המוסלמי – ירדן שינקינד ו’3

לפני כמה דקות נכנס לכיתה שלנו ילד מוסלמי. כולנו יהודים. הוא ערבי מוסלמי. “מוחמד”.

רק בגלל השם שלו הבנו שעומדת להיות פה מהומה. כי בעצם הוא מגזע שונה הוא ערבי.

באותה התקופה, מלחמת צוק איתן ברקע.

מלחמה קשה ביננו לערבים ששולחים עלינו טילים ואנחנו עם הצבא החזק שלנו כמעט הרסו להם את כל העיר.

האמת, לא הבנו למה הם לא רוצים הפסקת אש, הרי לא יוצא להם מזה כלום חוץ מנזק

כי לנו יש את כיפת הברזל שעוצרת כל טיל ולא נגרם לנו נזק רב.

בבית הספר שלנו, אוסישקין שבתל אביב, יש תלמידים רבים שאוהבים כדורגל.

ואוהדים את הפועל תל אביב, כמוני, אבל הרוב אוהדים את מכבי תל אביב.

 בהפסקת האוכל, כולם היו בקבוצה לעשות את ה”כוחות” לכדורגל בהפסקה.

הוא היה בצד, עוד לא הצליח להשתייך לכיתה.

באופן אישי היה לי די לא נעים,

הלכתי עליו ושאלתי אותו עם הוא רוצה להצטרף למשחק?

הוא שמח ואמר לי תודה ששאלתי,

אבל הוא לא אוהב כדורגל וזו עוד סיבה שהוא היה שונה מאתנו.

 בהפסקה השנייה הוא ניסה להצטרף עלינו למשחק.

הסכמנו, אבל אף אחד לא רצה אותו בקבוצה שלו.

אמרו לו שלא צריך שהוא ישחק, הוא סתם גרוע, והתנהגו עליו באלימות.

זה לא היה יפה ואני בטוח שלא לא היה לו נעים שהתנהגו עליו ככה.

המורה נכנסה לכיתה וראתה אותו עצוב ומדוכא,

היא שאלה אותו: “מה קרה?” אך הוא לא אמר כלום מכיוון שלא רצה שנקרא לו מלשן ובכיין.

נראה לי שאני היחיד בכיתה שריחמתי עליו למרות שהוא ערבי,

זה לא אשמתו שהוא מגזע שונה, הוא נולד שם.

יש ערבים טובים ויש ערבים רעים והוא אחד מהטובים.

לא כל אחד שהוא ערבי חייב להיות רע ושונא יהודים.

היה נראה שהוא אפילו רצה להתחבר עלינו וממש לא היה נגד היהודים,

להפך, לא רצה במלחמה רצה בשלום כמו כל האזרחים.

הבעיה הייתה, שילדי הכיתה שלי לא הבינו את זה,

הם רק חשבו שהוא ערבי ושצריך להתנהג עליו בבריונות,

הם אפילו פתחו קבוצה בווצאפ של כל הכיתה בלעדיו

ואמרו שצריך לתכנן איך להעיף אותו מהכיתה.

הם גם תכננו להרביץ לו, לעשות לו “תרגילים”

כמו למשל: בטעות לשפוך עליו מים, “לשים לו רגל”,

להציק לו עד שהוא פשוט בעצמו ירצה ללכת ולעזוב את הכיתה

אני לא עזבתי את הקבוצה בווצאפ  כדי שלא יחשדו שאני רוצה לעזור לו

אבל למחרת באתי אליו ואמרתי לו שיזהר כי מתכננים להפיל אותו, לשפוך עליו מים, להרביץ לו.

הוא אמר לי תודה וציין שמתחילת השנה מהתחלה הוא שם לב שאני מתנהג עליו יפה.

והוסיף:”למען האמת אתה היחיד, כולם מתנהגים אליי בבריונות” .

 בהפסקת האוכל כולם הלכו למזנון ולקחו אוכל. בוני, אחד מהגדולים בכיתה, תכנן “לשים לו רגל”

מוחמד ראה ונזהר כמו שאמרתי לו והמשיך ללכת. בוני התעצבן שלא הצליח להפיל אותו.

מוחמד התיישב על ידי בשולחן ושולמית באה עם בקבוק המים שלה, ואז לחשתי למוחמד: “תיזהר”,

הוא הלך הצידה והמים נשפכו על הספסל שבו ישב ואמר לה: “מה עשית? למה עשית את זה?”

היא אמרה: “בטעות” כמו שהם תיכננו בווצאפ (אם משהו לא הולך או מצליח  זה מה שאומרים).

אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים, בשיעור ספורט עשינו תחרות ריצה ואני לא הייתי ליד מוחמד.

רוני התלמיד הכי טוב בכיתה “שם למוחמד רגל” והוא נפל על הפנים,

כך רוני ניצח בתחרות הריצה. מוחמד אמר שהוא הפיל אותו אבל אף אחד לא האמין לו

גם המורה אמרה: “אולי נפלת בטעות” למה להאשים ילד אחר שניצח אותך?”

אני ידעתי שהוא לא משקר וסימנתי לו להירגע ושהכל בסדר. היתה לנו שפה משותפת למרות שהוא ערבי,

דיברנו בשפת סימנים שהמצאנו. היה לי כיף איתו, קיבלתי אותו כמו שהוא והוא קיבל אותי כמו שאני.

כולם כעסו עלי וצחקו עלי שאני מסתובב עם ערבי אבל לא נעלבתי ולא היה לי אכפת,

אני יודע שהייתי חבר טוב ולא גזעני כמו כולם

המנהלת והמורה אמרו לי שהן מאוד מעריכות אותי על איך שקיבלתי אותו

ההורים כמובן, היו מאוד גאים בי. היתה לי הרגשה מאוד טובה עם עצמי.

למרות שכל הכיתה אמרה לי שאני לא שייך להם, לא היה לי אכפת.

היום השלישי בבית ספר עבר ברובו בטוב, חזרתי הביתה,

צפיתי בטלוויזיה ופתאום הרגשתי כאילו משהו קרה למוחמד,

הלכתי אליו הביתה, הוא גר די קרוב אליי, שלושה בניינים לידי.

עליתי אליו הביתה, דפקתי בדלת, ההורים שלו בכו. לא הבנתי למה,

ומתוך הבכי הם סיפרו לי שהוא התאבד מכל ההצקות שסבל.

אני לא האמנתי, בכיתי בלי הפסקה.

למחרת ,בבית ספר, כולם לא האמינו וכעסו על עצמם.

הם הבינו שבגללם זה קרה, בגללם הוא התאבד, אפילו הם בכו בלוויה.

ההורים של מוחמד לא סלחו להם וגרשו אותם מהלוויה ומהשבעה.

החלטנו לעשות “שבעה” כי אפילו להם היה מאוד עצוב.

 אני הרגשתי רע שלא הגעתי לפני שהוא התאבד, הרגשתי רע,

חשבתי שאולי זה גם באשמתי שלא הספקתי למנוע ממנו להתאבד.

מאז כל ילד שהגיע אלינו לבית ספר, הילדים בכיתה שלי למדו את הלקח.

אני מקווה שהסיפור שלי מעביר מסר חשוב.