הרבה נותר לכתוב על קולוניזציה. בעתיד יהיו אנשים אשר ירצו להשלים את הפרטים החסרים; או אז הם יבינו שהמורשת הזו הייתה חשובה לחייהם, כמו גם לחיי. סיפור צנוע זה נועד לזכור את המהגרים שהגיעו למושבת קואטרו אירמאוס ובמיוחד לאותם תושבים נצחיים בבית העלמין, כדי שלא ישכחו.

תודה מיוחדת למרכז לתרבות יהודית על שם מארק שאגאל, שבסיסה בפורטו אלגרה, על תמלול הזיכרונות הראשונים שלי ועל מתן חשיבות לזכרונות אלה.

לעובדי המוסד הזה על החיבה בה התייחסו לזכרונותיי ואיפשרו לי להמשיך לספר, לכתוב ולזכור.

געגוע למושבה שלי

מושבה ספר ישנה של גאוצ’וס (בוקרים) במורדות הרי סרה ג’רראו, פינה נידחת בריו גרנדה דו סו, שנקראה פאזנדה דוס קוואטרו אירמוס (חוות ארבעת האחים); ארץ בה נולדתי ושם לראשונה חזיתי בשמש. שם גדלתי, שם גרתי. איפה שכל כך הרבה פעמים בכיתי ואלפי פעמים צחקתי.

אדמה חופשית ללא כבישים וללא אבק; שדות פתוחים ללא גדרות או שערים. הכל היה חופשי כמו הרוח ושום דבר לא יכול היה להפריע. אם רציתם ללכת לביתו של ג’ואו דה נוקה, הייתם צריכים לחתוך את המסלול של קאפו דו גוארה; אם רצית ללכת לביתו של זקה, היית צריך לחתוך את מסלולו של קאפו דוס בוגיוס. הכל היה פשוט, ללא סיבוכים. לכל דבר היה שם: לבעלי החיים, לעצים, שמות של מכלאות, למקווי המים ואפילו למתים. זו הייתה האדמה שלי: חינם, כמעט בלי בעלים והיכן שהיה אחד, תמיד מצאתי מקום קטן עבורי.

לא היו הבדלים בצבע העור. כולם היו רועי עדרים, בוקרים מכל הגוונים שחור, לבן ומעורב. כולם היו שווים.

ארץ בה היו תלים ובאביב כיסו קנוקנות האויר את העצים בפרחים. היו פלגים שזרמו בזיגזג בין העצים עם מים צלולים בהם אלפי דגיגים המשתעשעים במים הרדודים.  היו שם אורנים בני מאות שנים שבעונה כיסו את האדמה באלפי צנוברים נפלאים; היו בה פירות שבע הגלימות, אובלות, גואביג’וס וכל כך הרבה אחרים. היו בוטיירו (תמרים) שנתנו פירות נפלאים מהם אימא המנוחה הכינה את הריבות הטובות ביותר. העצים המופלאים שנתנו את עשבי התה (ארווה-מטה) שנגזמו רק כל חמש או שש שנים כאשר העלים בשלו, כדי להכין את המשקה המדהים בשם שימראו.

היו עצי דקל שבהם שר הקיכלי. לבעלי החיים ולציפורים, היה הכל. היה יגואר, גרקסינים (עכבר גדול), נמלה ענקית, איררה, פאקה, אריה המפרץ, אפילו גוארה; קופים המייללים ומכריזים על הגשם, מקוקו, נאמבו וגם ג’אקו שבשחר היום, העירו חצי העולם עם הקרא-קרא-קראס שלהם.

באותן גבעות ועמקים, שבתחילת האביב התכסו באלפי פרחים באלפי צבעים, שרו ציפורי הסריאמה והיענים שרקו. שם השוורים צרחו, החמורים קראו והתקרבו לסוסים שהכריזו: – האביב הגיע …

בימינו,  בגבעות ההן, היכן ששרו הסרימאות והיענים שרקו, הטרקטורים רועשים, וצופרי המכוניות השתיקו את צעקות השוורים, את יללות החמורים ואת צהלות הסוסים. היכן שצעדנו בשבילים ובקיצורי דרך, היום מלא בכבישים ובדרכי עפר; מלא גדרות ושערים ובכל מקום שלט עם המילים: “החווה של מר פלוני. רכוש פרטי. בקש רשות להיכנס”.

זו הייתה מולדתי, שם היה הכל ועכשיו לא נשאר ממנה דבר. שם נולדתי ושם לראשונה חזיתי בשמש. שם גדלתי, שם גרתי. איפה שכל כך הרבה פעמים בכיתי ואלפי פעמים צחקתי.

שם, בשם ההתקדמות הכל נהרס. אין עוד אורנים, אין עוד כבשים, אין עוד גואביג’ו, אין יותר בוטיירו, אין יגואר, נמלה, אריה המפרץ, אין עוד זאב. המקוקו נעלם, הנמבו עזב. ג’קו, חוגלת, תוכי, איררה, גרקסאים, פקה, הכל נהרס. גם ארמדילו אין יותר. כדי להקים חוות הם הפילו את כפות התמרים שאני כל כך מתגעגע אליהן וכדי לחגוג הם הרגו את הקיכלי.

ובגיל שמונים וחמש אני כאן: שוט ישן, מפורק, מושלך מתחת לאסם, נהנה מהנוסטלגיה.

פורטו אלגרה, 30 בדצמבר 1999.