פַּעַם נָהֲגוּ הַשּׁוּעָל וְהַחֲסִידָה לְבַקֵּר זֶה אֵצֶל זֶה, וְנִרְאֶה הָיָה

כִּי הֵם יְדִידִים טוֹבִים מְאֹד.
יוֹם אֶחָד הִזְמִין הַשּׁוּעָל אֶת הַחֲסִידָה לָאֲרוּחָה,

אֲבָל חָמַד לוֹ לָצוֹן: הוּא לֹא הִגִּישׁ לָהּ כְּלוּם

פְּרָט לִמְעַט מָרָק בְּצַלַּחַת שֶׁהָיְתָה כִּמְעַט שְׁטוּחָה.

“אֲנִי מִצְטַעֵר,” אָמַר הַשּׁוּעָל. “אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהַמָּרָק לֹא טָעִים לָךְ.”

“אַל תִּתְנַצֵּל, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ,” אָמְרָה הַחֲסִידָה, “אֲנִי מְקַוָּה שֶׁתְּבַקֵּר אֶצְלִי בְּקָרוֹב, כִּי גַּם אֲנִי מַזְמִינָה אוֹתְךָ לַאֲרוּחָה.”

הֵם קָבְעוּ יוֹם שֶׁהַשּׁוּעָל יְבַקֵּר בּוֹ אֶת הַחֲסִידָה וְאוּלָם, בְּשָׁעָה שֶׁיָּשְׁבוּ לְיַד הַשֻּׁלְחָן, הִתְבָּרֵר לַשּׁוּעָל כִּי כָּל הַמָּזוֹן שֶׁהִגִּישָׁה לוֹ מָצוּי בְּתוֹךְ כַּד עִם צַוָּאר אָרֹךְ-אָרֹךְ וּפֶתַח צַר מְאֹד. מֵאַחַר שֶׁלֹּא יָכוֹל כְּלָל לִתְחוֹב לְתוֹכוֹ אֶת חַרְטוּמוֹ, לֹא הִצְלִיחַ הַשּׁוּעָל לֶאֱכֹל מִן הַמָּזוֹן שֶׁהֻגַּשׁ לוֹ, וְרַק לִקֵּק אֶת צִדּוֹ הַחִיצוֹנִי שֶׁל הַכַּד.

“לֹא אְֶתְנַצֵּל עַל הָאֲרוּחָה,” אָמְרָה הַחֲסִידָה, “לְעושֵה הָרַע מְשַלְּמִים כְּרָעָתו – רָעָה תַּחַת רָעָה.”