ספר – ששי אשכנזי

לששי אשכנזי, היקרה

דעת שרה

“מחר בבוקר אני אקום,

אצחצח שיניים בעצמי.

כריות האצבעות עוד מתפקדות.

אכין לעצמי כוס קפה.

אקרא דואר. אפגש עם חברות.

מותר לי לעשות כל מה שאני רוצה.

כל בעיות היום יום מתגמדות.

מול ההתאיינות הכל קטן.

בוא נלך לים.

בחוג הציור נתתי לעצמי מתנה.

לחוות את שלא פיללתי,

לטעום את שלא זימרתי.

לבקר במקומות בהם מעולם לא שיערתי.

כייף לי להתלכלך.

לא צריך כל הזמן להיות נקייה.

לפעמים אני מציירת כמו חולה,

לעתים מתנתקת ומציירת חלומות.

הייקיצה – יש לה כוח.

לא משנה כמה תרגיש רע.

אתה חייב לקום ולארגן את הפאזל.

אישי היקר, עם לכתי

אני שלווה ובטוחה

להשאיר את הבנות בידיך.

יחסרו לי ארוחות המשפחה,

שמחה על מה שהיה

עצובה על מה שלא יהיה”.

ואוסיף לדבריך מעט משלי:

אמש שכבת בביתך אצילית וזוהרת.

זה היה לפני שהלכתי לישון

וכולם סביב מיטתך.

עומדים בציפייה דרוכה, שאולי?

ולפתע בעודי רחוק ממך

חשתי שאת אינך עימנו עוד.

מחר אעלה אליך לרגל,

לשמוע בעצתך ולקבל צידה.

רק בשמחות

שיפצורים לפני האזכרה שלך

אוסף את הניירות מהרצפה

סריקה אחרונה –

לפני מסדר המפקדת,

עד לרמת הבדל.

לא מזמן, בפגישתנו האחרונה

סיפרתי לך על חלומי

לפתוח בית אבות

“אני לא אגיע אליך”, אמרת.

לשהות במחיצתך פירושו היה

לשחק במגרש של הגדולים

בכל מזג אוויר ובזמן פציעות.

וכשפחדתי,

צחוקך המתגלגל

סלל גשר צר על פני האנשים.

“צא וגע בם, הישמר

אך אל תפחד מהפחד”.

והגדת לבינך הוא כלל גדול

ומה עם הגדת למוריך?

למה אנחנו מחכים,

אין דו- שיח פורה בעולם הדממה.

אם כך, לאדם יש 3 שמות:

זה שנתנו לו הוריו

זה שנתנו לו מעשיו

וזה שנתנו לו הספדיו.

אמור לי למי ספדת

ואומר לך מי אתה.

קטונתי

עלטה.

גורי האדם ישנים שנת ישרים

את ערה, הכאבים לא נותנים.

אסור להירדם,

שהמוות לא יגבר ויחטוף אותך לעולמך.

הלילה שטמן בחובו חרדה,

תם עם חבטת עיתון הבוקר בדלת.

בעמודי האמצע

מוצפנות מודעות האבל

באותיות קידוש לבנות.

על איכות החיים התפשרת,

מתוך אהבת החיים.

מבטך מעיד כי את מאבדת

את עצמך בתוכך.

קוקטייל הכדורים מטשטש עליך

את דמותך.

מתקשרת לעבודה להתנצל

“איני יכולה לבצע עוד את עבודתי

בבקשה דאגו לי לפרישה מוקדמת”.

לכך כבר דואגים מלמעלה

מהחלונות הכי גבוהים,

מי אני שאפקפק.

ילדיך נאלצים להתבגר בכפולות

כל שבוע שווה שנה

עוד מעט יעברו את גילך.

מנסים להפוך לאנשים,

להספיק לחוות את אימא – כבוגרים.

העבר מלמד שזה לא אפשרי

הכאב אורב בעתיד

בהווה – החלל הופך מוחשי.

הצגת את עצמך

“אני חולה, לא רואים עלי ת’סימנים,

מה שהולך אצלי בפנים

זו אופרה אחרת.

הפסקתי את הכימוטרפיה

בחרתי למות במיתתי”.

בעיניך זה שפרויד היה יהודי

לא נחשב כמחמאה גדולה לעמנו.

“במקצוע שלו יודעים לשאול שאלות

יותר מאשר לתת תשובות”.

בלילה עם חתימת הספר

לפני חבישת מצנפת החלומות

עולה בי מחשבה

שאת כבר אינך בין החיים.

איזה מרק דם סמיך

תהייה נשמתך צרורה בצרור

תכריכים. בביתך הלבן

על גדות הנחל.

אל תעצבי, כולנו במסע אליך.

כשנולדנו באנו מהכלום

וכל חיינו נשחה כדגי הסלמון

נגד הזרם בחזרה אל הריק.

כשנתקרב אליו לסתותינו יתעקלו,

וצבעינו יזהרו בחשיכה.

נחכך גופנו זה בזו באורגזמה של שכול,

הביציות יפלטו אל חלוקי האבן ויופרו.

“הרגעים הכי יפים שלי ביום

הם בין הילדים,

כאן אני חשה שפויה

בבית אני נופלת”.

בן אדם קם לעבודה בבוקר

ובערב קוברים אותו.

אל חשש אגיע ב 18:30

ל”שער החסד”.

לחלוק לך

לייל מנוחה

מותך הוא חלום

מיקסם שווא.

ברקע מנוגן “סרבנד” – סולו צ’לו,

מנגינת אבל מסורתית.

המוות הזה לא הולם אותך

את- שהיית כל כך

מלאת חיים.

במחשבה שנייה

הלכת בינינו תמיד כמו ענן

מושאלת ממציאות אחרת

בדויה, לא אמיתית ועם זה

אמיתית כל כך.

כל מי שראה אותך,

רצה בך מיד

כחברה, כבת משפחה

כבת לוויה.

“אני חולה” אמרת

“אבל לא רואים עלי.

הרגעים היפים שלי

הם ביומיום בעבודה

רגעים של שפיות”.

חבל שלא ניתן

להסיר את המחלה כמו בגד

כי אז היית תולה אותה על קולב

ונמצאת עימנו היום.

יש משפחה לוחמת,

אבל אנו – המשפחה החולמת

הפסדנו גנרל.

איתך ידענו – ללא מלים

שביחד ננצח

מה נותר?

להודות לך,

שלימדת אותי לחלום.

לכל משתתפי הטקס.

התודה והברכה.

היה מרגש, מכובד וראוי לדמותה המיוחדת של ששי שלנו.

היא בטח מחייכת וגאה בכם, בנו. מקווה.

תודה לך על המחווה.

מעריך מאד את התייחסותך.

רפי דהן

התרגשתי לקרוא את הדברים שכתבת לזיכרה של ששי.
אני ממש מתגעגעת אליה,

והשירים שלך ממש מחזירים לרגע אליה
ואל כל מה שהיא הייתה בשביל כולנו.

שרה אילת

השירים שכתבת צמררו אותי.

כל כך נוגע וכל כך מחזיר את דמותה של ששי.
ואת הכאב.

קראתי ושוב התגעגעתי לששי ושוב התרגשתי כאילו פגשתי אותה אתמול.

הכתיבה שלך מאוד נוגעת וקולעת.

רבקה גרוס

היממת אותי בהספדייך.

הרגשתי שהמילים יוצאות מתוך נפשי וחודרות אליה בכאב ובאהבה.
הרבה תודה………………………………..

רחל פאוסטר

מרגש לקרוא את אשר כתבת על ששי ז”ל

חברתינו היקרה שחסרה לנו מאוד !
יישר כח

שרית

אמנון שלום,

מרגש ומכבד מאוד.

שמח שזכית להכיר את ששי.

שמח שהשאירה בך חותם.

השירים המרגשים יופצו לכל המשפחה.

ריגשת וצימררת אותי.

תודה רבה.

אבי