יומן המסע של מטי

2 בדצמבר:

יומני היקר, 

זהו יום לפני ההפלגה, יום לפני המסע שעומד לקחת אותי לארץ ישראל. כרגע אני יושב עם ההורים שלי על הנמל ומסביבנו אנשים הנראים חלקם נרגשים, חלקם לחוצים, על פני כמה אנשים יש הבעה אדישה וחלולה, כאילו איבדו תקווה. אמרו לנו שאם נעלה על הספינה הזו, נגזור על עצמנו מוות, אבל אני אומר שעדיף למות שם ולא על ידי הנאצים. 

מקווה שהכל יהיה בסדר.                                                                                                                   מטי

3 בדצמבר:

,יומני היקר

היום עלינו על האונייה לארץ ישראל. 

אמא אומרת שתוך שבוע וחצי כבר נגיע אבל אני לא יודע כמה זה נכון מפני שהאונייה במצב דיי רעוע. 

אני לא באמת מכיר כאן אף אחד אבל נראה שכולם מנסים לעזור לכולם.

אני זוכר שלפני שעלינו לספינה המשטרה הבולגרית דחפה לספינה עוד כמה יהודים פליטים, כדי להיפטר ממנו כל עוד יש הזדמנות.

לספינה שלנו, הנקראת גם “סלבדור” אין מנוע, אז בינתיים ספינה אחרת גוררת אותנו על פני המים, אנחנו אמורים להגיע לנמל איסטנבול.

מקווה שהכל יהיה בסדר,                                                                                                      מטי       

4 בדצמבר:

יומני היקר,

הספינה שהייתה אמורה לגרור אותנו לאיסטנבול, החנתה כמה קילומטרים ליד בוספורוס, מכאן הספינה אמורה להפליג בכוחות עצמה בעזרת כוח מפרשיה בלבד.

הבעיה היא שאין רוח.

אני דואג מאוד.

מקווה שהכל יהיה בסדר,                                                                                                   מטי.

6 בדצמבר:

יומני היקר,

יומיים. יומיים שלא התקדמנו לשום מקום! היינו נשארים עוד שבוע שלם, אך בסופו של דבר גוררת תורכית שעברה במקום הסכימה לגרור אותנו אל הנמל המיועד (איזה מזל!). אני לא יודע מי היה בגוררת שהחליט לעזור לנו, אך אני מאחל לו גורל יותר טוב משלי.

האוכל מתחיל להיגמר ונהיה מתח בין האנשים, כל אחד דואג למשפחתו, וכשמישהו מקבל מנה קצת יותר גדולה משל האחר…

להרבה אנשים יש מחלת ים והם רוב היום על הסיפון למקרה שיקיאו.

הצפיפות גרמה לחלק מהמבוגרים להתעלף, אפילו אישה מבוגרת בשנות השמונים לחייה נפטרה מהתנאים הנוראיים שיש באונייה וכשהייתה על ערש דווי ביקשה להביא את גופתה לארץ ישראל ולקבור אותה שם.

אני ממש מקווה שהכל יהיה בסדר,                                                                                                                 מטי.

10 בדצמבר:

יומני היקר,

לא להאמין שעשינו את כל המסע הזה רק כדי שישאירו אותנו על החוף! הגענו לנמל איסטנבול, אך הרשויות לא מסכימות לנו לרדת. למה? בגלל שאנחנו יהודים?! בגלל שזה לא חוקי?! מה נותן למשמר התורכי את הזכות לעצור אותנו מלהגיע אל יעדינו אחרי כל מסע הטלטלות שעברנו?!

הקהילה המקומית סיפקה לנו מזון ומים, אך הכמויות לא נראו מספקות עבור אנשי הסיפון. פרצופיהם נהפכים לרזים וצמוקים יותר בכל יום שעובר.

אני רק מקווה לזמנים טובים יותר.

עדיין מקווה שהכל יהיה בסדר,                                                                                                            מטי.

11 בדצמבר:

יומני היקר,

לא, לא לא לא לא לא!!!!!

גררו אותנו בחזרה! גררו אותנו בחזרה מהחוף! גוררת באה ולקחה אותנו בחזרה לתעלת בוספורוס, והשאירה אותנו שם. פשוט עזבו אותנו. נטשו והפקירו אותנו. בלי אספקה. בלי כלום!

 מזג האוויר בינתיים רגוע, אך הצפיפות מחניקה יותר מתמיד, אם לא נטבע, אלו יהיו מעפילי הספינה שיהרגו אחד את השני.

התקווה דועכת אבל עדיין שם.

מקווה שהכל יהיה בסדר,

מטי.

12 בדצמבר: 

פתאום התחילו גלים-

הספינה טובעת אנ-

אם מישהו מוצא את זה-

13 בדצמבר:

יומני היקר,

הספינה טבעה, אבל שרדתי.

בצהריים הגלים החלו להתחזק, הקברניט ניסה להפנות את הסירה בחזרה לאיסטנבול אך זה לא צלח. לבסוף הוא עגן 100 מטר ליד קו החוף.

רק 100 מטר, כל כך קרוב לחוף ובכל זאת הספינה טבעה. עלינו על שרטון, ונפתח חור בספינה. בטן הספינה מיד התחיל להתמלא במים, כולם היו צריכים להתפנות לסיפון אך זה לא עזר כיוון שגלי החוף המשיכו לטלטל את הספינה, עד שלבסוף התפרקה לחלקים, חתיכת העץ הישנה הזאת. פירוק הספינה הוביל לנפילת שני התרנים, שחלפו קרוב לפניי, בהבזק שנייה, ומחצו למוות את הוריי.

קרשים שהיו פעם חלקי הספינה צפו על המים, אני והניצולים אחזנו בהם והגענו אל החוף

בסוף אני היחיד מבין משפחתי שזכה להגיע לישראל.

אני מיואש אבל חייב להמשיך בשבילם 

מקווה שהכל יהיה בסדר,

מטי.