר בדרמטיות. אמיליה חיכתה כמה שניות.
“די לחנוק, הרגת אותי ממתח!” אמרה אמיליה בחיוך דק.
“מה אם הרמזים של אות העיט, הם הרמזים שהאבנים נתנו לנו בכל פעם שמצאנו אבן חדשה?” אמר תומאס
“וואלה! כשחושבים על זה, זה באמת נשמע הגיוני!” אמרה אמיליה והסתכלה עליו בעיניים נוצצות. “בוא ננסה לחבר את כל הרמזים!” היא אמרה לבסוף.
“בסדר,” אמר תומאס “הרמז הראשון היה על גראפט, על זה שהאבן נמצאת אצלו, ובאמת היינו צריכים להיזהר מהשומרים, אבל לאיזה בן של רודן הוא מתכוון?” שאל תומאס
“אני מכירה רק שניים, יארק וג’יימס…” ענתה אמיליה
“אני לא חושב שנתקלנו באף אחד מהם בדרך לאבן… בואי נמשיך לרמז הבא…” אמר תומאס
“השני היה על המגדל, והגורל של מטחולי לא נגזר, כי אמא אמרה לי שהיא ראתה אותו והוא בסדר גמור…” אמר אמיליה בעצב.
“והשלישי…” המשיך בעידוד תומאס אשר ידע שלאחותו יש זיכרון מצוין.
“השולטים ילכו בדרכים. ובדרך יפגשו במאפה המושלם, הטוב מכולם. המאכל נמצא במימד החלום אבל אף אחד לא טעם אותו עד הלום” סיימה אמיליה בכאב. הם עדיין לא ידעו מה קרה לאדמונד אחרי הפיצוץ במוזיאון.
“ומה עם החמישי?…” אמר תומאס ומיהר להגיד אותו בעצמו אך אמיליה כרגיל הקדימה אותו.
“בלה בלה רמז, בלה רמז בלה בלה”
“אז בואי ננסה לחבר את הרמזים. אני חושב שהסיום לא יהיה שלם בלי הרמז הרא-” לא הספיק לסיים את המשפט וכבר אמיליה שלפה דף מקומט.
“מה?!” אמר תומאס והביט באחותו בעיניים פעורות.
“יש לי מרגל…” אמרה אמיליה בחיוך
“אם כבר מרג’ל!” ענה תומאס. לא היה אכפת לו שהוא יורד על מטחולי, העיקר שהוא הצליח לחלץ מאמיליה קצה צחוק.
“הילד ברמז הוא נבאד, המערות הם מערות הסחל”ב, הילדה שמבקשת את האוצר היקר זאת את ואת הסיום לא הצלחתי לפענח… והאבן תוסתר?” אמר תומאס.
“אני לא יודעת..” אמרה אמיליה והביטה על המדרכה.
“את בטוחה?” שאל תומאס
“אמ…….” גמגמה אמיליה
“עכשיו באמת, יש משהו שאת מסתירה ממני? זה בסדר, אני אחיך, את יכולה לספר לי הכל. אנחנו תאומים, לא נבגוד אחד בשני” אמר תומאס
“אמ.. אני לא יודעת” אמרה אמיליה בעקשנות.
“אמיליה באמת, חייבים את האבן הראשונה!” אמר תומאס ברוגז.
“בסדר” אמר אמיליה ויצרה שאר שחור. היא החוותה בתנועת ידה והאבן יצאה מתוך הריק האפל.
“למה הסתרת אותה?!” אל תומאס בכעס. הוא לא היה בטוח מה לעשות, לכעוס על אמיליה או לנחם אותה.
“אני- זאת לא אני! בסדר?! עשו את זה במקומי!” צעקה אמיליה בכעס.
“מי עשה את זה במקומך?” שאל תומאס. אתה עדיין כועס.
“יארק.” אמרה אמיליה
“למה שהוא יעשה את זה?” שאל תומאס
“אני לא יודעת, אוקיי?! הוא אמר משהו על לשמור את האבן במקום בטוח בלה בלה בלה. אין לי מושג!” אמיליה ממש התרגזה והתחשק לה פשוט להסגיר את עצמה לאמפרורוס.
“בסדר בסדר” אמר תומאס והתקרב לעבר אמיליה כשראה את תווי פניה משתנים.
פתאום אמיליה פרצה בבכי. “למה דווקא אנחנו?!” התייפחה אמיליה “הלוואי שהיינו סתם לומדים עכשיו ולא נמצאים במסע המטורף הזה! הייתי נותנת עכשיו הרבה דברים בשביל שיעור משעמם עם רובו פלוס! או מבחן קל של ג’וזפה! או אפילו ללכת להביא לרודי מילקשייק!”
“הכל בסדר” אמר תומאס וחיבק את כתפה של אחותו בידו הבריאה. “יש פתגם כזה, ‘היזהר ממה שאתה מבקש’, אז בואי נמשיך ונגמור עם זה כבר… גם אני מפחד וגם לי קשה! גם הייתי מעדיף לעשות עכשיו הרבה דברים כדי לרצות ריתוק אצל דירקטורפור… אבל…” אמר תומאס “בואי נמשיך במסע ונסיים אותו! גם אם לא נצליח, נמות עם התחושה שלפחות לא הסתתרנו כמו שפנים פחדנים, מאחורי אנשים שמקריבים את חייהם ורצונם למעננו!” סיים באומץ.
“וואו! תומאס, חתיכת נאום!” אמרה אמיליה וחבטה על גבו של אחיה.
“חחח, תודה” אמר תומאס בביישנות לאחר שאמיליה הדביקה נשיקה גדולה על לחיו.
“נתייחס לזה אחר כך, בואי נקנה את שאר החומרים לשער.” הציע תומאס והשניים הלכו לחפש את אבני הבלאקתנמוס ואת האובסידיאן המכושף. הם שוטטו במשך זמן רב במימד לג’ינדה, עד שמצאו את דוכן האובסידיאן המכושף. הם ניסו לגשת למוכר ולשלם לו בלוטקים, אבל הוא לא הסכים כי היה אלרגי ללוטקים. הם לא הבינו איך מישהו יכול להיות אלרגי לפירות הטעימים האלו?
“אוי, באמת!?” אמר תומאס כשהמוכר סירב להצעת הלוטקים. תומאס לא אהב סירוב לתשלומים. בראשו הוא כבר תכנן תעלול.
“יש לי רעיון.” אמרה אמיליה והשתיקה את אחיה. “בוא נמצא פירות אחרים. כמו…”
“אני אלרגי לכל פרי אפשרי!” נדחף המוכר בטון חצוף. “אני אפילו לא אוהב פירות!” אמיליה התעצבנה על המוכר והניפה את ידה. תומאס מיהר להוריד את ידה והביט בה בחומרה. לתומאס עלה רעיון קטן. היה צורך להסב את תשומת ליבו של המוכר לשבריר שנייה כדי שהוא יעבוד.
“היי מוכר!” צעק תומאס. המוכר הסתובב אל תומאס בחומרה.
“מה?” אמר המוכר, קצת כעוס.
“יש פה את מטחולי!” אמר תומאס.
“מי זה מטחולי, חבר ש’ך?” שאל אותו המוכר, עדיין כעוס.
“הוא יצור אדיר ממדים, מסוכן, ובעל מילים שלא נראו כמותם!” אמר תומאס בהפחדה. “אה, והוא נמצא מאחוריך.”
המוכר הסתכל אחורה. לתומאס היה שבריר שנייה לעשות את זה.
המוכר הסתכל בחזרה לתומאס – למקום שתומאס עמד בו קודם. “אין פה שום יצור. על מה אתה…”
תומאס התגלה מאחורי המוכר ולפני שהמוכר שם לב, אמר “סלום לך! אני הוא מטחולי, הדג’ול מקולם!”
המוכר ברח בצרחות. “מטחולי אמיתי! מטחולי אמיתי!” אמר בזמן שברח. הוא שכח דבר אחד. את הדוכן.
תומאס ואמיליה לקחו 14 חתיכות גדולות ויפות של אובסידיאן. אמיליה זימנה סכין אופל וחתכה את האובסידיאן לקוביות. אמיליה התנשפה ממאמץ והלכה לכיוון תומאס.
“תעלול יפה עשית שם!” אמרה אמיליה וקרצה לו.
“חח כן, אני שומע את הצרחות שלו עד כאן!” השיב תומאס. באמת מרחוק הוא שמע צרחות: מטחולי אמיתי! הוא יאכל את כולנו!
“עכשיו אנחנו צריכים…” אמרה אמיליה
“אבני בלאקתנוס” הקדים תומאס את אחותו “כדי לבנות את השער, צריך רבע שקית של אבקת מימדים מוכנה להצתה, את האובסידיאן המכושף יש להניח בריבוע מסביב לאבקה ולאבנים שמסודרות בצורה מיוחדת” סיים תומאס.
השניים הסתובבו ברחוב אך לא מצאו כלום… הרחובות בהם הלכו נראו אותו הדבר ואמיליה העירה שהיא חושבת שהם הולכים במעגלים.
“אנחנו לא!!!” התעקש תומאס. אחרי שחלפו דקות יקרות נוספות של הליכה בזיגזג, תומאס נעצר כאשר נתקעה רגלו בשלט.
“ברחו!” היה כתוב בכתב אדום מאיים. תומאס הבחין בעוד שלט.
“רוצו כל עוד אתם יכולים!” היה כתוב בשני. תומאס רץ כי הוא הבחין בעוד שלט.
“אז אתם לא הולכים?” היה כתוב בשלט. תומאס הבחין בעוד אחד.
“אז תהיו מוכנים לסיוט שלכם!” היה כתוב בשלט האחרון. השלט הוביל לפתח של מערה חשוכה ומאיימת. קולות מפחידים נשמעו מתוכה. למכרה סטליאופ.
“שמעתי שכאן יש כמה אבני בלאקתנמוס טריות!” אמר תומאס ומיהר להיכנס למכרה
“אני מקווה שהכל יהיה בסדר” לחשה אמיליה. לאחר דקות ספורות הוא חזר עם שמונה אבנים בצורות שונות. חמש האבנים הראשונות דמו מאוד לאבנים הקדושות והאחרות היו נראות כמו אבנים רגילות.
“בכלל לא היה מפחיד שם, רק קצת ג’וקים ושלדים ממתכת” אמר תומאס
“תומאס,” אמרה אמיליה, “נראה לי שצריך רק את חמשת אבני הבלאקתנמוס שדומות ל… אתה יודע, האבנים הקדושות?”
“טוב,” אמר תומאס, “אבל אני שומר אותם למקרה שהשער לא יעבוד.”
אמיליה ותומאס התרחקו ממכרה סטליאופ ומצאו מקום קטן להקים את הפורטל. “חכי לי רגע, אני כבר חוזר. בינתיים תתחילי לבנות את השער.”
אמיליה הקשיבה לאחיה ובנתה את השער. בדיוק כשהניחה את האובסידיאן האחרון תומאס חזר עם ערימת חצץ וברזל מותך.
“למה הבאת את זה?” שאלה אמיליה, היא חשבה לעצמה שהוא ניסה להשתמט מסידור השער.
“טוב, נצטרך להדליק את השער הזה איכשהו, לא?” אמר תומאס בחיוך גדול.
“טוב נו אוקיי” אמרה אמיליה וגלגלה עיניים. היא סגרה את ידיה לאגרוף ואז פתחה אותם. היא התקרבה אל תומאס והתיישבה ע האדמה במרחק מטרים ספורים ממנו.
“מה את עושה?” שאל תומאס בעניין.
“עושה את מה שלמדתי בבית הספר, עובדה שאתה וכל שאר הילדים לא מקשיבים לשיעורים המרתקים של ג’וזפה” אמרה אמיליה והחלה לשבור את החצץ עד שקיבלה אבן צור, ואז חיברה אותה עם הברזל המותך. כשסיימה, הידיים שלה היו אדומות וכנראה בערו, לא נראה שזה מזיז לה.
“זמן לשחק באש!” אמר תומאס בהתלהבות.
“זה מה שמלהיב אותך? אחרי כל מה שעברנו?” אמרה אמיליה בגיחוך קל.
“היי!” אמר תומאס בזמן שסידר את אבני הבלאקתנמוס במעגל סביב הפורטל. “סיימתי לסדר!”
אמיליה הדליקה את השער והוא התחיל בצבע ירוק, ואז השתנה לאדום ואז השתנה לכחול, ואז השתנה לצבעי הקשת ולבסו, שינה את צבעו לסגול והחל לשנות צבע בכל רגע, ומייד כבר השער הבהב בשלל צבעים.
“מוכנה ללכת אל הלא נודע?” אמר תומאס בחיוך רחב.
“לא,” אמרה אמיליה, “אבל בוא נעשה את זה.” ביחד שניהם צעדו אל תוך הפורטל.
34. מעבר
“איפה אנחנו?” שאל תומאס המבולבל.
“בוא… לאט לאט! חטפת מכה בראש טיפשון!” אמרה אמיליה והרימה את אחיה. תומאס התנהג כמו תינוק וזה לא מצא חן בעיניה. בשעתיים האחרונות הרגישה אמיליה שהיא צריכה לשחק את תפקיד אזמרלדה והיא ממש לא אהבה את זה.
“אה” אמר תומאס והתיישב.
“אתה יודע איפה אנחנו? כי זה ממש לא נראה לי כמו נינצ’קוב!” אמרה אמיליה
“נראה לי בוקצנין ב – ליבקמה מלועה” אמר תומאס
“תגיד, החלקת על השכל? אין כזה מימד ובטח שלא עיר! אתה יודע שאני מבינה בנושא הזה יותר ממך” אמיליה שתקה לכמה שניות ואז מלמלה “בטח המכה הזאת בראש חרפנה אותו נקווה שהוא יסתדר בקרוב כי אני ממש לא רוצה אח כזה!”
“שום מכה בראש ושום נעליים. המוח שלי עובד מצויין, אה ותזכרי חשוב מאוד: תיזהרי מהילימא” אמר תומאס בדאגה.
“מי זאת לעזאזל, ועכשיו כשאני חושבת על זה השם שלה הוא כמו שלי רק הפוך, למה?!” התרתחה אמיליה. היא ממש לא אהבה שהיא לא יודעת משהו שתומאס יודע, זה קרה לעיתים רחוקות מאוד וכשזה קרה זה היה הדבר המעצבן ביותר בעולם כולו!
“באמת אין לי כוח עכשיו להסביר לך…” אמר תומאס ונאנח. הוא מיהר לוותר כאשר ראה את המבט המכריע שאמיליה שלחה לעברו. “ליקמבה מלועה, הוא “העולם המקביל” ליקמבה זה המקביל ומלועה זה העולם. הטובים הם רעים והרעים הם טובים. בנים ובנות לא יכולים להיכנס לאותו מקום ביחד כמו שהיה פעם בעולם הרגיל. האוכל שם ש – הילימא אוהבת הוא האוכל שלא תאכלי לעולם, החורף הוא קיץ הסתיו הוא אביב, השחור הוא לבן, והילדים הולכים לעבוד המבוגרים לומדים, והקורונה שלמדנו עליה הייתה בעצם תקופת אושר ועושר שקראו לה “הנורוקה” בעיקרון כל פעם שרע בעולם שלנו טוב שם כמו בגן עדן… בדיוק באמצע העולם המקביל יש 5 אבנים. כל אחת מסמלת מימד אחר.”
תומאס עצר, נופף בחמש האבנים שבידו והמשיך “האפוקליפסה שם היא בעצם סיום כל הרוע בעולם, אבל היא לא יכולה להתקיים בלי שני אנשים ממימד אחר, אנחנו!” אמר תומאס בעיניים נוצצות “אנשים שחיים בעולם המקביל הם חצי חיות חצי בני אדם אז אם אתה שואל מישהו בעולם המקביל שאלה, אל תתפלאי אם הוא יענה לך “קוקוריקו!!”. נכון שהעולם הרגיל הוא עגול? העולם המקביל הוא מרובע! אם אדם מקביל נוגע באדם המקביל שלו שניהם לא יתקיימו עוד וכל זכר שלהם ייעלם. השמות בעולם המקביל תלויים בבן אדם המקביל שלהם, למשל אני: תומאס = סאמות. אבא הוא רודואת ואמא היא הדלרמזא” סיים תומאס.
“זה היה הסבר ארוך… ” אמרה אמיליה.
“כן… אבל זה כל המידע שצריך לדעת על העולם הזה!” השיב תומאס.
“מה עושים עכשיו?” שאלה אמיליה.
“אההההה……..” אמר תומאס. הוא הביט באחותו, גירד בראשו וענה לבסוף “נראה לי שצריך ליצור את האפוקליפסה?”
“כן, אבל איך?” שאלה אמיליה.
“את זה אני לא יודע!” אמר תומאס.
“סוף סוף!” אמרה אמיליה, ופניה הוארו בחיוך מנצח “משהו שאני יודעת ואתה לא!”
“לא צריך להשוות…” רטן תומאס. לרגע אחד הוא נהנה להתנשא על אחותו הידעונית.
“אנחנו צריכים את הישויות המחברות… זאת אומרת להביא את דודה אירה ואת רוק שוב. אז אנחנו נשתלב איתם ורק נשאר לפתות את אמפרורוס דרך ג’יימס! רק עין אחת של ג’יימס נתונה לקללה, השנייה לא! הוא יכול במספיק ריכוז לשלוט בגופו ולקרוא לאמפרורוס, ואני מתערבת איתך על 1,000 ססטריוס שהוא מביא את אמא ואבא כגיבוי!”
“לא שוב!” ילל תומאס ומיד אחר כך הוסיף בלחישה “הבחור מלחיץ אותי” אמיליה צחקה מהפחדנות של תומאס.
“אנחנו גם צריכים את בלו! הכוחות שלו גם חשובים מאוד!” הוסיפה אמיליה.
“יש לו גם זצים שנשמעים כמו פלוץ!” העיר תומאס ומיד אחר כך אמיליה התקפלה על הרצפה בצחוק.
“מה?” שאל תומאס “רק אמרתי שיש לו זצים עם קול של פלוץץץץץץץ!” הוא משך את המילה מה שגרם לאמיליה לצחוק עוד יותר.
“אתה פשוט מצחיק” אמרה אמיליה
“אבל זה לא זמן לצחוק” התרגז תומאס. הוא לא התכוון לבדיחה, הוא רק ציין עובדה!
“בסדר,” אמרה אמיליה לאחר שנרגעה “אתה יודע מה לעשות עכשיו?”
“עכשיו צריך להתחיל את האפוקליפסה, לפתות את אמפרורוס דרך ג’יימס, להביא אותו לזירה שבצלינדרומים ואז להציל את המימדים!!!” השיב תומאס בהתרגשות.
“אוקיי נשמע קל! רק יש בעיה אחת” אמרה אמיליה.
“מה היא?” שאל תומאס.
“זה שאנחנו תקועים באמצע שומקום, רחוקים מכל דבר מוכר וכו’!” אמרה אמיליה
“רגע אני צריך להיזכר” אמר תומאס וגירד בראשו, “אה… כן! אנחנו צריכים את חרב המימדים שג’יימס גילה!” נזכר תומאס.
“חרב המה של ג’יימס?” שאלה אמיליה בבלבול .
“מה, הוא לא סיפר לך?” שאל תומאס.
“סיפר לי מה?” השיבה אמיליה בשאלה משלה.
“אוקיי אני אספר לך… ג’יימס גילה חרב, אבל זו לא סתם חרב רגילה, הוא גילה אותה במהלך המסעות שהוא עשה לפני שהוא הגיע למימד נינצ’קוב ואלינו.
“זה כבר מתחיל להישמע הגיוני!” אמרה אמיליה והנהנה
“החרב היא כלי הנשק היחידי שיכול להביס את אמפרורוס, אם הוא יגלה אותה… טוב אז הכל אבוד” הסביר תומאס לאמיליה.
“אני דיי בטוחה שהוא יודע עליה” אמרה אמיליה בסתירה לטענתו של תומאס.
“אני לא יודע, הכל יכול לקרות” אמר תומאס לאמיליה.
“רגע רגע רגע, תן לי להבין, אז ג’יימס גילה חרב” אמרה אמיליה.
“כן” השיב תומאס.
“והיא כלי הנשק היחידי שיכול להביס את אמפרורוס”
“כן, בדיוק”.
“ואם אמפרורוס ימצא את החרב הכל אבוד”.
“כן, רק עכשיו הבנת?” שאל תומאס
“וג’יימס כמעט כולו בשליטה של אמפרורוס” אמרה אמיליה .
“כן, ראית את זה בעצמך!”
“אז כבר הכל אבוד כי ג’יימס יהיה חייב לומר לאמפרורוס על החרב” נאנחה אמיליה.
“לא הכל אבוד” אמר תומאס “ג’יימס החביא את החרב ואמר לי איפה הוא החביא אותה וביקש ממני למחוק לו את הזיכרונות בכל מה שנוגע לחרב אז הוא בכלל לא יודע שהיא קיימת” אמר תומאס והשיב את התקווה ללבה של אמיליה.
“יופי” אמרה אמיליה בהקלה ופניה קדרו כאשר נזכרה בדבר מה. “רגע, איפה החרב?”
“החרב במימד צלינדרומים, המקום נחשב למרכז היקום העל מימדי. את חושבת שתוכלי להביא אתנו עד לשם?” שאל אותה תומאס.
“כן, אני חושבת שאני יכולה…” אמרה אמיליה “אני רק צריכה להתרכז, ולקוות”.
“אני מאמין בך” אמר תומאס. בעודו אומר את המילים האלו החל להתגלות בפני התאומים שער שחור.
“מוכן?” שאלה אמילה את תומאס
“כמו שלא הייתי מעולם” השיב תומאס והגניב את ידו לעבר ידה. היא החזיקה את ידו ובמחשבה משותפת, הם קיוו לטוב. הם בפנים.
35. חרב המימדים
“איפה אנחנו?” שאל תומאס את אחותו. היא משכה בכתפיה ולא אמרה דבר.
“מרכז היקום?” ניחשה אמיליה לאחר שתיקה ארוכה.
“אולי” אמר תומאס והביט במקום. הכל היה שחור חוץ מחרב אחת שבהקה באור יקרות
“זאת חרב המימדים!” התלהבה אמיליה והחלה להתקרב לחרב, החרב היתה תקועה בסלע ועל הסלע כתוב:
“תומאס ואמיליה, יורשי העבר ההווה והעתיד, יוציאו את חרב המיימדים מסלע סחל”ב, והחרב תתפתח לשניים, ויקחו תומאס ואמיליה את החרבות וישספו בהם את גרונו הנתעב של אמפרורוס הנורא.
“רגע,” אמר תומאס “משהו נראה לי חשוד”
“כן…” אמרה אמיליה והביטה בקרקע מסביב לחרב, היא באמת נראתה מוזר.
“אני חושב ש-” ניסה להגיד תומאס אבל שאגה פראית נשמעה כאשר תומאס בטעות התקרב צעד אחד יותר מדי לחרב. “אופס”
“אוי תומאס” אמרה אמיליה בחיוך קודר. היא שלפה חרב אפלה. תומאס פוצץ חלק קטן מהאדמה השחורה והרים שני אגרופי טבע ענקיים מהאדמה. דרקון שחור עצום ומאיים יצא מהאבן של החרב. גופו החסון היה מלא קשקשים בוהקים, עיניו האדומות בערו בעוצמה עצומה של קסם טהור. המהירות העצומה שלו, והחוסן הגופני, הדהימו את אמיליה ותומאס. הם כמעט שלא הצליחו להתחמק מהדבר השחור הענקי שירק אש מפיו.
“איך נתחמק ממנו?” שאלה אמיליה בצעקה כדי לגבור על קולות השאגה הנוראיים של הדרקון
“אני לא יודע! מי שמומחה פה בדרקונים זאת את!!” צעק תומאס וחבט באגרופיו הירוקים בדרקון הרגוז.
“דרקון אפל, דרקון אפל!” חשבה אמיליה במרץ
“מצאתי!!” צעקה לפתע. “תרגיע אותו!”
“אבל איך, איך בדיוק נראה לך שאעשה את זה?!” שאל תומאס.
“עשב… דרקון שן השנהב!” צעקה אמיליה ותומאס גרם לקבוצת עשבים יפים ביותר לפרוץ מהאדמה. הוא דחף אותם לפיו הפתוח של הדרקון שלעס אותם בעונג תוך שעשן יוצא מנחיריו. הוא התרסק על האדמה לידם, נוחר בקול רם ומרייר.
אמיליה אמרה “טוב! הנה עוד מפלצת שגברנו עליה, נראה לי שגברנו בזמן האחרון על יותר מפלצות ממה שגברו כל החברים שלנו בכל החיים שלהם ביחד!”
תומאס גיחך בתגובה.
“מה אתה צוחק?! זה נכון!” אמרה.
תומאס ואמיליה הביטו אחד בשני ושניהם חשבו בו זמנית על זה שהם רוצים להוציא את החרב קודם!!!
הם רצו לכיוון החרב ודחפו אחד את השניה.
“אני אגיע קודם!!!” צעק תומאס שהיה יותר קרוב הוא זינק אל החרב וראשו נדפק בניצב, אמיליה ניסתה להוציא את החרב אבל לא הצליחה.
“למה זה לא יוצא?” שאלה בתסכול.
“אולי כי את לא הנבחרת, פספסת חלק מהנבואה, כתוב שם שאני צריך להוציא את החרב, אבל אל תדאגי, החרב תתפצל לשניים אחרי שהאבנים ישאבו לתוכה, אז גם אל תתפלאי אם האבנים יעלמו” הסביר תומאס.
“היי די לריב זה מפריע לי”. אמר קול עמוק לפתע
“מי אתה?” שאלו יחד בבהלה אמיליה ותומאס.
“תסתובבו טיפה. עוד טיפה, רק עוד קצת” ככה המשיך הקול לדבר עד שהם הסתכלו על החרב.
“היי” אמר הקול.
“רגע זאת החרב?” שאל תומאס.
“ברור שלא” אמרה לו אמיליה.
“דווקא כן” אמר הקול.
“עכשיו שתפו פעולה ותשלפו אותי כבר מהאבן המלוכלכת הזאת, היא מגעילה”.
“טוב…” השיב תומאס, ויחד עם אמיליה משכו את החרב מתוך האבן.
“הו… סוף סוף קצת חופש! תודה רבה לכם” אמרה החרב.
“בשמחה” אמרו ביחד התאומים.
“אנחנו עזרנו לך אז הגיע הזמן שאת תעזרי לנו” ביקשה אמיליה.
“קדימה! איפה האבנים?” שאלה החרב.
“בכיסים שלנו” ענתה אמיליה.
“בסדר, הביאו לי אותן בבקשה” אמרה החרב. אמיליה הושיטה את האבן הראשונה והשלישית, ותומאס את החמישית, רביעית ושנייה. החרב שאבה את האבנים לתוכה בקול שאיבה שדמה מאוד למשאב הרובוטי בביתם של אמיליה ותומאס. החרב סיימה את האבנים ונראה שהיא בלחץ עצום ואז… היא התפצלה ונצבעה באדום וכחול. אמיליה לקחה את החרב הכחולה ותומאס את האדומה.
כשהחרבות נשלפו והתפצלו הן התחילו לריב ביניהן. אמיליה ותומאס לא יכלו לסבול את כל הדיבורים והריבים השטותיים של שתי החרבות, אז הם פשוט חסמו להן את הפה, בקסם צמחים לאחת ובקסם אופל לשניה.
“סוף סוף קצת שקט!” נשם לרווחה תומאס. “ושלא תריבו עוד על מי חרב יותר יפה! מובן?! כי שניכן יפות” הזהיר אותן.
“קדימה, לשלב הבא במסע!” אמר תומאס, אחז כמו תמיד את ידה של אחותו והם נכנסו אל השער הירוק לשם שינוי, שנוצר מולם.
36. הרמז הגדול של חידת אות העיט
תומאס הרגיש נורא. כל חלקיק בגופו התנתק לרגע והלך למקום אחר. חשוך ומרוחק. משום מה, הוא היה יכול לראות את אמיליה ואת עצמו.
“את יודעת מה קורה פה?” שאל תומאס. אמיליה הנידה בראשה ואמרה.
“לא, אבל אני מנחשת שזה מה שקורה כשאתה עובר מרחק גד-” השקט התנפץ ברעש מחריש אוזניים שבלע את קולה של אמיליה. כל האזור שמסביב נהיה שחור. הקירות החלו להתגלצ’ לרעוד ולהעלם,
“אוי לא” אמר תומאס בפעם המי יודע כמה מאז תחילת המסע. פיצוץ הרעיד את מוחם של אמיליה ותומאס ופלט אותם באמצע שום מקום.
“איפה אנחנו?” שאלה אמיליה. פני השטח של האזור שמולם היה דומה מאוד לפני השטח של מינטאואר.
“א-א-אני חושב שבמערכת הכוכבים קנקרי 55, ברצועת הזהב, מקום המאפשר חיים כמו בכדור הארץ של חמשת המימדים, בלי צורך בציוד מיוחד. אנחנו בירח החמישי של כוכב קנקרי 55 A. לפחות לפי איך שהקרקע נראית” אמר תומאס.
“אני חושבת שאתה צודק כי אנחנו נושמים רגיל בלי צורך בחליפות אסטרו-סלפוטס…” ענתה אמיליה.
“אה הא” אמר תומאס והביט בפני השטח הסלעיים שמסביבם.
“מה אתה חושב שצריך לעשות עכשיו?” שאלה אמיליה. תומאס שתק.
“אני חושב שיש משהו על ההר!” צעק תומאס פתאום והחל לרוץ. אמיליה רצה אחריו. תומאס טיפס מהר על ההר וחיכה לה על פסגתו.
“מה קרה?” שאלה אמיליה. הוא הניד בראשו והביט למטה. אמיליה הסתכלה וראתה סמלים מוזרים אשר צוירו בחומר צמיגי זוהר. כנראה מה שמשך את תומאס. ככה הם נראו:
(מוסיף תמונה בקרוב)
“את מבינה?” שאל תומאס את אחותו
“לא” אמרה והנידה בראשה. הציורים קצת הסתבכו לה בראש.
“את רואה את העיגול, הכוכב, הענן, הקוביה והמשולש? אלה חמשת האבנים הקדושות!” אמר תומאס
“כן, את זה הבנתי, אבל… מה אלה שאר הסמלים?” שאלה אמיליה
“בואי ננסה לפענח… אני רואה פה ציפור שבפיה מנעול” אמר תומאס “באיזה מימד גרים הכי הרבה יצורים? ועוד עם מנעול!”
“אבטחה גדולה בצלינדרומים?” ניחשה אמיליה
“ככה גם אני חושב” אמר תומאס.
“אבל מה עם הלפיד, הלהבה הכחולה אדומה, האליפסה הזהובה והעין בעלת חמשת הצבעים?” שאלה אמיליה
“מה המכנה המשותף של כל הדברים שפיענחנו בציור הזה?” שאל תומאס
“המימדים!” צעקה אמיליה היא החלה להבין.
“אולי, אלה מימדים אחרים??????!” שאלו תומאס ואמיליה באותו זמן.
“כן!” אמרה אמיליה וחיבקה את תומאס “אתה מבריק! שמעתי אגדות על ארץ המתים וגן עדן! הם יכולים להיות האליפסה והלפיד!”
“נכון, הלהבה הכחולה אדומה… זה יכול להיות כרונו, מערכת לא ידועה במרחק של כחמישים מיליארד שנות אור מכדור הארץ של צלינדרומים?” שאל תומאס
“לא” אמרה אמיליה והנידה בראשה “זה חייב להיות מימד משל עצמו”
“אז… אולי אמברטוניטון, חלקיק המערכות בין אנדרומדה לשביל החלב?” שאל תומאס
“זאת אפשרות” אמרה אמיליה
“והעין חייבת להיות אטילוזלים, האגדה הישנה משנת 687 לפני הספירה! באגדה רשום שהמשפט שחקוק בשער הכניסה למימד הוא: ‘לאן אשר תלך, עינו של האח הגדול תמיד פקוחה’!” אמר תומאס
“אז… אנחנו אמורים לצאת למימדים האלה?” שאלה אמיליה והוסיפה במלמול “איזה מעצבנים אלה שגנבו את המשפט מאטילוזלים”
“לא, תראי, יש המשך!” אמר תומאס והצביע על החומר הצמיגי שהחל להינמס מעט.
“אני רואה את החצים שמובילים לצורה של הפיצוץ, אבל זה בלתי אפשרי!” אמרה אמיליה
“לא אם אתה אמפרורוס” אמר תומאס
“אבל יש גם את הציור של ילד וילדה שהולכים לכיוון קולוסיאום עם צורה של עיט” אמרה אמיליה
“אות העיט!” אמר תומאס “אנחנו צריכים ללכת לקולוסיאום אות העיט!”
“אני חושבת ש… זאת זירת קרב” אמרה אמיליה
“אבל רגע, ליד הקולוסיאום יש את הציפור והמנעול!” אמר תומאס
“צלינדרומים” אמרו ביחד.
“אז… צריך ללכת לצלינדרומים?” שאלה אמיליה
“כנראה, זה אות העיט, זה מה שג’יימס אמר…” השיב תומאס
“אז בוא נעשה את זה!” אמרה אמיליה
“אה… אבל יש רק בעיה אחת,” אמר תומאס “אנחנו תקועים באמצע שום מקום בירח של קנקרי 55 A “.
“את זה אני יכולה לסדר בלי שום בעיה” אמרה אמיליה. שער שחור נפתח למרגלות ההר.
“תחרות גלישה?” שאל תומאס בהתרגשות
“פראייר!” צעקה אמיליה ויצרה סנובורד שחור וקפצה אליו. היא ירדה כמו טיל. תומאס יצר מגלשה מהאבן של ההר והתגלש אחריה בחיוך. הם נעמדו ליד השער וקפצו פנימה.
37. היום המטורף של גראפט חלק א’
גראפט היה עסוק בתיקונה של חללית מיוחדת ביותר שהתכוון להביא לאביו לוראק כמתנת יום הולדתו ה-120.
הוא נהנה לתקן אותה למרות שזה גזל ממנו כמה שעות ארוכות. בדרכו מהמוסך לביתו החדש והצנוע, הוא חשב על אמיליה ותומאס והגעגועים אליהם גרמו לו לרצות לבקר אותם. אני אקפוץ לבקר אותם וכך אבדוק שהחללית תקינה חשב לעצמו. הוא חזר למוסך, קפץ אל תוך החללית והמריא לנינצ’קוב.
החללית נחתה במהירות הבזק וגראפט יצא ממנה שמח ומאושר. הוא התרגש לפגוש את חבריו וגם היה מרוצה שהצליח לתקן את החללית בצורה מושלמת. רק פרט אחד היה חסר בתוכנית שלו – לא היה לו מושג היכן הם נמצאים ועל אף כל מאמציו הוא לא הצליח למצוא אותם. כשטייל ברחובות נינצ’קוב נתקל במאפיה שהדיפה ריחות נפלאים.גראפט לא עמד בפיתוי ומילא לעצמו שקית שלמה של מאפי לוטקים פריכים. בעודו נוגס ונהנה שאל את המוכר אם הוא מכיר את אמיליה ואת תומאס אפיולות והמוכר ענה, “כמובן, הם גרים כמה רחובת מכאן”.
“תודה,” אמר גראפט ונאנח בהקלה. הוא יצא מהמאפיה, הספיק לצעוד כמה צעדים כשהמוכר צעק לו “היי, לא שילמת!”
“מה?! למה אני צריך לשלם, הרי פירות הלוטקים הם מהמטע של אמא שלי, אנירה!”
“בטח, בטח” אמר המוכר בליגלוג. “איך אני אמור לדעת שאתה לא משקר? תשלם בבקשה!”
“תשמע,” אמר גראפט “יש בעיה קטנה.. אין לי כרגע כסף. אתה מקבל לוטקים?”
“זה הגיוני בכלל!? הרי הרגע קנית מאפה לוטקים!” אמר המוכר בבלבול.
“אז איך אתה רוצה שאני אשלם לך, באבני קטאו?” שאל גראפט.
“אני לא רוצה אבני קטאו! אני רוצה כסף! אם לא תשלם לי, אני אקרא לרובושוטרים!”.
גראפט הבין שהאופציה היחידה שלו היא לברוח, וכך עשה. הוא ברח הכי מהר שיכל, בלי להסתכל לאחור.
המוכר התקשר לרובושוטרים
“איזה בחור מוזר טען שהסחורה שלי יובאה מאימו וגנב לי מאפי לוטקים בלי לשלם” התלונן המוכר העצבני.
“איך הוא נראה? ומה שמו?” שאל אחד הרובושוטרים.
“אני לא יודע איך קוראים לו אבל הוא נראה כמו קטאו מצלינדרומים לפי עורו הכהה והנקודות השחורות הקטנות שבעיניו.”
“מתי הקטאו היה אצלך?” שאלו הרובושוטרים.
ב-14:30, ממש לפני כמה דקות” ענה המוכר.
“ולאיזה כיוון רץ?”
לכיוון רחוב ליעידריוס! השיב המוכר.
“אוקיי, תודה. אנחנו נמשיך מכאן.” אמרו הרובושוטרים והלכו.
גראפט ממש מיהר לברוח. הוא פחד שהשוטרים ימצאו אותו והוא מצא לעצמו מקום מסתור. היה זה בית ספרם של אמיליה ותומאס. הוא מיהר להיכנס והתחבא מאחורי אחד הרובולוקרים. מה שגראפט לא ידע זה שהיו מצלמות אבטחה בכל מקום! אחד הרובולוקרים היה פתוח, היה זה הרובולוקר של אמיליה.
הוא זיהה אותו בקלות מפני שהרובולוקר היה מקושט בהמון תמונות – של אמיליה ותומאס, של אמיליה עם איילו ואנידה חברותיה, ותמונות של אזמרלדה ותיאודור ההורים של אמיליה ותומאס. הייתה שם גם תמונה שלו והוא נורא התרגש וכמעט בכה. הוא הרגיש שהוא ממש מתגעגע אליהם ופחד שהם שכחו אותו. אבל כשראה את התמונה שלו ידע שהם לא…
בינתיים, הרובושוטרים חיפשו אחריו וקיבלו מידע מאחד התושבים שראה אותו בדרך לבית הספר. הם היו בדרך לשם כדי להכניס את גראפט למעצר.
38. היום המטורף של גראפט חלק ב’
“קטאו לא מזוהה!” נשמע קול במערכת הכריזה וגראפט הבין שהוא מוקף.
“תסגיר את עצמך מיד” אמרו הרובושוטרים.
גראפט לא ידע מה לעשות. הוא רץ כאילו חייו תלויים בזה, נכנס בסערה לאחת מהכיתות החשוכות, והתחבא מתחת לאחד השולחנות וקיווה לטוב. דלת החדר נפתחה בכוח ורובושוטר עמד בפתח. גראפט לא ידע מה לעשות. הרובושוטר הבחין בגראפט והתקרב אליו. לפתע, הרובושוטר הוריד את הראש המתכתי וגראפט גילה שזה לוראק, אביו!
“היי אבא, מה אתה עושה כאן?” שאל גראפט
“מחלץ אותך!” אמר לוראק. הוא סימן לגראפט לבוא אחריו ולחש לו “יש לי קשרים בעיר הזאת, אף אחד לא יעז להציק לנו!”
“טוב, חשבתי שקטאו בן 120 אמור לשכב במיטה” אמר גראפט בעודם יוצאים מבית הספר.
“היי אתה!” צעק אחד הרובושוטרים “זה גנב הלוטקים!”
“רגע רגע, רובר, תן לי להסביר -” ניסה להגיד לוראק.
“לא אכפת לי!” אמר רובר.
“הוא איתי” אמר לוראק.
“ומי אתה?” שאל הקצין.
“אתה לא זוכר את חברך הוותיק לוראק מצלינדרומים, המלך?” שאל לוראק.
“אה כן! לוראק ידידי! כמה נחמד לראותך! אין בעיה, הפעם נוותר לו. רק בגלל שהוא איתך” אמר רובר ונעץ בגראפט מבט ‘אתה עוד תשלם על זה’.
“מה חשבת לעצמך?” שאל לוראק את גראפט לאחר שהרובושוטרים נעלמו.
“רק רציתי לפגוש את אמיליה ותומאס, אבל הם לא פה” אמר גראפט.
“תשאיר להם פתק. פתק אלקטרוני” הציע לוראק.
“איך אני לא חשבתי על זה? יש לי פתק אלקטרוני פה לידי” אמר גראפט והתיישב על סלע כדי לכתוב:
היי אמיליה ותומאס!
מה שלומכם?
התגעגעתי אז באתי אבל לא הצלחתי למצוא אתכם למרות שנהניתי לאכול מאפי לוטקים.
חוטלים לא מפסיק לדבר על ‘הילד המגניב שיכול לשלוט בטבע’ ופיניטה מדברת כל הזמן על ‘הילדה שיכולה לזמן דברים שחורים’!
אני ממש מחכה ליום שבו ניפגש שוב!
באהבה גראפט.
כתב הניח את הפתק בכניסה לבית הספר וטס בחזרה עם אביו אל צלינדרומים.
“אז מה, גילית את ההפתעה?” שאל גראפט ונאנח
“כן, אם אתה מתכוון לזאת שאנחנו בתוכה” אמר לוראק
גראפט נאנח שוב.
כשהגיעו אל הכפר של גראפט, הוריד לוראק את גראפט בביתו, ואמר לו “זה היום הולדת הכי טוב שהיה לי!”. גראפט שמח לשמוע את המילים האלו ונופף לשלום לאביו. לוראק נפנף בחזרה. כשנכנס לביתו, גראפט שם לב למשהו מוזר מאוד, הבית היה ריק! ילדיו ואשתו נעלמו! גראפט ידע מיד שאמפרורוס עשה את זה, וידע גם מה הוא צריך לעשות.
39. חילוץ באולם הפיחלוץ
מטחולי החל להשתעמם מהשחייה במיכל הקטן. בהתחלה זה היה מלהיב אבל עד מהרה שיעמם לו. הוא נאלץ להקשיב לריבים הגדלים בין ג’יימס לאמפרורוס.
“אני לא עושה את זה, אבא!” צעק ג’יימס הכבול על אמפרורוס המרוגז.
“כבר אמרתי לך, אתה מחויב!” אמפרורוס התרגז עוד יותר.
“אני לא!” צעק ג’יימס בחוצפה “הם חברים שלי! אני עדיין שולט בקללה הארורה שלך!”
“לא לאורך זמן!” צעק אמפרורוס שכבר רתח
“אני אעשה מה שבא לי” אמר ג’יימס והוציא לאמפרורוס לשון
“אתה תגלה לי איפה החרב שגילית או שאשתמש בדרך הקשה!” נגמרה לאמפרורוס הסבלנות
“חרב? איזה חרב?” שאל ג’יימס בבלבול
“אתה חושב שאני טיפש?” שאל אמפרורוס
“לא, אני לא יודע על מה אתה מדבר!” צעק ג’יימס
“בסדר, בדרך הקשה” אמר אמפרורוס ושיתק את ג’יימס. הוא חיפש במוחו של ג’יימס ולא מצא שם כלום. “איך זה הגיוני?” מלמל אמפרורוס “זה או שהוא מחביא את המחשבה או שמחקו אותה ממנו”
“עכשיו אני אבדוק במוח שלכם!” צעק אמפרורוס על אזמרלדה ותיאודור המפוחדים. גם אצלם הוא לא מצא כלום.
“לא הגיוני!” שאג אמפרורוס
“אמרתי לך” אמר ג’יימס הוא התחבט בכבליו “מתי כבר תשחרר אותי?”
“כשהחברים שלך ימותו, על ידיך” אמר אמפרורוס
“לא ולא!” צעק ג’יימס
“עתם יהולים לאיוט יוטר בסכת?” שאל מטחולי “עני מנשע לאירגה”
“אתה תשתוק!” צעק אמפרורוס על מטחולי.
“הוא יגיד מה שהוא רוצה!” ענה בתגובה ג’יימס.
“אתה לא תחליט!” צעק אמפרורוס
“אני כן אחליט, אחרי הכל אני אמור להיות המלך!” צעק ג’יימס “אתה היית אמור למות מזמן, אבא”
“מה אתה רומז?” שאל אמפרורוס
“שאתה העלמת את אשתך, את הילדים שלך, ולמה?” שאל ג’יימס שביב דמעה התגנב במורד לחיו.
“אתה לא תשאל אותי שאלות ככה!” התיז אמפרורוס
“אתה מתנהג שונה, אבא” סינן ג’יימס
“בומאס הזה הרס לך את הזיכרון מה?” שאל אמפרורוס
“דבר ראשון, קוראים לו תומאס-”
“בלה בלה!” קטע אותו אמפרורוס
“ודבר שני, אני יודע על לא מה אתה מדבר, היחיד שהורס לי פה את הזיכרון זה אתה” המשיך ג’יימס
“אתה מחרפן אותי!” צעק אמפרורוס על ג’יימס. הקללה כבר לא ממש עבדה עליו.
“אני אעשה מה שאני רוצה” אמר ג’יימס
“עני… קבר לע יודא מא לאגיד, עתם מוסיעים עוטי מדאטי!” צעק מטחולי
“הוא צודק אמפרורוס” אמר ג’יימס ונתן מכה הגונה לברזל המכושף של הכבלים שלו
“אתה ילד עקשן” אמר אמפרורוס בחוסר סבלנות
“אתה לימדת אותי להיות ככה!” צעק ג’יימס
“לא אני לא.” אמר אמפרורוס ושילב את זרועותיו.
“אז מה זה?” שאל ג’יימס ופוגג תמונה שהוסרטה על הקיר והנחית אותה בידיו של אמפרורוס. זה היה סרטון של ג’יימס הקטן ואמפרורוס משחקים בתופסת בחצר המלכותית ולא משנה כמה מהר אמפרורוס הניע את הקלנועית שלו, הוא לא הצליח לתפוס את ג’יימס. שניהם צחקו וג’יימס קפץ על אמפרורוס וחיבק אותו. ואז נגמר הסרטון.
“אה, זה?” גיחך אמפרורוס וניפץ את התמונה המוסרטת היקרה על הרצפה.
“אתה מודע לזה שאני יודע שאתה לא אבא שלי!” אמר ג’יימס
אמפרורוס נהם בכעס ומלמל משהו שנשמע כמו “לקוניסטיוס לא היה יכול להיות בן יותר ממושמע?!”
“אתה טיפש” אמר ג’יימס וצחק צחוק משוגע.
“אני לא טיפש!” צעק אמפרורוס על ג’יימס והחל לאבד את הסבלנות שלו.
“אתה כן! תודה שנתת לי לברוח” אמר ג’יימס והתשחל באיטיות מכבליו.
“לא נתתי לך כלום!” צעק אמפרורוס וכיוון כדור אופל על ג’יימס המשוחרר.
“כל מה שהייתי צריך זו הסחת דעת. מואהאהאהאה!” אמר ג’יימס. לפני שהתפוגג ונעלם הוא הוסיף “אחזור להציל את שלושתיכם בקרוב!” תוך העיף מבט על שלוש הצלליות הקלושות שצפו בשלושת המיכלים הקעורים. מטחולי ניסה לסמן באגודל זקור אך בטעות הרים את אצבעו האמצעית. ג’יימס חייך וסימן למטחולי באגודלו כדי שיבין איך עושים את התנועה. תיאודור ואזמרלדה לא נעו וזעו. בקושי ראו את נשימותיהם.
“תזכור, לא הכל כמו איך שהוא נראה. בן” אמר אמפרורוס בקול צייצני יותר ופחות מעורר אימה אבל נימת הקול הקשוחה חזרה ברגע שהוא סיים את המשפט. ג’יימס פרץ החוצה מהדלתות.
***
כאשר ג’יימס יצא מדלתות הארמון, הוא חשב שהוא בסטרלנפ אבל השמיים המוכרים החלו להתנפץ לנגד עיניו והתחלפו במערה חשוכה ואכזרית למראה. ג’יימס הרגיש שצופים בו.
“שלום?” שאל ג’יימס וקולו הדהד במערה.
“מישהו?” קולו חזר אליו שוב. קול טפטוף חלול נשמע. קול פיצוח נשמע כאשר ג’יימס הנחית עליו את מגפיו הכבדים.
“אה!!” צעק ג’יימס כשהבחין שמה שדרך עליהם היו שישה תריסרים של עצמות שהיו פזורות ברחבי השביל. ג’יימס הבחין בין העצמות בחוד שכמעט שיפד את ראשו.מאות חודים שנראו לגמרי כמו הקרוב ביותר לפניו של ג’יימס, נתלו רפויים על התקרה.
“נטיפים” לחש ג’יימס ביראה. חודים נוספים פרצו מהאדמה וקול הטפטוף המוזר המשיך.
“זקיפים” לחש ג’יימס כאשר הביט על המלאכה העדינה באבן האיתנה של הזקיף. נטיפים אחדים נפלו וג’יימס הספיק להתחמק מהם רק בשנייה האחרונה. נטיף נתלה מהתקרה והתחבר לזקיף בקרבת מקום.
“זנטיף” אמר ג’יימס והביט בזנטיף שהשתרע מולו. פלא הטבע היפה אך המסוכן שמולו הדהים אותו. הוא הבחין באותיות קטנות שחרוטות על הזנטיף הדקיק. כך הן נראו:
רק
ז יף
אח
נ ן.
אם
תט ה
גור
מ
צפו
ך.
ג’יימס הצליח לפענח את מה שנחרט שם: רק זנטיף אחד נכון. אם תטעה, גורל מר צפוי לך. הוא התייחס לעובדה זאת ברצינות ועבר כל זנטיף שראה ובדק את הסימנים והמלאכות העדינות בזנטיף. הוא פסל אותם אחד אחד. הוא לא הבין למה החידה מתכוונת! הוא שמע על זנטיפים מיוחדים. אולי הוא צריך לחפש זנטיפים שנראים כמו האבנים הקדושות? אולי, אבל כנראה שלא כי אמרו שיש רק זנטיף אחד ולא חמישה. זנטיף אגדי? אולי, הוא מאוד נדיר. כמובן שהוא נזהר מעצמות פזורות. המילים “גורל מר” מאוד הטרידו את ג’יימס. האם התשובה נמצאת בתוך הרמז? לא, לא, לא הגיוני. בחנתי את הרמז כבר כמה פעמים. אז מה אני אמור לחפש? אולי… “נגיעת אלוהים”? זה זן של זנטיפים נדיר ביותר. אולי זה שם. וגם יש רק אחד כזה, לפחות היחיד שידוע. זה מסביר את החלק על הזנטיף האחד… אולי אם אחפש פה נגיעת אלוהים, זה יתאים… אולי זה? חשב ג’יימס כאשר הבחין בזנטיף שנראה לו משונה. לא… אין חור. הוא המשיך ללכת במערה עד שלפתע הרגיש כאילו מישהו צופה בו. צל גדול נפל עליו אך ג’יימס עדיין נשאר במקומו. הצל התקרב. ג’יימס ניסה לגבור על הפחד שניסה אט אט להשתלט עליו. הוא החל להתקרב לעבר זנטיף אחד שנראה לו מוכר בצורה משונה. הצל התקרב יותר ויותר. ג’יימס הרגיש שהוא צריך לפתוח בריצה ולברוח מהמקום הכי מהר שהוא יכול. אבל הוא המשיך להתקדם עד שהגיע כמעט לזנטיף. הוא הביט בו מקרוב ועצר את נשימתו מרוב פליאה. “רק זנטיף אחד נכון” לחש ביראה והביט ברווח הקטן שהספיק כדי שג’יימס יכניס אצבע אחת. הוא קירב את האצבע שלו לפתח אך…
“מדוע אינך בורח?” שאל קול עמוק שהדהד במערה. “רבים מבוגרים ממך ומנוסים ממך נפלו פה, למה אתה לא?”
“כי אני בנו של המלך.” אמר ג’יימס בנחרצות והעביר את אצבעו לאורך החור.
“לא רגע, מה?!” שאג הקול “לא, רגע, מהה!!!!! לאאאאאאאאאאאאאא…..” והקול התמוסס. כדור אנרגיה בצבע תכלת בהיר הדף את ג’יימס כמה מטרים לאחור ויצר שער לבן בוהק. לשם שינוי.
40.הקרס
ג”ג’יימס התבונן בשער במשך מספר דקות. הוא היה נוצץ כל כך, כאילו ניסה לשכנע אותו להיכנס. לבסוף נכנע לדחף, נכנס פנימה ואיבד את ההכרה.
לאחר שחלף זמן מה שהרגיש כנצח, הוא התעורר והביט מסביבו בחשד. הוא ראה רק ריק שחור, כאילו הוא מרחף ביקום, אך משום מה הוא יכול היה לנשום.
לאחר שחלפו כמה שניות נשמע קול משונה ודקיק: “מי אתה ואיך אתה מעז להיכנס לפה?”.
ג’יימס פרץ בצחוק לשמע הקול הדקיק.
“מדוע אתה צוחק?” קרא הקול שוב.
“סליחה, סליחה” קרא ג’יימס כשהוא מתאמץ לעצור את פרץ הצחוק. “הקול שלך פשוט כל כך מצחיק”.
“מדוע קולי מצחיק אותך?” אמר לפתע הקול בטון מפחיד למדי.
“סליחה, אני אתייחס לקול שלך בכבוד מעכשיו” ענה ג’יימס, עדיין מופתע מהקול המפחיד.
“רגע, לא הצגתי את עצמי, אני ג’יימס, ג’יימס אמפרורוס או ארצ’י. חבריי קוראים לי ארצ’.” אמר ג’יימס.
“בני משפחה רבים נכנסו לכאן לפניך. אף אחד לא יצא בחיים.” אמר הקול בטון מאיים אפילו יותר.
“אה” אמר ג’יימס “אבל אני שונה.”
“אתה חושב?” שאל הקול.
“בהחלט.” אמר ג’יימס בנחרצות. “רגע, מי אתה?”.
“השאלה הנכונה היא, מה אני?” אמר הקול המשונה ויצא מתוך הצללים. ג’יימס הביט באדם רגיל למדי. אדם ממוצע בגובהו, בעל חליפת שלושה חלקים שחורה. עיניו האפורות והקרות הביטו במבט מחושב בג’יימס.
“אתה נראה רגיל למדי” העיר ג’יימס. האיש חייך חיוך נטול הומור ועורו החל להשתנות. העור החלק, התחלף בקשקשים. החליפה, נקרעה ונהרסה. העיניים גדלו והתארכו. צבען השתנה לאדום. מפרקים מברזל נצצו.
“אני הוא, פיליפיניטרון” אמר הזוחל הרובוטי. ג’יימס הביט בו בזלזול.
“ראיתי דברים מפחידים יותר ממך” אמר ג’יימס.
“באמת? אתה נראה כתוספת מרעננת לברגים החלודים שלי.” אמר פיליפיניטרון.
“לא, סתכל פיליפון” אמר ג’יימס והרים את מסכת הדרקון שלו.
“נמטה? פפפפ היא לא תעשה לי כלום.” אמר פיליפיניטרון.
“ומה עם זה?” שאל ג’יימס והראה את החרב.
“נה, בלגוניסיה לא תעשה לי כלום” אמר פיליפיניטרון בהפתעה מרובה.
“ומה עם שניהם ביחד?” שאל ג’יימס בחיוך מרושע.
“לא” התנשם פיליפיניטרון.
“אני משלב אותם” אמר ג’יימס בחיוך מרושע עוד יותר.
“לא אתה לא יכול” אמר פיליפיניטרון
“למה, מי יעצור אותי?” שאל ג’יימס בחיוך ממש ממש מרושע.
“אני!!!!” שאג פיליפינטרון.
“לא עם זה” אמר ג’יימס והרים את ידו השמאלית שנשארה בצללים כל הזמו. קרס נוצץ היה בידו. החרב והמסכה נעלמו.
“מה זה?” שאל בזלזול פיליפיניטרון.
“הסוף שלך” אמר ג’יימס בחיוך נבזי. מיליוני צרחות נשמעו כאשר ג’יימס הכה בו במהירות עם הקרס. נשמות רבות לאין שיעור התפזרו בחדר. לחישות נשמעו בראשו של ג’יימס: “שחרר אותנו”. ג’יימס מצא את האדם שחיפש כל השנים. רוח של ילדה ריחפה מולו. הוא נגע ברוח עם הקרס ופיצוץ מרתיע נשמע. ג’יימס, לא זז. חמימות חיבקה אותו וכאשר הפיצוץ הגיע לסופו, עמדה מולו אחותו, שלמה ובריאה. הם חיבקו אחד את השניה וג’יימס הרגיש שהוא יכול להישאר ככה לנצח. רוח עמדה לידו, פיליפיניטרון. הרוח השומרת שלו. ביחד עם אחותו והדינוזאור הרובוטי, הם יצאו. זועמים ורוצים לנקום.
41. המשתחררים
“אני יודע, אני יודע. אנחנו תקועים כאן כבר הרבה זמן אבל בסוף יבואו להציל אותנו” אמר תיאודור לאזמרלדה בעזרת טלפתיה.
“ומי יבוא להציל אותנו אתה חושב?” שאלה איזמרלדה הממורמרת “אני פשוט לא מסוגלת לסבול את המחשבה ששני הקוסמים הגדולים ביותר בכל היקומים נחטפו בצורה כזו”.
“טוב את חייבת להודות שזה היה רעיון די חכם” מלמל תאודור.
“זה מה שחשוב לך עכשיו?!” הדהד קולה של אזמרלדה בתוך ראשו.
“אני רק אומר שזה היה גאוני” אמר תיאודור.
“אבל…” ניסתה למחות אזמרלדה. אך היא הבינה שתיאודור צודק. לחטוף קוסמים ככה ואז עוד לשלוט בהם? זה היה ממש גאוני ונראה שגורם חיצוני התערב בתוכנית של אמפרורוס.
“גם איך שהוא שולט בנו? נראה לי שהבנתי-” ניסה להגיד תיאודור אך אזמרלדה הקדימה אותו.
“הוא מזיז את הנוזלים שהוא מזריק לנו…” אמרה אזמרלדה ואז נאנחה “אוף, אני כבר מתחילה להשתעמם. בוא נשחק ארץ עיר” הציעה אזמרלדה.
“מה, המשחק הישן הזה? נו טוב, אאאאאלף” אמר תיאודור.
“סטו-” אזמרלדה לא הספיקה לגמור את המשפט מפני שהתחילה פתאום לפרכס, תאודור הביט בה וחשב מה לעזא- גם הוא עצמו לא הספיק לגמור את המשפט כי פתאום נתקף כאב חד ומהיר והוא התקפל והתחיל לדמוע. אמפרורוס פגע בדלת עם הקלנועית ואמר “מה שלום שני האסירים המטונפים השנואים עליי?” הוא צחק והחליט להכאיב להם עוד קצת. לפתע הסתובבה ידו של תאודור והוא צרח צרחה נוראה שנשמעה למרחקים.
“טוב זה משהו לא אנושי. שמעתם על חרב המימדים פעם? על ליקמבה מולעה, אוף נו… למה אני תמיד שוכח?” מלמל אמפרורוס “בכל אופן, ליקבמה מלועה? לא, טוב לא נורא כי לא באמת אכפת לי, שומרים!” צעק אמפרורוס ומחא כף. צעדים כבדים הדהדו באולם.
שומרים באו משני צידי הדלת, פתחו את המיכלים, שלפו את אזמרלדה ותיאודור המעולפים למחצה ואזקו אותם הכי חזק שהאזיקים איפשרו. איזמרלדה צעקה מכאב. השומרים המבולבלים הרגישו רעד באדמה ומיליוני פרחים פרצו מהאדמה בעקבות זעקתה של אזמרלדה. השומרים המבולבלים הביטו מסביב בטיפשות וניסו להבין מה קרה כרגע. צמח טורף התגנב מאחורי שני השומרים שאזקו את אזמרלדה וטרף את שניהם בביס אחד.
תיאודור זיהה הזדמנות כאשר השומר שאזק אותו נבהל ונפל לאחור.
הוא השתחרר בקפיצה, עשה סלטה אחורית ונחת על הרצפה מאחורי שני השומרים המבולבלים. הוא הכה בגבם ושניהם נפלו מעולפים על הרצפה. שומרים נוספים החלו לנהור פנימה ותיאודור השתמש בטכנולוגיה שעל טבעת הנישואים שלו וירה טיל מוזהב על שלושת השומרים הבאים. בשלב הזה, נגמרו לתיאודור הגאדג’טים והוא נשאר חסר כל דבר שיציל אותו. כישוף עתיק יומין וחזק ביותר היה הדבר הראשון שעלה לראשו. הוא הרים את ידו בתנוחה המקובלת ועיניו של אמפרורוס התרחבו בהפתעה – ברק אדמדם התגבש סביב תיאודור.
העולם התהפך למאית השנייה ותיאודור קפץ בזינוק על טבעי בגמישות של חתול, במהירות של צ’יטה, בחמקנות של ארנב, בחוזק של אריה, בתעופה כמו נשר. כוח זרם בעורקיו של תיאודור. ובתנופה אחת. קפץ תיאודור ונגע בתקרה. חושך הסתרר באולם וקווים לבנים הסתובבו בחשכה. כאשר שב האור, כל החיילים שכבו בעיניים עצומות על הרצפה כשחתך גדול מעטר את מדיהם.
“כישוף ברדס הנזיר” לחשה בפליאה אזמרלדה. היא לא ידעה שתיאודור מסוגל לעשות את הכישוף המסוכן והעתיק הזה.
הוא שיחרר את אזמרלדה ותקף את אמפרורוס. תיאודור שחש עייפות גדולה הן מהשהייה הממושכת במיכל והן מהכישוף שעשה, לא הצליח לפגוע ואמפרורוס החזיר כדור אופל ענק שהפיל לאחור את אזמרלדה.
בעת הנפילה איזמרלדה צעקה “ספרה!” וכדור כחול נורה מידיה. אמפרורוס נפגע ושניהם קפצו מהחלון תוך כדי שתיאודור דאג לזמן ענן שיחסום את הנפילה ויעיף אותם הרחק. אזמרלדה נאנחה בהקלה ואמרה “אני מציעה שנחזור לשכונה ונראה מה מצב המימד”.
הם עפו במשך עשר שעות על הענן המהיר של תיאודור, הגיעו אל בית הספר ונדהמו מההרס שראו. תיאודור יצר כישוף איתור ונאנח אנחת רווחה כשגילה שלא נשאר אף אחד בשכונה, אבל אז נזכר שכישוף איתור מראה רק אנשים חיים וחזר לדאוג. תיאודור ואזמרלדה עברו בכל השכונה ולא מצאו אף אחד, חי או מת.
42. הבוגדת נכנסת לתמונה
“איזה מזל שחשבתי על זה! אני אוכיח להם שגם שדות שוות!” חשבה לעצמה השֶׂדָה רָאְיֵין, בתו של אברטון, תוך כדי כך שהיא מטשטשת את המשרת שעבר ליד חדרה.
“הממ.. נראה לי שעבר שם מישהו…” אמר לעצמו המשרת בבלבול, אבל היא כבר הייתה בדרך אל פתח האוורור. על מנת שהתוכנית תצליח, חייבים לסבול את המזגן הקפוא בתוך פתח האוורור, רק כך אף אחד לא יראה אותה. “איכס, חולדות. צריך לעשות הדברה דחוף!” היא לחשה בעודה יוצאת מפתח האוורור. הארמון נראה יפה כתמיד. מזל שהיא הייתה הבת של אברטון, היא ידעה לנווט בארמון מאז שהיא זוכרת את עצמה. כאשר שמעה קול צעדים היא מיהרה להרגיע את עצמה וללכת בטבעיות. מולה הופיעה משרתת מגזע האלפים האפלים.
“הו! ליידי רָאְיֵין! כמה נחמד לראות אותך פה! מה את עושה בארמון בשעת בוקר מוקדמת כזאת?” שאלה המשרתת המופתעת.
“אני אעשה מה שאני רוצה!” אמרה ברוגז רָאְיֵין. האלפית ברחה. עכשיו, חשבה רָאְיֵין, אני צריכה לדעת איך להפעיל את התודעה האפלה כמו שהדודה יורג’ין עשתה באגדות, או, אם אביה מספר אמת, איך שהוא עשה לאמפרורוס.
למזלה של ראיין, היא הייתה מודעת ליכולותיה. רבים שחשבו שיצליחו ברגע, מצאו את סופם בקרשים, אבל היא, היא ידעה שהיא תצליח לעשות תודעה אפלה על תומאס. היא הוציאה מכיסה פנקס (למרות שפנקס זה ממש ישן והיא העדיפה להשתמש בהולוגרמה, אבל במקרה זה סודיות היא הדבר הכי חשוב ולהולוגרמה אפשר בקלות לפרוץ).
בתוך הפנקס הייתה כתובה בפירוט התוכנית שלה:
שלב 1: ללמוד איך להיכנס לתודעה אפלה. (אפשר לנסות על חולדות)
בעודה מסמנת וי על השלב הראשון היא שיננה את הכישוף לתודעה אפלה ששמעה, כשצותתה לשיעור של לוניזן אחיה ללימוד כישופים אפלים. אבא שלה נהג להגיד שאחיה ירש את כיסאו בקרוב, וכדי לשלוט על אנשים, הכרחי ללמוד איך לפרוץ לתודעה שלהם ולכשף אותה, לכן מידיי שלישי עשה לו שיעור באומנויות האופל. כאשר ראיין היתה קטנה יותר היא ביקשה מאביה להשתתף בשיעוריו של אחיה. אבל מה שקיבלה היה מכות בצלף אלקטרוני ונזיפות על זה ששדות לא יכולות ללמוד כי הן טיפשות מדי ותפקידן הוא להתחתן, להוליד שדים ולעשות את עבודות הבית. (היתה לראיין תחושה שאביה לקח את המשפט הזה מספר ישן ברמות בשם “למה בנות נחותות” שאותו נהג להקריא לה בילדותה כדי שתבין שהיא לא שווה לאחיה). משום מה כל זכרונותייה מאביה נראו מטושטשים יותר מבמציאות.
שלב 2: לברוח מהארמון.
“עוד רגע אני יוצאת מהמקום הארור הזה, ואז אוכל לסמן וי גם עליך.” אמרה ראיין לפנקס בעודה יוצאת מהשער האחורי לגינה. היא לא רצתה לצאת מהשער הראשי, כי אז היא עלולה הייתה למשוך יותר מדי תשומת לב.
שלב 3: לגנוב את החרב ממימד צלינדרומים (אימרי תעזור לי)
המוטו של ראיין היה “למה לעשות משהו בעצמי, אם אחרים יכולים לעשות את זה בשבילי” והיא האמינה בו בכל ליבה.
“אימרי, את יכולה לגשת אלי לרגע?” שאלה ראיין. אימרי הייתה אלפית אפלה והיא הייתה אחת המשרתות בארמון. היא, כמו ראיין, האמינה שבנות שוות יותר ממה שכולם חושבים. ראיין הייתה בטוחה שאימרי תעשה מה שתבקש, במיוחד אם זה קשור ללהראות לכולם שבנות שוות יותר.
“ברור שכן רי” אמרה אימרי ויצאה מבין העצים. אימרי וראיין התחברו כשהיו ילדות קטנות. אמא של אימרי שירתה את אמא של ראיין, המלכה המולכת לצידו של אמברטון, קריסטוליף. כשהייתה ראיין קטנה היא ואימרי נהגו לשחק מחבואים, ואימרי תמיד ניצחה. אחרי כמה שנים הבינה ראיין שהבית של חברתה הוא העצים, והיא יכולה להיכנס ולהתחבא בהם מתי שתרצה.
“תשמעי, אני צריכה את עזרתך בנוגע למשהו, את מכירה את צלינדרומים… כן?” שאלה ראיין
“כן, ברור! ו…” אמרה אימרי
“אני רוצה לקחת את החרב משם כדי לשלוט ב-” אמרה ראיין וכאשר קלטה את מבטה של אימרי היא מייד הוסיפה “רק כדי להוכיח לבנים השתלטנים שבנות שוות הרבה יותר!”
“זה כבר הרבה יותר הגיוני!” אמרה אימרי והוסיפה. “הנה התוכנית ללקיחת החרב! הכנתי אותה אתמול, כשלא ראו” ראיין הושיטה לאימרי ריבוע לבן עשוי עור, שעליו היה מוטבע הסמל של צלינדרומים, מין p לרוחב, ועליה ספירלה עצומה. אימרי לקחה את הבד המקומט.
“איזה דגם הבד?” שאלה אימרי. היא היססה אם לזרוק את המטפחת או לא, כי אם הדגם ישן, הוא יתפוצץ ברעש כשתזרוק אותו והשומרים ימצאו אותה תוך רגע.
“9SD USHJME PRO! הדגם הטוב ביותר שהצלחתי לקנות במעט הכסף שאבא שלי נתן לי לקניות…” אמרה ראיין.
“עבודה טובה, רי,” אמרה אימרי וזרקה את הבד. הולוגרמה ממשית ומוחשית של שמבלול אדום ומכוער נגלתה לעיניהן.
“זה קרמזיטו, אחד מזני השמבלולים הנדירים. האחרון שנותר. התמורה שהוא רוצה בעד השירות הוא 1,000 צלובורט מקדמה, ואם יצליח עוד 700 רבוליטו.” הסבירה ראיין.
“קטן עלי.” אמרה ראיין בעודה מושיטה את כל הכסף לקרמזיטו שחטף את הכסף מידה, בחן אותו מכל הכיוונים ואז הכניס אותו לכיסו. (מראה די מגעיל, כי הכיס היה בפה שלו)
“שני כרטיסים למימד צלינדרומים בבקשה.” אמרה ראיין
“בסדר גמור.” אמר הקרמזיטו והוסיף “איחזו בידי בשביל הנסיעה.” אימרי וראיין מיהרו לאחוז בידיו הגרומות של הקרמזיטו.
הם הסתחררו במערבולת של אור. ראיין נאבקה להשתחרר ממנה, אבל ללא הצלחה. הקריזמטו נאחז בה. פתאום נגלו לעינייה של ראין כל חייה. פלאשבק פילח אותה והיא ראתה את הכל הדברים שהתחרטה עליהם בחיים המעצבנים שלה: היא הורסת לאח שלה את עוגת היום הולדת, גן המלכות שלה שהחריבה כי כעסה על אבא שלה. השיחות שצוטטה להן. הילדות החלשות שכשראתה אותן ירקה עליהן וגם…. היא ראתה את אותו ילד-שד שבא כל יום לארמון מהגן עד ליסודי ואיך שהיא תמיד הרביצה לו. כי הוא היה מעצבן. ככה לפחות היא חשבה, אבל כשהוא הסתלק… לא נותרו לה חברים מלבד אימרי. אבל אימרי תמיד עשתה עבודות ולא היה לה זמן לראיין. זה היה נורא מכדי לחשוב על זה, והיא כמעט עזבה את ידו של הקרמזיטו. שניה לפני שהיא עזבה את ידו, הם נחתו בתוך מה שנראה כמו פח זבל אלקטרוני. איכס. אימרי הפכה לירקרקה, והקיאה. “אימרי? את בסדר?” שאלה ראיין בדאגה. רגע, דאגה? ראין אף פעם לא דאגה לאף אחד. לא. אני לא דואגת! חשבה ראיין. כן את כן! התגרה בה קול בתוך ראשה. לא!! צעקה לעצמה בראש. כן! צחק הקול. אבל יותר חשוב אימרי… ראיין ניגשה אליה. אימרי התעלפה. איך אני שרדתי? היא חשבה, ותוך כדי כך גררה את אימרי מהזבל. ואז פתאום היא קלטה: איפה הקרמזיטו? היצור עזב. והיא שילמה לו? אוףף! לראשונה בחייה ראיין הרגישה אבודה. החברה היחידה שלה התעלפה. היצור שעמדה לשעבד נטש אותה. אין לה דרך להגיע לחרב. אבל החיים בארמון לימדו אותה לא לוותר לא משנה באיזה מחיר. היא תשיג את החרב ותאיים על אביה.
ותמלוך באושר ועושר.
לאט לאט אימרי התעוררה. היא פקחה את עיניה וראתה את ראיין עומדת מעליה. “את בסדר?” שאלה ראיין שהתקשתה להסתיר את ההקלה שחשה למראה חברתה הערה, ואז שאלה “את מסוגלת ללכת, אימרי? יש לנו עוד דרך ארוכה!”
“כן אני מסוגלת ללכת, במיוחד בשביל מטרה כה נעלה…”
“יופי, כי לא נוכל להזניק אותך חזרה, היצור ברח” אמרה בבהלה ראיין. זאת הפעם הראשונה שהיא נבהלה.
“איזה יצור?” שאלה אימרי
“נדמה לי שקראו לו קרמזיטו” ענתה ראיין
“אה היצור הזה” נזכרה אימרי.
בעודן הולכות הן שמו לב לשבלולים שהתהלכו מתחתן, “איך אנחנו לא דורכות עליהם?” התפלאה אימרי
“זה בגלל הרצפה השקופה. אימרי, הגענו לצלינדרומים!” צעקה ראיין באושר. “אנחנו צריכות ללכת עוד כמה דקות ואז נגיע למעגל הקרב, המקום המקום שמקודש ליצורים שגרים כאן, ושם… יתחילו הצרות-” פתאום, בקעו מהאדמה שלוש שרשראות ברזל ענקיות, שחורות וחלודות. אימרי החלה לצרוח. בעוד ראיין מנסה להרגיעה היא שמעה קולות צחוק מאחוריה והסתובבה, מאחורי עמד אביה המלך אברטון, ולידו הקרזמיטו, שכנראה הביא אותו לכאן.
ראיין שתקה. היא ידעה כי במקרים של תקיפה מבן אדם בעל יכולות טובות משלך, עדיף להשקיע בהגנה. היא צעקה ומרתה חתיכת דשא. ביינתים התחילו כתפיה להכחיל, והשרשראות התקרבו אליה. אביה שם לב שהיא עושה משהו, ואז הבזיק רעיון במוחו. הוא שילח את השרשראות לאימרי במקום וראיין, וצעק משהו שנשמע כמו “גאר מיאה!” השרשראות התחילו להסתובב סביב אימרי, ואברטון הסתובב אל ראיין. “אימרי הייתה דרך נהדרת לעקוב אחריך” אמר
“אתה… באמת יודע לעשות תודעה אפלה, אבא” ראיין נחנקה כשאמרה “אבא”
“אל תקראי לי אבא! את לא קשורה אלי… כל מי שבוגד, מגורש! ואם כל הכבוד, אבא שלך מלך. בטח שהוא יודע לעשות תודעה אפלה!”
“אתה עשית על אימרי תודעה אפלה?! הפעם הגזמת. היא… אימרי היא… חברה שלי” ראיין מחתה דמעה. היא אף פעם לא בכתה. ואז הבזיק רעיון במוחה. היא שינתה את קולה לקול מפויס ואמרה לאברטון “אבוש, אני מצטערת שאת חושב שבגדתי. אבל זה בעצם לא ככה. אני רציתי להביא את החרב אילך.”
“ואיך אני אמור להאמין לזה?” ירק השד
“כי אני מחזיקה בחרב עכשיו, ואביא לך אותה.” ברגע שנפלטו המילים מפייה הבינה שזאת הייתה טעות. אין לה מושג איך נראית החרב, ואיך תייצר הולוגרמה שלה? אבל היא חשבה לעצמה שתנסה למשוך זמן, ויהיה מה שיהיה…
זה קרה מהר. לפתע, העיניים של אימרי התחילו לזהור, זרועותייה קרעו בבת אחת את שרשראות הברזל של אברטון, והילה עטפה אותה. היא הפכה להולוגרמה שקופה. לראיין אפילו לא היה זמן לפעור את פיה לפני שההולוגרמה התחילה לדבר:
חדר גדול, מיכלי עץ עם נוזל ירוק, קבוצת נערים ומבוגר עם שפם נגלו לעיניה של ראיין. ללא ספק אמפרורוס. כשאברטון ראה את ההולוגרמה הוא השתנק, וניסה להזיז אותה אבל הוא התאבן, ממש כמו פסל. האדם היה אמפרורוס. כעבור כמה דקות של דיבורים וצעקות הגיע אדם עצום אל החדר, קעקועים בוערים עטפו אותו. ההולוגרמה רצה לקטע בו זה עם הקעקועים אמר משהו על הריק של יארק ואברטון הבוגד. ולפתע קול עמוק בקע הולוגרמה ואמר “אברטון, ביי אחרון.” ואז ההולוגרמה החשיכה. ראיין הבינה. היא הסתכלה על אבא שלה ופתאום הכל חזר אליה. היא זכרה את ההלוויה של אביה. היא לא זכרה למה הוא מת, אבל ידעה. אבא לא אמור להיות בחיים. החזירו אותו לחיים. מישהו החזיר אותו לחיים. לפתע אברטון התחיל לדבר. “ראיין. את לא אמורה לדעת את זה… אבל אני אספר לך. פעם חליתי, זה היה כשהיית תינוקת. הייתי חלש. גססתי. האויבים שלי גילו את זה ותקפו אותי ברגע החולשה שלי. אדמונד הזפילד מצא אותי. בימים שהייתי במיטבי הייתי מביס אותו תוך 10 דקות אבל אז הוא הרג אותי, מתתי. ואז… כישוף שיצא משליטה… קוסם לא מנוסה… חזרתי לחיים בתוך מוחו של אמפרורוס והתחלתי לעזור לו. התחלתי להתקיים במציאות, והטלתי כישופי זיכרון על כולם שישכחו את הזמן שלא הייתי בחיים, ויחשבו שהכל רגיל. אם מישהו יגלה את הסיפור הזה יעיפו אותי מהארמון. אז אני שומר אותו בסוד” ראיין השתנקה שוב. ואז חיבקה את אביה. פתאום היא הבינה הכל עליו. יש לה אבא טוב. היא תתחיל חיים חדשים בארמון. יש. היא אמרה “תודה שגילית לי אבא. לא באמת הייתה לי את החרב, אתה יודע. רק רציתי להשתלט על הארמון. אבל עכשיו אני לא רוצה. אני לא אגלה לאף אחד…”
“ואיך אני אמור לסמוך על זה?” הוא שאל בתקיפות, ראיין נרתעה ואברטון שלף חרב מהאוויר.
“יותר בטוח שאהרוג אותך” אמר.
“לאאאאא” צעקה ראיין. ואז היא ברחה. היא אמרה מילה, מילה ששמעה פעם שאחד המשרתים אומר כדי להרחיף עוגה. כמובן שלא נזכיר את המילה, כי אחרת אתם תשתמשו בה וזה יגרום רק צרות. פתאום התגשם מולה מגש, והיא נתלתה עליו. היא הרחיפה את ההולוגרמה אליה, ההולוגרמה שהייתה פעם אימרי. ההולוגרמה כבתה וגופתה החלושה של אימרי נגלתה, פרושה על כנף המגש. ראיין ניסתה להיאחז במגש ובאימרי, והסתכלה לעינייה. ואימרי אמרה לה בקול חלש “אבא שלך עשה עלי תודעה אפלה… הכריח אותי לעשות דברים. ריכזתי את שארית כוחותי להראות לך את האמת. אני חושבת ש…” ואימרי התחילה לנחור, כנראה נרדמה מרוב עייפות.
ביינתים אברטון רדף אחרי ביתו, אבל ללא הצלחה. הוא היה תשוש מהמעבר לצלינדרומים. כשהיצור מצלינדרומים אחז בידו הוא ראה את כל החרטות שלו, והיו הרבה כאלה. סכום הכסף ששילם להקרזמיטו כדי שיבגוד בראיין היה עצום, שרשראות הברזל גזלו ממנו כוחות רבים. והוא לא הבין איך אימרי הראתה את ההולוגרמה כשהוא שולט עליה. בקיצור, מצבו היה נואש, והוא רדף אחרי ביתו ברגל כי לא נותרה לו יכולת לזמן חללית. זה היה אבוד.
ראיין הגיעה עם המגש לזירה עצומה, מלאה בדמויות קטנות. בני אנוש. היא נחתה בזהירות ולא הבינה לאיפה היא רצה, עד שראתה איפה היא. בזירת הקרב. ואז החליטה: היא תעזור ליורשים בקרב נגד אבא שלה. היא תעזור. בעיקר אם הוא משקר. משקר… כל החיים שיקרו לה, עכשיו היא תתקן את זה.
43. המשימה הנועזת
אי שם בכפר נידח, במימד צלינדרומים, החל גראפט לתכנן את המשימה הנועזת שלו: להציל את משפחתו. הוא כבר חשב על רעיון, ועכשיו רק היה צריך להוציא אותו לפועל.
לפני הרבה מאוד זמן, כשגראפט ואשתו, הינדה, התחתנו, הוא בנה חללית מיוחדת, בדיוק למקרה כזה.
הוא נכנס למוסך שלו, לחץ על כפתור אדום שהיה חבוי מאחורי ארון, וחור נפער ברצפה, ממש ליד רגליו. גראפט זינק לתוכו והוא נסגר. הוא צלל בתוכו במשך מספר דקות ואז נחת ברכות מפליאה על רצפת החדר. לאחר שצעד במסדרון חשוך הגיע לדלת. הוא ליקק אותה והיא נפתחה. מאחורי הדלת ניצבה חללית קטנה וכתומה, עם ציור של קטאו.
בתקרת החדר היה חור שמוביל למדבר שומם רחוק מכל מקום מיושב. גראפט נכנס אל החללית ומשך בידית ההתנעה. החללית התרוממה באוויר.
גראפט אמר בקול רם: “שלום, אני גראפט”.
“שלום גראפט” השיבה החללית בקול מתכתי.
“הטיסי אותי לארמונו של הקיסר קוניסטיוס אמפרורוס החמישי, בבקשה”.
“כמובן” אמרה החללית וחישבה את המסלול.
כשגראפט הגיע לארמונו של אמפרורוס כבר ירד הערב וחושך שרר מסביב.
הוא לבש בגדים שחורים והתחיל לצעוד לכיוון הארמון, הגיע הזמן לבצע את התוכנית!
גראפט מצא חלון גבוה בארמון וניסה לקפוץ ולהיכנס פנימה. אך ללא הצלחה.
הוא הלך כמה דקות ומצא דלת כניסה, אבל היא הייתה מוגנת על ידי שומרים חמושים. גראפט התקדם בצעדים שקטים וטען את ה”פורג'” דגם 5 שלו, חיכה כמה שניות והסתער!
השומרים לא היו מוכנים להסתערות ולא הספיקו להגיב מספיק מהר. אחרי שגראפט הימם שניים מהם, השאר ברחו ונסו על נפשותיהם. הכניסה הייתה נקייה משומרים.
הבעיה היחידה היתה שהיה צריך קוד סודי כדי להיכנס. גראפט ניסה כמה אפשרויות קוד אבל אף אחת מהן לא הצליחה. אז עלה בראשו רעיון בלתי רגיל. הוא הקיש 123456, ולא תאמינו, השער נפתח. גראפט צחק בליבו וחשב “זה יותר מדי מוזר בשביל להיות הגיוני”. הוא נכנס בצעדים שקטים אפילו יותר מקודם, למקרה שזאת מלכודת.
מולו השתרע מסדרון ארוך עליו נפרש שטיח אדום שהוביל לאולם גדול עם הרבה פנסים. מהאולם נשמעו קולות זמזום וגראפט הפסיק לנשום. הוא ידע מה זה. הוא הלך על קצות אצבעותיו והציץ מעבר למשקוף. גראפט ראה קרדית אבק עצומה! הוא לא ידע מה לעשות והיא זמזמה בכעס כשהבחינה בו. גראפט ירה בקרדית עם הפורג’ שלו אבל כלום לא אירע והוא נאלץ לברוח. הקרדית רדפה אחריו במסדרון ונעצרה. שלושה פלוצים רועמים נשמעו מאחורי היצור המפלצתי. גראפט הרגיש משב רוח אדיר ומסריח ונפל ארצה. הקרדית התקדמה לעברו באיטיות. היא השמיעה נהמה מצמררת “ז’ז’ז’ררראאארררררר!!!!”
גראפט ירה בפורג’ שלו שוב והקרדית נהמה בזעם “ז’ז’ז’ררררר!”. הקרדית ירתה עוד שלושה פלוצים אבל הפעם גראפט היה מוכן, הוא התכופף. הקרדית נהמה שוב וגראפט ניצל את ההזדמנות וירה לתוך פיה.
הקרדית שאגה שאגה אדירה בעודה נעלמת מן העולם. גראפט נאנח בהקלה והמשיך ללכת. כאשר הוא הגיע אל גרם המדרגות המוביל למעבדה (ששם כלואה משפחתו), הוא עצר רגע וטען את הפורג’ שלו, למקרה שהוא יצטרך אותו. למרבה מזלו, החדר היה ריק. ההוא נכנס פנימה וראה תא שקוף שבתוכו כלואים אשתו וילדיו. הוא נופף אליהם בחיבה, ניסה לפתוח את הדלת והיא הייתה פתוחה. כשמשפחתו יצאה מהתא, גראפט חיבק את כולם חיבוק משפחתי גדול. סוף סוף הם היו ביחד. אבל פתאום הופעלה אזעקה וצעקות נשמעו מהקומה התחתונה. למרבה המזל החלון היה פתוח והוביל החוצה. גראפט כיוון את הפורג’ שלו למצב “מזרון” וירה למטה. מיד נפרש על המדרכה מזרון לבן ענקי. המשפחה קפצה ביחד וברחה מהארמון.
“איזה מזל שאתם כאן עכשיו!” צעק גראפט בעודם נמלטים מהמקום.
“נכון!” אמר חוטלים וחייך אל אביו.
נשמעה יריה. גראפט הסתכל לאחור. “השומרים ממש כאן!”
הם הגבירו את קצב הריצה וברגע האחרון נכנסו לחללית. גראפט משך בידית ההתנעה.
“מתי נגיע הביתה?” שאלה פיניטה בדאגה.
“עוד מעט” ניחמה אותה הינדה.
כעבור כמה שעות משעממות במיוחד…
“לא היה עדיף להשתמש במתג הזינוק?” שאל חוטלים.
“היה עדיף שהיית מציע את זה קודם” אמר גראפט וצחק. “עכשיו לכו לישון, מחר תהיה לכם ארוחת בוקר גדולה במיוחד”.
44. מפגש בלתי צפוי
“אמיליה?” שאל תומאס בבהלה.
“אני פה” אמרה אמיליה מאחוריו והיא הייתה מבולבלת ומבוהלת, בדיוק כמו תומאס.
אנחנו בצלינדרומים!!” אמר תומאס כאשר הבחין ברצפה השקופה שמתחתיו.
“זה אומר שממש בקרוב נסיים את המסע הזה?” שאלה אמיליה בעייפות.
“אני מקווה” אמר תומאס.
“היי תומאס!” נשמע קול מרחוק. השניים הביטו לעבר הקול וראו את ג’יימס מנופף להם. לידו עמדה ילדה שדמתה לו מאוד.
“היי ג’יימס!” צעק תומאס בחזרה.
“אני חושבת שאנחנו הרגועות פה” אמרה הילדה בחיוך קטן לאמיליה.
“את לבנדר?” שאלה אמיליה.
“כן, טוב הייתי… אמרה לבנדר.
“למה היית?” שאלה אמיליה.
“לבנדר בעצם מתה כאשר השד השתלט על אבא. וכשהייתי במערה-“
“בוווווווו” צעק נחש רובוטי מעופף.
“טוב, תכירו את פיליפינטרון” אמר ג’יימס.
“אני הוא פיליפיניטרון המשמידדדדדדדדדדדדדדדדדדד” הציג את עצמו.
“טוב, מתרגלים אליו,” אמר ג’יימס.
“אני חייה עם הדבר הזה כבר 7 שנים, אתה חושב שלהיות איתו חמש דקות זה משהו מיוחד?” שאלה לבנדר. אמיליה ולבנדר פרצו בצחוק כאשר ראו את מבטו המטופש של פיליפינטרון.
“היי!” נשמע קול שהגיע מגבו של תומאס.
“מי זה?” שאל ג’יימס.
“אה כן” אמר תומאס וחייך אל אמיליה “אלה החרבות”
“הם החליטו שהם ריימונד ואליסה” הזכירה לו אמיליה.
“כן נכון, הכחול זה-” ניסה להגיד תומאס.
“אני ריימונד! נחמד להכיר אותך” אמרה החרב הכחולה מגבו של תומאס בדיוק כאמרה החרב האדומה מגבה של אמיליה “אני אליסה, נחמד להכיר אותך”.
“אתם לא היחידים עם פריטים קסומים” אמר ג’יימס והרים את ידו השמאלית.
“קרס? תוספת נחמדה” אמר תומאס.
העצים שמאחוריהם התנועעו. הרביעייה התכוננה לקרב.
“רגא רגא! טירגאו סא ראכ מתכולי” קרא בהתלהבות היצור הקטן שיצא מבין הענפים.
“מטחולי? מה אתה עושה פה?” שאלה אמיליה.
“הכושמים הדגולים גאם פא” אמר מטחולי. שתי דמויות עטויות ברדס שחור יצאו מהשיחים.
“אמא? אבא?” שאלו אמיליה ותומאס ביחד כאשר הדמויות הורידו את ברדסיהן. אזמרלדה ותיאודור עמדו מולם. הוריהם לא דמו לאנשים מלפני חודש. הם היו מלוכלכים, רזים, נוקשים, עיניהם נראו זגוגיות.
“כן” הנהן תיאודור. תומאס הנלהב רץ אל תיאודור וחיבק אותו חיבוק דוב. תיאודור מעד אחורה בחיוך קטן. “נעשת כבד יותר ממקודם!”
“תגיד תודה לאדמונד, אכלתי הרבה רוגאלך” אמר תומאס וטפח על בטנו בגאווה.
“בדיוק כמוני” אמר תיאודור לאזמרלדה. היא צחקה וחיבקה את אמיליה שהופיעה מאחוריה בעזרת שער שחור והפתיעה אותה בחיבוק.
“עיי!” אמר מטחולי ונדחף לחיבוק הקבוצתי. שלושתם צחקו. ג’יימס ולבנדר התקרבו גם. חיבוק קבוצתי של 6.
***
“קדימה, הביאי לי אותה!” נהם אברטון. הוא חיזק את אחיזתו בגופה הרפוי של אימרי.
“רגע רגע, קודם תשחרר את אימרי ורק אז, אני לא רוצה שתפר את הבטחתך, כמו שהפרת אותה לפני 300 שנה, לשד ההוא” אמרה ראיין. הייתה לה תוכנית. היא תלך לפי תחושת הבטן, אינטואיציה.
“טוב ויפה” אמר אברטון ושחרר את אימרי. הוא דחף אותה לידיה של ראיין.
“עכשיו, את החרב” אמר אברטון.
“בסדר” אמרה ראיין והושיטה לאביה העתק מושלם של החרב מהספר העתיק שבספרייתו העתיקה של סבא גיסנומיב.
“היא יפה יותר ממה שדמיינתי!” אמר אברטון בהשתאות.
“בואי!” אמרה ראיין לאימרי המטושטשת. השתיים צעדו-דידו לתוך יער העבות ונעלמו.
“תוכנית טובה מה?” שאלה אימרי בחיוך קלוש.
“איזה מזל” אמרה ראיין וחיבקה את אימרי.
“עכשיו תכבי את ההולוגרמה, אל תדאגי לי, אני יודעת מתי פולשים לי לראש ואני יכולה למנוע את המגע שלו” אמרה אימרי.
ראיין הנהנה ולחצה על כפתור בשולי שמלתה. צעקה איומה נשמעה מקרחת היער.
“ראיין!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!” צרח אברטון “אני עוד אתפוס אותך!!!!!! גם אם לא בחיים!!!!!!!!!!!!!”
45. הקרב הגדול – חלק א’
כל החבורה הבלתי רגילה, אמיליה, תומאס, יארק, אקסיומה, ג’יימס עם הקרס המשונה בידו השמאלית, לבנדר הכועסת, ראיין ואימרי, אזמרלדה ותיאודור וכמובן, מטחולי, הביטו בצל הגדול שעמד באמצע הזירה. כולם התחילו להתקדם לכיוון דלת הכניסה.
“כבר הייתי פה כמה פעמים עם אבא ואמא” אמר תומאס “אבל הפעם זה הרבה יותר מפחיד”. הם נכנסו פנימה לתוך ההיכל העצום.
“חשבתי שתגיעו” אמר אמפרורוס וחיכך את ידיו ברשע. “חיכיתי לכם הרבה זמן”.
“טוב, לא תצטרך לחכות יותר” השיב תומאס “כי אנחנו כבר כאן”.
הם הסתערו.
ג’יימס מקדימה וממש מאחוריו היו אמיליה ותומאס. תיאודור ואזמרלדה חיפו עליהם מאחור.
אברטון הלוא הוא אמפרורוס הסתער גם הוא והם התנגשו בפיצוץ ענקי. ענן האבק חסם את ראייתם של התאומים.
“אתם רואים משהו?” שאלה אמיליה את תומאס ואת ג’יימס
”לא” הם ענו בתאום מושלם.
הם התקרבו בצעדים קטנים לעבר כדור העשן הגדול. הכדור התחיל להתפוגג והם ראו דרך העשן דמות גבוהה. עשן שחור הסתחרר במעלה גופה הגבוה והרזה. עינו הימנית בערה בכחול והעלתה ניצוצות זה היה הגוף האמיתי של אברטון. הצורה האינסופית.
“איכס” אמר ג’יימס בגועל, כאשר יצור קטן דמוי קרמזיטו יצא מאחורי הגוף הנורא.
“זה מגעיל אבל אנחנו צריכים להשמיד אותו בכל זאת” אמרה אמיליה עם חרבה לאברטון. הקרמזיטו השתגר משם ואברטון חיכך את ידיו בהנאה.
“הגיע הזמן לקרב אמיתי” הוא אמר ושלף חרמש מתכת ארוך בעל שני להבים. שניהם בהקו באור כחלחל מבחיל.
“כן, קדימה!” אמר תומאס והתקדם גם הוא עם חרבו.
“אוקיי” אמר ג’יימס לא היה לו כלי נשק מלבד הקרס, אך הוא היה חזק מאוד גם כך. הוא הסתער על אביו המרושע, וצעק “אתה לימדת אותי להיות קשוח! אז אני אהיה קשוח איתך!” אברטון הניף את חרמשו כשהוא אוחז בו בשתי ידיו, נשמע צליל קלאנק חזק וג’יימס עף לאחור מהמהלומה של ההגנה המופעלת. אמיליה תפסה את ג’יימס בכתפיו, ודחפה את תומאס אל אברטון.
“בהצלחה!” היא אמרה לו בעודה נושאת את ג’יימס רחוק מהדמות השחורה שניצבה מולם. תומאס התגבר מהר מאוד על הפחד וקפץ לקרב. הוא כמעט שבר את צלעותיו כאשר משב רוח קריר עבר באוויר והנחית אותו בבטחה.
“צריכים קצת עזרה?” שאלה לבנדר. תיאודור ואזמרלדה עמדו מאחוריה ועזרו לה להתגבר על השדים הקטנים שהחלו לצאת מהאדמה.
“כמה זמן שלא נלחמתי ככה!” חייך תיאודור וקפץ מעל השדונים ועשה שלל כישופים מסוכנים ברמת CC.
“להעלים אותם!” זימרה אזמרלדה והרגה כל שדון שרק עמד בדרכה.
“ועוד איך,” אמר תומאס שהתאושש. רעד נשמע ואגרוף שעשוי מעלים וצמחייה פרץ מגבו של תומאס “הגיע הזמן לשחק מלוכלך” הוא אמר בחיוך מרושע.
הוא פיסק את ידו ושילח לכיוון אברטון פטריות רעילות ואברטון הגן בעזרת בועת אופל שחורה ענקית ונוצצת, הוא מילא את הבועה באש שחורה.
“עכשיו, זמן להישרף” אמר אברטון וזרק את הבועה. היא התפוצצה כשפגעה ברצפה מטרים ספורים מתומאס ולבנדר.
“אי אפשר לכבות את האש הזו” צעקה אמיליה לכולם כאשר כל ניסיונותיה לא צלחו. תומאס קרס על הרצפה מותש ואקסיומה לקחה את מקומו בקרב עד שיתאושש. היא פרסה את כנפיה הצחורות ונעזרה בהן כדי להסית את האש לכיוון אברטון הוא נרתע לאחור ושלח כדור אופל לכיוונה אך היא הצליחה להתחמק וקראה לעברו “צפוי כל כך! אתה תמיד הולך על זה, הנה משהו שאני למדתי בדרך הקשה,” אמרה אקסיומה והתחמקה משלשלאות האופל שנשלחו אליה. היא הסתכלה לתוך עיניו ואמרה “לעולם אל תסתמך על התקפה אחת. היא תשמש נגדך”
יארק ניצל את ההזדמנות והתגנב מאחורי אברטון.
“אני מניחה שנסיים את הקרב ברגע זה? אהרוג אותך עכשיו ואחסוך מאות מיליארדי הרוגים” אמרה אקסיומה בשלווה ומשכה את אחת השמשות משמלתה. היא זרקה אותה על אברטון ובאותו הרגע, הבינו אמיליה, תומאס, ג’יימס, לבנדר, מטחולי, אזמרלדה ותיאודור, עד כמה עוצמתה של אקסיומה גדולה ואיזה מזל שהיא לצידם. הפיצוץ העיף את אברטון כמה מטרים לאחור אך לא פגע בו.
“בטח” הוא צחקק. הוא התכונן להתקפה ויצר שמש שחורה משלו.
“מצטער” לחש קולו המקפיא של יארק מאחוריו. חרבו של יארק בהקה בנצנוץ מתכתי. הזמן עצר מלכת. החרב הסגולה חתכה דרך גופו של אברטון. דם שחור פרץ מכל גופו והכתים את הכל.
“נרא-א-אה לך שזה יעזור?” שאל אברטון “ככל שאתם פוצעים אותי יותר, אתם רק מחזקים אותי, תודה שניקזת את דמו המזוהם של אמפ-” אברטון לא הספיק לסיים את המשפט ואגרוף צמחייה חבט בו.
“אההה!” צעק תומאס בכאב כאשר עוד אגרוף פרץ לפתע מגבו. אברטון שכב דומם על האדמה.
“לכבול אותו!” צעק ג’יימס וכבל את אביו בשלשלאות הקרובות ביותר. המלאכה הושלמה. כאשר אקסיומה התקרבה לבדוק את המלאכה, קרה דבר שלא יאמן. אברטון התהפך במכה אחת הימם את אקסיומה וכבל אותה.
“אם אתם רוצים שאקסיומה תישאר בחיים, אני ממליץ לכם לא להתקרב” אמר אברטון.
“מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשחרר אותה?” שאל יארק בקולו המקפיא.
“את האבנים בבקשה.” אמר אברטון.
“מה? לא! למה שתעשה את זה?” צעקו ליארק כולם מלבד אברטון ואקסיומה. יארק הרים את ידו וחמש האבנים נחו בהן, אפשר היה להרגיש את הכוח בוקע מתוכן.
“תעביר את האבנים ואני אעביר את אקסיומה, בסדר?” אמר אברטון.
“אין בעיה” השיב יארק. “אחרי הכל, אנחנו אב ובן”
“ידעתי שתמיד תעשה את הדבר הנכון” אמר אברטון בעודו מביא ליארק את אקסיומה ומתחיל להשתמש באבנים.
“לא היום, אבא” אמר יארק. הוא חייך. חיוך קר. הוא קפץ לאחור לפני שאברטון הספיק להבין שיארק רימה אותו. האבנים החלו לשנות את צבעם לאפור.
“יארק, אתה רימית אותי?! ואפילו בצורה לא כל כך מושקעת, עם צבעי גואש?!”
“גועס פרימייר מדגם 400!” אמר מטחולי בגאווה “אני ייסרטי עוטו באסמי!”
“ענה לי!” צעק אברטון בכעס. יארק לא ענה. אברטון זרק את האבנים ונשף אדי דלק סביב יארק, אקסיומה, אמיליה ותומאס.
הוא שלף את אחת הנורות וזרק אותן עליהם, הדלק ניצת מיידית ועלה באש. אמיליה, תומאס, לבנדר ויארק היו מוקפים בלהבות אש ענקיות.
46. הקרב הגדול חלק ב’
“איזשהו טריק תומאסי?” שאלה אמיליה את תומאס. הוא הניד בראשו.
“תומאס!” צעקה לבנדר.
“כן?”
“ג’יימס סיפר לי שתמיד יש לך איזה טריק בשרוול!”
“זהו, שהפעם אין לי שרוול!” התלוצץ תומאס והראה להם את השרוול הקרוע שלו.
“טוב נו, קדימה, אני מכירה את ההבעה הזאת” אמרה אמיליה.
“יש לי רעיון אבל הסיכוי שהוא יעבוד קלוש מאוד” אמר תומאס.
“אקסיומה אני מבקש ממך שתנפנפי בכנפיים שלך לכיוון אחד ואל תזוזי”
“טוב…” ענתה לו אקסיומה. היא התחילה לנפנף בכנפיים והאש החלה להתרחק בכיוון אחד יותר ויותר. אקסיומה נופפה בכנפיים וצעקה “זה יותר קשה ממה שזה נראה, אני לא אוכל להמשיך עוד הרבה”.
“לא יהיה צורך בעוד הרבה, רק עוד טיפה” השיב תומאס.
לאחר כמה רגעים, נוצר פתח בין החלק שאקסיומה נופפה לכיוונו ובין החלק שלא, כך שהיה אפשר לעבור. הם עברו אחד אחד בטור. קודם תומאס, אחריו אמיליה, אחריה יארק ואקסיומה נותרה מאחור. היא ניסתה ללכת לכיוונם אך לא הצליחה וקרסה על הרצפה אחרי 3 צעדים. האש חזרה למצבה הקודם ואקסיומה נשארה בפנים. תומאס שם לב שכולם מזיעים ועלה במוחו רעיון הזוי. בעזרת כישוף מסובך מאוד, אסף את הזיעה של כולם והצליח לכבות חלק קטן מהאש (החלק שניתן היה לכיבוי). הוא רץ פנימה, תפס את אקסיומה וגרר אותה אל מחוץ לאש.
“תודה בן אנוש” אמרה אקסיומה “אזכור את זה לעד, עכשיו, עיצרו אותו למעני”
“כך נעשה” אמר יארק לפני שתומאס ואמיליה הספיקו לדבר.
“אתה תשלם על כל מה שעשית” אמר תומאס וקפץ את ארבעת אגרופיו. השניים הגדולים, והשניים הרגילים.
“תומאס, בוא נשלוף את החרבות. נראה את הכוח האמיתי שלנו.” אמרה אמיליה. תומאס הנהן.
“מגיע לך למות על מה שעשית…” אמרה אמיליה. החרב האדומה בערה באור מבהיק.
“הרגת טריליוני יצורים ובני אדם חפים מפשע…” המשיך תומאס
“ועל כך, מגיע לך למות” אמרו ביחד אמיליה ותומאס. הלהבים בהקו יותר מתמיד.
“רוצים לנסות?” שאל אברטון בחיוך ערמומי. אמיליה ותומאס לא ענו. הם הסתערו. אברטון הניף את החרמש שלו והוא הבזיק בכחול. החרבות והחרמש הכפול התנגשו. הם החליפו מכות ושיספו, וחמקו, והגנו, ואת הכל הם עשו בתיאום מושלם. ג’יימס ולבנדר קפצו לקרב ונלחמו גם הם. אך הם הובסו במהרה על ידי השדונים החזקים יותר שפרצו מהאדמה בעקבות התחזקותו של אברטון.
“לא נוכל לעשות הרבה,” הודה ג’יימס כאשר השדונים השאירו אותו חסר כוח.
“עדיין” אמר תומאס.
“ממשיכים לנסות?” שאל אברטון בחיוך מחריד. הוא חבט באמיליה ותומאס בסיבוב מעגלי של חרמשו. השניים עפו ונחתו על הרצפה בחבטה רכה. אמיליה קמה ראשונה ומיד אחריה תומאס. האבן הראשונה יצאה מתוך כיסו של תומאס והחלה להסתובב בקצב מסביב לחרבו של תומאס. האבן השניה החלה להסתובב סביב חרבה של אמיליה.
“נמשיך” אמרה אמיליה בקצרה וחייכה כאשר האבן השלישית התמגנטה לחרב הכחולה של תומאס. עוד שני אגרופי צמחייה פרצו מגבו וכל האגרופים זהרו בבוהק שמעיד על עוצמה רבה.האבן הרביעית התמגנטה לחרב האדומה וזאת יצרה שערים שחורים מסביב לאמיליה.
“בסדר, את רצית את זה!” שאג אברטון ונחשול עצום של אפלה טס במהירות אל אמיליה ותומאס. יותר מדי לאט חשבו שניהם והם התחמקו מהגל ובתיאום מושלם, הם קפצו מעלה ונחתו מאחורי אברטון. אמיליה דקרה, תומאס שיסף. זרמים של דם שחור שטפו את האדמה ולכלכו אותה.
“גרררר!” נהם אברטון ושיסף. הוא פגע בתומאס עם להבו ותומאס הועף לשולי הזירה. זעם מטורף אחז באמיליה. היא קפצה במהירות אל אברטון ושיספה בחרבה את כל פניו. הוא נאנק מכאב והניח את כפות ידיו הגדולות על פניו. במחווה כאובה הוא הצביע לשדונים על אמיליה. אבל היא כבר לא הייתה שם. היא רצה מהר כברק ועצרה ליד תומאס.
“אתה בסדר?” לחשה אמיליה. תומאס הצליח להתיישב.
“כן אני בסדר, בואי נחסל אותו” אמר תומאס והחל לקום ואמיליה תמכה בו. אברטון, מהיר בהבזק הופיע לידם וחבט בשניהם. הם נפלו המומים על הרצפה. אברטון התגשם ממש לידם וחבט בהם שוב. הפעם, תומאס היה מוכן. הוא שלף את חרבו השחורה מהנדן השחוק ושיסף. אברטון חמק מהמכה בקלות ופגע שוב בתומאס. אמיליה הופתעה לגלות את עצמה על הרצפה ליד תומאס.
“מה נעשה עכשיו?” היא שאלה בחולשה. אברטון התקרב.
“נעשה את מה שגיבורים עושים, מנצחים” אמר תומאס והרים את חרבו הכבדה במאמץ אחרון. כך עשתה גם אמיליה. הם קמו.
“אמיליה, הרימי את החרב גבוה!” צעק תומאס. אמיליה הנהנה בקושי והרימה את החרב.
“מוכנים למות?” שאל אברטון המעוות. גופו רחש חומר אפל ועיניו הכחילו והחלו לזהור.
“לא.” אמרה אמיליה. היא הביטה בתומאס והבנה טהורה עברה ביניהם.
“מי שעומד למות זה אתה.” אמרה אמיליה. תומאס ואמיליה שילבו את החרבות במעין איקס והחרבות השתלבו בקול נפץ אדיר.
“חרב היין והיאנג” התנשף אברטון “חשבתי שזאת רק אגדה”
“אז מסתבר שזאת לא” אמרו אמיליה ותומאס ביחד. האבנים הקדושות הסתחררו מסביב החרב הבוהקת בקצב מטורף. האבנים החלו להיבלע בתוך החרב.
“מה זה?” שאל אברטון בלגלוג כאשר החרב דעכה. ארבעה אבנים נוספות הצטרפו לקצב המטורף והעולם נעצר בבום! אחד גדול והם יצרו אבן חדשה ששובצה באמצע החרב. אטילוזלים.
“הסוף שלך” אמרו אמיליה ותומאס ביחד. הם זינקו במאמץ אחרון והחרב בהקה באור מסנוור כל כך עד שכל החיות והאנשים באזור, דמעו מהאור. אמיליה ותומאס התקרבו לפניו ההמומות של אברטון.
הדבר האחרון ששמעו שניהם לפני שאיבדו את הכרתם, היה צעקת הכאב המחרידה של אברטון.
אברטון מת. אמרו לעצמם אמיליה ותומאס והם נתנו לאיבוד ההכרה לסחוף אותם.
סוף דבר
השעה הייתה 7:00 בבוקר כשאמיליה ותומאס התארגנו לבית הספר.
“וואו, זה מוזר פתאום לחזור לשגרה בלי מזימות או הרפתקאות, סתם חיים רגילים” אמר תומאס, כשהוא מפהק.
“נכון!” אמרה אמיליה, וליטפה את ביפ בופ שעבר לידה.
בבית הספר חיכו להם ג’יימס, בלו, איילו ואנידה. אמיליה הסמיקה כשראתה את ג’יימס.
“אמיליה, אני לשאול אותך משהו? כלומר, סתם בתור… ידידים?” ג’יימס שאל במבוכה
“ברור!” ענתה לו אמיליה.
“אז… את רוצה להיות חברה שלי? כאילו חברה חברה?”
אמיליה חיבקה את ג’יימס במהירות, וקרצה לו.
“ידעתי שזה יקרה מתישהו” גיחך תומאס. כולם חייכו ונכנסו ביחד לכיתה.
כניסתו של המורה להיסטורית המימדים, פרינס קטעה את מחשבותיהם של תלמידי הכיתה.
“אהממממ… אתם זוכרים את השיעור הקודם, שבו למדנו על תקופת הקורונה?” שאל פרינס, מבלי להגיד בוקר טוב, “היום נדבר על החיסונים נגד הוירוס של חברת פייזר וכיצד הם הצילו את המצב. אבל לפני כן אני רוצה לחלק לכם את בחני הפתע שעשיתם בשיעור הקודם, ואתם כולכם תקבלו מינוס נקודה, על כך ששרדתם את הבלגן שהיה כאן בזמן האחרון” אמר פרינס ושלף מהתיק שלו ערימת טאבלטים כסופים.
“כל הכבוד לכם, נראה שהצלחתם אחרי הכל” אמר פרינס ונאנח. כולם קיבלו מאה תשעים ותשע, אפילו בלו.
***
“היי אמא, היי אבא” אמר תומאס ואמיליה חייכה אליו.
“מה קורה ילדודס?” שאלה אזמרלדה. מצב רוחה היה טוב מתמיד.
“בסדר” אמרה אמיליה “כולנו קיבלנו מאה תשעים ותשע בבוחן הפתע השבועי של פרינ- רודי, אפילו בלו”
“אבל זה לא הוגן!” התלונן תומאס, “היינו צריכים לקבל מאתיים אבל פרינס הוריד לנו נקודה בגלל ששרדנו!”
“פרינס…” תיאודור נאנח “כשהיינו קטנים המורה שלנו המציא אותו בשיעור רובוטים צעירים, ומאז הרובוט הזה היה העוזר של המורה!”
כולם צחקו.
“בואו, ביפ-בופ כבר הכין את ארוחת הערב” אמרה אזמרלדה.
הם התיישבו ליד השולחן. במרכזו הונחה קערה גדולה של פסטה וכדורי בשר.
“נו אז אבא, איך היה היום הראשון מחוץ להרפתקה או כלא?” שאלה אמיליה.
“לא תאמינו…” גיחך תיאודור.
“דרך אגב, אתם יודעים מה יש היום?” שאלה אזמרלדה וקמה מהשולחן
אמיליה ותומאס בהו בה כשחזרה עם עוגה מלאה בצבתות כסופים מבצק סוכר, ועליה הכיתוב: 8 שנים לביפ בופ!
‘מדהים איך ברגע אחד אתה יכול להציל את העולם, ורגע אחרי לחגוג יום הולדת לרובוט שלך…’ חשבו אמיליה ותומאס והחלו לזלול את העוגה.
“הי!!!” אני רוצה את החלק הזה!” אמר תומאס.
“לא!!! אני אוכלת אותו!” השיבה אמיליה והם התחילו לריב ולחטוף אחד לשנייה קישוטי בצק סוכר.
“אוי…” נאנחה אזמרלדה “כמה התגעגעתי לריבים האלה”.
מהצד השני של החדר נשמעו שני קולות שאמרו: “ומי רב עכשיו?!”.
כולם הפנו את ראשיהם בתדהמה וכשראו את החרבות פתחו בצחוק פרוע.
Published: May 12, 2021
Latest Revision: Jun 15, 2021
Ourboox Unique Identifier: OB-1134222
Copyright © 2021
