השמחה

האהבה, הכעס, התקווה, העלבון, הידידות, הפחד והשמחה היו חבורה שכל שנה נפגשו באמצע הדרך והגיעו יחד למסיבה.
כל החבורה הזו, פרט לשמחה, שהודיעה שתאחר, החלו לעשות את דרכן במעלה ההר הגבוה מאוד, מקום הכינוס  השנה.
השמחה מאוד רצתה להצטרף, אלא שלפתע ראתה ילד קטן, יושב על הרצפה ודמעות גדולות מתגלגלות על לחייו.
עצרה השמחה לידו, ליטפה אותו בכנפיה הקלות, ושאלה: מדוע אתה בוכה ילד חמוד?

הציצה בו השמחה והבחינה כי חיוך גדול מאיר את פניו. “אם כך,” אמר, אז טוב לו, לצב שלי עכשו, ואני כבר לא עצוב ודואג…”
השמחה נפרדה מהילד הקטן וכשהמשיכה בדרכה למפגש, לא יכלה שלא לעצור ליד עוד ועוד ילדים ואנשים שלא הצליחו להכניס אותה לחייהם.
האהבה, הכעס, התקווה, העלבון, הידידות והפחד התחילו את החלק הקשה ביותר בטיפוס בהר.
אמר הכעס: ” אוף. נמאס. כל שנה צריך נפגשים!!… למה בכלל צריך להיפגש? ולמה דווקא פה?”
אמרה התקווה: “עוד מעט נגיע, אל תדאג, יהיה כיף. אתה תראה!”.

לפתע חשו ברוח חמה וקלילה שמתקרבת…
“אתם מרגישים את זה?” שאלה בהתרגשות התקווה. “זו כנראה  השמחה, ידידתי הטובה, שמתקרבת”.
ואכן, כעבור כמה רגעים הגיעה השמחה, עטפה את כולם לחיבוק גדול”.
“היי כולם, איזה כיף להיפגש… עיניה ברקו… בואו…  אמרה,  ונשאה אותם עמה בכנפיה הרחבות”.
בתוך זמן קצר הגיעה החבורה למסיבה, שהתחילה מזמן.
הכעס שכח לכעוס  על כך שנגמר האוכל, כי השמחה משכה אותו למעגלי הרוקדים.
העלבוו לא נעלב שאף אחד לא שמר לו מקום, כי מהרגע שהשמחה נכנסה אף אחד לא ישב.
אפילו הפחד נרגע, לא חשב על הדרך חזרה והצטרף בשמחה למפגש. בסוף המסיבה כשהתאספו הרגשות כדי לקבוע מועד ומקום למפגש הבא