שעורים על מגילת אסתר

סיפור מגילת אסתר אירע בזמן הגלות שגלו ישראל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, באותם שבעים שנה ששהו בגלות, קודם שהתקבצו בחזרה לארץ ישראל בעת בנין בית המקדש השני. מרדכי היהודי היה בעצמו מהגולים מארץ ישראל בעת חורבן בית המקדש הראשון, וגם חזר לארץ ישראל בעת בניית בית המקדש השני, והיה אחד ממאה ועשרים אנשי כנסת הגדולה.

להבנת הרקע של מגילה זו יש להקדים שבאותם ימים היו שתי סוגים של מלכות, הדרך האחת היא באופן שהעם בחר את המלך, והדרך השניה היא שהמלך השתלט על המדינה בכח הזרוע, ומלך על העם בעל כרחם. ומשתי דרכים אלו נמשכו חילוקים שונים: באופן שהעם הוא שבחר את המלך, א. העם הגביל את המלך כרצונו, מה יהיו גבולות שליטתו על העם, ובדרך כלל הוצרך המלך להשבע בעת המלכתו שישמור על החוקים והנימוסים הקיימים במדינה. ב. המלך היה נחשב כמשרת העם, ותפקידו היה ללחום את מלחמותיהם ולדאוג לכל צרכיהם, והם היו משועבדים לו רק לענין תשלום מיסים וכדומה. ג. האוצרות בגנזי המלוכה לא היו שייכים למלך באופן אישי, אלא היו הם רכוש המדינה ומיועדים לצרכי העם. ד. המלך לא היה יכול לתקן תקנות ציבוריות וכדומה על דעת עצמו, אלא רק בהתייעצות עם השרים והיועצים של המלכות. ה. המלך עצמו גם כן היה נתון תחת חוקי המדינה הקבועים, ולא היתה לו רשות לעבור עליהם. ו. המלך לא היה יכול לשנות את עיר הבירה והמלוכה, אלא היה יושב על כסא המלכים שקדמו לו, בעיר שנקבעה בעבר לעיר הבירה.

פרק א

(א) וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – באותם ימים שעדיין הכירו הכל את אחשורוש כאדם רגיל, שאינו מלך, בבת אחת עלה לגדולה עצומה וידעו הכל שהוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, ולא כבש באיטיות מדינה אחר מדינה, שאם כן היו אומרים בתחילה שהוא מלך על מדינות מסוימות, ורק אחר כך מלך על כל העולם, אלא בבת אחת התעלה מאדם רגיל לדרגה העליונה של מלך המולך על העולם כולו.

(ב) בַּיָּמִים הָהֵם, מיד עם ראשית ממלכתו, התחזק למלוך מלכות בלתי מוגבלת, והעיז לשנות את מקום עיר הבירה שהיה עד עתה בבבל, כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, ובזה הראה את תקיפותו, שלא פחד מדעת העם שיכעסו על כך שהוא משנה את מקום עיר הבירה מבבל לפרס, והראה גם את גאוותו העצומה, כי בדרך כלל אדם רגיל העולה לגדולה, כבודו הוא לשבת על כסא המלכים שקדמו לו, והוא הראה שאינו זקוק להתייחס כלל אל המלכים שקדמו לו, אלא ייסד לעצמו כסא מלכות חדש בשושן הבירה, ובכך רצה להוכיח לכל שאינו מולך עליהם מחמת הסכמתם ורצונם, אלא ביד חזקה ובתקיפות, ועל כן ביכולתו לשלוט בהם במלכות שאינה מוגבלת.

֍            ֍            ֍

(ג) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ – בשנה השלישית למלכותו, שמלך בכח ובחוזקה, רצה להוכיח לכל שאינו זקוק להסכמת ורצון העם כדי למלוך עליהם, ולכן עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, והושיב בראשונה את חֵיל פָּרַס וּמָדַי, שהם היו מקורבים אליו בתחילה, ואחריהם הושיב את הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת שהיו מושלים שם לְפָנָיו, ובכך הראה שאין אצלו חשיבות כלל לשרי המדינות, הגם שחשיבותם מצד עצמם גדולה יותר מחיילי פרס ומדי, אלא אדרבה, החיילים המקורבים אליו חשובים יותר מהשרים של שאר המדינות, כיון שאינו צריך להסכמתם ורצונם כדי למלוך, אלא מולך עליהם בכח צבאו וחייליו, ביד חזקה ובעל כרחם.

(ד) וכדי להוסיף ולהראות שמלכותו היא מלכות שאינה מוגבלת, השתמש באוצרות המלוכה, בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, כלומר, הראה לכל שהוא מתפאר בעשירות שבאוצרות המלוכה כבקניינו הפרטי, ולא כאוצרות השייכים לעם, שאז אין לו התפארות אישית בהם, וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, המתאים למלך עצום כמוהו, המולך על עמים רבים, ולא עשה כן זמן מועט, אלא יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם.

שיעור 3:

(ט) גַּ֚ם וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֔ה עָֽשְׂתָ֖ה מִשְׁתֵּ֣ה נָשִׁ֑ים בֵּ֚ית הַמַּלְכ֔וּת אֲשֶׁ֖ר לַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (י) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י כְּט֥וֹב לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ בַּיָּ֑יִן אָמַ֡ר לִ֠מְהוּמָן בִּזְּתָ֨א חַרְבוֹנָ֜א בִּגְתָ֤א וַֽאֲבַגְתָא֙ זֵתַ֣ר וְכַרְכַּ֔ס שִׁבְעַת֙ הַסָּ֣רִיסִ֔ים הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים אֶת־פְּנֵ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (יא) לְ֠הָבִיא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לִפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ בְּכֶ֣תֶר מַלְכ֑וּת לְהַרְא֨וֹת הָֽעַמִּ֤ים וְהַשָּׂרִים֙ אֶת־יָפְיָ֔הּ כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא׃ (יב) וַתְּמָאֵ֞ן הַמַּלְכָּ֣ה וַשְׁתִּ֗י לָבוֹא֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֖ר בְּיַ֣ד הַסָּֽרִיסִ֑ים וַיִּקְצֹ֤ף הַמֶּ֨לֶךְ֙ מְאֹ֔ד וַֽחֲמָת֖וֹ בָּֽעֲרָ֥ה בֽוֹ׃

֍            ֍            ֍

(י) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי למשתה, כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן, רצה להראות לכולם שלא נשא את ושתי כדי לירש את המלכות, אלא נשאה רק מחמת שהיתה אשה יפה, ולכן אָמַר לִמְהוּמָן, בִּזְּתָא, חַרְבוֹנָא, בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא, זֵתַר וְכַרְכַּס, שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, ובכך הראה שאין לה חשיבות מצד עצמה, שאם כן היה ראוי שייצאו לקראתה כל שרי המלוכה. וגם לא אמר שיביאו אותה הסריסים המשרתים אותה, שגם בזה יש לה חשיבות מסוימת, אלא ציוה להביאה על ידי הסריסים המשרתים אותו, שזו הדרך להביא את אחת מפילגשיו שאינה חשובה בעיניו כל כך, עד שמשרתיו מביאים אותה לפניו.

(יא) ותוכן ציוויו היה לְהָבִיא [-בעל כרחה] אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה – באופן שהכל ייראו שהיא ‘ושתי’, ועל ידי נישואיה לאחשורוש נעשתה ל’מלכה’, והדבר יתברר לכולם על ידי שיביאוה כאשה פשוטה ללא כתר, ורק כשתהיה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יכתירוה בְּכֶתֶר מַלְכוּת, ובכך יתברר שמלכותה נמשכת ממנו, ותכלית הבאתה הוא לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ, כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא, ובכך יראו הכל שלקחה לאשה מחמת יופיה, ולא מחמת שהיא יורשת עצר, כי אם היה לוקחה כדי לירש את המלכות, הרי אין חילוק אם היא יפה או לא, ובכך שמראה את יופיה הוא מוכיח שזו הסיבה היחידה שלקחה לאשה.

שיעור 4:

(יג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ לַֽחֲכָמִ֖ים יֹֽדְעֵ֣י הָֽעִתִּ֑ים כִּי־כֵן֙ דְּבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ לִפְנֵ֕י כָּל־יֹֽדְעֵ֖י דָּ֥ת וָדִֽין׃ (יד) וְהַקָּרֹ֣ב אֵלָ֗יו כַּרְשְׁנָ֤א שֵׁתָר֙ אַדְמָ֣תָא תַרְשִׁ֔ישׁ מֶ֥רֶס מַרְסְנָ֖א מְמוּכָ֑ן שִׁבְעַ֞ת שָׂרֵ֣י ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י רֹאֵי֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ הַיֹּֽשְׁבִ֥ים רִֽאשֹׁנָ֖ה בַּמַּלְכֽוּת׃ (טו) כְּדָת֙ מַֽה־לַּעֲשׂ֔וֹת בַּמַּלְכָּ֖ה וַשְׁתִּ֑י עַ֣ל ׀ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־עָשְׂתָ֗ה אֶֽת־מַאֲמַר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ בְּיַ֖ד הַסָּֽרִיסִֽים׃

֍            ֍            ֍

(יד) ואחרי שאמר אחשורוש שמשפט זה אינו שייך לעניני המלכות אלא הוא ככל ויכוח שבין איש לאשתו, בחר שישפטו בדבר שופטים אלו, מחמת כמה טעמים, וְהַקָּרֹב אֵלָיו – כיון שהם היו קרובים אליו, וכבר שמעו את הדין ודברים שביניהם, ולא רצה שיתפרסם הדבר יותר, והם כַּרְשְׁנָא, שֵׁתָר, אַדְמָתָא, תַרְשִׁישׁ, מֶרֶס, מַרְסְנָא, מְמוּכָן, שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי, ומצד מעלתם ראוי שישפטו ביניהם, וכן מחמת שהם רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ תמיד, ומבינים את רמזיו, שרמז להם לזכות את ושתי מעונש, והם הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת מזה זמן רב, ומומחים לשפוט משפט נכון.

(טו) והנידון שהובא לפני השופטים היה כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת – מה לעשות על פי הדת המוסרית, וכוונתו היתה שלפי חוקי המוסר היתה רשאית לסרב מלבוא, בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי – כעת שינה אחשורוש את הלשון והסכים שמלכותה קודמת לשמה, כי היא יורשת עצר, ולכן אין משפטה כאחד מעבדי המלך שהעיז פניו במלך, אלא כמשפט אשה ובעלה, כיון ששניהם ראויים למלכות מצד עצמם, עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וגם על זה יש לה תשובה, כי נשלח הדבר בְּיַד הַסָּרִיסִים, ואין זה לכבודה של מלכה שתובא על ידי סריסי המלך.

֍            ֍            ֍

(טז) כאשר ראה ממוכן שכוונת המלך לזכות את ושתי בדינה, ורוצה הוא גם להשתיק את הענין באופן שיבוא הדין רק לפני השרים הקרובים אליו, רצה למנוע זאת, וַיֹּאמֶר מְמוּכָן בקול רם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, באופן ששמעו כולם את דבריו והתפרסם הענין, וכך אמר, אין זה ענין פרטי בין המלך למלכה ככל משפט שבין איש לאשתו, כי לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, והקדים שמה למלכותה כדי להדגיש שאינה מלכה מצד עצמה, אלא מצד שאחשורוש נשאה, כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים אשר ישמעו את הנהגתה של ושתי, ויבינו שכוונתה שהיא יורשת העצר ועל ידה הגיעה המלכות לאחשורוש, ויש לו רק מלכות מוגבלת. ומלבד נזק זה שיהיה בפני השרים, נעשה נזק נוסף, וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

(יז) והנזק שיהיה לכל העמים הוא בזה, כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים, וכל הנשים לא תדענה בדיוק את המשא ומתן שהיה בין אחשורוש לושתי, ורק ישמעו שסירבה לבוא לפניו, וילמדו ממנה לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן, בְּאָמְרָם הרי אפילו הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שחשיבותו רבה, אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו, ולא ביקש ממנה דבר גדול אלא רק לבוא לפניו, וגם אין לה חשיבות גדולה כיון שאינה מלכה אלא מחמתו, ואין לה מלכות משל עצמה, וְלֹא בָאָה, וכל שכן ששאר הנשים אינן צריכות לשמוע בקול בעליהן, שאינם חשובים כמו המלך, והם מבקשים מהן דברים קשים יותר מאשר לבוא לפניהם.

(יח) ועתה חזר ממוכן וביאר את הנזק הראשון שיהיה אצל שרי המלך, וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ בבירור אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה, ויודעות הן את האמת שסירבה לבוא כיון שלדעתה מלכות אחשורוש נמשכת מכח מלכותה, שהיא יורשת העצר, ולדעתה מלכותו של אחשורוש היא מלכות מוגבלת, ויספרו זאת לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ, ואם לא תהרוג אותה על כך הרי נשמע שאתה מסכים לדעתה, ומחמת שני נזקים אלו, וּכְדַי בִּזָּיוֹן – יהיה בזיון בכל המלכות בכך שהנשים לא ישמעו לבעליהן, וָקָצֶף – יהיה כעס בין השרים, שירצו להגביל את מלכותך, כדעתה של ושתי.

֍            ֍            ֍

(יט) אחרי שהציע ממוכן את שני הקלקולים שנעשו על ידי ושתי, בא כיועץ חכם לבאר כיצד על ידי הריגתה יתוקן הכל, ותחילה הקדים שראוי לאחשורוש להכריז מיד על מלכותו כמלכות בלתי מוגבלת, ולכן, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו – יוחלט שדברי המלכות וחוקיו יוצאים מלפני המלך לבדו, ללא השרים והיועצים, כדרך המלך המולך מלכות שאינה מוגבלת, וכל חוק כזה ישאר קבוע לנצח וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר, כי לא יהיה ניתן לבטל חוק זה, ועל פיו ידונו השופטים בכל מקום, ודבר המלכות הראשון שיחוקק אחשורוש הוא אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כדי שלא יאמרו שבסופו של דבר לא הצליח אחשורוש להכריח את ושתי לבוא לפניו, ועל ידי חוק זה יפרסמו שהיא חזרה בה ורצתה לבוא, אלא שהמלך הוציא דבר מלכות שלא תבוא ושתי לפניו. ודבר המלכות השני הוא, וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה – שתהיה טובה מצד עצמה, ולא מצד ייחוסה, ועל ידי זה לא תתגאה עליו.

(כ) ועל ידי זה ירויח שתהיה מלכותו בלתי מוגבלת, וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ לבדו אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ, ללא עצת יועציו, כִּי רַבָּה הִיא – כי דבר המלכות של המלך מצד עצמו יהיה גדול וחשוב, וגם ירויח את הדבר השני, וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן, לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן, אפילו אם האשה חשובה ומיוחסת יותר.

שיעור 7:

(א) אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כְּשֹׁ֕ךְ חֲמַ֖ת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ זָכַ֤ר אֶת־וַשְׁתִּי֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֔תָה וְאֵ֥ת אֲשֶׁר־נִגְזַ֖ר עָלֶֽיהָ׃ (ב) וַיֹּֽאמְר֥וּ נַעֲרֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ מְשָֽׁרְתָ֑יו יְבַקְשׁ֥וּ לַמֶּ֛לֶךְ נְעָר֥וֹת בְּתוּל֖וֹת טוֹב֥וֹת מַרְאֶֽה׃ (ג) וְיַפְקֵ֨ד הַמֶּ֣לֶךְ פְּקִידִים֮ בְּכָל־מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתוֹ֒ וְיִקְבְּצ֣וּ אֶת־כָּל־נַעֲרָֽה־בְ֠תוּלָה טוֹבַ֨ת מַרְאֶ֜ה אֶל־שׁוּשַׁ֤ן הַבִּירָה֙ אֶל־בֵּ֣ית הַנָּשִׁ֔ים אֶל־יַ֥ד הֵגֶ֛א סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וְנָת֖וֹן תַּמְרֻֽקֵיהֶֽן׃ (ד) וְהַֽנַּעֲרָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ תִּמְלֹ֖ךְ תַּ֣חַת וַשְׁתִּ֑י וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וַיַּ֥עַשׂ כֵּֽן׃ (ה) אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י הָיָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וּשְׁמ֣וֹ מָרְדֳּכַ֗י בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי׃ (ו) אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָגְלְתָ֔ה עִ֖ם יְכָנְיָ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבֽוּכַדְנֶצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃ (ז) וַיְהִ֨י אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם וְהַנַּֽעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֨אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה וּבְמ֤וֹת אָבִ֨יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת׃

֍            ֍            ֍

(ד) וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, גם אם אינה מיוחסת, תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי, וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ לבדו, כי כאמור לעיל לא הוצרך כבר להסכמת השרים, וַיַּעַשׂ כֵּן.

(ה) עתה יסופר כיצד ניסה מרדכי בכל כוחו למנוע את לקיחת אסתר אל בית אחשורוש, אף שהיה בדבר סכנה מרובה, אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, ובעיר הבירה בודאי נשמע דבר המלכות המחייב כל אדם להביא את הנערה שברשותו אל בית המלכות, ולא היה להם תירוץ לומר שלא שמעו את דבר המלכות, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ, אִישׁ יְמִינִי – משבט בנימין, ומיוחס לבית המלכות של שאול המלך, וכיון שהיה אדם חשוב ומפורסם בשמו ויחוסו, לא היה יכול להשתמט בטענה שאין זה לפי חשיבות המלך לקחת את הנערה שברשותו.

(ו) אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם, ואדם הגולה לארץ אחרת חייב יותר מכולם לשמור את חוקי ונימוסי אותה הארץ, וחטאו חמור כשמורד במלכות שבה הוא חוסה בגלותו, ומאידך לא היה הוא כפליט מלחמה בגולה ממקום למקום, שהוא בזוי, אלא הָגְלָה עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שהיו אלו שרי יהודה וחשובי היהודים, אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, ואף בגלותו היה מרדכי נחשב לאדם נכבד.

(ז) וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה, הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ, וכיון שהיה הדבר ידוע ומפורסם שהוא האומן אותה, והיא תחת רשותו, היה עליו למוסרה למלך, כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם, ולא ידרשו את הדבר אלא ממנו, שהוא האחראי עליה, וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה, ובודאי יהיה עונשו חמור על שהחביא נערה יפה כזו, וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת, ואם כן אינה יכולה ללכת מעצמה ללא רשותו, באופן שלא יוכל לתרץ שחשב שתלך מעצמה אל בית המלך.

֍            ֍            ֍

(ח) וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ – כאשר יצאה הפקודה שתבאנה הנערות מרצונן אל בית המלכות, לא שלחה מרדכי לבית המלכות, וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי – וגם כאשר יצאה הפקודה לקחת בחוזקה את כל הנערות אל בית המלכות, לא נתנה מרדכי מדעתו, ולא פחד מהסכנה שבכך, אלא וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר בכח, נגד רצונם, אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים.

(ט) וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו, כי ראה מיד שהיא מתאימה למלוכה, וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו למחול לה על כך שלא באה מרצונה ואף הסתתרה עד שהביאוה בכח, וכיון שידע מיד שהיא תהיה המלכה, שינה את ההנהגה איתה מהנהגת שאר הנערות בארבעה דברים, א. וַיְבַהֵל [-מיהר] אֶת תַּמְרוּקֶיהָ, כי כל נערה היתה ממתינה שנים עשר חודשים כדי שיעברו עליה ארבע עונות השנה, ויראו שאין לה איזו מחלה שניכרת רק בעונה מסוימת, ואצל כל הנערות היו ממתינים שתתחיל העונה החדשה, ואז היו מתחילים לתת לה תמרוקים במשך שנים עשר חודשים, ואילו אצל אסתר מיהר הגי לתת לה את התמרוקים מיד, כדי שיסתיימו שנים עשר החודשים בהקדם. ב. וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ – נתן לה מנות מיוחדות שלא ניתנו לשאר הנערות. ג. וְנתן לה אֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ לאחר שתמלוך, כי לכל שאר הנערות לא היו משרתות כלל, ורק למלכה היו שבע נערות, והוא הקדים לתת לה אותן כבר עתה, כי הבין וידע שהיא תמלוך. ד. וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים – שינה את הנהגתו עם אסתר ונערותיה לתת להם את החדרים הטובים ואת המאכלים המשובחים ביותר.

שיעור 9:

(יב) וּבְהַגִּ֡יעַ תֹּר֩ נַֽעֲרָ֨ה וְנַֽעֲרָ֜ה לָב֣וֹא ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ מִקֵּץ֩ הֱי֨וֹת לָ֜הּ כְּדָ֤ת הַנָּשִׁים֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר חֹ֔דֶשׁ כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י מְרֽוּקֵיהֶ֑ן שִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בְּשֶׁ֣מֶן הַמֹּ֔ר וְשִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בַּבְּשָׂמִ֔ים וּבְתַמְרוּקֵ֖י הַנָּשִֽׁים׃ (יג) וּבָזֶ֕ה הַֽנַּעֲרָ֖ה בָּאָ֣ה אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֜ר יִנָּ֤תֵֽן לָהּ֙ לָב֣וֹא עִמָּ֔הּ מִבֵּ֥ית הַנָּשִׁ֖ים עַד־בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃ (יד) בָּעֶ֣רֶב ׀ הִ֣יא בָאָ֗ה וּ֠בַבֹּקֶר הִ֣יא שָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית הַנָּשִׁים֙ שֵׁנִ֔י אֶל־יַ֧ד שַֽׁעַשְׁגַ֛ז סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַפִּֽילַגְשִׁ֑ים לֹֽא־תָב֥וֹא עוֹד֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֣י אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֛הּ הַמֶּ֖לֶךְ וְנִקְרְאָ֥ה בְשֵֽׁם׃ (טו) וּבְהַגִּ֣יעַ תֹּר־אֶסְתֵּ֣ר בַּת־אֲבִיחַ֣יִל דֹּ֣ד מָרְדֳּכַ֡י אֲשֶׁר֩ לָקַֽח־ל֨וֹ לְבַ֜ת לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ לֹ֤א בִקְשָׁה֙ דָּבָ֔ר כִּ֠י אִ֣ם אֶת־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֛ר הֵגַ֥י סְרִיס־הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וַתְּהִ֤י אֶסְתֵּר֙ נֹשֵׂ֣את חֵ֔ן בְּעֵינֵ֖י כָּל־רֹאֶֽיהָ׃

֍            ֍            ֍

(יד) כל נערה ונערה בָּעֶרֶב הִיא בָאָה אל המלך, וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי, אֶל יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים, כי אחר זאת אין נאה שתינשא לאדם אחר, אלא היתה נשארת כפילגש למלך (אבן עזרא), ולֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ ככל אשה, אלא כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ, וְנִקְרְאָה בְשֵׁם, ואף על פי כן הלכו כל הנערות מרצונן אל המלך, בחפץ לב.

(טו) בשונה משאר הנערות, שלא הביאו אל המלך דבר מלבד יופיין ובריאותן, וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר, הביאה עמה את מידותיה הטובות ודעתה השלימה בהיותה בַּת אֲבִיחַיִל הצדיק, והוא היה דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת, ומרדכי חינכה והוציא את מידותיה הטובות אל הפועל, והביאה עמה כל זאת כשהגיע תורה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, ומאידך מצד המלך לֹא בִקְשָׁה אסתר דָּבָר, להראות שאינה באה מרצונה כלל, אלא רק כיון שהגיע תורה היא נאלצת לבוא אל המלך, כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים, שהכריח אותה לקחת דברים מסוימים, ואף על פי שבהנהגה זו העיזה פניה במלך להראות שאינה מתרצית אליו אלא באה בעל כרחה, בכל זאת לא הענישוה על כך, אלא וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ.

֍            ֍            ֍

(יח) כיון שרצה אחשורוש שתגלה לו אסתר את עמה ומולדתה, התנהג גם בזה בתחבולות, וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר, וחשב שבכך שהוא עושה לה כבוד גדול, שכל המשתה קרוי על שמה, תתבייש אסתר מכל השרים בכך שהיא אסופית שאין יודעים את מולדתה, ותתרצה לגלות את עמה ומולדתה, וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה, כיון שלא ידע באיזו מדינה נולדה עשה הנחה לכל המדינות, ורצה שתבין אסתר שאחרי שתגלה לו באיזו מדינה נולדה בודאי ייטיב מאד למדינה זו, וחשב שמחמת כן תתרצה לגלות לו את שם מדינת הולדתה, כדי להיטיב להם, וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת – מתנות יקרות כְּיַד הַמֶּלֶךְ, וגם בזה חשב שתתרצה לגלות מי עמה ומולדתה, כדי שיתן להם המלך מתנות יקרות. אך למרות הכל עדיין לא הסכימה אסתר לגלות את עמה ומולדתה.

(יט) חשב אחשורוש שמא מוצאה של אסתר מעם בזוי ושפל, והיא חוששת שמא כשתגלה את עמה ומולדתה יגרשנה המלך, לכן רצה להראות לה שאין הדבר כן, וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית – ציוה אחשורוש לקבץ את כל הבתולות שנשארו בשושן הבירה והמתינו לתורן ולשולחן לבתיהן, כדי להראות שאין המלך מבקש נערה אחרת, ויהא ליבה בטוח שישאירנה מלכה בכל אופן, וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ – גידל אחשורוש את מרדכי להיות כאחד השרים, כתמורה לכך שהוא גידל את הנערה שנבחרה למלוך, ועל ידי זה תהיה אסתר בטוחה שאם תגלה שמרדכי הוא גם קרוב משפחתה ייטיב לו המלך הרבה יותר.

(כב) וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי בדרך נס, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, והגם שלא אמר לה לומר זאת בשמו, והיא היתה שומעת לכל דבריו, בכל זאת וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר את הדבר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי, וגם זה היה הכנה לנס.

(כג) וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר, וַיִּמָּצֵא – מצאו את הסם בעצמו שעל ידו רצו להרוג את המלך, וגם זה אינו בדרך הטבע, כי בודאי הטמינו אותו היטב, וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ. וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וגם זה היה בהשגחת ה’, שלא ישלם לו אחשורוש מיד שכר, אלא נשאר חייב לו הכרת הטוב, וגם נכתב הדבר בספר דברי הימים שנמצא תמיד לפני המלך ותחת ידו, ואין המשנה למלך יכול לכתוב בו דבר [בשונה מספר ‘דברי הימים’ סתם, שנמצא תחת יד המשנה למלך, ובו נכתבים כל עניני המלכות, הטובים והרעים, ושם יכול המשנה למלך לכתוב כרצונו].

֍            ֍            ֍

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שניצל המלך מבגתן ותרש שבקשו להורגו, שכח המלך שאסתר אמרה את הדבר בשם מרדכי, וכיון שרצה להחזיר טובה לאסתר שהצילה אותו, ולא מצא דבר שיכול להוסיף לה על גדולתה, חשב שמן הראוי להחשיב אותה בכך שיגדל את השרים שיעצו לו לקחת נערות מכל המדינות, ועל ידי זה בחר את אסתר למלכה, והראשון לשרים אלו היה מהומן, שהוא המן, ולכן גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, וכשהיה מקורב למלך הצליח לפתותו בדבריו כאילו הוא היה זה שגם אמר לאסתר על דבר בגתן ותרש, והצלת המלך ממוות מיוחסת אליו, ולכן הוסיף אחשורוש לגדלו, וַיְנַשְּׂאֵהוּ מדרגה אחר מדרגה, עד שהגיע למעלה העליונה במלכות, וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

(ב) וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אפילו אותם אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, שבדרך כלל אין נותנים כבוד בשער המלך לשום אדם מלבד המלך עצמו, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ, ומחל אחשורוש על כבודו וציוה שיכבדו את המן אפילו במקום המלכות, וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה, כיון שהיה בהשתחוויה זו משום עבודה זרה, כי דרך העמים הקדמונים היתה שכל אדם שנמצאה בו מעלה גדולה של גבורה או עשירות, היו מייחסים לו כח עליון מכוכב או אליל, ולכן גמר מרדכי בדעתו גם כלפי העתיד שלא לכרוע ולא להשתחוות להמן [ולכן נכתב הדבר בלשון עתיד ‘לא יכרע ולא ישתחוה’].

(ג) כיון שהכבוד הניתן להמן היה בפקודת המלך, העמיד המלך שומרים המשגיחים על קיום פקודתו, וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי, מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. והוא השיב להם שכיון שהוא יהודי הדבר אסור לו. וגם אמר להם שפקודת המלך היא רק לעבדי המלך היושבים בשער המלך, ואילו הוא אמנם יושב בשער המלך, אך אינו עבד המלך, כיון שלפי חוקי פרס אין יהודי נעשה עבד.

(ד) באמת עבדי המלך לא שנאו את מרדכי ולא רצו את רעתו, ולכן הזהירוהו כמה פעמים על כך שאינו משתחוה להמן, וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם, וַיַּגִּידוּ לְהָמָן, לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי, כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי, ורצו לראות האם גם כאשר המן עובר בסמוך אליו אינו משתחוה לו, וזה יהיה סימן שההימנעות מלהשתחוות אינה מחמת יהדותו, אלא מחמת שהוא שונא אותו, כי בעוד ההשתחוויה ממרחק היא מדרכי עבודה זרה, הרי ההשתחוויה בקירוב לשר היא מדרך כל השרים והמלכים, שבני אדם משתחווים אליהם כשהם עוברים בסמוך, ורצו לראות כיצד ינהג מרדכי כשיעבור המן בסמוך לו.

(ה) וַיַּרְא הָמָן כִּי גם כשהוא עובר סמוך אליו אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, הבין שמרדכי שונא אותו ואינו רוצה לכבדו כלל, וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה.

(ו) אף על פי שעיקר כעסו של המן היה על מרדכי לבדו, כי היה נראה בעיניו שהוא נמנע מלהשתחוות לו מחמת שנאתו, ולא מחמת דתו, מכל מקום וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ, כִּי הִגִּידוּ לוֹ עבדי המלך אֶת עַם מָרְדֳּכָי, ואמרו לו שמרדכי אמר להם שהוא נמנע מלהשתחוות מחמת דתו, וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כיון שהם עַם מָרְדֳּכָי ומשתתפים בדתו, ורצה להכחיד את הדת היהודית לגמרי על ידי שיהרוג את כל היהודים.

֍            ֍            ֍

(ז) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הִפִּיל פּוּר – הטיל המן סוג של גורל מסוים הנקרא ‘פור’, הוּא הַגּוֹרָל שהיה רגיל להיות לִפְנֵי הָמָן, שהיה משתמש בו לבחור תאריכים לדברים מסוימים, ועל ידי גורל זה רצה לבחור תחילה יום בחודש, וכיון שהיה זה ביום שלשה עשר בחודש ניסן, התחיל להטיל גורל מיום ארבעה עשר והלאה, ונדחה הגורל מִיּוֹם לְיוֹם, עד שהגיע ליום השלשים ועדיין לא עלה הגורל, והתחיל מתחילת החודש, עד שהגיע ליום שלשה עשר, שהוא היום האחרון שבגורל זה, וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ – וכן הפיל גורל לבחור חודש, והתחיל בחודש ניסן שהוא עומד בו, ונדחה הגורל עד החודש האחרון, לחודש שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, באופן שהגורל עצמו דחהו ליום האחרון ולחודש האחרון, והיה עליו להבין שעצת ה’ היא לתת לישראל זמן מרווח לבטל את הגזירה.

(ט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם, ובלשון זו גרם המן לאחשורוש להבין שהכוונה לאבד את צורת דתם ולהכריחם לשמור את דתות שאר האומות, ולא להורגם, והוסיף לומר שלא יחשוש אחשורוש שיצטרכו להוציא הוצאות רבות על האנשים שיהיו ממונים לבטל את דתם של אותם אנשים, אלא להיפך, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה – העוסקים במלאכה זו שמחים לעשות זאת, והם ישלמו כסף על הזכות שניתנה להם להשיב את התועים בעיניהם אל הדרך הנכונה, לְהָבִיא ממון זה אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ.

(י) כיון שגנב המן את לבבו של אחשורוש לפתותו שמדובר באומה בלתי נחשבת, ושהכוונה רק להסירם מדרכם המוטעית לדרך הישרה של שאר הדתות, לא התבונן אחשורוש בנוסח האגרות שכתב המן [שאם כן היה רואה שכתוב שם להשמיד להרוג ולאבד], אלא וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, שהוא היה צֹרֵר הַיְּהוּדִים, ולכן התנכל להורגם, אבל אחשורוש לא צרר את היהודים ולא התכוין כלל להרע להם.

שיעור 13:

(יב) וַיִּקָּֽרְאוּ֩ סֹֽפְרֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֣ר יוֹם֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה הָמָ֡ן אֶ֣ל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵֽי־הַ֠מֶּלֶךְ וְֽאֶל־הַפַּח֞וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה וְאֶל־שָׂ֤רֵי עַם֙ וָעָ֔ם מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ בְּשֵׁ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ נִכְתָּ֔ב וְנֶחְתָּ֖ם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּֽלֶךְ׃ (יג) וְנִשְׁל֨וֹחַ סְפָרִ֜ים בְּיַ֣ד הָֽרָצִים֮ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּלֶךְ֒ לְהַשְׁמִ֡יד לַֽהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת־כָּל־הַ֠יְּהוּדִים מִנַּ֨עַר וְעַד־זָקֵ֜ן טַ֤ף וְנָשִׁים֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז׃ (יד) פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל־הָֽעַמִּ֑ים לִֽהְי֥וֹת עֲתִדִ֖ים לַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (טו) הָֽרָצִ֞ים יָֽצְא֤וּ דְחוּפִים֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וְהַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ יָֽשְׁב֣וּ לִשְׁתּ֔וֹת וְהָעִ֥יר שׁוּשָׁ֖ן נָבֽוֹכָה׃

֍            ֍            ֍

(יד) אמנם ידע המן שבמשך זמן רב כל כך [מניסן של אותה שנה ועד אדר שבשנה שאחריה] יתכן שישתדלו היהודים אצל המלך לבטל את הגזירה, ולכן התחכם בעורמה כפולה, ושלח את האגרות שבהם נכתב להרוג את כל היהודים כשהם חתומים בטבעת המלך, באופן ששום איש לא ידע מה כתוב בהם, ונכתב עליהם מבחוץ שאין לפותחם עד שלשה עשר באדר, ועם האגרות החתומות הללו שלח עוד אגרות פתוחות, פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב – והיה כתוב באגרות הפתוחות רק לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וכתב זה היה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים, לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה למלחמה, אמנם לא התפרש בכתב הגלוי הזה נגד מי תהיה המלחמה, וכוונתו היתה שיהיו כולם מוכנים להלחם ביום זה, ובשלשה עשר באדר יפתחו את האגרות החתומות, ויראו שהציווי הוא להרוג את היהודים, וכיון שיהיו כבר מוכנים לקרב, יקומו על היהודים ויהרגו מיד את כולם.

(טו) עוד הערים המן כדי שלא יוכל המלך לחזור בו, ולא פרסם את הדבר בשושן הבירה, אלא קודם כל הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ להעביר את כל האגרות לכל מאה עשרים ושבע המדינות, ורק אחרי שיצאו הרצים ולא ניתן להחזירם, אזי וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, שגם שם היה הכתב הגלוי להיות מוכנים לשלשה עשר באדר, ולא ידעו מה כתוב באגרות החתומות, וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וגם זו ראיה שאחשורוש לא ידע כלל את מזימת המן, כי אפילו שופטים החורצים דין מוות על אדם יחיד אינם שותים יין באותו יום, ובודאי ביום שהתיר המלך להרוג אומה שלימה לא היה שותה יין, וזו ראיה שלא היתה כוונתו כלל להרע ליהודים, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה, כיון שלא ידעו מה הוא תוכן האגרות החתומות, ורק ידעו שצריכים להתכונן לשלשה עשר באדר למלחמה, ונעלם הדבר מעיני הכל. ובדרך הטבע היתה מזימת המן מושלמת, כי המלך לא ידע דבר, וגם בקרב כל העמים נשאר הדבר בסתר, ולא היתה דרך לגלות את הדבר.

֍            ֍            ֍

(א) אמנם יושב בשמים ישחק, ועל אף כל המחשבות שחשב המן להסתיר את המזימה, וּמָרְדֳּכַי יָדַע בהשגחת ה’ אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, כיצד רימה המן את אחשורוש, ואת תוכן האגרות ששלח לכל המדינות, וכדי להפר את הגזירה פנה תחילה אל האמצעים הרוחניים, ולכן, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר בדרך תשובה ותפילה, כדי להתחנן לפני ה’ לבטל את הגזירה, ואחר כך פנה אל האמצעים הטבעיים, וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה, כדי לפרסם את הדבר בכל העולם, כדי שתתגלה המזימה לכל העמים ולמלך אחשורוש, ולכן יצא לרחובות וזעק בקול גדול לאסוף אליו את ההמונים ולפרסם את הדבר.

(ב) וַיָּבוֹא מרדכי עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כדי שיוודע הדבר בחצר המלכות, גם לאסתר המלכה וגם למלך אחשורוש, כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק, ולכן לא נכנס לתוך השער, ולכן גם התפרסם הדבר מאד, כיון שהיה זה מעשה משונה שאין דרך לעשותו, להגיע קרוב לשער המלך בלבוש שק.

שיעור 15:

(ו) וַיֵּצֵ֥א הֲתָ֖ךְ אֶֽל־מָרְדֳּכָ֑י אֶל־רְח֣וֹב הָעִ֔יר אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י שַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ז) וַיַּגֶּד־ל֣וֹ מָרְדֳּכַ֔י אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ וְאֵ֣ת ׀ פָּֽרָשַׁ֣ת הַכֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר הָמָן֙ לִ֠שְׁקוֹל עַל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּ֛לֶךְ בַּיְּהוּדִ֖ים לְאַבְּדָֽם׃ (ח) וְאֶת־פַּתְשֶׁ֣גֶן כְּתָֽב־הַ֠דָּת אֲשֶׁר־נִתַּ֨ן בְּשׁוּשָׁ֤ן לְהַשְׁמִידָם֙ נָ֣תַן ל֔וֹ לְהַרְא֥וֹת אֶת־אֶסְתֵּ֖ר וּלְהַגִּ֣יד לָ֑הּ וּלְצַוּ֣וֹת עָלֶ֗יהָ לָב֨וֹא אֶל־הַמֶּ֧לֶךְ לְהִֽתְחַנֶּן־ל֛וֹ וּלְבַקֵּ֥שׁ מִלְּפָנָ֖יו עַל־עַמָּֽהּ׃

֍            ֍            ֍

שיעור 16:

(ט) וַיָּב֖וֹא הֲתָ֑ךְ וַיַּגֵּ֣ד לְאֶסְתֵּ֔ר אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י מָרְדֳּכָֽי׃ (י) וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ לַֽהֲתָ֔ךְ וַתְּצַוֵּ֖הוּ אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי׃ (יא) כָּל־עַבְדֵ֣י הַמֶּ֡לֶךְ וְעַם־מְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ יֹֽדְעִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֡ה אֲשֶׁ֣ר יָבֽוֹא־אֶל־הַמֶּלֶךְ֩ אֶל־הֶֽחָצֵ֨ר הַפְּנִימִ֜ית אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יִקָּרֵ֗א אַחַ֤ת דָּתוֹ֙ לְהָמִ֔ית לְ֠בַד מֵֽאֲשֶׁ֨ר יֽוֹשִׁיט־ל֥וֹ הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־שַׁרְבִ֥יט הַזָּהָ֖ב וְחָיָ֑ה וַֽאֲנִ֗י לֹ֤א נִקְרֵ֨אתִי֙ לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ זֶ֖ה שְׁלוֹשִׁ֥ים יֽוֹם׃ (יב) וַיַּגִּ֣ידוּ לְמָרְדֳּכָ֔י אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֶסְתֵּֽר׃

֍            ֍            ֍

שיעור 17:

(יג) וַיֹּ֥אמֶר מָרְדֳּכַ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶל־אֶסְתֵּ֑ר אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִֽים׃ (יד) כִּ֣י אִם־הַֽחֲרֵ֣שׁ תַּֽחֲרִישִׁי֮ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַֽעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת׃ (טו) וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי׃ (טז) לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּֽאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַֽעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַֽאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי׃ (יז) וַֽיַּעֲבֹ֖ר מָרְדֳּכָ֑י וַיַּ֕עַשׂ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוְּתָ֥ה עָלָ֖יו אֶסְתֵּֽר׃

֍            ֍            ֍

(טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי.

(טז) כיון שגם מתחילה לא חששה אסתר כלל על עצמה, אלא רק על טובת ישראל, לכן כשאמר לה מרדכי שגם בלעדיה יוושעו ישראל, והתועלת שבמעשיה תהיה רק להקדים את ישועתם לימים אלו, אמרה למרדכי לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי בדרך תפילה ותחנונים על אסתר [כי הגזירה בודאי תתבטל, והצום והתפילה היו על אסתר, שתצליח בשליחותה, ולכן אמרה ‘צומו עלי’], וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם, גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת – נגד חוקי המלכות, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי – גם אם יהרגני המלך, אָבָדְתִּי – רק אני אמות ואובד, ולא יהיה בכך נזק כולל לעם ישראל, כי ה’ ימצא דרכים אחרות להושיעם מהצרה.

(יז) וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי בכל רחובות היהודים, וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר, לגזור תענית של שלשה ימים.

֍            ֍            ֍

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לתענית העם, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת – היתה המלכות לבושה באסתר באופן שכל רואיה הכירו כי המלכות נאה לה, וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית, נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת, נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת, והיה זה בהשגחת ה’, שמיד כשנכנסה לחצר ראה אותה אחשורוש.

(ב) אמנם לפי האמת לא עלה על דעת אחשורוש כלל שהגזירה האוסרת על כל אדם להכנס לחצר כוללת גם את אסתר המלכה, ולא חשב שתצטרך להמתין עד שיושיט לה את שרביט הזהב, ולכן, וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, שאף על פי שהיא מלכה אינה נכנסת מיד אלא היא עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר דרך ענווה, עד שיתן לה רשות להכנס, נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו בהנהגה זו, ולכן עשה רצונה לתת לה רשות מפורשת להכנס, וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר, וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט.

(ג) כיון שהבין אחשורוש מהנהגתה של אסתר שיש סיבה חשובה וגדולה לכך שהיא באה אל בית מלכותו, וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה – איזה נזק קרה לך, שבגללו באת לכאן, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ – או מה הדבר שאת רוצה לקבל, שמחמתו באת, אפילו אם יהיה הדבר עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְיִנָּתֵן לָךְ.

שיעור 19:

(ו) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ לְאֶסְתֵּר֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵֽלָתֵ֖ךְ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃

(ז) וַתַּ֥עַן אֶסְתֵּ֖ר וַתֹּאמַ֑ר שְׁאֵֽלָתִ֖י וּבַקָּֽשָׁתִֽי׃

(ט) וַיֵּצֵ֤א הָמָן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שָׂמֵ֖חַ וְט֣וֹב לֵ֑ב וְכִרְאוֹת֩ הָמָ֨ן אֶֽת־מָרְדֳּכַ֜י בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ וְלֹא־קָם֙ וְלֹא־זָ֣ע מִמֶּ֔נּוּ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֛ן עַֽל־מָרְדֳּכַ֖י חֵמָֽה׃

(י) וַיִּתְאַפַּ֣ק הָמָ֔ן וַיָּב֖וֹא אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּשְׁלַ֛ח וַיָּבֵ֥א אֶת־אֹֽהֲבָ֖יו וְאֶת־זֶ֥רֶשׁ אִשְׁתּֽוֹ׃

֍            ֍            ֍

(ט) מחמת רוע טבעו של המן, עד עתה לא היה שמח מימיו, כי בכל מעלה שהגיע אליה כבר רצה להגיע אל המעלה הבאה, וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא – רק באותו היום, שכבר הגיע אל המעלה הגבוהה ביותר ששייכת, שיהיה מעמדו שוה אל המלך, היה שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, אבל גם שמחה זו לא נמשכה זמן רב, וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם להשתחוות לו, וְאפילו לֹא זָע מִמֶּנּוּ מתוך פחד שיענישנו, וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה.

(י) אף על פי שרצה המן לחזור מיד אל בית המלך לבקש מאחשורוש שיעניש את מרדכי, וַיִּתְאַפַּק הָמָן ולא שב אל המלך מיד, וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו, וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ.

֍            ֍            ֍

(יג) וְכָל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י בְּכָל־עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר הַמֶּֽלֶךְ׃ (יד) וַתֹּ֣אמֶר לוֹ֩ זֶ֨רֶשׁ אִשְׁתּ֜וֹ וְכָל־אֹֽהֲבָ֗יו יַֽעֲשׂוּ־עֵץ֮ גָּבֹ֣הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּה֒ וּבַבֹּ֣קֶר ׀ אֱמֹ֣ר לַמֶּ֗לֶךְ וְיִתְל֤וּ אֶֽת־מָרְדֳּכַי֙ עָלָ֔יו וּבֹֽא־עִם־הַמֶּ֥לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה שָׂמֵ֑חַ וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר לִפְנֵ֥י הָמָ֖ן וַיַּ֥עַשׂ הָעֵֽץ׃

֍            ֍            ֍

(יג) וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כי לרוב חשיבותי זהו בזיון גדול שמרדכי היהודי אינו משתחוה לי, ומאידך זו עצמה הסיבה שאינני יכול להענישו, כי לרוב חשיבותי אין זה נאה לי להעניש יהודי אחד.

(יד) וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו, אמנם אין זה לכבודו של שר חשוב לריב עם יהודי אחד ולהענישו, אבל לפעמים נוהגת המלכות להעניש אדם אחד כדי להטיל מורא על כל העם,

שיעור 21:

(א) בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא נָֽדְדָ֖ה שְׁנַ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לְהָבִ֞יא אֶת־סֵ֤פֶר הַזִּכְרֹנוֹת֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים וַיִּֽהְי֥וּ נִקְרָאִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ב) וַיִּמָּצֵ֣א כָת֗וּב אֲשֶׁר֩ הִגִּ֨יד מָרְדֳּכַ֜י עַל־בִּגְתָ֣נָא וָתֶ֗רֶשׁ שְׁנֵי֙ סָֽרִיסֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ מִשֹּֽׁמְרֵ֖י הַסַּ֑ף אֲשֶׁ֤ר בִּקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃

(א) כשראה המלך אחשורוש את כל החרדה הגדולה שחרדה אסתר בענין זה, להזמינו למשתה יום אחר יום, הבין שיש לה בקשה גדולה לבקש, ולכן אמר לה ‘עד חצי המלכות’, וכיון שאמרה לו ‘אם על המלך טוב’ הבין שזו בקשה טובה גם עבורו מצד הנהגתו הישרה, בהיותו מלך חסד, ולכן עלה בדעתו שמא התחייב להחזיר טובה למישהו ולא עשה כן, ולכן בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, והוא הספר שהיה נמצא תמיד לפני המלך לזכרון, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

(ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה [כי כבר נעשתה גדולה למרדכי בכך שהושיבוהו בשער המלך, אך זה היה מחמת שגידל את אסתר המלכה בביתו, ולכן שאל המלך מה נעשה לו יקר וגדולה ‘על זה’, והיינו על כך שהציל את המלך ממוות], וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו, לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר.

שיעור 22:

(ו) וַיָּבוֹא֮ הָמָן֒ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לַּֽעֲשׂ֕וֹת בָּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּֽיקָר֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ בְּלִבּ֔וֹ לְמִ֞י יַחְפֹּ֥ץ הַמֶּ֛לֶךְ לַֽעֲשׂ֥וֹת יְקָ֖ר יוֹתֵ֥ר מִמֶּֽנִּי׃ (ז) וַיֹּ֥אמֶר הָמָ֖ן אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּֽיקָרֽוֹ׃ (ח) יָבִ֨יאוּ֙ לְב֣וּשׁ מַלְכ֔וּת אֲשֶׁ֥ר לָֽבַשׁ־בּ֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וְס֗וּס אֲשֶׁ֨ר רָכַ֤ב עָלָיו֙ הַמֶּ֔לֶךְ וַֽאֲשֶׁ֥ר נִתַּ֛ן כֶּ֥תֶר מַלְכ֖וּת בְּרֹאשֽׁוֹ׃

(ו) וַיָּבוֹא הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה ראוי לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וידע אחשורוש שהמן יחשוב שהדברים מכוונים אליו, ועשה כן בכוונה כדי שיפריז המן יתר על המידה ביקר שיבקש מהמלך, ואז יאמר לו המלך שיעשה כן למרדכי. וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי.

(ז) וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ, הרי אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ זהו הדבר הגדול והיקר ביותר שיש לו, ואין צורך אלא לפרסם את הדבר לכל העם.

(ח) ולכן יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ, וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ – הסוס שרכב עליו המלך ביום שהמליכוהו ונתנו בראשו כתר מלכות.

שיעור 23:

(יא) וַיִּקַּ֤ח הָמָן֙ אֶת־הַלְּב֣וּשׁ וְאֶת־הַסּ֔וּס וַיַּלְבֵּ֖שׁ אֶֽת־מָרְדֳּכָ֑י וַיַּרְכִּיבֵ֨הוּ֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וַיִּקְרָ֣א לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵֽעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּֽיקָרֽוֹ׃ (יב) וַיָּ֥שָׁב מָרְדֳּכַ֖י אֶל־שַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ וְהָמָן֙ נִדְחַ֣ף אֶל־בֵּית֔וֹ אָבֵ֖ל וַֽחֲפ֥וּי רֹֽאשׁ׃

(יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי, וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.

(יב) וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי לגדולתו אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ, אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ.

(יג) עתה חשש המן שיחשבו בני ביתו שכבר ביקש מהמלך לתלות את מרדכי, ומתוך כך נסתבב הדבר שיצא דינו של מרדכי לזכות, ולכן ציוהו המלך לכבדו, ולכן וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו כבשורה טובה אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ – שכל זה לא היה אלא דרך מקרה, שבדיוק כשהחליט המלך לגמול טוב למרדכי הזדמן לשם המן, אבל עדיין לא ביקש מהמלך לתלות את מרדכי, ואם כן יתכן שכאשר יבקש זאת מהמלך יתרצה לכך, מאחר וכבר קיבל מרדכי את שכרו.

שיעור 24:

(א) וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן לִשְׁתּ֖וֹת עִם־אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּֽה׃ (ב) וַיֹּאמֶר֩ הַמֶּ֨לֶךְ לְאֶסְתֵּ֜ר גַּ֣ם בַּיּ֤וֹם הַשֵּׁנִי֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵֽלָתֵ֛ךְ אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּ֖ה וְתִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃ (ג) וַתַּ֨עַן אֶסְתֵּ֤ר הַמַּלְכָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב תִּנָּֽתֶן־לִ֤י נַפְשִׁי֙ בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י וְעַמִּ֖י בְּבַקָּֽשָׁתִֽי׃

(א) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.

(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה שְּׁאֵלָתֵךְ לצורך עצמך, אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה [הוסיף לכנותה ‘המלכה’, מה שלא אמר במשתה הראשון, כאומר לה שתוכל לבקש גם דבר גדול מאד הראוי לך מצד מלכותה], וְתִנָּתֵן לָךְ. וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עבור אחרים, אפילו עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ.

(ג) וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי – שאלתי עבור עצמי אינה אלא להחיות את נפשי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי – ובקשתי עבור האחרים, שהם עמי, אינה עושר וכבוד וכדומה, אלא רק לבקש את הצלת נפשם ממוות.

בס”ד

(ה) וַיֹּ֨אמֶר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וַיֹּ֖אמֶר לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה מִ֣י ה֥וּא זֶה֙ וְאֵֽי־זֶ֣ה ה֔וּא אֲשֶׁר־מְלָא֥וֹ לִבּ֖וֹ לַֽעֲשׂ֥וֹת כֵּֽן׃ (ו) וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִ֚ישׁ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב הָמָ֥ן הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה וְהָמָ֣ן נִבְעַ֔ת מִלִּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַמַּלְכָּֽה׃ (ז) וְהַמֶּ֜לֶךְ קָ֤ם בַּֽחֲמָתוֹ֙ מִמִּשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן אֶל־גִּנַּ֖ת הַבִּיתָ֑ן וְהָמָ֣ן עָמַ֗ד לְבַקֵּ֤שׁ עַל־נַפְשׁוֹ֙ מֵֽאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה כִּ֣י רָאָ֔ה כִּֽי־כָלְתָ֥ה אֵלָ֛יו הָֽרָעָ֖ה מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ .

(ה) כיון שהמלך באמת לא ידע עד עכשיו את כל רמאותו של המן וגזירתו על היהודים, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – שאל תחילה את כל הנמצאים שם, והמן בכללם, ואחרי שלא השיבו לו דבר וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, ושאלותיו היו מִי הוּא זֶה שעשה את הנבלה הזו, וְאֵי זֶה הוּא – ומה הטעם שעורר אותו לעשות כן, אֲשֶׁר [מחמת אותו טעם] מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן.

(ו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִישׁ צַר במעשיו וְאוֹיֵב במחשבותיו הָמָן הָרָע הַזֶּה, ובכך השיבה על שתי השאלות, כי האיש הוא המן, והסיבה שעוררה אותו לכך היא היותו איש צר ואויב לעם ישראל. וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה בהיותם יחד, כי אם היה לפני המלך לבדו, היה יכול לתרץ שבאמת כל מה שאמר על היהודים הכל אמת, אבל בזה היה מגדיל את כעסה של אסתר עליו, ולפני אסתר לבדה היה המן יכול לתרץ שלא ידע שהיא מהעם היהודי, וכעת יבטל את הגזירה, אבל בזה היה מגדיל את כעס המלך, שהיה מראה שאינו עושה את מעשיו מצד האמת, כי אם כן איך יחפה עליהם מפני אימת המלכה. אך כיון שהיה לפני המלך והמלכה יחד לא ידע המן מה לומר, ונבעת מפניהם.

(ט) וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה, אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים שהלך להביא את המן מביתו, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, הנה יש עוד ראיה ברורה שהמן מבקש רק את רעת המלך, כי גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי, שלא מצא בו המן שום דבר רע אלא זאת אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ, וזה היה בעיני המן דבר רע, שהציל מרדכי את המלך ממוות, כי גם המן היה בקושרים על המלך יחד עם בגתן ותרש, הרי עץ זה עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וזו חרפה גדולה למלך, שהאיש שעשה לו טובה מזומן להיתלות על עץ גבוה, גלוי לעיני הכל, והרי זו מרידה במלכות שאין למעלה ממנה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו, כדין המורד במלכות.

(י) וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי, וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה.

֍            ֍            ֍

 (ד) וַיּ֤וֹשֶׁט הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְאֶסְתֵּ֔ר אֵ֖ת שַׁרְבִ֣ט הַזָּהָ֑ב וַתָּ֣קָם אֶסְתֵּ֔ר וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ה) וַ֠תֹּאמֶר אִם־עַל־הַמֶּ֨לֶךְ ט֜וֹב וְאִם־מָצָ֧אתִי חֵ֣ן לְפָנָ֗יו וְכָשֵׁ֤ר הַדָּבָר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְטוֹבָ֥ה אֲנִ֖י בְּעֵינָ֑יו יִכָּתֵ֞ב לְהָשִׁ֣יב אֶת־הַסְּפָרִ֗ים מַֽחֲשֶׁ֜בֶת הָמָ֤ן בֶּֽן־הַמְּדָ֨תָא֙ הָֽאֲגָגִ֔י אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֗ב לְאַבֵּד֙ אֶת־הַיְּהוּדִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּכָל־מְדִינ֥וֹת הַמֶּֽלֶךְ׃

֍            ֍            ֍

(ג) כיון שראתה אסתר שלא השיב לה המלך על עצם בקשתה להציל את היהודים, אלא נתן לה מתנות ודברים אחרים, חששה שאין המלך רוצה למלא את בקשתה, ולכן הוא מדחה אותה בענינים אחרים, ולכן, וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ דברי טעם וחכמה, וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ, לְהַעֲבִיר מיד אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי, וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים, ורצונה היה שישלח המלך מיד שליחים שיקחו את האגרות החתומות ובכך תתבטל הגזירה.

(ד) וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב, כנותן לה רשות שתקום ותפרט את הדברים כראוי, וַתָּקָם אֶסְתֵּר, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

(ה) וַתֹּאמֶר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, שעצם הבקשה טובה בעיניו, וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, אף אם הבקשה עצמה אינה טובה בעיניו מכל מקום ימלאנה מחמת שמצאתי חן בעצמי לפניו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כי יהיה לו בכך תועלת, כאשר ינהג בצדק וביושר, וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו, וכיון שהוא זקוק לה הרי טוב לו שתחיה ולא תמות מחמת שתראה את הצרה שתמצא את עמה, ומחמת ארבעה טעמים אלו ביקשה בקשה זו, שיִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים, ואין בכך בזיון למלך כיון שאין השרים יודעים כלל מה כתוב בספרים החתומים, וגם אין זה בזיון למלך מצד עצמו שחוזר בו, כיון שהכתוב בספרים אינו מחשבת המלך, אלא מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי לבדו, אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ.

֍            ֍            ֍

 (ח) וְ֠אַתֶּם כִּתְב֨וּ עַל־הַיְּהוּדִ֜ים כַּטּ֤וֹב בְּעֵֽינֵיכֶם֙ בְּשֵׁ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וְחִתְמ֖וּ בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ כִּֽי־כְתָ֞ב אֲשֶׁר־נִכְתָּ֣ב בְּשֵׁם־הַמֶּ֗לֶךְ וְנַחְתּ֛וֹם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּ֖לֶךְ אֵ֥ין לְהָשִֽׁיב׃

֍            ֍            ֍

(ח) וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים באגרות החדשות כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, ובאגרות הגלויות השניות תכתבו שיהיו היהודים עתידים ליום הזה לנקום באויביהם, ואין זו סתירה לכתבים הראשונים, ובכך יתוקן החשש של אסתר שבחודשים אלו ירדפו הגויים את היהודים, כי מאחר ויראו בכתב הגלוי שהיהודים עתידים להנקם מאויביהם, לא ירדפו את היהודים כלל. ובכתבים החתומים תכתבו נוסח הנותן רשות ליהודים לנקום באויביהם, ואין זו סתירה לאגרות החתומות הראשונות, כיון שבראשונות ניתנה רשות לאויבים להרוג את היהודים, ובאחרונות ניתנה רשות ליהודים לעמוד על נפשם ולנקום באויביהם, כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב ואין אפשרות לבטלו לגמרי, אלא רק להוסיף עליו. ואמנם כשיגיע יום שלשה עשר באדר ויפתחו את שתי האגרות החתומות, לא ירצו השרים לקיים את האגרות הראשונות, כיון שהם יודעים שהמלך העניש את המן על ששלח ידו ביהודים, ויפחדו שגם הם ייענשו, ובוודאי יעדיפו להסתיר את האגרות הראשונות ולפרסם רק את האגרות השניות, וכך לא ידעו המון העם כלל שיש להם רשות להכות ביהודים, ואין חשש סכנה.

֍            ֍            ֍