מארץ הולדת לארץ מולדת

קו המשווה

אם היה עלי לקרא לתמונה בשם, הייתי בוחר עבורה את השם “קו המשווה” או “הקו המפריד”.

כשם שקו המשווה עובר בין חצי כדור הארץ הצפוני לדרומי ומחלק את כדור הארץ לחצי כדור הארץ הצפוני וחצי הכדור הדרומי, וכשם שקו מפריד יכול להפריד בין “לפני” ו”אחרי “, התמונה המוצגת מפרידה בין חיי לפני שנעקרתי מהארץ בה נולדתי, אם תרצה, ארץ מולדתי, לבין חיי בארץ בה גדלתי.

מחיי שלפני אינני זוכר הרבה. אני זוכר את הנהר וזרימת מימיו בעיירה בה נולדתי. את שאר ידיעותי על הארץ בה נולדתי רכשתי מסיפורים אותם שמעתי בצעירותי מבני משפחתי. מבני משפחתי, אך לא מהורי. את שאר ידיעות רכשתי מקריאה ומחקר.

חיי שלפני נעצרו באחת. אפשר לראות זאת בהבעת פניהם של המצולמים. לא תראה חיוך על פניו של אף אחד מהילדים המצולמים.

הבעת פניהם, מביעה תמיהה או שאלה: מה … למה … לאן. אולי חרדה מפני העתיד הלא ברור ולא ידוע, אבל לא שמחה כמו שאתה מצפה לראות על פניהם של ילדים בגילם.

אקדים ואומר שבתמונה מופיעים אני ושלושה מבין שבעת אחי אשר עלינו ארצה, יחד עם הורי, במועדים שונים. אח אחר נפטר ונשאר בארץ ממנה באנו. עוד אוסיף כי התמונה צולמה זמן קצר לפני שעלינו על המטוס אשר העביר אותנו מהארץ בה נולדנו לארץ בה גדלנו וכי התמונה שימשה להוצאת תעודת מעבר. “תעודת מעבר” אשר כשמה כן היא, ואולי ארחיב עליה את הדיבור בהמשך.

תעודת מעבר

בפרק זה אתייחס לשלוש תמונות.

לתמונה אחת התייחסתי בפרק הקודם. בתמונה מופיעים אני ושלושה מבין שבעת אחי אשר עלינו ארצה, יחד עם הורי ואחותי. הפעם התמונה מופיעה כפי שהיא באחד מדפי תעודת המעבר. תמונה שניה היא תמונתם של הורי, כפי שהיא מופיעה בדף אחר של תעודת המעבר. תמונה שלישית, היא צילום של דף נוסף מתעודת המעבר. בחרתי לצרף שלוש תמונות אלה למרות שהן שונות מהמקובל כי, כמו שתראו בהמשך, הן חלק ממסכת, סיפור, אחד ואת הסיפור הזה אני רוצה לספר בפרק זה.

תעודת המעבר כתובה בשפה הערבית, שפה אשר לצערי לא למדתי לקרא ולכתוב, למרות שבמהלך שנות חיי רציתי ללמוד. כמו שתראו, בשולי התמונות מצוי תרגום לעברית. את התרגום עשה בני אורי השולט בשפה הערבית וברזיה.

תעודת מעבר מונפקת על ידי מדינה כאשר האדם לו היא מונפקת איננו אזרח של המדינה המנפיקה והיא ניתנת במקום דרכון לאומי אשר מונפק לאזרחי המדינה.

היהודים אשר חיו בעיראק היו אזרחים שווי זכויות בארץ מולדתם וחיו בשכנות טובה עם שכניהם הערבים. עם הקמת מדינת ישראל אסר החוק העיראקי על יציאת יהודים מהמדינה.

באחד מימי חודש מרץ 1950 נפוצה השמועה ועברה מפה לאוזן בקרב אזרחיה היהודים של עיראק כי ממשלת עיראק מתירה ליהודים לצאת מהמדינה. אך להיתר זה עוד תנאי והתנאי הוא, כי יוותרו על אזרחותם ועל רכושם ועל זכותם לחזור למדינה בזמן.

עד כאן מעין סקירה היסטורית ורקע לבאות.

עם הגיע השמועה לאוזני היהודים נהרו אלה בהמוניהם, על טפם וזקניהם, אל עיר הבירה בגדאד ומשם הוטסו במטוסים אמריקאים. הורי שמחו מאד על האפשרות לעלות לארץ. בין היתר, כדי להתאחד עם אחי ואחותי אשר ברחו קודם לכן לארץ בעליה הבלתי לגלית.

עם הגיע תור משפחתנו לעלות. או נכון יותר, לעזוב את עיראק שכן ההיתר היה לעזוב את עיראק אך לא לעלות לישראל, ביולי 1950, נאספה משפחתנו לארוחה משותפת. בסיום הארוחה השארנו מאחורינו את הבית וכל אשר בו, את הרכוש, את עברנו וזכרונותנו ונסענו ברכבת מהעיירה בה חיינו אל עיר הבירה להמשך המסע.

בבגדאד הונפקה לנו תעודת מעבר. תעודה אשר בה גלומים זכרונות מן העבר.

כאשר הגיע תורנו לעלות למטוס פנו פקידי הסוכנות, שהיו בין האחראים לעליה, אל אבי ובקשו כי אחותי רחל תצורף למשפחה אחרת וכי היא תעלה בטיסה אחרת. לשמחתה של אחותי לא היה גבול כאשר אבי הודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי אם אחותי לא תעלה לטיסה יחד איתנו אנחנו, כל המשפחה, נשארים בעיראק. לפקידים לא נותרה ברירה אלא להעלות את אחותי יחד איתנו.

בתמונה בה מופיעים ארבעת האחים, מופיע “ארצות בהן האישור בתוקף קפריסין בלבד”. לא במקרה נרשם קפריסין בלבד כי, כאמור, ניתן היה לעזוב את עיראק אך לא לישראל. ואכן בדרכנו לישראל עשינו חניית בינים בקפריסין. אחי יוסף מספר כי בקפריסין קבלנו ארוחה וכי הוא זוכר כי קבלנו עוגיות מתוקות וטעימות. לעומתו אני זוכר כי קבלנו ככר לחם שחורה. כל אחד מאיתנו בטוח בצדקת זכרונו. אולי יש הסבר לשוני בזכרון ?!

בחותמת אשר מופיעה מעל התמונה נרשם, “לא מורשה לחזור לעיראק”. זאת בעצם הסיבה שבגללה עדיין לא נסעתי לטיול שורשים לארץ בה נולדתי, בה נולדו הורי ויש אומרים שאנחנו צאצאהם של היהודים אשר גלו לבבל לפני כאלפים וחמש מאות שנה. מי יודע, אולי עוד יבוא השלום ואוכל לבקר בארץ בה נולדתי.

שם המשפחה של משפחתנו בעיראק היה בנימין, על שמו של סבי, אביו של אבי, כפי שרואים בצילום מתעודת המעבר בה נרשם “שם נושא התעודה”  “דאוד בנימין”. כאשר הגענו לארץ קבלו את פנינו פקידי משרד הפנים. האגדה מספרת כי הפקידה אשר הנפיקה לנו

תעודת עולה שאלה את אבי לשם משפחתו. אבי, שלא שלט בשפה העברית, חשב שהוא נשאל מה המקצוע שלו ולכן הוא ענה לה “סבר” כי אבי עסק בצביעת בדים ולמי שעסק בצביעת בדים קראו בעיראק סבר.  הפקידה, אשר ככל הנראה לא שלטה בשפה העיראקית, החליטה לרשום סבח ומאז שם משפחתי הוא סבח.

ובכלל, גם שמי הפרטי עבר “עיברות”. ביום הראשון בו הלכתי לגן, נכנסתי לגן בשם אשר העניקו לי הורי במלאת לי שמונה ימים, “מראד”, כמו שמופיע ברשימת הילדים משמאל לתמונה של הורי, על שם סבי מוראד שהוא קיצור של מורדכי. בסוף היום חזרתי לבית, צריף, הורי עם השם אשר העניקה לי הגננת, אמנון.

בהגיענו ארצה לא קבלו את פנינו בברכת ברוכים הבאים וגם לא  בזרי פרחים אלא בריסוס בדי.די.טי. אחותי, שהיתה מופתעת מקבלת הפנים יוצאת הדופן, פנתה אל אמי בטרוניה, “תראי מה הם עושים לנו. אנחנו שחיינו בעיראק בכבוד, ברווחה, באושר ובעושר מתייחסים אלינו בצורה מבישה ומשפילה.” אמי שמרה על אופטימיות, או שמא לא רצתה לאכזב את בתה, ניסתה לעודדה והשיבה, “לא נורא בתי הגענו לארץ ישראל והכל יהיה בסדר.”

בכך לא תמו קשיי העליה והקליטה, אשר בהמשכם האופטימיות של אמי ניצחה והסיפור מתפתח לקליטה טובה ותקיעת שורשים בארץ המובטחת. ועל כך בפרקים הבאים.